הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
חבלי הסתגלות ובעיות דיור ותשתית
חבלי ההסתגלות של המהגרים הראשונים היו קשים. היה עליהם להסתגל ללשון ולתרבות חדשות, להתאים את פעילותם הכלכלית למציאות החדשה ולשקם את עצמם נפשית וכלכלית. רבים איבדו את משפחותיהם או את ילדיהם, ואם חפצי חיים היו, ביקשו להקים משפחה חדשה ולהעמיד צאצאים.
נצמא שלא רק גורל משותף מאחד אותם אלא גם גאווה והכרת ערך עצמית של העומדים בניסיון והמחזיקים באמנותם בתוקף ובגאווה. אנחנו המגורשים, הוא אומר, כולנו רשאים להתגאות במעשינו. ברור אפוא שהם חשו סולידאריות זה לזה, על אף ההבדלים והניגודים שבין יוצאי הארצות והמחוזות השונים.
ועל אף הויכוחים המרים שבין בעלי הגישות הדתיות והחברתיות השונות. אין להפלא אפוא, שלא אחת התאגדו כולם כנגד כל מי שאינו מיוצאי ספרד, אם בהקמת התארגנויות משותפות לצרכים מעשיים וארגוניים ואם למטרות אחרות. לגאוותם הנושנה במוצאם משבט יהודה, גלות ירושלים אשר בספרד, נוספה עתה הגאווה על העמידה בניסיון.
אין פליאה בכך, שיהודים, יוצא איטליה או ביזנטין, הסתכלו בביקורתיות על גאווה זו. רבי דוד מֵסֵיר לֵאון מונה בכך את הקסיטליאנים כבר בדור המגורשים עצמו. ואילו הם עצמם, ראו בכל דבר " ספרדי ", במנהג, במסורת, בזכר היסטורי וכדומה, את העילית התרבותית ואת מיטב המסורת הדתית שאין להמירה בשום פנים ואופן. על כן פעלו ללא לאות להנהיג ולהשליט את מסורתם ואת דרך חייהם בכל מקום מושבותיהם, הן מפני שהיו יקרות להם, והן משום שלטעמם מעולים וטובים היו משל כל אחיהם היהודים.
לאחר חבלי בראשית, השכילו לשחזר את ארוחות חייהם כבראשונה, הן בסדרי הפולחן הדתי, הן בנימוסיהם ובמנהגיהם והן בפסיקה ההלכתית. לעתים טרחו לגבות עדויות מרובות ממומחים שונים כדי לאמת את טיב הנוהג בחצי האי האיברי לפני יישומו בערי מושבתם באימפריה.
תהליך יישום זה לא היה פשוט ולא מובן מאיליו, הן בגלל המגוון הגדול שך המגורשים וההבדלים הניכרים בינם לבין עצמם, והן מפני ההתנגדות שבה נתקלו לפרקים מצד האוכלוסייה היהודית הוותיקה, הרומָניוטים, המסתערבים, האשכנזים, האיטלקים ועוד…
כמדומה שניתן לומר שהקסטיליאנים, ספרותם ואורחותיהם, פסקיהם ונוהגיהם, השתלטו על חיי הציבור ברבות הימים, אולם בשנים הראשונות ממש ראשם לא היה פנוי לכגון אלה, ושאלות קיומיות ובסיסיות הן שהעסיקו אותם.
אחת הסוגיות היותר מטרידות הייתה בעיית הדיור. ההגירה ההמונית הביאה לכך שהביקוש עלה בהרבה על ההצע, על כן חייבים היו להסדיר את פעולת שוק הדירות ולרסן את עליית המחירים.
פעולה זו נעשתה על ידי מערכת חקיקה מפורטת שבאה על פי רוב להגן על השוכר היושב בדירה מפני שוכר אחר פוטנציאלי, שבצר לו יעלה את המחיר בצורה מוגזמת על מנת לפנות את השוכר מן הנכס.
הזעזוע שפקד את , גלות ירושלים אשר בספרד בסוף המאה ה- 15 שינה את פני ההיסטוריה היהודית. הגולה המבוססת והמושרשת ביותר באותם הימים, נעקרה מאדמתה וכל מערב אירופה נשאר ללא יהודים.
רבבות גולים נטשו את ספרד ואת פורטוגל ונתפזרו על פני ארצות רבות, ובגיא הצלמוות האיברי הפכו אנשים רבים לטרף קל של בתי דין של האינקוויזיציה.
אך בימי משבר אלה נתגלתה חיוניותו של השבט היהודי הספרדי אשר התגבר על מצוקותיו וחיש מהר התאושש מהמכה הקשה שהונחתה עליו.
המגורשים תקעו יתד ברחבי האימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה ובאיטליה והפכו לגורם משקי וחברתי ממדרגה ראשונה במדינות ובערים שבהן נקלטו. הקהילות שייסדו הפכו למרכזי צורה ויצירה, שהקרינו מהשפעתם על כלל ישראל כולו.
כדי למנוע את נישול השוכרים הוותיקים מדירותיהם וכדי למנוע מעשים לא תקינים אחרים, נחקקה מערכת של " הסכמות ", ונתמנו אנשים שהיו אחראים ליישום החקיקה ולניהול המערכת. ואכן, גם אם הנכס היה בבעלות גו, מוסלמי או נוצרי, תפסו כללים דומים, והיהודים הפכו, בעיקר במרכזים הגדולים, למעין בעלים המחזיקים בנכס מתוקף החזקה.
מראשית בואם של המהגרים ועד המאה ה-18, התיישבו היהודים בערים בשכונות רבות ולא התרכזו בשכונה אחת או שתים. גם אן ישבו בריכוזים צפופים בכל שכונה שבה התיישבו. היהודים היוו לעתים קרובות רוב או אחוזי אוכלוסין גבוהים בשכונות שבהן התגוררו בצוותא גם עם מוסלמים ונוצרים.
לרוב התגוררו היהודים במעין חצר, שהיוותה בית לכמה משפחות יהודיות שהתגוררו בצפיפות. חצרות אלו נקראו לעתים קרובות על שם בעל הבית, על שם אישים ידועים שגרו בהן, או על שם הקהל שבני החצר נמנו עליו. יש יהודים בודדים או קבוצות קטנות גרו בשכונות שרובן מוסלמי ולא אחת גרו יהודים עם מוסלמים או נוצרים באותו בית. כאמור, רבים מבתי המגורים של היהודים היו שייכים למוסלמים.
בערים כסלוניקי, צפת ועוד הייתה לא אחת חצר יהודים מוקפת בחצרות אחרות שבהן התגוררו יהודים. בחצרות אלה היו לעתים קרובות לא רק בתי דירה אלא גם חנויות ומחסנים. לא אחת השתייכו חצרות של בתי דירה לקהלים והיוו הֶקְדֶש שמהכנסותיו מומנו הוצאות הקהל. מציאות זו של מגורים מעורבים הייתה רווחת בעיקר בסוף המאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16.
אולם ככל שנקף הזמן, גברו הקנאות הדתית והאיבה לדימי, – הכופרים -, שהופחו בידי חכמי דת ובידי מוסלמים קנאים. מן המחצית השנייה של המאה ה-16 אנו שומעים יותר ויותר על ניסיונות של דחיקת ההודים מתוך אזורים מוסלמיים.
התואנה לדחיקה זו, כמו גם לסילוק שכונות יהודיות שלמות ממקומן, היא מציאותם של מגורי יהודים סמוך למסגד. שופטים מוסלמים ניצלו תואנות כאלה במקרים רבים כדי להכריח את היהודים לעזוב אזורים שבהם ישבו מקדמת דנא עם המוסלמים.
מאידך, היהודים עשו כל מאמץ כדי שבתי היהודים הסמוכים לבתי כנסת לא יימכרו למוסלמים, שכן השלב הבא עלול היה להיות סילוק בתי כנסת והקהילה מן המקום.
על כן הקהלים היו נכונים לשלם מחירים מופקעים עבור בתי היהודים שגרו סמול לבתי כנסת ואשר איימו למוכרם למוסלמים. במאות ה-17 וה-18 גברה נטיית המוסלמים והיהודים כאחד לא לגור בקרבה וצירה אלה לאלה.
בדרך כלל מתארים הנוסעים הנוצרים, בני אירופה, את הבית היהודי כבית מכוער, אשר חיצוניותו הייתה ירודה ואשר אף אולם הכניסה שבו הקרין דלות ועזובה. צפיפות הדיור גרמה גם ללכלוך ורעש בבית וסביבתו. אולם, לדבריהם, משנכנס אדם מעבר לפרגוד זה, מצא דירות נאות, חדרים יפים ומרוהטים וכלים נאים.
