יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן


יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן-מעמדו של בית הדין

מעמדו של בית הדין

לבית הדין המקומי היה מעמד כמו בית הדין הגדול. ר׳ יוסף אלמאליח כתב על שתי כיתות יריבות בתיטואן שקיבלו עליהן את בית הדין כמו בית דין הגדול, שאפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל. כלומר, לא ערערו על החלטתו(יתקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ז; רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, חו״ם, סי, קנז).

היו קהילות שקיבלו על עצמן בית דין בעיר סמוכה, כי שם היו חכמים גדולים יותר. כך היה בקהילת רבאט. ר׳ חיים אבן עטר כתב:

כל המזמין חבירו לדין מעיר ארבאט להכא (סלא) כאשר היו מתנהגין מקדמת דנא אשר המחום קהל ארבאט את בית דין הגדול הקבוע תמיד בעיר סלא עליהם. (׳ארץ החיים׳, עמי, 13)

כוח הכפייה של הדיין היה מבוסס על רצון טוב של הנוגעים בדבר, שהיו חברים בקהילה, וסירוב להופיע בפני בית הדין היה עשוי לגרום לחרם על הסרבן.

הדיינים נטלו לעצמם סמכות גם לבטל הסכמים, אם הם פגעו בטובת האדם, מכוח ׳הפקר בית דין הפקר׳(׳תקנות מכנאס׳, עמ' נט).

ר׳ יעקב אבן צור התנגד לשני בתי דין באותה העיר – ׳אלו נוהגים במנהג זה ואלו נוהגים במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואיכא חילול הי בדברי(מוצב״י, ח״א, סי׳ רסב).

שיתוף פעולה של בתי דין: היו נושאים ששלושה בתי דין במקומות שונים דנו בהם ופסקו על פי רוב של שלושת ההרכבים. כך היה בתקס״ז(1807) כשבתי הדין של מכנאם, פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שכנראה גרו במקומות אלה, וקיבלו על עצמם ׳שמה שיפסקו עליהם הרוב מבית הדין הנזכר כן יקום ודינם מקובל ־מרוצה׳(עובדיה, צפרו; מסי 643).

בשנת תק״א (1741) תוקן בפאס שהצדדים לא יהיו מיוצגים בפני בית הדין על ידי מורשה, אלא אם התובע זקן, חולה, יתום או אלמנה, שאינם יכולים לבוא לבית דין או שאין כבודם לבוא, ואז ימנה בית הדין מורשה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמרי, חייב, סי׳ קע).

כדי להבטיח שהצדדים היריבים והעדים יאמרו אמת, היו משביעים אותם. הפרוצדורה היתה כדלהלן:

נוהגים בית דין הקדמונים וגם אוחזים מעשה ידיהם דמי שנתחייב שבועה דאורייתא פותחין לו את היכל(ארון) הקודש ומניחין ידו על התיק שיש בו ספר תורה ואומר: וחק הדא(ואמת זו) תורה שאינו חייב לו אלא כך וכך(דוד צבאח, ׳שושנים לדודי, חייב, דף קלג).

 

בסכסוך בין אדם ובין גרושתו איים החכם לפני היכל הקודש לומר האמת׳(תקס״ז ־180, עובדיה, ׳צפרו; מסי 503). בהקשר של חלוקת ירושה בין אלמנה ובן, היא נשבעה בתפילין שלא העלימה מרכוש בעלה(תקפ״ב 1822, שם, מם׳ 439).

מי שרצה לערער על פסק הדין היה מבקש הנמקה בכתב על פי הכלל 'מהיכן ־נתוני,. הסופר היה מביא את פסק הדין בפני דיין חשוב, שכינס הרכב של בית דין שדן בנושא. אם החלטתם היתה שונה מזו של פסק הדין המקורי, נשלח פסק דין מנומק לשם דיון חוזר בהרכב אותו בית דין, בתוספת דיינים אחרים, שדן שוב בתיק, והחלטתם היתה סופית.

במאות ה־17 וה־18 בית הדין בפאס שימש בפועל כבית דין גדול לערעורים, בהתחשב בגדולתם של חכמי המקום. לפי מקור מ־1866, ניתן היה לערער על פסק דין שניתן במוגדור בפני בית הדין במראכש, שבה ישבו גדולי תורה.

אמצעי הענישה: על עבירה או מעשה בלתי מוסרי, בייחוד אם היה עלול להזיק לכל הקהילה – כגון זיוף מטבעות ־ הוטלו מאסר, קנם, מלקות וחרם. משמעות החרם היתה שיחולו עליו האלות הכתובות בפרשת התוכחה – שלא יימנה בעשרה למניין(שרע או״ח, סי׳ נה), לא ימולו בניו בעשרה, יינו יין נסך, לא יעסקו בקבורתו(נושא רגיש ומרתיע), ובמקרה של העובר על איסור מכירת יין לנוכרים – ׳כלי תשמישיו יישרפו ברחובות קריה׳(שפ״ב, 1622, אברהם אנקאווא, 'כרם חמר׳, חייב, סי׳ צג).

לפי מנהג דבדו, מי שהוחרם על ידי בית הדין, היה הולך לבית הקברות ומקבל עליו את החרם בפני שני עדים(שלמה הכהן צבאן, ׳ויאסוף שלמה׳, חרם, סי׳ מא). בית סוהר שימש לעתים רק אמצעי לחץ על אדם כדי שיעמוד בהתחייבותו.

