שערי ספרו סיפורים- ש.פוני כלפון

שערי ספרו

ברחו הברברים מוכי התדהמה וחזרו למחניהם מחוץ לחומה כדי לטכס עצה. כמה מהיהודים, הגיבורים, התנדבו להתגנב דרך לבוויתאת כדי להגיע לעיר פאס הקרובה ולהזעיק עזרה. לבוויתאת, היו תאים קטנים משני צדי מסדרון ארוך לצורך שימושם של הגברים במללאח: מים זורמים עברו בתוכם מהנהר אגאי שלאורכו נבנו. הגיבורים שלשלו את עצמם משם לנהר בחשכת הלילה. צלחו את הנהר ועברו לצדו השני. רובם נתפסו על ידי הערבים, שכניהם, שגרו מצדו השני של הנהר ומסרו אותם לברברים. אלה קיבלו אותם בתרועות גיל, נקמה ושמחה לאיד. המסכנים עונו בעינויים נוראיים. הברברים, חתכו את בשרם בסכינים ומילאו את פצעיהם במלח כדי להוסיף לכאבם. אחרי זה, סקלו אותם באבנים והתעללו בהם. ולבסוף, שרפו אותם בעודם חיים. ה׳ ינקום את דם עבדיו השפוך, אמן כן יהי רצון. בעוד הקהל מתאבל על מותם בוכה על גורלם המר, ישבו הברברים בבאב אלמקאם. רקדו בעיגולים גדולים, ירו באוויר ברוביהם והתכוננו לטבח הגדול. הפעם עזבו את השערים ועברו את הנהר כדי להתקיף דרך לבוויתאת. הראשונים שנכנסו, נורו ונהרגו על ידי אותם יהודים שהיו להם רובים עד שאזל אבק השרפה שלהם. אחרי זה נסוגו לבתיהם כדי להגן על משפחותיהם. משפחות רבות, הסתגרו בקומות העליונות של בתיהז, חיזקו את שערי הבניין והכינו שמן ומים רותחים, כדי לשפוך על אויביהם מהחלונות של הקומות העליונות. אבל שום דבר לא עזר. כשאחד מהברברים מת, באו עשרה במקומו, כתולעים, בזה אחר זה. חמתם בערה בם על שהיהודים מעיזים להגן על נפשם. הם פרצו עכשיו לכל רחוב ומילאו את המללאח בלוויית ערביי העיר, שכני היהודים, שהכירו את המללאח ואת יושביו. הללו רצו את חלקם בשלל ובהרג. ביחד עשו ביהודים הרג רב וטבחו בהם ללא רחם. זקנים וטף, נשים הרות שכרסיהן בותרו, נשארו למות בייסורים נוראים. התעללו בעלמות וחטפו ילדים וילדות כדי לדרוש תמורתם כופר נפש מקהילות אחרות לאחר שוך הסערה. אוי לנו מצוותינו!…

אמא התחילה לבכות ואיתה בכינו גם אנו, הקטנים שלבנו הזדעזע בקרבנו, על סבל בני עמנו. אחרי כמה רגעים של שתיקה מלווה באנחות, אמא המשיכה:

  • היהודים שהסתגרו בבית הכנסת עלו בלהבות יחד עם ספרי התורה הקדושה וכולם מתו על קידוש השם. כך נמשך ההרג והשוד שלושה ימים ושלושה לילות. לא נשאר יותר במה לכלות חרון אפם. אספו כל מה שיכלו ועזבו את המללאח כעיי חורבות ותמרות עשן ודם השחוטים מילא את הרחובות. אלה שנשארו בחיים ושהצליחו להציל את נפשם, יצאו ממקום מחבואם והתחילו לאסוף את המתים כדי להביאם לקבר ישראל. יהודי פאס באו לעזור לקומם ההריסות, לקבור המתים והביאו איתם מזון להחיות נפשות אלו שנשארו בחיים ובקושי עמדו על רגליהם מפחד ומצום של שלושה ימים. אלה, בני, הם חיינו, בעוונותינו הרבים.
  • מה עם השערים אמא? מה קרה להם? האם אלה אותם השערים?
  • כן בני. מאז לא העז איש לשלוח בהם יד. אפילו שהריקבון והחלודה נתנו בהם את אותותיהם. פעם סיפרה לנו סבתא מרים, זכרונה לברכה, ששמעה במו אוזניה מפי הסבתא שלה שזה קרה בימי חייה. ארבעה אנשים שניסו לעקור את השערים כדי להחליפם בחדשים, נפלו חלל בו במקום. כל העיר הייתה כמרקחה. מאז לא עלה על דעת איש להעז ולעוקרם ממקומם והם עומדים במקומם עד היום הזה וסודם טמון בקרבם.

להבת המנורה דעכה וכבתה ואנחנו, הקטנים, התכרבלנו מתחת לשמיכה בלב כבד ובנפש הומה.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר