זעקת יהודי מרוקו
ראשוני העולים מרוקו
. בשלהי מלחמת העולם השנייה, במסגרת ארגון עליתם ,של יהודי, השארית באירופה׳ שנקלעו בימי המלחמה במרוקו, התאפשרה גם עלית יהודי מרוקו. חלק נכר מהם נכנסו לגרעין הכשרה בבית השיטה ובקבוצת ,׳הסנה״.
בשלהי מלחמת השחרור בדרכים זרועות סכנות, מוסתרים בבתי קברות בקרבת גבול אלג׳יריה המתינו למדריך, שיובילום לעבר גבולות מרוקו. הם עזבו את חופי מרוקו בשלש אניות מעפילים בהדרכתם של יאני אבידוב ואפרים פרידמן. הן נקראו ״יהודה הלוי״ ״שבי־ציון״ ו״לא תפחידנו " עמוסות צעירים ממרוקו.
בכוח העזתם ורצונם העז עברו תלאות ויסורים ללא נשוא והגליה לקפריסין עד הגיעם למולדת. הם היו הראשונים שפתחו דך חדש בהעפלה. הם שמשו גשר לעלייה המונית מצפון אפריקה בעתיד.
בדצמבר 1964 התקימה ב״הבימה״,בת״א עצרת עם לציון ההעפלה מצפון־אפריקה.
. מר פרידמן, שהיה הראשון בעצרת זו, שהביא את הבשורה המשמחת, ליהודי צפון־אפריקה, על שיבת בנים לגבולם, ספר על פעולתו בקרב יהודי מרוקו. הפותח סם אבוטבול ספר על האניות, שהפליגו מחופי צפון־אפריקה ובין השאר אמר: ״כאחד האישים שארגן את ההעפלה יכול אני לומר, לולא פתחנו דרכים ושיטות מיוחדות איני יודע אם יכולנו להביא להתעצמות ההעפלה ולהצלחתה.
מר אשריאל בוזגלו, שהיה חבר מועצת עירית ירושלים ספר, כיו״ר ״ארגון אליעזר בן־יהודה׳, במרוקו, הפליג יחד עם חברי ארגונו ועולים רבים על ספון אניה, שנטלטלה בלב ים עד הגיעם לחופי הארץ. שם נתפשו על־ידי הצי הבריטי, ששם מצור על העלית היהודית. האניה הובלה שביי לקפריסין ואנשיה הוכנסו למחנה הסגר. אולם הם ברחו, דרך תעלת ביוב, מתוך המחנה כדי לעלות לא״י, אך הבריטים עצרוהו שוב והכניסוהו למחנה״.
כאלה היו יסורי ההעפלה הראשונים.
משנת 1948, שנת תקומת המדינה
בסוף שנת 1948, חדשים אחרי ההכרזה על הקמת המדינה נשלח גלוי דעת למוסדות על ידי שליחי ה״מוסד״ ו״עלית־הנוער״ במרוקו ובאלג׳יר׳ ובו נאמר:
א. יש לאפשר מיד את הוצאתם של כל העולים ממרוקו, לפי מספר הויזות שיכולים לקבל כיום על סמך ההסכם עם השלטונות.
ב. להוציא השנה ממרוקו 12 אלף ילדים, כדי לבצע את התכנית יהיה עלינו לדאוג, 1. לנצל את אפשרויות השכון והרפוי במחנות אלג׳יר ובמרסיל 2. אחד המחנות באלג׳יר אפשר להפוך״למחנה ילדים, 3. להכניס סדורים מידיים לרפוי הטראכומה בכל בתי־עלית הנוער בצרפת וכן בהכשרות לקראת בוא הילדים והנוער לשם, 4. לדאוג לגיוס רופאי־עינים מומחים לעבודה במרוקו ובצרפת, 5. להפחית תקופת שהותם של הילדים בבתי המעבר ולשכן ילדים נוספים באהלים בעוגת הקיץ״.
ב־1953 נתקבלו מספר החלטות בועידה האזורית של ההסתדרות הציונית, שבהם שומעים אנו על הכמיהה לעליה, תביעה לעלית הגוער וטיפול יתר בנוער.
הבקשות לעליה, שהגיעו למשרדי הסוכנות היהודית עברו לטיפול מיוחד. וזה, שהוחלט על עליתו לארץ־ישראל, חויב לחתום על הצהרה כתובה בעברית ובצרפתית, שבו מצהיר העולה, על פי אשור משרד מחלקת העליה של הסוכנות היהודית בקזבלנקה, שאחרי בואו לישראל יטפלו המוסרות האחראיים לקליטת עולים בישראל, רק בתנאי שילך, לכל הפחות, לשנתיים לעבודה חקלאית במקום אשר ייקבע לו על ידי המוסדות המטפלים בכך או לעבודות פתוח אחרות. אם לא יקיים את התנאי האמור, לא יוכל להזקק לעזרתו ולטפולו של שום מוסד מהמוסדות המטפלים בקליטת עולים בארץ.
מעשה בעז
מעיין השדים – עין אלג'ין
עימנואל שבבו..
לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..
יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…
בשנת 2004 , במסגרת " אתר קוסקוס" חלוץ הפצת מורשת מרוקו במדיה האלקטרורנית, התארגנה קבוצה לא קטנה ביוזמתו של מורי ורבי, ידיד נפש, איש אשכולות, רב פעלים, בקיא בכל מה שזז, לערוך סיור בגליל לפי תוכנית שהוא קבע…
תחילה ארוחת בוקר אצלו בבית במעלות, מין גיבוש מבורך לקראת יום מתיש, מעייף מחד, ומאידך מלא הפתעות, ובעיקר מעשיר.
בסוף היום, הביא אותנו מר בצלאל דהן לעיר מיוחדת במינה, אחת מארבעת ערי הקודש שיהודי מרוקו התיישבו בה עוד בעת הקדומה, שממנה יצאו שד"רים למרוקו לאיסוף כספים למען הקהילה שדרה בה.
בסוף הטיול התיישבה הקבוצה במדרגות המפורסמות של העיר, קצת מתחת למרפסת שבה בגין ז"ל נאם את נאומו לקראת ה "מהפך " בשנת 1977. הקבוצה ישבה לשני צידי מעלה המדרגות, ובשירה חרישית, מצמררת, מעלה אותך אל עולמות בלתי ידועים, שירה אשר כולה אנרגיות טהורות שאין לבר אנוש שליטה עליהן..שירה אשר נותנת לך הרגשה שאתה חלק מהיסטוריית העיר, יחד עם כל צדיקיה וחכמיה הרבים שקבורים בה…אווירה של קדושה שאין דומה לה באף מקום אחר…שירה חרישית של לכה דודי, כאשר פנים מופתעות מביטות מכל עבר, אך אינן רוגזות לנוכח ההפרעה, ואף מחייכות למשמע המילים הקדושות של הפיוט " לכה דודוי " שכתב המקובל האלוקי, רבי שלמה הלוי אלקבץ במאה ה-16..
כהרגלי בכל מקום, מחפש אני ספר….מורי ורבי בצלאל דהן, הובילני בשקט לביתו של מר עמנואל שבבו, מחבר ספר הסיפורים הזה. האיש ישב מחוץ לחדרו ועיין בספר קדוש.
האיש שהכיר מלפנים, את מר בצלאל דהן שהיה תושב העיר זמן רב, קיבלו בסבר פנים יפות ואף הציע לנו תה חם ותרכובות למיניהן, מפאת קוצר הזמן סירבנו בנימוס רב להצעתו הנדיבה, אך מר בצלאל ביקש ממנו את ספר הסיפורים שהוא כתב מזמן, למזלי הרב, היה לו עוד עותק, הוציא אותו מיד, יען כי, לסרב לבצלאל דהן, זו אינה אפשרות מצידו של מר עמנואל שבבו שכתב לי הקדשה בכתב ידו ומודה אני שלא התעמקתי בספר הזה למרות שהוא ברשותי 13 שנה..
לאחרונה הפייס בוק ואתר מורשת מרוקו,הפגישו אותו עם אישה מדהימה ויקרה , שזקוקה הייתה למידע כלשהו אודות יהדות מרוקו, כמוה פונים אלי כל יום עשרות. מצניעת הפרט, לא אפרסם פרטים עליה, כמו כן, הספר מוקדש לכל דרי צפת שאליה שאפו להגיע חכמי ורבני יהדות מרוקו …
אזכיר חלק קטן מהם…
רבי יעקב בירב )מהר"י בירב)
נולד בשנת ה'רל"ד (1474) בעיר מקדה שבספרד לאביו ר' משה , למד בצעירותו מפי רבי יצחק אבוהב עד גרוש ספרד בהיותו בן 18 משם נדד למרוקו, אלג'יריה, ומצרים בערך בשנת ה'רע"ה עוד לפני הכיבוש העותומני עלה לירושלים ולאחר כמה שנים חזר למצרים ,בשנת ה'רפ"ד עלה שוב לא"י והתיישב בצפת היה רבם של כל רבני צפת בדורו, בשנת ה'רח"צ חידש הסמיכה והדבר עורר פולמוס גדול שבעקבותיו…
נולד בשנת ה'ר"כ (1460) בעיר סרגוסה שבספרד היהממגורשי ספרד והתיישב בסיציליה לאחרמכן עלהלא"י דרך ביירות ומצרים שם גר 3 שנים באותם שנים רבי דוד בן זמרה (הרדב"ז) למד אצלו תורה לאחמ"כ עלה לא"י והתיישב בצפת בה התקבל כאחד ממנהיגי הקהילה ואף רבי יוסף קארו נהג בו כבוד גדול , ציון קבורתו סמוך לציוןרבי יהודה בר אילעאי שע"פ האגדה בדרכו לתפילה על קבר רבי יהודה בר…
נולד בשנת ה'רל"ט (1479) בספרד בשנת ה'רע"ג נתמנה למנהיג יהודי מצרים וכיהן כאב"ד ,ראש הישיבה ,גבאי הצדקה ואחראי על ההקדשות וכן הצליח מאוד בעסקיו בתבואה ובעורות, בשנת ה'שי"ג עזב ועלה לירושלים ומשם עקר לצפת וחי בה עד יום פטירתו בשיבה טובהלמעלה מ20 שנה . ספרו שו"ת הרדב"ז. נפטר כ"א חשון ה'של"ד (1573)
נולד בשנת ה'רמ"ח (1488) בספרד לאביו ר' אפרים בעקבות גרוש ספרד נדדלפורטוגל ואחמ"כ לקושטא שם התייתם מאביו וגדל בבית דודו רבי יצחק קארו בהיותו כבן 34 החל בכתיבת ה"בית יוסף" על הטור , בשנת ה'רפ"ג עבר לבולגריה , בשנת ה'רצ"ו עלה לצפת ונעשה תלמיד מהר"י בירב ונסמך על ידו עם חידוש הסמיכה. ספריו בית יוסף, שולחן ערוך, כסף משנה, בדק הדבית, אבקת רוכל, נודע גם…
נולד בשנת ה'רס"ה (1505) למשפחה ממגורשי ספרד ככל הנראה בסלוניקי ומשם נסע לאדריאנופול מקום מושבו באותו עת של רבי יוסף קארו ובה החל להתעסק בתורת הסוד וחיבר כמה ספרים ,בגיל 30 בערך עלה לא"י והתיישב בצפת ,הוא ראה את התגלות המגיד ל"בית יוסף" שככל הנראה היה באדריאנופול נודע בשל פיוטו "לכה דודי" שנתקבל בכל תפוצות ישראל והוכנס לכל סידורי התפילה. נפטר ה'שד"מ ) 1584)
רבי משה קורדובירו )הרמ"ק)
נולד בשנת ה'רפ"ב (1522) מוצאו מהעיר קורדובה שבספרד גדל וגר בצפת אך מקום לידתו אינו ידוע היה תלמיד מרן ה"בית יוסף" והוסמך ע"י מהר"י בירב נישא לאחותו של רבי שלמה אלקבץ ואף למד ממנו את תורת הקבלה , עם הגעת האר"י לצפת קיבל מהרמ"ק את תורת הקבלה אך כאמור יצר שיטה עצמאית בקבלה. ספרים רבים בתורת הסוד כתב ובהם "אור יקר" "תומר דבורה" "פרדס רימונים
מעשה בזקן אחד שהיה גונח מלבו. באו ושאלו לרופאים. אמרו שישתה חלב עיזים. יצא וקנה לו עז והכניסה לדיר. לא היו ימים מרובים עד שנתעלמה העז. יצאו לבקשה ולא מצאוה לא בחצר ולא בגן, לא על גג בית המדרש ולא אצל המעיין, לא בהר ולא בשדה. שהתה כמה ימים שחזרה מאליו ובחזירתה היו דדיה מלאים חלב וטעמו טעם גן עדן. ולא פעם אחת בלבד נתעלמה מן הבית אלא פעמים הרבה נתעלמה מן הבית. יצאו לבקשה ולא מצאוה עד שחזרה מאליה והיו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן.
פעם אחח אמר הזקן לבנו, בני מתאווה אני לדעת להיכן היא הולכת ומהיכן היא מביאה חלב זה שהוא מתוק לחכי ולעצמותי מרפא. אמר לו אביו, מה אתה עושה בני? אמר לו, משיחה אני קושר לזנבה של העז וכשארגיש בה שהיא מבקשת לילך אתפוס את המשיחה בראשה ואצא עמה לדרך. נענע לו הזקן בראשו וקרא עליו, בני האם חכם לבך ישמח ליבי גם אני. קשר הבחור משיחה נאה בזנבה של העז ונתן דעתו עליה. כיוון שעמדה לילך תפס את המשיחה בידו ולא הניח הימנה, וכיוון שהלכה נגרר והולך אחריה, עד שהגיע למערה אחת.
נכנסה העז למערה ונכנס הבחור עמה, כשהוא אוחז במשיחה והולך אחריה. וכך היו הולכים שעה או שתיים, ואולי יום או יומיים.
כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה, והמערה לסופה הגיעה. כיוון שיצאו מן המערה ראה הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים ורוח מפיחה כל מיני בשמים והעז עולה באילן, והאילן מלא חרובים מלאים דבש והיא אוכלת מן החרובים ושותה ממעיין גנים. עמד הבחור וקרא לעוברי דרכים, השבעתי אתכם אנשים טובים הגידו לי היכן אני ומה שם המקום הזה? אמרו לו בארץ ישראל אתה וסמוך לצפת אתה.
שי עגנון
משפחת פליאג'י – הירשברג
דוד פליאג׳י
בדומה למעמדו של יוסף בימי אחיו שמואל ושל משה פליאג׳י לאחר מות שמואל, נעשה דוד ממלא־מקומו הקבוע של אביו בזמן היעדרו מארצות־השפילה, החל משנת 1620, שבה העתיק משה, שהיה עד אז יד־ימינם של דוד ואביו, את מושבו למראכש. בעשר השנים הראשונות(עד 1630) ממלא דוד רק תפקידים שניים בחשיבות : הוא מפקח על בניין הפריגאטות שהוזמנו במספנות נידרלאנד; דואג למשלוח נשק ותחמושת לזיידאן. כן אנו מוצאים לזיידאן שהוא מבקש מאסיפת־המעמדות להגן על דוד מפני החרמת סחורותיו שבאו מסלא, ולתת הוראה ברוח זו לשגרירה באנגליה. דוד הלך פעם בעניין פדיון שבויים מוסלמים ממארוקו לפלאנדריה, שהיתה שייכת לכתר הספרדי; והוא התלונן לאחר־מכן לפגי עבד אל־מלך שלא קיבל שכר־טירחה על כך .
שינוי ניכר ובולט בפעילותו המדינית של דוד חל בראשית שנות השלושים. אז מינה אותו אל־וליד לבא־כוחו הדיפלומאטי ליד יוסף אביו. תפקידו בסיום המשא־ומתן על חוזה־השלום בין לואי הי״ג לאל־וליד ראוי לסקירה מפורטת יותר, מאחר שנצבר עליו חומר רב ומנוגד בארכיונים.
בשנת 1630 הלכה משלחת צרפתית, ובראשה די שאלאר, – Chalard לסלא ולמראכש בעניין פדיון שבויים. בסלא הסתדרו העניינים, ואילו במראכש היא נתקלה בקשיים. בינתיים תפסו הצרפתים ספינה נידרלאנדית שהיתה חבורה למשפחת פליאג׳י, והחרימו מטען נשק ותחמושת בשווי של 100,000 ליברות. מאמציו של משה פליאג׳י לשחרר את המטען תמורת שיחרור השבויים שבמראכש עלו בתוהו. דוד לעומתו, שבא לפאריס מהאג, השיג את שיחרורה של הספינה, וגם הניע את החצר הצרפתית לשגר משלחת שנייה, כדי לדון על החזרת השבויים ועל חוזה־שלום. בינתיים מת עבד אל־מלך. דוד פליאג׳י נסע למראכש, השיג את החזרתם של 180 שבויים ובהשתדלות משה ובמאמציו שלו נחתם חוזה־השלום בשלהי שנת 1631.
משה פליאג׳י חתם על התרגום הרשמי, ודוד הביא את החוזה בדצמבר אותה שנה לפאריס, כדי למוסרו למלך ולקארדינאל רישלייה. כאן נתקבל בכבוד הניתן לשגרירים וזכה במתנות רבות. המלך לואי הי״ג אישר את החוזה ודוד פליאגיי קיבל עליו להחזירו למראכש. אולם כאן אירעה ההזנחה שגרמה לסכסוך רציני. במקום לפנות אל מארוקו הלך דוד אל האג. השריף חיכה לשווא להחזרת המסמכים, ומשלא הגיעו, וסבור היה כי לא אושרו, נעלב וציווה להתקיף ספינות צרפתיות ולהחרימן. הסכסוך שפרץ מחדש הביא לידי בירורים נוקבים. עתה נטפלו לדברים טפלים ומצאו אי־דיוקים רדופים׳ בתרגומו של משה פליאג׳י, שתירגם את המונח ׳ד׳מי׳ במלים ׳שליחי (או צירי) הנאמן והנכבד׳, אף ייתכן שדוד כינה את עצמו שגריר. לבסוף האשימו את דוד בזיוף כתב־ההאמנה שהיה בידו, ולואי הי״ג דרש מאת אסיפת־המעמדות בהאג את הסגרתו. לשם הדגשת החשיבות שמייחסת פאריס לדבר נשלח אחד ממזכיריו של המלך לטפל בעניין. אבל אסיפת־המעמדות דחתה את הדרישה, מאחד שדוד הוא סוכן דיפלומאטי. לעת עתה המשיך דוד בפעילותו הרגילה. בינתיים התפשטה ההסתה גם אל מראכש, ואל־וליד שינה את טעמו ואת דעתו, והצטרף לדרישת ההסגרה של צרפת, ובזה ביטל את חסינותו של סוכנו. דוד נמלט לאחת הפרובינקיות של ארצות־השפילה ומשם לקלן. גם משה פליאג׳י, התורגמן הרשמי במראכש, שהואשם בזיוף מסמכים, נמצא זמן־מה בסכנה. כל זה אירע בשנים 1634—1635.
לאט־לאט התחילו העניינים להתבהר. מסתבר שאל־וליד למד לדעת מפי יוסף פליאג׳י, שהמעלילים על משפחת פליאג׳י היטעו אותו. הוא גם ניסה לבטל את האשמתו כלפי דוד פליאג׳י, אבל די שאלאר, הדיפלומאט הצרפתי שנועד לו תפקיד חשוב בכל המשא־ומתן בין פאריס למראכש החל משנת 1630, לא היה מעוניין להעביר את איגרתו של אל־וליד, שנוסחה ברוח זו, אל מלך צרפת. בעוזבו את מארוקו לשוב לצרפת התחמק די שאלאר ויצא לבדו, בהשאירו את השגריר המוסלמי, שצריך היה להילוות אליו כדי להביע את דעת אל־וליד בעניינים שונים. די שאלאר התגונן בפאריס, כי מיהר להפליג בשל מזג־האוויר הרע, אבל הוא הושם במאסר על משגה זה ולאחר־מכן גורש מפאריס! מובן, שדוד ניצל את מאסרו של שאלאר כדי להוכיח את צדקתו לפני אסיפת־המעמדות, לאחר שקיבל כתב־חסינות ממנה, שהוארך מדי פעם.
כפי שנרמז כבר למעלה נשתנו פני הדברים מכול־וכול עם עלייתו של מוחמד אל־שייך אל־צגיר. באיגרתו הראשונה אל אסיפת־המעמדות מדגיש הוא פעמים מספר את אמונו בדוד, לאחר שנוכח לדעת כי אין כל יסוד להאשמות שטפלו עליו הצרפתים לפני אחיו.
מאז המשיך דוד לייצג באמונה את ענייני השריף בארצות־השפילה. הוא דאג לאספקת נשק ועירער על יצוא משלוחים שנועדו למורדים במלכות. וכן השתדל לשלוח אל מראכש בעלי־מקצוע ליציקת תותחים, שנועדו לצאת עם יצחק, אחד מבני אחיו, ששימש לאחר־מכן תורגמן ליד משה דודו. אולם לא נמצאו יוצקי המתכת שהיו מוכנים ללכת לאפריקה.
דוד היה חשוך בנים או אב שכּול. הוא מת כפי הנראה בשנת 1649, או סמוך לפניה, ונקבר בבית־העלמין של אמשטרדם. בשנים 1650—1651 היתה חליפת־מכתבים בין השריף ובין אסיפת־המעמדות בעניין ייבום אלמנתו.
Alliance Israelite Universelle- Revue Brit – 30
En dépit du bouillonnement populaire, suite à l'assassinat du docteur Emile Mauchamp à Marrakech le 19 mars 1907, les maîtres restent à leur poste malgré les dangers auxquels, en ces temps troubles, un Français peut se trouver exposé, M. Falcon est français par naturalisation, sa femme par la naissance, et une hostilité incoercible aux chrétiens qui menacent l'islam. Mais les événements vont s'accélérer, et Casablanca va être occupée par les troupes françaises en représailles de l'assassinat le 30 juillet 1907 de 9 ouvriers européens dont 6 français, massacrés par le peuple de la ville et les tribus voisines. Un navire de guerre est envoyé à Casablanca suivi de deux autres croiseurs et le « quartier arabe » est bombardé le 5 août suivant. Sur le plan politique interne, c'est la confusion totale au Maroc : le sultan Moulay Abd-el-Aziz (1894-1908) est à Fès, son règne est contesté ־ son frère Moulay Hafid est son khalifat à Marrakech, il entend le détrôner : des agitateurs insurrectionnels se dressent contre le pouvoir en place appuyés par de nombreuses tribus : le rogui Bou Hamara au Nord-Est, le théologien bandit Ahmed el- Raissouni terrorise Tanger et Tétouan, et le marabout Ma el-Aïnin en Mauritanie. Les écoles de l'Alliance fermer, provisoirement. M. Falcon quitte Marrakech et s'en va ouvrir une école a Safi pour ne pas rester inactif. Le 16 août, Moulay Hafid est proclamé sultan à Marrakech.
La beï'a lui est accordée le 4 janvier 1908. En août 1909,il devient sultan du Maroc, reconnu à Fès. « Si Madani el Glaoui, écrit Jose Bénech, seigneur de Telouet, devient premier Ministre [Grand Vizir de Sa Majesté Chérifienne]. Au cours d'un séjour de ce dernier à Marrakech (Janvier 1908), l'Alliance, à l'instigation de M. Falcon, lui dépêche émissaire. Si Madani accueille favorablement la demande de l'Alliance envoie à Safi une escorte chargée de ramener à Marrakech M. Falcon, qui parvient après un voyage mouvementé. Toutefois ce fut seulement apres plusieurs entrevues que le Glaoui consentit à l'ouverture des écoles en les prenant sous sa protection efficace. »
José Bénech, op. cit. , p. 295-296. Alfred Goldenberg in Trait d'Union – Bulle d'informations et de liaison du Judaïsme de Marrakech, mai 1989, intitulé Les draps bla p 45, cite deux lettres adressées par M. Falcon à Paris : l'une est datée du 27 novem 1908, dans laquelle il déclare être à Marrakech depuis le 23 : « Mon arrivée au Mellah saluée avec enthousiasme par nos coreligionnaires qui ont considéré ma présence comme un gage de sécurité durable»; l'autre lettre est datée du 5 décembre 1908 « Extraordinairement, Si Madani (Grand Vizir) manda chez lui toutes les autorités de ville et des environs. Il leur dit ; « Les écoles que l'Alliance a dans toutes les villes Maroc ont pour but de rendre les jeunes moins ignorants et moins malheureux. Je vous recommande spécialement les maîtres qui viendront accomplir cette tâche et les enfants fréquenteront ces écoles ».