במכנאם היה לקהל בית סוהר במלאח, ושני שומרים מוסלמים היו מוצבים עליו. במקום שהיה נגיד, הוא היה הדואג שהענישות יבוצעו. ר׳ משה עטייא בן המאה ה־20 כותב, שכאשר ישב במושב בית הדין במראכש הולקה אדם ׳מלקות ברצועה על אחוריו ממש' על שהוציא שם רע על בת זוגו שאינה בתולה(ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ ו).

גירושו של יהודי מהקהל היה מקרה נדיר. ב־1710 החליט בית הדין בפאם על גירושו של יהודי מהמלאח, לאחר שנחשד ביחסי מין עם קרובתו(טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 59).

בית דין של אזרחים: היו תקדימים ששני אנשים קיבלו עליהם אדם שלישי לדון ביניהם ׳וקבלוהו עליהם כבית דין של שלושה ואפילו יטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת על דברו אין להוסיף ומהם אין לגרוע׳, אבל היהודי שהפסיד רצה לחזור בו ולדון בפני בוררים אחרים או בית דין. שבעה חכמים חתמו על הלגיטימיות של הבורר, ועל הנ״ל היה לקבל את החלטתו(יעב״ץ, ימוצב״י׳, ח״א, סי׳ נא).

בפאס היתה יוזמה להפעיל נוסף לבית הדין גם בית דין של בעלי אומנות, אבל דעתם של חכמים לא היתה נוחה מכך, ותקנה האוסרת זאת תוקנה בשנת תק״ד (1744). לעומת זאת ניתנה לגיטימיות הלכתית לבית הדין של טובי העיר שדן בעניינים כספיים של הקהילה, ומי שפיגר בתשלום היה בית דין זה חובשו בבית הסוהר עד שישלם חובו(יצחק אבן דנאן, 1836־1900, ׳ליצחק ריחי, דף ס).

משכורתם של הדיינים לא היתה מובטחת, והם היו מקבלים שכר מהצדדים המתדיינים על בסיס של שכר בטלה. בשנים שבין 1880־1885 הוחלט במכנאס, שהדיינים מקבלים שכרם מהקהילה ואסור להם לקבל כסף מהצדדים בדין.

בשנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך חלה ירידה במשמעת הדתית ובכבוד שחלקו לדיינים. כתגובה החליטו דייני מכנאס בשנת 1885 להשבית את בית הדין למשך חודש, דבר שלא היה לו כנראה תקדים. על דיין שהפר את השביתה נאסר לכהן כדיין. לאחר הפצרות חזרו הדיינים לכהן.

יוזמה למינוי דיינים צעירים הוכשלה בשנת 1895 על ידי שמונה חכמים, שחתמו נגד מינוים, כל זמן ששלושה דיינים עדיין בחיים.

לפי הדין אסור להזדקק לערכאות של גויים, והדבר היה חיוני לשם שמירת העצמאות המשפטית של הקהילה, שהובטחה על ידי הממשל. אבל נראה שהיו פרצות ביישום דין זה, ועל רקע זה תוקנה תקנה בפאס בשנת שס"ג(1603), לפיה מותר לאדם לפנות רק אם בעל חובו הוא אלים(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ עז).

בשנת תקכ״ט (1769) הוכרז בכל בתי הכנסת במכנאס, כי מי שפונה לערכאות של גויים יוחרם. האיום לא הועיל, ומספר יהודים הלכו לערכאות אף שלוש פעמים, ומסרו יהודים. בית הדין החליט להטיל עליהם קנס, למכור ולמשכן את קרקעותיהם, ליטול כל אשר להם וליסרם בייסורים. אך ספק רב אם ניתן היה לבצע החלטות אלה(׳תקנות מכנאס׳, סי׳ סג).

יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-אליעזר בשן

יחידי קהילת צפרו החליטו בשנת תקס״ט (1809) או תקע״ד (1814) על הסכמה שתהיה תקפה ׳ועלינו ועל זרעינו אחרינו…שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגוים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומייקר שם האלילים.־(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 90). ניתן להסיק מכאן, שיהודים נזקקו לערכאות של המוסלמים.

תעודה מספר 90 – מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל

תעודה מספר 90

התקס"ט או התקע"ד.

בהיותנו מקובצים יחד עם יחידי קהלינו קהל צפרו יע"א אתה ה' תשמרם, כן יהי רצון ראו עינינו צרה דעניותא, עניות תורה ומצות, ומדות טובות חדלו בישראל חדלו בעוונותינו הרבים ומוחלפת היא השיטה שלפנים הארץ הלזו הייתה כלילת יופי בכל מילי דמיטב, אשר כל שומע שומעה שש ומתפאר בסיפור מעלותיה ומדותיה הטובות. ולעת כזאת נהפכה הקערה על פיה ותהי להיפך ובחמלת ה' עלינו צור פוקח עורים פקח עינינו, וה' העקוב למישור כן יהי רצון, ולכן הסכמנו בהסכמה גמורה דא תהי למיקם עלינו ועל זרעינו אחרינו זה יצא ראשונה שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגויים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומיקיר שם האלילים. והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גויים, וידוע שחלול ה' אינו מתכפר לא בתשובה ולא ביסורין עד יום המיתה רח"ל לזה צריכים אנחנו להזדרז ברוב עוז ותעצומות על הדבר הזה בל יזכר ובל יפקד ובל יעלה על לב לעולם כי זה הוא עיקר קיום הדת.

