רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה
שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״.
הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין הגדול, ביטא את התרעומת והתדהמה הכללית לנוכח החזרה לברבריות במאה ־20. יצחק עבו, ראש ועד הקהילה, ביטא את תקוותו לראות את האנושות כולה מתקוממת נגד הברבריות הנאצית, והדגיש את הצורך הדחוף בחרם. הוא הסביר כי קנייה של מוצר גרמני היא למעשה עזרה למשטר הנאצי לרדוף את היהודים. בין אנשי הציבור הלא יהודים שנשאו דברים היו הנשיא המקומי של האגודה לזכויות־אדם מר פסקואה Pascoué נשיא לשכת המסחר פֵירְטי (Perreti) ופרופסור סלְפרנק Sallefranque) מהמכללה המוסלמית בפאס. מייסד מפעל הפסטות מלוזין(Mélusine) חגדול ביותר במדינה; גסטון ברוך (Gaston Baruk), תעשיין יהודי ממוצא איטלקי, הודיע כי מפעלו ביטל זה עתה הזמנה מגרמניה בסכום של חצי מיליון פרנק. הקהל מחא כפיים.
החרם הופעל תחילה רק בערי החוף, ומשם התפשט בהדרגה לכל המדינה, כולל לאזור הספרדי ובטנג׳יר, כפי שמעידים דוחות נספחי המסחר הגרמנים שנשלחו לברלין. ב-4 באפריל 1933 דיווח קונסול גרמניה בלראש: ״כבר עשרה ימים שהיהודים מחרימים סחורות גרמניות, חנויות גרמניות וספינות גרמניות, בעוד ש-70 -80 אחוז מהמסחר הגרמני במרוקו היו עד כה בידי סוחרים יהודים״.
גרמניה חששה מהשלכותיו המזיקות של החרם, ולחצה על שלטונות הפרוטקטורט לשים לו קץ בטרם יתגבר. היא הסתמכה על סעיף ״הדלת הפתוחה״ שאימצה ועידת אלג׳ריאס ב-1911. סעיף זה הבטיח חופש מסחר לכל המדינות, ואסרה על כל צעד מפלה כנגד אחת המדינות החתומות. מעבר להשלכות הכלכליות היו גם שיקולי יוקרה. ברלין לא יכלה לסבול שמרוקו המדינה שעד תחילת 1910 ניהלה עם צרפת תחרות על השליטה בה תהיה המדינה היחידה שתהיה סגורה כלכלית בפניה.
בטנג׳יר, עיר פתוחה לכול בשל מעמדה הבינלאומי, לבשו הקריאות לחרם צליל תקיף יותר, כפי שהעיד נציג האינטרסים הכלכליים הגרמנים בעיר. הוא דיווח לברלין על כרוז ארוך בספרדית עליו חתום ״ישורון״, שהופץ ב-19 במאי 1933. בכרוז שהפיצו באספה המחוקקת העירונית, הצדיקו צירי הקהילה היהודית את הימנעותם מהצבעה בשאלת המעמד החדש של הסוכנים הכלכליים הגרמנים במרוקו. הם הוסיפו שבהיעדר אפשרות של לחץ פוליטי, החרם הוא אמצעי ההגנה הלגיטימי הבלתי אלים היחיד נגד המפלצת הנאצית.
הוראות החרם אסרו על קניית סחורות גרמניות, מתן שירותים לספינות הגרמניות, השכרת מבנים וציוד, עבודה בחברות גרמניות, אספקת מידע לחברות אלה ואיסור להעסיק עובדים גרמנים. נוסף על כך עודד הכרוז להודיע לשלטונות על כל פעולה של התעמולה הפוליטית הגרמנית הארסית. בקיצור, עודד להימנע מכל סוג של יחסים מסחריים, חברתיים ותרבותיים עם הגרמנים, כל עוד לא ישנה היטלר את מדיניותו ״המביאה להרס המדע והקדמה״.
