מורשת יהדות מרוקו

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

השבת של חנניה קדוש

באותו זמן היו בנמל המון אוניות, משאיות, ארגזים וליפטים ואנשים משונים שירדו מהספינות והיו מחפשים את המדינה, כל אחד עם המזוודה שלו, זה עם ברט וזה עם קסקט, זה עם ג׳לאבה וזה בחליפה ישנה, עם מבולבל מגיע לארץ ולא יודע איפה היא ואיך היא נראית, האם היא כמו סיפורי התנ״ך, המשנה, או דומה יותר לתיאורי המסעות של החסידים לארץ הקודש? שמות משונים נשמעו באוויר: נתניה, רעננה, כפר סבא, בית עולים, שער עליה, אל מורינה היה אחד השמות האלה שעברו מפה לאוזן, כי שם גרנו אנחנו ואבי שהגיע לא הרבה קודם עם מזוודה ושטיח כבר התאקלם, ילדיו הלכו לבית ספר ואשתו עבדה בנמל, והוא מוכן לתת עצה לכל מי שבא, לשמש מורה דרך ודוגמה, הנה באתי עם מזוודה ושטיח ותראה מה יש לי, בהתחלה הגיעו אלינו רק קרובים ושכנים, אחר כך יוצאי העיר ומאוחר יותר סתם עולים מכל הארץ, שעשו את הבית שלנו בית עולים, חנניה קדוש היה אחד מאלה, שהגיע אלינו עם אשתו ישר מהאוניה. בכפר שלו נחשב עשיר, עם הרבה אתונות שהביאו דברי מזון לעמדות הרחוקות ביותר של הצבא הצרפתי בהרי האטלאם ובסהרה. לכן היינו גאים לראות אותו ואת אשתו ישנים על המיטות שלנו, יושבים ליד השולחן שלנו, ואוכלים בהנאה את האוכל שלנו. כמה שנים אחרי שעזבנו את מרוקו התחילו שם מהומות, צרפתים נורו, והיהודים המפוחדים מיהרו לארוז ולעלות כשהם משאירים אחריהם את כל הרכוש, ומכל האתונות, השדות, הגנים, הזיתים, והכבשים לא יכלו חנניה קדוש ואשתו להביא אלא ליפט אחד שבו שמו את כל היקר להם. הרבה זמן חיכו בחיפה לליפט הזה, כל יום אחרי הלימודים אני הולך לנמל עם חנניה ואשתו לשאול את הפקידים, לתרגם לו ולדבר במקומו. כאילו שהחיים שלו תלויים בליפט הזה, כשיבוא תבוא הגאולה, מה יש בתוך הליפט ידעו רק הוא ואשתו. כשהביא הדוור את מכתב הבשורה שהמטען הגיע ונמצא במחסני הנמל, אורו עיניו של חנניה קדוש, אבל כשהגענו לנמל כבה האור, כי פקיד הנמל אמר לו שהוא לא יקבל את הליפט עד שישלם דמי הובלה שלא היו לו, והוא לא ידע מה לעשות. שם, במרקש, אמרו לו לארוז מהר, האוניה מחכה, הוא לא צריך להסתכל בכלל אחורה, ופה דורשים ממנו תשלום ואין לו. הפקידים שולחים אותנו הלוך ושוב, מאחד לשני, אבל כלום לא עוזר, התרוצצנו בכל הארץ עד שהצלחנו להשיג הלוואה מקרובים, כשהיגענו לנמל עם דמי ההובלה, דרשו הפקידים גם דמי אחסנה ונאלצנו להתחיל את הריצה מחדש, כשהגענו עם דמי האחסנה, ביקש המנהל גם מכס, אבל מכם על מה? שאל הדוד חנניה קדוש, שאיבד את הסבלנות. על מה שיש שם, הראה הפקיד על הניירות. שבת! צעק הדוד בכל הכוח, שבת! זה מה שיש שם! סליחה? שאל הפקיד. שבת! שבת מלכתא! זה מה שהבאתי בליפט שלי. מה זאת אומרת? התפלא הפקיד, מה שאתה שומע! שבת זה כל מה שנשאר לי מכל הרכוש שלי! זה כל מה שיש לי בליפט הליפט מלא שבת?

