מורשת יהדות מרוקו

ביולי 1971 נכשל נסיון הפיכה במרוקו נגד המלך חסן השני. מארגני ההפיכה חוסלו והקצינים והחיילים המבצעים נשפטו ונידונו לתקופות מאסר שונות. אבל כעבור שנתיים הם הוצאו מהכלא -חמישים ושמונה קצינים וחיילים – ונעלמו. בתחילת שנות השמונים החלו להסתנן ידיעות על גורלם; נודע שהם נמקים בכלא מדברי בטזממארט, בעינויים ובייסורים תופתיים. השלטון המרוקאי הכחיש את דבר קיומו של הכלא הזה, והכלואים הוסיפו לגווע בו אט-אט, שמונה עשרה שנים, ולמות בזה אחר זה. באוקטובר 1991, בהשפעת לחצים בינלאומיים, שוחררו עשרים ושמונה הכלואים שהצליחו לשרוד.

טאהר בן גילון כתב את ספרו על יסוד עדותו של אחד הכלואים שנשארו בחיים, וחלק גדול מהפרטים בו לקוחים אפוא מן המציאות הנוראה ההיא. אבל הסופר הידוע, בן מרוקו שמתגורר בצרפת, כתב אותו מתוך כוונה מפורשת להוציא מתחת ידו לא מסמך תיעודי מובהק, כי אם יצירה ספרותית, ולהעצים כך את כוחן של המילים. הספר הוא אפוא כתב אשמה נגד מנגנון הדיכוי המפלצתי של שלטונו של חסן השני, ונגד כל מנגנון עינויים באשר הוא, וגם שיר הלל לכוח העמידה של האדם, ליכולת המופלאה שזכו בה אנשים יחידים לדבוק, אפילו בנסיבות כאלה, באנושיות, באמונה, ברוח – להעמידם מול מעניהם, ולהנחיל להם תבוסה.

טאהר בן ג׳לון נולד בשנת 1944 בפס שבמרוקו. למד והורה פילוסופיה וסוציולוגיה. מאז 1971 הוא מתגורר בצרפת, אבל יצירתו הספרותית, וכמוה גם מעורבותו החברתית והפוליטית קשורות קשר אמיץ למוצאו המרוקני. עד כה כתב שירה, סיפורים, רומנים ומסות, והוציא לאור אנתולוגיה של השירה המרוקנית החדשה. בעברית ראו אור ״בן החולות״ (פרוזה אחרת, עם עובד 1987), ״הלילה הקדוש״ (פרוזה אחרת, עם עובד 1991) ו״הגזענות, כפי שהסברתי אותה לבתי״ (בבל, 1999). ״העדרו המסנוור של האור״ יצא לאור בצרפתית בשנת 2001

Tazmamart (Arabic: تازمامارت‎‎) was a secret prison in south-eastern Morocco in the Atlas Mountains, holding political prisoners. The prison became a symbol of oppression in the political history of contemporary Morocco. It is located near the city of Er-Rich, between Errachida and Midelt. It was managed by commandant Feddoul and Hamidou Laanigri, both Royal Moroccan Gendarmerie officials.

Tazmamart Prison was built in 1972, after the second failed coup d'etat against the late Hassan II of Morocco in August 1972, 58 army officers were sent to Kenitra prison and later to Tazmamart. According to Ali Bourequat, the prison later held also some Sahrawi nationalists and other "disappeared" political offenders.

During the 1980s, there were allegations about the existence of a prison called Tazmamart. Authorities (or Makhzen) were denying all of those allegations. It was not until the publication of the book Notre ami le Roi(Our friend the King) by French journalist Gilles Perrault in 1990 that the issue was raised at a political level. Thomas Miller, who at the time was Director for North African Affairs at the State Department, said in an oral history that he was contacted by American citizen Nancy Touil, who said her husband M’Barek Touil had been languishing in Tazmamart for nearly two decades. Miller inserted a talking point in the background papers for President George H.W. Bush for his 1991 meeting with King Hassan. Bush raised the issue, much to the King's dismay.