התגובה הצרפתית לתנועת החרם לא יכלה להיות אלא מעורפלת. מצד אחד, היו החוגים הקולוניאליסטים מרוצים מהקטנת התחרות הכלכלית עם גרמניה. הם חששו שבמסווה של פתיחות כלכלית, תחזק ברלין את השפעתה הפוליטית במרוקו על רקע התקוממות השבטים הברברים בהרי הריף, שהובילה למלחמה אכזרית באמצע שנות העשרים. התקוממות זו הוכיחה את חיות התנועה הלאומית המרוקאית גם לאחר כינון הפרוטקטורט. מצד שני, משרד החוץ הצרפתי לא שש לעימות חזיתי עם המשטר הנאצי. בנוסף על כך היה עליו לקחת בחשבון גם את פעולות החתרנות של ספרד, שלא השלימה עם הוויתור על החלק הארי של מרוקו, ואשר לא החמיצה שום הזדמנות לבקר את המדיניות הצרפתית במרוקו, כפי שעשה למשל העיתון ממדריד "לה אופיניון״ (La Opinion):
׳״אפשר להסביר את שורש התגובה הנמרצת של יהודי מרוקו נגד גרמניה, בזרם הבלתי פוסק של ידיעות על הרדיפות הנאציות, המשתרעות על מספר טורים בעיתוני האזור הצרפתי של המדינה. מסע זה מתנהל דווקא כאשר דנים על פתיחה מחדש של הקונסוליות הגרמניות באזור. גם אנחנו מוחים נגד הפגיעות בזכויות אדם שמבצעים הנאצים, אולם אין אנו יכולים להימנע מלציין את הצורה שבה הצרפתים מנצלים את הדברים לטובתם הם״.
צרפת ביקשה אם כן לא לדרדר את יחסיה עם גרמניה. לכן, על פי הנחיות מפריז הורה הנציב העליון ליחיא זגורי, לדחות את הזמנתו של הנשיא סטפן וייז להשתתף בפריז בכינוס העולמי של ועדי החרם, לצורך בדיקה של התגובה הכלל יהודית לחקיקה האנטי יהודית בגרמניה. הנציב ביקש בתקיפות מראשי הקהילה היהודית לשמור על פרופיל נמוך. הסיבה לבקשה הייתה גם כדי לא להכעיס את האוכלוסייה המוסלמית, שלא הייתה רגילה לראות את היהודים נוקטים בפומבי עמדה בסוגיה פוליטית. לחרם הכלכלי נלווה מטבע הדברים גינוי מוסרי, שנתפש בעיני המוסלמים כביטוי פוליטי מובהק של סולידריות עם אחיהם המדוכאים, בעוד שבהוראת הנציבות נשלל מהם החופש להפגנת סולידריות עם ״האחים המוסלמים בפלסטינה״. חוגים מוסלמים הופתעו לראות את יהודי הערים הגדולות מארגנים כינוסי מחאה המוניים נגד האנטישמיות הגרמנית, בעוד שבזמן המאורעות בפלסטינה ב-1929 נתקלו המוסלמים בסירוב מוחלט מצד שלטונות הפרוטקטורט לקיים כינוסים כאלה, ונאסר עליהם להתרים כספים למען בני דתם.
הסוחרים המוסלמים התקוממו נגד תכניות החרם ופעולותיו, וחיכו בקוצר רוח לשובם של המוצרים הגרמניים המבטיחים להם ״רווחים נאים״. בדוח לפריז כתב הנספח לנציבות אורבאן בלאן (Urbain Blanc):
״עד כה השתדלו היהודים לא לבלוט, ואילו עכשיו הם מופיעים בגלוי, ועוד כמסה אחידה, מודעת לכוחה ולערכה… כך הם מעוררים את האנטישמיות אצל שכניהם המוסלמים. הערבי מגיב – זאת הסיבה לאנטישמיות. היה זה חוסר זהירות מצדם לארגן כינוסים שבהם ראו הילידים בתדהמה את אנשי המללאח חוברים ליהודים מתקדמים יותר, ומתאחדים כדי להפגין סולידריות עם נרדפי גרמניה״.
גם לדעת היועץ המסחרי של גרמניה במרוקו, הנחיות החרם הן שגרמו לתקריות בין ־הודים וערבים. בדוח שלו לברלין הוא טען כי העוינות הגדולה של הערבים כלפי שכניהם היהודים נובעת מהדרך המעוותת שבה הבליטו העיתונים הצרפתיים במרוקו את הזוועות שכביכול מעוללת גרמניה ליהודיה, וכל זה במטרה לפגוע בעסקי המסחר ־גרמני במדינה. לפי טענתו התמיכה המוסרית ביהודים גרמה להם להרגיש שידם על ־עליונה, והם החלו להתנשא על המוסלמים. המוסלמים מצדם ניצלו כל הזדמנות נדי להתנקם ביהודים.
בשל לחץ הנציב העליון, וההתלהבות המועטה שגילו הסוחרים היהודים הגדולים ביישום החרם, דעכה תנועה החרם. לא הועילו גם הקריאות החוזרות ונשנות של השבועון הציוני ״לאבניר אילוסטרה״ לשמר את החרם, כמו למשל במאמר המערכת מ-31 באוקטובר 1933 : ״כל מוצר גרמני צריך להבעיר את ידינו… כל פרנק שבו אנו מעשירים את הרייך הוא כדור שיִיָרֶה באחינו. על ישראל להוכיח לעולם כולו שהסולידריות היהודית אכן קיימת״.
לא עבר זמן רב והעיתון הוקיע את הפרות הסולידריות, ומסקנתו הייתה שתנועת החרם נכשלה על רקע משבר כלכלי כללי:
״הגיעו לוועד החרם ידיעות מצערות על התנהגותם של מספר סוחרים יהודים בקזבלנקה ובערים אחרות הממשיכים לקנות מוצרים גרמנים… במה מתבטאת בעצם פעולת ועד החרם במרוקו, ומה הן תוצאותיה? אפסיות!… זו קריאתנו הנואשת לצרכנים: ׳עזבו לנפשם את אלה שתאוותם סנוורה את עיניהם והשכיחה מהם את חובתם כיהודים״׳ (30.11.1933). החרם התבטא למרבה הצער רק בלהיטות גדולה יותר של הסוחרים המקומיים לרכוש ולצבור עוד מלאי של מוצרים גרמנים… כאן מגרדים את התווית ׳מייד אין ג׳רמני׳, שם מכסים אותה בכיתובים פחות מסגירים״ (30.1.1934).
עם זאת, בניגוד לפסימיות המרירה של עיתון מגויס, אין ספק כי לחרם היהודי הייתה, מעבר לערכו המוסרי והפסיכולוגי, השפעה על האטת הפיתוח של הייצוא הגרמני למרוקו. לאחר ההסכם שנחתם בתחילת 1933, והסרת ההגבלות הדרקוניות לשהיית סוחרים גרמנים, קיוותה גרמניה שהייצוא שלה למרוקו ישוב להיות לפחות בהיקף שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם זה לא קרה.
המשקיף הגרמני הגזים ללא ספק בהשפעת החרם וביטויי הסולידריות עם יהודי גרמניה על עוצמת ההתנגשויות והמתח בין יהודים וערבים. כפי שנראה בהמשך היו להתנגשויות אלה גם סיבות אחרות, אולם להד השלילי שלהם, בקרב האוכלוסייה המוסלמית, הייתה ללא ספק השפעה ניכרת על החלשתו ההדרגתית של החרם וכישלונו הסופי. אכן בדומה למדינות העולם האחרות, לא היה בכוחו של מסע החרם להישמר באותה קפדנות לאורך זמן, מבלי ליצור מתחים עם יתר האוכלוסייה ומבלי לתת עילה להאשמות של נאמנות כפולה, או העדפת הנאמנות היהודית על האינטרס הלאומי המקומי.
רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב עמ' 24-21
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942
תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942
תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של העיר, זורה אור על יישום החוקים במקום. המסמך כולל שמות של חמישים ושלושה יהודים ילידי צפאקץ או שגרו בעיר, ושנפגעו כתוצאה מחוקי וישי, והם ביקשו להחזירם למשרות בהן שימשו לפני יוני 1940. הרשימה המלאה מובאת להלן בנספח א למאמר וכאן אעמוד על משמעויותיה העיקריות
המסמך המרתק במידע החברתי כלכלי שיש בו. הוא מעיד על מידת המעורבות של היהודים בחיי הכלכלה של העיר ועל עמדות המפתח שהחזיקו בהן. בעלי מקצועות שנחשבו יוקרתיים, כמו רופאים ועורכי דין, לא היו ילידי העיר צפאקץ, וחלק מהעובדים המקצועיים באו מאלג'יריה. ניתוח של מידע מסוג זה על יהודים נוספים בצפאקץ ובערים אחרות היה נותן לנו תמונה רחבה יותר של דפוסי העיסוקים של היהודים ושל הניידות הכלכלית החברתית שלהם.