מן המקורות עולה, שזו הייתה מדיניות מכוונת, שכן היהודים ביקשו להצניע את עושרם מחשש מפני בוזזים ומפני קנאתם של מוסלמים. בכל זאת, מצינו בתי מידות ובתי קיץ של יהודים אמידים בעיר ולחופי הים או הנהר, באיסטנבול ובסביבתה באיזמיר ובסביבתה, ממילא ברור שלא הכול נשמעו לקו שהיה נקוט בידי המנהיגים והמטיפים הדתיים.
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל
קהלת צפרו
כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.
רנני יאודה זרחיה אזולאי
כוללות ירושלים תובב״א ניסן ה׳ תקצד(1834)
ילד מר וקו נולד במראק״ש לאביו משה נין ונכד להגאון חיד״א ז״ל עלה לארץ ישראל בשנת תקע״ב 1812 יצא להרבה שליחויות ואחת מהם בשנת תקץ 1830 יצא למרוקו בשליחות ירושלים כתב שליחותו לצפת לא הגיעה לידי אם כי הוא עצמו ציין עליהם במכתבו לרבי יהודה אלבאז הרצו״ב והיה במרוקו בשנת תקצ״ה עם נוסח מכתב שליחות אחרת, וגם בשנת תר״ח היה במרוקו וחזר לירושלים ונלב״ע בשנת תרל״א 1871
מהמסמכים שלפנינו נראה שקדם לעיר רב בשם ר׳ יעקב אתורג׳מאן שליח לעצמו כנראה שהזהיר רבי יהודה אלבאז עליו, ותשובת רבי יהודה היתה שלילית לגבי ר׳ יעקב הנז׳. במכתבו של רבי יהודה אנו רואים תקנה וקבלה באלה ובשבועה שהקהל לא יעשו שום נדבה לשום שליח מהיום ולחרות עולם עד שיעשה נדבה בעיר פאס. כנראה שע״פ זה יכולים להער׳ך את נדבתם, לפי מצבם ולפי עוניים. ואולי גם יהיו מודעים לבינה מוקדמת על שד״ר כר׳ יעקב אתורג׳מאן הנזכ׳ וכיוצא.
על גזירתו בצירוף קב׳ה וכו' שגזר על דרכי הגביות בקהלה בבתי כנסיות מציין במכתבו החותם פה מאחת מערי המערב אשר לא תזכר עוד, כנראה שהיה לו שם איזה סכסוך ולכן כתב מה שכתב בחתימתו.
יב׳ סדר אמור
הגבירים הח' הש' הרמים גבאים ואמרכלים העומדים לשרת בקדש ועל ראשיהם מלמעלה הח' הש' והדיינים המצויינים אתה ה׳ תשמרם וכצנה רצון תעטרם כיר״א אשר בעי״ת ספרו יע״א
אחרי השלם הרב תדעו נאמנה שרצתי לילך למחק׳ בשליחותייהו דרבנן קדישי גאוני ותקיפי ורבני עיה״ק ירושלים תובב׳ לעשות שליחותי הודיעני נא אם תעשו לי שליחותי אני הולך בשבוע הזה ואם לאו תשלחו לי צדה לדרך שאני הולך למקנאס ואם לא תשלחו לי צידה לדרך אני הולך למח'ק לעשות שליחותי ושלם הצעיר יאודה זרחיא אזולאי סט׳
כתב רבני עהק׳ ירושלים למחק׳ יע״א מסרתיו ביד המוביל כהר' יוסף אנזנכוט נרו׳ כמלאכם, אותה ימחלו כבוד תורתם למוסרה לידו עד בואי לשלום ואחת שאלתי יתכן אכסנייא נאה לכהר׳ יוסף המוביל ולא תעלבוהו כלל זולת יום אחד ועהס״ר
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
יגאל בן־נון
סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961
סניף ״המסגרת״ בפאס־מכנאס נרשם בתולדות הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו כגורם שהביא להתמוטטות הפעילות המחתרתית בתחום ההגירה. הדבר אירע עקב סדרת טעויות שעשו מפקדי ״המסגרת״ ומתנדביה חודש ימים לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961. הסניף המשותף לשתי הערים הוקם כבר בשנת 1955 על ידי מפקדה הראשון של ״המסגרת״ שלמה יחזקאלי ופעל ברציפות עד לאירוע הנזכר.
טביעת ״אגוז״
שם הקוד של העיר פאס במסמכי המוסד היה ״וינסנט״. על פי מגמות עבודתו, מינה שלמה יחזקאלי שליחים כמפקדי סניפים במחוזות. בסניף פאס פעלו בין השאר השליחים יצחק בר ואחריו ג׳ורג׳ בן־נעים.
יצחק בר נולד בשנת 1916 בירושלים למשפחה שישבה בארץ זה ארבעה דורות. בן 16 היה בהתגייסו להגנה, ושירת כקצין חבלה במלחמת השחרור בירושלים. הוא גויס למוסד בשנת 1955 והשתתף בקורס הראשון לשליחים וגם הדריך בו בנושא השימוש בחומרי חבלה. באותו קיץ השתתף בהשתלמות לטיפול במאגרי נשק והכנת סליקים ניידים להעברת מסמכים וכספים. בר בא לקזבלנקה בנובמבר 1955, ואימן צעירים בחומרי חבלה בשלוחת לביא והיה ממונה על סניף מכנאס־פאס. בפאס פנה תחילה לסוחר השמנים מכלוף אילוז, שניהל את משרד העלייה במקום לפני העצמאות ובעיקר הסתייע בחברי תנועות הנוער של הדד. ראשון המגויסים היה ז׳אק חמו. לעומת הצלחתו בפאס, לא הצליח בר, לדבריו, להקים סניף של ״המסגרת״ במכנאס
הערת המחבר : בקיץ 1957 ניהל בר השתלמות בנווה הדסה שלמדו בה מקצועות חבלה ומודיעין. השתתפו בה כחמישים חניכים מצפוךאפריקה ובמהלכה ביקרו משה דיין ואיסר הראל את החניכים. בר פעל בהמשך בקונסטנטין באלג׳יריה בזמן תגובת הירי של ״המסגרת״ נגד מוסלמים. התחתן עם יהודייה מאלג׳יריה ויצא לשליחות בתוניסיה. בהמשך עסק גם בפינוי כפרי תאורירת ודברו שליד אוז׳דה. ״עלייתם ארצה של קהילות תאורירת ודבדו״, עדות יצחק בר, ארגון פעילי המחתרת בצפוךאפריקה(אפ״מ) חוברת 4. מאיר(מישל בגוף המאמר) קנפו, המחתרת היהודית במרוקו 2001,1964-1955 (מחתרת) עמי 93-92.
בן־נעים נולד בפאס בשנת 1930. עלה לישראל בשנת 1948 ונלחם במלחמת השחרור. הוא שירת כרב סרן בחיל המודיעין עד שנת 1957, ואז גויס למוסד ויצא לעיר טנג׳ה. הוא הגיע בדרכון בלגי על שם ז׳אן בולנג׳ה(Jean Boulanger) וקיבל את הכינוי ״סיסרא״. במרוקו כונה בשם ״מוגמבו״. בן־נעים עסק במבצעי הברחה בתיעוד מזויף דרך המובלעות הספרדיות ושימש סגנו של יעקב מירד(מיו) עד מעצרו בקיץ 1958. סייעו בידו מתנדבים מקומיים ובהם יהודה כרוב (יא״כ) ומוריס כהן(מא״כ), יוסי בנג׳יו ופאקו. פאקו, בן ארבעים, עבד כמלצר, נחשף על ידי המשטרה ונעצר. הוא אולץ להצביע על מפעילו בן־נעים. השניים קבעו דרכי קשר ביניהם, שלפיהם המתנדב, שלא ידע את שם מפעילו וכתובתו, היה צריך לעבור בזמנים קבועים במקומות שנקבעו מראש ולראות אם השליח נמצא במקום. בן־נעים נעצר בידי המשטרה אחרי שזוהה ברחוב בידי פאקו. לטענת השליח יעקב אבישר ששירת בטנג׳ה נעצר בן־נעים בגלל הלשנת הרב של טנג׳ה, שהזהירו להפסיק את פעילותו למען ההגירה המחתרתית.
