ארכיון יומי: 17 באוגוסט 2015


קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

                      מעמד הד'מים

שוראקי

על פי עקרונות אלה גיבש החוק הדתי של האסלאם את מעמדם המיוחד של הד'מים. בני החסות של הממלכה המוסלמית, שעד מהרה נשתעבדו בה הנוצרים והיהודים. לכליף עומר, יורשו של מוחמד המנהיג מאז 634, מייחסת המסורת את ניסוח החוקים שהגדירו את מנת הזכויות, שניתנו לד'מים. תקנות אלו, שלמעשה נוסחו כעבור מאתיים שנה, מן הסתם, אף כי הכירו בזכותו של הד'מי לחיות ואסרו על הפגיעה בנפשו ובנכסיו, ולא כך היה הדבר באירופה של ימי הביניים, בה נתקבל אמנם היהודי שמעמדו לא הוכר רשמית, הן גם שפכו עליו מעמד נחות.

יש בידינו כמה וכמה גרסאות של מגילת הזכויות המיוחסת לעומר, אשר מכוחה השלימו הד'מים כביכול עם מעמדם הנחות ועם החובות הכרוכות בו, ובלבד שיהיו חייהם מובטחים להם. רעיונות אלה דובשו במאה האחת-עשרה אצל אל- מווארדי. תריסר תקנות מעמידות את תנאי קבלתו של הד'מי. שש הראשונות, אלו הנחשבות ביותר, אוסרות עליו בכל תוקף לגעת בקוראן מתוך היתול או על מנת לסלף את הכתוב בו, לומר דברי שקר או בוז על הנביא, לדבר על האסלאם מתוך זלזול, לגעת בנשים מוסלמיות, ולו גם בנישואים, שעדיין היו בחזקת איסור בין ד'מים למוסלמיות, אך לא בין מוסלמים לבין נשים יהודיות או נוצריות, לעשות ניסיון כלשהו להדיח מוסלמי מאמונתו, ואין צורך לומר שהן מחייבות אותו לנהוג כבוד בחייו וברכושו, ולבסוף לסייע במשהו לאויבי האסלאם או למרגליהם.

ששתקנות אחרות נחשבות משניות, לדברי אל-מווארדי, כלומר, אין העבירה עליהן מבטלת מאליהאת אמנת הד'מי. אותן תקנות אחרונות גזרו על הד'מים ללבוש לבוש מיוחד עם חגורה, ( זונאר ) ופיסת אריג ע'יאר , צהוב ליהודי או כחול לנוצרי, לעולם לא יבנו להם בית כנסת או בתים גבוהים יותר משל המוסלמים, מעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו ברשות הרבים את צלצול פעמוניהם או תקיעות שופרותיהם, את תפילותיהם וזמירותיהם, לעולם לא יישתו יין ברבים, והנוצרים לעולם לא יציגו לראווה לא את צורכיהם ולא את חזיריהם, את מתיהם יקברו בצנעה ובלי להשמיע את תפילותיהם ומספדיהם.

ונוסף על כל אלה אסרו עליהם להיות בעלי סוסים, שהם בעלי חיים אצילים, היה עליהם להסתפק בחמורים, או לכל היתר בפרדות.

העובר על תקנות אלה היה נענש בכל חומרת הדין והיה עלול להידון למיתה. נקל לנו לשער איזו סכנה מרחפת הייתה על חייהם של הד'מים מחמת חוקות אלו אם נזכור כי דרך ההוכחה הרגילה במשפט המוסלמי היא השבועה ושבועתו של מוסלמי עדיפה במוחלט על זו של יהודי, שניאץ כביכול את האסלאם ונביאו. עוד בימינו חרדים היהודים מן האיום הזה, במקום שעדיין חוקיו המסורתיים של האסלאם בתקפם עומדים.

לאמיתו של דבר, תקנות אלו, שעמדו עליהן מלמעלה, לא היו חשובות אלא במידה שפורשו ונכו הלכה למעשה. הדברים תלויים היו, אפוא, באישיותו של השליט. אם היה הלז ליברלי ורחום היה הכול כשורה, ואם היה עריץ ואכזר כי אז היה מצבו של הד'מי משול למצבו של עבד, מס הגולגולת, הוא הג'זיה, נעשה כבד מנשוא ומס המקרקעים,  " הח'ראג' ", היה יורד לנכסיו ממש.

ועל כך היה השליט רשאי תמיד להוסיף עוד מסים לצורך החזקת הצבא, שלא לדבר על מנחות של ידידות שחב החלש לחזק ממנו כדי לחות את פניו. מסים אלו, שוב לא היה הד'מי חייב בהם אם קיבל את דת האסלאם. כל עוד לא עבר את הסוף הוא לא היה רשאי בשום פנים לשאת נשק. חוץ מאשר על פי מנהג האסכולה החניפית. לא היו חייו מוגנים כחיי מוסלמים, ש " מחיר דמו " תמיד היה יקר יותר.