המסמך מציג את היהודים לפי קטגוריות של עיסוקיהם.רדיו – אחד, ביטוח – שלושה, מסחר – אחד, קולנוע – אחד עשר, בנקאות – שלושה, רופאים, בתי חולים – ארבעה, צבא – שלושה, משפט – שישה, עיריות – אחד, מכס – שלושה, אנרגיה – אחד, משטרה – אחד, חינוך – שבעה, דואר – חמיה, עבודות ציבוריות – שלושה. המאפיין העיקרי של העיסוקים האלה הוא שנדרש בהם לקיים קשר עם חברות צרפתיות או לעמוד במגע עם ציבור צרפתי. זה אולי ההסבר למספרם הגדול יחסית של היהודים שעבדו במקצעות הקשורים לבתי קולנוע ( בצפאקץ היו שלושה בתי קולנוע ). אין לדעת אם היהודים ששימשו כסוכנים מסחריים של חברות ביטוח פוטרו על ידי השלטונות הצרפתיים או על ידי החברות שהעסיקו אותם. אחד עשר מהיהודים המופיעים ברשימה נולדו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה ורובם היו בתקופת וישי בעשור החמישי לחייהם. עשרים ושניים מבין היהודים שברשימה היו בעלי אזרחות צרפתית וחלקם אף שירתו בצבא לפני המלחמה. השאר היו בעלי אזרחות תוניסאית, להוציא אחד בעל אזרחות איטלקית ואחד בעל אזרחות ספרדית. המספר הגדול של בעלי האזרחות הצרפתית אינו צריך להפתיע, שכן חוקי וישי כוונו קודם כול אל היהודים שקיבלו אזרחות צרפתית.
היהודים שברשימה עסקו בעיסוקיהם למעלה מעשר שנים, והיו שעבדו ארבעים שנה, בבנקאות למשל, באותו מקום עבודה. שישה יהודים נושלו ממשרותיהם כבר בשנת 1940. מרביתם עבדו במנהל הציבורי הצרפתי, מורות למשל, שבעה עשר נושלו ממשרותיהם בשנת 1941, וגם הם הועסקו במנהל הצרפתי, וביניהם הרפאים, עורכי הדין ופקידים. עשרים ושלושה יהודים נושלו בשנת 1942. מספרים מקריים אלה מלמדים על ההרחבה של חוקי וישי למקצועות נוספים וכן על יישומם של החוקים לאורך כל התקופה שעד אמצע 1942. מעניינת במיוחד העובדה שבחלק מהמקרים ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין.
לא ברור מה היו הקריטריונים להענקת הפיצויים ומה פשר ההבדלים הגדולים בין מי שלא קיבלו כל פיצויים למי שקיבלו פיצויים בשיעור של שמונה עשרה ואפילו עשרים משכורות חודשיות. העובדה שלמרות אפלייתם על רקע גזעני ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין עשויה ללמד על מרקם היחסים שבין היהודים לבין מעסיקיהם, שככל הנראה לא תמיד השלימו עם הוראות חוקי וישי.
בצפאקץ היה בית ספר אחד של אליאנס והלימודים נמשכו גם בתקופת וישי. עדות אחת שנשארה מתקופה זו היא מכתב אנונימי שנשלח מצפאקץ ביוני 1941 אל קסוויה ואלה – Vallat, הממונה על ענייני היהודים בשלטון וישי, המכתב הופנה אל "נמרי המלכותי הקטן י' – כך בחר הכותב לכנות את ואלה.