According to some former detainees and human rights groups, conditions at Tazmamart were extremely harsh. While torture and ill treatment occurred, the appalling prison conditions were the biggest threat to the lives of inmates.

The prisoners were put in cramped single-person underground cells 24 hours a day. They were allowed no human contact, no light, and very little in the way of food or protection from the summer heat, or winter cold. There was no medical treatment for injuries caused by torture and diseases like tuberculosis. Also, the food rations were minimal.There are also allegations of executions.All in all, 35 prisoners, or more than half of the people incarcerated at Tazmamart during the eighteen years died, before the prison was finally closed in 1991

Rumours about Tazmamart's existence were put about as an instrument of terror by the makhzen, but even though several human rights organizations had reported on existence of Tazmamart, the regime officially denied all knowledge of the prison until 1991 when US pressure forced the release of the surviving prisoners. The camp was closed along with several others of its kind, but Tazmamart remains a particularly powerful symbol of the oppressive "years of lead" in Morocco. Survivors have staged memorial marches to the prison

Rumours persist about the continued existence of Tazmamart-style camps in Morocco, as it has been documented that secret detention and torture of suspects continues, possibly in collaboration with the American CIA (see Black sites).

In 1991, and after pressure from international human rights groups and some foreign governments, Hassan II of Morocco decided to close down the prison and release the last remaining detainees. Some fled abroad, others stayed in Morocco, but were prevented from discussing their experiences in Tazmamart publicly

חיי הרוח.

      בהעדר בית דפוס נותרו יצירות רבות של רבני מרוקו בכתבי-יד, לא הוצאו לאור ואף נעלמו במהלך השנים. עם זאת, ולמרות העלות הגבוהה של הספרים הקימו לעצמם תלמידי חכמים ספריות גדולות שהיו מעודכנות אף בחידושי בני דורם.

     הם העתיקו או יזמו העתקת יצירות שלא היו בהישג יד, לעתים בעלות גבוהה. שמען של ספריות משפחות הרבנים, אבן צור, צרפתי, מונסוניגו, אבן דנאן וסיררו בפאס יצא למרחוק. במכנאס היו בני משפחת טולידאנו, בירדוגו ובהלול בעלי מאות כתבי-יד שירשו מאבותיהם והם שימשו ליעקב משה טולידאנו כמקורות לכתיבת תולדות יהודי מרוקו. הפעילות היצירתית של יהודי מרוקו במאה השמונה-עשרה הייתה כמעיין המתגבר. גם בתקופות הקשות והנוראות ביותר של תולדותיהם, בעת שסבלו מפגיעות שדלדלו את מספרם ורוששו אותם, שגשגה הפעילות הרוחנית. היהדות המרוקאית הפגועה כאילו מצאה מפלט בלימוד, ונוחם והצדקה לקיומה ביצירה הרוחנית שאוששה את האמונה בניצחון רוח ישראל.

       כמו שאר רבני מרוקו, גם רבני מכנאס עסקו בעיקר בספרות ההלכה. כמעט כולם מחברים אסופות של שו"ת ושל הלכות, הרי הן התשובות הכתובות הניתנות לשאלות המופנות אליהם בעניינים הלכתיים. התשובות הללו מהוות לעתים קרובות מקורות שלא יסולאו בפז לבירור תולדות החברה היהודית באותה תקופה. הדבר הומחש היטב ביצירותיהם של רבני מכנאס לדורותיהם.

חלק נכבד מכתיבתם של רבני מכנאס עסק בפירושים ובדרשות של התורה או כלל ספרי מקרא, כנראה על פי השיעורים והדרשות שהיו מרביצים בתלמידיהם. פלפול תלמודי לשמו היה שכיח פחות, שכן לימוד התלמוד היה בעיקר " לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ".