ואם חס וחלילה יעבור שום אחד מישראל היום הזה והלאה ולא יקבל עליו הסכמתנו זאת וימרה את פינו ויתבע את חבירו לפני הערכאות הרי הוא מותרה מעכשיו וחיובא רמי עליה לתת קנס סך חמישים אוקיות ולא יעבור כי כן גמרנו אומר ואם יתן כתף סוררת ולא יקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות. אנחנו נחלץ חושים לעשות בו משפט כתוב בעונשים קשים ככתוב על ספר חוקה לרבותינו בעלי התקנות חלקם בחיים ולשומע ינעם, ודבר שהיה בכלל התקנה שמעו ותחי נפשיכם שמהיום הזה תקבלו על ידי להתגבר כארי לעבודת רלוקים כי היא הייתה לראש פנה וראשונה  שבראשונות . ותקיימו בעצמכם קרא כדכתיב " צדק לפניך יהלך " דהיינו התפילה שתהי מוקדמת לכל צורכי ועסקי האדם ואחר כך וישים לדרך פעמיו שכל אחד יפנה לעבודתו ולעסקיו ובזה תמצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ונגע לא יקרב אליכם ותצליחו בכל מעשה ידיכם ואלא בראשונה חס וחלילה שכאשר יעור איש משנתו אך יצוא יצא מפתח ביתו אין מתיישבת עליו דעתו עדי הלוך ילך לרחובה של העיר להתקבץ שם הללו בעלי אסופותעלי שיח שיחה בטלה עזבו את ה' וימירו את כבודם, בדבר שפתים אך למחסור. על זאת האיש החי סגור לבו יקרע עלי אומרים לרע ולטוב רע ולא יעלה על לבו ליכנס לבית הכנסת עד ימלא רצון יצרו הרע ואחר שימלא תאותו וחפצו ויטמא עצמו בנבלות הפה וליצנות וכהנה רבות מאבות הטומאות כשיפנה יבור אל בית אלוקים טעון על כתפו משאות שוא ומדוחים במה יתרצה זה אל אדונינו.

ובמה יקדם פניו האם בעולות ומרמות ותוך אשר לא ימוש מרחובה ומעריבין קודש בחול ואין מבדילין בין קודש לחול חלילה לנו עם ה' מעשות זאת והחי יתן אל לבו. דברינו אלה ולא יטה מהם ימין ושמאל כי מהם תוצאות חיים בזה ובבא ואשר יכביד אזנו משמוע הדברים האלה ענוש יענש בסך חמישה אוקיות בכל יום שיעבור . וכולי האי ואולי יחנן ה' צבאות עליו ויקל ממנו מעט מזער מאשמתו וימצא ארוכה למחלתו, אך אמנה מי שהוא נחוץ לדרכו או אנוס במעשיו ומפני דוחקו מוכרח הוא במעשיו לעמוד ברחובה של העיר פטור הוא מחיוב הקנס שהאנוס רחמנא פטריה, ועוד תקננו שמהיום הזה והלאה כי יעשה איש מישראל שמחה לבניו כגון מצות תפלין או חופה או שידוכין שלא צתאנה הנשים אחריהם בתופים ובמחולות ובקול מצהלות עד בנבקעת הארץ לקולם. כי זו רעה חולה להכשיל את האנשים במראית העין והרהור הלב שהעין רואה והלב חומד והרהורי עבירה קשים מעבירה, ועובר על זה ויצא יתן קנס סך שתי אוקיות וחצי לכל אחת מהיוצאים, ועוד שלא יקיפו הבחורים את ראשם בשמחת החופה ואם לא ישמעו ויעבורו המקיף והניקף יתנו קנס שתי אוקיות וחצי אוקייא לכל אחד. ועוד זה אין לו שיעור כי יפול מחלוקת ומריבה בין אישה לחברתה ונשים באות לשמוע חירופין וגידופין אסופות אסופות אין מספר וכל הדרך מליאה אין מקופ פנוי לעבור והאנשים העוברים בין הבתרים רואים את הלחץ זה הדחק ודוחקים ונכנסים ביניהם גם הוא עוטן פלילי.

אשר על כן מהיום הזה אנו גוזרים ומתקנים שלא יוסף שום איש ואישה לעמוד במחלוקת אחרים, ואם יעברו גל עליהם יעבור כוס הקנס כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו. ובשבתות ןבמועדים שלא נתנו לישראל אלא לעסוק בתורה ולהודות ולהלל לשם יתברך כי על על כל אשר גמלנו והם לא כן עושים.

ומי יתן והיה שילכו איש לביתו ויתגרו בשינה החרשתי יבחר הרע במיעוטו וימנעו מחטוא מלבד שאין עושים כן בזה להם לעגה להם, שגומלים לנפשם רעה ויושבים שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה ועל הקלקלה אשר הם ספורים יקננו לא די זה ונוסף הוא שהנכשלים בנשים העוברים והשבים לפניהם.