Monsieur Moïse Lévy a quitté Marrakech en 1904, après les désordres au mellah (une cinquantaine de blessés) engendrés par une crise monétaire; il en est de même de Monsieur Nessim Falcon en 1908, suite à l'agitation arabe, spécialement dans la tribu des Rehamna qui terrorisent le mellah (mai et août 1907) et les événements politiques de 1908.
- Falcon est nommé directeur de l'école de Safi. Il est remplacé en 1909 à Marrakech par M. Raphaël Danon qui vient de Larache. « M. Danon, écrit Alfred Goldenberg, est d'origine roumaine. Il est marié avec une demoiselle Rosenbaum… Beaucoup d'enfants refusent de venir à l'école ; M. Danon emploie des moyens énergiques : le gardien de l'école, un « moghazni », va les chercher, portant un sac vide de toile de jute. Quand il réussit à trouver un écolier récalcitrant, soit dans la rue, soit à son domicile, il le fourre dans le sac, met le sac sur son dos et l'apporte à l'école. »'
De son côté, M. Danon écrit : « Quant aux fillettes, les parents ne les envoient à l'école que peu de temps. Aussitôt qu'elles peuvent apporter une aide à la famille, on les retire de l'école et elles s’emploient comme bonnes, ou deviennent apprenties brodeuses de babouches à 10 centimes par jour. Tous nos efforts : lettres lues dans les synagogues, gratuité de l'instruction, nourriture, vêtements, pour les ramener à l'école ont donné peu de résultats… Il faudrait instituer un atelier de couture. »
En 1911, aux côtés de M. Danon, il y avait M. Benoudiz son adjoint, 3 professeurs d'hébreu, 2 professeurs d'arabe, 2 moniteurs, 2 domestiques. Le nombre des élèves est 289, 71 payants et 218 gratuits, sur une population de 17 500 âmes.
D'autres observateurs ont dit beaucoup de bien d'Y. Corcos, et sa popularité en milieu juif était immense : il a su pratiquer le charité envers les pauvres ; il a bâti une grande synagogue et entretenu quatre yéchoiboths. C'est un débat qu'il faudra ouvrir un jour, et étudier en profondeur ca qu'ont été véritablement les relations entre les institutions juives de Marrakech et la population ; ce débat se fera en suivant la méthodologie dans le domaine de la recherche universitaire.
יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5
לאחר אי־אלו תהפוכות חזר הווטאסי מוחמד אל־שייך (1472- 1505) ונטל את רסן השלטון לידו, וזאת הפעם הקים שושלת של ממש, 
ולאורך־ימים־ושנים, הגם שלא כל הארץ כולה קיבלה עליה את עולה. בימי מלכותו נפל דבר בעל משמעות כבירה בתולדות היהודים: גירושם מספרד ב־1492. מוחמד אל־שייך פתח את דלתות ממלכתו לרווחה למגורשים, אלה הגולים החדשים. הללו התרכזו תחילה בפאס אך עד־מהרה התפשטו בכל הערים הגדולות, ובכל מקום נטלו לידיהם את הנהגתן הרוחנית והגשמית של קהילות היהודים, שאכן זכו אז לתחייה של ממש. עם זאת, מוגבלת היתה משמעותו של חידוש־עלומים זה שהרי התרחש בכלי סגור. הפורענות של 1492 בודדה לאורך־ימים את מארוקו, כמו גם את יהודיה. או־אז נפתחה תקופה ארוכה של שקיעה, שהרחיקה את יהודי מארוקו מזרמי המחשבה הכלליים שהפרו את אירופה, ובתוך כך נעתק מרכז־הכובד של הסחר הבינלאומי סופית מחופי הים התיכון אל חופי האוקיינוס האטלנטי.
החדשים שמקרוב באו העמידו את כשרונותיהם הכלכליים והדיפלומטיים לשירותם של מלכי השושלת החדשה של הסעדיים. אותם סעדיים, שעלו לשלטון כדי לנהל את מלחמת־הקודש נגד הספרדים והפורטוגזים שקנו להם אחיזה בתחנות־הסחר על חופי מארוקו, שאפו עם זאת לפתח את יחסיה המסחריים של מארוקו עם אירופה, ובפרט עם הולנד דווקא. בכך היו המתווכים העיקריים סוחרים יהודים. שהמפורסמים שבהם השתייכו למשפחת פלאץ מראקש, שב־1557 היתה לבירת הממלכה תחת שלטון הסעדיים, היתה העיר המארוקאית השנייה, אחרי פאס, שקם בה מלאח.
ב־1578 התחולל עוד מאורע בעל חשיבות מכרעת בתולדות מארוקו ויהודיה, קרוב למאה שנה אחרי גירוש ספרד משנת 1492 : הקרב המכונה ״קרב שלושת המלכים״. נצחונו של הסולטן מאולאי עבד אל־מאלך על דון סבסטיאן, מלך פורטוגל, הקיץ את הקץ על משאת־נפשו המופרכת של מלך פורטוגל, שחלם לכבוש את מארוקו ולכוף עליה את הנצרות כמו גם להגיר לפי חרב כל אותם יהודים שיסרבו להיטבל לנצרות. מתוך הכרת־טובה קבעו היהודים יום אחד של הודיה בשנה, הוא ״פורים של הנוצרים״, כדי לציין את נצחונו זה של האיסלאם על הנצרות. המוסלמים דווקא המתינו חמש־מאות שנה, עד לבואו של המנהיג הלאומני עלאל אל־פסי, כדי לציין אותו חגיגית בשם ״קרב אואד אל־מח׳אזין״.
אולם לא ארכו הימים ואחרי הנצחון המזהיר הזה התהפכה הקערה על פיה. הפורטוגלים והספרדים אמנם הובסו, ובתוך כך נבלמה גם התפשטותם של העותומנים – ודבר זה תרם להגברת בידודם של מארוקו ויהודיה – זאת הפעם, מן המזרח התורכי־הערבי. או־אז באה על הארץ תקופה של התנוונות שעתידה היתה להימשך עד לעליית השושלת העלאווית. עם זאת לא פסקו השליטים הסעדיים האחרונים מלהזדקק לשירותם של דיפלומטים וסוחרים יהודים.
מן המרניים עד הסעדיים, לרבות בני־וטאס, מסתמן והולך בהדרגה קלסתר־פניהן של הקהילות היהודיות: היהודים מעורים היטב בסביבתם, וחייהם טובים לא יותר ולא פחות מחיי שאר המארוקאים. מיעוט מתוכם, הדיפלומטימ־הסוחרים, המציאו את התפקיד הכלכלי שאותו הוסיפו למלא בימי שושלת העלאווים תפקידם של מתווכים שאי־אפשר בלעדיהם וגורמים הכרחיים במחזור הנכסים והכסף בחברה מפוררת המנותקת מן העולם החיצון. ניטל אפוא על היהודים להבטיח אותו מזער של חילופי־סחורות שהוא הכרח שאי־אפשר בלעדיו בחברות מן הטיפוס הפיאודלי.
במאות הט״ו והט״ז, בין מבצרי הפוטוגלים והספרדים מכאן ובין המח׳זן מכאן, תפסו הסוחרים־הדיפלומטים היהודים את מקומם כאנשי־ביניים. המפורסם שבהם, שמואל פלאץ׳, הוא שנשא־ונתן ב־1610 על חוזה ראשון של שלום וסחר בין מארוקו לבין ארץ נוצרית כלשהי(היתה זו הולנד דווקא), ולמעשה שימש כמעט שר־החוץ. יהודים אחרים תפסו להם מונופול על סחר־החוץ עם צרפת, אנגליה והולנד בימי מאולאי אסמאעיל, בךזמנו של לואי הי״ד, אנשים ממשפחות מימרן, בךעטר וטולידאנו, ואגב כך מילאו מאחורי הקלעים תפקיד של יועצים במדיניות־החוץ.
יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף
את מיעוט הצלחתו של הלפרן בשליחותו ניתן להעריך באמצעות העובדה, שימים אחדים בלבד אחרי עזיבתו את קזבלאנקה, הנציגות אסרה על הכנסה למרוקו ועל הפצה של העיתון העברי של הארגון הציוני העולמי, ״העולם״, עקב אופיו הפוליטי, העלול לגרום לבעיות. הלפרן הגיב בחריפות, בכך שהעביר לקה ד׳אורסיי את ה״דוח על השאלה הציונית במרוקו״, שבו הכחיש, נקודה אחר נקודה, את כל ההאשמות-לכאורה מצד הנציגות הכללית. ליוטיי, שמשרד החוץ פנה אליו לקבלת תגובה, אישר במכתב מ-19 באוגוסט 1924 את התנגדותו החריפה למתן מעמד חוקי לפעילות הציונית:
"האינטרס של צרפת הוא, להפחית ככל האפשר את ההשפעות החיצוניות של הקהילות היהודיות בתחום הפרוטקטוראט, אשר כיוונן נסתר מפני הציונים הצרפתים, שאינם מסוגלים לפעול ביעילות כדי לנטרל את פעילותם של הציונים האנגלו-סכסים, הגרמנים והרוסים. קבוצות אלו, המקבלות הנחיות מבחוץ, עלולות לעורר בקרב החוגים המוסלמים תנועות-נגד, אשר הקהילות היהודיות עלולות להיות הראשונות להינזק בגללן. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד העליון של האוכלוסייה המוסלמית, אשר על דבקותם בנו נשענת המדיניות שלנו בכללה, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית.
מצוי כאן מרכיב פוליטי וממשלתי ייחודי, שיש להתחשב בו מאוד. אני נמצא בעמדה טובה יותר מכל אחד אחר, כדי לשפוט את המצב הפוליטי המיוחד של מרוקו, והשיקולים הפוליטיים מנוגדים להקמה של קבוצות ציוניות. מ׳ הלפרן יואיל אולי להכיר בכך, שהרזידאנס ניחנה ביכולת טובה יותר ממנו, כדי לשפוט את המצב, וכדאי שיחסוך מאיתנו את ההאשמות בעוינות שיטתית כלפי הציונות, שהוא כנראה רוצה להטיח בנו. הפרוטקטוראט מחזיק בעיקרון לסרב לכל התאגדות בעלת אופי פוליטי, ולא מצא לנכון לסטות מן הכלל הזה לטובת הארגונים הציוניים. מניעת ההרשאה אינה תלויה במהות הציונית של האגודות הללו, ואני שב ומדגיש זאת, אבל אינני יכול שלא להביא בחשבון את ההשלכות הצפויות ולהתעלם מן הצרות המאיימות לעוט על הפרוטקטוראט.״
האחראי החדש של האגף המרוקני בבפדרציה הציונית הצרפתית, יונתן תורץ, יהודי פולני שהתיישב בקזבלאנקה כנציג של חברה בריטית, המתין עד חלוף הסערה וכתב ללונדון:
"במצב שבו נמצא הארגון הציוני במרוקו כיום, הוועד הזמני של פצ"צ, האגף המרוקני, סבור שדווקא בגלל האינטרס של התנועה, וכדי להקל על ההשתדלות לקראת הכרה רשמית בה, יש לדחות למועד מאוחר יותר כל פעילות ציונית.״
המצב השתנה מכל-וכל עם עזיבתו של ליוטיי את מרוקו בסתיו 1925, והחלפתו בתיאודור סטיג, בעל תואר בפילוסופיה, ומקורב למפלגה הרדיקלית שאהדה מאוד את הציונות. – 1950 – 1868 Theodore Steeg נציג בבית הנבחרים הצרפתי, סנאטור של צרפת, חבר בממשלות אחדות בתפקידים שונים, ובין היתר גם מושל אלג׳יריה 1921 עד 1925, שאז החליף את ליוטיי במרוקו.- למן מינויו של תיאודור סטיג, המושל הכללי-לשעבר באלג׳יריה, קיבל הלה פניות מן החוגים הציוניים, והגיב במידה של אהדה. הוא השיב על מברק הברכה שקיבל מיונתן תורץ במסר חם למדי:
"אתה יכול להיות סמוך ובטוח שבמרוקו, כפי שהיה קודם לכן באלג׳יריה, אקפיד מאוד להביא לכך שכל האמונות תכובדנה ללא-עוררין, וכי ביחס לציונים, אמשיך לתמוך באורח איתן בעקרונות המנחים של המדיניות שצרפת נוהגת על פיהם, כחברה בחבר הלאומים.״
אולם תיאודור סטיג בכל זאת הפגין זהירות רבה ביותר. ב-7 ביוני 1926, יעץ לנחום סוקולוב לנהוג בזהירות ובסבלנות, וציין את העובדה שהסולטן עוין את הציונות:
"הסולטן מסרב לכל תעמולה שעלולה להביא, בסופו של דבר, להפחתת מספר נתיני היהודים. כדאי להניח לקהילות היהודיות במרוקו, לפעול בשלווה, להתקדם ללא מניעים נסתרים, וזאת כדי שלא לחשוף את כלל העם המרוקני לתעמולה, אשר אף כי היא מצוינת בעיקרון, עלולה להתקבל בחוסר-הבנה על ידי אחדים ולגרום שוב להתעוררות של קנאות, שהיהודים סבלו בגינה זמן רב. שיבת הקנאות לא תוכל שלא להזיק לאינטרסים של אלו שעליהם אתה מגן. אני סמוך ובטוח שהציונים במרוקו יידעו, תוך כדי כך שיפעלו למען הגשמת חלומם היקר ביותר, לשתף פעולה למען השגשוג והגדולה של ארץ• זו."
בפועל, תיאודור סטיג, על אף שלא הפך את התנועה הציונית לחוקית באופן רשמי, גילה סובלנות כלפיה, ונקט גישה של פשרה, שנחום סוקולוב, בתשובתו לסטיג, שמח בה:
"הוד מעלתו הואיל בטובו להביע את הדעה, שהיהודים המתגוררים בתחומי הפרוטקטוראט חופשיים להיות, באופן פרטני, חברים בפדרציה הציונית הצרפתית, ובתור שכאלה, הרזידאנס אינה רואה כל מניעה לכך שיאספו את ״השקל", וכן, שהיהודים שרוצים לעזוב את מרוקו, כדי להשתתף באופן אישי בהקמת בית לאומי יהודי בפלסטינה, לא ייתקלו במכשולים בדרכם.״
הפשרה הזאת הכריחה את התנועה הציונית המרוקנית לשמור על פרופיל נמוך. היות שהתחייבה ״שלא להפחית את מספר נתיניו של הוד מלכותו״, לא יכלה לפעול למען העלייה לארץ, המחויבות הציונית הראשונה במעלה.
החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש תמורות בין השנים 1939-1901 – אלישבע שטרית
א. מאפייני הקיום של האשה בחברה המסורתית
אשה לובשת את השמלה הגדולה
עד לראשית המאה העשרים שמרה הקהילה היהודית של מראכש על צביון מסורתי ושמרני בכל תחומי החיים, ובכלל זה באורח חייה של האשה. בהשפעת החברה המוסלמית, שבקרבה חיו היהודים במשך מאות שנים, נקבע מקומה של האשה בשכבה הנמוכה של החברה ביחד עם הילדים והמשרתים.
- 1. היחס אל הילדה גמשפהה
מיום הלידה ניכר היחס המפלה של המשפחה ושל החברה כלפי הבת. לידת בן התקבלה תמיד בשמחה ואילו לידת בת נתפסה כמעמסה ואפילו כאסון, במיוחד אם המשפחה הייתה מרובת בנות. הדאגה העיקרית של ההורים ביחס לבת הייתה למצוא לה חתן ולהשיאה מוקדם ככל האפשר. אכן, נישואי הבוסר אפיינו את כל בנות הקהילה ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי.
התופעה של נישואי בוסר הייתה נפוצה ומושרשת במסורת המקומית עד כדי כך, שאם ההורים לא הצליחו להשיא את בתם כשהגיעה לפרקה, בגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנים, היא עלולה הייתה להישאר ברווקותה או להינשא לאדם זקן. מצבן של הילדות היתומות היה חמור אף יותר, כי אותן נהגו לקדש בהיותן בנות שבע או שמונה לגברים מבוגרים מאוד או לבעלי מום. הסיבה לכך הייתה שבמקרה כזה משפחת הכלה פטורה מההוצאות הכספיות הנדרשות לחתונה ולנדוניה.6
הערת המחברת : היו אבות אשר נהגו לרשום את תאריכי הלידה של ילדיהם בפנקס משפחתי או בתוך סידור התפילה. ליד שם הבן הם הוסיפו ברכה מיוחדת לאריכות ימים, לבריאות טובה וו' ואילו ליד שם הבת הם ציינו את תאריך הלידה ותו לא. על פי פנקס משפחתי של יעקב דהן מסוף המאה התשע־עשרה. כמו כן, את ילדותו של הבן ליוו טקסים חגיגיים (בנוסף לברית המילה ולבר המצווה) שנועדו לשמור עליו מפני מזיקים. הטקסים השונים הבליטו את מרכזיותו של הבן במשפחה ובה בעת את חשיבותה המשנית של הבת. על טקסים אלה ראה, רפאל בן שמחון,יהדות מרוקו, הווי ומסורת, אורות המגרב תשנ״ד, עמי 79-55,53-31, 128-119, 151-149.