עיקם הפקיד את פניו, שבת, שבת, חזר הדוד חנניה, תפתח ותראה. המנהל לקח איתו כמה פקידים והוליך אותנו למחסן גדול, מלא ארגזי עולים. קרא לכמה פועלים שפירקו את קיר החזית ולעינינו התגלה מראה מרהיב, הילת אור גדולה ובתוכה חדר נפלא ביופיו, קירות פסיפס בכחול וסגול, דלתות עץ מגולפות, קשתות גבם, עמודי שיש אדום, שטיח מצויר ומקושט, שולחן מכוסה מפה לבנה ערוך לתפארת נשאר רק להדליק את הנרות בפמוטים, למזוג את היין בגביעים ולקדש.

הפקידים והעובדים פערו פה, המנהל נכנם פנימה כמו שנכנסים לארמון מלכים, התיישב על אחד הכיסאות, הרים כוס קריסטל ובחן אותה לאור ההילה, אחר כך הרים את בקבוק היין וכמעט מזג לעצמו, העביר אצבע על הצלחות ועל חלקי הסרוויס היקרים, על פמוטי הכסף, ונשא עיניים מתפלאות לנברשת הבדולח, האם ישתכנע? אני שואל בלי קול, האם ירחם על השבת?

זמן לא רב קודם לכן הגיע אלינו עולה ממרקש, בנימין עולייל, במקום כל השדות והבתים והזיתים שלו הוא הביא ליפט מלא זעפרן, זעפרן זה תבלין יקר כמעט כמו זהב ושמים אותו בכל תבשיל, לא צריך הרבה, מספיק חוט דק בגודל שערה לתת צבע וטעם בבקבוק מים שלם ולא צריך יותר משתי כפות מים בשביל קוסקוס, והוא הביא ליפט מלא זעפרן! אז נכון יש לך זעפרן לקוסקוס אבל אין לך קוסקוס לזעפרן, בשביל זה צריך להוסיף בשר ועצמות ושקדים והמון ירקות ותבלינים ושמן זית ופטרוזיליה וקוסברה ולמי יש? וחוץ מכמה חנויות של ערבים בחיפה, עכו ויפו, רוב החנויות לא ידעו מה זה זעפרן, הסתובבנו במעברות, בתענכים ובלכיש, בכל מיני ישובי עולים, מנסים למכור זעפרן, אבל לאנשים אין כסף לקנות, בכל הארץ הצלחנו למכור אולי מאה גרם וליפט מלא מחכה בנמל וצריך לשלם על כל לילה, ושיבוא מיד לקחת אותו, אם לא הוא ישלם גם רבית ורבית דרבית והילד מנסה לתרגם ולהסביר, שהאיש השקיע את כל הרכוש שלו בזעפרן וזה שווה המון, אבל פה לא יודעים מה זה. אז מה אני אשם לך, אומר לו מנהל הנמל. זה מה שהיה להביא, עונה בנימין עולייל, האנשים שם לא יכלו לשלם לי בכסף. מה להביא? כבשים? זיתים? זעפרן יקר ולא תופש מקום! אז קח אותו הביתה, אומר לו המנהל, איפה אשים אותו? אם לא תיקח, תשלם דמי אחסנה. קח אותו אתה, אומר הילד למנהל במקום הדוד בנימין, אני לא צריך זעפרן, אומר המנהל. קח אותו חינם, ממשיך הילד להתווכח. בשביל מה? תן מתנות לעובדי הנמל. הם לא אוכלים זעפרן. יאכלו קוסקוס. הם אוכלים צימס. שינסו עם זעפרן, אומר הילד, זעפרן זה יופי של תבלין, יותר טוב מכמון, מקינמון… ואם אתה לא רוצה תזרוק את זה לים… ובוקר אחד כשהביטו תושבי הכרמל מהמרפסות למפרץ ראו את הים הכחול צבוע צהוב עד האופק ורק מעטים ידעו שזה הזעפרן של בנימין עולייל…