ויהיו לישראל התוך וכן להפך הנשים היוצאות ויושבים שורות שורות במבואות ומכשילים האנשים העוברים בינתיים וגורמים רעה לעצמן ולאחרים חוטאים ומחטיאים ומקרא מלא אמרו רוח אפינו משיח אלהי ישראל דוד המלך עליו השלום על כבודה בת מלך פנימה. שזה הושה והדרה ובהיותה יושבת בירכיתי ביתה לא פעם בחוץ פעם ברחובות, והרי אנחנו מסכימים על זה שמהיום הזה והלאה לא תעשה כזאת בישראל והעובר יענש כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו, גם אנו מסכימים שלא יכנסו הנשים בבית הכנסת של האנשים שדבר זה רע ומר ויוצא חוץ מדרך ארץ. ומחק המוסר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה עוד כתועבות האלה ומעתה הרי הרשות נתונה בהסמתינו ביד הנגדי המעולה הרב שלום אדהאן יצ"ו בראותו למראה עיניו או בשומעו למשמע אזניו מפי מגידי אמת על איש ואישה כי עברו על איזב פרט מהפרטים הנזכרים בהסכמתינו זאת שיענשו בעונש המפורש בהסכמה בלי שום המלכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנו מפחד רעה. ובשכר זאת לה' הישועה יחישה גאולתינו ואת פדות נפשינו בחיינו ובחיי כל קהל בית שיראל בעגלא ובזמן קריב כן יהי רצון החומים בספר ובשנת מי זאת השקפה כמו שחר יפה. עד כאן תעודה מספר 90..של רבי דוד  

ההסכמה לא הועילה, ולפי פסק דין של ארבעה חכמי צפרו משנת תרט״ז(1856) החרימו וקיללו יכל מי שיבוא בחזקה עם חבירו להוליכו לפני ערכאות הגוים׳ ומי שיעבור על כן יפתו פת גויים ויינו יין נסך לרבעה בל כל האלה הכתובה בספר תורת משה ומחה ה׳ את שמו'. הסגנון מעיד על חומרת הנושא בעיני החכמים, והוא תגובה לנגע שפשה בין היהודים(שם, מסי 200,165).

לפי מקורות זרים ועבריים פנו יהודים לבתי הדין של המוסלמים גם במצבים לא מוצדקים, ולמרות האיסור, וסכסוך ביניהם נדון ונשפט על ידי שר או שופט. כפי שכתב ר׳ עמרם אלבאז מצפרו(1799־1856), אלימות בין בחורים הגיעה לשיפוט בפני שר העיר ׳וקנס השר לכל העומדים באותו מעמדי(׳חיי עמרם׳, סי׳ צט).

לפי מקור מתרכ״ב (1862) בעל הסכים להתגרש בתנאי שהגרושה תפרנס את בתם, ולאחר זמן אמרה שאין ביכולתה לפרנסה ותבעה ממנו שיפרנס את בתם והוא סירב. בית הדין פסק שאין הוא חייב לא בפרנסה ולא בכסותה. היא החליטה שהיא ׳תובעת אותו לדתי הגוים ושם תעשה עמו דין׳, והוא חויב בדינם לפרנסה (עובדיה, צפרו, מסי 191).

הקהילה ותקנותיה- יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן

ר׳ רפאל אנקאווה (1848־1935) כתב, שבעירו סלא, וגם ברבאט, ׳מנהג אבותינו׳ שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם ילכו לקבול על דינכם לפני שר העיר הלא המרשל על הגוים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם׳(׳פעמוני זהבי, סי׳ כו).

בית הדין לא היה רשאי לדון בדיני נפשות. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל מה דינו של יהודי ששכר גוי להרוג ישראל והרגו. תשובתו היתה שיש למוסרו למלכות (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ שפא). גם במקרה של ניאוף קבע החכם, שאם בית הדין אינו מסוגל לבצע את הענישות שהזוג ראוי להן, רשאים לעשות זאת על ידי גויים.

מעורבות הממשל: בדרך כלל לא התערבו השלטונות במינוים של הדיינים, אלא אם היתה מחלוקת שחייבה זאת. בסכסוך בין יעב״ץ ובין ר׳ יעקב מלכא בפאס בשנת ת״ץ(1730) לגבי כהונת אב בית הדין בפאס, הוציא הראשון צו מהשלטונות האוסר על בן מלכא לכהן בדיינות בפאס (טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 60־61). ואמנם החכם עזב את פאס ונדד לתיטואן שבה כיהן בתור אב בית דין.

ב־1863 ביקש ראש הווזירים אלטייב אלימאני מאברהם קורקוס במוגדור, שיתערב להבאת סכסוך משפטי בין שני יהודים בפני בית הדין.

לאחר פטירתו של ר׳ שמואל עמאר במכנאס היו חילוקי דעות בדבר התאמתו של בנו ר׳ שלום לכהונת דיין. הסולטאן חסן הראשון ביקש את חוות דעתם של חכמי פאס ב־1890, ואלה אישרו כי הוא ראוי לכהונה, והוא קיבל מינוי מהסולטאן הנ״ל, ומיורשו עבד אלעזיז הרביעי ב־1896.

מינויו של הרב מרדכי בן ג'ו(1825־1917) בתור הרב הראשי של קהילת טנגייר ב־1855 אושר על ידי המושל המקומי, הקאיד בן עבאם

הקהילה ותקנותיה

הקהילה היהודית היא גוף דמוקרטי עצמאי ששורשיו במסורת ארצישראלית קדומה, כפי שניתן ללמוד מהמקורות הדנים ב'בני העיר' וזכויותיהם להחליט על סדרי האזרחים בעיר ולכפות על המיעוט את החלטת רוב האזרחים (מגילה פרק ד, משנה א, תוספתא בבא מציעא, פרק יא, הלכה יב). בניגוד למקובל בקהילות המגורשים במזרח התיכון, לא ידוע במרוקו על אסיפות קהל שהשתתפו בהן כל שכבות הציבור, כולל העניים. במרוקו ייצגו את הקהילה ׳נכבדי הקהילות׳, ׳הגדולים בפורעי המם׳, ׳טובי העירי, ׳יחידי סגולה; ׳אנשי המעמדי ומהם נבחרה ההנהגה. היתה זו אוליגרכיה של אזרחים נכבדים.