הכותב האנונימי קבל מרות על היחס המפלה של משטר וישי כלפי היהודים, בעיקר כלפי היהודים הצרפתים. לדבריו כואב הדבר במיוחד כאשר מדובר בצרפת, מולדת זכויות האדם והאזרח. מה הן בעצם טענותיך כלפי יהודי צרפת ויהודי האימפריה הצרפתית ?, שאל הכותב " פחדן גדול, יקשה עליך להשיב על כך. היהודים כאן שפכו את דמם בשדה הקרב…והתחייבו במיליארדים למלוות המלחמה. אני יכול להבטיח לך שאין פטריוטים גדולים יותר מאתנו. והכותב ממשיך ושואל " אז מה נהיה ? אנחנו, נשותינו, זקנינו וילדינו ? לא עדיך היה לירות בנו מאשר לגרום לנו לסבול מרעב ומחסור או להביא אותנו למעשה פחדנות של התאבדות. והוא סיכם באיום הבא : אני לוחם ותיק של מלחמת 1914 והרגתי כמה גרמנים, זאת כדי לומר לך שאיני אוהב את הנשק, אף שאני כבן חמישים, ובעיקר שאיני פחדן. אני מקבל על עצמי את הנקמה של בני עמי. אני דן אותך לעונש מוות….לא יהיו לי שום רחמים למענך מאחר ואין לך רחמים למען עם שלם…יחי המוות.
כלום זה היה מכתב יחיד מסוגו ? כלום משקף הוא את תחושתם של רבים מיהודי צפקאץ ? קשה להשיב על שאלות אלה באפן חד משמעי. עם זאת אין ספק שהמכתב משקף את האכזבה הרבה של יהודים, גם מצפקאץ. לנוכח המדיניות האנטישמיות של צרפת. הגשה המובעת במכתב היא אמנם קיצונית אך הייתה זו אחת העמדות שיכלו היהודים לנקוט בתור יחידים. תקופה וישי כמעט לא זכתה לתיעוד בכתב או בעל פה. מטילדה גז סיכמה כל את התקופה :
"הטעם המר הגיע אלינו לא דרך הנאצים בתחילה. לא דרך הגרמנים, אלא דרך הצרפתים של מרשל פטן. הגרמנים השתוללו בארצות אירופה, אבל הצרפתים האנטישמיים השתוללו בתוניסיה ובכל ארצות צפון אפריקה. כשהתחילו להגביל את הילדים בבתי הספר ולמנוע מלהגיע אל האוניברסיטאות. התחילו להכניס את אפם בעסקים של היהודים, להתווכח על רווחים של יהודים. הכניסו עצם לכל הדברים, אלו הצרפתים, שחיינו אתם בידידות ובחברות טובה, והיו בני בית אצלנו. פתאום הפכו את עורם, ופתאום שמו את הברבאסך על הראש והברסו ( סרט בד שעונדים על השרוול, ובמקרה זה מדובר בסמל הפשיסטים ) בזרועם, ומיד נהפכו לעוינים, ופחדנו מהם לא פחות מאשר מן הערבים במקום".
מתקבל הרושם כי התקופה לא הותירה חותם עז בלב היהודים. אף שיהודים נושלו ממשרותיהם, חיי היהודים ככלל התנהלו ללא הפרעה. הכלכלה לא נפגעה, חיי היומיום התקיימו פחות או יותר כסדרם, ואף חיי התרבות לא נפגעו. ייתכן כי הפרספקטיבה שלאירועי המלחמה גימדה בדיעבד את חשיבותם והשפעתם של חוקי וישי.
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח עמ 19-17
יהודי המזרח בארץ ישראל- חלק ב' מ.ד.גאון
אברהם אביחצירא
מרבני טבריה. חתום על הסכמה בספר מלחמת המגן להרב משה מאיר חי אליקים. הוציא לאור מספרי אביו הרב, ביניהם גנזי המלך ירושלים תרמ״ט, והוא פירושים בקבלה. והסכימו עליו רבני הזמן המרפ״א ויש״א, והרב יוסף ויטאל מראשי ק״ק חסידים בית אל בעת ההיא. את הקדמתו לספר הנ״ל מסיים הרב: פי המדבר בן לאדמו״ר הרב המחבר כותב וחותם פעה״ק טבריה ת״ו, בחדש תמוז התרמ״ח בסדר אתה תקום ת׳ריח׳ם'
דוד אביחצירא
נולד בתאפילאלת בשנת תרנ״ו. ידוע בכל ערי המערב לפרוש וצדיק גדול. בנו של הרב מסעוד אביחצידא, ונכדו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל. ר׳ יוסף בן נאים כותב עליו: לספר קדושתו ופרישתו לא יכילו מגילות. היה עושה כל התקונים והיהודים שמסר האר״י ז״ל למהרח״ו. כל דרכיו בהצנע. רוב ימיו עברו עליו בצומות וסגופים ובפרט בימי השובבים.