עכשיו התעורר המנהל, הסתכל בחנניה וקבע: אלפיים! מה? לא הבין דוד חנניה קדוש את משמעות המספר והילד מתרגם: אלפיים לירות מכס. מכם על השבת? שבת בשבילך, סחורה בשבילי. אני משלם על הובלת השבת, בסדר, על השמירה בסדר, מכס בשום אופן לא! במדינת היהודים מכס על הכנסת שבת? אך שום דבר לא עזר והאיש ואשתו התיישבו ליד השולחן ופצחו בשירי שבת, אזמר בשבחיך… בר יוחאי… המון שירים הם שרו ולא היו מפסיקים אילולא המנהל שאיים, שאם לא יפסיקו ישלמו גם שכר דירה על השהייה בתוך הליפט, לכן נאלצנו לחזור הביתה בלי השבת, בבית התחיל חנניה לתלות על הקירות סוגי קמיעות, מחרוזות, תליונים ושלטים, אבל זה לא שינה את המצב. אחרי איזה זמן הציע הילד לכתוב לבן גוריון. הוא בטח יבין. וכך ישבתי וכתבתי את המכתב הראשון שלי לבן גוריון בשפה העברית שהבאתי משם: לכבוד משיח צדקנו, אוהב עמו ופאר לאומו, עמוד התווך, גפן פוריה, מנורה בעלת שבעה קנים, עמוד האש והענן, יכין ובועז, ירום הודו ותגדל תפארתו, כבוד ר׳ דוד בן גוריון… והמשכתי לתאר את העוול שנעשה בעיכוב השבת במחסני הנמל וביקשתי ממעלת כבודו ראש הממשלה ואבן הפינה להורות לאיש אשר על המכס להחזיר את אבן החן לפדות אותה משביה מבלי התעמר באיש, כי אין לו פרוטה לפורטה וסיימתי במילים: הנני עבדו בן אמתו ועושה דברו וכל אשר יורנו נעשה ונשמע ובטוחים אנו כי ישמע תפילתנו כתפילת יונה ממעי הלויתן ואחרי שקראתי באזני הדוד, מסרתי לו לחתום והוא סילסל חתימתו בכתב רש״י בתחתית המכתב בצורת ספינה ששטה על הגלים ועליה דגל מתנפנף ברוח. חכינו כמה שבועות במתח, ער שיום אחד שמענו דפיקה בדלת, עגלה עם שני סוסים עמדה ליד השער ועליה הליפט והשבת בתוכו, הסבלים עמדו ופירקו אותו במנופי ברזל והיו מכניסים את השבת לבית שלנו חלקים חלקים, השטיחים והנברשת, השולחן וכל אשר עליו, נוגה אור מלווה כל חלק וחלק ואנחנו עומדים עם הדוד חנניה ואשתו כשושבינים ליד השער, מורים לסבלים מה לקחת ואיפה להניח, והבית בפנים משנה לאט לאט צבע וצורה והופך מבית ריק עם רהיטי סוכנות דלים לארמון מלכים והיתה זאת השבת היפה ביותר שהיתה לנו בארץ ישראל.

המשך….

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894. 

בדיווח החדש של כל ישראל חברים ב – 1884 פורסמו הפרטים הבאים.

יהודי העיר דמנאת, עיר השוכנת בקרבת קזבלנקה מהווים זמן מה מטרה ליחס אכזרי ביותר מצד מושל עיר זאת. בתקווה לשפר את גורלה, שלחה הקהילה משלחת לטנג'יר, כדי להציג בפני הוד מלכותו הסולטאן או בפני אחד משריו, את המצב לאמיתו.

המשלחת יצאה בחשאי בחשכת הלילה מחשש שמא תתגלה, וחבריה ייאסרו על ידי המושל. מאז צאתה של המשלחת הגביר המושל את אכזריותו כלפי היהודים האומללים של דמנאת.