החכמים נתנו לגיטימציה לתפישה, שרוב איכותי המתבטא בחוכמה ובממון עדיף על רוב כמותי. ר׳ משה בן דניאל טולידאנו מפאס (1724־1773) כותב, ש'מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ היא על פי רוב פורעי המם או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם׳(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי' קכו). החכמים התנגדו למשאל, והתנו תנאי שכל החלטה תתקבל תוך כדי דיון.

קהילות קשטיליה

מגורשי ספרד ארגנו את קהילותיהם במרוקו לפי הסדרים והתקנות שהיו נהוגים בקשטיליה. שנתיים אחרי הגירוש (רנ״ד 1494) כבר התקינו חכמי פאס תקנות, ובדורות הבאים הוסיפו עליהן, באישורם של הנגידים וטובי העיר. רוב הקהילות במרוקו קיבלו עליהן את המסורת הספרדית, ואת התקנות של פאס, חוץ מה'תושבים, הוותיקים, בייחוד בתפילאלת וסביבתה שבדרום. גם במראכש היו משפחות שמסורת היתושבים, נשמרה על ידיהן במשך דורות.

התקנות שתוקנו בפאם עד 1753 רוכזו על ידי ר׳ אברהם אנקאווא מסלא בספר ׳כרם חמר׳, ח״ב, ליוורנו תרל״א. אלה מבוססות על עותק שנכתב על ידי יעב״ץ בתנ״ח (1698) וכן על קיצור התקנות שכתב ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822) בספרו ׳תורות אמת', מכנאס תרצ״ט. גם בספרו של ר׳ אברהם קוריאט, ׳ברית אבות׳, ליוורנו תרכ״ב, דפים עח־פ, הודפסו תקנות.

במאה ה־19 נוספו תקנות חדשות. התקנות של קהילת מכנאס משנת תקי״א (1751) עד תרע״ז (1917) פורסמו בירושלים בתשנ״ו, ויש מהן הדומות לאלה שתוקנו בפאס. הקדומות ביניהן נכתבו בלאדינו ותורגמו לעברית. ׳תקנות טוליטולה׳(טולידו), שגם עליהן הסתמכו חכמי מרוקו, נזכרות על ידי הרא״ש (ר׳ אשר בן יחיאל 1250־1327) בתשובותיו, כלל נה.

התקנות מקיפות תחומי חיים שונים, כמו סדרי הדין, הנהגה, נגד פנייה לערכאות של גויים, איסור מכירת יין לנוכרים, מסים, צדקה לעניי העיר ולארץ־ישראל, חינוך, אישות, צניעות נשים, ירושה, הגבלת מותרות בסעודות, ביגוד ותכשיטים, הגנת הדייר, נגד משחקי קוביה, נעילת חנויות בערב שבת ועוד.

קהילות פאם, מכנאס וצפרו

בין חכמי פאס ומכנאם היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות. למשל, בתקנה שתוקנה על ידי חכמי פאס בשנת תצ״ב (1732) התבקשו חכמי מכנאס להסכים עמהם. חכמי פאם אישרו בתרנ״ה (1895) את התקנה של חכמי מכנאס בדבר הטלת גבילה על מצרכים (׳תקנות מכנאס׳, מסי גו). שבעים תקנות של קהילת צפרו בין השנים שפ״ב־תשי״ג(1622־1953) פורסמו על ידי הרב דוד עובדיה(׳קהלת צפרו׳, ירושלים תשל״ה).

הלגיטימיות ההלכתית של התקנות: חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים נתנו את האישור ההלכתי לתקנות. הרמב״ם כתב:

בית הדין הגדול בירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה התורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, 11)… ואחד דברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחוק הרת ולתקן העולם. (הלכות ממרים, פרק א, הלכות א־ב) המושג ׳תיקון העולם׳ מובנו האינטרס הציבורי.

הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, ברצלונה 1235־1310) אימץ הלכה זו ויישם אותה ־'זכותו של הקהל להתקין תקנות:

שורת הדין בהסכמת בני המדינה (העיר) כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר ענוש ייענש. (שו"ת רשב״א, חייה, סי׳ קכו)

כיון שלא היה בימיו בית דין גדול, הרי לקהילה היתה אותה סמכות, ואם רוב יחידי הקהילה החליטו להתקין תקנה, היא חייבה את המיעוט כאילו היתה זו החלטה של בית הדין הגדול.

במקורות אחרים משווים חכמים את תקנת הקהילות לאלו של הגאונים או של הנשיא.

חכמי אשכנז שקדמו לרשב״א נתנו לגיטימציה לתקנות הקהל בדיני ממונות, בהסתמך על הכלל התלמודי ׳הפקר בית דין הפקר׳. כך פסק רבינו גרשום (בערך 965־1020) בהקשר של תקנת הקהילות, כי בניגוד לדין התלמוד (בבא קמא, קיד, ע״א), מי שמוצא רכוש שאבד כתוצאה מטביעת ספינה חייב להחזירו לבעלים. אף על פי שהתורה זיכתה לו שהפקר בית דין הפקר, ואם תאמר כי אמרינן(מתי אנו אומרים) הפקר בית דין הפקר כגון שמאי והלל, אבל האידנא(עתה) לא, ליכא למימר הכי(אין לומר כך) דתנו רבנן וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן… ללמד שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים(ראש השנה, כה, ע״ב).

