הנוער הדתי חיפש אפוא וגם מצא אפיקי עלייה אחרים. הוא הצטרף לקבוצות נוער של תנועות חלוציות לא דתיות, או עלה עם הקבוצות הלא מוגדרות מתוך נכונות להיקלט גם במוסדות ״מסורתיים״ או במשקים לא דתיים, שיכבדו את אורח חייו המסורתי, כפי שהבטיחו לו נציגי עליית־הנוער.

מחסור במקומות קליטה בבתי הילדים במרסי גרם לעתים להפנייתם של נערים דתיים ומסורתיים, בעיקר מהקבוצות שהגיעו לא מוגדרות, לבתים כלליים של עליית הנוער או לבתי תנועות לא דתיות, הכול בהתאם לזמינותם של מקומות הקליטה. על אחד המקרים העיד ישראל פרל, שליח בבתי הילדים. לדבריו, רק שליש מהילדים הופנו לבית הדתי ״בו בזמן שהרוב המכריע [ההדגשה במקור] היו דתיים. לא חסרו סצינות על רקע זה. ילדים בכו יומם ולילה, ולא אכלו מאומה היות ו״רוצים להיות במזרחי״ […] הילדים אמרו לי שכל חבריהם […] הם דתיים וכי ההורים הזהירו אותם לפני צאתם, שעליהם ללכת ל׳מזרחי׳״. מבתי הילדים עלו הנערים הללו ונקלטו במסגרות ״מסורתיות״ או לא דתיות.

במחנות המעבר בארץ המתינו נערים דתיים לקליטה במגזר הדתי. רבים מהם העדיפו קליטה מהירה במסגרות לא דתיות על־פני המתנה ממושכת במחנות, כדברי איש מדור הקליטה של עליית הנוער: ״הוא מוכן ללכת לכל מי שיתן לו הראשון נעליים חדשות״.

הגורם השני לקליטת נוער זה במגזר החילוני וה״מסורתי״ היה שינויי הגדרה וטעויות שעשו הנערים או הוריהם. נערים בבתי הילדים במרסי ובמחנות המעבר בארץ ניצלו את זכותם להגדרה עצמית או לשינוי הגדרתם שנעשתה בארץ המוצא. הגדרתם של ילדים דתיים שונתה לעתים על־ידי אחים מבוגרים שכבר נקלטו בקיבוצים ורצו בהצטרפות אחיהם אליהם. הסיבות לשינויי ההגדרה היו שונות: השפעת חברים או מכרים, רצון להיקלט במסגרת שנראתה להם עדיפה, ולעתים — רצון להשתחרר מאורח החיים המסורתי.

מחסור במידע או מידע לקוי ואף מוטעה גרם לבחירה מוטעית. נוער דתי בחר להצטרף לקבוצות עלייה של תנועות לא דתיות משום שלא הבחין בחילוניותן. הורים דתיים בחרו בזרם ה״מסורתי״ לבניהם משום שסברו שהוא זרם דתי מתון. זאב גולד, חבר הנהלת הסוכנות שביקר במרוקו, סיפר על טעות כזו. לדבריו:

וכשהתחילו לשאול את ההורים: מה אתה רוצה, חנוך אורטודוקסי [אורתודוקסי] או דתי, או אנטי דתי, או טרדיציונל — הוא יודע מעט צרפתית ובשבילו המילה הזאת מצלצלת יפה מאד. הוא אמר ״טרדיציונל״ ונגמר העסק. המושגים של היהודים הללו מה זה ״טרדיציו״ הם כמובן שמירת התורה."

הגורם השלישי לתופעה הנדונה היה משגים שעשו אנשי עליית הנוער. המיון וההגדרה בארצות המוצא נעשו לעתים אינטואיטיבית וללא כלים מקצועיים ואובייקטיביים. בלט חסרונה של שיטה קבועה ועקבית במיון. שליחים לא הטיבו לעמוד על המנטליות הדתית המקומית והתקשו בהגדרת זהותו של המועמד. וכך כתב אחד מהם:

במרוקו חסרים כמה תנאים יסודיים למיון ילדים קפדני והם: א) חוסר ידיעות ברורות על מפעל עליית הנוער […] ב) הבנה מדויקת של דתיותם של יהודי מרוקו ואפשרות של הכמה לפי זה […] שאין לי קנה מדה לדתיותם של יהודי וילדי מרוקו […] אנו נתקלים בתופעות שנראות בעיננו כמשונות […] כי לא תמיד אפשר לחדור למנטליותם של היהודים המקומיים, ולכן קורים מקרים שבתנאים אחרים לא היה להם מקום.

התוצאה היתה טעויות בהגדרת מועמדי העלייה.

חובו של חיים

זה לילות אחדים הבחינה פולה כי בעלה אינו עוצם עין, מתהפך על משכבו מצד לצד ונאנח. רואים כי מחשבה כלשהי מציקה לו ואינה נותנת לו מנוח. ״מה הענין, חיים, מה קרה לף, נשמתי?״ חיים אינו משיב. בלילה הבא ממשיך חיים להיאנח כאדם שמצבו נואש. ״ספר לי, חיים, ספר לי, חמוד שלי, לא לחינם אתה מתאנח! בחייך, גלה לי – כלום אינני אשתך׳״ כל־כך הפצירה בו עד שלבסוף ענה לה חיים:

״איך רוצה את שאהיה שקט? היום יום שני וביום חמישי עלי לשלם לדוד אלפיים גרשים ואין לי פרוטה שחוקה, אין לי גם ממי לקחת הלוואה, ואת יודעת מה קורה כשסוחר מאבד את המוניטין שלו; שאלוהים יחסוך ממני את הבושה הזאת, הרי זה כמו לאבד את הכבוד והזכות.״ ״ועל זה אתה נסער כבר שבוע? תישן בשקט. אני כבר אסדר את הענין.״ פרלה ממהרת לקום ממשכבה ולהתלבש. שתי פסיעות – וכבר היא ניצבת ליד ביתו של דוד. השעה שעת־חצות ופרלה מתחילה להקיש על הדלת. ריינה מציצה מבעד החלון: ״מי זה? מה הדפיקות האלה?״

״רימה, אל תפחדי, שתהיי לי בריאה, זאת אני – פרלה של חיים!״ ״ומה את מחפשת בשעות כאלה – שנשמע ממך רק טוב!״ ״תסלחי לי, אבל אני מוכרחה לדבר אתך. תראי מה הענין: כבר שבעה לילות שחיים שלי לא מצליח להירדם בגלל המחשבה על אלפיים הגרשים שהוא חייב לדוד. תגידי לבעלך שחיים לא ישלם לו כלום, כי אין לו! עכשיו, במקום שחיים שלי לא יישן – שדוד שלך לא יישן! הבנת אותי, לא? יאללה, כל טוב לך ולהתראות!״

LA DEVDA DE HAIM

De unas cuantas noches Perla divizo ke su marido no esta serando ojo. Se abolta por aki. se abolta por ayi, dé va sospirando. Se vee ke algún penserio no lo esta desando repozar.