הרב הראשי של העיר, איש בא בימים, נחשף במשך יממה, כבול וגלוי ראש לשמש היוקדת כעונש על שסירב לחבר כתב הגנה שקרי לטובת המושל.

בני משפחותיהם של חברי המשלחת סובלים. כך מספרים, מיחס ברברי ביותר. משלחתה של קהילת דמנאת נמצאת כבר חודשיים בטנג'יר. היא דיווחה על היחס הקשה כלפיה לנציגי המעצמות, באמצעות מכתב שתוכנו פורסם בכתב העת Reveil du Maroc ב – 24 בספטמבר, וזה תוכנו :

רבותי ואחינו היקרים.

אנו החתומים מטה, יהודים מדמנאת, מרשים לעצמנו להסב את תשומת לבכם לרדיפות אשר מושל עירנו בשם קאיד ג'ילאלי רודף אותנו כבר זמן רב, ואשר מעשיו מהרודניים והברבריים גרמו לנו ייאוש קודר, עד שאנו מקנאים בגורלן של בהמות.

הנה הפרטים על היחס של הפקידים כלפינו :

1 – כל יהודי דמנאת מחויבים לשרת את המושל ואת פמלייתו ללא כל תמורה. הגברים נאלצים לטאטא את האורוות ומקומות מזוהמים כדוגמתן. החיילים המופקדים לפקח על שירות זה, מכים את העובדים באלות מדי פעם בפעם. את שכרם של החיילים עלינו לשלם. נשותינו נאלצות לעבוד במשקי בית ונתונות ליחס דומה כנ"ל.

2 – אנו חייבים לספק מצרכי מזון וריהוט לביתו של המושל. וכאשר הוא משלם תמורת הסחורה לאחר זמן רב, מפחית את התשלום לרבע או למחצית מערכה של האספקה.

3 – מסים המוטלים על בהמותינו ועל סחורותינו גבוהים פי חמישה או שישה מאלה הנהוגים בערי מרוקו האחרות.

4 – מושל עירנו נתן את הכפר תמסית Tasemit  הנמצא בתחום שיפוטו, לאחד ממקורביו תמורת 4.000 פראנקים. בכפר הזה מתגוררות כעשרים משפחות יהודיות. המושל החדש של הכפר שדד מהיהודים את כל רכושם.

5 – כאשר המושל רוצה למכור את תוצרת חוותיו, הוא מאלץ אותנו לקנותה במחיר כפול מערכה.

6 – כל בעלי המלאכה חייבים לעבוד למען המושל ללא כל תשלום.

7 – אנו חייבים לקבל כל מטבע מזויף שיבוא לידיו של גובה המסים.

8 – מיטותינו ורהיטינו חייבים לעמוד לרשות המושל בכל עת, והוא אכן משתמש בהן תדיר. הוא לוקח את בהמות המשא שלנו, וכל זאת ללא תמורה.

9 – המושל מאלץ אותנו לעבוד אצלו בימי שבת וחג, ימים המקודשים למנוחה לפי דתנו. כל המנסה להתחמק מהטרדות אלה, מוכה ומושלך לכלא כשהוא כבול בכבלי ברזל.

הסעיפים שדווחו על ידי כל ישראל חברים, מצויים גם בתיק אחר. בעקבות פניות של הקונסולים הזרים במרוקו, ביטל הסולטאן את ההגבלות שחלו על היהודים בעבר.

המשך…..

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

מראה עיניים

באחד הלילות קם כמנהגו הרב חיים פינטו, כדי לעסוק בתורה. בני הבית ידעו על כך, ולא הפריעו לאביהם בזמן הלימוד.

והנה, באחד הלילות נכנסה בתו מזל לחדר, בגלל צורך כלשהו. כשהיתה בפנים ראתה, כי אביה יושב ולומד תורה עם אדם נוסף. כשראה הרב כי בתו בחדר, נזעק ממקומו וצעק: ״בתי בתי, מדוע נכנסת ללא רשות לחדר? אוי לנו ואבוי לנו, כי האיש שאותו ראית אינו אלא אליהו הנביא, ולא היית ראוייה להיות נוכחת במחזה הזה ולראות אותו. ובגלל זה נגזרה הגזירה, שהעיניים הללו, שראו מראה אסור – יתעוורו, או שעלייך למות, חס וחלילה״.