נפטר שם י״ד כסלו תר״פ. נכלל בין הרוגי מלכות עם כמה יהודים מתושבי העיר. מספריו נדפסו בירושלים. ביניהם — פתח האהל על חמשה חומשי תורה ע״ד פרדס׳ רישא וסיפא המכיל רמזים על הקבלה, שכל טוב דרושים ועוד. מלכי רבנן עמ. כ.
יעקב אביחצירא
מרבני תאפילאלת. מקובל וחסיד מפורסם. נודע לבעל נס ברוב ערי המערב, במצרים ובא״י. יסופר כי גגלה אליו אליהו. אהב להתבודד ולהתיחד עם למודו, שרובו ככלו היה בקבלה. התענין גם בצרכי עדתו ודאג הרבה לטובת העניים. היה יוצא לאסף כסף כפעם בפעם ומחלקו בין הנזקקים. מכמה עדים וכפרים נהרו אליו בכדי לקבל את ברכתו. בהחליטו לעלות לארץ מנעוהו תושבי עירו ויניחו מעצורים בדרכו באמצעות שר הפלך, ואולם חבתו לא״י לא ידעה גבול, ובהחבא נמלט מן העיד ונסע. תוך כדי כך נתעכב באלג׳יר ומצרים. בהיותו בדמנהור הסמוכה לאלכםנדדיא חלה פתאום, ושם נפטר ביום כ' טבת תר״מ. מועד פטירתו נקבע ליום הלולא, והמון רב מיהודי מצרים ומחוצה לה נוהר ביום ההוא להתפלל ולהשתטח על קברו.
ח ב ו ר י ו : א. דורש טוב, והוא דרשות במוסר לזמנים ולנפטרים (ירושלים תרמ״נ (ב. שערי א וכה כנ״ל ג. פתוחי חותם פי׳ על התורה. ד. יורו משפטיד ליעקב, שו״ת ירושלים תרמ״ג ה. בגדי השרד, ביאור ע ל הגדה של פסח . ו. מחשוף הלבן ע ל התורה, תרנ״ב. ז. מעגלי צדק, פרפראות ע״ד הקבלה תרנ״ג. ח. גנזי המלך באורים בפרד"ס, ירושלים תרמ״ט, ט. אלף בינה פי׳ ע ל א״ב, תרנ״ג. י. יגל יעקב, פיוטים, אלג׳יר תרס"ח . יא. לבונה זכה חדושי הש״ס הוציאו לאור נכדו ר׳ שלום אביחצירא, ירושלים תרפ״ט. יב. שערי תשובה עניני תשובה ושבת הדש כ"י. וכו.
שמואל אביחצירא
ר׳ שמואל אבו חצירי איש אלהים קדוש היה מתבודד בכנישתא דבי גובר בעיר הנקראת עד היום גובר (כפר הסמוך לדמשק), ולרוב פרישותו מצרכי העולם הזה קורין לו רב שמואל אבו חצירי. שה״ג, מע״ג ש. סי׳ עד,. נתן להניח כי קודם לכן ישב בא״י. ובשו"ת מהר״מ אלשיך סי, מ״ג נזכר יוסף בכר רבנו תושב גובאר ופרט זה מוכיח שהיתה שם קהלת יהודים קטנה במאות האחרונות. בבקורי שם בקיץ תרצ״ג, מצאתי רק קייטנים בודדים מבני דמשק.