• Loke es, Haim, lo ke te acontesio. mi alma! – Haim no responde. A la otra noche Haim torna va sospirando aínda mas dezesperadamente.
• Diz Haim, diz mi bien! en baldes no es! Hayde descuvrite, enaiti yo so tu mujer! – Tanto purfio, ke a la fin Haim le diso:
• Como keres ke este repozado? Oy es lunes, para djueves tengo de pagarle a David 2000 groses! Yo no tengo ni un gros buracado, ni ay de ande tomar para aremediarme. I saves loke acóntese cuando un mprcader piedre la onor? El Dyo ke no de, es como pedrer el cavo i el zahud!
• I es por esto ke te estas afortunando de una semana para aki? Durmete, el echo lo vo aresentar yo!

Perla se alevanta en prisa, se viste i en dos sapatadas se va a la caza de David. A media noche pasada ampesa a batir a la puerta. De la ventana se amostra Reyna i demanda:

• Ken es ayi, ken esta batiendo?
• Reyna, no te espantes, asi bivas tu, so yo, Perla de Haim!

I ke buscas a estas oras, hairolsun!

Escuza, ama mira loke.

 Ay siete noches ke a mi Haim no le esta entrando esfuenyo de pensar ke para djueves tiene ke pagarle 2000 groses a David. Dile a tu marido ke Haim no le va pagar nada, porke no los tiene. Agora, para ke no durma mi Haim, ke no durma tu David. Va me entendites no? Hayde kedate en las buenas oras!

מושל חדש הגיע לדמנאת, ובשירותו יהודי

הצפירה 3.2.1885

לפי מכתבים מקזבלנקה ומדמנאת, מאז שהקאיד אלבשיר הגיע לדמנאת כמושל המקום, בשירותו יהודי בשם ישעיה בן מסעוד. הוא דרש מכמה יהודים להצהיר כי כל התלונות הקודמות מזויפות. כשסירבו לחתום על כך- נאסרו. לפי ידיעה שפורסמה בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים , נשלח סוכן לדמנאת כדי לאמת מידע על אכזריותו של המושל, ששיחד את הסוכן. סכום השוחד הוטל על היהודים כקנס.

משרד החוץ הבריטי מציע להזהיר את היהודים בדבר הסכנה הנגרמת על ידי גורמים הרוכשים תעודות חסות

ב-29 בינואר 1885 שלח משרד החוץ לבארון וורמס נשיא'אגודת אחים' תמצית המכתב ששלח דרומונד האי בקשר לצעדים בהם נקט בקשר למצבם של יהודי דמנאת. יש להוסיף כי מר דרומונד הא־ לחובתו לציין כי היהודים החיים בערים הגדולות ביחוד בפאס ובמכנאס שרכשו תעודות חסות לעוינות מצד חלק מהאוכלוסיה המוסלמית ויתכן שהדבר יביא לתוצאות חמורות. דרומונד האי ביקש ממנהיגי היהודים בטנגייר להזהיר את אחיהם מפני מעשים שליליים, והוא בדעה ולורד גרנויל מסכים אתו כי יהיה זה מועיל אם 'אגודת אחים' תזהיר את מנהיגי היהודים עמם הם בקשרים, על הסכנה הנשקפת לחיים ולרכוש של יהודי מרוקו, אם הפעולות האלה לא ייפסקו. באותו יום, הודיע משרד החוץ הבריטי לדרומונד האי, כי הממשלה מאשרת את צעדיו בקשר ליהודי דמנאת, כפי שדווח על ידו ב-10 בחודש . מצורף העתק של מכתב שנשלח על ידי משרד החוץ לאגודת אחים' בלונדון בנושא. הבארון הנרי וורמס נשיא 'אגודת אחים' כתב למחרת, ב-30 בינואר 1885 למשרד החוץ, בו אישר את קבלת מכתבם מה-29 בחודש, בו הועברה אליו תמצית המכתב לשגריר במרוקו, הכולל את הצעדים שננקטו בקשר ליהודי דמנאת. ב-30 בינואר 1885 פורסם ב-JC כי לא ברור אם היו תוצאות לצעדים בהם נקט נציגה של

בריטניה, לשם דיכוי ההתנכלויות בדמנאת. בינתיים הטיל המושל קנס בגובה 1200 דולר על היו שנשארו בשטח שיפוטו.

אין סימנים לשחיטת יהודימ בדמנאת

ב-31 בינואר 1885 שלח משרד החוץ ל'אגודת אחים' לפי הוראת השר גרנויל את הדברים הבאים: הוא מתיחס למכתבו מלפני יומיים [ 29 בחודש] באשר לפרסומים בעתונים הבריטיים שבעקבות האיומים שקיבלו מהמאורים, יהודי טנגייר ביקשו לקבל הגנת מר  Ordega השגריר של צרפת . שגריר בריטניה בטנג'יר הכחיש ידיעה זו, כי אין כל סימנים לשחיטת יהודים בטנגייר. הוא הוסיף כי המשלחת של יהודי דמנאת פנתה לשגריר צרפת הנ״ל כי ישתמש במעמדו הנכבד אצל הסולטאן, כדי לבקשו להעניק הגנה ליהודים. השגריר ענה כי הוא מצפה להוראות מממשלתו.