במשפחות עניות נהגו להוציא את הילדה כבר בגיל שבע או שמונה מן הבית כדי לעזור בפרנסת המשפחה. על פי רוב עבדה הילדה כמשרתת בבתי עשירים או כשוליה אצל ״המעלמה״.- ה״מעלמה״ ( = המומחית) הייתה תופרת מבנות המעמד הבינוני של הקהילה, שריכזה בביתה קבוצת בנות ולימדה אותן את מקצועות התפירה.
- הבן, לעומת זאת, הוצא לעבוד רק לאחר שמלאו לו שתים־עשרה או שלוש־ עשרה שנים, לאחר שלמד מספר שנים בצלא [ = חדר] – פירוש המילה ״צלא״ בערבית יהודית הוא תפילה. גם בית כנסת נקרא בערבית יהודית ״צלא״. על פי רוב התקיים לימוד הבנים בבית הכנסת, לכן החדר במרוקו כונה גם הוא ״צלא״.
ככלל נועד הלימוד אך ורק לבנים. במראכש התקיימו עשרות ״צלאואת״ [ = חדרים] פרטיים, תלמודי תורה ציבוריים וישיבות לרוב. מספר לא מבוטל ממוסדות חינוך אלו מומנו בידי הקופה הציבורית של הקהילה. למען הבנות לא היה קיים שום מוסד ללימוד לא פרטי ולא ציבורי. כאן נהגו כמו במקומות אחרים, על פי ההלכה של רבי אליעזר שפסק ״כל המלמד את בתו תורה — כאילו מלמדה תפלות״(משנה סוטה ג,ד). בכך נחסמה בפני הנערה האפשרות ללמוד ולגלות את יכולותיה האינטלקטואליות.
התפיסה של ״כל כבודה בת מלך פנימה״ נשמרה בקפידה בחברה השמרנית של מראכש. מהיום שהגיעה הנערה לפרקה נאסר עליה לצאת מהבית וכל חריגה מנורמה זו נחשבה לפריצות העלולה לחבל בשידוך. יתר על כן, לנוכח תופעת נישואי הבוסר, מיום שהתארסה אפילו אם בת שבע או עשר שנים, כבר לא נחשבה ילדה ועל אף גילה הצעיר נאסר עליה לצאת מפתח הבית. גם נשים נשואות לא נהגו לצאת מביתן ואם נאלצו לצאת (לטבילה במקווה או לביקור אצל קרובי משפחה) מעולם לא עשו זאת בגפן.
ארכיון כל ישראל חברים (להלן: ארכי״ח) תיק: France xiv F 25 Maroc, קוריאט לנשיא כי״ח (להלן לנשיא) 13 באוגוסט 1902. בכל המסמכים לא מצוין שמה הפרטי של הכותבת, אלא רק שם משפחתה.
Brit-La vie Juive a Mogador
Artisanat
Quant à la petite industrie, on y trouvait des fabricants de plateaux en cuivre bien ciselés au poinçon, de lanternes appelées magiques, même si celles-là ne l'étaient pas. Depuis les lanternes simples constituées par quatre vitres formant un cube abritant une bougie contre le vent, jusqu'à la grande lanterne aux vitres multicolores en forme de château fort, qui embellissaient les fêtes nocturnes. Les ferblantiers étaient à la fois vitriers et fabricants d'ustensiles ménagers, comme les cafetières, les théières, les bougeoirs, les boîtes bien décorées pour le sucre et le thé pour les réceptions. Ils fabriquaient aussi différents objets décoratifs à la mode du temps.
Il y avait aussi des petites menuiseries ainsi que des petits ateliers où l'on fabriquait des babouches pour femmes juives et arabes, dont le dessus était brodé de fil d'or, d'argent ou de soie. Les brodeurs (ou brodeuses) faisaient egalement de la broderie sur velours ou sur soie pour parer les costumes, les rideaux les panneaux commémoratifs des synagogues
La rue latérale, qui allait de la Médina à la Hdada, continuait vers les quartiers parallèles à la Hdada.
Il y avait dans le premier tronçon les artisans travaillant la marqueterie, principalement des tables basses, rondes ou octogonales, incrustées de bois rares, de nacre, d'ivoire, de métal. Il y avait là aussi d'autres tables sur pieds qui imitaient la forme de l'arcade de la "Chaouia" dont nous avons parlé plus haut.
Des tourneurs façonnaient sur leur tour, différentes pièces nécessaires dans la menuiserie pour la fabrication de boîtes de toutes formes et de toutes grandeurs, de coffrets à fonds secrets pour les bijoux, d'écrins et de tabatières et de petits bureaux fantaisie pour les salons arabes. Dans le deuxième tronçon de la rue et dans les deux rues latérales s'étendait la bijouterie. Il faut comprendre par bijouterie plusieurs catégories : il y avait les bijoutiers artistes qui travaillaient l'or et l'argent et les ciselaient très finement, parmi eux figuraient en bonne place les bijoutiers juifs. Il y avait aussi des indigènes qui fondaient de grosses pièces, bracelets anneaux et boucles d'oreilles grossièrement fabriquées. Ils façonnaient aussi des boucles de ceintures, des poignards recourbés ou Kmaia avec leurs étuis ciselés. Ce poignard porté en ville comme ornement plutôt que comme arme, était plus ou moins artistique selon la richesse de celui qui l'avait commandé.
הספריה הפרטית של אלי פילו – מבחן החלב – עוזיאל חזן
מבחן החלב – עוזיאל חזן 
ספרית פועלים- הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר
תל אביב – תשנ"ז – 1996
עוזיאל חזן (נולד בשנת 1945) הוא סופר ישראלי.
חזן נולד בשנת במרוקו בשם "עזיז חזן". הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1955. חזן הוא בוגר האוניברסיטה העברית, זוכה פרס ספרותי לשנת היובל לעליית הנוער וחתן פרס היצירה על-שם ראש הממשלה לוי אשכול לשנת תשנ"ח.
חזן הוא עורך דין במקצועו.
- נביחות אל ירח כבוי (לדורי, תשל"ו)
- ארמנד : נובילה מרוקאית (ספרית פועלים, תשמ"א 1981)
- אל שלגי האטלס (ספרית פועלים, תשמ"ז 1987)
- חותם ברבריה (הוצאת ביתן, תשנ"ב 1991)
- מבחן החלב (ספרית פועלים, תשנ"ז 1996)
- כקליפת אגוז : מחזה בשלוש מערכות (מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשנ"ח)
- זה לא אותו הבית (ביתן, תשס"ג 2003)
- בוא אלי לאימילשיל (ספרית פועלים, תשס"ו 2006)
- ילדי הנמל – (הוצאת הקיבוץ המאוחד- 2012)
- סיפר וקמע – (הוצאת קורן-מגיד- 2014)
מבחן החלב הוא מבחנה המצמרר של נערה שיופיה משתק ומראיה מטיל פחד, רגליה מרחפות, שדיה שופעים ודמיונה תועה, הנקרעת בין כבלי משפחה, מסורות עתיקות, ומוסרות מוסר, לבין גירויים משכרים ופולחנים מיניים. זהו מבחנו של שבט הררי שאורחותיו נוקשות, לבו פתוח ואמונתו מושרשת בחוקי טבע אליליים. זהו מבחנה של וילה מסתורית לחוף הים, בית פגישות שאליו נתקבצו קציני צבא, נערות תועות, אנשים תמהוניים, פליטים הנסים על נפשם, ואיש מסתורין קדוש.
מבחנה של קהילה שלמה בעיר הלבנה ־ קזבלנקה, הכורעת תחת נטל משטר נוגש של שלטון ״וישי״ לעיניהם הפקוחות של סוכני גרמניה הנאצית. מבחנה של עיר החובקת בליל של גזעים הנתונים בעוני מרוד נוכח נשפי־פאר והילולות בארמונות קולוניאליים.
זהו מבחנה של תרבות מסורתית שבחומותיה מתגלעים בקיעים, שבעדם חודרים משב רוחה של פריז, ומקסמיה של אמריקה.