הבת ההמומה נאלמה דום, רועדת מאימה ופחד. אבל, כרחם אב על בניו התפלל הרב על בתו היקרה וביקש רחמים עליה, שלא תתעוור לפני חתונתה. אחר כך סיפר זאת לבתו, והיא, שהיתה צדקת גדולה, קיבלה עליה באהבה את הדין ושמה את מבטחה בהי.

חלפו הימים. באחת השנים הגיע לעיר אורח, נכדו של רבי כליפא מלכה. כשהגיע לעיר, היה הנכד מתאכסן בבית הרב פינטו. נתקלו עיניו של האורח בבת הרב, וראה את צניעותה וצדיקותה, כבת לשושלת ונצר לצדיקים ורבנים גדולים. הוא החליט לבקש ממנו את ידה של בתו, ולשאתה לאשה. אבל, ככל שביקש והפציר לא ניאות הרב להיעתר לבקשתו, ולא נימק מה הסיבה לסירובו. חזר הנכד לעירו, מדוכא ושבור ברוחו. הוא אף התחיל לחשוש, שמא מצא הרב פסול בו, ואולי אין הוא ראוי לשאת את בתו הצדקת.

והנה, באחד הלילות, הופיע בחלומו של הרב פינטו סבו של אותו צעיר, הרב כליפא מלכה זי״ע. ״ אני שלחתי אליך את נכדי״, אמר הרב מלכה לרב פינטו. ״ שלחתי אותו אליך שמח וטוב לב, והנה חזר הוא ממך אלי עצוב ונכה רוח״.

השיב לו הרב בחלומו: ״כבודו בוודאי יודע, שעל בתי מזל נגזרה הגזירה כי תתעוור בשתי עיניה, על שראתה גילוי אליהו. משום כך סירבתי להשיאה לנכדך היקר״. ״הסר דאגה מליבך״, ענה לו הרב מלכה. ״נכדי יקבל עליו את הדין, יהיה אשר יהיה״. למחרת שלח הרב פינטו הזמנה לנכדו של הרב מלכה, רבי אהרון מלול. כשהגיע אליו סיפר לו את הגורל המר הצפוי לבתו, לאחר שתינשא. משום כך, הסביר לו, סירב עד כה לתת לו את בתו לאשה. רבי אהרן מלול לא נרתע. ״אני מוכן להתחתן עם בתך. זכות גדולה שכזו לא מצויה בכל יום״, אמר.

לא עברו ימים מרובים והשניים באו בברית הנישואין. אולם, רוע גזר הדין נקרע והתבטל, בזכות תמימותם וצדקתם של בני הזוג הצעיר, והודות לזכות אבות, שעמדה להם. ושניהם האריכו ימים, וראו בנים ובנות. וכשהגיע זמנם להיפטר מהעולם נפטרו שניהם בשבוע אחד, ונקברו בסמוך בבית הקברות הישן בעיר מוגאדור.

משפט צדק

אחד מעשירי העיר סווירה מכר דירה בעיר לאחד היהודים. סיכמו מה שסיכמו ושילם הקונה מה ששילם, ונכנס לדירה. אולם, לאחר שנכנס הדייר לדירתו החדשה קרע המוכר צוהר בקיר דירתו, המשקיפה לעבר דירת הקונה. כל בקשותיו ותחנוניו של הקונה לעשיר, כי יסתום את החלון כפי שהיה כדי לשמור על פרטיותו וצניעותו – לא הועילו. משכלו כל הקיצין תבע הקונה את המוכר העשיר לדין תורה לפני הרב חיים פינטו.

משהגיע יום הדין התייצבו שניהם אצל הרב, ושטחו בפניו את טענותיהם. הרב השתכנע כי הצדק עם הקונה, מכיוון שהחלון החדש גורם לו ל״היזק ראייה״, ופסק כי על העשיר לסתום את החלון ולהשיב את המצב לקדמותו.