השפעת הפגיעות בדמנאת על היהודים במקומות אחרים במרוקו

בי"ח שבט תרמ״ה, 3 בפברואר 1885 פורסמו ביהצפירה' הדברים הבאים בעקבות מידע של כתב ה-JC  בטנג'יר כתוצאה מהסכמת הוזיר לרדיפת היהודים בדמנאת, פרצו פרעות ביהודים גם במקומות אחרים

חכם זקן קיבל מלקות וכושים אונסים יהודיות

בשבועון היהודי היוצא בלונדון פורסמה רשימה ב-6 בפברואר 1885 ובה תיאור מפי הפליטים היהודים מדמנאת המצויים עתה בטנגייר, ובאופן מפורט סיפורם של שניים מהם שהם קרבנות האכזריות של המושל. סיפור המזכיר את גורלם הטראגי של יהודי רוסיה לפני ארבע שנים. נוגע ללב הסיפור על יסוריו של חכם זקן שבגיל 98 קיבל 900 מלקות על גבו החשוף. בנס הוא לא התמוטט למרות המלקות, אבל אין סיכוי שימשיך לחיות. עוד יותר נוראים המעשים של כושים המועסקים על ידי הממשל שאנסו נשים צעירות ומבוגרות. במקום אחר הותקפו יהודים על ידי פורעים בהפתעה. למרות שהגנו על עצמם ככל ־כולתם, חלק מהם נפצעו באופן כה חמור עד שנפטרו. ההגנה העצמית פורשה כהתקפה על המוסלמים.

למרות כל האירועים האלה, השלטונות ממשיכים להצהיר כי אין ליהודי דמנאת סיבה להתלונן נגד המושל.

החוקר מטעם הסולטאן קיבל שוחד כדי לא להאשים את המושל

הכתב של השבועון בטנגייר מסר הסבר לטענה כי אין בסים לתלונות היהודים והדבר אושר גם על ידי הירחון 'טיימס אוף מורוקו', בגליונו מה-26 בינואר פורסם כי כאשר הסולטאן שלח נציגו לדמנאת לחקור מה האמת בהאשמות כלפי המושל, האחרון שיחד את את הפקיד החוקר ב-4000 דולרים ואת מלויו במאתיים דולר כל אחד. סכומים שנסחטו מהיהודים. כך ניקה הסולטאן את המושל מאשמה, וקרבנותיו נהפכו לאשמים. הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה, צרפת, איטליה וארה״ב הגישו מחאות לממשל אבל הדבר לא היה יעיל אולי משום שלא הגשו מחאה משותפת. לדעת הכותבים, רק פנייה משותפת של הנציגים הדיפלומטיים לממשל המרכזי יביא להפסקת העינויים ולפיטורי המושל שניתן לו ליסר את היהודים זמן כה ממושך, ללא כל הצדקה.

פגיעות בנשים, ילדים וזקנים בדמנאת

ב-9 בפברואר־ 1885 כתב מר דויטש אל Gladstone שכיהן אז כראש ממשלת בריטניה. הוא צירףלמכתבו  קטעים מ- JC וכן The Jewish Worlds בהם מידע שהתקבל מיהודים בטנגייר על התנכלויות לנשים, ילדים וזקנים בדמנאת, ונראה שכל הקהילה נשחטה או גורשה מבתיה. הילדים נשחטו והנשים חוללו. אם הדבר לא ייפסק במהרה, יש חשש לגורלה של הקהילה היהודית במרוקו. הפונה מפציר בנמען להפעיל השפעתו למען האחים המדוכאים במרוקו, ולהעביר הוראה מתאימה לנציגות הבריטית במרוקו(99/226 FO תעודה מם' 31, מצורף המכתב של אסתר אמסלם מה-9 בפברואר 1885.

וזיר לסיד בובקיר 10 בפברואר 1885

סיד בובקיר אמור היה לחקור את פרשת דמנאת. הוזיר אישר קבלת מכתבו ודו״ח על נושא דמנאת, והצעדים שנקט כדי ליישב את הנושא ולהגיע לרוגע. כל מה שכתבת הגיע לידיעתו של הסולטאן והוא מאשר את מעשיך ושולח לך ברכת אללה. למרות ההרגעה הנ״ל, על פי מידע מהעיתונות היהודית בבריטניה- יהודי דמנאת נתונים לסכנות. ב־13 בפברואר 1885 כתב משה בן דהאן לאדונים משה פארינטה, אהרן אבנצור, משה נהון וחיים בן שימול, כולם אישים מכובדים בטנגייר שמילאו גם תפקידים במערכת הדיפלומטית הבריטית במרוקו, כי מיד לאחר קבלת המכתב שלהם על ידי בובקיר, הוא הסכים לשלוח מכתב למושל, ובעקבותיו הוצא מבית הסוהר ב-6 בפברואר. הכותב הביע את הכרת תודתו על כך.

13 בפברואר 1885: חקירת הנושא של דמנאת על ידי בובקיר וחיים קורקוס

דרומונד האי כתב לשר החוץ גרנויל והתיחס למכתבו הקודם מה-10 בחודש, בו דיווח על הצעדים שנקט בהקשר ליהודי דמנאת. מעביר לו תרגום של מכתב שקיבל מהוזיר, בו מודיעו כי הסולטאן הורה לסיד בובקיר, לפי הצעת הכותב, שיחקור את האשמת המושל על ידי יהודים בדמנאת. וכן הורה ליהודי נכבד בשם חיים קורקום להגיע לדמנאת לאותה מטרה ואלה ימסרו דו״ח לסולטאן. הכותב קיבל גם מכתב מסיד בובקיר בו הביע נכונותו להגיע לדמנאת מיד לאחר שיקבל את ההוראה מהסולטאן. סיד בובקיר בדעה שאין לפטר את המושל של דמנאת. מציע שהיהודים יהיו תחת מרותו של מושל אחר. גם יהודים במקומות אחרים התלוננו על המושלים שלהם, והסולטאן החליט שהם יהיו תחת מרותם של מושלים אחרים. כך במראכש וכן בסאפי התלוננו על התנהגותו של מושל עיר נמל זו, והסולטאן העמיד אותם תחת מרותו של הממונה על הכנסות המדינה.

אבן ממחילות הכותל מעל אבני קבורת הצדיק

זכות גדולה וקדושה נפלה בחלקי לספר על מעשה מדהים ומרטיט שאירע לי ביום ההילולה לכבודו של הצדיק המקובל רבי עמרם בן דיוואן בעיר וואזן אשר במרוקו בשנת התשנ״ה.

על כן הנני רואה חובה קדושה לשתף רבים במעשה נשגב זה אשר הוא בחינת ״צדיקים במותם נקראים חיים״, וכמאמר הבעל שם טוב שהסיפור אודות נפלאות הצדיקים הינו בהתעסקות במעשה מרכבה.