הלכך מה שעשו הקהלות גזרתם גזרה. (תשובות רבינו גרשום, מהדי אידלברג, סי׳ סז)

חכמי מרוקו קיבלו את עמדות החכמים שקדמו להם, וקבעו שמותר לשנות הלכה לפי שעה בדיני ממונות.

הקהילה ותקנותיה- אליעזר בשן

קהילות פאם, מכנאס וצפרו

בין חכמי פאס ומכנאם היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות. למשל, בתקנה שתוקנה על ידי חכמי פאס בשנת תצ״ב (1732) התבקשו חכמי מכנאס להסכים עמהם. חכמי פאם אישרו בתרנ״ה (1895) את התקנה של חכמי מכנאס בדבר הטלת גבילה על מצרכים (׳תקנות מכנאס׳, מסי גו). שבעים תקנות של קהילת צפרו בין השנים שפ״ב־תשי״ג(1622־1953) פורסמו על ידי הרב דוד עובדיה(׳קהלת צפרו׳, ירושלים תשל״ה).

הלגיטימיות ההלכתית של התקנות: חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים נתנו את האישור ההלכתי לתקנות. הרמב״ם כתב:

בית הדין הגדול בירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה התורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, 11)… ואחד דברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחוק הרת ולתקן העולם. (הלכות ממרים, פרק א, הלכות א־ב) המושג ׳תיקון העולם׳ מובנו האינטרס הציבורי.

הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, ברצלונה 1235־1310) אימץ הלכה זו ויישם אותה ־'זכותו של הקהל להתקין תקנות:

שורת הדין בהסכמת בני המדינה (העיר) כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר ענוש ייענש. (שו"ת רשב״א, חייה, סי׳ קכו)

כיון שלא היה בימיו בית דין גדול, הרי לקהילה היתה אותה סמכות, ואם רוב יחידי הקהילה החליטו להתקין תקנה, היא חייבה את המיעוט כאילו היתה זו החלטה של בית הדין הגדול.

במקורות אחרים משווים חכמים את תקנת הקהילות לאלו של הגאונים או של הנשיא.

חכמי אשכנז שקדמו לרשב״א נתנו לגיטימציה לתקנות הקהל בדיני ממונות, בהסתמך על הכלל התלמודי ׳הפקר בית דין הפקר׳. כך פסק רבינו גרשום (בערך 965־1020) בהקשר של תקנת הקהילות, כי בניגוד לדין התלמוד (בבא קמא, קיד, ע״א), מי שמוצא רכוש שאבד כתוצאה מטביעת ספינה חייב להחזירו לבעלים. אף על פי שהתורה זיכתה לו שהפקר בית דין הפקר, ואם תאמר כי אמרינן(מתי אנו אומרים) הפקר בית דין הפקר כגון שמאי והלל, אבל האידנא(עתה) לא, ליכא למימר הכי(אין לומר כך) דתנו רבנן וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן… ללמד שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים(ראש השנה, כה, ע״ב).

הלכך מה שעשו הקהלות גזרתם גזרה. (תשובות רבינו גרשום, מהדי אידלברג, סי׳ סז)

חכמי מרוקו קיבלו את עמדות החכמים שקדמו להם, וקבעו שמותר לשנות הלכה לפי שעה בדיני ממונות.

המטרות שלמענן התקינו תקנות היו אלה: למגדר מילתא(לגדור פרצה), לעשות סייג לתורה, לאפרושי מאיסורא (להתרחק מאיסור), לכבוד התורה ולומדיה, משום ׳ועשית הישר והטוב׳ – כלומר לנהוג לפנים משורת הדין, ולהבטיח את שלום הקהל. המיעוט היה חייב לקבל את החלטת הרוב המתקין תקנה, בהסתמך על ההנחה שמטרתה היא אחת מהמטרות הנזכרות. להתקנת תקנות אף בניגוד להלכה היתה הצדקה בכך שהן מתחשבות בתנאי החיים המשתנים, משרתות את הפרט, מונעות ניצול הדין לעוול חברתי, בחינת ינבל ברשות התורה׳, ומחזקות את הסולידריות הקהילתית.

יעב״ץ כתב: ׳הדין הוא שבכל הסכמות ותקנות הקהל הולכים אחר הרוב, כי בודאי חס ושלום לא תצא תקלה מן הרוב׳ (׳מוצב״י, ח״א, סי׳ ריא). זו היתה אמונה בהשגחה, באשר לא היה קריטריון אחר ללגיטימיות לקבלת תקנה ולהחלטה כלשהי.

הגוף המתקין: החכם הנ״ל קבע, שרשאים בני העיר לעשות תקנות והסכמות כרצונם על פי בית דין שלהם ועל פי שבעה מטובי העיר (שם, ח״ב, סי׳ קעו). לפי מקורות אחרים גוף זה היה מורכב מיחידי הקהל, הנגיד ובית הדין, או ראשי הקהל ו'אנשי המעמד' עם חכמי העיר. אלה החליטו על תקנות וחתמו עליהן.

התקנה היתה מלווה בחרם, והדבר נתן לה משקל על פני החלטת בית דין. ר׳ יצחק אבן דנאן (1836־1900) כתב, כי בניגוד לכלל שבית דין יכול לבטל החלטת בית דין אחר, אם הוא גדול מהראשון בחוכמה ובמניין, הרי שתקנה שהתקבלה בחרם, אין בית דין, אפילו גדול מזה שקיבל את התקנה, יכול לבטל את התקנה (׳ליצחק ריחי, ח״ב, דף לד, ע״ב). לדעתו, הסכמות הציבור מחייבות במידה שנהגו על פיהן, למרות שלא היה בהן חרם ולא שבועה, כי מנהג ישדאל תורה (שם, ח״ב, דף קיט, עייב).