בן־נעים הועבר למעצר בתיטוואן, והואשם בפעילות בלתי חוקית אך לא עונה. ייצג אותו עורך־הדין הצרפתי לרואה(Leroy). הוא אמנם הודה שעסק בהברחת מהגרים, אך לא חשף את זהותו הישראלית. אחרי שלושה חודשים וחצי בבתי כלא בטנג׳ה ובתיטוואן, שוחרר בערבות, ונקבע לו תאריך להתייצבות במשטרה. לדברי אבישר, כוונת המשטרה הייתה לתת לו חופש פעולה כדי שיחשוף את שותפיו. בן־נעים הועבר על ידי יהודה כרוב ומורים כהן מטנג׳ה לקזבלנקה עד שיחזקאלי, מידד ואבישר הבריחו אותו דרך שדה התעופה לפריס בדרכון בלגי חדש ובזהות מוסווה. הוא נידון, שלא בנוכחותו, לשתים עשרה שנות מאסר
הערת המחבר : אחרי חודשים אחדים בישראל, יצא בן־נעים בינואר 1959 לפקד על העיר אלג׳יר מטעם שלוחת לביא וישב שם עד אחרי עצמאות אלג׳יריה בשנת 1962. אליאס כהן מזכיר שליח ישראלי בשם סיסרא שישב בטנג׳ה והכין תעודות מזויפות. הוא מציין שכמפקד ״לביא״ במרכש נשלח למשרדו של בן־נעים בטנג׳ה להוציא משם כל חומר או ציוד שעלול לשמש חומר מרשיע נגדו. בקיץ 1959 ניהל בן־נעים עם משה ליבה השתלמות של ״המסגרת״ באחוזת קמבוז. בזהות של מרוקני ממוצא מוסלמי וצרפתי, שירת במוסד באירופה ביחידת ״צומת״ בפיקוד יוסף רענן, עד שנת 1964 וחזר לשרת בחיל המודיעין של צה״ל עד שנת 1975. שיחה עם ג׳ורג׳ בן־נעים, חולון, 14 ביולי 2000. עדות א״כ [אליאס כהן], אליעזר שושני, חלק ב׳ ׳דברי חברים׳ (העמודים לא ממוספרים) – סודי – עותק מספר 76 מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964. עותק של גד שחר.
בתנועות הנוער פעלו השליחים חיים יחזקאלי מתנועת דרור, אליהו חסון מתנועת הבונים,10 ויעקב בךטולילה מבני עקיבא. לדברי חגי לב, הממונה על המודיעין של ״המסגרת״, כשהגיעו שליחי התנועות למרוקו, הם בלטו כל כך בשטח שהיה צריך לפזרם בערי השדה בעיקר בפאס ובמכנאס, אך כעבור שלושה חודשים נאלצו חיים יחזקאלי, חסון ובן־טולילה לעזוב ערים אלה שכן בלטו בשטח, והכיסוי להימצאותם שם היה מפוקפק. באותה התקופה היה מספרם של כל חברי תנועות הנוער דל ביותר ולא עלה על עשרות אחדות. גם חיים יחזקאלי מציין שמשימת גיוס חברים חדשים לא צלחה ורק 80 חברים חדשים התווספו., שלמה יחזקאלי מזכיר בעדותו שלושה אישים בקהילה שיחסם ל״מסגרת״ היה החיובי ביותר: הרב דוד עובדיה מצפרו, אלפונסו סבאח, דניאל לוי וכן את רבני העיר פאס."
הערת המחבר : חיים יחזקאלי נולד בחיפה בשנת 1935. הצטרף לתנועת ״הצופים החלוצים״, התגייס לצה״ל בשנת 1953 ושירת בנח״ל. היה בין מייסדי היאחזות נח״ל קציעות על גבול מצרים. הצטרף לקיבוץ רעים בנגב. במבצע קדש נפצע בקרב וגויס ל״מסגרת״ באוגוסט 1957 על ידי שלמה יחזקאלי ב׳׳לשכת הקשר של משרד החוץ״ בקריה בתל־אביב. כינויו במרוקו היה ״ג׳יל״, ובמסמכי המוסד כונה בשם ״כוכב״. השתתף בקורס הכנה מטעם ״המסגרת״ שנערך במחנה אלנבי בירושלים. השתתפו בקורס 20 מועמדים וסיימו אותו 12 שיצאו לשליחות. הקורס נערך בניהול שלמה יחזקאלי. בנובמבר 1957, בגיל 23, יצא יחזקאלי כשליח של תנועת דרור למרוקו והדריך תחילה בפאס עם אלי חסון מתנועת הבונים. בשנת 1958 הגיע עם קבוצת חניכים להשתלמות שריכז גד שחר באחוזת קמבוז. כשהתעורר חשש שהמשטרה גילתה את פעילותו, נשלח למלון המפואר ממוניה במרכש שם התאכסן באותו זמן וינסטון צ׳רצ׳יל. עם סיום שליחותו במרוקו הציע לו הראל להתגייס למשטרת ישראל ולהקים בה ״יחידה סמויה״ בירושלים שטיפלה בפרשת יוסלה שוח׳מכר. סיים את שירותו בצה״ל בדרגת סגן־אלוף בשנת 1964. גר בירושלים ובנימינה. נפטר בסוף שנות השמונים. קנפו, מחתרת, עמי 272-270.
הערת המחבר : אליהו חסון יליד דמשק, כונה בשם ״הפקיר״ ובשם ״פול״. פעל מטעם תנועתו בפאס ובמכנאס. היה מנהל סניף בנק לאומי בפריס. חי בירושלים ועוסק בהשקעות.
הערת המחבר : יעקב בן-טולילה נולד בשנת 1935 בתיטוואן. עלה לישראל בשנת 1951 והתיישב בקיבוץ יבנה. למד לשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. יצא לשליחות מטעם תנועת בני עקיבא במרוקו בדרכון צרפתי על שם אדריאן אלוש מאלג׳יריה. שירת תחילה במכנאס מינואר 1958 ונשאר במרוקו עד ראשית 1960. היה בקשר עם הרב אברהם חזן והתארח אצלו. כינויו היה ״שלמה״ וב״מסגרת״ נקרא ״זבולון״. כיום גר בכפר מימון וכפרופ׳ לבלשנות מלמד לשון באוניברסיטת הנגב בבאר־שבע. שיחה עם יעקב בךטולילה, 20 באוגוסט 2004.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת ויגש ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 31◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
הרב אברהם אסולין היו
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה(מד, יח).
כתב הגאון הצדיק רבנו ישראל אבוחציריא זצ"ל סידנא בבא סאלי, בספרו אהבת ישראל, כשנגש יהודה לדבר עם יוסף, דיבר עמו בתקיפות, וזהו לשון: ויגש – למלחמה. כמו שדרשו רז"ל (בראשית רבה צג, ו). לכן כדי להרתיח את יוסף אמר לו: בי אדוני – דע לך, כי באותיות שמי רמוז שם הוי"ה שהוא אדוני, ולכן עליך להזהר בכבוד "אדוני" שהוא הוי"ה הנמצא "בי", ולהאזין לדברי בכבוד, ולשמוע בקולי ולשחרר את בנימין.
כתב רבנו חיים בו עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי וראש ישיבה כנסת ישראל, בספרו אור החיים, בסוף פרשת מקץ, כשבאו אחי יוסף לפניו ומצאו הגביע באמתחת בנימין אמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצדק האלהים וכו' זהו שאמרה התורה ויגש אליו יהודה ומה שאמר מה נאמר בי אדוני ידבר וכו' ומה שאמר מה נדבר באזני אדוני ומה שאמר ואל יחר וכו' זהו שאמר ומה נצדק. צריך לדעת כי בג' דרכים אדם מנצח את חבירו או בתחנונים מתוך שמתחנן לפניו נותן לו בקשתו או באלומות וכח הדבור שמתוך חוזק דבריו גם כן ינצחוהו או באמיתות הדבר. יהודה הלך לפניו יוסף בכל הדרכים האלו בתחילה אמר ויגש אליו ויאמר בי אדוני בלשון תחנונים. ידבר נא לעבדך וכו' זהו הדרך השני בלשון קשה אע"ג שאמר נא שהוא לשון בקשה, דבר קשה ואל יחר אפך וכו'. אדוני שאל זהו אמיתות הדבר.
ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן וכו' ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו וכו' ותאמר אל עבדך אם לא ירד אחיכם הקטן(מד, כ- כג).