בפרט אנו שגדלנו וינקנו אמונה זכה ותמימה מהנהגותיהם ; ומתורתם של קדושי עליון אלו.

*מעשה זה סופר לי אישית מבעל המעשה עצמו ה"ה ידיד נפשי הרה״ג יוסף הלוי שליט״א רבה של קצרין והסביבה

לפני שאגולל את עיקר המעשה, אקדים ואומר שהורי הם ילדי מרוקו ואני הצעיר זכיתי להיולר בארץ ישראל אך ספגתי וינקתי רבות מתרבותם הנפלאה של יהודי מרוקו ואמונת חכמים.

תחילת המעשה היה בקבלת שיחת טלפון בלתי צפויה מידיד ותיק, אשר שאלני אם ברצוני להישתתף בהילולה של רבי עמרם בן דיואן במרוקו, וזאת כתשעה ימים לפני יום ההילולה ל״ג בעומר, התשובה היתה חיובית בנחישות וללא היסום, כמי שתיכנן נסיעה זאת מימים ימימה.

אופן ההחלטה ללא בדיקה ביומן, אמירת כן ללא היסום מבלי שאשאל את משפחתי, חיזקו בי את האמונה שאכן הנני חייב להשתטח על קברו של הצדיק, וכדברי אימי 'שהתלותה אלי למרוקו, אמרה לי ״הצדיק קורא לך״ סע.

סידורי הדרכון ונהלי הנסיעה היו בסיעתא דשמיא ללא כל עיכובים, אך לפני נסיעתי גמלה בי החלטה להביא לצדיק מתנה מארץ ישראל, ארץ שכל רב אהב ועשה למענה כשד״ר וחונן את עפרה.

מכיון כשאני קראתי שעל קברו ישנו גל אבנים חשבתי בליבי שהדבר הנכון הוא להביא לקברו אבץ מארץ ישראל על כi נסעתי למנהרות הכותל. ושם משמים פגשתי את ידידי מנהל החפירות וסיפרתי לו על כוונותי, והוא הכניסני למחילות הכותל ונתן לי אבן וביקש ברכה עבורו.

הנסיעה אל קברו של הצדיק היתה מעין עליה לרגל בגיל וברעדה, והנה אני נמצא ברחבת הקבר, המונים מכל קצוות תבל הגיעו להילולה, והמעמד היה מרגש מאוד.

התפללנו מנחה, לבשנו ג׳לביה כיאה לארוע מעין זה, ואז הוצאתי את כלי השחיטה, ושחטתי כחמישה כבשים, וסימן יפה היה שכולם היו ״חלק״.

לאחר שהתפללנו ערבית פצחנו בשירה ופיוט, ערכנו סעודת מצוה לכבודו של הצדיק, אמרנו דברי תורה וברכת המזון, ואז הגיעה העת להניח את האבן.

השעה היתה אחת עשרה בלילה בערך, אימי התלוותה אל חלקת הקבר, ושם היו מצויים כעשרה אנשים. על גל האבנים היו פזורות מעפר מדורות קטנות ונרות נשמה, שהודלקו לכבוד הצדיק.

קראתי מספר פרקי תהלים, ערכתי השכבה לזכרו, ואמרתי את הפסוק ״וכיפר אדמתו עמו״ הנחתי את האבן במרכז גל האבנים שעל קברו ואז התרחש דבר מדהים.

לפתע רוח חרישית נכנסה מכיון דרום מערב, בתנועה סיבובית אך מהירה איחדה את המדורות הפזורות לעמוד אש אחד, כמין מערבולת המתנשאת לגובה של מטר-וחצי, והמפליא מכל שעמוד האש הזה התרכז בדיוק במקום שהנחתי את האבן. התרחיש הזה היה למספר שניות כאשר שריקה נפלאה מלוה את הרוה. הרוח פסקה וכל מדורה שבה למקומה והמחזה היה מבהיל ומרהיב כאחד.

אודה על האמת שאני אישית הייתי בהלם, משתומם ומתפעל, ואז אימי לחשה לי בערבית שהצדיק לוקח את האבן אל תפחד.

            לצידי עמד צעיר מתל אביב ששאלני אם הנחתי חומר מסוים, ואני בקושי רב עניתי שזו אבן ממחילות הכותל, היה ניכר בו הפלא וביקש שאברך אותו.

ברגע זה אמי אחזה בידי והאיצה בי לצאת, וזאת מפני שהאנשים שהיו סביב הקבר עיכלו את אשר ראו והתקרבו אלי לברכה. אך אמי כנראה חששה ״מעין הרע״.

ארוע זה ליוה אותי בעת שהותי במרוקו, וניתן לומר גם היום ובכל זמן שאני מספר על המעשה מהדהדת בתוכי אותה שריקה נפלאה שממלאת אותי בתחושת קדושה והתרוממות  רוח.

זכותו תגן על כל עמו ישראל אמן.

בטקסי חתונה רבים הטקסטים המושרים, בעברית או באחת מלשונות היהודים, היו חלק בלתי נפרד מן האירוע החגיגי או המסורתי, ועד לעמעום הטקסים המסורתיים במאה ה־20 הם בוצעו כחלק מהותי והכרחי מן הטקסים. כל השירים האלה נשאו מנגינות ולוו לרוב בזמרה של נשים; וכל אחת ביצעה בתורה קטע זה או זה מתוך השיר בהנהגתן של נשים ידעניות מתוך המשפחה או מתוך הקהילה; המנחה הציעה את הלחן המוביל ונתנה את הקצב של השיר בעזרת תיפוף על תוף רחב שהחזיקה ביד שמאל. הגברים מצדם שרו בנפרד ובעיקר פיוטים עבריים, וליוו את הפייטן המקצועי או המקצועי למחצה שהוזמן בידי המשפחה, לרוב בלא ליווי כלי כלשהו. עד למאה ה־20 רק בקהילות העירוניות ובבתי העשירים נהגו להזמין קבוצה של נגנים יהודים מקצועיים אי מקצועיים למחצה לנגן בסעודות המרכזיות של החתונה (סעודת החינה וסעודת החופה) ובהולכת הכלה מבית הוריה לבית חתנה. לפעמים אף השתתפו נגנים מוסלמים בקבוצות נגינה אלה." במאה ה־20 הלך והתרחב נוהג זה בהשפעת הנוכחות הצרפתית ובגלל עליית מספרם של הנגנים היהודים המיומנים בקהילות העירוניות כתוצאה מצמיחתם של זמרים וזמרות ששרו עבור הקהל הרחב ולא רק בבתים של חוגגים. נגנים אלה, שבאו לשמח את בני משפחות החתן והכלה ואת אורחיהם, לא ניגנו לרוב רפרטואר קלסי מובהק, אלא מנגינות של שירים ופיוטים ידועים לרוב הסועדים והחוגגים. אולם המנגינות של הפיוטים העבריים ושל השירים הערביים־היהודיים שהם ניגנו נמנו ברובן עם הרפרטואר הקלסי של המודוסים והמקצבים שהרכיבו את המוסיקה האנדלוסית על פי המסורת שהונצחה במרוקו, ושנקראת אל־אלה [־הכלי].