לר׳ יוסף אלמאליח (נפטר 1823) דעה שונה: לדעתו, הסכמת הרוב לא מחייבת את המיעוט אם לא לוותה בחרם (יתקפו של יוסף׳, ח״ב, סי׳ כא).

החכמים קיבלו את העיקרון, שהחלטת הרוב מחייבת את המיעוט, אבל בתנאי שהיא ׳לשם שמים׳ (חיים משאש, 1848־1904, ילקט הקמח׳, דף קפו).

החכמים היוו הסמכות המוסרית שיכלה להחליט בניגוד להחלטת הרוב, וקבעו באילו מצבים התקנה אינה חוקית למרות שהתקבלה על ידי רוב: בפיטורי דיין ושליח ציבור – כשאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, או שהנסיבות השתנו, או אם היא בלתי מוסרית; בקיפוח שרירותי של מיעוט, ב'גזל עניים׳ כמו בהיטל על בשר; ואם היא פוגעת בפרנסתם של יהודים.

לדוגמה, כדי לשמור על פרנסתם של 20 בעלי חנויות הוסכם נגד הוספת חנויות, והתקנה אושרה על ידי ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאם (1802־1854). אבל בשלב מסוים באו יהודים מהכפרים, או אולי גורשו ורצו לסחור בעיר, ולדבריהם לא מצאו מקום אחר לחיות בו. החכם ביטל את ההחלטה הקודמת כי אדעתא דהכי (בדעה או בהנחה זו) לא נעשית ההסכמה׳ שיקפחו פרנסתם של יהודים נזקקים ׳וכגון דא לא מצאו לתקן להזיק בני אדם דאין זה תקנה אלא קלקלה׳ (׳דברי יוסף׳, יור״ד, סי׳ סה).

ר׳ יוסף אלמאליח, שפעל ברבאט, פסל את הסכמת הקהל לסגור חנות של יהודי, ׳מפני שיש היזק לבני רשות הרבים׳, לאחר שהנשים הטובלות עברו לפני חנותו ונאספו שם יהודים ונוכרים וראו אותן, והן היו חייבות לטבול שוב. החכם טען שאלה מעשים בכל יום, שנשים עוברות ליד חנויות בדרכן לבית הטבילה, ואין הצדקה לקפח את פרנסתו של אדם (יתקפו של יוסף׳, ח״ב, סי' כ).

משך התקנה: היו תקנות שתוקנו לשנה, לשלוש שנים, לעשר שנים, ואחרות שתוקנו יעד ביאת המשיחי, או ׳לדורות עולם׳, ׳אין לה ביטול עולמית׳. התקנה היתה נקראת בבית הכנסת. ביום כיפור תקפ״א נקראה תקנה בכל בתי הכנסת במכנאם. במקום אחר – בחג השבועות, בעת הוצאת ספר התורה (יוסף משאש, 1892־1974, ימים חיים׳, או״ח, סי׳ רטו).

ביצוע התקנות: בפאס הוחלט בשנת תצ״ב (1732) לבחור שישה אנשים שיפקחו על כך שלא יתערבו גברים ונשים, שלא ישחקו בקוביה, שינעלו חנויותיהם בערב שבת בזמן, וכן על מוכרי השמן ומשקלותיהם.

על מפירי תקנה הוטלו עונשי גוף, ממון ומאסר. לפי תשובה של ר׳ יוסף אלמאליח בתקמ״ז(1787), החרימו חכמי תיטואן מי שעבר על תקנת קהל, 'וסורו טמא יקרא לו שלא יזדמן בג', ולא ימנה לכל דבר שבקדושה, יינו יין נסך, ובנו לא ימול, ואם מת לא יתעסקו עמו, ולא יקבר בארצות החיים, וחייבוהו בקנס גדולי (יתקפו של יוסף׳, ח״ב, סי׳ ד).

Recent Posts

  • תנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-

    לאחר שמנה את כל התלאות, היסורין והסבלות שעברו על היהודים בתפוצות שונות, מביע התלמיד תמיהה על דברי בן־סעדון, על איזה עובדות הסטוריות הוא מסתמך כאשר הוא קובע באגרת: ״ומזה יצא לנו טוב טעם לבני מערבנו(מרוקו) ומכל שכן לבני אמסטרדם והמבורג שאין שמד״ ותלמידו של ששפורטש שואל: ״האם זה וכיוצא לא יספיקו לקרות זמן זה איכה שמד במקום ידוע לקבעו צום וחובה?״ במלים אחרות אומר התלמיד, האם המאורעות, הרדיפות והנגישות שצוינו לעיל, אין בהם די כדי לקבוע שבזמן זה יש אכן שמד במקום מסוים, וחייבים לקבוע את צום תשעה באב בחובה? את מכתבו מסיים התלמיד בהערה כאילו צדדית, אך נוקבת, המתיחסת