כתב הגאון רבי מרדכי אסבעוני זצ"ל בספרו פרשת מרדכי (עמוד קלח), יש מן הרגש קראוהו קטן, אחר כך נער אחר כך קטן. ואפשר שתחילת דבריהם משראו שקראם מרגלים ואמר שלראות ערות הארץ באו, נתייראו ממנו שמא יאמר להם שיביאו אביהם ואחיהם ע"כ. לו חכמו והשיבו על אומרו היש לכם אב או אח, ואמרו יש לנו אב זקן, ר"ל שאי אפשר לצאת ממקומו, גם כן אח קטן ר"ל קטן שלא ראוי לשום דבר כדי להפטר ממנו, וכאשר גמרו תשובתם שטענה שאמרו על אביהם הספיקה, ועל כן לא שאל עוד שיביאוהו, אמנם על אח לא נכנסו דבריהם באזניו ושאל מהם להביאו, ולפי שמתוך הענין נראה שחס על אביהם, שינו ממה שאמרו שאחיהם קטן ואמרו שהוא נער לומר שהוא עומד ומשמש לאביו הזקן, וזה דקדקו בלשונם ואמרו לא יוכל הנער לעזוב את אביו. ר"ל שהוא עומד ומשמש, ואי אפשר לזה בלא זה וכאשר ראו שלא הועילו בחכמתם שגם שאמרו כן חזר ושאל שיביאוהו. חזרו לדבריהם הראשונים וחזרו הם לומר דבריו שאמר אחר שאמרו לו שהוא נער ועומד ומשמש, ואי אפשר לעזוב את אביו, אמר לו היא ואת אחיכם הקטן הביאו אלי, לומר שתפש דבריהם הראשונים שאמרו כי קטן הוא לומר שבעלילה הוא בא עליהם, ועל כן הם מתרעמים עליו וקובלים עליו שעושה עמהם אשר לא כת.
ועתה אל תעצבו ואל יחר בעינכם כי מכרתם אתי הנה(מה, ה).
כתב הגאון החסיד רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, יש להקשות למה הוסיף תיבת הנה, אפשר רק כי מכרתם אותי, ואפשר לומר שיוסף הבין בהם שמצטערים על שמכרו אותו למצרים שהיא קרובה לארץ כנענן, שעל ידי כן נודע להם ואלו מכרו אותו לארץ רחוקה היה משתקע ולא היה נודע לעולם ולכן אמר להם ואל יחר בעיניכם שמכרתם אותי הנה ולא למקום רחוק שלא היתי נמצא, כי דבר זה הוא לטובתכם, כי למחיה שלחני אליהם לפניכם.
בשעה שביקש יוסף מאחיו להעלות את אביו למצרים, שלח יחד עימם עגלות מליאות כל טוב מארץ גושן, וכך כתוב בתורה (בראשית מה, כג), וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ. אמר הגה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל (אב"ד אולדמנצור, למד תלמידים במשך שמונים שנה),
האתונות נשלחו אחרי החמורים והילכו אחריהם בעדר, כדי שלא לעכב את ההליכה, כי אילו היו מלפנים היו החמורים מחזרים אחריהם ולא היו דבקים בהליכתם.
מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד(מה, מט).
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל בספרו יש מאין, קשה מה שאמר יוסף הצדיק לאביו בזה שמני אלהים וכו' העיקר הוא שידע שעודנו חי אם כן מה שייך שמני אלהים לאדון, ואפשר להסביר על פי מאמר חז"ל שלושה נמחלים עוונותיהם והם, חתן, חכם, ונשיא, דכתיב בן שנה שאול במלכו, נקי מעוונותיו. והנה גבי מעשה של יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר בודאי נשמע בעולם שהכל היה שקר וכזב, לזה אמר מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף דקשה למה צריך להגיד ככה, אלא רמז לו באם שמעת הענין, הנ"ל אל תאמין שעוד אני בנך יוסף עומד בצדקתו, והראיה שממני אלהים לאדון על כל מצרים ומזה שעליתי לגדולה הוא סימן שאני עומד בצדקי.
בדרך בהליכתם מצרימה נאמר בתורה (בראשית מו, ה) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ.
אמר הגה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל (אב"ד אולדמנצור, למד תלמידים במשך שמונים שנה), מקריאת הפסוק אנו למדים שאת יעקב אביהם נשאו בידם ואת בני המשפחה והטף נשאו על העגלות, ולכאורה למה לא לקחו את אביהם בעגלה, אלא דיקא הפסוק כתב "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" מפני שיעקב אבינו ע"ה מפאת חלישותו מרוב גילו והצרות שעברו עליו, נשאו בניו על ידם, ולעומתו את משפחתם נשאו בעגלות.
והיה בתבואת ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכל לטפכם(מז, כד).
כתב הגאון רבי דוד סויסה זצ"ל אב"ד אולדמנצור בספרו מתוק מדבש, שמעתי משם מורי ורבי הרב אלעזר הלו זלה"ה זיע"א (ראש הישיבה במרכאש), לפרש ע"פ מה שאמרו ז"ל דתבואה הוקשה לשנים. ואמרו עוד (ר"ה ב:), דיום אחד בשנה חשוב שנה, ובפרק חלק(סנהדרין צא:), אמרו חז"ל שיצר הרע שולט באדם משעת יציאה, כדכתיב לפתח חטאת רובץ, ויצר הטוב בא לאדם רק בגיל י"ג שנה ויום אחד (אבות דרבי נתן טז, ב), וימי שנותינו שבעים שנה כידוע (תהלים צ, י), וזה אומרו "והיה בתבואות" שהם "השנים", דתבואה הוקשה לשנים, "ונתתם חמישית" של שבעים שנה דהיינו י"ד שנה, שהוא היצר הרע, "וארבע הידות" רצונו לומר וארבע חלקים של י"ד שנשארים משבעים שנים מימיך, תעשו מצוות ומעשים טובים, "יהיה לכם" לקיום ודו"ק.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
Il etait une fois le Maroc david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Les sultans etaient-il maitres des captifs?
Ce fut generalement le cas. La periode de captivite pouvait durer plusieurs annees. Ainsi, un captif Chretien pouvait etre revendu plusieurs fois avant d'etre rachete par un representant de son pays d'origine. Le representant consulaire ne pouvait agir en toute liberte car le sultan Mohamed Ben Abdallah se considerait comme le seul proprietaire des naufrages. Le chef berbere Bayreuk qui avait developpe une certaine independance par rapport au sultan negocia directement le rachat des captifs, ce qui dans certains cas, fut la cause de complications et de liberations plus tardives. II en alia ainsi sous les regnes des sultans Abderrahmane et Mohamed IV ou Bayreuk eut les mains libres. Apres les expeditions militaires de Moulay Hassan dans le Sous, ce fut au tour du chef berbere Ma'al Al-'Aynayn de negocier directement la liberation des otages avec les Espagnols tout en proclamant le djihad contre les Francais, ce qui lui donna une certaine notoriete a la cour marocaine. De fait, a partir du sultan Abdelaziz, les souverains n'intervinrent plus dans la liberation des otages. Apres l'abdication de Moulay Abdelhafid, Al- Hiba fils de Ma'al Al-'Aynayn succeda a son pere, revendiqua le sultanat, mais echoua car la France reussit a s'imposer militairement au Maroc. Au debut du Protectorat et jusqu'en 1930 certains atterrissages forces dans le Sahara occidental donnerent lieu a d'apres negociations de rachat de captifs.
A t'on des esclaves?
En 1790 , le sultan libera des naufrages anglais pour obtenir en echange la venue d'un chirurgien. Ce fut William Lempriere, medecin militaire anglais en poste a Gibraltar qui regut l'ordre de soigner le fils du sultan a Taroudant. II resta au Maroc plusieurs mois. Ses memoires furent consignees dans Voyages dans I'Empire du Maroc et le royaume de Fez pendant les annees 1790 et 1791 . Voici comment il par la des Maures : « On ne prend aucun soin de leur education… II n'est pas douteux qu'un soleil brulant qui relache toutes les fibres… n'ote a l'ame son energie. La plus forte des raisons sur leur stupide lachete, c'est l'effet d'une religion absurde qui n'est fondee sur aucun principe de charite… Si l'on considere que la jalousie et la faussete sont compagnes de la faiblesse et de la superstition, on ne sera pas surpris de voir de tels hommes toujours renfermes dans leur maison, et ne formant entre eux aucune de ces liaisons qui font le bonheur de la vie sociale.» II ajouta toutefois : » II y a des hommes dont les vertus privees feraient honneur aux peuples les plus civilises. II est facheux d'etre oblige de convenir qu'il y en a tres peu qui meritent cet eloge.»