עקרונות אלה, שעד היום החקיקה המוסלמית במגרב מסתמכת עליהם, אין ספק, שתרמו לעזיבתן של כל העדות הנוצריות והעמידו את היהודים במצב קשה של נחיתות שהיה כפוי עליהם תדיר למרות הרצון הטוב מצד הנדיבים שבמלכים. הללו, וכמוהם כן גם המשפטנים הנאורים ביותר שלהם, חשפו לאור אי אלו מסורות של ה" חדית " שפיעמה בהם רוח ליברלית יותר, אם גם לא הגיעו עד כדי הכרזה על שוויון בין הברואים.

כמו שהפליא לומר לואי גארדה, הרי המאמרות הנועזים ביותר בכיוון זה מרמזים על " שוויון יחסי בו מקבל כל אחד כפי זכויותיו, כמידת הזכויות המוכרות לקבוצתו שלו " ברוח זו ראוי לפרש את מסורת ה " חדית ", הנושאות פנים לד'מים. יש לנהוג במידת הצדק עד גבול ידוע, אך אין מקום לאותו שוויון בין אחים השמור לאלה, שהנביא משתדל עבורם. כאן לפנינו דרמה ממש, בה האסלאם המודרני הנמשך אחר המגמות הדמוקרטיות של המערב, אינו יכול לעשות כל צעד בגלל חומרת העקרונות המסורתיים של החוק המוסלמי, שאין בו הבחנה בין מרות דתית לשלטון חילוני.

ידיעת המעמד המשפטי, שעמדנו עליו כאן, מתרצת בעת ובעונה אחת את המקום שתפס היהודי בארצות האסלאם משך אלף ומאתיים השנים האחרונות ואת שאיפתו לברוח מן הארצות האלו, משעה שנתאפשרה יציאה זו, כלומר ממחרת הקמת של מדינת ישראל.

המגילה, שהחל מן המאה התשיעית נתקראה על שם עומר, נעשתה אמנת היסוד במעמדו המושפל של היהודי בארצות האסלאם. חוקה זו, בפורשה בדרגות משתנות של חומרה לפי הארצות והתקופות, בהתאם לשיגיונות השליטים ובהתחשב ברוח הדמיון, שאין לה מצרים, בה המזרח מסוגל לטפל בענייני העולם הזה, היא העולה תמיד במחשבה בבואנו להגות בקורותיהם של היהודים על אדמת האסלאם. היה עלי לשכנע בתוקף כל מוסלמי, שהיהודי שייך לתת אנושות מבוטלת, שעם זה יש לקבלו ולכבדו במידה ידועה כדי לשמור אמונים לעדותו של הנביא.

עם זאת עלינו להיזהר מפשטנות יתר, שלא לפאר ולרומם יותר מדי את סובלנותו המופלגת של האסלאם, כמו שעשו הרוזן ג'ובינו, דה צץ, ביירקמן, ארנולד או ממשיכיהם בני ימינו, ומצד שני, לא לתאר את המוסלמים כאנשים אכזריים וברבריים, כמוש עשה לואי בראראן, למשל. האמת במעמקיה שמורות עמה בנות גוון דקות יותר.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

חצי אי ערב בימי קדם

לשם הסדרתן והעברתן של הסחורות מדרום לצפון וממזרח למערב — והמדובר במרחקים של אלפי קל״מי — הותקנו דרכים, בארות־מים וגם תחנות ומחסנים, ולאורחות ניתנה הגנה מפני שודדים. את רוב הסחורות היו מעבירים ביבשה, אף־ על־פי שהשבאים ידעו, בלי ספק, שהרוחות המנשבות בים־סוף מאפשרות הפלגה בים — דבר שנודע לרומאים וליוונים רק במאה הראשונה לספירה. אכן, לא קל היה להתקין שבעים תחנות, לפחות, בין כנה (חצן אלעֻ׳ראב) שעל שפת האוקינוס ההודי והרי מַהְרָה — דרך שבות, מארב, קרנו־־ועזה(או בין, גרהה שבבחרין ופטרה או חצ'רמות). הדרך ממעין למפרץ אילת ארכה שבעים יום, ומחצ׳רמות עד גרהה — ארבעים יום. אף הקוראן (סורה לי׳ד, י״ז) מציין, כי אללה עשה חסד עם ערב, בהקימו תחנות בין שבא וסוריה. לרוב נמשכו הנתיבות לאורך העמקים, שהנם הדרכים הטבעיות הנוחות־בערך. בימי הגשמים מצויים שם מים בשפע, וגם בעונה היבשה הם נשמרים בקרקעות העמקים ואפשר למצאם על־נקלה. ואף זאת: כיוון העמקים מתאים לכיוון האורחות. עד היום מסדרים את השווקים בואדי, מפני שעוברי אורח מצויים שם. אחד העמקים הללו הוא ואדי אלקורא שבצפון חג׳אז, שהיה מיושב רובו יהודים. האורחות היו מהלכות שתי וערב ומחברות את כל הנקודות החשובות השוכנות לחופי הימים«. מהן ראוי להזכיר שתים: (א) גרהה GERRHA שאליה היו האורחות מביאות את סחורות הודו ואיראן ומשם נשלחו למצרים (סוחריה היו מתחרים עם סוחרי תימן בשוקי־ההעברה הגדולים שבפנים הארץ): (ב) מוח׳א, על חוף ים־סוף בדרום. לפי עדותו של סופר אלמוני, היו שווקיה מלאים חליפות בגדים, אריגים מכל המינים ובכל המחירים, חגורות, יין, חיטים, קנה־סוכר וכו'.