הספריה הפרטית של אלי פילו-חותם ברבריה -עוזיאל חזן
חותם ברבריה – עוזיאל חזן
ביתן- הוצאה לאור
תל אביב -תשנ"ב -1991
חותם בדבריה הן העקבות, המוליכות לזהויות שבורות בתחומי הגבולות שקבע האדם בשרירות לבו, ובהם טבע את חותם יצרו, תרבותו ודתו -בפריז, ניריורק, מקסיקרסיטי, הוואי וקזבלנקה.
גם לארץ ברבריה נשלחה ידו: למנזרים הצופיים, לפולחני הדת המיניים – או ״הזנות הקדושה״ -למסתורין שמאחורי הרעלה, לגךהעדן המפלי: …הכמיהה הזו לגן־עדן פרטי משלך, הנוצרת עם בריאתך, כמין כתם־לידה אשר שורשיו שלוחים לימי בראשית – מלווה אותך תמיד בחרדה מפני הגירוש ממנו.
שם גם התקיים מפגש שלשת הדתות, אלה אשר דורות רבים לפני כן, בימי תור־הזהב האיברי, חבקו בשלשה סמלים זה לזה: חצי־הסהר, הצלב ומגךדוד. שם בממלכת המורים־הברברים, בגן העדן של חצרות הח׳ליפים, התמזגו ריח היסמין וטעם הענבר בניחוח ניצני התפוז: שבת־אחים, כבני אדם, מסביב למגשי הכסף ולכוסות התה המעוטרים זהב, כשבאויר הדהדה שירת־החשק שרוממה את החיים וקידשה אותם.
חותם ברבריה כתוב כחויה אישית – המחבר היה שם.
עוזיאל חזן, עורךדין ירושלמי, יליד מרוקו, 1945, עלה ארצה ב־1955
מספריו הקודמים: "נביחות אל ירח כבוי״; ״אומנד־נובלה מרוקאית״(זכה בפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעליית הנוער); ״אל שלגי האטלס״ – ספר ילדים ביוזמת משרד החינוך והתרבות.
עוזיאל חזן (נולד בשנת 1945) הוא סופר ישראלי.
חזן נולד בשנת במרוקו בשם "עזיז חזן". הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1955. חזן הוא בוגר האוניברסיטה העברית, זוכה פרס ספרותילשנת היובל לעליית הנוער וחתן פרס היצירה על-שם ראש הממשלה לוי אשכול לשנת תשנ"ח.
חזן הוא עורך דין במקצועו.
ספריו בעברית
- נביחות אל ירח כבוי (לדורי, תשל"ו)
- ארמנד : נובילה מרוקאית (ספרית פועלים, תשמ"א 1981)
- אל שלגי האטלס (ספרית פועלים, תשמ"ז 1987)
- חותם ברבריה (הוצאת ביתן, תשנ"ב 1991)
- מבחן החלב (ספרית פועלים, תשנ"ז 1996)
- כקליפת אגוז : מחזה בשלוש מערכות (מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשנ"ח)
- זה לא אותו הבית (ביתן, תשס"ג 2003)
- בוא אלי לאימילשיל (ספרית פועלים, תשס"ו 2006)
- ילדי הנמל – (הוצאת הקיבוץ המאוחד- 2012)
- סיפר וקמע – (הוצאת קורן-מגיד- 2014)
הספריה הפרטית של אלי פילו – כקליפת אגוז – עוזיאל חזן
כקליפת אגוז
עוזיאל חזן
מחזה בשלוש מערכות
מכון בן צבי
לחקר קהילות ישראל במזרח
תשנ"ח – 1998
כקליפת אגוז״ הוא מחזה המעלה על נס את סיפורה הדרמטי של העלייה החשאית ממרוקו, שאחד משיאיה הטרגיים הוא טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961.
עלילת המחזה מתרחשת במרוקו ובארץ-ישראל בעת ובעונה אחת, וגיבוריה הם יהודי מרוקו, פעילים מקומיים של ״המוסד״ ושליחים ממדינת ישראל. בכישרון רב שוזר המחבר את העלילה המגיעה לשיאה בטרגדיה של טביעת הספינה.
במבוא ההיסטורי, שנכתב בידי ד״ר חיים סעדון, שולבו קטעים ממסמכים חסויים של ״המוסד״, המתפרסמים כאן לראשונה, ומבחר הפעלות לבתי-הספר.
מחבר המחזה, עוזיאל חזן, נולד בקזבלנקה ונודע בכתיבתו על חיי היהודים במרוקו. לאחרונה זכה בפרס ראש הממשלה לספרות יפה על ספרו ״מבחן החלב״.
כקליפת אגוז – עוזיאל חזן
כקליפת אגוז
עוזיאל חזן
מחזה בשלוש מערכות
מכון בן צבי
לחקר קהילות ישראל במזרח
תשנ"ח – 1998
נר לזכר אברהם סלוק נולד בשנת 1935 בקזבלנקה נפטר בשנת 1995 בירושלים ממייסדי תנועת ״ביחד״ ומראשי המאבק להעלאת חללי ״אגוז״ ולהנצחת זיכרם.
בהקדשה ובהערצה לאלה שנפלו בדרך ולמי שנתנו מחייהם
דו״ח ״המוסד״ על הספינה ״אגוז״
א. הקדמה
מאוג חיים סעדון
סיפורה של הספינה אגוז ששקעה במצולות בינואר 1961 הוא סיפור עצוב של ילדים, נשים וגברים שביקשו לצאת ממרוקו לארץ-ישראל. זהו סיפור עצוב על גורל שתעתע דווקא בקבוצה קטנה זו של 44 אנשים ולא באותם אלפים ועשרות אלפים שברחו בחשאי ממרוקו. הפלגת אגוז לא הייתה ההפלגה הראשונה של ספינה זו, ממקום זה ובדרך זו. קדמו להפלגה זו שתים־עשרה הפלגות באותה ספינה. אותם אנשים שארגנו את ההפלגות הקודמות הם אלה שארגנו גם את ההפלגה האחרונה, באותן שיטות ובאותם אמצעים, מבלי לדעת כי הם ״מובילים״ את המעפילים עצמם לגורל כה אכזר.
מאז מלחמת העולם השנייה(1945-1939) חיפשו יהודים דרכים לצאת ממרוקו ולהגיע לארץ-ישראל. בין השנים 1949-1945 יצאו ממרוקו באופן בלתי לגלי 14,000 יהודים בקירוב. הם ברחו לאלג׳יריה ומשם לארץ-ישראל, לרוב דרך מרסיי. במאי 1947 הפליגו חלק מיהודים אלה באניית המעפילים ״יהודה הלוי״. קבוצה אחרת הפליגה בחודש יולי 1947 באניית המעפילים ״שיבת ציון״. אניות אלה לא הגיעו לחופי הארץ. הן נעצרו בידי הבריטים, ומעפיליהן, רובם יהודים ממרוקו, גורשו לקפריסין. מרבית היהודים שברחו ממרוקו ולא הפליגו על סיפונן של אוניות המעפילים המתינו באלג׳יריה לקראת הפלגתם. אלה יצאו באופן מסודר, אך בדרכונים מזויפים ובאשרות מעבר מיוחדות, במהלך החודשים ספטמבר 1947 – יולי 1949 למרסיי שבצרפת, ומשם הגיעו לארץ. ההעפלה בשנים אלו הייתה השלב הראשון בעליית יהדות מרוקו לארץ־ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה.
השלב השני בעליית יהודי מרוקו החל במרס 1949 ונמשך עד לעצמאות מרוקו. היה זה השלב של העלייה הרשמית למחצה והמאורגנת. לא עוד יציאה בלתי לגלית אלא יציאה בהתאם למכסות הגירה שקבעו רשויות השלטון הצרפתי, ששלטו במרוקו מאז 1912, והסוכנות היהודית. המועמדים לעלייה עברו מיון קפדני הידוע בשמו ״הסלקציה״ ושהשאיר צלקות רבות בקרב יהודי מרוקו. בתקופה זו עלו מעל 90,000 יהודים. מרביתם, כ-60,000, עלו בשנים 1956-1955 כאשר היה ברור שמרוקו עומדת לקבל את עצמאותה וחששם לעתידם במרוקו העצמאית.
משקיבלה מרוקו את עצמאותה, במרס 1956, נאסרה עלייה של יהודים למדינת ישראל. משנה זו ועד שנת 1962 הייתה יציאה חשאית של יהודים ממרוקו, וארגנה אותה מדינת ישראל, ליתר דיוק המוסד לתפקידים מיוחדים. העלייה החשאית היא השלב השלישי של עליית יהודי מרוקו. בתקופה זו עלו כ-40,000 יהודים ממרוקו. סיפורה של התקופה הוא סיפורם של שליחי מדינת ישראל, של פעילים מקומיים ושל יהודים שחיפשו כל דרך לצאת את גבולות מרוקו, תוך סיכון נפשות רב. על התקופה נכתבו מחקרים שהחשובים ביניהם הם מחקרו של ש׳ שגב ״מבצע יכין״ וספרה של אנייס בן סימון ״חסן השני והיהודים״. בביבליוגרפיה המצורפת ניתן למצוא ביטוי להיבטים השונים של המחקר והכתיבה בנושא.
החומר המוגש בזה אינו מחקר על העלייה החשאית של יהודי מרוקו. לא זו הייתה המטרה שעמדה לנגד עינינו. בחרנו לתאר את התקופה באמצעות קטעים מתוך דו״ח מיוחד במינו. לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ מינו ראש הממשלה וראש המוסד את אליעזר שושני, איש הפלמ״ח וחבר קיבוץ יפעת, לחקור את הפרשה. שושני חיבר דו״ח מפורט מאוד על העלייה החשאית של יהודי מרוקו. לדו״ח קרא ״תשע מתוך אלפיים״. זהו דו״ח סודי, ובמשך שנים רבות נאסר אפילו פרסום דבר קיומו. נתאפשר לנו לפרסם לראשונה קטעים מסוימים מתוך הדו״ח, והם עדיפים על פני כל תיאור שיכולים היינו לתאר.
מתוך הדו״ח אנו מפרסמים שני קטעים. לראשון קראנו בשם ״דו״ח סודי על ספינת אגוז״. בקטע זה מספר נושאי משנה: יחסם של יהודי מרוקו לעלייה החשאית, חלוקת תקופות העלייה החשאית (1962-1956) לתקופות משנה, דו־שיח דמיוני בין איש ״עלייה ב׳״ (שפעל בשנים 1961-1956) לבין איש ״עלייה ג״׳ (משנת 1961 ואילך, בתקופת מבצע יכין) על דרכי העלייה ומשמעותה, ולבסוף משמעות טביעת ״אגוז״ ומבצעי בזק. מכלול עניינים ונושאים אלה חושף את ייחודה של התקופה. הקטע השני נקרא ״מסקנות״ ובו קטעים מדו״ח שהותר לפרסום ביום א׳ באלול תשנ״ג, 18 באוגוסט 1993, על־ידי ראש הממשלה המנוח, מר יצחק רבין. ה״מסקנות״, שנכתבו על-ידי אליעזר שושני, לקוחות גם הן מתוך ״תשע מתוך אלפיים״ והן פורסמו לאחר לחץ קשה של משפחות הנספים באסון. כמו כן הוספנו למבוא את דבריו של פרופסור שמעון שטרית, אז שר הכלכלה, שטיפל בפרסום הקטעים מתוך ״תשע מתוך אלפיים״ והביא לידיעת הציבור את מסקנות הדו״ח. דבריו בישיבה מיוחדת של הכנסת לציון אסון הספינה ״אגוז״ קושרים בין עבר לבין הווה, בין עברה של יהדות מרוקו לבין תרומתה לחברה הישראלית היום.
עו״ד עוזיאל חזן, סופר יליד מרוקו, חיבר מספר ספרים: ״נביחות אל ירח כבוי״ (1976), ״ארמנד – נובלה מרוקנית״ (1981) – הספר זכה בפרס ספרותי לרגל שנת היובל לעליית הנוער, ״אל שלגי האטלס״ (1987), ״חותם ברבריה״ (1991), ״מבחן החלב״ (1996) – זכה בפרס ראש הממשלה לספרות יפה 1997. ״כקליפת אגוז״ הוא מחזה עלילתי, המעניק למחבר חופש לעצב את הדרמה כראות עיניו גם אם אין היא מתאימה במלוא פרטיה למציאות ההיסטורית. אין זה מחזה דוקומנטרי. זהו סיפור עלילה המיועד להמחזה בבתי הספר. לקראת פרסום זה עדכן עוזיאל חזן את מחזהו לאור הערותיהם של מר מאיר קנפו, יו״ר ארגון פעילי המחתרת במרוקו, ומר גד שחר מקיבוץ רגבים, שהיה שליח במרוקו בתקופה זו.
במשך שנים רבות טיפל מר סם בן שטרית, אז יו״ר תנועת ״ביחד״, בהעלאת עצמות הנספים לקבורה בישראל. מבצע זה זכה לשם מבצע ״איילת השחר״ והוא נמשך כתשע שנים, משנת 1983 עד שנת 1992. סם בן שטרית פנה לראשי מדינות והפעיל לחץ על ראשי הממשלה בישראל לא לזנוח ולו לרגע את הטיפול בפרשה אנושית ומוסרית זו. בסוף שנת 1992 נשאו מאמציו ומאמצי רבים אחרים שסייעו לידו, פרי, ועצמותיהם של 22 מתוך 44 הנספים בספינה ״אגוז״ הובאו לקבורה בישראל, כמחווה מיוחדת של חסן מלך מרוקו. סם בן שטרית היה הראשון לשאת קדיש על קברותיהם לאחר שנים רבות של חיסיון.
ב־28 בדצמבר 1980 קיבלה ממשלת ישראל החלטה לפיה נקבע כ״ג בטבת ־ הוא יום טביעת ״אגוז״ ־ בכל שנה כ״יום ההעפלה ולוחמי המחתרות בצפון אפריקה״.
תחום מורשת יהדות המזרח במינהל חברה ונוער, שבמשרד החינוך התרבות והספורט הכין לבתי-הספר צרור של הפעלות הקשורות במחזה. בית-הספר יבחר כיצד להיעזר בהפעלות אלו באמצעות מנחי מורשת יהדות המזרח הבית-ספריים או המחוזיים. כמו כן הוספנו לספר זה את כתובותיהם של ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון אפריקה, של הציירת פנינה מואטי, ביבליוגרפיה נבחרת, לוח זיכרון למ״ד הנספים באסון ולוח תאריכים מרכזיים לתולדות העלייה החשאית של יהודי מרוקו.
במעלות קדושים וטהורים – לזכרם של הנספים ברעידת האדמה באגדיר
בסוף חודש פברואר ימלאו 57 שנים לאסון באגדיר…מתוך ספרה של ד"ר אורנא בזיז, אני מביא את שמות הנספים בחלקים ….
יחד עם זה מכתבו של הראשון לציון הרב שלמה עמאר….
אביסרור בנימין בן מארי ויצחק
**************
אביסרור אסתר (קוק׳) לבית שוקרון
אביסרור דוד
אביסרור ז'אקוביטו בן אסתר ודוד (בן 2)
***************
אביסרור ז'ורז'
*************
אביסרור נסים
***************
אביסרור רוזה בת מירה ואלי(בת 18)
********************
אביסרור ז'ול״ט בת אסתר ושלמה אדרי(בת 31)
אביסרור שארל׳ בן ז'ול״ט וחיים
אביסרור רפי־ז'ואל בן ז'ול״ט וחיים
*********************
אביסרור מרים אסתר לבית שוקרון
אביסרור רוזט
אביסרור שמעיה
**********************
אביסרור פיב׳ בת מסעודה ורפאל(בת 32)
********************
אבנח״ם מוריס
******************
אבקסיס אסתר
אבקסים רחל
אבקסים סימון
אבקסים אניטה
*****************
אבקסים לאה
אבקסיס מרדכי
אבקסים ארמנד בן לאה ומרדכי
אבקסים אליהו בן לאה ומרדכי
אבקסים פלור׳ בת לאה ומרדכי
**************
אדרי מרגלית בת ז'וזף וסטיבה לוי (בת 19)
אדרי ז'אנו בן אסתר ושלמה (בן 24)
אדרי ליז בת מרגלית וז׳אנו
**********************
אוחיון חסיבה בת עוולה ומאיר בסידן (בת 47)
אוחיון אברהם בן זהרה וסאלם (בן 52)
אוחיון חיים בן חסיבה ואברהם(בן 17)
*******************
אוחיון ימנה