L'ESCLAVAGE
L'esclavage fut un commerce florissant
Les ports de la Mediterranee, furent les sites de ventes et de rachats d'esclaves avec l'Europe et I'Empire ottoman. L'ile de Malte, Tripoli, Tunis, Alger et Sale furent parmi les plus courus. D'une part, des caravanes de 1000 a 1500 esclaves noirs traversaient le Sahara dans des conditions terribles et seulement une partie du « betail humain » pouvait survivre. A titre indicatif, la ville de Tripoli vendit le chiffre record de 2555 esclaves entre fevrier et mai 1756 . L'esclavage d'Afrique noire en terre africaine fut le lot de plusieurs centaines de milliers de personnes, voire meme des millions. James Grey Jackson qui vecut 16 ans au Maroc de 1789 a 1806 comme agent consulaire hollandais et commercant, rapporta que 4000 esclaves etaient captures annuellement pour etre diriges vers l'Algerie et la Tunisie. Les prisonniers de la piraterie en Mediterranee ou en Atlantique devinrent automatiquement esclaves. Enfin, les naufrages constituerent egalement un bassin non negligeable d'esclaves.
Notons que le souverain marocain Mohamed Ben Abdallah Mohamed III ) signa des traites de paix avec une clause relative a la liberation des captifs musulmans. Ainsi, il racheta 600 esclaves musulmans a Malte en 1789 : 57 Marocains et 7 autres autres Maghrebins furent rapatries vers Tanger et 536 autres vers Istanbul.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
On aurait dit que ces expressions amicales auguraient de l'etablissement d'un nouveau pacte de paix et de comprehension entre les Portugais et les cherifs saadiens. Et effectivement cette volonte fut satisfaite au mois de septembre de l'annee 1526, suite a la signature d'un accord a ce sujet. II y est precise : « Que quiconque a connaissance de notre ecrit… sache que Moiday Ahmed Laaraj, Dieu I'assiste et perpetue son regne, a accepte toutes les conditions rapportees par Abraham Ben Zmirro de la part du capitaine Garcia De Melo… et Moulay, Dieu I'assiste, a abandonne les obligations des taxes relatives aux douars et aux frontieres appartenant aux gens de Safi. Ils pourront labourer en ville, a Tazrout, a Beni Maguir, a Haddou (ces localites forment les frontieres des Chretiens). Ils pourront les cultiver ou y habiter, acheter tout ce que notre religion n'interdit pas a la vente dans le pays de notre Seigneur, Dieu I'assiste. Abraham Ben Zmirro est temoin de cela et c'est grace a lui que cela s'est fait. Ces conditions sont acceptees et signees pour une annee.
II ressort de ce pacte qu'Abraham a joue un role efficient dans !'elaboration de ces conditions et de ces engagements, puisqu'il a obtenu pour les Portugais une paix totale. II a etendu leur colonisation a l'interieur des campagnes de Safi, a soustrait les tribus et les douars de l'autorite des Saadiens, et plus encore, il a fait lever le siege des Portugais, leur permettant de commercer avec les regions sous l'autorite saadienne, dans toutes les marchandises « qui ne sont pas interdites par l'islam
Ce devouement des Oulad Ben Zmirro au service du colonisateur portugais suscite l'etonnement et pose plus d'une question pour comprendre leur mystere. En effet, etait-il raisonnable qu׳Abraham et ses freres se fussent precipites dans le giron des Portugais, servant leur occupation d'une partie du pays Doukkala, avec un devouement privilegie, eux qui, depuis peu de temps encore, au Portugal, subissaient avec leur coreligionnaires, les persecutions, les tortures et les assassinats ? Comment pouvaient- ils faire confiance a ces conquerants fanatiques alors qu'ils les avaient chasses de leurs maisons, et ne pas craindre leur traitrise et leurs mauvais traitements dans un proche avenir ?
L'entraide entre les Ben Zmirro et les Portugais n'est pas un cas exceptionnel reserve a cette seule famille : il s'agissait d'un comportement largement repandu, choisi par la plupart des juifs iberiques qui s'etaient installes dans les ports occupes. A notre sens, nous pouvons justifier cela par les facteurs suivants :
– Le desir de mettre fin a la sensation d'etre etranger et perdu, du fait que les juifs emigres furent rejetes par leurs freres de religion originaires du Maroc qui les qualifierent de renegats. Ils les avaient consideres comme des forasteros (etrangers) et des roumis. Cette situation obligea meme certains d'entre eux a regagner la peninsule iberique. Ceux qui resterent, s'etaient jetes dans les bras de ceux qui, peu de temps avant, avaient ete leurs concitoyens, leurs juges et leurs tortionnaires.
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו
הסתגרות ופתיחות.
פרק רביעי
שלטון הסעדים.
1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.
עבור היהודים תוצאת הקרב הייתה הצלה ככתוב בספר " דברי הימים " : " והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח יום ב' לראש חודש אלול ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עש שיבוא משיחנו בקרוב " פורים זה הנקרא " פורים דה לוס קריטיאנוס " – פורים של הנוצרים – או " פורים דה לוס בומבס ", פורים של פצצות, בא לחגוג את הצלת היהודים משתי סכנות " מולאי מוחמד הצורר ואימת השתלטות הנוצרים הקנאים האחראים לגירוש ספרד ופורטוגל.
זכרו של פורים זה נמחק בפאס ובערי הפנים, ונשמר עד ימינו רק בצפון מרוקו בעיקר בתיטואן ובתנז'ה.
הד המאורעות האלה עצום באירופה, הרבה מעבר למימדיהם האמיתיים. אירופה הנוצרית כאילו גילתה מעצמה חדשה ושמה מרוקו המסוגלת בקרב אחד להשמיד צבאה של מעצמה אירופית. המדינות האירופיות היריבות התחילו לחפש את קרבתה של המדינה ולנסות להכניסה לסבך מלחמותיהן. מלך מרוקו החדש שקנה את עולמו בקרב זה, אחמד אל מנצור ידע בחוכמה רבה לנצל את הקונסטלציה החולפת ואתו גם הסוחרים היהודים " סוחרי המלך ".
סוחרי המלך.
בתוך כל מאורעות הדמים האלה תחשב מלכותו הארוכה 1578 – 1603 כנווה במדבר, כתקופת שקט ושגשוג כלכלי ממנה נהנתה ביותר הקהילה היהודית. על יחסו האוהד של המלך ליהודים תעיד תקרית מוזרה אבל בעלת משמעות. בשנת 1599 הוציא המלך דהיר המתיר ליהודים ריבוי נשים.
כמוסלמי אדוק חשב כנראה שהמחווה ינעם לבני חסותו. התערבות כזו בענייניה הפנימיים של הקהילה היא יוצאת דופן בתולדות המערב בו האוטונומיה ביהודית הייתה תמיד לחוק. כשאר שוכנע המלך בטעותו לא היסס לחזור בו ולהפקיד בידי הרבנים הזכות להתיר, במקרים מיוחדים, לקחת אישה שנייה. רק סולטאן הפתוח לצורכי הקהילה יכול היה לנקוט צעד כזה ולבטלו.
הניצחון בקרב שלושת המלכים פתח, כפי שראינו בפני מרוקו הזדמנות להשתלב במדיניות הבינלאומית. כמוסלמי אדוק נזהר המלך לפתוח את ארצו בפני השפעת הנצרות, אולם כמדינאי שנון הבין את הברכה הטמונה בפיתוח יחסי מסחר עם אירופה המתקדמת יותר, ובמיוחד בתחום ייצור הנשק המודרני.
גאוותו הייתה בהקמת צבא קבע בניגוד למסורת של צבא העם המגויס בשעת הצורך. בתחום הזה יכול היה המלך לסמוך בעיקר על צאצאי מגורשי ספרד שהביאו אתם סוד עבודת המתכת ולימדו את בני המקום ייצור נשק, והודות לקשריהם עם אחיהם בארצות אירופה יכלו לספק כל צרכיו בסוגי הנשק שאי אפשר היה לייצר במקום.
כדי לשלם את יבוא הנשק עודד המלך יצוא תוצרת מקומית, במיוחד הסוכר. יהודי ספרד הביאו אתם טכניקת זיקוקו קני הסוכר שגידולו התרחב מאוד באזור הסוס. מקורו הייתה ידועה אז באירופה כארץ הסוכר והזהב. הפלישה לסודאן בשנת 1591 הציפה המדינה בזהב והמטבע המרוקאי היה מבוקש ביותר על ידי סוחרי אירופה.
