סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור- הלשון
- הלשון
הלשון קובעת עולם של מושגים ודימויים, מאפשרת תקשורת ומשפיעה גל גבולות המחשבה. אנשים המשתמשים באופן חופשי וקבוע באותה לשון שותפים, בדרך כלל, לאותה תרבות. עד למאה ה־19 השתמשו רוב יהודי ארצות האסלאם וכל היהודים בארצות ערב בלשון ששימשה את שכניהם המוסלמים. ברוב ארצות ערב דיברו ערבית, באיראן דיברו פרסית, במרכז אסיה בוכרית ואוזבקית ועוד כיוצא באלה, והיו מקומות שבהם דיברו יהודים בשפות אחרות – כמו כורדית וברברית. רוב היהודים שחיו בארצות האסלאם היו אפוא שותפים, באופן הבסיסי ביותר, לתרבות של שכניהם. בדורות הקודמים דיברו רק יהודים מעטים, בעיקר יהודי תורכיה, בשפת הלדינו (ספרדית־יהודית), שהייתה שונה לחלוטין מזו ששימשה את הסביבה המוסלמית. דרך אגב, דווקא מעטים אלה דמו לרוב היהודים האשכנזים שלפני תקופת התמורות: יהודי מזרח אירופה
השתמשו ביידיש בשעה שסביבתם דיברה בדרך כלל בלשונות סלביות. המושגים והדימויים שקבעה הלשון היו אפוא משותפים לרוב יהודי ארצות האסלאם ולבני סביבתם. מאליו ברור שלא היו קשיי תקשורת שהפרידו ביו היהודים לאוכלוסייה העיקרית בארצות אלה.
יהודי תוניס דיברו ערבית, אך החיים במרחב הנפרד של אלחארה עודדו גיוון לשוני. היה זה אך טבעי שלתוך הלשון הערבית המדוברת בפי היהודים יחדרו מילים וביטויים מלשונות אחרות ששימשו אותם, כמו העברית והאיטלקית. כך נולד להג יהודי מיוחד, ערבית־יהודית. הערבית־היהודית שימשה את יהודי תוניס לא רק לדיבור, אלא גם הייתה בסיס לתרבות יהודית מקומית שלמה. רבנים דרשו בה בפני הציבור בבתי הכנסת, מספרים עממיים השמיעו בה את עלילותיהם, זמרים שרו בה, ועוד. כאשר כתבו בערבית־יהודית, השתמשו באותיות עבריות.
הערבית־היהודית לא הייתה מיוחדת לתוניס; בכל הקהילות היהודיות שבארצות ערב נוצרו להגים ערביים המיוחדים ליהודים המקומיים. היהודים שוחחו בערבית המקומית עם שכניהם המוסלמים, אך דיברו בלהג היהודי השונה בינם לבין עצמם. נוסע יהודי בתימן התרשם מאוד מתופעה זו, וכתב: ״מעולם לא ראיתי מחזה כה עליז כמו מפגשיהם של יהודי הג׳אוף (אזור מדברי בתימן); כאשר הם מבקשים ללעוג לערבים, הם מקפידים לדבר בעגה מיוחדת, מהולה בביטויים עבריים, זרים לאוזנם של המוסלמים״. בנוסף לכך, הערבית־היהודית לא הייתה נגישה למוסלמים משום שהייתה כתובה, כאמור, באותיות עבריות. שום מוסלמי לא ידע, כמובן, לקרוא אותיות אלה, ומנגד בודדים היו היהודים שידעו קרוא וכתוב בערבית.
הגישה לתרבות הגבוהה, תרבות הכתב והספר, היתה פחות או יותר חסומה בפני מי שלא היו מאמיני הדת. אך תופעה זו לא הייתה שרירה וקיימת מאז ומתמיד. בעבר הרחוק נטלה הצמרת היהודית בתוניסיה חלק פעיל בתרבות הערבית הגבוהה. העיר החשובה באזור בשלהי האלף הראשון לספירה הייתה קירואן דווקא, ולא תוניס, ובה שגשגה עילית אינטלקטואלית יהודית שיצירתה הייתה רובה בערבית. בין הבולטים באנשיה היו הרופא והפילוסוף יצחק ישראלי ותלמידו דונש בן תמים (המאות ה־9-ה־10 לספירה), ששלח ידו גם בדקדוק ערבי ובאסטרולוגיה. קירואן נהרסה במאה ה־ 11, וכך בא הקץ על פריחה זו באזורה של תוניסיה. ואולם במקומות אחרים בארצות האסלאם היא נמשכה שנים רבות לאחר מכן, והגיעה לשיאה בספרד המוסלמית. הרמב״ם, גדול היוצרים היהודים בימי הביניים (נולד בספרד, 1135, נפטר במצרים, 1204, חיבר חלקים חשובים מכתביו בערבית, אם כי באותיות עבריות. רק למן במאה ה־ 14 הלכה והשתלטה ההסתגרות ברמת התרבות הגבוהה, אך השותפות בלשון נמשכה בחיי היומיום.
שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון-הזקן וההר 2/3
מפיך לאל עליון! רכונו של עולם! אמן כן יהי רצון, אמרה סבתי בהתרגשות
איני שואל אותך יותר, אמר ופנה אלי, ראשית יש לך מורה מעולה ושנית ושנית שנאמר בסנהדרין ירושלמי: בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהן כתיקונן הן עריבין לשומעיה ומתשובותיך נראה שמשנתך שגורה בפיך. ירבו כמותך בישראל.
לימים נהייתי מעורה בארגון הנוער הציוני של העיר והתכוננו להיות הראשונים במאבק עלייה ב׳ מצפון אפריקה כדי להפגין את אחדותנו עם שארית הפליטה מאירופה ולהראות לאנגליה ולעולם שארץ־ישראל היא הארץ היחידה שאליה שואפים כל היהודים, ושרק שם אנו מוכנים להקים את ביתנו הלאומי. הורי התנגדו לפעילות, כיוון שראו במאבק נגד הבריטים ונגד הערבים סכנה לחיי והזעיקו את חביבי אליהו לבוא לעזרתם. הוא חיכה עד שיום אחד באתי לבקר בביתו. הוא קיבל אותי בחמימות ובזרועות פתוחות כדרכו בקודש. מתוך שיחתנו על דברי תורה, היטה אותי לכיוון גאולתם של ישראל וביאת המשיח. הוא הקשה על מעשי ואני תירצתי וכך הלכנו ושוחחנו שעה ארוכה.
- אם ה׳ לא יבנה בית שווא עמלוּ בוניו בו, אמר.
- אני מסכים איתך, עניתי, לא בבניית בית עסקינן. אנחנו עולים לירושלים של העולם הזה ולא של העולם הבא. אנו עולים ליישב את הארץ כמו שנאמר: וישבתם בה. והלא ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ובכן די לנו מצידוק הגלות. הסימנים מעידים שעת לעשות לה, משום שירדנו למדרגה התחתונה, הצרות תוכפות עלינו, שליש מעמנו נחרב ונשרף, זהו דור שכולו חייב, מלכויות מתגרות אלו באלו, האמת נעדרת ונתייאשנו מן הגאולה…
- חס ושלום, הפסיקני ואמר, נכונים הסימנים שהזכרת ושהובאו במסכתות סוטה וסנהדרין, אבל נאמר גם כן שהגאולה אינה באה בבת אחת אלא קמעא, קמעא, והמשיח יבוא בהיסח הדעת ואפילו אם יתמהמה, חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר.
- רבי יהושע בן לוי במסכת סנהדרין הקשה על הפסוק בישעיה ״בעתה אחישנה״ וענה: אם בני ישראל זכו, אחיש את הגאולה, אם לא זכו, בעתה, כלומר יחכו עד בוא עת הגאולה. עדיין לא זכינו ומי יודע מתי זה ״בעתה״ ועמנו הולך וכלה
- היום אם בקולו תשמעו! אמר.
איך זה לא שמענו בקולו? דורות על דורות התענינו, נתייסרנו, ואבותינו מתו על קידוש השם, שמרו על התורה ונתנו את נפשם עליה. איך נאמר בפסחים ? יודע הקדוש ברוך הוא בישראל שאין יכולים לקבל גזרות של עשו ושל ישמעאל, עמד והגלה אותם לבבל, והרי אנו גלינו לגלות ישמעאל ועמדנו בגזרות ובכן עד מתי? אמרתי בהתרגשות.
- אשרי כל חוכי לו! ענה.
- אם אין אני לי מי לי? עמדתי בשלי.
- אם ישראל עושים תשובה נגאלים, אמר.
- אנחנו ככבשה בין זאבים! נטחנים ונדרסים וסובלים ייסורים בגלל דבקותנו בדת ה׳.
לא רק אנחנו בגלות! גם השכינה בגלות. גאולתנו תבוא כשנגאל בצדקותינו את ניצוצות השכינה השבויים בידי כוחות הסטרא אחרא י ידעתי שעכשיו עבר לקבלה ועניתי:
- אני מדבר על גאולתנו אנו.
אין הגאולה שלמה בלי גאולת האלוהות עצמה, אמר. אתחלתא דגאולה היא גאולה ארצית ונשאיר הגאולה השמימית של ההוויה כולה לעתיד לבוא.
- ותשאיר ניצוצות האלוהות בגלות? שאל.
אין מקום וזמן בגאולה. גאולתנו הנצחית תתחיל עם ישיבתנו בארץ־ ישראל וקיום המצוות שעל ידם אנו מקדשים את הטוב והישר שבאדם עלי אדמות! עניתי.
אתה חוזר לדחיקת הקץ! אמר.
אנחנו עוסקים בגאולה ולא בגואל. איני אץ בגואל, אבל אני רוצה להתדיין עם הקב״ה. אני טוען כמשה בשעתו בפרשת שלח־לך, ״מבלתי יכולת ה׳ להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר״, אנחנו לא במדבר סיני אלא במדבר ישמעאל. אבותינו עמדו בניסיון ולמרות ייסוריהם הגדולים בידי ישמעאל במשך דורות, דבקו בדת אלוהיהם בזמן שהיו יכולים לגאול את עצמם על ידי הצטרפותם לדת מעניהם. מה ההבדל, שנתענה פה או שם? אבל לפחות על ידי צעדנו זה נפגין בפני בורא עולם והאנושות כולה שלא שכחנו את ארץ אבותינו. ולא יזיק אם על ידי צעדנו זה נזכיר לה׳, שהוא אל רחום וחנון, שהגיעו מים עד נפש. באשר לניצוצות האלוהות שבגלות, אין בכוחנו להתרומם ולהתעלות למידת השלמות כאן כדי לשמש דוגמה ומופת לעמים סביבנו. הם רואים בסבלנו סימן של חולשה ושל לית־ברירה. אבל אם נקים את מדינתנו ונהיה עצמאיים, יהיה בכוחנו לשמש אור לגויים כעם נקי כפיים ובר לבב. וזו תהיה התחלת תיקון עולם במלכות שדי, מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים ויקוים: ״והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך״ ואז נהיה לגאון עולם משוש דור ודור. והיה ה׳ לאור עולם ואלוהינו לתפארת… המשכנו בשיחה זו עד שאמר לי:
— נתת שמחה בלבי, בני, וגברת עלי ברצונך זה. לך בכוחך זה ויהי אלוהים עמך!
דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב – המגרב – משה בר-אשר
י. אי אפשר לחתום את העיסוק במשנתו הרוחנית של רבי רפאל בלי שניתן דעתנו גם לעמדתו כלפי מדרשי חז״ל. אך נקדים ונעיר: הבנתם של מדרשי חז״ל מעסיקה את חכמי ישראל בכל הדורות. כבר חז״ל עצמם טבעו את הלשונות ״גוזמא״ ו״דברי הבאי״. במאמר מצוין עמד על הדברים בהרחבה ובהעמקה הפרופ׳ מ״ד הר. הוא היטיב להדגיש שחז״ל עצמם לא ראו באגדה אמת היסטורית, אמת מחייבת מסוג ההלכה, אלא אמת אתית־דידקטית או אמנותית־פיוטית. הדבר נידון בהרחבה בידי חכמי ימי הביניים, וראשונים להם הגאונים. נזכיר, למשל, מה שאמר רבי סעדיה גאון: ״סדר עולם שבו נמצא מאמר ר׳ יוסי בכ״ה באלול נברא העולם״, זו היא אגדה ואין סומכין על דברי אגדה. וכן נזכר באוצר הגאונים שרס״ג ורבי האי גאון אמרו: ״אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה ואין מקשין מדברי אגדה.״ וכן כותב בפירוש רה״ג: ״דברי אגדה לא כשמועה הם אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו, כגון 'אפשר׳ ׳ויש לומר׳ ׳לא דבר התוך׳, לפיכך אין סומכים עליהם.״
עמדה ביקורתית על האגדה מצויה גם בדברי רבינו חננאל והרמב״ם ובדברי רבי אברהם בן הרמב״ם. הרמב״ן אף העז לומר ש״יש אגדות שאינן אמת״. אבל לא זו היתה דעתם של חכמים באשכנז עד הדורות האחרונים ממש. וידועה דעתו של ה״חזון איש״, שמי שאינו מאמין בדברי אגדת חז״ל או מפקיע אותם מפשוטם, פסול לעדות ואין לאכול משחיטתו.
יא. רבי רפאל בירדוגו וחכמים אחרים התמידו בגישה הביקורתית כלפי האגדה ושללו כל הבנה של דברי המדרש כפשוטם, כאמת מחייבת. והרי שתי דוגמות מני רבות:
בבלי ברכות ד ע״ב:
אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא: ״כל האומר ׳תהילה לדוד׳[תהלים מזמור קמה] בכל יום שלוש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.״ מאי טעמא? [מדוע דווקא מזמור זה?] אילימא משום דאתיא באל״ף בי״ת [אם נאמר משום שהמזמור כתוב באל״ף בי״ת], נימא [עדיף שנאמר] ״אשרי תמימי דרך״ [תהלים מזמור קיט] דאתיא בתמניא אפין [מזמור שיש בו שמונה פעמים פסוקים באל״ף בי״ת], אלא [אנו מעדיפים את מזמור קמה] דאית בה [שיש בו, כלומר הפסוק] ״פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון״ [פסוק המדבר על מתן מזון בידי ה׳ לכל הנבראים[. [אם כך] נימא [נאמר] הלל הגדול [תהלים מזמור קלז] דכתיב בה ״נותן לחם לכל בשר״ [עניין מתן המזון מפורש יותר בפסוק זה]. אלא [אנו קוראים תהלים קמה ״תהילה לדוד״], משום דאית ביה תרתי [שיש בו שני עניינים: (א) כתוב באל״ף בי״ת; (ב) ויש בו עניין מתן המזון לכל חי].
מעיר על כך רבי רפאל בירדוגו:
תימה גדולה על שכר גדול על מצוה קלה, ומי אמר לו זה? ומי עלה שמים והגיד לו?
בבלי ברכות ז ע״ב:
מנא לן דשמא גרים [שהשם שניתן לאדם גורם את כל תולדותיו לטובה או לרעה]. אמר רבי אלעזר דאמר קרא: ״לכו חזו מפעלות ה׳, אשר שם שמות בארץ״ [תהלים מו, ט], אל תקרי שמות [שממות וחורבן] אלא שמות [השמות שניתנים לאנשים].
רבי רפאל בירדוגו מעיר על זה:
תימה איך השם הבא במקרה יגרום לכל הטובה הגדולה הזו, מה שלא יסבול השכל? ויש בני אדם נקראים בשמות המלאכים והם רשעים גמורים. גם המקרא שהביא רבי אלעזר אין ממנו ריח ראיה.
הערת המחבר : הדברים שלהלן לקוחים מתצלום כתב־יד של חיבורו, רוקח מרקחת – פירוש על אגרות הש״ס, שמסר לי בטובו הפרופ׳ חיים (הנרי) טולידאנו. ליוויתי את דברי רבי רפאל בירדוגו בהערות מבארות בין סוגריים.
במאות מקומות בש״ס ראה רבי רפאל לעיין בדברי האגדה עיון רציונלי. הרבה אמירותיה נראו בעיניו תמוהות. אין ספק שהמוטיבציה העיקרית שלו בגישה זו היא החשש מפני קבלת דבריה כפשוטם, כאמת שלא ניתן לערער עליה. משום כך ניסוחיו הרבה פעמים נמרצים ותקיפים גם כלפי גדולי התנאים והאמוראים, שאמרו דברי אגדה שלא נתקבלו על דעתו. במקרה הטוב הוא ממתיק את גלולת דבריו, באומרו שכנראה מדובר בחלום שהחכם חלם, ואחר כך ראה לספרו ברבים, וכך הגיע לידינו גם בכתב. מבחינה זו יש לומר כנגד רבי רפאל שלא היה לו כל חוש ספרותי, ולא ראינו שניגש אל הטקסט בגישה פואטית־אמנותית. גם היעדר חוש הומור, המאפיין אותו מאוד, מוסיף לדמותו כאיש חמור סבר. אבל זו פרשה אחרת לחלוטין.
החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש-אלישבע שטרית
החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש
תמורות בין השנים 1939-1901
אלישבע שטרית
הקולוניאליזם האירופי וחשיפת החברה היהודית במרוקו לתהליכי המודרניזציה הביאו תמורות ושינויים בחיי היהודים במרוקו. מעמדה של האשה היהודייה וחתירתה להשתחררות מנורמות חברתיות, אשר התקיימו בחברה המסורתית ואשר הפלו אותה לרעה בשל מינה, היו אחד התחומים הבולטים שהושפעו מהמודרניזציה.
תהליך השתחררות הנשים במרוקו התחיל במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה בקהילות ערי החוף: תיטואן, טנג׳יר ומוגדור, שהיו ראשונות להיחשף להשפעת המודרניות. בשלהי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים הקיף תהליך ההשתחררות גם את ערי הבירה שבפנים הארץ, פאס ומראכש, ותחת שלטון הפרוטקטורט הצרפתי, משנת 1912 ואילך, הוא הקיף את מרבית הקהילות העירוניות של מרוקו. השינוי במעמד האשה לא התרחש אפוא בעת ובעונה אחת בכל הקהילות היהודיות. יחד עם זאת יוזמי השינוי במעמד האשה בכל הקהילות ומוביליו הראשונים היו גורמים חוץ קהילתיים ובראשם חברת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ומפעלה החינוכי. על אף שקצב השינוי היה שונה מקהילה לקהילה ניתן למצוא קווי דמיון בין הקהילות השונות בכל הנוגע לגורמים, לביטויים ולהשלכות שהיו להשתחררות האשה היהודייה על חיי הפרט ועל חיי הכלל.
מאמר זה ידון במאפייני הקיום של האשה היהודייה במראכש קודם חשיפתה להשפעות המודרניזציה ויבחן את התמורות שהתרחשו במעמדה בתקופת השנים שבין 1939-1901. הדיון נשען על מקורות מארכיון כי״ח בפריס, על ספרות רבנית של חכמי מראכש, על ספרי מסע של נוסעים נוצרים שביקרו בקהילה ועל עדויות בעל פה מפי בני הקהילה. ראוי לציין שעד עתה לא מצאנו מקור שנכתב בידי אשה יהודייה מבנות הקהילה. למעשה, עיקר המידע על מעמדה של האשה מצוי בדיווחים של אנשי כי׳׳ח (מנהלים, מנהלות ומורות) שחיו בקהילה בתקופה הנדונה ובעדויות של בני הקהילה ומיעוטו בספרות הרבנית ובתיאורי הנוסעים הנוצרים.