    לא מעט רבנים אלה הרבו לעסוק בקבלה בנוסח האר"י הקדוש, וחברות לימוד לקריאת הזוהר היו מתכנסות בכל פינה כדי לשקוד על הלימוד, וביניהם גם כאלה שאינם מבינים את משמעות הטקסטים.  בסימן של אהבת ישרל ושבחה כפי שמתואר בפרשה אותה אנו קוראים השבת, רבי דוד חסין כתב שיר נפלא בשבחה של ארץ ישראל.וכך הוא כותב הקדמה לשיר הזה. שירים יסדתי שבח על ארצנו ונחלת אבותינו ולכבוד בית קדשנו ותפארתנו ולמעלת ישרים בלבותם בארץ טבריה קבורתם.

            על משוררי מכנאס.

חלק מחינוכו של תלמיד חכם בצפון אפריקה היה פרק בשירה ובפיוט הן בקריאה ובזמר והן בכתיבת היצירה. כל אחד כיד כשרונו הטובה עליו וכמידת התמסרותו לעניין. רבים כתבו שירה לעת מצוא, אך לא מעטים הם המשוררים " המקצועיים " כפי שמעידים מאוד כתבי-יד וקובצי הפיוטים שבדפוס.

גדולי המשוררים היו משפחת אבן צור רבי משה, רבי שלום ורבי יעקב בסאלי ובפאס, רבי דוד חסין ורבי שלמה חלואה במכנאס. בשתי קהילות אלה פרחה השירה העברית. כשהיה רבי דוד חסין בן 9 הלך לעולמו המשורר רבי משה בן יעקב אדהאן, שנתפרסם בזכות שירו " סוכה ולולב לעם סגולה " שנפוץ בכל קהילות המזרח. בקשרי ידידות ויצירה עמד רבי דוד חסין עם רבי יעקב אלמאליח ואף כתב אתו שיר משותף " אני בריה וחברי בריה ".

משורר נוסף ממכנאס, רבי מסעוד ארוואח, שיבץ אחדים משיריו במהדורת אמסטרדאם של תהילה לדוד וזכה להיות שכנו של רבי דוד חסין. מתוך כך יש לשער שכתב היד הועבר איליו בידי שלמה אסאבאג שקיבל על עצמו לדאוג להדפסה וראה ברבי מסעוד משורר ראוי לעבוד על כתב היד. רבי מסעוד הוסיף נופך משלו הן בדברי עיון והן שירי שבח לשלמה אסבאג.

עוד נזכיר את רבי יעקב בירדוגו שנולד בסוף ימיו של רבי דוד חסין והושפע משירתו. באחד משיריו מביא רבי יעקב שיר שכתב במשותף עם אחד מידידיו כשכל אחד מחבר מחרוזת לסרוגיו, מעין דו שיח שירי, כדוגמת שירים של רבי דוד חסין ורבי יעקב אלמליאח. כל אלה מלמדים על אווירה של שירה ועל תרבות של שירה ויצירה ברקע יצירתו של רבי דוד חסין.

מכתבי המח׳זן ערוכים בצורה אחידה, לפי שיטת אפיסטולארית – בצורה של איגרות –  שהתגבשה מאז שליטי האלמוחדון. הלשון נקייה והסגנון מהודר. רק במקרים בודדים של שאילת מלים מן הלכסיקון הספרדי, לצורך מונחים מסחריים בעיקר, כתובים כל הטכסטים הנמצאים ברשותנו בערבית קלאסית יפה.

כל מכתב נפתח באחד הפסוקים הבאים, מיד לאחר ה״שבח לאל״ המסורתי: ״אין כוח ואין איל אלא באלוהים״: ״אין בר־קימא אלא מלכותו״. ״תפילת אללה על הנביא מחמד וכד'… ״,פסוק אחרון זה מיועד אך ורק להתכתבות עם נמענים מוסלמיים (ראה מיסמך מס׳ 1).