הדרכים היו מצטלבות ליד נאות־מדבר, ובנקודות ההצטלבות קמו ערי־מסחר גדולות. חשיבות מיוחדת נודעה לערים שבצפון, בשל קרבתן לארצות היבוא. נזכיר בזה את תימא, דדן, פטרה, אילת , גרש , בצרה, תדמור. בכמה מן המקומות האלה הקימו סוחרי־שבא מושבות קבועות, שהיו נתונות לפיקוחה של המטרופולין שבדרום. מושבה כזאת היתה קיימת בדדן, וגם באילת היה הישוב התימני נבדל משאר התושבים .

השפעה רבה השפיעו הדרכים והמרכזים האלה על תרבות ערב. אותו זמן לא היתה תימן פינה נידחת, אי שומם המוקף חומת מים, חולות וקנאות, אלא צומת־ דרכים ומרכז־השפעה. כיום מבטלת קדושתה של מכה כל אפשרות של קשרים עם עמים שאינם בני דת מוחמד, וחוסמת כל תנועה בשטחה של חג׳אז; והוא הדין בתימן ובחלקי ארץ אחרים. אבל לפני הופעת מוחמד היתה קדושת הכעבה גורמת במשך חדשי העליה לחגי, תנועה חפשית בכל רהבי הארץ, וביחוד בתחומה של מכה. בחדשי העליה שבתו בארץ כל המלחמות והתגרות, והבדוי לא העיז להתנפל על עוברי־אורח כי עבירה כזאת היתה גורמת אבדן לפושע וגם לשבטו. הקשרים המסחריים האלה החדירו רעיונות חדשים והעלו את רמת החיים והתרבות בערים ובכפרים, רמה שהיתר. שונה לחלוטין מזו של הבדוים.

Contes populaires Racontes par des juifs du Maroc

Dispertion et unite – בתפוצות הגולה

Contes populaires

Racontes par des juifs du Maroc

Publie et annotes par

Dr Dov Noy

Jerusalem 1965

INTRODUCTION

Il est généralement admis que seulement les oeuvres présentées sous la forme écrite peuvent être considérées comme de la litté­rature. Mais la littérature n'a pas exclusivement revêtu cette forme à toutes les époques et dans tous les pays. Dans l'antiquité, les poèmes et les contes furent transmis oralement de génération en génération et cette tradition a été maintenue, non seulement dans les sociétés qui ne possèdent pas d'alphabet, mais également dans les sociétés lettrées, où les plaisirs littéraires ne se limitent pas à la lecture de livres.

La littérature orale est préservée et transmise par des personnes, qui possèdent une mémoire exceptionnelle et qui ont le don de la narration. D'une manière générale, elles content leurs histoires (ou récitent leurs poèmes) à des temps et dans un cadre fixes durant les longues soirées d'hiver, à l'occasion de fêtes familiales et religieuses. A ces occasions, le "programme" comprend souvent des contes, des poèmes et des chants. Les oeuvres ne sont pas seulement récitées, mais également interprétées par ceux qui veil­lent sur cette tradition orale

La littérature orale ne se limite pas, dans un pays donné, aux oeuvres appartenant au folklore national. Un interprète ou un narrateur, qui a la maîtrise de plus d'une langue, traduira vo­lontiers des contes étrangers dans la langue locale et les transmet­tra ainsi d'un peuple et d'un pays à un autre. Les agents de cet échange de littérature populaire peuvent être des voyageurs et des marins, des soldats (victorieux ou prisonniers de guerre) ou des gens qui se déplacent à la recherche d'un emploi. Par le fait d'être contés et racontés, les contes peuvent changer de con­tenu, selon l'imagination du narrateur et les idéaux de la société à laquelle ils sont présentés. Donc si parmi les contes popu­laires d'une société donnée — et même si celle-ci est par tous ses aspects, foncièrement différente de la nôtre – il s'en trouve qui nous rappellent les contes qu'on nous a racontés dans notre en­fance ou que nous avons lus dans les livres de Grimm et d'An­dersen ou dans l'ouvrage "Les sources d'Israël", nous ne devons pas en conclure qu'il s'agit là de plagiats. Les contes populaires ont une existence indépendante et leurs origines sont multiples. Un conte populaire, dont la vitalité s'exprime par le fait qu'il est conté et reconté dans différentes sphères culturelles et dans dif­férentes langues et régions, revêt de nombreuses formes parallèles les unes aux autres, et permet aux chercheurs de s'adonner à de longues études intéressantes sur son histoire et ses pérégrinations

