צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – י. בן עמי-ר' דוד הלוי דראע

בשנת 1930 הייתי חולה אנוש, והרופא אמר שאין סיכוי שאחיה. אז היה אצלי ר׳ שמעון אבוקסיס, הוא אשר עשה את ההגהה של הספר של ר׳ דוד הלוי. היה אצלי גם ר׳ יצחק מלכא וגם ר׳ עבו. באותו זמן היה ר׳ יעקב טולידאנו דיין בטנג׳יר, והוא היה מחפש ספרים עתיקים וגם ר׳ משה חי אליקים, שהיה  מביא לי חיבור, ספר, ובאותו ספר היו הרבה חורים, ורק הכתב עדיין טוב, והוא אמר לי שזה החיבור של ר׳ דוד הלוי, ואמר לי שהוא ר׳ דוד הלוי. שאלתי אותו: מאיפה החכם? אמר לי שהוא מירושלים, הלך לספרד ומספרד בא לכאן. התחלתי להזיע מאוד, ואז כשהתעוררתי, אמרתי לאשתי לתת לי קצת מרק לשתות, ואני אספר לכם את החלום. הערתי את החכמים שהיו אצלנו וסיפרתי להם את החלום. למחרת בא הרופא לבדוק אותי ואמר שניצלתי ממוות ואז הבראתי. הלכתי לבית-הכנסת של בן-סעוד, ופגשתי את ר׳ משה חי אליקים. אני סיפרתי לו את החלום ואז הוציא מכתב מכיסו. אמר לי שר׳ יעקב טולידאנו מצא את החיבור של החכם בתוך ארגז, שהיה טמון באדמה בפאס, והוא דורש חמש מאוד לירות שטרלינג. אמרתי לו שיקנה לי אותו ממנו. הספר היה בדיוק כמו בחלום. הדפסתי אותו בחמש מאות עותקים. הספר הזה השארתי אותו בתוך איזה קופסה אצלי בבית והכסף יורד מהשמים. ב-1951 בא ר׳ יעקב טולידאנו במיוחד מירושלים ואמר לי שהוא רוצה לשים אותו בספריה הלאומית, ונתתי לו אותו בחינם. מאז שהספר איננו, פה אני הולך אחורה. בזמנו נתנו לי ששת אלפים דולר אך לא רציתי למכור אותו. בניתי איזה תשעים חדרים. בניתי בית-כנסת מאוד יפה עם קישוטים בסגנון ערבי, והיתה שם גם ישיבה עם תשעים תלמידים. וגם הכביש לשם בניתי. היו שם ארבעה מלאח. נתנו להם לאכול. הייתי מביא ילדים מהכפרים ועושה להם בר-מצווה במקום ביום ההילולה. הוא לא היה מוכר ליהודים מחוץ לאיזור. רק לאחר שפרסמנו מכתבים לכל בתי-הכנסת, התחילו לבוא מקזבלנקה, מראכש… הייתי הולך ארבע פעמים בשנה: אחרי פסח, אחרי סוכות, בראש חודש אלול ובשבועות. גם המוסלמים היו משתטחים על קברו, אומרים עליו ׳כמאל ארזה׳. 

בר׳ דוד דראע ראיתי הרבה ניסים. הנה אני זוכר שכאשר הלכנו בפעם  הראשונה לשם מצאנו איזה סככה, והיה שם איזה יהודי מסריח מרוב לכלוך וכולו עצמות. הוריו עזבו אותו. והוא היה כבן עשרים. הוא אמר לנו: למה אתם נגעלים ממני? ר׳ דוד הלוי ירפא אותי ואני אתחתן ויהיה לי ילד ואקרא לו מימון דוד, והוא ימות וגם האשה תמות. בקצור, הוא הבריא, התחתן ונולד לו בן שנקרא מימון דוד והוא מת. המוסלמים היו מפחדים ממנו. פעם כשעשינו חנוכת הבית של בית-הכנסת, הוא שתה אחד עשר ליטר של מחייא והלך לישון בתוך הנחל. למחרת ר׳ משה חי אליקים הלך לשם וראה אותו. חשבו אותו למת. כשהוצאנו אותו, הוא התעורר וביקש מחייא. אחר-כך, כשעזבו היהודים את האיזור, לקחתי אותו ושמתי אותו במושב זקנים בקזבלנקה. רק לפני כמה זמן הוא מת.

יש לי עוד סיפור. ר׳ שאול נחמיאש ור׳ משה חי אליקים היו שניהם חולים. ר׳ שאול חלם בצדיק שהוא ימות באותה שנה ור׳ משה יבריא וכך היה.

היה יהודי שקראו לו קדוש. הוא רב עם אביו ונשבע לו שם במקום בחכם. איך שהוא נשבע והלך כדי לעלות למכונית, בא רכב אחד ודרס אותו למוות.

פעם היה ר׳ מרדכי לעסרי. היתה להם ישיבה והיו לומדים בלילה. והיה ר׳ דוד סויסה. הגיעו לאיזה סוגיה שלא הבינו אותה. אמר להם ר׳ דוד סויסה: תנו לי פרדה ואדם שיבואו אתי כדי להגיע לר׳ דוד הלוי. אמרו לו: אבל זו סכנה ללכת לשם, וזה יומיים בדרך. בסוף נתנו לו בהמה ואדם שליווה אותו. התחיל ללכת. אמר לשיך שיתן לו מאה ריאל אך הוא לא רצה [השיך דרש מחיר מופרז]. הוא עוד לא הספיק לצעוד כמה צעדים והפרדה של השיך מתה. הוא המשיך והילד שלו מת. הוא המשיך יום והוא מת. ר׳ מרדכי לעסרי סיפר לי את הסיפור בשנת 1930.