שפע הזהב, יבוא הנשק חייבו הרחבת הסחר הבינלאומי שלא הצטמצם עוד לשתי השכנות ספרד ופורטוגל, וכלל את אנגליה, צרפת ובעיקר את ארצות השפלה ( הולנד ). הפיתוח המהיר של הסחר עם הולנד היה מפעלה המזהיר של משפחת פליאג'י, ומייסדה שמואל הוא סמל עידן זה של " סוחרי המלך " שנמשך גם לאחר מות הסולטאן ולמרות אי השקט המדיני והסיגה הכלכלית שבאו בעקבותיה.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
הקדמה ־ רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
מאור שמחון
ישתבח הבורא ויתעלה היוצר על אשר זיכני לראות יום זה 
בו יוצא לאור ספרי החדש על דמותו רבת המסתורין של גדול צדיקי יהדות מרוקו, אוצר התורה והחכמה, איש ־אלוהים, המלומד בנסים, מליץ יושר ואוהב ישראל, מרעיש הארץ בתורתו וביראתו, קדוש מבטן שקידשוהו שמיים, צפירת תפארה, הנזר והעטרה, צדיק יסוד עולם, האדמו״ר רבי דוד ומשה זצוק״ל לחיי העולם הבא וזיע״א
וזאת הברכה:
תחילה וראש, הפעם אודה את ה' על כל הטוב שגמלני, וזכות זו שזיכני, לראות את ספרי מוכן ומבורך, על הכל שמך יתברך. ״ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו… אין אנחנו מספיקים להודות לפניך הי״.
ברכה כפולה למורנו ורבנו, חכם ונבון, זך השכל והרעיון, וחילים יגבר לתורה ולתעודה, לרעות צאן קדשים ישראל ויהודה, ראש ישיבתנו ״נווה דקלים״ הרה״ג דוד גבריאלי שליט״א, יחד עם כל רבני, אברכי ותלמידי הישיבה הקדושה, מגדלור של תורה ויראה שגידלה אותי טפחה אותי ורוממה אותי עד עתה ועד בכלל, יהי רצון שיזכו לעלות מעלה מעלה וחפץ ה׳ בידם יצלח.
תודה שלוחה, ומשאת וארוכה, לידיד ה' ואוהבו, יראת שמיים בלבבו, חברי הנעלה, לשם טוב ולתהילה, רבי מנשה דנינו הי״ו, גבאי בית הכנסת ע״ש האדמו״ר רבי דוד ומשה זיע״א באופקים, אשר פועל רבות ונצורות להפצת תורתו של האדמו״ר זיע״א. מן השמים יברכוהו, ויזכוהו להמשיך לפעול בהצלחה רבה, בכל ענייניו ועסקיו, מתוך בריאות איתנה, נחת ונהורא מעליא.
תודתי הרבה נתונה לידיד לחכם השלם והכולל, שבחיו מי ימנה וימלל, אודם פטדה, אוצר כלי חמדה, רבי אברהם בן חיים הי״ו, בעל ציון ״חדר רבי דוד ומשה״ זצ׳׳ל בעיה״ק צפת, אשר סייעני במלאכת הספר הזה. ישלם ה' שכרו ויעזרהו על דבר כבוד שמו, יתמיד בריאותו ויאריך ימיו ושנותיו, למעלתו, ולחונים בצל קורתו.
תודה מיוחדת שלוחה לידידי היקר והנעלה, לשם טוב ולתהילה, כה״ר יצחק מור־יוסף הי״ו, אשר סייע רבות בתחום התרגום של המקורות הכתובים בערבית מרוקאית, פיוטים וכתובות. הקב״ה יתמלא עליו ברחמים, ישמח ויפרח אותו, יצליחו בכל מעשי ידיו, ויזכהו לכל טוב, מתוך בריאות, אושר ונחת כל הימים.
תודה נוספת שלוחה, לחברי הנאמן והטוב, רענן כגן רטוב, רבי אלעד פורטל הי״ו, אשר עסק רבות בענייני הספר, והוא שותף בפעילותי להפצת תורתם של חכמי המערב, תהיה משכורתו שלמה מאת השי״ת וחפץ ה׳ בידו יצלח, ויזכה לבריאות, אריכות ימים, אושר ונחת יחד עם כל בני ביתו הי״ ו.
תודתי הרבה נתונה לצייר האמן ר׳ אליסף מיארה הי״ו על ציורו היקר שצייר בעבור כריכת הספר בהתנדבות, חפץ ה׳ בידו יצלח, יעלה מעלה מעלה ובכל אשר יפנה יעשה ויצליח.
תודה חביבה ואחרונה למשפחתי היקרה והמכובדת, שסועדת מעודדת ותומכת בי, מור אבי יוסף נ״י ומרת אמי אסתר נ״י, שטפחוני, רוממוני והביאוני עד הלום, אתה ה׳ תשמרם וכצינה רצון תעטרם ותאריך ימיהם בטוב ובנעימים יחד עם אחי היקרים ובני ביתם ישמרם צור וגואל, ויראם בניין אריאל, ויקוים בהם הפסוק: ״והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח״.
זכות האדמו׳׳ר הצדיק רבי דוד ומשה זצוק״ל וזיעי׳א תעמוד להם ולכל משפחותיהם בכל אשר יפנו יעשו ויצליחו, ״אתה ה׳ תשמרם וכצנה רצון תעטרם״.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
======================================================
51 – ان كان القمر معي شو بهمني من لنجوم
אן כאן(א)לקמר מעי שו בהמני מן(אל)נג׳ום.
אם הירח עמי, מה אכפת לי מהכוכבים.
אומרת אישה, שיש הרמוניה בינה לבין בעלה – בעלה הוא הירח.
52 – بتبينش البضاعه الا بعد الحبل والرضاعه
בתבמש(א)לבציאעה אלא בעד(א)לחבל ו(אל)רציאעה.
לא תתגלה הסחורה, אלא אחר ההריון וההנקה.
אם האישה יפה, יופיה ישאר גם אחרי ההריון וההנקה.
53 – بتدفي الضجيع وبتروي الرضيع
בתדפי(אל)צג׳יע ובתרוי(אל)רצייע.
מחממת את בעלה הישן ומרווה את בנה היונק.
נאמר על אישה טובה לבעלה ולילדיה.
54 – البدر ان شافها بستحي منها
אלבדר אן שאפוהא בסתחי מנהא
הירח אם יראה אותה יתביש ממנה.
נאמר על אישה יפה מאוד.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
מאז הקמתה מצויה מדינת ישראל
בבעיה קיומית, רוב האומות הערביות-מוסלמיות מסרבות להשלים עם עצם קיומה של תנועה לאומית ציונית. התנגדות זו קדמה בעשרות שנים לכינון מדינת ישראל או להופעתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.
אין ספק, התנגדות זו נובעת, בחלקה הגדול, מתוך האסלאם עצמו; מדינה יהודית בארץ-ישראל עומדת בסתירה לעקרונות־יסוד אסלאמיים, דבר היוצר תשתית רחבה לעוינות מצד מדינות ערב וארצות האסלאם כלפי היהודים בכלל וישראל בפרט.
פרק א
מושגי יסוד
האסלאם נוסד בתחילת המאה השביעית (לספירה הנוצרים) על־ידי מוחמד, שחי בחצי האי הערבי. כיוון שכמעט אין מקורות היסטוריים מחוץ לאלה של המסורות המוסלמיות, על כן ננסה לתת סקירה קצרה על־פיהם.
מוחמד נולד בערך בשנת 570 לספירת הנוצרים בעיר מכה, ונפטר בשנת 632 בעיר מדינה. בהיותו צעיר, התעסק בהרהורים בענייני דת. לפי המסורת המוסלמית נתגלה אליו בזמן מסוים המלאך גבריאל וציווה עליו לנאום לערביי מכה שיפסיקו את עבודת האלילים, שיאמינו באלוקים וייטיבו את דרכיהם ומעשיהם.
מוחמד האמין שאלוקים הוריד את התורה לעם ישראל על־ידי משה, ושהתורה כתובה אצלם.
הוא השתמש בסיפוריה לאיים על הערבים, שאם לא ישמעו בקולו יענישם אלוקים, כמו שהעניש בדורות הקודמים את אנשי דור המבול ואת אנשי סדום ועמורה. לאט־לאט נתלקטו סביבו קהל קטן של שומעים. רוב אנשי העיר לא הטו אוזנם, ויש שגם התלוצצו על דבריו והתנגדו לו. כשהתנכלו לו וסיכנו את חייו, ברח מוחמד בשנת 622 עם קהל שומעיו מעיר מולדתו מכה, וקבע את מושבו בעיר מדינה.
העיר הזאת היתה מיושבת בערבים וביהודים. הוא המשיך שם לדרוש דברי דת לערבים. בתחילת בואו ניסה לשכנע גם את היהודים של העיר מדינה בצדקת דרשותיו ואמיתת שליחותו, וניהל אתם ויכוחים על זה ועל ענייני דת. לצערו לא קיבלו יהודי מדינה את דבריו ודחוהו. אחרי שקהל שומעיו הערבים בעיר מדינה גדל, התחיל להשתמש בכוח: שני שבטים יהודים גורשו, וגורל השבט השלישי היה שכל אנשיו המבוגרים נהרגו, ואילו נשיהם וילדיהם נלקחו לנשים, לפילגשים, לשפחות ולעבדים לחסידי מוחמד. הוא ניהל גם סכסוכים מזוינים עם ערבים שלא הסכימו אתו, עד שבשנת 630 כבש את עיר מולדתו מכה.
לפי הפילוסופיה המוסלמית היה מוחמד נביא והביא לעולם דת חדשה, אחרי היהדות והנצרות.
לפי הנראה, מספר הקוראן, האמין מוחמד שאלוקים נתן ליהודים את התורה כדי שיתנהגו לפי מצוותיה, אבל מרביתם לא התנהגו כראוי, ועליכן שלח להם אלוקים את ישו הנוצרי, כדי שיחזיר את היהודים בתשובה. הצדיקים בעם ישראל שמעו בקולו של ישו, ואלוקים נתן להם את האוונגליון והדת הנוצרית.
כיוון שלערבים עוד לא שלח אלוקים שליח מיוחד, הם טועים בעבודה זרה. גם הנוצרים, כמו היהודים, לא שמרו היטב את דתם, כי האמינו שישו הוא אלוהים ־ דבר שאינו נכון, כי היה רק בן־אדם בשר ודם, נביא וצדיק. על כן שלח אלוקים את מוחמד להחזירם למוטב. הוא, מוחמד, יהיה הנביא האחרון, ודתו היא הדת האחרונה, האסלאם.
הדת הזאת חוזרת על הרבה יסודות של אמונה ומצוות שנמצאים ביהדות ובנצרות, ועוד נתווספו למוחמד דברים מיוחדים. אחרי מות מוחמד לוקטו נאומיו. חלק מדבריו חוברו בתוך ספר, הוא הקוראן, ספר הבסיס של המאמינים במוחמד; וחלק מדבריו נמסר בעל־ פה על־ידי חבריו ותלמידיו, ובמשך מאתיים שנה אחרי מותו חוברו לספרים ־ הם ספרי החדית׳.
כיוון שדת האסלאם מיוסדת על כתבי הקודש של היהדות ועל הכתבים שמקודשים לנצרות, נציג בראשית ספרנו סקירה קצרה של כתבי היהדות וכתבי הנצרות.
היהדות
כתבי הקודש המכוננים של היהדות הם התנ׳׳ך והתלמוד, ובהם נמצאים עיקריה ויסודותיה. התנ״ך כולל את התורה, שנקראת גם ׳חומש׳, וכן את ספרי הנביאים והכתובים, נ״ך. החומש, הספר המקודש ביותר ליהדות, פותח בסיפור בריאת העולם ומסתיים בפטירתו של משה טרם כניסתו של עם ישראל לארץ־ישראל ־ כ־2,500 שנה אחר בריאת האדם הראשון.
אחר החומש באים ספרי הנביאים. הראשון שבהם הוא ספר יהושע, הדן בראשית ההתיישבות היהודים בארץ ישראל. אחריו באים ספר שופטים, שמואל, מלכים ועוד אחרים. ספרי הנביאים והכתובים נחתמו כ-900 שנה לאחר תקופת משה, עם בניין בית המקדש השני בימי עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה.
הערת המחבר – לפי חשבונם של חכמי התלמוד – מובא בספר סדר עולם של רבי יוסי בן חלפתא וכן בתלמוד
עבודה זרה ט, ב, נבנה בית המקדש השני כ־350 שנה לפני ספירת הנוצרים
בתנ״ך כלולים יחד 24 ספרים," והם מכונים ׳תורה שבכתבי.
היהדות מסתמכת גם על ספרי התלמוד, שכוללים את המשנה ואת הגמרא. המשנה נכתבה בטבריה כמאה שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. הגמרא נכתבה בשני מקומות: באר־ץ־ישראל ובבבל. הגמרא שנכתבה בארץ ישראל, כמאה שנה לאחר המשנה, נקראת תלמוד ירושלמי׳, וזו שנכתבה בבבל נקראת ׳תלמוד בבלי׳. התלמוד הבבלי נחתם על־ ידי רב אשי – נפטר בשנת 425 לספירת הנוצרים – וחכמי דורו כמאתיים שנה לפני הופעת האסלאם.
תוכן דברי התלמוד מכונה ׳תורה שבעל פה׳. אלו הם פירושים והסברים לדברי החומש והנ״ך. חלקם נמסרו, לפי המסורת, מפי משה, וחלקם נאמרו על־ידי חכמי ישראל בדורות שלאחר מכן. התלמוד מכיל גם פתגמי חוכמה ומוסר לאלפים, וכן סיפורים ותיאורים רבים שאירעו ליחידים או לעם ישראל, וגם לאומות אחרות, בתקופות שונות.
לאחר חתימת התלמוד פירשו חכמי ישראל סוגיות ועניינים שונים בתלמוד. המוכר והנפוץ ביותר הוא פירושו של רבי שלמה בן יצחק – המוכנה רש"י, 1040 – 1105. נולד בטרוי שבצרפת ונטר בוורמס בגרמניה – שפירש את כל התנ״ך וגם את כל התלמוד. רבי משה בן מימון, הרמב״ם – נולד בספרד ונפטר במצרים 1140 – 1205 קיבץ את ההלכות מן התלמוד בספרו משנה תורה, הידוע בכינויו יד החזקה. הרמב״ם היה גם פילוסוף ורופא דגול. הוא עסק רבות בסוגיות מחשבה ואמונה וכינס את כללי האמונה של היהדות בספריו השונים: בספר משנה תורה, בספר מורה נבוכים, בפירושו על המשנה ובאגרותיו.
המימונה – מקורותיה ומנהגיה
למאמרו של י' אינהורן : " המימונה – מקורה ומהותה "
חידוש מסורת המימונה הביא לשפע מאמרים, שאין בהם כדי למצות את הנושא. איינהורן מבסס את מאמרו על הקשר בין המימונה למימון, מלך ממלכי השדים. קביעתו שעריכת שולחן המימונה במוצאי חג הפסח בבתיהם של יהודי מארוקו אינה ביסודה אלא עריכת שולחן למימון מלך השדים אין לה על מה שתסמוך, והיא מתעלמת לחלוטין ממכלול המנהגים הקשורים בחג המימונה.
מנהגים רבים מאוד קשורים ביחסים שבין היהודי המארוקני לבין השדים, והם בגדר מערכת שחלקה הצגתי בהרצאה בקונגרס הרביעי למדעי היהדות (ראה: ׳נוכחות השדים בבית היהודי המרוקני׳, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, 1v, ירושלים תשל״ג.
מנהגים רבים קשורים בהגשת אוכל (כמו עריכת שולחן למימון לפי איינהורן ), והם באים על ביטוים בנוסחאות של רפואה עממית. אדם שנפגע מידי שד הולך לשפת־הים וטובל. לפני־כן הוא זורק לשד אוכל (על־פי־רוב ביצה).
כשהכלה הולכת לטבול לפני חתונתה, היא מגישה חמישה פריטי מאכל לשדים השוהים בבית־המרחץ על־מנת שלא יתנכלו לה. בכל מקרה האוכל נזרק או נעזב, ואין אף דוגמה אחת, שמזון המיועד לשדים ייאכל על־ידי בני אדם.
מה פשרו אפוא של שולחן לכבודו של מימון מלך השדים ? זאת ועוד, טענה זו של איינהורן מושתתת על התפיסה, שהפונקציה העיקרית של המימונה הוא השולחן שעורכים ביום זה. ולא הוא. מנהגים רבים שחלקם פירטתי במאמרי הנ״ל, כגון הביקורים הנמשכים כל הלילה (ואלה נוגדים דווקא את האמונה הרווחת אצל יהודי מארוקו, שהיום הוא לממשלת בני אדם, והלילה — לממשלת השדים), ביטויים שונים של שמחה, הטיול הנערך למחרת לים או לחורשה, אכילת המופליטה שהקשר שלה באיסור חמץ הוא ברור למדי (מסורת בידי כמה משפחות יהודיות במארוקו לא לאכול חמץ לא בערב המימונה, ולא באסרו־חג, ולפעמים אף בימים שלאחריו;
לפי זה אכילת המופליטה, הדומה בצורתה החיצונית למצה, משמשת כעין מעבר ללחם), התחפשות של הבחורים, היחסים המיוחדים שבין היהודים והמוסלמים ביום זה בכל מקום (ארץ־ ישראל, כורדיסטאן) — כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם התפיסה מימונה—מימון—שד.
איך להסביר, למשל, שרק פריטים מסוימים עולים על השולחן, ואחרים לא ? מה מקומה של ברכת הכוהנים ושל ברכת הרב בערב זה ? מה פשרם של מנהגי־המים המרובים הקשורים במימונה ? איינהורן לא היה צריך להרחיק לכת ולחפש את השד מימון ואת המלכה.
הלוא ידוע, שקיימת שדה בשם ׳מימונה׳, והיא הוזכרה רבות (ראה, בין השאר : סיפורי אלף לילה ולילה, תרגם י״י ריבלין, ח, עמי 3061 ואילך). קיימת גם קדושה מוסלמית במארוקו בשם ׳לאלא מימונה׳ (בדיוק כמו בברכה המובאת על־ידי איינהורן: ׳לאלא מימונה מסעודה מברוכה׳; תרביץ, שם, עמי 217).
לאלא מימונה זו ידועה וממוקמת במקומות רבים במארוקו (ראה : E. Dermenghem, Le Culte des Saints dans l'islam maghrébien, Pans 1954, p. 69). מה הקשר בינה ובין ׳לאלא מימונה׳ של היהודים ?.
אמנם הגיע נוסע צרפתי שסייר במארוקו בראשית המאה הזאת (-E. Aubin, Le Maroc d'aujour 97-98 .d'hui, Paris 1904, pp) לכפר בין לאראש לפאס, ושם ראה את ׳קובאת לאלא מימונה׳ (כיפת לאלא מימונה).
האגדה שהוא מביא מעניינת ביותר, והרי תמציתה: קדוש מוסלמי בשם בו־ סלהאם החליט להוליך את הים (הים התיכון) עד לעיר פאס כדי שבנות העיר תוכלנה לטבול בו את ידיהן. הוא הלך והים אחריו עד שהגיע לכפר שבו שכנה לאלא מימונה. לאחר התערבותה אצל בו־ סלהאם החזיר את הים למקומו…
המוטיבים הקשורים באגדה זו ובחגיגת המימונה מחזקים את התיאוריה של נוי, המקשרת בין המימונה לבין המסורות היהודיות הקשורות בים (ד׳ נוי, ׳קריעת הים וחג המימונה׳, למרחב, 18.4.1968).
אינני בטוח, שיש בידנו היום כל שרידי המסורות והמנהגים הקשורים במימונה בעדות השונות, וכל ההסברים שהוצעו עד עתה הם בבחינת סברות. המימונה של יהודי צפון־אפריקה, כמו הסהראנה של יהודי כורדיסטאן וכמו מסורות רבות אחרות, הן עדיין בחזקת חידה.
פאס העיר-א.בשן
פרופסור בשן
הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעור
ההרס במללאח של פאס אחרי הפוגרום
בותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה.
דרומונד האי מאמין לגרסת המוסלמית.
במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ ב – 30 בספטמבר, יש כמה שינויים לעומת מכתבו כשבועיים לפני כן, שסיכמנו לעיל. לפי דבריו, נאסרו נוסף ליהודים גם גברים ונשים מוסלמים שהיו מעורבים בפרשה. היהודים שוחררו לפי הוראת הסולטאן, אבל לא המוסלמים.
בניגוד לאמונו בעדותו של היהודי כפי שביטאה ב -12 בספטמבר, שינה דרומונד האי את טעמו ואימץ את גרסת המוסלמים, לפיה היהודים אשמים ונאסרו בעקבות מעשיהם השליליים.
פניה לזקני קהילת פאס.
דרומונד האי הטיל על תורמנו היהודי אהרן אבנצור את המשימה דלהלן. – אהרן אבנצור סוחר ובנקאי, קיבל אזרחות בריטית , מחשובי הקהילה בטנג'יר וכיהן בתור נשיאה. לאחר מות אביו בינואר 1844 ירש את משרתן בתור תורגמן של הקונסוליה הבריטית בטנג'יר. בתעודה מה – 22 באפריל 1870 נאמר שהוא משמש בתפקיד זה כבר 26 שנים.
המשימה שהוטלה עליו : לבקש מזקני הקהל היהודי בטנג'יר שיכתבו לרב או לזקני פאס, ולהודיעם שאין היהודים יכולים לצפות להתערבותו של הנציג הבריטי לטובתם, אם הם עוברים על חוקי המדינה, או על ההוראות של המשטרה, ביחוד במקרה כזה כשקיים חשד שיהודים הצטרפו למוסלמים ולמוסלמיות למטרה בלתי מוסרית.
עליהם לזכור שהתערבותו של שגריר בריטניה אינה על בסיס רשמי, וכי לסולטאן זכות מלאה להעניש יהודים העוברים על חוקים אזרחיים או דתיים. עליהם להיות מאושרים שלא היו מהומות בזמן פטירתו של הסולטאן האחרון, הכוונה למוחמד הרביעי שנפטר זמן קצר לפני כתיבת מכתב זה.
וכן שמוסלמים באזורים הפנימיים של המדינה לא התנפלו על יהודים ולא שחטום, בזעמם על כך שהיהודים מבקשים חסותם שלך זרים, ובכך שוללים את השליטה של הממשל המרכזי המרוקאי עליהם.
אזהרתו של דראומונד האי באמצעות תורגמנו היהודי לזקני קהל פאס, קיבלה את אישורו של שר החוץ הבריטי. לא מצאנו את תגובתם של זקני הקהל הנ"ל, ולא ברור אם הגיבו.
לסיכום, האירוע הקשור ליהודי בודד וחבריו, מאיר כמה נושאים המאפיינים את מצבם של יהודי פאס ומרוקו בכלל. כמו באירועים אחרים קיימות גרסאות שונות, וקשה לדעת מהי האמת לאמיתה. מאלף יחסו של דרומונד האי, שמצד אחד גילה אהדה ליהודים, אבל הזהיר מפני מוקשים, והפרובלמאטיקה של ההתערבות הזרה והחסות שכמה יהודים נהנו ממנה עלולה להיות לרועץ לאחרים.
האיסור שחל על יהודים לרחוץ במרחץ ציבורי, וכן האיסור על בניית מרחוץ לעצמם, עלה בשנים הבאות. בשנת 1877 פורסם בג'ואיש כרוניקל שאסור ליהודים במרוקו להתרחץ במרחץ ציבורי ולא ליהנות ממקומות בידור בהם מבקרים מוסלמים.
באפריל 1885 הגיעו ידיעות ממוגדור ללונדון על התנגדות המושל שליהודים יהיו בתי מרחץ ציבוריים. בין 27 סעיפי ההשפלות וההגבלות שחלים על יהודי מרוקו, שנימנו על ידי ועד שליחי הקהילות באנגליה ואגודת אחים במכתבם לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר 188, מופיע המשפט כדלקמן.
Jews are not allowed to use public baths, and are even denied to use baths in the Ghetto יהודים אינם מורשים להשתמש בבתי מרחץ ציבוריים, וגם נמנע מהם השימוש של בתי מרחץ במללאח.
שגריר בריטניה במרוקו קיברי גרין שהגיב על כל הסעיפים תוך שהוא מנסה להמתיק את הגלולה המרה ולימוד סניגוריה על המוסלמים הגיב בלשון זו : This is the case in the towns of the interior. Christians, too, may not use Moorish baths in the towns of the interior.
זה המצב רק בערים הפנימיות, בניגוד לערי החוף, בהן לא חלות כל ההגבלות על היהודים. האיסור הנ"ל חל גם על הנוצרים, לכן אין זו הגבלה שרק היהודים סובלים ממנה.
לפי ידיעה משנת 1894 אין ברובע היהודי במראכש בית מרחץ, אלא רק מקוה לנשים. רק בטנג'יר קיים בית מרחץ ציבורי ליהודים.
סוף הפרק 3 – מאסר והתנכלות ליהודים בפאס בעקבות כניסתם לבית מרחץ מוסלמי.