שמע העשיר, ופניו חפו. הוא נעלב מכך, שהרב קיבל את עמדת הקונה ומכך שהוא עצמו יצא חייב בדין. הוא קיבל אומנם את הדיו, כמצווה, אך בחמת זעמו הלך וכתב שטר מזוייף, שלפיו חייב לו הקונה סכום גדול של כסף, והחביא את השטר לימים אחרים.

לאחר מספר שנים נולד לקונה הדירה בן. הפרוטה לא היתה מצוייה באותה שעה בכיסו, ולא ידע מהיכן ישיג את צורכי סעודת המצווה שלאחר הברית. גם רהיטים לא היו לו בביתו, כדי לארח את המוזמנים. הסתובב האיש ופניו נפולות, תוהה מאיין יבוא עזרו. יצא אל השוק, ובכיסו שני ריאלים בלבד. לא היה בקומץ זה כדי להשביע את הארי, ולקנות את צרכי הסעודה.

בעוד הוא מסתובב עגום ומדוכדך והנה עוברת מולו אשה מקומית עם חמורה, העמוס עשב ריחני. קנה ממנה העני את כל העשב שהיה על חמורה, בשני הריאלים שהיו בכיסו. אחר כך חזר האיש לביתו, עם העשב שזה עתה רכש.

באותה שעה היה בבית אחיו. זה ראה את העשב, וידע כי אחיו עשה עיסקה טובה: שוויו של עשב זה היה פי כמה וכמה מהמחיר, שאותו שילם האח. מייד לקח האח את העשב, רץ אל שוק הבשמים ומכר אותו שם בדמים מרובים. אחר כך מיהר לשוב לבית אחיו והכסף צרור בידו, ומייד רץ אבי הבן ורכש בכסף זה את צרכי הסעודה. הכסף היה די והותר, ועוד נשאר לו סכום נכבד שבעזרתו פתח עסק. הצליח הקב״ה את דרכו, והוא הלך מחיל אל חיל והפך לאחד הסוחרים הגדולים והעשירים בעיר.

שכנו העשיר עקב כל העת אחרי שכנו העני, שעלה לגדולה. כשראה שהפרוטה מצוייה בכיסו החליט כי הגיעה הזמן לפרוע את השטר המזוייף. הוציא העשיר את השטר ממקום המחבוא, והגיע איתו אל בית הרב פינטו, לתבוע את שכנו. השכן ההמום השיב לרב, כי אין הוא יודע על מה מדובר: מעולם לא לווה כספים אצל שכנו, ולמעט רכישת הדירה -לא היה לו איתו שום עסק או משא ומתן. חשב הרב פינטו: זה טוען כי לא היו דברים מעולם, וזה מציג לעומתו שטר. ״שובו למחרת״, אמר לשניים, ״ואז אפסוק״.

למחרת הגיעו השניים. העשיר בשלו – הציג את השטר, ושכנו כופר בכל. ״תן לי את השטר״, אמר הרב לעשיר הזייפן. ״אני אבדוק את כשרותו בתוך ארון הקודש. והיה, אם מחר יופיעו על השטר נקודות – נכונים דבריך, ואם חלק יהיה – נכונים דברי שכנך״.

וכך היה. הניח הרב את השטר בארון הקודש למשמרת. למחרת, כשהתייצבו שני בעלי הדין, הוציא הרב את השטר והראה להם: חלק.

״לבן הוא – טהור הוא״, אמר הרב לזייפן, כשהוא מתכוון בדבריו לשכנו. ״טהור האיש, ואמת דיבר. ואתה, הרשע, שוב מדרכך הרעה והתוודה על חטאתך״.

הודה העשיר על חטאו בפנים נפולות, ומאז לא ניסה יותר להטריד את שכנו.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

אבידתו ואבדת רבו אבידת רבו קודמת

ומה שיש להתפעל, שאעפ״י שהיה לרבנו כתבים רבים שעדיין לא יצאו לאור משל חידושיו הפרטיים, בכ׳׳ז העדיף להשקיע את כוחו ואת כספו בהוצאת ספרי הקדמונים, וגם כשהגיע קרוב לשנתו התשעים עמל והוציא לאור לאחר עמל ויגיעה, את השו׳׳ת עדות ביעקב, ועשה זאת רבנו מפני שפחד שלאחר פטירתו לא ייחסו כבוד לכתבים האלו, וישכחום ואז ירד לטמיון כל עמלו שעמל בסידור ובהגהה. גם הספריה הספרדית ׳בני יששכר׳ בירושלים, וגם מכון אורות יהדות המגרב שבעיר לוד, מכון ׳מלכי רבנן׳ שבעיר אשדוד, ועוד מכונים שהוציאו ספרים רבים מכתבי רבותינו, זכו לתמיכתו ולעידודו החם, ועשה זאת רבנו כיון שידע את חשיבות הפצת ספריהם של צדיקים שאין להם פתחון פה אצל הלומדים, וגם הרגיש רבנו במכונים אלו המשך למפעלו דובש״י. והיה רבנו מחזקם ומעודדם בכל הזדמנות על ענין הדפסת ספרי רבותינו הקדמונים. ובהיות והיה חש בכל רמ״ח אבריו כמה עמל דורש הוצאת כל ספר, לכן בכנסים שהיו עורכים ראשי הארגונים הנ״ל היה רבנו נואם נאום חוצב להבות אש מקירות ליבו בשבח הארגונים, וקורא לכל הציבור לסייע להם בתמיכה הגונה חודשית קבועה, והיה אומר שלהדפיס ספר של חידושי תורה שהוא כאבן שאין לה הופכין ואין לו דורש מצותו גדולה מכתיבת ס׳׳ת, ושזה חובת השעה, והזריז נשכר, כי כל יום שמתאחרים העש מכלה יותר ויותר, ודבר זה בכלל מעוות לא יוכל לתקון, ושמח רבנו שמחה גדולה בפעולותיהם של הארגונים הנז׳.

מספר ראש מכון ׳אורות יהדות המגרב׳ רבי משה עאמר שליט״א על הזמן שרבנו עדיין היה במרוקו, נזדמן לו הספר תורות אמת שהוא הספר הראשון שהוציא רבנו לאור מכתבי היד, וקרא שם את הקדמתו של רבנו על הכאב הגדול שהתחולל בקרבו, כשהיה רואה את כתבי הרבנים הולכים ואובדים, הפנים הדברים, ומאותו הזמן לא מש רעיון זה מנגד עיניו, והתפלל מתי תבוא מצוה זו לידי וגם אנכי אקיימנה, להוציא כתבים שאין להם גואל, ובס״ד מכון זה הוציא עשרות ספרים, חוברות, ארגון כנסים, וכוי, והכל מכוחו של רבנו. ולאחר שנגה אורו של רבנו בא׳׳י הוסיף המכון לשאוב מרבנו הרבה חיזוקים. מייסד מכון אוצרות המגרב ביום עיון מפואר שערך לכבודו במלאת שנה לפטירתו בחוברת שיצאה ע״י המכון לכבוד המעמד כותב ר׳ מאיר: על כן ראינו חובה לעצמנו לארגן יום עיון מכובד זה ולהדגיש את תרומתו למפעלינו בבחינת ״שלנו ושלכם שלו הוא׳׳ מי יתן לנו תמורתו.

החונה פה ירושלים ת״ו ט׳ אלול תשנ״ח ע״ה שלום משאש

משמשים יד ימין לכל בתי הדין. ואני מכרך ברכה חמה לכל העוזרים והתומכים במצווה זו, שזכות הרבנים המחברים תעמוד עימם, ויזכו לבני סמיכי וחיי אריכי, ומזוני רויחי, בזכות התורה הקדושה, עץ חיים היא למחזיקים כה ותומכיה מאושר החו״פ בירושלים עיה״ק כחודש חשוון שנת התש״ן לפ״ק שלום משאש ס״ס הרב הראשי וראב״ ירושלים