Des oeuvres littéraires anciennes, qui sont parvenues jusqu'à nous, prouvent amplement que le conte populaire, en tant que genre littéraire particulier, a été très répandu dans le monde de l'antiquité classique. Dans la Bible et dans la littérature biblique et, plus particulièrement, dans l'Apocryphe et le Talmud ("la Loi orale"), nous trouvons de nombreux contes populaires dont le style trahit un long processus de transmission orale. De nom­breuses générations durant, et jusqu'à l'époque contemporaine, les pasteurs et curés font, dans leurs sermons, un grand usage de fables, de légendes et de paraboles

Dans de nombreuses communautés juives, la littérature orale constitue la forme la plus répandue de l'expression littéraire. Nous savons que les progrès de la technologie, pour autant qu'ils sont applicables au domaine culturel, ont sensiblement réduit l'im­portance de la littérature dans le sens généralement accepté du terme (nous nous contenterons, à ce sujet, de rappeler la concur­rence du cinéma et de la radio), mais il n'est pas du tout sûr, que la littérature orale ait souffert dans la même mesure de ces nouvelles inventions techniques. Dans les villages du Yémen, dans les synagogues de Tunisie, dans les montagnes du Kurdistan et dans les assemblées de Tsadikim en Europe orientale, des milliers de personnes, ignorant les nouveaux spectacles qu'offrait le pro­grès technique, ont continué jusqu'à récemment, à écouter avec intérêt et avec une satisfaction profonde, les histoires des conteurs. Souvent, ces séances constituaient la seule distraction (et pas seule­ment dans le domaine de la littérature) disponible. Dans les communautés orientales, un public composé par tous les membres de la famille et de nombreux amis et connaissances, constituait, à l'occasion de fêtes, un cadre idéal pour ces représentations folkloriques. Un narrateur exceptionnellement doué réunissait même un plus grand public à la synagogue ou ailleurs, à certaines occasions particulières

Mais les narrateurs juifs ne furent pas les seuls à capter l'intérêt des foules. Dans les bazars et au marché, on rencontrait souvent des vieillards arabes, qui gagnaient leur vie à raconter des histoires. Ces hommes avaient l'habitude d'interrompre le flot de leurs paroles au milieu d'un épisode particulièrement passionnant, pour faire la quête

Dans les pays islamiques, le conteur juif puisait à deux sources, l'une juive et l'autre arabe. Son répertoire d'histoires peut être divisé en deux catégories bien distinctes: celles qui avaient été tirées du Talmud et celles qui avaient un caractère universel et intéressaient tous les habitants de la région

Qu'est-il advenu de ces histoires, de ces contes et de ces légendes, après que les conteurs se furent établis en Israël? Sont-ils déjà tombés dans l'oubli ou est-ce qu'on les raconte encore à un public intéressé? Est-ce que les nouvelles valeurs culturelles, la vie dans un Etat dynamique et des spectacles plus modernes, n'ont pas mis fin à toute cette tradition? Est-ce que cet art a disparu à ??jamais, ou peut-on encore espérer que le narrateur et son public ressuscitent un jour ?

Contes populaires Racontes par des juifs du Maroc

Dispertion et unite – בתפוצות הגולה

Contes populaires

Racontes par des juifs du Maroc

Publie et annotes par

Dr Dov Noy

Jerusalem 1965

INTRODUCTION

Il est généralement admis que seulement les oeuvres présentées sous la forme écrite peuvent être considérées comme de la litté­rature. Mais la littérature n'a pas exclusivement revêtu cette forme à toutes les époques et dans tous les pays. Dans l'antiquité, les poèmes et les contes furent transmis oralement de génération en génération et cette tradition a été maintenue, non seulement dans les sociétés qui ne possèdent pas d'alphabet, mais également dans les sociétés lettrées, où les plaisirs littéraires ne se limitent pas à la lecture de livres.