  • יהודי המזרח בארץ ישראל חלק א'- מ.ד.גאון – מבוא

    מבוא: כליון הגעגועים לציון ולארץ הקדושה, תסס במשך כל ימי הגלות הארוכה בלבות יהודי ארצות הקדם, וילמדם להתקומם באף ובחימה נגד דורשי רעתם, וכן נגד כל אלה שנסו לשלל מהם את חופשתם האישית והלאומית. השעבוד המדיני החיצוני לכאורה – גדר בעדם, והוא הועיל לבצר את עמדתם הרוחנית שנתרופפה. בעטיו של זה, הם הפנו תשומת לבם אל עולם האצילות גדל המרחבים, המלא אור ודרור ונוחם, ובו מצאו את החפש והמרגוע שאליהם ערגה נפשם הנהלאה. תוך כדי חפושיהם המתמידים איך לשחרר את העם מעבדותו הגו והרגישו, כאלו רקעליהם בלבד הוטל התפקיד המסובך, האחראי ורב הכובד, להיות לשומרי גחלת האלהים באומה, לדאג ולהשגיח

  • הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-דניאל שרוטר ויוסף שטרית

    פקיד אחר, שאינו חותם את שמו, טען גם הוא נגד צירוף שני נכבדים לשלושת הדיינים: ראשית, משום שמבחינת ידיעותיהם בהלכה אין הם מסוגלים לעזור לליבון הבעיות המשפטיות שיידונו בבתי הדין; שנית, ובעיקר, משום שלשיטתו של סלושץ הרכב מעורב כזה של בתי הדין היהודיים אמור לדון בבוא הזמן גם בעניינים אזרחיים ובעניינים פליליים הנוגעים ליהודים במטרה להוציאם מן השיפוט של בתי הדין המוסלמיים של המח׳זן, ולכך, סבור היה הפקיד, יש להתנגד בכל תוקף. ההצעה נשלחה גם לחוות דעתם של אישים ידועים בקרב יהדות מרוקו, וביניהם שתי דמויות בולטות במיוחד. הראשון היה יחיא זגורי, נשיא ועד הקהילה היהודית של קזבלנקה מאז ייסודו

  • יהודי המזרח בארץ ישראל-משה דוד גאון

    יהודי המזרח בארץ ישראל משה דוד גאון… אל הקוראים. בטרם עלותי לא״י מבוסניה ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה -יהודי המזרח״, אם כי הנני ספרדי מלידה אף גדלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים׳ שרב בה היסוד הספרדי הלשאנן והשלו, על האשכנזי התוסם והקודח. אלה עם אלה דברו ביניהם על פי רב שפה אחת, ובנוסח ובסדור משותף ערכו תפלותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות קלטה אזני איזה ניב והגה על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד׳ אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג. רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דמיתיה וחזיתיה בעיני רוחי כמקום הנועד

  • La création de la Misguéret et l’activité du Mossad au Maroc 1955-1964-Michel Knafo

       Deuxieme partie Dans les structures de l'autodefense et de l'immigration clandestine  La création de la Misguéret et l’activité du Mossad au Maroc 1955-1964 Une nouvelle phase du rassemblement des exilés Eliezer Shohani Eliezer Shoshani est né en 1905, en Russie, et a immigré en Erets-Israël avec ses parents en 1912. La famille s'est installée à Tel-Aviv, et Eliezer a été élève du gymnase Herzliya. En 1917, les autorités turques ont exilé la famille a Ségéra (A) où elle a vécu un an et demi. En 1927, Eliezer a fait partie du groupe fondateur de Kfar Yéhochoua où il a

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי

    ארבעה מינים אתרוגים מהודרים מגיעים לתאפילאלת מערי מרוקו: אגאדיר, צווירה, תארודאנת ופגיג. האתרוגים אינם מורכבים, הם צהובים כמו לימונים, בעלי פיטם וחלקים ללא כל פגם. לאחר העלייה לארץ הנטייה של חכמי אביחצירא היא להעדיף אתרוגי ארץ ישראל על אתרוגי מרוקו המהודרים. באשר להדס, אין מקפידים בכל קהילות תאפילאלת על שלושה ענפים במדויק, ולא על הדס משולש, אלא לוקחים כמה ענפי הדס שוטים. ביום א׳ של סוכות המתפללים נוהרים בכל קהילות תאפילאלת, וביניהם נוער רב, לחצר בית הכנסת כדי לעסוק באגידת ארבעת המינים. את הלולב מקשטים בחוטי רקמה רחבים או ברצועות בד מצוירות שכורכים מסביב ללולב מראשו לסופו, וסימנך ׳זה אלי

  • מועדי ישראל – חג הסוכות.   מאת: הרב משה אסולין שמיר

    מועדי ישראל – חג הסוכות. מאת: הרב משה אסולין שמיר "חג הסוכות תעשה לך…              ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו). "ולקחתם לכם ביום הראשון… ושמחתם לפני ה' אלוקיכם…" (ויקרא כ"ג מ). מהות השמחה בחג הסוכות.  "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).  האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב, מסמלים את חגי תשרי: בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' הנ"ל פותח את תפילת כיפור}. הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח". הקשר הפנימי בין חגי תשרי:  "תקעו בחודש שופר בכסה {ר"ה וכיפור} – ליום חגינו"

  •  לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים-פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב- רבי דוד בן אהרן חסין

     לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים                     פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב   לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים   אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים   נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים   יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים   דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים   וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל כַּפּוֹת תְּמָרִים

  • אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה

    סוכות ושמחת תודה הימים שכין יום כיפור לסוכות מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה. הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית). אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל

  • Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

      KIPPOUR Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède. En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes. YOM KIPPUR This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter —


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30