הערת המחברת : עד שנות העשרים של המאה העשרים התקיימה במראכש הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. בערב הכיבוש הצרפתי היא מנתה מעל ל־15,000 נפש, ובשנת 1939 היא מנתה מעל ל־25,000 נפש. בכל שנות קיומה הייתה העיר על ישיבותיה הרבות מרכז רוחני־תרבותי גדול לכל מחוז הדרום. למרות זאת המקורות הפנימיים שנותרו מכתבי הרבנים דלים מאוד. יתר על כן, מרבית הכתבים שנותרו דנים בעיקר בפרשנות המקרא, בפירושים לספר הזוהר, בדיני שחיטה וכו' ואילו מספרות השו״ת — אחד המקורות המרכזיים שמהם ניתן ללמוד על חייה הפנימיים של הקהילה־ נותר מספר זעום. רבני מראכש היו מודעים לבעיית אובדן הכתבים ופיזורם. למשל, הרב רפאל מסעוד בן מוחא(1876-1781), אחד מדייניה החשובים של מראכש, הרבה להעתיק כתבי יד שמצא: ״מצאתי דבר אחד מפוזר וכדי שלא ישתכח הדבר העתקתי אותו בכאן״, בן מוחא, פרדס רימונים,ירושלים, תשל״ט, חושן משפט, סי׳ פא. ״צריך להעתיק כאן עניין אחד כדי שלא יהיה נאבד ויהיה בכאן למשמרת״, שם, סי׳ פ. או: ״ראיתי זה התקנה …ורציתי להעתיקה כדי שתהיה שמורה בידנו״. שם, סי׳ לו. אולם, למרות רגישותו של הרב לא ניצלו כתביו מהגורל הכללי של כתבי חכמי מדאכש ורובם אבדו. בשנת 1932 פרסם הרב משה זריהן, הרב הראשי של מראכש, ״קול קורא״ ליהודי מרוקו בכלל וליהודי מראכש בפרט ובו ביקש מהציבור לעזור באיסוף כתביו של הרב בן מוחא ובאיתורם כדי להביאם לדפוס: ״והכתבים הללו״, נכתב ב״קול קורא״, ״זה רבות בשנים מטולטלים ומפוזרים, על כן נבקש מאחינו היקרים שישתדלו במצווה הגדולה הזו וכל מי שיש לו מכתבי המחבר מיד יעבירם… ואפילו מי שאין לו מכתבי הרב חייב לשאול את חבריו ואת שכניו״. הכתבים שנמצאו רוכזו בספר פרדס רימונים, שהוזכר לעיל ובספר פרפראות לחכמה, ירושלים, תשמ״ד. על בעיית דלות המקורות מקהילת מרכאש ראה א׳ שטרית: הקהילה היהודית של מראכש בין השנים 1940-1880. עבודת דוקטורט, המחלקה לתולדות ישראל של אוניברסיטת בר־אילן (תשנ״ז) בהנחיית פרופ׳ שמעון שוורצפוקס.
התרבות הערבית־היהודית בספרד הנוצרית-יום טוב עסיס
התרבות הערבית־היהודית בספרד הנוצרית-יום טוב עסיס
כאמור היהודים שעברו לחיות בשלטון נוצרי דבקו בשפה הערבית כמרכיב חשוב של תרבותם האנדלוסית. המעבר הזה התגבר במיוחד משחרבה יהדות אלאנדלוס עקב רדיפות המואחדון, וחלק הארי של היהודים דוברי הערבית מצא מקלט בממלכות ההיספניות ובראשן קסטיליה. כל החצרנים היהודים בממלכות ההיספניות עד סוף המאה השלוש עשרה ידעו ערבית, וחלקם עלה לגדולה בזכות הבקיאות בשפה הזאת. ידיעת השפה הערבית אפשרה ליהודים מוכשרים להתמנות לתפקידים בכירים בקסטיליה ובארגוניה ולשמש דיפלומטים ושגרירים בארצות מוסלמיות.
בשנת 1085 כבש מלך קסטיליה אלפונסו השישי את טולדו, ובשנת 1118 כבש מלך אראגון ונווארה את סרגוסה. עם כיבושן של שתי ערים אלה מידי המוסלמים עברו לידי הנוצרים שני מרכזי תרבות חשובים על מלומדיהם וספריותיהם, ולפני העולם הנוצרי בכלל והנוצרים בקסטיליה ובארגוניה בפרט נחשפו אוצרות מדע, ספרות והגות של העולם הערבי. מכאן ואילך החלו מלכים ומלומדים נוצרים להתעניין בהעתקת יצירות שהיו כתובות בערבית ללשונותיהם. בשלטון הנוצרי הפכה טולדו לאחד המרכזים החשובים של התרבות הערבית־היהודית. סרגוסה וערים אחרות באראגון משכו אליהן חכמים יהודים בזכות רמת הלימודים, אף בתחום השפה הערבית ותרבותה. כאמור יונה אבן ג׳נאח בא לסרגוסה לאחר תקופת נדודים שהחלה בשנת 1012, וחי בעיר עד יום מותו. הוא קיבץ שם סביבו חוג מדקדקים וכתב שם את כתביו הפילולוגיים, ואלה עוררו זעם בקרב חכמים אחדים בקהילה. כתביו הרבים מראים שמדובר במומחה בעל שיעור קומה, וודאי הותיר אחריו בסרגוסה מורשת חזקה של התרבות הערבית־היהודית. אברהם בר חייא שהה בסרגוסה זמן מה לצורך לימודיו. פטרוס אלפונסי (פדרו אלפונסו), שעד טבילתו היה שמו העברי משה ספרדי, יליד הואסקה במחצית השנייה של המאה האחת עשרה, למד בעיר הולדתו ואולי גם בסרגוסה. הוא התנצר בעקבות מגעיו עם נוצרים לאחר הכיבוש הנוצרי של עירו. נראה כי כתב את ספריו בערבית, ומכל מקום בקיאותו במקורות ערביים, במקור ובתרגום, מעידה על חשיבות הערבית באזור ועל מקומם של יהודים משכילים בפעילות התרבותית והבלשנית בשפה זו. בסרגוסה חיו ופעלו גם מנחם אבן אלפואל, לוי בן יעקב אבן אלתבאן, משה אלתקאנה, יוסף אבן חסדאי, דוד בן סעדיה ובחיי אבן פקודה. יוסף בן שלמה אלפואל מהואסקה, שנולד לקראת סוף המאה השתים עשרה והיה מהחכמים החשובים באראגון במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה, הצטיין בבקיאותו בשפה הערבית. אביו היה רופא ומתומכי הרמב״ם הנלהבים ודגל בשילוב הפילוסופיה ביהדות. עם נכבדי הקהילה בסרגוסה במאה השלוש עשרה נמנו האחים בחיי ושלמה אלקונסטנטיני. בזכות ידיעת השפה הערבית התלוו האחים למלך ארגוניה ג׳איימי הראשון ושימשו מתורגמנים בימי כיבוש האיים הבליאריים וולנסיה. בחיי בן משה אלקונסטנטיני היה ראשון החותמים על החרם שהוכרז על שלמה מן ההר, שפתח בשנת 1232 במערכה נגד תומכי הרמב״ם, שהיו כמובן חסידי התרבות הערבית־היהודית. במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה עדיין נוסחו מסמכים משפטיים־עסקיים באראגון בערבית־יהודית. על כן הזיקה לערבית הייתה מנת חלקם לא של משכילים בלבד – גם יחידי הקהילה נזקקו לערבית לענייניהם העסקיים.
ידיעת השפה הערבית בקרב המוסלמים באראגון התדלדלה במרוצת הזמן. במאה הארבע עשרה התקשו בערבית המוסלמים עצמם, במיוחד אלה שחיו בצפון הארץ. עם השתלטות הנוצרים ובריחת העילית המוסלמית המשכילה נגזר גורלה של הערבית. המוסלמים באראגון השתמשו יותר ויותר ברומנסה של אראגון, דהיינו בלשון שהחלה להתפתח מן הלטינית, והערבית נותרה שפת הפולחן בלבד. במאה הארבע עשרה – החמש עשרה נכתבו בקסטיליה חיבורים על חוקי האסלאם ומסורותיו בקסטיליאנית, ואף באזורים אחרים, כולל אראגון, נכתבו חיבורים כאלה בניבים המקומיים. כך הפכו היהודים המשכילים באראגון למומחים לשפה הערבית. במספר ערים באראגון, ובראשן סרגוסה, היו משכילים יהודים גדולי המומחים בערבית ובתרבות הערבית, ובקיאותם בערבית הייתה ידועה גם מחוץ לגבולות אראגון.
ר׳ שלמה בן אברהם בן אדרת (הרשב״א), שחי בברצלונה שבקטלוניה במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה ובתחילת המאה הארבע עשרה, הפנה את שליחם של יהודי רומי שחיפשו תרגום עברי של פירוש המשניות לרמב״ם אל יהודי אראגון. בהקדמתו לסדר מועד ציטט המתרגם יוסף בן יצחק אלפואל את דברי הרשב״א לשליח מרומי: 'ומה לעשות לך כי הספרים אינם מצויים אצלנו, ומימינו לא הרגלנו ללמוד לשון הגר' [ערבית] ולא רגל על לשוננו, כי אם לשון הקדש נטה שפרירה בכל ארץ הצבי ולא יהל שם ערבי, ומאבותינו הקדושים לא נחלנוהו נחול, כי אין להמיר טוב ברע וקדש בחול, אבל איעצך נא עצה ושלם לעליון נדרך, ולך למלכות ארגון אולי תמצא חפצך. נראה כי מספר אנשים עסקו בתרגום פירוש המשניות לרמב״ם על פי הוראותיו של הרשב״א: יוסף בן יצחק אלפואל תרגם את סדרי מועד וזרעים (להוציא את החלק שתרגם אלחריזי), יעקב בן משה בן עבאסי מאראגון תרגם את סדר נשים, שלמה בן יוסף תרגם את סדר נזיקין, ונתנאל הרופא ב״ר יוסי בן אלמלי תרגם את סדר קודשים, ואף הוא היה מאראגון.
פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון-זיתים עם כבש
זיתים עם כבש
חומרים (ל־8-6 מנות)
1/2 ק״ג בשר כבש, או בקר חתוך לחתיכות כזית
1/2 ק״ג זיתים ירוקים דפוקים ללא גלעינים
2 גמבות 2
1/2 כוס שמן
לימון חי
2 כוסות מים
תבלינים
5 שיני שום
1 כפית פפריקה אדומה
1 כפית כמון
מעט מלח
אופן ההכנה
חותכים את הגמבות לרצועות ומטגנים קלות בשמן מוסיפים את שיני השום ומטגנים עד להזהיב מוסיפים את המים ושמים את הבשר החתוך בסיר לבישול למשך כחצי שעה, או עד שיתרכך מוסיפים את התבלינים
לפני שהבשר מתרכך לגמרי מוסיפים את הזיתים לבישול למשך כחצי שעה
כחצי שעה לפני גמר הבישול חותכים את הלימון לפרוסות בינוניות ומוסיפים מלמעלה
הטעם גם של הבשר וגם של הזיתים – מריר חמוץ – יוצא נפלא לדאוג שהזיתים לא יבושלו למעלה מהמידה, ושישמרו על הצורה ועל הטכסטורה ועל המרירות
אם מכינים יום קודם, יש זמן לבשר לספוג את טעם הזיתים ושאר התבלינים והטעם יוצא למעלה מנפלא.
אופן ההגשה: מגישים לשולחן בקערת הגשה.
הערה: במקור משתמשים בזיתים ירוקים ישר מהעץ ולא בזיתים מבוקעים מהסופרסל. במקרה זה צריך לסלק את המרירות היתרה שלהם לפני הבישול וזאת עושים על ידי שמסלקים את החרצנים ומרתיחים את הזיתים במים פעמיים או שלוש, כל פעם מסננים ומחליפים למים חדשים.
עצי זית
לאכול זיתים עם בשר כבש זה לאכול את מרוקו, עם כל רכותה ומרירותה. עצי הזית מתפשטים על כל הר וגבעה ויחד איתם עדרי הכבשים, שמחפשים מרעה. מי שאין לו עצי זית, לפחות עשרה, הוא לא מרוקאי, כי כל עץ זית נותן לך כ־40-30 ליטר שמן לשנה ומחיר ליטר שמן כ־30 דרהם, מה שנותן כ־1200 דרהם לחודש, שזאת משכורתו של שוטר או חייל. שמן, בניגוד לכבש, לא חולה ולא מת ובניגוד לכסף לא מאבד את ערכו. מאה עצי זית למשפחה זה לא יוצא דופן. סבא בראהים כשהייתי שואל אותו כמה עצי זית יש לו, היה עונה לי בתנועת יד שהם ״מגיעים עד ארץ ישראל״, וכשהייתי שואל כמה כבשים יש לו, היה עונה באותו אופן: ״הם מגיעים עד ארץ ישראל״. לימים הוא הגיע לארץ ישראל בלי כלום. את הכל הוא נאלץ להשאיר שם תמורת טרנזיסטור. הוא היה יושב ליד עץ הזית שהיה בגינת הבית שלנו בחיפה ורואה בדמיונו את כרמי הזיתים שלו, שהגיעו עד ארץ ישראל. לימים קנה לו כבש, קשר אותו לעץ הזית והיה רואה את כבשיו, שהגיעו עד ארץ ישראל. אחר כך הוא התחיל לצאת ולרעות את הכבש ברחובות חיפה. כשהמרעה לא נמצא על המדרכות, התחיל לצאת איתו מחוץ לעיר ושוכח את הדרך חזרה, עד שהיינו שוכרים רכב ומחזירים אותו הביתה. עם הזמן הוא התחיל להרחיק. פעם מצאנו אותו בעכו ופעם בנהריה. אחר כך הוא נעלם. האחרון ראה אותו עם הכבש שלו ליד עצי הזית במושב שתולה.
הזית מלווה אותך כל היום, בארוחת בוקר כזיתים שחורים, בארוחת צהריים כשמן לטבול בו את הלחם הטרי עם הפפריקה, ובארוחת הערב כשמן לטאג׳ין, ואם לא אכלת אותו כשמן או כזיתים, יש להניח שחטפת בו מכות מהמורה. כל פעם שאני מבקר בספרו, אני פוקד את עץ הזית בחצר בית הספר שממנו קטפתי למורה ענפים למלקות, נוגע בו ומהרהר, מה חלקו של עץ הזית במה שאני היום, ובמה שאני לא.
בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-פרק שני: ימי המלח
זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
פרק שני: ימי המלח
אבל וחפוי ראש ומהורהר יצאתי מבית הקברות, וכבר לא נחפזתי לעמוד מול נוף ילדותי שכה חשקתי ונרגשתי לקראתו. משהו שם הרתיע אותי לאחר שראיתי יהודים בעליבותם, וכמו לא אביתי לראות עוד ועוד יהודים בשפלותם. או שמא מלכתחילה יראתי מן המפגש הזה והביקור בבית הקברות לא היה אלא תירוץ דחוק לדחותו. אבל לבסוף ובאין מפלט היינו שם, נוכח הכניסה הראשית אל השכונה, שדרכה עשיתי פעמי לבית הספר מדי יום, ושכל בני משפחתי ומשפחת המלח הגדולה יצאו גם הם ובאו בה איש־איש לעיסוקיו. השער הגדול הזה, שהיה המבוא אל העולם החיצון בנעורי, לא היה לאמתו של דבר אלא פתח די עלוב לדרך ראשית צרה הדחוקה בין חנויות, עלובות ממנה, בניגוד מאכזב לדרך המלך הגדולה שנחרתה בזיכרוני, שמשני עבריה פניהם המחייכות של בעלי החנויות היהודים שאינם עוד. עתה הייתה השכונה מקום מפגש של מבוקא ומבולקא של רוכלים ומחזיקי חנויות ערבים, שפרשו את מרכולתם על אם הדרך עד כי היה צורך להיאבק כדי לפלס נתיב בהמולה הזאת. ואמנם גילו את אוזני כי אותה שכונה טרוטה ומזוהמת, שבימי זהרה אכלסה 20 אלף יהודים טרם ההגירה של שנות ה־50, כיום מצטופפים בה 100 אלף ערבים ויותר, אלה על אלה. וגם אם בימיה הטובים לא הייתה זו בדיוק שכונה נאה, אלא גיבוב של בתים ישנים, מהם מחולקים לדירות ומהם לחדרים צפופים שלא ידעו סדרי היגיינה תקינים, ורק מיעוטם היו דירות מרווחות של בעלי בתים שהפרוטה מצויה בכיסם – עתה הרע היה לגרוע, והגרוע לבלתי נסבל, והדחוק למפוצץ, ומגורי העוני למאורות שאינן ראויות למגורי אדם. משעה שעזבו היהודים, המון רב של כפריים והרריים ערבים וברברים אצו לרשת את מקומותיהם בלא שהייתה בידם פרנסה ובלא שהממשלה יכלה להבטיח להם צורכי קיום. וכאשר לא היה מחסה לראשם, התנחלו בקרנות רחוב ומתחת לסמטאות מקושתות וחשוכות וניסו להיבנות מחדש מכל הבא ליד. והיד איננה משגת.
החנויות, שאחדות מהן הציעו בזמנו סחורה מגוונת וראויה, חלקה סדורה למשוך את עין הקונים, הפכו עתה לחצרות אחוריות לרוכלים ולמצבורי גרוטאות וזוהמה, שפלא הוא כיצד בעליהן מוצאים בהם את ידיהם ורגליהם. הכול נערם בצדי הדרך, והולכי רגל בטלים משוטטים אנה ואנה כחלק מן התפאורה הבלתי סדורה הזאת. ואז, להבדיל מחנויות שהן מקום לבוא ולקנות בו, הן היו לחלק מהתוהו ובוהו שספק אם מישהו ידע לשם מה, משום מה ובשל מי הוא שם. והעיקר, זוהי ״עיר״, וזהו ״המרכז המסחרי״, והעוברים והשבים הם ״לקוחות״, והמסחר מתנהל לו כדרך הטבע, ממש כמו עסקי האוויר של מנדלי מוכר ספרים. ההמונים אינם עשויים מקשה אחת. גברים יחפים עם גלביות שחוקות לגופם ולפרקים גם כיסוי ראש שהיה לפנים כובע, נתערבבו בנשים כבודות שעטו לקומתן התמירה גלימות צבעוניות מרחפות ששוליהן נגררו אחריהן כשובלי שמלת כלה. את פניהן הסתירו ברעלות ססגוניות נאות, ובמקום שיסיחו מהן את דעתם של גברים, הן משכו תשומת לב יתרה בעיכוזיהן מאחורי קפלי גלימותיהן ובמבטיהן העזים דרך סדקי כיסוי הפנים שרימזו לעיניים בוהקות, סקרניות, עולצות ומלאות חיים. כאילו מאחורי רעלתן הן היו בנות חורין להלעיג על הגברים, להתגרות בהם ולהלהיט את יצריהם בעודן נחבאות מאחור פרגודן הנייד ומתחסדות מאחורי מלבושן הצנוע. כשראיתין, עלתה בזיכרוני ח׳דיג׳ה, הברברית התמירה והנאה ששירתה בביתינו, גרה עמנו וסייעה לאימא ז״ל לגדל את ילדיה שהביאה לעולם כמעט מדי שנה עד שכלו כוחותיה. ח׳דיג׳ה הייתה צעירה ונראתה נטולת דאגות שכל צרכיה על בני המשפחה והיא אחת מאתנו. הייתי צופה בה כאשר התקינה עצמה לצאת לרחוב לשליחויות. בטרם תסווה פניה מאחורי הרעלה ותחביא את רגליה הארוכות תחת גלימה, הייתה מצטבעת ומגנדרת פניה עד כי שאלתיה מה בצע אם ממילא איננה מגלה את פניה בציבור. ה׳דיג׳ה חייכה, לפעמים הצטחקה במבוכה לתמימומו של הילד הסקרן, ולא יספה. אנלפביתית הייתה, אך כל סדרי מועד וחג שלנו ידעה ואפילו את ברכות הקידוש, המוציא על הלחם וברכת המזון. בכל ערב שבת ומועד נטלה כסף כדי ללכת מעצמה, בלי שידחקו בה, לקנות את עיתון יום המחרת. בערב ראש השנה וכחלק מהכנות החג נטלה מעות לשני ימי עיתון. למחרת, בלי שאיש הזכיר לה, בעודנו בבית הכנסת, אצה למלא את חובתה ולהביא עיתון, אך מה רבה הפתעתו של אבא ז״ל בשובו מן התפילה כאשר מצא על שולחנו שני עותקים מן העיתון. לשאלתו היא השיבה, בתום שובה לב שעוד הוסיף לה חן, כי במקום שתטרח פעמיים לקנות בשני ימי החג, היא התחכמה ורכשה באחת שני עותקים כדי שיקרא אחד היום והשני למחרת. היא לא ירדה לסוף דעתנו כאשר פרצנו כולנו בצחוק ועוד ימים רבים הזכרנו לה את טעותה התמימה.
דן אלבו שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן -ב. רבי עמרם בן דיוואן וחלות השבת מגן עדך.
ב. רבי עמרם בן דיוואן וחלות השבת מגן עדך.
ברית מספר 25
מימון אזולאי מסתחר – לשון הנקוטה על ידי רבנים ופוסקים בספרות השו"ת – היה לפרנסתו מחוץ לוואזן, בכפרים של ישמעאלים. ביום חמישי מימון לא חזר מהטמפוראדה – זמן סבב הרוכלות בכפרים, נקרא טמפוראדא פעמים נמשך שבועות ופעמים חודשים. Temporada בספרדית פירושו: עונה, תקופה, זמן. בפי יהודי צפון מרוקו, המונח ביטא את זמן העבודה של בעלי המלאכה והרוכלים היהודים מחוץ לעיר- ומעותיה של שרה רעייתו התמעטו וביום שישי אזלו לגמרי. היא ידעה כי אם רק תפנה לאחד מרבני הקהילה, ר' משה אלבאז, ר' יוסף אלבו, ר' רפאל פימיינטה, ר' יעקב טולילה או ראב״ד הקהילה ר' רפאל בירדוגו לבקש סיוע, מיד ישלח אליה גבאי הקהילה עם מעות לשבת די לצרכה ולצרכי ילדיה. ואף על פי כן לא עשתה כן, לפי שלא רצתה חס ושלום להטיל דופי באשה שהיה מסכן את נפשו בדרכים, כדי לזון את בני ביתו. הלכה שרה לבית הכנסת הגדול בפונדק סלא – שם מקום שבו התגוררו יהודים ובו שכן ביה״ב ע״ש ר׳ עמרם בן דיוואן – רכנה על הפרוכת ואמרה לצדיק רבי עמרם בן דיוואן "יא רבי עמרם, הנה באתי אליך! הנך עדי שאיני רוצה נדבה מאיש ואיני רוצה להלבין את פני בעלי שלא יחשוב איש, חם וחלילה שאינו עושה די לפרנסתי ולפרנסת ילדינו ואיני רוצה לקטרג כלפי השם יתברך על רעבוני ושאינו משגיח עלי ועל ילדיי חם ושלום, דע כי לא נותר לי דבר בבית, אפילו זית לשבת אין לי, הנה שפכתי בפניך את לבי אם תרצה תאכיל אותנו! ואם תרצה תרעיב אותנו! מרגע זה אני, בניי ובנותיי בידיך!"
באותו רגע, בעודה לשה את חלות השבת התגלה רבי עמרם בן דיוואן לפני הרמנה – אחות בספרדית דרך רווחת לפניה ולציון שמות נשים קרובות בקהילות הצפון, דוברות יהודית ספרדית – זוהרה רעיית החכם השלם ר' יוסף אלבו, ואמר לה: "ראי בתי חמדתי, עדת מלאכים תרד השבת לעולם ומלאך אחד יבוא בזכותך לוואזן." וכשסיים ונעלם, נכנם רבי יוסף אלבו ואמר לרעייתו: "הרמנה זוהרה, הוסיפי נא קדרת בשר – ר' יעקב בירדוגו ופמלייתו אנשי מעלה ויחס יתארחו בביתנו, ויסבו בשבת לשולחננו." ולפי שנרמזה שעתיד המלאך שריאל לבוא לוואזן בשבת לבתי היהודים לא שאלה ולא אמרה דבר. נטלה בשר, ירקות ושוטים תבלה בתבלינים והכינה תבשיל טוב לעין ולחיך, הניחה את תבשיל השבת על הכירה ונפחה במפוח על הגחלים, ובתוך כך, הבחינה כי הכירה סדוקה בסדק גדול, ותיכף תשתבר כי לא תוכל להחזיק את כובד הקדרה. היא נמלאה דאגה שמא תחמיץ את מצוות הכנסת האורחים ושמא יבוא ר' יעקב בירדוגו ופמלייתו ולא ימצא תחת ידה מזון די הצורך להאכיל את כולם. על כן ירדה במדרגות, עם הקדרה בידיה ופנתה לבית שרה אזולאי שכנתה לטול ממנה רשות לבשל על הכירה שלה, אך זו לא הייתה בבית. ולפי שראתה שהכירה פנויה והזמן דוחק הניחה את קדרת הבשר והירקות על הכירה של שרה. אמרה בלבה: כשתבוא שרה אספר לה שנדחקו הרגעים ואזלו לפני כניסת השבת ומיד לקחתי רשות לעצמי להניח את הבישול שלי על הכירה שלה. הדליקה הרמנה זוהרה את הגחלים, נפחה בהם במפוח עד שעלה סומק ברמץ, הניחה את הסיר ועלתה לביתה. ובדרכה חשבה כמה גדולים רחמי שמיים שסבבו את הדברים כך ששרה סיימה כבר לבשל את תבשיליה לשבת וכירתה עומדת ריקה. כשסיימו המתפללים את התפילה במלים: "תורת משה אמת ונבואתו. ברוך עדי עד שם תהילתו", יצאה מבית הכנסת של ר' עמרם בן דיוואן ופנתה לביתה שרה אזולאי והיא בוכייה עם שלושת ילדיה הקטנים. מה רבה הייתה הפתעתה כשמצאה על הכירה שלה קדרה מבעבעת, מלאה עד שפתיה בתבשיל בשר וירקות. "נס עשה לי בן דיוואן, נס עשה עמדי הצדיק רבי עמרם." צעקה ברגשה. נכנסה עם ילדיה פנימה ומצאו שולחן ערוך ועליו חלות. מעיינות השמחה הציפו את לבה. ילדיה הסבו לשולחן כמידי שבת בלי להבחין בנס. פתחו את הקדרה ומיד עלו ממנה אדי התבשיל החם ומלאו את החדר בניחוח של גן עדן. אמרה להם אמם: טלו לכם זהו מאכל של אליהו הנביא. אותה שעה הגיע ר' יוסף אלבו מבית הכנסת של הנגיד דניאל אזולאי עצב על כך שרעו ר' יעקב בירדוגו בעל"עדות ביעקב" הראב״ד של מכנסא התעכב מפאת הגשמים העזים בדרך. וכיון שלא פגש את מימון שכנו בבית הכנסת, הלך לביתו לשאול לשלומו. וכשנקש על הדלת יצאה מיד הרמנה שרה אזולאי רעיית מימון וסיפרה לו על הנס שעשה לה הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, שהניח חלות שבת על שולחנה וקדירה מלאה תבשיל בטעם גן עדן על הכירה שלה. נפעם מהנס, עלה לביתו שבקומה השנייה. כולו נסער ונרגש סיפר לרעייתו את סיפור הנס שנעשה לשכנתם שרה רעיית מימון אזולאי. אמרה לו הרמנה זוהרה: "הכל משמים, הכל משמים, נרמזתי שר' יעקב בירדוגו יתעכב מפאת בואו של המלאך שריאל, כי אין שני מלאכים יכולים לדור במדור אחד, שידוע שאין מקום בעולם שיכול להכיל באותה עת את להבת אורם של שני מלאכים. ולפי שידוע שבין מלאך בשר ודם ומלאך מרום – מלאך מרום קודם, ירדו גשמי הזלעפות לעכב את רבי יעקב בירדוגו בדרך, מלהגיע לכאן.״
לפי שידעה שבאותו רגע ממש, מסב המלאך שריאל לשולחן שבת בבית שכנתה, הודתה לבורא עולם בלבה על שזכתה כמו אברהם אבינו להאכיל מלאך מרום ממעשה ידיה. ממרחק נשמע קול מופלא מלא הדר בוקע מבית שכנתה ומברך "המוציא לחם מן הארץ" בניגון ערב ששמעה פעם במקום כלשהו שלא הצליחה לזכור היכן. מבלי שידע דבר מכל זה, אמר ר' יוסף אלבו: "ניגון זה, נוהגים בו המלאכים ברדתם לעולם הזה, זהו ניגון של עולמות עליונים, שאינו מהעולם הזה כלל, אות הוא שהמלאך שריאל שורה עמנו. שהרי מימון אינו כאן ולפי שאין איש בשר ודם יכול להרים את העולם הזה לעולמות עליונים, ברי, שמלאך מעולמות עליונים ירד לשיר את הניגון הזה." והגם שידעה כיצד הגיעה הקדירה לכירת שכנתה והחרישה, בכל זאת תהתה כיצד הגיעו חלות השבת לשולחנה של שרה אזולאי ומי הצדקת שנפלה בחלקה הזכות ללוש חלות שבת עבור המלאך שריאל. בעודה מהרהרת בדבר שמעה את קולו השמימי של המלאך שריאל אחר שסיים לברך את ברכת המזון, לוחש לאזנה "אשריך, זוהרה שכל העולם נברא למען החסד, תנוח דעתך בעניין החלות, לפי שלא נותר די זמן עד כניסת השבת ללישת בצק ודי זמן לתפיחתו ולאפייתו שלח רבי עמרם בן דיוואן בידי את זוג החלות מגן עדן."
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
תרומות מנוצרים
במקרים מעטים נטלו שלוחי א״י רשות לעצמם לקבל תרומות גם מידי נוצרים. כך עשה המקובל ר׳ נתן שפירא, שליח האשכנזים בירושלים בשנות תט״ז—ת״כ (1656—1660), שקיבל באמשטרדם מידי נוצרים ידידי היהודים סך 390 דוקטים, והנוצרים בהולנד פנו מצדם לנוצרים שבאנגליה, ואף הם שלחו לירושלים 300 לירות־שטרלינג, תרומה הגונה בימים ההם. אמנם הדבר לא עבר בלי התנגדות. הכומר ידיד־היהודים שעסק באוסף הכספים באנגליה. מספר, שבשעה ששמעו היהודים הספרדים באמשטרדם שר׳ נתן שפירא קיבל תרומות מידי נוצרים, חשדו בו שהוא ביקש את התמיכה והיה בדעתם לנזוף בו בבית־הכנסת, אבל נרגעו בהודע להם שהשליח לא פנה בבקשה לנוצרים אלא הם תרמו מאליהם בשמעם על צרות יהודי ירושלים. ואף על פי כן נתעוררה שאלה בא״י אם מותר להשתמש בכספים אלה, ור׳ יעקב חאגיז, מרבני ירושלים בימים ההם נשאל: ״בהיות שיש באינגילטירא גויים שאינן עובדין את הצלמים אבל משתפין שם שמים עם דבר אחר, ויש שמתנדב לבו לשלוח צדקה לעניי א״י מספקא לן אם מותר לקבל מהן לפרוע חובות הגוים שמצרים לישראל ויש סכנה בדבר״, והוא פסק להתיר בדיעבד. במאה התשע־עשרח התירו לעצמם שלוחי א״י שונים באמריקה ובאוסטרליה לעשות תעמולה גם בין הנוצרים ולקבל תרומות מידם. כך נהג ר׳ חנוך זונדל שליח ירושלים בניו־יורק בשנת תקצ״ב (1832) ודבר זה עורר עליו תרעומת מנהיגי היהודים שם״. הוא גם בא בדברים עם חכמים נוצרים ונתן הסכמה על מלון עברי שנתחבר עי׳י אחד מהם. ר׳ משה סוזי שליח טבריה בניו־יורק בשנת תר״ח (1848) לא נמנע אפילו מלהשתתף גם באספה בכנסיה מתודיסטית. ר' חיים צבי שניאורסון, שליח כולל חב״ד באוסטרליה באמצע המאה התשע־עשרה, הרבה לגבות תרומות מידי נוצרים, ובשל כך רננו אחריו בירושלים.
בכלל לא נמנעו שלוחי א״י מלבוא בדברים עם חכמי הנוצרים. אפילו קנאי גדול כר׳ משה חאגיז, הלך לבקר בהמבורג את הביבליוגרף הנוצרי הנודע י. ר. וולף וראה את אוסף הספרים וכתבי־היד העבריים שבאוצרו. הרב חיד״א הלך בפאריז לראות את אוצרות האקאדמיא שם בלוית מנהל המוסד ההוא. שלוחי חברון באמריקה ר׳ שמואל הכהן ור׳ חיים יצחק קאריגאל נפגשו בניו־פורט עם התיאולוג הנוצרי עזרא סטילס ושוחחו אתו ארוכות. ביקוריהם של שלוחים אלה בעיר העלו את כבוד היהודים בעיני שכניהם.
בקהילה חשובה שוהה השליח כמה שבועות ולפעמים גם כמה .חדשים, והוא משתמש בזמן שהותו בה לא רק לשם גביית הכספים וסידור הענינים הנדרשים ממנו ע״י הקהילה, אלא גם ממשיך את פעולתו בקהילות שכבר עבר בהן ומכשיר את הקרקע לפעולות בקהילות שהוא עתיד לילך אליהן. הוא משתדל לשמור על הקשרים האישיים עם מארחיו ותומכיו בקהילות שכבר ביקר בהן, מודה להם על מעשיהם, מעוררם למלא את הבטחותיהם ולעורר אחרים לעשות כמוהם, שולח להם ידיעות על פעולותיו ועל המתרחש בקהילות וכו'.
הרב חיד״א, שליח חברון, שהה בשליחותו הראשונה, בשנות תקי״ג—תקי״ח (1753—1758), בליוורנו קרוב לשני חדשים, באנקונה שלשה שבועות, בויניציאה שלשה חדשים, בפראנקפורט־דמיין שלשה חדשים, באמשטרדם שלשה חדשים, בלונדון שני חדשים, בבורדו חמשה שבועות, בבאיונה שלשה שבועות, בטורינו חודש, וכוי.
וכן כותב השליח לקהילות שהוא עתיד לבקר בהן ומבקש להכין בהן את כל הדרוש להצלחת שליחותו. מהקהילות הקטנות שאין הוא יכול ללכת אליהן הוא דורש לשלוח לו את התרומות לקהילה הגדולה. הוא שולח להן העתק אגרת־השליחות או האגרת־לנדיבים, או מתאר באגרתו את המצב בא׳׳י, מצטדק על שלא יכול היה לבוא בעצמו בנימוקים של חסכון־בהוצאות, חוסר זמן, פחד שודדים, חולשה, מחלה, זקנה, מזג־אויר קשה וכר, ודורש מהן למלא את חובתן אף על פי שלא זכו לראות את השליח.
שליח עושה שליח
במקרים רבים ממנה שליח א״י שליח מבני המקום לקהילות הקטנות שהוא אינו יכול לילך אליהן, ומוסר בידו שטר כוח־הרשאה וגם אגרות לקהילות הקטנות. ר׳יום־טוב קריספו, שליח ירושלים במרוקו בשנת תע״ח (1718) שולח מפאס את ר׳ יוסף בן סעיד אבוזאגלי אל הקהילות הנדחות בנאות מדבר סהרא.». ר׳ אהרן אשכנזי, שליח טבריה בארצות ערב בשנת תקמ״ח (1788) לערך, ממנה בעמדיה את ר׳ ששון בן שמואל לשלוחו אל הקהילות הנדחות אשר בהררי כורדסתאן. וכך עושים שם כמה שלוחי א״י אחרים סמוך לאותו זמן. ר׳ שמואל בנימין, שליח ירושלים לאותן הארצות לפני שנת תקל״ב (1772), שולח מעיר עמדיה את משרתו סעדיה כהן לקהילות הקטנות שבהרי כורדסתאן. שליח א״י בבגדאד סמוך לאותו זמן ממנה בבגדאד שליח במקומו אל ״כל העירות והכפרים שהם קרובים לבבל דרך ה׳ ימים, ז׳ ימים, עשרה ימים״. ר׳ יוסף ישראל הלוי, שליח ירושלים באיטליה ובצרפת בשנת תקפ״ח (1828), ממנה את ר׳ מיכאל עלון ממרוקו לשלוחו אל הקהילות הקטנות. וכן רבים. לא תמיד מקבלים על עצמם בני הקהילות הקטנות סידור זה. בני הקהילה הכורדית כויסנג׳אק כותבים בשנת תקכ״ג (1763) אל ר׳ שלמה אזנאתי שליח צפת, ששלח אליהם את משרתו לגבות תרומה! ״אם ירצה האדון יבוא ונראה פניו כהקבלת פני השכינה ונתן לו נדבה״, אבל הם מסרבים ליתן לבא־כוחו.
השליח עומד בקשר־מכתבים גם עם שלוחי־א״י אחרים הפועלים באותו אזור־השליחות והם מחליפים רשמים וידיעות, מסייעים זה לזה ע״י המלצות, או מגינים על עצמם זה מפני הסגת־גבולו של זה.
וכן נמצא השליח בקשר עם העיר השולחת לא רק בענין משלוח־כספים, אלא גם בשעה שהוא צריך לעזרתה של א״י, כגון אם יצא קול לעז של זיוף על אגרות שליחותו או השליח שמעל בכספי שליחותו. במקרים כאלה מבקש השליח את שולחיו בארץ להעיד על כשרותו וכשרות אגרת־שליחותו. וכן מבקש השליח את שולחיו להכחיש שמועות העשויות להזיק לשליחותו. כך מבקש, למשל, שליח טבריה בצפון אפריקה בשנת תק״ט (1749) להכחיש את השמועה שטבריה נחרבה, שמועה שנתפשטה במחוז שליחותו והזיקה לפעולתו. השליח הוא איפוא איש טרוד מאד, אפילו בשעה שאינו מטלטל בדרכים, ונאמנים עלינו דברי הרב חיד״א שליח חברון שכתב בשנת תקט״ו(1755) לאחד ממארחיו באיטליה ״ומיום בואי אל הארץ הזאת רבו טרדות דמצוה ורשות, ולא אני בן חורין לכתוב אפילו אגרת שלומים״.
לפני פרידתו מהקהילה משתדל השליח לקבל ממנהיגי הקהילה, נדיביה ורבניה, אגדות־המלצה לקהילות אחרות. קהל קנדיא ממליץ בשנות רל״ג—רל״ד (1473—1474) על שלוחי ירושלים ר׳ יוסף הדיין ור׳ משה עשרים וארבע. קהל דמשק ממליץ, בשנת ש״ן (1590) לערך, על שליחותו של ר׳ בצלאל אשכנזי מירושלים. קהל ויניציאה ממליץ בפני קהילות איטליה על שליח ירושלים ר׳ דוד אמרו נזיר בראשית המאה השבע־עשרה. קהל בצרה בארם־נהרים ממליץ בפני קהל קוג׳ין בהודו, בסוף המאה השמונה־עשרה על שליחותם של ר׳ דוד מאימראן שליח טבריה ועל ר׳ חיים אברהם ישראל זאבי שליח חברון. ר׳ משה זכות ממליץ בפני תלמידיו וידידיו על שלוחי א״י ר׳ חייא דיין, ר׳ חייא גבריאל ור׳ יוסף שליט ריקיטי, ר׳ יחודה אריה די מודינא מויניציאה ממליץ בשנת שנ״ח (1598) בפני ר׳ מנחם עזריה מפאנו על שליח א״י ר׳ רחמים איש רומא. ר׳ דוד לחנו רב בקרסובזר בקרים ממליץ בשנת תפ״ח (1728) בפני קהל הקראים בכפא על שליח חברון ר׳ אליהו ן׳ ארחא וכאלה רבות.
תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית. חיים שירמן
רב סעדיה היה כמובן שמרן בהשקפותיו על הדת וההלכה, אולם חיבוריו מעידים על אופקו הרחב, על בקיאותו בספרות הפילוסופית הלא יהודית, על התעמקותו בדרכי ההבעה הערבית ועל שאיפתו לכתוב בסגנון עשיר ויפה בלשון זו. סמכותו בכל מה שנגע ליהדות היתה מקובלת על כולם ומעבר לכל מחלוקת, ועל כן היה מפעלו הספרותי חשוב ביותר בעיניהם של משכילי ישראל, ובראש ובראשונה בעיני משכילי ספרד: הוא היה להם האילן שיכלו להיתלות בו כשרצו לעסוק בפילוסופיה, בבלשנות ואף בשירה בגילוייה השונים. נראה שסמוך לסוף המאה העשירית כבר היתה ההשכלה הערבית נפוצה למדי בין יהודי ספרד, ובמאות הי׳׳א והי״ב הגיעה השפעתה למרום שיאה. לא היה אז תחום במדע היהדות שלא כתבו עליו בלשון הערבית: לא רק על פילוסופיה, בלשנות ופרשנות המקרא, אלא אפילו על ענייני הלכה. אין צורך להדגיש שיחד עם הלשון החדשה חדרה לספרות היהודים גם רוח חדשה ודרך חשיבה חדשה. כדוגמה קיצונית של הסתגלות לאווירת הסביבה יש להזכיר את חיבורו העיקרי של שלמה אבן גבירול בתחום הפילוסופיה, ׳מקור חיים׳, שלא רק שנכתב בערבית, אלא אף אינו מגלה בשום מקום שמחברו היה יהודי. אין בספר מובאות מן התנ״ך ואף לא רמיזות אליו. אין זה בוודאי מקרה שמחבר הספר, ששמו שובש על ידי למדנים מאוחרים ל׳אביצברוך, נמנה עם חכמי ספרד. לימודה של הלשון הערבית הספרותית דרש הרבה זמן והתמדה, אך משכילי ישראל התמסרו לו ברצון. יהודה אבן תיבון, המתרגם הנודע, מבקש בצוואתו מבנו שישקוד על לימוד הכתיבה הערבית ועל דרכי עריכת המכתבים בלשון זו. ההשכלה הערבית כללה מאז גם את השירה, ויודעים אנו שהנגיד העתיק מחברת ובה שירים ערביים כדי שיהוסף, בנו הקטן, יוכל להשתלם בעזרתה בשפה הערבית ובכתיבה תמה. במלאכת הקודש של ההעתקה עסק האב כשישב במחנה עם צבאו, בעת מלחמה.
חיבורו הגדול של משה אבן עזרא על השירה העברית מביא לנו מקצת מן השירים הערביים שהיו ידועים ליהודי בעל תרבות ערבית רחבה. במחקר חשוב בדק נ׳ בראון את המובאות הערביות שבחיבור והראה שהן שאובות מתוך שיריהם של עשרות מחברים שונים בני תקופות שונות. לתוצאות דומות הביאה גם בדיקתן של המובאות השיריות בחיבור הבלשני ׳אלמואזנה׳ של יצחק אבן ברון, בן זמנו של משה אבן עזרא; היא נערכה על ידי פ׳ קוקובצוב. ברם עשרות מובאות נוספות מסוג זה מפוזרות בעוד כמה ספרים מן המאות הי״א והי״ב (למשל משל שלמה אבן גבירול, יונה אבן ג׳נאח ואפילו בחיי אבן בקודה), ורבות מהן עדיין לא נחקרו ולא זוהו. אולם גם על פי החומר שמוצאו ידוע לנו היום אפשר לומר כי משכילי ספרד היהודים הכירו יפה את השירה הערבית הקלאסית של התקופה הקדם מוסלמית. אף על פי כן, יהודי ספרד, כמו שכניהם המוסלמים, חיבבו יותר את המשוררים הערבים החדשנים של התקופה העבאסית, ובין אלה במיוחד את אַלמֻתַּנַּבִּי. מעריציו היהודיים ציטטוהו לעתים, ויהודה הלוי אף תרגם מכתם ממנו לעברית. אגב, תרגומים ממשיים מתוך השירה הערבית עולים לפנינו, עד סוף המאה הי״ב, רק לעתים מזומנות, אך במסגרת מפעל התרגומים הגדול שהתנהל בספרד מסוף המאה הנזכרת ואילך מופיעות בלבוש עברי גם כמה יצירות סיפוריות מחורזות. בין יהודי ספרד קמו גם משוררים שכתבו ערבית, אלא שדווקא שיריהם של אלה לא נשתיירו ברובם עד זמננו., תופעה זו מקבילה לאובדנם של רבים מחיבוריהם של מחברים יהודים שכתבו ערבית: ואפילו אלה מהם שהגיעו לידינו נמצאים לנו לפעמים רק בהעתקה יחידה ולקויה. ספרי רבים מהם שרדו רק בתרגומם העברי. יהודי ספרד המאוחרים לא שמרו על השירים הערביים של אבות אבותיהם, והמעטים מהם שהגיעו לזמננו זוהו בזכותם של סופרים ומעתיקים מוסלמים. יודעים אנו שחסדאי אבן שפרוט, הראשון מבין השרים רמי המעלה שקמו בתוך יהדות ספרד, קיבל שירי שבח גם בערבית. משה אבן עזרא מעיר בסקירתו על התפתחות השירה העברית בספרד כי אחדים מן המשוררים הנזכרים על ידו חיברו גם חרוזים ערביים. מספרם הכולל היה בוודאי גדול יותר משניתן לשער היום: כך למשל נתגלו בזמננו בין קטעי הגניזה גם שרידי יצירה ערבית רבת היקף שנתחברה בידי יהודה אלחריזי.
כאמור רוב הידיעות על משוררים ערבים מקהל ישראל נשתמרו אצל סופרים ערבים, ומובן מאליו שלפרסום הגדול ביותר זכו אצלם היהודים שוויתרו לא רק על שפתם הלאומית, אלא פנו עורף גם לדתם. הללו הלכו בדרך ההתבוללות עד תומה, וביניהם מן הראוי להזכיר את אבו פצל אבן חסדאי, בן המאה הי״א, שעליו עוד ידובר להלן. מתקופה מאוחרת יותר נזכיר את אברהים אבן סהל (מת בשנת 1251), שהמיר את דתו, כפי שמגלים כמה שירים מחוצפים שחיבר, לאו דווקא משום שהכיר באמיתות האיסלאם. איש זה זכה לפרסום ניכר בעולם הערבי, ועדות לכך יכולות לשמש המהדורות המרובות של קובץ שיריו הקטן. תעודות שונות מזכירות מדי פעם בפעם גברים ונשים ממוצא יהודי ששימשו זמרים ונגנים בחצרותיהם של שרים ערבים (ואף ׳נערי תענוגות׳ היו ביניהם); מקצועות אלה דרשו השכלה ספרותית טובה, והופעת יהודים בתחום זה היא אות למידה רבה של הסתגלות לסביבה הערבית ולהתבוללות בה. פיתויי התרבות הערבית העשירה והמגוונת היו ללא ספק עזים מאוד. העיון בספרי מדע רציונליסטיים עשוי היה בוודאי להוליד ספקות בלבם של אלה שאמונתם היהודית לא היתה שורשית ומוצקת, ומכאן לא היתה רחוקה הדרך ליחס אדיש וקריר לאמונת האבות ובסופו של דבר להינתקות ממנה, קל וחומר אם נזכיר שהמומר יכול היה לשפר את מעמדו בחברה ואף להתעשר, אם היטיב להסתגל אל סביבתו. והנה דווקא בשעה שהטמיעה בתרבות ערב הלכה וגדלה, קמה בספרד שירה עברית לאומית שהיתה כעין משקל נגד לשאיפות המתבוללים. המשוררים העבריים שגדלו בעצמם על ברכי התרבות הערבית הגנו על הלשון העברית ועל המורשה שהנחילו להם אבותיהם, והם גם הצילוה מכליון.
- הערת המחבר : בין המחברים הספרדים שספריהם הכתובים ערבית אבדו נמנים גם אישים חשובים כגון שמואל הנגיד, יונה אבן ג׳נאח, שלמה אבן גבירול ואחרים. גם חיבורים רבים משל רב סעדיה גאון אבדו. ספרו של משה אבן עזרא, ׳מקאלה אלחדיקה׳(׳ערוגת הבושם׳), העוסק בעיקר בנושא ההשאלות שבמקרא, נותר בידינו בהעתקה בודדת (כ״י ששון 412).
Histoire des juifs de Safi-Brahim Kredya
En conséquence de ces considérations et d'autres, les étrangers se mirent à accorder des protectorats à tour de bras et 
dans de nombreux cas, ces derniers « se vendaient publiquement comme n'importe quelle marchandise ». Plusieurs consuls et plusieurs négociants y trouvèrent « une marchandise qui se vendait rapidement… et qui générait des bénéfices sans peine, beaucoup plus qu'un appareil importé ou une peau exportée ». Dans une lettre du gouverneur de Safi, Tayeb Benhima, adressée au Ministre des Affaires étrangères du Maroc, celui-ci disait : « Le consul espagnol résident à Safi a exagéré l'octroi des protectorats en ville et dans des campagnes, illégalement… et les jugements sont paralysés par la multitude des demandeurs de protection consulaire, indûment» D'autre part, le consul français, le docteur Allard « vivait de ce que lui rapportait le commerce des protectorats ; il plantait sa tente dans le souk de Khemis Zemamra, dans les Doukkala, surmontée du drapeau français et il y exposait des cartes de protection comme on exposait des marchandises ».
La quantité de « protégés » atteignit parmi les habitants de Safi « le nombre de cent cinquante individus » entre les années 1863 et 1900, dont la moitié étaient des juifs. C'était un effectif considérable par rapport à l'ensemble de la population de la ville qui approchait les deux mille cinq cents personnes et où les juifs en représentaient le quart. Pour l'exemple, nous citerons ci-dessous quelques noms de juifs de Safi « protégés » :
1- Des États-Unis d'Amérique : les membres de la famille Ben Zakar dont le chef, Ishaq, était l'adjoint du Consul américain à Safi en 1872, remplacé ensuite par son fils aîné Yaacob jusqu'en 1888. Son frère Moshé lui succéda dans cette fonction. Étaient également protégés des États-Unis, Chlomo Amsellem Al Mergani qui a été adjoint du Consul des USA à Safi en 1890, et les commerçants Abraham Ben Dawid Ohayon et Moshé Harzan27.
- – De la Grande-Bretagne : Moshé Bou Ouadnine et Lahbib Bensabat qui étaient interprètes ; Said Azoulay, Lahbib Attias, Hadane Cohen Rbati, Abraham Ould Lhazzane, Yaacob et Said Ben Abraham Ben Said Ohanna, Makhlouf Tanjaoui et Youssef Ould Ishaq Ben Saâoud, Haron Ould Mimoun Ohayon : ils étaient tous courtiers des négociants ou des sociétés commerciales anglaises.
– De l'État espagnol : Massoud Ben Âaddi El Asafi, Yaacob Leibi Tetouani, tous deux interprètes auprès du Consulat ; Sellali Ben Ikane, Zahra Beitone, Ishaq Tanjaoui, Brahim Mimrane, Mimoun Ben Lhazzane, Brahim Ohayon, Nessim Liwy, Youssef ould Brahim Liwy, Chamâoun Cohen, Shalom ould Liwy, Abraham Moshé Bou Ouadnine et Youssef ben Yahouda Souiri.
4.- De l'Italie : les interprètes Lyaho ben Dawid Ohayon et Mardoshé Lewy ; les courtiers Yahoda old Haïm ben Ishaq, Yahoda Ben Hammo Lamjadli et Nessim ben Moshé Hmizzo (le dernier était celui du frère du délégué consulaire italien).
- – De l'État français : Salomon Attya, interprète adjoint au Consulat français en 1880 et 1881 ; Makhlouf Ohayon, Haroun Boukdada, Ishaq Liwy, commerçants ; Massoud Ben Khalifa, courtier du docteur Allard précité ; Dawid Sarwilas, Massoud Elbaz, courtiers du juif tunisien « protégé français » : Israël Lalouz.
- – Du Portugal : Yahoda Ben Sabbah Tetouani qui était interprète.
– De la Belgique : Haroun Chriki, interprète.
8 – Du Danemark : Massoud Bahdoud, interprète.
9.- De la Suède et de la Norvège : Abraham Shlomo, interprète en 1884, et Abraham ben Mimrane Mesfioui, également interprète en 1892.
10 – De l'Allemagne : Sellam Ohayon Mesfioui qui était courtier pour deux négociants allemands en 1904.
Nombre des protégés juifs comparé à celui des
protégés musulmans de safi à la fin du XIXe siècle
|
Pays protecteurs |
Protégés juifs | Protégés musulmans | Total |
| U.S.A. | 10 | 7 | 17 |
| Angleterre | 12 | 25 | 37 |
| Espagne | 21 | 1 | 22 |
| Italie | 9 | 4 | 13 |
| France | 15 | 15 | 30 |
| Portugal | 1 | 5 | 6 |
| Belgique | 1 | 4 | 5 |
| Allemagne | 1 | 4 | 5 |
| Hollande | – | 1 | 1 |
| Danemark | 1 | – | 1 |
| Suède | 2 | 4 | 6 |
| Autriche | 2 | 1 | 3 |
| Brésil | – | 6 | 6 |
| Totaux | 75 | 77 |
152 |
רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה
גם האור החיים בהקדמת ספרו ״חפץ ה׳״ אומר על סבו:
ושבח לאל שם קנה לו תלמיד הגון אשר למדו חכמה, וזכה בו בזה ובבא, ה״ה ידיד נפשי אחי וראש החכם השלם, שארי, הרב המחבר ספר אזן שמואל וספר כתר תורה.
משפחת אור החיים הקדוש . רבי שם טוב הוא הסבא של מרת פאדוניה אשתו הראשונה של אור החיים הקדוש. והוא אביו של ר׳ משה בן עטר [להבדילו מר׳ משה בן עטר בנו של ר׳ חיים בן עטר הזקן סבו של רבינו] חמיו של אור החיים הקדוש אשר שימש כ׳׳שר״ בשנות תפ״א (1721) בזמן מולאי איסמעיל, ובשנת תפ״ד (1724) כאשר היה רבינו בגיל 10 שנים, דודו הנ׳׳ל החזיר את נשמתו לבוראו, ומאז והלאה כאשר אור החיים הקדוש רכש את כל עושרו, התעוררו נגדו, חביריו ומשפחתו, עם בעלי זכויות לסוגיהם ואנשי הממשל והמלוכה, עד אשר זעק במר נפשו "זה לי שבע שנים אשר שללו ממני כל כוחי והוני מאז פטירת אדוני חמי, איש חיל, הגביר ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים. ומה השקוני? אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי בני קרובי ומיודעי, ״אם יהיו הימים דיו ונמתחו גוילים כשמי מרומים וקני סופר כל עצי רתמים אין די לכתוב קצת צרותי״
(מתוך הקדמה לספרו חפץ ה׳ אשר נדפס בשנת תצ״ב(1732),
נראה שאותו הלשון מובא תוך הקינה ״נלאה להליל על שברינו״ שאומרים בערבית ת״ב). ובהקדמתו לספרו אור החיים אומר: קויתי לשלום והנה מלחמה… וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר ונתקיים בי, כי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת… וקול הב הב לא פסק אף כי תם הכסף והמקנה. על כן הוא מצא לו מקלט בבית אביו בסאלי, סמוך על שולחנו, ושם המשיך ללמוד ולעסוק בתורה עוקר הרים וטוחנם זה בזה. עד שנת תצ״ג אשר עזב את סאלי ונסע לפאס שם מצא כר נרחב ללמד ולהפיץ תורה כאות נפשו בישיבת חברו הרשב״א ר׳ שמואל בן אלבז. ראה אודותיו בספר מלכי רבנן.
רבי שמואל זכה והוציא לאור בעודו בחייו שני ספרים חשובים: ״כתר תורה״ המוכיח בו מפי ראשונים ואחרונים שת״ח פטורים ממס אפילו אם הם עשירים, וחיבר עוד ספר ״אוזן שמואל״ ובו דרשות שדרש ברבים, אבל ספרו השלישי ״מעיל שמואל״ לא יצא לאור ונשאר בכת״י בני משפחתו נראה לקמןא״ם לחסרת מג].
זריחת שמשו של רבינו
כאמור בדור שלפני רבינו קהילת יהודי רבאט היתה קהילה קטנה יחסית, אשר רובם אנשים אמידים וגרו בה רק סוחרים וקמעונאים שהיו באים מהעיר סאלי, למעשה היתה עיר מבצר של העיר סאלי, וכך גם חותם בפסקיו רבינו בספרו באר מים חיים:
החותם פה ארבט יע״א מגרש מבצר מתא סאלי יע״א.
הוא היה החכם הראשון שהתגורר בה והקים ישיבה. בה למדו הרבה תלמידים אשר שמעו את לקחו יום יום כפי שמתאר חתנו רבי שלמה די אבילה:
שמיום היותו חי על האדמה נכספה וגם כלתה נפשו לשקוד על דלתות בית המדרש, לא ימיש מתוך האוהל מהנץ החמה עד סוף היום, ולילה ללילה יחוה דעת.
רבי אליעזר בהיותו ״בין יחיד לאביו ולאמו״ כפי שיבואר לקמן היה מאוד שמור, כ״מצה שמורה״(ראה הטעם בעמוד הבא). כפי שמתארים זאת חתנו ר׳ שלמה וחברו בביה״ד מהר״ח טולדאנו בהקדמותם לספרי רבינו וזה לשונו:
עודנו באבו מחוסר זמן גם בן ואח אין לו וכו'.
ומקטנותו גדל על ברכי אביו אשר לימדו תורה בעיון עמוק וסברא כפי שקיבל ממוריו הנזכרים נ״ע.
Robert Assaraf Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822
A Meknès ; la populace envahit le mellah, non pour tuer – il n'y eut pas de victimes- mais pour le piller et se procurer l'argent dont elle avait besoin pour acheter du blé vendu à un cours prohibitif. La famine de 1738 resta connue dans la mémoire collective juive marocaine sous le nom de « shnat hetz » et le grand rabbin de Fès, rabbi Yaacob Abensour l'évoquait en écrivant : « Depuis des années, nous n'avons pas vu la lumière. Il ne se passe pas de jour sans malheur plus grand que celui de la veille ». En 1747, le mellah de Meknès fut à nouveau pillé après avoir été assiégé pendant plusieurs mois comme le rapportait rabbi Moshé Tolédano :
… que l'Eternel, dans sa bonté, nous ouvre les portes de la miséricorde, car nous sommes dans la plus grande détresse. Nos voisins philistins (Berbères) nous ont dépouillé de tout et nous assiègent depuis plus de cinq mois. Nul ne peut sortir de la ville et les assiégeants nous guettent
Deux ans plus tard, en 1749, le mellah fut ravagé par une épidémie de peste, signalée par le même rabbi Moshé Tolédano :
Par nos péchés et nos iniquités sont grand, un malheur supplémentaire s'est abattu sur nous. La peste réclame des sacrifices parmi les rabbins et les gens du peuple. Certains jours, le nombre de victimes au mellah dépasse la vingtaine et beaucoup d'entre nous sommes allés chercher refuge dans d'autres villes…
Le règne de Moulay Abdallah se termina sur une touche apocalyptique. En 1757, un terrible séisme ravagea la pointe la plus occidentale de l'Europe et du Maghreb, faisant des milliers de morts à Lisbonne qui fut entièrement ravagée par l'incendie provoqué par ce tremblement de terre. Ce séisme était d'une intensité telle qu'il frappa également le nord du Maroc ainsi que le rapportait rabbi Moshé Tolédano :
Le 20 Hechvan, après la collation du matin, il y eut un grand tremblement de terre qui ébranla les montagnes et fracassa les pierres. Une partie des murs tombèrent et, partout apparurent des fissures. Cela dura près d'une demi-heure, la terre montait et descendait et nous ne comprenions pas ce qui se passait. Quatre jours plus tard, ce fut un tremblement venu du nord comme il n'y en a jamais eu et comme il n'y en aura plus jamais. Toutes les maisons, les murailles et toutes les tours s'écroulèrent et il n'y avait pas de foyer où on ne compatit au moins une victime. Au total, plus de deux cents périrent dans notre communauté et, parmi les Gentils, un chiffre innombrable. Nous nous sommes réfugiés sous des tentes comme des bédouins et nous y sommes restés toute une année. Il n'y eut pas de mois sans une autre secousse, moins forte que la première. Cela n'arriva que dans notre ville. Dans les autres villes (du Maroc), il n'y eut pas de dégâts, sauf en Europe où nous avons entendu que, le jour du grand tremblement, un feu est descendu du ciel et s'est propagé pendant cinq jours alors que la mer avait débordé dans plusieurs pays : Nos coreligionnaires des villes du littoral nous ont raconté que, chez eux aussi, la mer était montée, mais qu'avec la miséricorde divine, ils avaient été épargnés. Que Dieu ait pitié de son peuple, nous y compris…
Durant toute cette période troublée, certains Juifs meknassis continuèrent cependant à jouer un certain rôle dans l'entourage des différents souverains. Ainsi, Eliezer Ben Kiki fut envoyé par Mohammed Edehbi (1727-1729) comme ambassadeur aux Pays-Bas, une mission qui fut confirmée par Moulay Abdallah mais dont il ne put s'acquitter comme il le souhaitait. En effet, à son arrivée à La Haye, il constata la présence, dans la capitale batave, de trois autres émissaires marocains chargés de négocier un nouveau traité de commerce. Ne parvenant pas à obtenir de Moulay Abdallah des lettres de créance le désignant comme seul représentant autorisé du Makhzen, il s’embarqua pour Londres où il obtint des autorités britanniques un sauf-conduit lui permettant de revenir au Maroc, à charge pour lui d'y représenter les intérêts de la Grande Bretagne auprès de la Cour chérifienne. Durant le règne de Moulay Abdallah, un Juif meknassi, Shmouel Lévy Ben Youli, fut l'un des conseillers les plus écoutés du souverain. Désigné comme Naggid de la communauté, il laissa le souvenir d'un dirigeant très pieux et très dévoué qui sut faire preuve d'un grand courage pour protéger ses coreligionnaires contre d'éventuelles persécutions. Ainsi, selon un témoin contemporain, il intervint efficacement en 1732 pour déjouer un complot dirigé contre les Juifs de Meknès :
En cette année 5492, nous avons été saisis d'une grande frayeur en apprenant que les ministres et les conseillers du roi projetaient de nous dépouiller et de nous laisser nus. Grâce à Dieu, le pieux Naggid rabbi Shmouel Ben Yuli a pris des risques énormes et, par sa diligence et son intelligence, il a déjoué leurs mauvaises pensées. Gloire en soit rendue à l'Eternel !