מיד אחרי הפתיחה מוטבע החותם המלכותי, כשהמכתב נשלח מטעם השולטאן עצמו, כדוגמת הט׳הירים (ראה מיסמך מס׳ 2): החותמת של בני המלוכה ושל הוזירים מופיעה בשולי המכתב או בסוף הטכסט (ראה מסמכים מס׳ 1 ומס׳ 3), אלא אם כן הנמען הוא יהודי או נוצרי, שכן לפי הנוהג המקובל אסור ששם מוסלמי יבוא מתחת שמו של לא־מוסלמי.

״אפליות״ נוספות מאותו סוג לא חסרות: למשל, מקובל להוסיף אחרי הזכרת שם הנמען הדמי, בראשית המכתב, את המשפט הבא: ״אל־סלאם עלא מן אתבע אל־הדא״ (״השלום על מי שנמצא בדרך הנכונה״, קרי: על המוסלמים) או: אין המכתב מיועד לד׳מי נחתם ב״סלאם״ המסורתי, אלא במלים היבשות יותר של ״אנתהא״ או ״אל־תמאם״ במובן של ״סוף״(ראה מיסמך מס׳ 3).

כללים אלו לא תמיד נשמרו בהתכתבות של משפחת קורקוס עם אנשי המח׳זן, הפרוטוקול הנוקשה לא תמיד הצליח לכסות על הרגשות הידידותיים שפעמו בהם. אם השר מוסא ן׳ אחמדלא שוכח אפילו פעם אחת לתקן את ״שגיאותיו״(חתימה בסוף המכתב, למשל), הרי ל״שמרן" מחמד ן׳ אל־מדני בניס אין בכלל נקיפות־מצפון כאלו. מכתביו לאברהם קורקוס מלאים דברי הערכה אישית. לא חסרות בהם לא החתימה בסוף הטכסט ולא ה״סלאם״: בניגוד למוסא ן׳ אחמד, שאינו מחמיץ שום הזדמנות להזכיר לשני האחים את מעמדם ה״ד׳מי״. דבר זה נעלם לחלוטין במכתביו של אל־מדני, הפותח כל אחת מאיגרותיו לאברהם במלים: ״לידיד, לחכם, לנאמן, לכבלירו – מלה ספרדית, בשימוש אצל האנדאלוסים כביטוי להערכה וכאות הוקרה  -לאל־תאג׳ר… ״.

הרוצה להעמיק באיגרות אלו להלן הקישור באתר מורשת מרוקו

http://moreshet-morocco.com/?cat=37

להלן דוגמא של מכתב כזב מתוך הספר " תאג'ר אל סולטאן " מאת מיכאל אביטבול

אל טייב ן' אל ימאני מודה ליעקב ואברהם קורקוס על היחס המיוחד שהם גילו כלפי ידידו אל חאג' אל ערבי בניס.

19.3.1861

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب

صاحبينا التاجر ابراهم قرقوس واخاه التاجر يعقوب آما بعد فشد وصلنا كتابكم وعرفنا منه

אל שני חברינו, הסוחר אברהם קורקוס ואחיו הסוחר יעקב, לעצם העניין, הגיענו מכתבכם

ما ذكرتما من تشوفكما لاخبارنا وما يحصل لكما من الفرح والسرور بكتبنا وسلامتنا

בו אתם כותבים כמה מייחלים אתם לידיעות ( אודותינו ) ומה רבה השמחה ורב העונג אשר מכתבינו ודבר שלומינו מסיבים לכם.

כך חשבו עליכם , יתן אלוהים חיים לילדיכם . קראנו את אשר כתבתם לנו אודות טיפולכם המסור באמין……

אלסייד אל-חאג' אל-ערבי בניס ועל מה שעשיתם למענו בזכות האהבה היתרה והעניין המיוחד אשר הנכם רוחשים כלפינו…….

טרם הגיע הבורג לידינו ולא ראינוהו. סוף 7 רמאצ'אן שנת