La littérature orale est préservée et transmise par des personnes, qui possèdent une mémoire exceptionnelle et qui ont le don de la narration. D'une manière générale, elles content leurs histoires (ou récitent leurs poèmes) à des temps et dans un cadre fixes durant les longues soirées d'hiver, à l'occasion de fêtes familiales et religieuses. A ces occasions, le "programme" comprend souvent des contes, des poèmes et des chants. Les oeuvres ne sont pas seulement récitées, mais également interprétées par ceux qui veil­lent sur cette tradition orale.

La littérature orale ne se limite pas, dans un pays donné, aux oeuvres appartenant au folklore national. Un interprète ou un narrateur, qui a la maîtrise de plus d'une langue, traduira vo­lontiers des contes étrangers dans la langue locale et les transmet­tra ainsi d'un peuple et d'un pays à un autre. Les agents de cet échange de littérature populaire peuvent être des voyageurs et des marins, des soldats (victorieux ou prisonniers de guerre) ou des gens qui se déplacent à la recherche d'un emploi. Par le fait d'être contés et racontés, les contes peuvent changer de con­tenu, selon l'imagination du narrateur et les idéaux de la société à laquelle ils sont présentés. Donc si parmi les contes popu­laires d'une société donnée — et même si celle-ci est par tous ses aspects, foncièrement différente de la nôtre – il s'en trouve qui nous rappellent les contes qu'on nous a racontés dans notre en­fance ou que nous avons lus dans les livres de Grimm et d'An­dersen ou dans l'ouvrage "Les sources d'Israël", nous ne devons pas en conclure qu'il s'agit là de plagiats. Les contes populaires ont une existence indépendante et leurs origines sont multiples. Un conte populaire, dont la vitalité s'exprime par le fait qu'il est conté et reconté dans différentes sphères culturelles et dans dif­férentes langues et régions, revêt de nombreuses formes parallèles les unes aux autres, et permet aux chercheurs de s'adonner à de longues études intéressantes sur son histoire et ses pérégrinations.

Des oeuvres littéraires anciennes, qui sont parvenues jusqu'à nous, prouvent amplement que le conte populaire, en tant que genre littéraire particulier, a été très répandu dans le monde de l'antiquité classique. Dans la Bible et dans la littérature biblique et, plus particulièrement, dans l'Apocryphe et le Talmud ("la Loi orale"), nous trouvons de nombreux contes populaires dont le style trahit un long processus de transmission orale. De nom­breuses générations durant, et jusqu'à l'époque contemporaine, les pasteurs et curés font, dans leurs sermons, un grand usage de fables, de légendes et de paraboles.

Dans de nombreuses communautés juives, la littérature orale constitue la forme la plus répandue de l'expression littéraire. Nous savons que les progrès de la technologie, pour autant qu'ils sont applicables au domaine culturel, ont sensiblement réduit l'im­portance de la littérature dans le sens généralement accepté du terme (nous nous contenterons, à ce sujet, de rappeler la concur­rence du cinéma et de la radio), mais il n'est pas du tout sûr, que la littérature orale ait souffert dans la même mesure de ces nouvelles inventions techniques. Dans les villages du Yémen, dans les synagogues de Tunisie, dans les montagnes du Kurdistan et dans les assemblées de Tsadikim en Europe orientale, des milliers de personnes, ignorant les nouveaux spectacles qu'offrait le pro­grès technique, ont continué jusqu'à récemment, à écouter avec intérêt et avec une satisfaction profonde, les histoires des conteurs. Souvent, ces séances constituaient la seule distraction (et pas seule­ment dans le domaine de la littérature) disponible. Dans les communautés orientales, un public composé par tous les membres de la famille et de nombreux amis et connaissances, constituait, à l'occasion de fêtes, un cadre idéal pour ces représentations folkloriques. Un narrateur exceptionnellement doué réunissait même un plus grand public à la synagogue ou ailleurs, à certaines occasions particulières.

Mais les narrateurs juifs ne furent pas les seuls à capter l'intérêt des foules. Dans les bazars et au marché, on rencontrait souvent des vieillards arabes, qui gagnaient leur vie à raconter des histoires. Ces hommes avaient l'habitude d'interrompre le flot de leurs paroles au milieu d'un épisode particulièrement passionnant, pour faire la quête.

Dans les pays islamiques, le conteur juif puisait à deux sources, l'une juive et l'autre arabe. Son répertoire d'histoires peut être divisé en deux catégories bien distinctes: celles qui avaient été tirées du Talmud et celles qui avaient un caractère universel et intéressaient tous les habitants de la région.

Qu'est-il advenu de ces histoires, de ces contes et de ces légendes, après que les conteurs se furent établis en Israël? Sont-ils déjà tombés dans l'oubli ou est-ce qu'on les raconte encore à un public intéressé? Est-ce que les nouvelles valeurs culturelles, la vie dans un Etat dynamique et des spectacles plus modernes, n'ont pas mis fin à toute cette tradition? Est-ce que cet art a disparu à jamais, ou peut-on encore espérer que le narrateur et son public ressuscitent un jour?