[1]  על פי עדותה של אחת המסרניות מתארודאנת כעסה אם החתן עד מאוד כשהנשים שהיו נוכחות בטקס הצגת הבתולים של כלתה לא פצחו מיד בשיר המתאים לאירוע זה, ופצחה בו בעצמה. ראו כאן את השיר בפרק התיעוד על החתונה היהודית בתארודאנת.

ביטול החזרה על תפילת שמונה־עשרה

רה״ג יוסף משאש מגדולי חכמי מכנאס, רב ראשי בתלמסאן (אלג׳יריה), ולאחר מכן רב ראשי בחיפה וגלילותיה, לא נחה דעתו מהחזרה על תפילת שמונה-עשרה. לנגד עיניו הוא ראה שבחזרה, איש מדבר אל רעהו, וכולם עונים ״ברוך הוא וברוך שמו״, ״אמן, באופן ספונטני מבלי לדעת על איזו ברכה הם עונים, והגיע למסקנה שתפילת החזרה של החזן היא ברכה לבטלה, וביטולה עדיף הרבה על קריאתה. יום אחד החליט להתפלל שחרית באחד מבתי כנסת שמתפללים בו כמה רבנים ואנשי תורה. עוד לפני לכתו לבית הכנסת לקח אתו שני עדים כשרים ונאמנים ואמר להם: ״קרוב לודאי שיזמינו אותי בתור אורח לעבור לפני התיבה ולזה דווקא התכוונתי, אבל שימו לב והאזינו טוב, בתפילת החזרה. אני בכוונה אדלג על ברכה מסויימת ותראו שאיש לא ישים לב לכך״. וכך היה. הרב גמר התפילה וכולם באו לברך אותו בברכת ״חזק וברוך״. והוא שאל אותם ״איך היתה תפילת החזרה?״ ענו לו ״שפתיים ישק״, כלומר בסדר גמור. ענה להם: ״תפילתי היתה פסולה, כי בחזרת שמונה-עשרה דילגתי בכוונה על ברכה אחת, ואיש מכם לא שם לב לכך, והנה לפניכם שני עדים נאמנים שעקבו אחרי התפילה ורשמו את הברכה שדילגתי עליה בכוונה. לפי זה אני מבטל החזרה על תפילת שמונה עשרה, בימי חול, כי עבירתה עולה על מעוותה. ומוטב שהחזן יקרא תפילה זו בקול רם כדי להוציא ידי חובת אחרים שלא יודעים קרוא״. הרב הוסיף ואמר: ״אעמוד בתוקף על דעתי זו״. וכן היה. הרבנים הסכימו לדעתו לבטל החזרה בימי חול, בבחינת ברכה לבטלה.

מאז ועד היום, כל קהילות מרוקו הפסיקו בימי חול לקרוא החזרה על תפילת שמונה-עשרה. תוך אזהרה חמורה מפי הרב משאש להימנע מדיבור בזמן החזרה, ולשים לב לכל ברכה מפי החזן, וכך יהודי מרוקו נוהגים עד היום. מה לנו ללין על פסיקת רב גדול, שרוב הרבנים קיבלו את דעתו מאונס או מרצון. ואולי סיפור זה מופיע בסיפרו ״מים חיים״ שלא בדקתי.

למה הילדה נקראה בשם ״צפורה״

רב רפאל ביבאס מעירנו סאלי, היה חסידא קדישא. בתקופה מסויימת הוא עלה לא״י, והשתקע בטבריה. שם הוא הקים תלמוד תורה גדול, ששמו נודע בכל העולם. מדי פעם הוא היה בא למרוקו בתור שד״ר כדי לאסוף נדבות למען תלמוד תורה שלו. יוסף אחי ז״ל היה אחד מהתורמים הגדולים. מדי שנה בשנה, יוסף נהג לקנות ״חתן מסיים״. ביום שמחת תורה בשנה אחת הוזמן גם הרב רפאל ביבאס לסעודת ה״חתן בתום תפילת שחרית. באמצע הסעודה, תוך שירים ופיוטים, יוסף אחי ביקש מהרב להביא לידו את הבת שנולדה רק השבוע ולתת לה שם.

הרב קיבל הבקשה ברצון רב. קיבל לידיו את הילדה על כרית משי, בירך אותה וקרא לה ״ציפורה״. המסובים שאלו את הרב ״למה צפורה ולא שם אחר?״.

״היתה לי כוונה מסויימת: אנחנו, עם ישראל דומים לצפור, כשם שהצפור לא נחה לעולם, ותמיד עפה ממקום למקום, כדי למצוא מזון לנוזליה. וגם להביא קש וחומרים לבנות את הקן שלה. כך אנחנו, בני ישראל, אין אנו נחים מלרוץ אחרי כל מצוה, קטנה או גדולה, כדי לבנות לעצמנו בית רוחני ולספק לנפשנו מזון רוחני. הנה למשל היום. גמרנו לקרוא את התורה, ותיכף ומיד, ללא כל הפסקה, התחלנו בפרשה הראשונה. וסעודה זו מסמלת בעיני את הריצה ממצוה למצוה על כן קראתי לבת – צפורה״. כל המסובים קמו על רגליהם ואמרו: ״ברוך תהיה כבוד הרב״.

בעלותינו ארצה בשנת 1948. יוסף אחי ז"ל, ביקש מאתנו, לפני הכל, לנסוע לטבריה ולבקר את הרב. מצאנו אותו בגיל מופלג מאד, שוכב לבן כמו מלאך, צנום ומכווץ כמו תאנה. הכיר אותנו ודיבר אתנו כמה מלים.

הוא נפטר בטבריה, בגיל כ-95, יהי זכרו ברוך.

חכמים או טיפשים

שני חכמים ישבו ולמדו על שאלה מסויימת תוך ויכוח ביניהם. המחלוקת הגיעה לידי ריב ממש עד כדי כך שאחד אמר לשני ״אתה טיפש״ והשני ענה לו באותה לשון. החכם הראשון אמר: ״אני אשאל אותך שאלה ואתה תשאל אותי שאלה. מי שידע לענות הוא החכם, ומי שלא ידע לענות הוא הטיפש״. שאל הראשון: ״אני זורק אבן כלפי מעלה, האם מישהו יכול לקבוע שהיא לא תחזור מעצמה כלפי מטה?״ מחוסר תשובה, אמר לו ״אתה רואה שאתה טיפש״. השני אמר לו ״אני אשאל אותך דווקא על אותה אבן. אם אני אזרוק אותה לתוך באר האם תוכל להעלות אותה למעלה?״ מחוסר תשובה הגיעו שניהם לתשובה שלא כל הלומד תורה נקרא חכם. ושיש עוד דברים שאינם בהישג דעתו של האדם: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״. הגיעו למסקנה ששניהם הם בחזקת טיפשים כי עוד לא ידעו הכל.

סיכום התאסלמות בין המאות ה – 12 עד ה – 18

בת יאור סיכמה כי יהודים ברברים מהרי האטלס ומשפחות מוסלמיות בפאס הם יוצאי חלציהם של יהודים שמילטו את נפשם בהמירם את דתם בשנים 1165, 1275, 1465, 1710 ו 1790 – 1792

פרק י: התאסלמות במאות ד,-20-19

מתאסלמים מועטים

אדם שהפליג מניו יורק בתחילת המאה ה-19 למוגדור, והספינה בה הפליג נטרפה והוא ניצל, כתב כי רק לעתים רחוקות מתאסלמים יהודים ונוצרים.(300 .Paddock,l818, p)

התאסלמות בגלל לחץ מסים

אמריקאי יליד 1777 שהפליג בספינה שנטרפה בחוף מרוקו באוגוסט 1815, נפל בשבי ונקנה על ידי ערבי. הוא כתב ביומנו כי יהודים במוגדור התאסלמו בגלל לחץ מסים ומלקות.

(Riley, 1817, p. 442).

התנאים לקבלת אדם לאסלאם

אנגלי שחי בין השנים 1791- 1858 וביקר במרוקו בשליש הראשון של המאה ה-19 כתב, כי כאשר נוצרי מתאסלם הוא מובא בפני קאדי, מתחייב לא לשתות יין, לא לאכול חזיר ולתת אחוז מסוים מרכושו לצדקה [בערבית 'זכאת'], להתפלל חמש פעמים ביום ולהאמין באל אחד ובשלוחו הנביא מוחמד. הוא מתקבל ללא טקס מיוחד והופך למוסלם .

קולונל בריטי שביקר במרוקו ב-1814 כתב כי נוצרים מתאסלמים לעתים קרובות. בניגוד להם, היהודים הדבקים בדתם למרות כל המצוקות, אינם מתאסלמים. והמוסלמים מעונינים באסלומם של יהודים. לדבריו:   It is probable, however, Mohommedism would not permit to be polluted by the introduction of a Jew convert (296.Keatinge, 1816, p) לעצמ

סביר, כי האסלאם לא ירשה לעצמו  להתלכלך על ידי מתאסלם יהודי – דבריו אמנם מחמיאים ליהודים, אבל המציאות הייתה כי המאה ה-19 כמו בדורות הקודמים, יהודים התאסלמו, אם כי לא במספרים גדולים.

היהודים שגרו בעיר סלא הועברו בפקודת הסולטאן סלימאן (  1822-1793) למלאח ב-1807, ושנה אחר כך מרבאט. ומי שסירב לעבור- התאסלם. המטרה למגורים במלאח- כפי שכתבו היסטוריונים- כדי לשמור עליהם.

המלאח נמצא בפנה הנדחת של העיר. רופא בשם R. Kerr  ששהה במרוקו במשך שבע שנים בשנות ה-80 של המאה ה-19 בשליחות מיסיונרית רפואית כתב, כי ברבאט התאסלמו יהודים רבים כדי להימנע מרדיפות, וכי מצויות משפחות מוסלמיות טובות בעלי שמות יהודיים.

התרת הנישואין של אשה עם מומר כדי שתוכל להינשא עם יהודי

ר׳ פתחיה בירדוגו (1820-1764 ) דן במעשה זה: "ד׳ יהודים שהיו הולכים בדרך לשוב אל ארצם. ויהי הם בדרך במלון בכפר אחד, הכירו במומר אחד מעירם שהיה מתגורר בכפר ההוא ויאמרו איש אל אחיו עת לעשות לה' חזק ונתחזק אולי תעלה ארוכה לאשתו להתירה מכבלי עגונה וכן עשו. בהמשך מסופר ששכנועהו 'ברצי כסף' עד שניאות לגרש את אשתו על ידי ראובן,אחד| מארבעת האנשים ('נפת צופים', אהע״ז סי' קב).

אשה רוצה להתגרש מבעלה שהתאסלם

בן משפחתו של החכם הנ״ל, רבי מימון בירדוגו ( 1824-1767) דן עם נציגי אשתו של אליהו הרוצה להתגרש ותובעת כתובתה,'וראינו שטענתה נכונה מכמה פנים א' מצד שהמיר'. מההמשך מתברר שנשא שתי נשים ׳שלא כדין ושלא כשורה'. החכם עם בית דינו הגיעו למסקנה שהוא חייב גם בתוספת כתובה (ילב מבין, אהע״ז, סי פו).

קבלת גט של מומר

רבי יעקב בירדוגו ממכנאס ( 1843-1783) כתב אגרת לחכמי פאס בקשר לשטר הרשאה לשליח הולכת  הגט של המומר אברהם אזראד, ושטר קבלה לשליח שיקבל הגט.לדבריו, כותביהם אינם בקיאים בטיב גיטין ('שופריה דיעקב', אהע״ז, סי' מד).