אברהם ב״ר משה אביכזיר נולד בשנת תרכ״ו בתאפילאלת מרוקו. בכסלו תרל״ב עלה עם הוריו לירושלים. ראשית חנוכו קבל בביה״ם ״דורש ציון׳ להרה״ג יצחק מפראג. אח״כ למד תורה מפי הרב הנודע לשם ר׳ אלעזר בן טובו בעל הס׳ ״פקודת אלעזר״ על או״ח ג׳ חלקים, שהיה רב לעדת המערבים בעיה״ק ירושלים. באייר תרנ״ב נסע מירושלים בשליתות עדת המערבים, ובעברו דרך נא אמון נמנה לסופר ומזכיר בית הדין של הקהלה, ע״י הרה״ג אליהו חזן ז״ל. יחד עם הרב אליהו חזן ז״ל יסד את חברת ״עמלי תורה״, שמטרתה היתה להפיץ תורה בין יהודי נא אמון, ויפתחו בית ספר לנערים והוא נתמנה שם למנהל למודי הקדש. לתועלת ילדי בית הספר הנ״ל, הדפיס את ספרי הלמוד שלו ״העברי״ בד׳ חלקים, אשר עזרו הרבה להפצת השפה העברית וספרותה בערי מצרים. אח״כ החל להתענין במוסדות הצדקה של העדה וגם בהם הנהיג סדרים ידועים לטובת העניים. בראות ראשי העדה כי מרוב עבודתו במשרד הרבנות לא יוכל לעסוק בשאר ענינים, מנוהו למנהל ויועץ ועד הקהלה, ומאז היה המוציא והמביא בכל עניני עדת היהודים באלכםנדריא. אחרי פטירת הרה״ג אליהו חזן ז״ל בסיון תרס״ח נתמנה לאב״ד ולממלא מקום רב ראשי לעדה. הוא כהן במשרה זו עד זמן מנויו של הרב רפאל די לה פירגולה, ובמותו של זה, באלול תרס״ג, היה שוב ממלא מקומו עד בוא הרב דוד פראטו. גולי ארץ ישראל באלכסנדדיא בשנות מלחמת העולם זוכרים, כל מה שפעל הרב הצנוע הזה לטובתם, ועד כמה השתמש בכח השפעתו לבסוס כל חברות החסד שנוסדו בעת ההיא לעזרת הגולים. עיניו היו תמיד נשואות אל העיר הקדושה ומוסדות החסד שלה. כפעם בפעם היה אוסף סכומי כסף הגונים בין ידידיו ומכיריו, ושולחם לאה״ק בכדי לחלקם לעניים. באייר תרפ״ט התפטר ממשרתו ושב לעיה״ק ירושלים. לאות הוקרה על פעולותיו הרבות והמועילות לטובת הצבור, בחרה, בו עדת המערבים בירושלים לנשיא הכבוד שלה.
יעקב חי אביכזיר
יליד צפת בשנת התרמ״ת. בצעירותו שמש סופר ומזכיר של בית הדין. בראשית תרפ״ח נסע בשליחות כולל צפת למצרים, ובתרצ״א נשלח שוב לתוניס. כן היה שד״ר של כוללות עדת הספרדים בירושלים למערב הפנימי בין השנים תרצ״ה—תרצ״ז.
משה אביכזיר
מרבני תאפילאלת במאה הששית למניננו. וכתב הרב בע״ס מלכי רבנן כי כל הכפרים הסמוכים לעיר הנ״ל היו סרים למשמעתו. היה למדן מופלג וטרת ויגע וקבץ ספרים רבים מארצות רחוקות. ובס׳ שופריה דיעקב הובאו מתשובותיו. מלכי רבנן עמ. צ״ו.
אליעזר בן שמואל משה די אבילה
נולד תע״ד. מגדולי רבני המערב. בן אחותו של מוהר״ח בן עטר. ישב על כסא הרבנות ברבאט. חיד״א הפליג בשבחו בשה״ג. חבוריו יצאו לאור ע״י נכדו דר׳ יוסף. התכונן לעלות לא״י יחד עם ר״ח בן עטר, אך נטרפה לו השעה ולא הספיק. נלב״ע בשנת תקכ״א.
ח ב ר : א. מנן גבורים, חידושים ע ל התלמוד ב״ח ליוורנו תקמ״א ,תקמ"ה. ב. מלחמת מצוה על שרשי הלכות בש״ס ובפוסקים ובסופו קונטרס חסד ואמת, שם תקס״ו. ג. באר מים חיים, ל״ו תשובות ליוורנו תקס״ו. ד. מעין גנים, חידושים ע ל טור יו״ד וחו״מ ליוורנו תקס״ו.