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה

ברכת הלבנה

כל המברך על החודש בזמנו,

כאילו מקבל פני שכינה (סנה׳ מב, ע״א).

לראש החודש מתווסף טכס ״ברכת הלבנה״. במרוקו נהגו לקדש את החודש ולברך את ״ברכת הלבנה״ רק במוצאי־שבת ורק לעתים רחוקות ברכו באמצע השבוע בימות החול, מפני שעדיין שורה על האדם הנשמה היתרה אחר יום המנוחה, כאשר כל אחד עוד לבוש בבגדי שבת, ודומה לאדם היוצא לקראת המלך.

אין מקדשין הלבנה לא בשבת ולא ביום טוב, לא קודם ט׳ באב ולא קודם יום הכיפורים, אפילו אם ראש החודש חל ביום רביעי, טכס ברכת הלבנה התקיים במוצאי־שבת ולא חיכו כל־כך עד יום ט׳ לחודש כמו שאנו עושים פה בארץ. בכל בית־כנסת היה תמיד נר שעווה ארוך שנשאר מיום הכיפורים והשתמשו בו בכל ליל מוצאי־שבת להבדלה ולקידוש הלבנה, למשך כל השנה. ההורים נהגו לתת לכל אחד מהילדים, נר אחד קטן, ואלה החזיקו אותו ביד בעת ברכת הלבנה.

רושמי רשומות מצאו רמז בתורה, כאשר האדם לובש בגדים נאים בשעת ברכת הלבנה: ״חמש חליפות שמלות״ (בראשית, מה, כ״ב). המלה הראשונה חמש בראשי תיבות היא-חודש, מועד, שבת (חליפות שמלות תחליף את בגדיך בשלושת המאורעות).

דור מלך ישראל חי וקיים

בחידוש פני הלבנה ראה עם ישראל את חידוש פני העם שעתיד להיגאל ולשוב לארצו, ועל־כן אומרים בתוך הברכה:

"וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה. בעת קידוש הלבנה נהגו לקרוא בהתלהבות עצומה את הקריאה הנלהבת והמעולפת, את המלים דוד מלך ישראל חי וקיים, ג׳ פעמים והוא גימטריה של ״ראש חודש״, כן תקנו לומר ברקידה ובשמחה ג׳ פעמים.

כשם שאנחנו מרקדים כנגדך ואין אנחנו יכולים ליגע בך, כך אם ירקדו אחרים כנגדנו להזיקנו, לא יוכלו ליגע בנו, ולא ישלטו בנו ולא יעשו בנו שום רושם כלל״.

בסיום ״ברכת הלבנה״, נוהג הרב של בית הכנסת, או אדם זקן ומכובד לברך את כל הקהל שהשתתף בברכת הלבנה, כן מברך בהזדמנות זו את פזורי־ישראל בכל מקום שהם, ובסיום הברכה באפלת הלילה, לאור הירח, מברך איש את רעהו בברכת ״שלום עליכם, שלום עליבם״, וחוזרים הביתה בלב שמח ובטוב לבב נפרדים .

יהודי תוניסיה נוהגים לפני שנפרדים, מביטים המברכים בירח וקוראים שלוש פעמים ״יצחק״, שכן הירח הוא סמלו של יצחק אבינו (מנהגים עמ׳ 80)

אין לשתות מים בשעת התקופה

לפי האבודרהם יש ארבע תקופות בשנה, בהן נזהרים מלשתות מים בעיתות מסויימות של התקופה משום סכנה; שלא ינזק האדם ויתנפח, והן: תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, תקופת טבת.

יש אומרים שארבעה מלאכים ממונים על המים בארבע תקופות אלו. כל אחד ואחד בתקופתו וכאשר הם מתחלפים, כשזה יוצא וזה נכנס, עומדים המים בלי שמירה.

ח. ז. הירשברג סובר: ״כי בארבע התקופות, היינו שעת חילופי עונות השנה אסור לשתות מים. התשובות באות בשמו של רב האי ויש להניח שהופנו לצפון־אפריקה. דעה זו קשורה אולי באמונה, כי עיתות אלה מועדות להשבעות העלולות לגרום אסונות, ייתכן, שגם השאלות בעניו מנהגים בברכת האור ובקידוש באו מצפון־אפריקה״.