לפי מידע מהשנים 1837-1836 יהודים בשם כהן שהתאסלמו, שינו שמם – KOHOU

בר אשר, 'בת קולי, תשנ״א, עמי 78 כותב כי יהודים הועברו משבעה ישובים למלאח. יש מסורת הרקע לפקודה להעברת יהודים ברבאט למלאח, הוא שמוסלמית התאהבה בצעיר יהודי, לכן הסולטאן שיבנה מלאה להפרדת היהודים מהמוסלמים. בסלא הואשמו יהודים ששברו בקבוק יין בחזית של מסגד. דומה לעלילה כי בפאס הוקם המלאה, בעקבות העובדה שיהודים שפכו יין במנורות ה­שמן של מסגד.

מומר סירב לגרש את אשתו עד שתמחול לו את דמי הכתובה

רבי יוסף בירדוגו ( 1854-1802) דן ביהודי שהמיר ולא רצה לגרש, כי אם כשתמחול לו אשתו בכתובה.

החכם פסק שגם אם האשה מחלה על כתובתה, המחילה בטלה. בהמשך כתב החכם כי אם יהודי המיר " מן הדין כופין אותו לגרש "  והוא אינו רשאי להתנות שום תנאים, והאשה רשאית 'ליפרע בכתובה עיקר ותוספת מאשר תמצא מנכסי המומר' (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי^, קיט).

גירושה של אשה שהמירה – חכם ממכנאס דן על מקרה בו " נשתמדה אשתו " ורצה לגרשה, 'יכול לזכות לה גט על ידי שליח שלא מדעתה [כלומר ללא הסכמתה] דזכות הוא לה' (מימון בירדוגו, 1767 – 1824, 'לב מבין', אהע״ז, סי' קמט).

יהודי שהתאסלם עזב את אשתו והלך לעיר אחרת

זוג שגר במכנאס והבעל התרחק מביתו, השאיר את אשתו גלמודה ועגונה. לאחר זמן התברר שהוא המיר ונמצא בעיר ואזאן [בצפון מערבה של מרוקו], חכמים רצו שיגרשה כדי שתוכל להתחתן עם יהודי.

ושם נמצאו אנשי חסד בעיר וואזאן, ששם היה המומר הנזכר כעת, ויש להם שייכות עם האשה הנזכרת וקרוביה, והשתדלו בכל עוז להתיר האשה מכבלי העיגון ופייסו למומר הנזכר ושחדוהו בממון לכתוב גט כריתות לאשתו הנזכרת וליתנו ביד שליח הולכה.. וליתנו ביד האשה',

על פסק הדין חתום ר' מימון בירדוגו, ואושר על ידי ר' יעקב בן יקותיאל בירדוגו(ילב מבין׳, אהע״ז, קנב)•

חזקה של מומר ממשיכה מעת היותו יהודי

ר' יוסף בירדוגו הנ״ל כתב : 'חזקה מרבותינו שהמומר אם זכה ביהדותו באיזה חזקה בין בעצמו בין ממורישיו- מה שזכה זכה. אמנם בגיותו אם מכר איזה קרקע לגוים או למומר כמותו- תשאר באותו קרקע חזקה אכן לא אליו תהיה אלא לקרובין הראויים ליורשו' (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ קלא).

ר' אברהם אנקאווא (1891-1807) דן במעשה הבא: שמעון משכן בית לראובן ואחר כך המיר אחד מיורשי שמעון והלך ועשה ראיה [רישום] בערכאותיהם שהבית ההוא ידוע לאביו. והלך המומר ומכרו לגוי אחד וכתבו לו בית הדין לראובן שתשאר המשכונה זקופה לו על החזקה של הבית, זז חזקת כל החלק שיש לאותו מומר כשאר בתי החצר, ושאין אדם רשאי לבא בגבולו לא לקנות מהגוי ולא לשכור ממנו. והלך לוי וקנה הבית מהגוי שקנה מהמומר בן שמעון. מה יהיה דין ראובן עם לוי הקונה ('כרם חמר', ח״א, סי' קמא).

אם יהודי זכה בחזקה, גם אם התאסלם- החזקה נשארת בידו ובידי צאצאיו

קבלנו מרבותינו שהמומר אם כבר זכה ביהדותו באיזה קרקע בין מצד עצמו בין מצד מורישיו, מה שזכה זכה. ואם אחר כך בגיותו מכר אותו קרקע לגוי או למומר כמותו, תשאר בו חזקה לקרוביו הראוים ליורשו. ואם מכרה לישראל, כל כחו קנוי לישראל הקונה. וכן אם זכה ביהדותו באיזה חזקה מצד עצמו או מצד מורישיו, מה שזכה זכה, ואם אחר כך מכרה לישראל כמו כן קנוי כנזכר. ואם מכרה לגוי, ישאר חזקה, דחזקה לקרוביו דומיא דישראל המוכר חזקה לגוי. שלא עשו חז״ל חזקה למומר. ואם יש בעלי חוב המומר, והם ישראלים ־ הם קודמים ליורשים (׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קצב).

ר' שמואל עמאר דן בהיותו במכנאס באליהו בן מאמאן בעל בתו של המומר. שהמושל לקח קרקעות של המומר ומכרם לבני ברית בעיר תאזה. החכם כותב בהמשך, שהלכה רווחת שהמוכר קרקעו למלך או שלקחו המלך בחובו- אין לדון דין חזקה(ידבר שמואל; חו״ם, סי׳ יא). וכן בסי' מב דן בנושא זה, אבל הוסיף כי'בזמנינו זה מימות עבד רחמאן(1859-1822) ועד עתה נראה שאם יסכימו מורי הוראה יוכלו להשוות דין מלך לשאר גויים במכר הקרקעות', בהמשך הסביר החכם כי הסיבה'שלא הנהיגו החזקות במוכר למלך הוא משום שבזמניהם היו החזקות נסתרים מעיני האומות ובסתר ובהחבא היו עושים מה שהיו עושים… לכן במוכר למלך שיש חשש סכנה אם יכיר שמכרו לו ושיירו החזקה, הנהיגו שאין לדון דין חזקה אפילו בסתר׳(ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ מב).

בתולה יהודייה התאסלמה ונישאה למוסלמי

בבית הדין של השריעה הנאצלה בפני מולאנא אפנדי נור אל־דין חמזה, מולא ירושלים הנאצלה והנצורה, תרבה מעלתו, [קרו הדברים הבאים:] מולאנא אפנדי הנ׳׳ל, לנצח תהי רוממותו — האפוטרופוס החוקי לעניין [שלהלן] — השיא את אל־דרויש עלי אבן מחמד אל טאלסתמאן לארוסתו קמרא הבתולה, בת הדעת, המבחינה [בין טוב לרע], שהתכבדה בדת האסלאם, [והיא] בת…" היהודי הפנויה מנישואין וממניעות חוקיות, במוהר ששיעורו 16 [מטבעות זהב] סולטאני, מתוכם 8 ישולמו מייד ²והשאר, 8, יידחה פרעונם ³ לה עד לעת פירוד בתוצאה ממוות, או התרת נישואין⁴ או גירושין.⁵ [אלה הם] נישואין בני תוקף ומקובלים על הבעל לעצמו בחוק. שניהם התארסו זה עם זו בדרך זו בביטוי חוקי ובעל־פה. הסבם [הנישואין] נשלם בנוכחות בת ציות ונערך בנוכחותם כחוק. תוכן עניין זה נרשם והתאמת באורח חוקי בפני מולאנא… מחמד אבו אל ופא השופט החנפי… בירושלים… על־פי עדות עדיו [ששמותיהם מצוינים] בתחתיתו [של מסמך זה. הקאדי] פסק כחוק בהתאם לכך כשהוא יודע את חילוקי הדעות [בין האסכולות השונות. הדבר] נרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסג׳ל] לעיל [ב־25 בחודש ג׳מאדא אל־אולא שנת 953 ⁶]. 24 ביולי 1546

• הערות המחבר : השם חסר במקור. בהמשך אותו עמוד בכרך הסג'ל מופיע כתב התאסלמותה, שבה הצהירה: ״אני מעידה, כי אין אל מבלעדי אללה ומעידה, כי סיידנא מחמד הוא עבדו ושליחו, אני מאמינה באללה וכופרת ב… ובאליל(טאע׳ות), וכמו־כן אני מנערת חוצני מכל דת החולקת על דת האסלאם״.

2 – במקור: الحال – ״אל־חאל״, שפירושו מייד, כלומר: המוהר שניתן לאישה חולק בדך כלל לשני חלקים. החלק האחד — ״חאל״ — שולם עם מימוש הנישואין. וראה ההערה הבאה.

• – במקור: ״מאג'ל״, שפירושו דחוי, כלומר: החלק השני של המוהר שמשולם לאישה במות הבעל או במקרה של גירושין. במות האישה על־פני בעלה נכלל חלק זה של המוהר בעזבונה.
• – במקור: ״פסחי״, שהוא גירוש על ידי בית דין.

5 –       במקור: طلاق ״טלאק״, שהוא גירוש על ידי הבעל. וראד ש״ד גויטיין ואי בן שמש, המשפט המוסלמי במדינת ־ישראל, ירושלים תשי״ח

א. עת ספוד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו(תהלים קלז: א)

1. והחי יתן אל לבו

בין שתי מלחמות העולם חלו שינוי מהותי והרעה ממשית במצב היהודים בארצות האיסלאם, ובכללם יהודי בבל. המקרה שבישר את הבאות אירע בשלהי שלטונם של התורכים בעיראק, בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוואלי התורכי וחבר מרעיו העלילו על שבעה־עשר מטובי יהודי העיר בגדד שעברו על חוק ניירות הערך התורכי, שחייב אותם להמיר את כספם וזהבם באותם ניירות שהנפיק השלטון. בגלל הסוחרים היהודים המספסרים בניירות ערך כביכול ירד ערכם של ניירות אלה מתחת למחירם הנקוב. עם הנתפסים על חוק זה נמנה אחיו של הרב יצחק נסים [לימים הראשון לציון במדינת ישראל] ועל רקע זה נכתבה הקינה ״שודדו מבית מגורותיהם״.

כבר השורה הפותחת בקינתו של הרב נסים קושרת אותה עם קינה ידועה לט׳ באב, ״גְּרוּשִׁים מִבֵית תַּעֲנוּגֵיהֶם״, הנמנית עם קינות ט׳ באב על פי נוסח קהילות הספרדים ועדות המזרח, ובכללם יהודי תימן. רוח אחת לשתי הקינות, עד שהרב נסים שיבץ בקינתו שתי שורות ומחצה מן הקינה המפורסמת. לא בכדי עשתה הקינה הזאת את דרכה לסדר חמש תעניות כמנהג יהודי בבל (עמ' קצ-קצא)",

למען ידעו הדורות הבאים. קינתו של הרב נסים היא יד ושם לאח שלמה ציון ושאר הרוגי מלכות הזדון שבאותם ימים ועל כן היא ערוכה לפי האקרוסטיכון ״שלמה ציון בן מולא רחמים״ (שלוש המלים האחרונות כראשי תיבות). יוצא מכאן שמדובר בפיוט בן אחד־עשר בתים, כל בית בן ארבע שורות בחריזה נרדפת. המשפט ״לבי לבי… מעי מעי.״״ משמש כפזמון לכל הקינה ותורם רבות לאווירת הקינה, להוציא את הבית האחרון שהוא דבר לעצמו מבחינת תוכנו.

קול הדם,הקינה עשויה שלוש חטיבות. בראשונה(א, 1) מגולל המחבר — כמקובל בדברי פיוט כאלה, הנושאים אופי של כרוניקה למחצה לשליש ולרביע — במדורי הימורים והמכאובות שעברו הנתפסים למלכות הרשעה, בטרם הומתו וגופותיהם המושחתות הושלכו במצולות נהר. אכן, הנרצחים לא זכו לבוא לקבר ישראל, פרט לאחיו של הרב נסים, שגופתו נמצאה בדרך מקרה. מיוחד במינו הוא הבית הרביעי, שבו נושאים המומתים דברים; אך לא זו בלבד שאין בלבם על בורא עולם, ולא די שהם מקבלים עליהם כל אשר נגזר, אלא שהם אף מפללים: ״מיתה זו תהיה לנו כפרה״ (ד, 3), ומוסרים את דינם לשמים: ובמענינו אפף יחרה (שם, 4). עמידה זו, המשולבת בבקשת הנקמה באויבים, מצויה הרבה בקינות ובגזירות שנתחברו במרוצת הדורות. גם מפיוט זה נמצאנו למדים ששנאת ישמעאל היא הגורם למעשי האכזריות (ו, 4) המקדירים אפילו פני שמים, למרות דבריהם של הנרצחים לעיל.