שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי. מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727

נביא לדוגמא את השתלשלות  – כישלון – המשא ומתן לחידוש חוזה השלום עם צרפת בשנת 1689.

היוזמה בא דווקא ממולאי איסמאעיל שהיה מעוניין לכרות ברית נגד ספרד וכאשר נכח שאין לכך סיכוי, איבד הענין בחידוש ההסכם. מולאי איסמאעיל, שבז לשליטים הנוצרים, היה מעריץ גדול של לואי הארבע-עשר, " המנצח תמיד את המלכים הנוצרים האחרים ", ורצה לרתום אותו למאמץ לגרש את הספרדים מהנמלים שעדיין החזיקו בחוף הים התיכון.

חוזה השלום הראשון נחתם בשנת 1682 אולם מעולם לא כובד. בשנת 1689 מגיע אכן למקורו השגריר הנודד המרקיז, פידו דה סאנט אולון ( pidou de saint olon ). בלווית הקונסול הצרפתי שישב קבע בסאלי, הם עולים למכנאס. מהצד המרוקאי ניהלו מו"מ שר החוץ, הקאדי אחמד עתאר ואברהם מימראן.

שר החוץ הבטיח לאורחיו שמלכו חפץ בהידוק הידידות בין שתי המדינות. אבל הכרזות לחוד והמעשים לחוד. בפועל התמשכו השיחות ללא סוף תוך זלזול מחפיר באורחים הזרים. כאשר נואשו מתרגילי ההתחמקות של שר החוץ הם פונים בצר להם לאברהם מימראן, " ביום שני החמישה עשר ביוני, הלכתי לפגוש היהודי בביתו ושם הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ולאחר שדברנו על מספר נושאים, הוא משך אותי הצידה ואמר לי ששר החוץ בקשו להעיר לנו אם אין אנו יודעים את מנהגי המקום ואם רוצים באמת להצליח הרי שיש תחילה לרצות אותו על ידי סכום כסף ".

הקונסול הצרפתי, למרות היותו מורגל למנהגי המקום, נדהם מההצעה המגונה ולא הסתיר מידידו אברהם מימראן את כעסו. " הלא כבר נתנו לו מתנות כאשר הגענו, ואם נהיה מוכנים לתת לו עוד, זה יהיה רק לאחר חתימת החוזה.

היהודי ענה לו שהוא יודע את זאת והוא מרחם עלינו כי לא נקבל שום תמורה לא בכסף ולא בהכרת תודה מצד הקאיד כי מדובר ברשע ורמאי ממדרגה עליונה, למחרת בא אלי היהודי ואמר שמסר לקאדי את עמדתנו והוא ענה שלא יעשה מאומה עד שיקבל מתנה מהשגריר. ולזאת עניתי היהודי שאדוני ( השגריר ) לא בא למדינה זו כדי לקנות שלום שגם מלך מרוקו משתוקק אליו כפי שכתב בעצמו " הקונסול מבטיח מתנות לאחר החתימה ואברהם מימראן מוכן להיות ערב לכך.

המו"מ עולה על שרטון מחמת הסעיף שהצרפתים התעקשו עליו והמטיל על מרוקו חובה לחוש לעזרת האוניות הצרפתיות במקרה – לא נדיר – של תקיפה על ידי שודדי ים מאלג'יר או תורכיה. המרוקאים מסרבים ליטול על עצמם התחייבות להלחם במדינה מוסלמית. במבוי סתום כזה נשארת רק ברירה אחת , לבקש מאברהם מימראן לסדר פגישה עם המלך בכבודו ובעצמו.

מימראן לפני צעד כזה מציע לערוך בירור סופי עם שר החוץ. " היהודי פותח ואמר שיש למצוא הסדר לבעיה. הקאדי מסביר את עמדתו ליהודי ואני את שלנו, והוא מצדד בדעתי ואמר לכבוד השר שאין להקים מכשול בגלל סעיף זה "

עמדתו מתקבלת והמשך השיחות נקבע למחרת. אולם בשעה האמורה ובמשך כל היום נמנע מלהופיע שר החוץ. הקונסול הצרפתי הלך לביתו של אברהם מימראן וביקשו להתלוות אליו לארמון לחפש את שר החוץ. בדרך מגלה מימראן לקונסול סוד מדינה, המלך יוצא בקרוב למסע מלחמה בתאזה ועל כן יש להזדרז ולגמור השיחות לפני המסע.

הקונסול ממשיך בחיפשיו אחרי שר החוץ אולם כאילו בלעה אותו האדמה. וכתמיד כאשר כלו כל הקיצין, הוא פונה לידידו להסדיר קבלת פנים אצל הוד מלכותו. הנגיד מבטיח לנצל פגישה קרובה עם המלך ) כדי למסור לו את המיטה והסדינים שהיהודים הכינו לו לקראת מסעו), כדי להזכיר לו הדחיפות בסיום המשא ומתן. כאן מעלה הקונסול פרט משעשע המעיד על קרבת הנגיד לבני משפחת המלוכה " נתתי לו ארבעה בקבוקי יין צרפתי משובח שיתנם למולאי זידאן ( בנו החביב של המלך ) שהיה ידידו בנפש ושיכור מועד "

ואכן הנגיד לא שוכח את הבטחתו ומזכיר למלך שהשגריר הצרפתי יושב כבר במכנאס מספר שבועות וחוזה עדיין אין. המלך מסכים לקבל את שליח לואי הארבע-עשרה, אולם שוכח להזמין את אברהם מימראן לפגישה הגורלית שמסתיימת בכשלון חרוץ. הנגיד שומע מהקונסול על תוצאות קבלת הפנים אליה לא הוזמן, " עכשיו אני מבין למה לא טרחו להזמין אותי מחשש שאסתור את דברי המלך ואזכיר לו הבטחתו המפורשת לחתום על החוזה אותה העברתי בעצמי אליכם " יהיה זה מוגזם לחשוב שהמלך הכל יכול, שאיש לא העז מעולם לסתור את דבריו בפומבי כי ידע שדינו מוות מיידי, חשש מתגובת אברהם מימראן, אבל אי ההזמנה מעידה שבכל זאת התחשב בדעתו ולא ראה בו עבד ללא כבוד וללא זכרון  הוא היה ללא כל תואר רשמי יועץ שדעתו נשמעה, הבקי ברזי השלטון והמשמש כתובת לדיפלומאטים זרים.