במרוקו נזהרו אם־כן בחודש תמוז מלשתות מים מכל כלי הבא ליד,אלא מכלי מיוחד מחרס, שהוא בעצם כד מחרס, הנקרא בערבית־ יהודית "אלקללא, או אל-ג'רראף"  . כמעט בכל משפחה יהודית במרוקו היו שני הכלים הללו בבית, ובתוכם נהגו להניח שלושה מסמרים, או סכין קטנה, שגם הידית שלה ממתכת, למים האלו הוסיפו מין עיטרן שחור הנקרא בערבית "אללאטוך". היו שחששו ונזהרו שלא לשתות בכלל באמצע הלילה, וכמובן הכל יוחס לרוחות ולשדים. ועוד מביא אבודרהם:

״וכתב החכם בן־עזרה: שאלו חכמי קירוואן לרבנו האיי: למה נהגו ישראל הדרים במערב להישמר שלא ישתו מים בשעת התקופה, והשיב כי ניחוש בעלמא הוא, בעבור שהוא תחילת השנה או תחילת רביעתה ולא ירצו לשתות מים שימצאו חינם, על־כן יאכלו בה כל מתוק להיות שנתם מתוקה, ואני אומר: מתוקה שנת העובד השם, הבוטח בו לבדו, והנה היודעים תקופת האמת לא אמרו כי תזיק לאוכל ולשותה, ודבר הניפוח־־שיחת הזקנות״.

״נוהגים העולם להניח בשעת התקופה, ברזל על כל המשקים ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחים שום דבר, כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה״ שפתי־כהן, סימן, ק׳ו). וטעם שבארבע תקופות השנה עושים שמירה בברזל, כי ברז״ל בראשי תיבות בלהה, רחל, זלפה, לאה. (דעת משה, פר׳ בלק).

סעודת ראש חודש

חסידים ואנשי־מעשה נהגו לכבד את יום טוב של ראש חודש, במיוחד את ליל ראש החודש, באורות ובתבשיל נוסף. רוב העם, ההמונים מוסיפים עד היום וגם כאן בארץ, את המאכל העממי ה״כוסכוס״. כשחל ראש חודש בשבת, כל משפחה מכינה קערת ״כוסכוס״ לכבוד המאורע. יהודי דבדו נוהגים לשחוט תרנגול לכבוד ראש חודש ועושים אח״כ זריית־דם (הזאת דם) על־סף הבית, זאת בנוסף לתבשיל הנוסף וכן הוספת נרות בבית. באמצע הסעודה של ליל ראש חודש, כל המשפחה מרימה כוסית וביחד אומרים בצוותא ובקול רם: ״ראש חודש לברכה, לחיים טובים ולשלום״. ברכה זו חוזרת ונשנית בתפילת ערבית של ליל ראש חודש, כאשר השליח ציבור גומר את הקדיש שלפני ״העמידה״, הקהל עונה ״אמן״ ומוסיף בקול רם וביחד את הברכה, זאת מעין תזכורת לקהל המתפללים, שלא ישכחו להוסיף את ״יעלה ויבוא״ בתפילת שמונה־עשרה. כמו כן, את תפילת ערבית פותחים במזמור ״ברכי נפשי״ (תהל קד) ובתפילת שחרית קוראים את ההלל ומברכים ״לקרוא את ההלל״.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-עמוד 91

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

 

שלוחי ארץ ישראלב. תקיפותם של השלוחים

בפרק הקודם ראינו את הכבוד שנהגו קהילות הגולה בשלוחי ארץ־ישראל, וזה בעיקר בזכותה של הארץ שממנה נשלחו. אולם היו גם מקרים שבהם לא כיבדו את. השליח כראוי לו או גם זלזלו בכבודו, ואז נתעורר השליח עצמו לתבוע את זכותו, ואפילו שליח ענו שהיה מוכן למחול על כבודו האישי — על כבוד ארץ־ישראל לא היה רשאי למחול, כי ויתור כזה היה עשוי לערער את כל שליחותו. לפיכך אנו מוצאים שלוחי א״י נוהגים תקיפות וזורקים מרה בקהילות שבהן אין הם מוצאים יחס־כבוד, ואת הכוח והסמכות לכך הם שואבים כמובן מארץ־ישראל. ולא זה בלבד שהם תובעים את הכבוד המגיע להם, אלא שהם מוכנים להטיל את הדבר על הקהילות בכוח החרם, והחרם אינו חרם סתם אלא הרם שמכריזים עליו בארץ הקדושה ובמקום הקדוש ביותר בא״י — לפני הכותל המערבי.

ודאי שהיו שלוחים שהגזימו בשימוש הזה והטילו חרם לשם לחץ אפילו כשהסירוב אינו בא מתוך העדר־רצון אלא מתוך חוסר יכולת. החוקר־הנוסע נחום סלושץ, שכבר שמענו לעיל את סיפורו על יחס־ההערצה הנלבב לשלוחי א״י בצפון אפריקה, אינו עובר בשתיקה גם על הצד השני של המטבע, באמרו: ״מצד אחר… נמצאו בין שליחי קודש אלה אשר השתמשו לרעה בממשלתם… האנשים שבאו להרים תרומת כסף מבני אדם… אשר בנפשם יביאו לחמם, אינם נסוגים לפעמים מלהטיל על צבור דל וקטן משא כסף לעיפה שאינו יכול לעמוד בו, וגם יש אשר אינם נמנעים מלהטיל אימה על הצבור ולהכריז חרם על קהילה נדחה החיה באמונתה ומפחדת יותר מכל מחומר החרם אשר שם ציון קשור בו… ״! אולם שלוחים ממין זה מעטים הם, ורוב השלוחים, וביחוד החשובים שבהם, מטילים אימה רק במקום שאין עוד ברירה אחרת ודוקא במקום שהם רואים זלזול במזיד בכבוד ארץ־ישראל. עוד במאה העשירית אנו מוצאים שליח ירושלים בוֵינוסה שבדרום־איטליה, שאחד מחשובי הקהילה, הפייטן ר׳סילאנו, התיר לעצמו להתלוצץ בו, והוא הביא הדבר לפני שולחיו והללו נידו את ר׳ סילאנו בירושלים, ודרושה היתה השתדלות מרובה מצד נשיא קהילת ועיסה כדי לבטל את הנידוי. ואם נקפוץ עתה קפיצת־זמן של תשע מאות שנה, נמצא באמצע המאה התשע־עשרה את שליח הפרושים בירושלים, ר׳ מנחם ב״ר אברהם זאמוט, שבבואו לקהילה אחת ברוסיה סירב לקבל בתורת תרומה אדום־זהב שנפחתה צורתו, באמרו ״שאי־אפשר לזלזל כל־כך בקדושת הארץ״.

יש אשר השליח נוהג תקיפות לא רק כשהענין נוגע לכבודו או לכבוד ארץ־ישראל, אלא לכבוד הקהילה שנזדמן לתוכה, או לכבוד ישראל או לכבוד התורה. כך, למשל, החרים ר׳ יוסף הכהן שליח חברון בעיר קשטורייא בשנת תל״ו (1676) אחד מבני הקהילה שנדו לתרום לפדיון שבויים ולא קיים את נדרו, ומנע מהקהילה אפשרות לפדות שבויה אחת,          והשליח עשה זאת ״בכח התורה ובכח רבני א״י״.  ר׳ משה ישראל שליח ירושלים באיטליה תקמ״ח כותב בשנת תפ״ח (1728) לראשי קהילת פיסארו שהתיחסו בקלות־ראש למקרה נערה שנתקדשה בדרך־צחוק והתירוה בלא גט! ״גם לי לבב נוע ינוע כאשר ינוד הקנה, שכן ראוי להיות כל איש אשר נגע אלקים בלבו לקנא קנאת ה׳ צבאות, דאין מקיפין בחילול ה׳ כל עיקר, כי ע׳יכ יצאתי לקראת נשק לדבר אתכם משפט… וביום הראות על אדמת הקודש אעמוד למנין בהדי ראשי אלפי ישראל… נגד הבית והעליה אחר כתלנו זה כותל מערבי שלא זזה שכינה משם כל הימים ונחרים כל עיר פיסארו, את שיש בידם למחות…ולא מיחו״.

אָלף פתגם ופתגם–משה (מוסא) בן-חיים ألف مثل ومثل-موسى (موسى) بن-حاييم

אלף פתגם ופתגם

אָלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف مثل وامثل – موسى (موسى) بن – حاييم

94 – ضل الرجل ولا ضل الحيط

ד'ל אלרג'ל ולא ד'ל אלחיט

טוב שהאישה תתחתן ולא תשאר פנויה

 

95 – اللي بتجوز اكبر منه بكبر همه

אלי בתג'ואז וכבר מנו, בכבר המו

המתחתם ( עם אישה ) מבוןגרת ממנו יגביר את דאגתו

 

96 – كيد رجال بهد جبال وكيد النسوان بهد رجال

כיד רג'ל ביהד ג'באל, ואכיד אלנסואן בהד רג'ל

תכסיסי הגברים ממוטטים הרים, ותכסיסי הנשים ממוטטים גברים

 

97 – عينين كبار وخربان ديار

עיינין כבאר אוח'רבאן דיאר

זוג עיניים גדולות וחורבן בתים

אישה יפה ועקרת בית גרועה

 

98 – لما تعجز المره عن الانتقام بتبكي

למא תעג'ז אלמרה אלאינתיקאם בתבקי

כשנבצר מהאישה לנקום, בוכה היא

 

99 – المره المليحه تعمل من الهامل زلمه

אלמרה אלמליחה תעמל מן אלהאמל, זלאמה

האיחשה הטובה תעשה מהמוזנח גבר

 

100 – بتقول للشمش غيبي تاقعد محلك

ביתקול לילשמש ע'יבי תאקעד מחלכ

אומרת לשמש שרעי, כדי שאשב במקומך

נאמר על ידי אישה יפה מאוד

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר