הספריה הפרטית של אלי פילו – ׳קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא׳ תיעד ד״ר מאיר נזר
מעגל החיים – ד"ר מאיר נזרי
בספר זה ׳קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא׳ תיעד ד״ר מאיר נזרי מנהגים ואורחות חיים של קהילות היהודים בתאפילאלת. התיעוד כולל חומר כתוב וגדוש נתונים שהוא אסף בשקידה במשך שנים רבות, בשיחות בעל פה עם בני תאפילאלת ובנותיה. יש פרקים שצבר בהם שפע של נתונים, ויש פרקים שהחומר אינו מרובה, משום שרוב העדים כבר הלכו לעולמם.
התיעוד מלווה בפיוטים, בדרושים, בקינות ובפזמונים, שנכתבו בידי בני המקום או על אודותיהם בידי חכמים מחוץ לתאפילאלת. כאן הגדיל לעשות בהציעו ליצירות הללו ביאור והצגה פורטנית של המקורות שמחבריהן שאבו מהם השראה. היצירות האלה מוסיפות ממד בעל ערך לחומר המתועד.
יש להחזיק טובה מרובה למחבר שנטל על עצמו את מלאכת התיעוד שדורשת שקידה, דבקות במטרה ודיוק מרובה בהגשה. התיעוד הוא המסד שעליו נבנית כל חקירה, ומי שיבוא לחקור את אורחות החיים של בני הקהילות ופרקים בתרבותם, יוכל לעשות שימוש בתעודות ובעדויות שד׳׳ר נזרי מגיש בספרו.
המחבר לא הסתפק בתיעוד של מנהגים ואורחות חיים, אלא שיקע בספרו גם חקירות מקיפות. אין לך פרק מפרקי הספר שאין בו בירורים וחקירות. דוגמה אחת מני רבות הם הפרקים על מנהגי החתונה ועל חופת הנעורים. תוך תיאור הממצאים בתאפילאלת יש התחקות גם על תופעות מקבילות במקומות אחרים ובירור של הרקע לצמיחתן בידענות ובזהירות המתבקשת.
מנהגי הקהילות הללו שישבו באזורי הפריפריה, הרחק מהמרכזים היהודיים במגרב מאופיינים בהרבה קווי ייחוד. ויש מנהגים שנתקיימו רק בקהילות הפריפריה ונעלמו מכבר בקהילות המרכזים הגדולים, כגון הקהילות בערים פאס, מכנאס ומראכש. ד׳׳ר נזרי טרח ומצא מסרנים אותנטיים, שעדיין זכרי המנהגים בקהילות היו ידועים להם היטב, וחלקם היו עדיין נטועים בהוויתם. עם המסרנים הללו נמנות גם נשים ידעניות וחכמות.
רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה
השלשים
שנת ארבעת אלפים תתק״ו – 1146 – היו גזירות כוללות ועצומות בכל ארץ ברברייא ובארצות המזרח על כל הקהלות אשר שם, ורבו מאד במנין ובאיכות. וזה, כי המלך רצה להכריחם להמיר דת, ואנס כל הקהלות אשר במלכותו לשימשכו אחר תורת נביא הישמעאלים. בזמן ההוא ברח הרמב״ם אל צוען מצרים הנקרא אלקהרה, ועמד תחת ממשלת השולטאן שארית חייו, ובכבוד גדול היה שם רופא לשולטאן, ולחכמתו העצומה נתגדל שם על כל בני קדם מן המלך ומשריו. ואז עשה איתן זה האגרת המפורסמת, הנקראת אגרת תימן, לחזק ידי כל הקהלות הנשארות ולהזהירם בשמירת תורת משה ע״ה ולהבטיחם על הגאולה העתידה, מהרה תגלה אמן!
השלשים ואחד
כשבע שנים קודם גזרה זו אשר אמרנו למעלה היו לישראל צרות עצומות על ידי איש בליעל אשר עשה עצמו משיח, והמלך והשרים חרה להם עד מאד על היהודים באמרם שמבקשים נפילת המלכות אשר להם בבקשת משיח. והארור ההוא נקרא שמו דוד אלדויד מעיר עמדיה. והיה שם קהל גדול, סביב לאלף בתים עשירים מלאים וחשובים ומוצלחים, ואותו קהל היה תחלת קהלות היושבות סביב נהר סבסטיון, והם יותר ממאה קהלות, והוא תחלת ארץ מדי, ולשונם לשון תרגום, ומשם עד מדינת גילן מהלך חמשים יום, והם תחת ממשלת מלך פרס, ונותנין לו מם בכל שנה מחמש עשרה שנה ולמעלה זהוב אחד. והאיש ההוא דוד אלדויד למד לפני ראש הגולה חסדאי ולפני אדם גדול ראש ישיבה אשר בעיר בגדד, והיה חכם גדול בתלמוד ובכל חכמות חצוניות ובכל ספרי החרטומים והמכשפים והכשרים. והאיש אלדויד בחזקתו וגובה לבו הרים יד במלך, וקבץ היהודים היושבים בהר חפתון, והסית אותם לצאת להלחם בכל הגוים, והיה מראה להם אותות, ולא היו יודעים במה כחו, היו אנשים אומרים כי דרך מכשפות ותחבולה היה, ואחרים היו אומרים שהיה כחו גדול ע״י שם, וההולכים בחברתו היו קורין אותו משיח ומהללין ומנשאין אותו.
ומלך פרס כאשר שמע ענייני האיש, ואיך היה מצליח ומתקרב אליו ומקבץ עמים, פחד נכנס בלבו מאד, ושלח לו שליח שיבא אצלו כבטחון גדול ושיראה אותותיו, ואם הם אותות — ידע כי הוא משיח באמת, ויבין כי האל המליכו ויודה בו ויכנע לעבודתו, כי הוא רצון האל הממליכו. ודוד אלדויד בלי שום מורא ופחד בא לפני המלך, ושאל המלך ואמר: אמת כי אתה משיח? והשיב דוד אלדויד: משיח אני, וישלחני ה׳ לפדות עם בני ישראל. השיב המלך: אני אשימך בבית הסהר, ואם תתיר עצמך משם אדע כי משיח אתה, ואם לאו — ענשך יהיה על סכלות שלך המאסר לעולם, ולא אהרגך כי שוטה אתה.
ואחר שנתפס דוד אלדויד שלח המלך לקרא לכל שריו ויועציו וישאל להם עצה מה לעשות ביהודים הפושעים והמורדים במלכותי ובהיותם באותה עצה שמעו איך דוד אלדויד התיר עצמו מבית הסוהר והלך בדרך מרחוק, ולא הכירו איזה דרך הלך.
והמלך כאשר שמע שלח אחריו פרשים ושרים לתפשו. הלכו הפרשים ושבו אל המלך ואמרו לו: סמוך לנהר אנו שומעין קולו ומראהו לא ראינו ואיך נוכל לתפשו? והמלך חשב שמא מרמה היא וע״י שוחד התירוהו, או שאמרו שאין יכולין לתפשו. ואז רכב על סוס ורץ אחריו הוא ועבדיו ושריו, והלכו סמוך לנהר ההוא ולא ראוהו, וקראו לו והשיב להם: אי שוטים, הנני הולך לדרכי, אם יש בכם כח — רדפו אחרי! ויפרוש סודרו בנהר גוזן ויעבור את הנהר, וזה ראה המלך איך עובר, וכן ראוהו עבדיו. אז אמר המלך: דבר כזה אין כח לשום אדם כי אם למי שהמלך המליכו, רצוני לומר, מלך העולם.
ומשם המליכו האיש הזה, ועלינו להודות. אמרו לו עבדיו ושריו: מצינו מעשים נעשים בכשוף ובמראית העין לבד. אז צוה המלך שיביאו אני שיט ויעברו את הנהר. ועברו הנהר כמה פרשים רצים ולא השיגוהו, כי הלך ביום ההוא מהלך עשרה ימים. וכאשר ראה המלך שלא הועיל בדרך זו לקח דרך אחרת, ושלח שלוחים לראשי הגולה שיתפשו את האיש ההוא ויביאוהו לפניו, ואם לא — שיהרוג את כלם נער וזקן יחדו, ולכל ראשי הגולה יענה ביסורין ואחר כך ישרפם אחד לאחד. גם שלח כתב לאימיר אלמועדין היושב בבגדד שיעשה בזה כל החריצות אשר ראוי ויתרה לראשי הגולה על הדבר הזה.
אז נקבצו ראשי הגולה ושלחו שלוחים לדוד אלדויד שישוב משטותו, ואז טוב לו ולכל עדת ישראל אשר הם בסכנה עצומה, ואם לא ישוב — שיהא מוחרם חרם עולם בעולם הזה ובעולם הנצחי. גם שלחו כתב אל זכאי הנשיא אשר בארץ אשור ולרבי יוסף בכרן אלפלח החוזה אשר שם, ושיכתבו גם הם משמם, כי עת צרה היא ליעקב וצריך להצלתו רחמי שמים המרובים. וכלם שלחו כתבים לדוד אלדויד להזהירו מאד ישוב מדרכו הרעה. וקבל כל הכתבים וקראם ולעג עליהם ושחק ולא שמע ולא חרד מפניהם.
והאל המרחם שם בלב מלך אחד, מלך תוגרמה ושמו זיד אלדין, ומשועבד היה למלך פרם, ואוהב היהודים היה מאד, ומכיר היה לחמיו של דוד אלדויד, ואמר לו: אתה ידעת את עמך, ואיך הם בצרה עצומה עם מלך פרם, לכן עליך להציל את נפשך ולהציל את עמך, עשרת אלפים זהובים יתנו לך היהודים ואני מבטיח עליהם וממני תדעם, אם תהרוג האיש ההוא החוטא אשר שם כמה נפשות נקיים בסכנה, גם שכר תקבל מאת האל, כי הצלת את עמך הנקיים.
והאיש ההוא להצלת עמו ולאהבת התועלת שם פניו לגמור הדבר. ובלילה ההוא קרא לדוד אלדויד אל המשתה, והשקהו כראוי, ובחצי הלילה והוא בטוח וישן שכור, קפץ עליו וכרת את ראשו, והביא הראש ומסרה ביד המלך זיד אלדין. ואמר המלך כאשר ראה הראש: דמך בראשך! והמלך זיד אלדין שלח הראש למלך פרס עם עדים נאמנים כי הוא המשיח אשר שאל עליו, וחמת המלך שככה מדוד אלדויד. אבל מכל מקום אמר שרצונו לקחת נקמה מן היהודים הנמשכים אחריו, ושאל מכלל הקהלות שימסרו בידו כל אותם שנמשכו אחר אותו ארור, והם השיבו כי אין מכירים בהם ואנה יבקשום ? אז צוה המלך לתפשם, ומבית מאסרם שמו אמצעיים ונתפשרו עם המלך בממון עצום, והם מאה ככרי זהב.
והר״ם – הראש מתיבתא – כתב, כי השולטן שאל לו אם הוא משיח, ואמר: הן! ואמר לו המלך:
ומה האות? והשיב שיכרתו ראשו וישוב ויחיה. אז צוה המלך וכרתו ראשו ומת, ואמרו כי זה לו שלא למות בייסורין קשים. וקצת מן הפתאים ממתינים שישוב ויחיה ועדיין השוטה לא בא. אמר שלמה ן׳ וירגה המעתיק:
מצאתי להר״ם שאמר כי בתחלת מלכות ישמעאל עמד איש בעבר הנהר ואמר שהוא משיח, והיו ישראל בסכנה עצומה, ויצאו מכלל הדת עשרת אלפים מישראל. והיתה האות שלו שלן מצורע והשכים בריא, ובסוף נפל ונשארו ישראל בעצם הגלות והשנאה. וכמו כן עמד איש במערב במדינת פאס ואמר שהוא משיח, ונתחדשו מצוקות רבות לישראל. וקודם זה עשר שנים עמד משיח במדינת קורדובה וכמעט היתד. כליה בשארית ישראל. וכן בצרפת עמד איש ונהרגו עליו כמה קהלות. וכן בזמן הרשב״א קם משיח אחד, כמו שכתוב בשאלותיו.
יחסים עם נוצרים והתנצרות – אליעזר בשן
יחסים עם נוצרים והתנצרות
ליהודי מרוקו היו מגעים עם נוצרים במישורים שונים. מהמאה ה־16 ואילך ידוע על נזירים ושליחי מסדרים נוצריים שנשלחו למרוקו במטרה לפדות שבויים נוצרים שנתפסו על ידי פיראטים מרוקאים. היו יהודים, ביניהם נגידים, שסייעו לשליחים אלה להקל על תנאי השבויים, וכן תיווכו במשא ומתן על גובה דמי הפדיון לשחרורם. אגב כך ניסו הנוצרים לשכנע יהודים בצדקת הנצרות ולעשות נפשות לאמונתם. נזיר ישועי שעסק בתיטואן בשחרור שבויים פורטוגלים, בשנים 1548*1549, התווכח עם זקני היהודים וחכמיהם בבית הכנסת.
היו יהודים שניהלו ויכוחים בעלי אופי דתי עם שבויים נוצרים, למורת רוחם של השליחים הנוצרים, שחששו מפני התגיירות. על כך כתב דיאגו לה־טורס, שנשלח ב־1546 למרוקו על ידי מלך פורטוגל כדי לשחרר שבויים נוצרים.
הפלמי דיארנדה) – , שהובא יחד עם שבויים לתיטואן ב־1642, כתב על יהודי בעל מעמד שקיבל על עצמו לתווך בין השליחים ובין מושל תיטואן, במשא ומתן על שחרור הנוצרים.
דומיניק בוסנו שבא עם נזירים בשליחות מסדר נוצרי למרוקו בשנים 1704־ 1712, כתב, שיהודים היו בין אלה שבאמצעותם הוא התקבל אצל הסולטאן לשם משא ומתן על שחרור השבויים. הוא וחבריו אוכסנו על ידי יהודים במרוקו. יהודים גם היו מלווים בריבית למימון שחרורם של נוצרים משביים. בתקופה זו היו יהודים שהתנצרו: משה בן זמירו, יליד פאס, הוטבל לנצרות
באפריל 1589. אברהם ראובן, שנולד בפאס ב־1579, נטש את ביתו ב*1604, הפליג לליוורנו ומשם נדד לאירופה, והתנצר באנטוורפן ב־1617. נזיר בשם סאווארין דה פארי, שפעל במאה ד.־17, הצליח להכניס תחת כנפי הנצרות חכם יהודי במרוקו, ובתמורה שילם את דמי פדיונו.
נגד הידמות לנוצרים: במכנאם היתה תקנה בתנ״ב (1692), וחזרו עליה בתקי״ח (1758), האוסרת גידול בלורית, כולל אצל ילדים מגיל שש ומעלה, ׳כדי שלא יעשו כמעשה הנוצריים שנואי נפשם: מכאן ניתן להסיק, שלסוחרים יהודים במכנאס היו מגעים עם נוצרים והם אף רצו להידמות להם – דבר האסיר ונחשב ׳חוקות הגויים׳(שרע יודיד, סי׳ קעח, א).
על פי הדין נחשבו הנוצרים לעובדי עבודה זרה, ו'צורת שתי וערב דין עבודה זרה יש לו'(יצחק אבן ואליד, 1778־1870, ׳ויאמר יצחק׳, סי׳ צח). ר׳ משה מרצייאנו ענה בשנת תשכ״ה (1965) לשאלה בדבר בגדים שלובשים הכמרים 'ותולין בהם שתי וערבי, ויהודי קנה אותם, האם מותר ללבוש אותם על ידי שינוי וקריעה. תשובתו חיובית (׳מורשת משה׳, יור״ד, סי׳ לח).
ר׳ דוד סקלי שכיהן בדבדו ובאוראן בסוף המאה ה־19 ובתחילת ה־20, כותב, שמותר לקבל מהנוצרים צדקה, כי בימינו הם אינם עובדי עבודה זרה, בדומה לישמעאלים בזמן הרמב״ם (יקרית חנה דודי, ח״א, יוריד, סי׳ טז).
בתקופה זו היו גם מקרים שיהודים נשאו נשים נוצריות, והיו מהן שהתגיירו (שלמה הכהן, ילך שלמה׳, אהע״ז, סי׳ כט). דעתם של כמה חכמים לא היתה נוחה מהתגיירות זו. (פרטים על כך בחלק ג, פרק ו).
במעלות קדושים וטהורים – נספי רעש האדמה באגדיר
אוחיון שלי בת אסתר וחיים לבית אלקבץ (בת 3)
אוחיון ז'אק׳ בן אסתר וחיים לבית אלקבץ (בן 2)
******************
אוחיון מסוד׳ בת סול ויוסף בניסטי
אוחיון דוד בן אסתר ושמעון(בן 50) וחמשת ילדיהם
**********************
אוחנה רובי למשפחת לוי(בת 35)
אוחנה איב בן רובי ומאיר (בן 13)
אוחנה דאק׳ בן רוב׳ ומאיר (בן 9)
אוחנה מסעוד בן יקוט ושלום (בן 11)
********************
אוחנונה זוהרה
אוחנונה דוד בן זמול ושלמה
אוחנונה כליפא בן זהרה ודוד
אוחנונה ר״מונד בת זהרה ודוד
****************
אוטמזגין קלרה
אוטמזגין זהרה
איפרגן אסתר
איפרגן דוד
איפרגן מאיר בן אסתר ודוד
איפרגן ז'קלין בת אסתר ודוד
***************
איפרגן דוד בן סולטנה ופנחס (בן 14)
****************
איפרגן אברהם בן זוהרה ומכלוף (בן 14)
*****************
איפרגן שרה (בת 27)
איפרגן הילדה בת שרה ומרדכי(בת 9)
איפרגן רבקה בת שרה ומרדכי(בת 7)
איפרגן שמעון בן שרה ומרדכי (בן 5)
********************
איפרגן זוהרה ונכדיה
******************
איפרגן יוסף
*****************
איפרגן ריימונד לבית אוחיון
איפרגן נסים
מאמרו של יוסף ביג׳אוי – פריחא בת רבי אברהם – יוסף שטרית
להשלמת המידע על פריחא מובא להלן מאמרו של יוסף ביג׳אוי ותרגומו, וכן השיר החדש שלה.
- מאמרו של יוסף ביג׳אוי
המאמר פורסם ב״אליהודי״, ב־12 (יב) בכסליו 5697 (תרצ״ז) [26.11.1936], על פני חלקו הגדול של עמוד 1, בתור מאמר ראשי. הפתיח מציג את הנסיבות לכתיבת המאמר – שיקום השכונה היהודית – ואת השאלה שנשאלו מוסדות הקהילה בדבר בית הכנסת הישן על שם פריחה. אחר כך מביא הכותב את המידע שהיה בידיו על ייסוד בית הכנסת ועל המשוררת שעל שמה הוא נקרא, וכן פיוט מפרי עטה להדגמת כישוריה ביצירה עברית. המאמר מסתיים בזירוז הקהילה לשמר את בית הכנסת כמזכרת תרבותית לחייה וליצירתה של משוררת, שחייה נגדעו באבּם.
הערת המחבר : השיר פורסם בתעתיק פונטי; ראה זעפתי, ספרויות, עמי 163-128. שיר זה היה מוכר בקהילות מרוקו ואלג׳יריה, אך לא בתוניסיה. שמו המלא של המחבר מופיע באקרוסטיכון שלאחר סימן הא׳׳ב בגרסאות רבות של השיר, ואינו מוזכר אצל זעפתי. השווה שיטרית, לחקר, עמי 138.
הקינה תפורסם בחיבורי שיטרית, קינות. לפרטים ביבליוגרפיים אחדים עליה ראה שיטרית, עיון, עמי 271 הערה 21. הקינה מוכרת בקהילות מרוקו בלבד, ושם המחבר מופיע בה בצורת אקרוסטיכון פנימי בסטרופות האחרונות של השיר.
כמו כל כתביו של יוסף ביג׳אוי המאמר כתוב בסוג מיוחד של ערבית יהודית, שהתפתח בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים בכתביהם של עיתונאים וסופרים יהודים רבים בתוניסיה. ערבית יהודית זאת מבוססת על תערובת של מערכים לשוניים גבוהים או מוגבהים ומערכים נמוכים, השואבים את יסודותיהם הלקסיקליים והתחביריים ממערכי לשון ערביים־מוסלמיים גבוהים וממערכים ערביימ־יהודיים גבוהים ונמוכים כאחד. המערכים המוסלמיים מיוצגים בסיפורים הערביים הקלסיים, שהועברו בעל־פה עד להדפסתם באותיות עבריות, ובמאמרים ובכתבות של העיתונות הערבית החדשה, שממנה נלקחו יסודות מורפו־תחביריים ויסודות טכניים־מקצועיים רבים. למשל: תדכאר אדבי, למאדא, הל, רג׳ועהא לעאלם לוג׳וד, באלתחקיק, מילית השלילה לם לפני הפרפקטום (״לם עלם״) והאימפרפקטום (״לם יתיססר״), התאמת צורת הנקבה של שם התואר לשם עצם לא אנושי ברבים בצירוף השמני (״תפ׳אכיר תאריכ׳ייה״, ״אלאומור אלדינייה״), ומבנים לקסיקליים ותחביריים רבים נוספים בטקסט. מן המערכים הערביים היהודיים הגבוהים, כגון לשון השרח, נלקחו מבנים מורפו־תחביריים. למשל: השימוש במילית ל־לציון התכלית או מילית השלילה ליס לפני צורת הפרפקטום לציון העבר (״ליס וג׳דת״). בכל המערכים הגבוהים האלה מעורבים יסודות לקסיקליים וצורות מורפו־פונטיות רבות מלשון היום־יום של הדוברים היהודים בקהילה. מבני כלאיים אלה של הערבית היהודית הספרותית מעניקים לה צביון של לשון מורכבת ועשירה אך בו בזמן גם מלאכותית, חסרת גמישות ומלאת פערים סמנטיים, מה גם שחלק מצירופיה הלקסיקליים מייצגים תרגומי בבואה מצרפתית או מאיטלקית או העתקות בבואה מלשון העיתונות המוסלמית. הטקסט שלפנינו מייצג נאמנה סוג חדש זה של ערבית יהודית, שנקרא לה כאן ערבית יהודית ספרותית. גם בלשון זאת נשמרים היסודות העבריים המפנים לישויות תרבותיות או חברתיות יהודיות מובהקות או לתארים ולציוני הסגר יהודיים מסורתיים, כגון השימושים כאן בתיבות אלקהלה, רבנית, טבילה, אלהיכל, הרה״ג, זצוק׳׳ל ועוד.14 לקמן המאמר ותרגומו מערבית יהודית, בתוספת ניקוד לשיר.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 5.
פועלם של חכמי ורבני מרוקו למען הקהילה, היה לשם שמים בלבד " הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת "
באנו להודיע ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיין המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.
ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.
והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.
ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.
ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה ביתצ הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסר ציבורי שהיו בותאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.
והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……
ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.
ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .
ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.
ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.
ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.
וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.
וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….
ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.
ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.
ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……
ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..
ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים
יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.
ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.
והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.
ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיקגזרו עלי רבותי אעשה.
ע"ה שלמה ס"ט
חינוך נשים יהודיות והשכלתם בימי הביניים – יהודית ר' בסקין – פעמים 82 " חכמת נשים "
אף ר׳ יעקב בן משה ליב מולין, המהרי״ל, שפעל באשכנז במאה הט״ו, חזר על הוראת הרמב״ם שאין להעניק לבנות חינוך פורמלי, אך ללא ההבחנה בין תורה שבכתב ושבעל פה. באחת מתשובותיו טען המהרי״ל כי נשים ״אפשר שילמדו(את שעליהן לדעת) על פי הקבלה השרשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה״, אך בדרך כלל עליהן ללמוד ״על פי קבלת אביהן שהיו בקיאין וגדולים בתורה״. המהרי״ל הסתמך, בין השאר, על המציאות בת זמנו: ״כאשר אנו רואין בדורינו, שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל על פי הקבלה מבחוץ״.
לחכמי ההלכה היה ברור כי הנשים לא הבינו עברית, אך חוסר הידיעה לא נתפס כמחסום בפני תפילה ושמירת מצוות של נשים. השאלה אם חייבים להתפלל בעברית היא עתיקת יומין. על פי משנת סוטה (ז, א), ניתן לומר ״בכל לשון את רוב התפילות: ברם, על פי דברי הגמרא על משנה זו, אלה המתפללים ארמית מוותרים על עזרת המלאכים בהבאת תפילותיהם לפני כיסא הכבוד, ״לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי״. חכמי ימי הביניים התחמקו מבעיה זו בכן שהתירו להתפלל – ביחיד ובציבור – בכל לשון מלבד ארמית. הפיסקה הבאה מספר חסידים משקפת את דרך המלך ההלכתית, המניחה כי מותר להתפלל בכל לשון:
ואם יבוא אליך מי שאינו מבין לשון עברי והוא ירא שמים (וירצה לכוון) או אם תבוא לפניך אשה אמור להם שילמדו התפילות בלשון שמבינים כי התפילה אינה אלא בהבנת הלב. ואם הלב אינו יודע מה שיוציא מפיו מה מועיל לו לכך טוב שיתפלל באותו לשון שהוא מבין.
בדומה, ר׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש, 1328-1250) דן בשאלה אם מותר להתפלל בשפת המדינה גם ביחיד. הוא הביא את דברי תלמידי רבינו יונה (נפטר בשנת 1263), האומרים כי תפילות היחיד אינן חייבות להאמר רק בעברית, מאחר שהכול יודעים שנשים החייבות בתפילה נוהגות להתפלל בכל לשון אך לא בעברית. אף שבנות לא תמיד ידעו להתפלל בעברית, עודד ר׳ יצחק בן משה מווינה (1250-1180 בקירוב, בעל החיבור ההלכתי ״אור זרוע״), את ההורים להביא לא רק את בניהם אלא אף את בנותיהם הקטנות לבית הכנסת. הוא האמין כי המעורבות בתפילת הציבור תגביר בקרב הילדים, ובכלל זה הבנות, את רגישותם לקיום המצוות ואת חסידותם, ומשום כך התיר לילדים לנשק את התורה בעת גלילתה.
תלמידו של התאולוג הנוצרי פטר אבלאר(Abelard), בן המאה הי״ב, מתח ביקורת על חוסר הלהט החינוכי בקהילתו שלו, והעלה על נס את מאמציו הבלתי נלאים של היהודי לחנך את ילדיו, ״ואפילו העני שבעניים, אפילו אם הוא אב לעשרה״; והוסיף: ״ולא רק הבנים כי אם אפילו את הבנות״. ייתכן כי מאמצי היהודים לחנך את בנותיהם חרגו לעתים מעבר לידיעה המינימלית הנחוצה הדרושה למילוי החובות ההלכתיות.
היו נשים, בנות למשפחות רבנים, שקיבלו חינוך ספרותי החורג מן המקובל לבנות מינן. ר׳ אלעזר בן שמואל הלוי ממגנצה, בן המאה הי״ד, ניסח כך את צוואתו: ״אלה הדברים אשר יעשו בניי ובנותיי בבקשתי, ישכימו ויעריבו לבית התפילה ויזהרו מאד בקריאת שמע. ומיד לאחר תפילה יתעסקו מעט בתורה או בתילים או בגמילות חסדים״. וכן: ״בני ובנותי אם יוכלו בשום פנים ידורו בקהילות למען ישמעו ולמען ילמדו בניהם ובנותיהם תורה".
רוכבי הפרדות – ארבעים שנות יישוב-בעזה.מרדכי אלקיים
רוכבי הפרדות קצרו הצלחה בעבודתם. לא חלף שבוע שחזרו לעזה בלי שניים- שלושה שקי שעורה ובל מיני מיצרנים חיוניים למשפחותיהם, כגון: ביצים, תרנגולות, חמאה, גבינה, בורגול, קטניות, צמר למזרנים, חוטי צמר, יריעות אוהלים, ולעיתים גם נעליים ובדים שהברואים קיבלו מהמבריחים. עבור מיצרנים אלה בשוק היו משלמים כפליים-שלוש. מיצרכים אלה חוללו רווחה בבית ואת היתר מכרו בכסף. לבדואים היה קל יותר לקנות בחליפין מאשר בכסף המעט שהיה בידם, אותו הם חסכו לימים קשים.
אולם אליה וקוץ בה. רוכבי הפרדות היו שוהים לעיתים במדבר שבוע שלם, או אף יותר, כשהנשים והילדים יושבים בבית לבדם ומצפים לבואם תוך דאגה ופחד. לכן לא כל הנשים הסכימו לצורת חיים זו, הגם שהביאה להם רווחים גדולים. לפיכך כל מתיישב שאף לסיים באחד הימים דרך חיים זו ולמצוא לעצמו עיסוק אחר בסביבה, כדי שלא ייאלץ להיעדר מביתו ימים רבים. חלק מרוכבי הפרדות חזר למקצוע מתן הלוואות לבדואים ברבית.
| ואלה המחנות שהיו בהם חנויות באוהלים, בהסכמי הנאה, עם ראשי המחנות. | |
| 24. בערב אבו שגים | 1. בערב אל-עטוונה |
| 25. אבו גיית | 2. אלרוואשדה |
| 26. אלעגבי | 3. אלגדראת |
| 21. אבו רשייר | 4. גדרת אבו תייג |
| 28. אלגציין | 5. גדרת אבו כף |
| 29. אבו זוועי | 6. גדרת אל אעסם |
| 30. אלעיייר אבו אלגציין | 7. דולם אבו גרנת |
| 31. גטאטווהה | 8. חלם אבו גרנת |
| 32. גירינוויה | 9. במדין אלשעור |
| 33. אבו בלל | 10. במדין אלמסמרה |
| 34. אבו סירחאן | !!.אלחקוק |
| 35. אבו עמדון | 12.אלהייזל |
| 36. אבו עטרה | 13.אלאטד |
| 37. אבו גרינת | 14. אליצבו |
| 38. אבו רגיג | 15.אלברג'י |
| 39. אלאעצאם | 16.אלשללין |
| 40. בערב בני טוהילה | 17 .אבו שונאר |
| 41. בני עוקבי | 18. אלעלמאת |
| 42. אבו עאמר | 19. בערבאלעייר |
| 43. זרבגיה | 20. אלצאנע |
| 44. אלנטסרה | 21. אלברגיי |
| 45. אבו עטייה | 22. אבו עבדון גונאר |
| 23. בערב אבו מדיאן | |
(בחלקם קבוצות, בחלקם שבטים קטנים עצמאיים שהשתייכו לשבט-האם. 21 מהם השתייכו לתיאהה).
חכמת ערב- 1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים- רחמים רג'ואן
زي المنشار، ياكل طالع نازل
זאי אלמינשאר, יאכל, טאלע נאזל
הוא נוהג כמו משור חותך בלכתו ובשובו
נאמר על אדם שכל מעשיו מזיקים, אפילו כשמעשיו טובים כביכול.
הרע אינו פוסק להיות רע, בשביל שנוא תדיר – מנדלי מוכר ספרים
جير ما بيك ، ودجانك يعمي
ח'יר מא ביק, ודח'אנכ יעמי
לא רק שאינך מועיל, אתה גם מזיק
زي الجروب ، قنطار خشب على درهم سكر
זאי אלח'ארוב, קנטאר, ח'שבעלא דרהם סוכר
כמו החרוב , טונת עץ על גרם סוכר
נאמר על אדם שתועלתו מזערית, וחוסר התועלת שבו
צמל בלי יעשה קמח – הושע ח, ז
على اهلها ـ نفسها ـ جنت براقش
עלא אהלהא – נפסיהא – ג'מת בראקש
בראקש המיטה אסון על אדונה – עצמה.
בראקש – שם כלבה
בעליה של בראקש נמלטו מאנשי החוק והסתתרו במערה. בראקש חשפה את מחבואם
הנביחותיה והמיטה אסון הן על בעליה והן על עצמה
נאמר לגבי אדם, שברוב טפשותו מזיק לעצמו ולקרוביו
ראתה קולר םנוי טהכניסה ראשה לתוכו- ירושלמי, נדרים ט, א
عاشو ـ ما ريحونا ماتو ما ورثونا
עאשו – מא רייאחונא – מאתו מא ורת'ונא
בחייהם – לא נתנו לנו מנוחה – ובמתום לא הורישו לנו מאומה
מדובר על הורים או ידידים רעים. אין מהם שום תועלת, לא בחייהם ולא במותם
פתגם זה נאמר יל ידי תושבי דרום מצרים, לאחר הפלת השלטון המלועני, השלטון המלוכני הציק להם, ואחריו לא זכו ברווחה
ביצי צפעוני ביקעו וקורי עכביש יארוגו – ישעיה נ"ט, ה.
להוצים מן הבוץ ולהשקיע ברפש – פניני ספרד, יצחק מוסוקנה
كذب مساوى ولا صدق مبعزق
כד'ב מסאוא ולא צדק מבעזק
מוטב שקר בנוי מאשר אמת מבולבלת
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
A Marrakech comme à Casablanca, les autorités chérifiennes et résidentielles se mirent d'accord pour ne pas toucher aux situations existantes et pour tenter de résoudre le problème aigu de l'habitat juif, en élargissant le périmètre du mellah. Pour ce qui est de l’emploi des domestiques musulmanes, on adopta un compromis afin d'éviter les risques de séduction ? seules les domestiques d'un âge " respectable ", à l'exclusion des plus jeunes, auraient désormais une autorisation d’embauche au mellah…
L'année terrible
C'est donc en spectateurs inquiets, emportés malgré eux dans la tourmente, que les Juifs vécurent les épreuves de la première confrontation sérieuse entre le mouvement nationaliste naissant et les autorités du Protectorat français, sur fond de très graves difficultés économiques, de misère générale.
Dans son éditorial de janvier 1937, L'Avenir Illustré soulignait combien cette misère des masses, due à la fois à la crise économique mondiale et aux mauvaises récoltes imputées à la sécheresse, accentuait le malaise de l'opinion :
S'il existe manifestement un état d'esprit considéré aujourd'hui comme mauvais et dont la contagion gagne certaines classes de la société, cet état d'esprit doit trouver son origine uniquement dans la misère accablante qui exerce ses ravages dans bon nombre de foyers. Le prolétariat indigène souffre atrocement d'une crise qui paraît devoir durer encore longtemps… »
Les nationalistes avaient placé leurs espoirs en une évolution pacifique du régime du Protectorat avec l'arrivée au pouvoir du Front Populaire mais ceux-ci n'avaient pas tardé à être déçus, confrontés au conservatisme des milieux coloniaux encore dominants en France. Le refus de Paris de prendre sérieusement en considération le plan de réformes présenté en 1935 — qui était pourtant modéré et évitait la revendication à l'indépendance — provoqua la scission du Comité d'Action Marocaine. Allal El Fassi se sépara de Mohammed Ouazzani, fonda le Parti National pour la Réalisation des Réformes et ordonna le passage à l'action directe, à savoir l'organisation de manifestations de masse dans les grandes villes. Après une série de manifestations de rue sans grande conséquence, c'est dans la ville de Meknès, qui était restée calme jusque-là, que les événements prirent en 1937, année restée dans les mémoires comme " l'année terrible ", une tournure dramatique avec la " guerre de l'eau ". Le détournement de la rivière qui alimente la ville, l'oued Boufkrane, en faveur de colons français, fut largement exploité par les dirigeants nationalistes. Le 2 septembre 1937, une grande manifestation fut organisée pour réclamer la libération des protestataires arrêtés la veille. Elle dégénéra en émeute : la police ouvrit le feu sans sommation sur la foule, fit 13 morts et une centaine de blessés. Parmi les premières victimes : un jeune Juif récemment converti à l'islam sous le nom de Saïd Islami. En se repliant, les manifestants s'en prirent aux magasins des marchands juifs de la médina, principalement des bijoutiers et des vendeurs de tissus. Ils pillèrent et incendièrent 42 boutiques tandis que le mellah tout proche s'imposait le couvre-feu. Si aucune victime ne fut déplorée, les dégâts matériels furent considérables et le choc psychologique encore plus important. Ainsi, même sous le Protectorat, rien n'avait fondamentalement changé et tout rassemblement de masse pouvait tourner en attaque sans raison contre les Juifs et leurs biens. Le rapport des Services de Renseignements sur " l'état d'esprit des milieux israélites de Meknès " le révélait bien :
Ils se montrent d'autre part très déçus de l'attitude à leur égard des milieux musulmans qu'ils espéraient disposés à une entente en 1937, grâce à l'action de M. Lacache, Président de la Ligue Internationale Contre l'Antisémitisme. Ils déclarent que ce projet d'entente avait reçu un commencement d'exécution à deux occasions : Lors des discussions à la Commission Municipale au sujet de l'ouverture de la piscine aux Musulmans et aux Israélites, ils auraient soutenu les Musulmans dans leurs revendications et leur auraient même proposé l'organisation d'une manifestation à Bab Amer, projet qui n'eut pas de suite en raison de l'interdiction du pacha. A la veille des événements du 2 septembre 1937, ce serait un israélite qui aurait rédigé en arabe la pétition adressée au sultan su sujet du détournement des eaux de l'oued Bou Fekrane… »
Les Juifs étaient également déçus de l'attitude des services de la Résidence, opposés au principe du dédommagement intégral des victimes pour les vols et les dégâts liés à l'émeute. C'eût été en reconnaître la responsabilité… A cela devait se greffer un inutile différend sur le montant des dédommagements à réclamer, entre le Président du Comité, Joseph Berdugo, qui le trouvait exagéré, et les autres membres du Comité. Celui- ci présenta sa démission mais elle fut refusée par les autorités. En fin de compte, la Résidence accepta, à titre " purement humanitaire ", une attribution globale de secours aux victimes les plus nécessiteuses, dont la répartition fut confiée au Président Joseph Berdugo. L'agitation gagna les autres villes du Maroc et la répression fut féroce : des centaines de militants arrêtés, la presse nationaliste bannie. Le chef du P.N.R.R, Allal El Fassi, fut déporté au Gabon. Son séjour dura jusqu'en 1946.
Dans son rapport à Paris, en date du 9 octobre 1937, le Résident Général s'inquiétait de la détérioration du climat de l'opinion européenne et de ses répercussions sur les Musulmans :
Dans la presse d'extrême-droite, les nationalistes trouvent les plus vives attaques contre le gouvernement français et contre ses représentants au Maroc, des incitatins à l'antisémitisme, des commentaires exaltés en faveur de certains gouvernement étrangers » (allusion à l'Allemagne hitlérienne).
Il accusait cette presse de prôner le fascisme sur le modèle du régime hitlérien et de dépeindre la France, depuis l'accession au pouvoir du Front Populaire, en juin 1936, comme une nation en proie à des troubles profonds et au bord de la faillite.
Toutefois, la vigueur de la répression, accompagnée parallèlement de gestes politiques pour renouer avec la population et redorer le prestige du sultan, permirent à Noguès, fin politique formé à l'école de Lyautey, de ramener le calme dans la rue et les esprits. Pour le grand historien Charles André Julien :
Les deux années précédant la guerre furent les plus tranquilles qu'ait connues le Maroc ».
סוד הפמוט -בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל
עוד במאה ה-12 הקימה הכנסייה את מוסד האינקוויזיציה, שמטרתו היתה "לנקות" את כל מי שלא האמין באמונה הנוצרית כמו שהוותיקן והאפיפיורים רצו.
הם קראו לזה "אינקוויזיציה" שמשמעותו "חקירה". השיטות שבהם היא השתמשה היו אכזריות במיוחד. באמצעות איומים ועינויים מהם הכריחו אנשים "להודות" בכל מיני דברים שהם לא עשו. ועוד יותר גרוע – להלשין על חברים שלהם ועל בני משפחה.
האינקוויזיציה הספרדית – שנולדה מאוחר יותר, רק במאה ה-15 – היתה הגרועה שבכולן, והיא חיפשה אחרי כל היהודים ה"אנוסים" (שקרו להם כל מיני שמות, תלוי במקום: "מאראנוס" "צ'ואטוס" "קריפטו-ז'ודיאוס" "קריסטוש-נובוש" ועוד) וכל מי שנמצא "אשם" בקיום מצוות היהדות הועלה המוקד ונשרף חיים. כל הרכוש של הנספים הועבר לידי הכנסייה, וזו היתה עוד סיבה להעליל על היהומדים העשירים דווקא. בית הכנסת בבלמונטה. צילום עירית רוזנבלום
לפורטוגל הגיעה האינקויזיציה רק בשנת 1531, ועד היום ישנה את הכיכר שבו הועלו ה"כופרים" (רובם יהודים) על המוקד, כשהם זועקים בקול "שמע ישראל". (אם מקשיבים טוב, אפשר עוד לשמוע את ההד…) הכיכר נקראת "רוסיו" (Rossio), והיא נמצאת במרכז העיר העתיקה של ליסבון, ליד המנזר הדומיניקני, שבה ישבו חוקרי האינקיוויזיציה.
השריפה של ה"כופרים" נקראה "אאוטו-דה-פה" (Auto-da-fé ) "מעשה האמונה".
האינקוויזיציה בפורטוגל בוטלה, רשמית, מאוחר מאד, רק בשנת 1837.
מסגרת 2
בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל
בשנת 1493 (זמן הגירוש מספרד) יהודים רבים נמלטו לפורטוגל ביניהם היו 3 משפחות יהודיות, שרצו בכל כוחם לשמור על המסורת והדת היהודית.
לכן, לא נסעו אל אחת הערים, אלא הם מצאו לעצמם איזור מרוחק, הר ירוק ושליו באיזור שנקרא Serra da Estrela("יער הכוכב") והקימו בו כפר משלהם, הם אמנם הכריזו על עצמם כ"נוצרים חדשים" (מאראנוס) אבל בסתר שמרו על המסורת היהודית, בכל מה שיכלו. השכנים הנוצרים היו רחוקים, וידה הארוכה של האינקויזיציה לא השיגה אותם. אבל הכל נשאר בהסתר ומחבוא.
כדי לא להתבולל בין הגויים, וכדי לשמור על המסורת התחתנו שלושת המשפחות היהודיות רק בינן לבין עצמן, כך ששמות המשפחה בכפר כולו הן תמיד דומים, (הנריקז, מנדס, אוליווירה) הכפר גדל במשך הזמן, אבל כמעט ולא הפריעו את מנוחתם.
מי ששמר בעיקר על המסורות היו דווקא הנשים, הסבתות והאימהות, והן היו אלה שדאגו לגחלת שלא תכבה מאות שנים, הם חינכו את הילדים ושמרו את השבתות, כי הגברים היו חייבים ללכת לכנסיה, ולסחור עם הגויים, ולהיראות בפניהם כנוצרים.
לפני כמה שנים הגיעו לבלמונטה כמה רבנים מעמותת "שבי ישראל" והרבנות הראשית, והיהודים ה"ישנים" חזרו ונעשו ליהודים "חדשים" כאשר לימדו אותם את כל הדינים ומסורות שנשתכחו מהם. לפני בערך כ10 שנים יהודי-צרפתי תרם להם בית-כנסת ומקווה, וכיום יש שמה חנויות עם שחיטה, מאפיות כשרות, מוזיאון יהודי ועוד. עדיין, נשמרות בכפר מסורות מן הימים האפלים, מנהגים שמראים על העוצמה של האמונה היהודית, והרצון להמשיך אותה בכל דרך.
אהרן אמוזג – בני אמוזיג- מקורות וקורות תולדות ותולדות בני אמוזיג במרוקו
ממלכת ברגאוואטה גמרוקו.
במאמר מיום 12 ביולי 2004, נכתב ע״י Rachid Yahou והופיע באתר אינטרנט יהודי בצרפת מספר המחבר על ממלכה ברברית שמלכה מוצאו (ציטוט) ״ממשפחת אָמָזיִג הגדולה״. להלן מבחר קטעים בתרגום חופשי מצרפתית. ההדגשות הן שלי(א.א.)
ממלכת ברגאתאטה ב מר1 Le royaume Barqhawata du Maroc -Rachid Yahou -IP ממלכה ברברית זאת, … התקיימה בשנים 1148-741 אחרי כיבוש אפריקה הצפונית ע״י הערבים שבאו להפיץ את דתם – האיסלם. קמה התנגדות כדי לסכל את האידיאולוגיה החדשה.( )
טריף, במקורו מסלי [בצפון מרוקו], מיסד שושלת ברגאוואטה, מוצאו ממשפחת אמזיג( amazigh) הגדולה מן השבט ״מסמודה״, בני הדת היהודית. עם הפעלת ה״דהימה״ (מס שהוטל על אנשי הסֶפֶר [כלומר היהודים] ע״י המוסלמים), בני אמזיג, על אף התאסלמותם, הגיבו במרד כולל.(״….) המלך טריף סרב לקבל את הדת החדשה (האיסלם) בטענה שאין אפשרות לקיימה בהיותה כתובה בשפה הערבית,
… אבל אחרי מותו, בנו, סליח, בתחילת המאה התשיעית, יסכים לקבל את האיסלם עם שינויים משמעותיים. בקבלה את השראתה לא רק מן הקוראן, הקנתה הדת הברברית החדשה חשיבות גדולה ל… תורה. כך נמנעו הברברים מאכילת בשר שפן וחזירי בר. כמו כן, קראו בתפילתם פסוקים גם מן התורה וגם מן הקוראן…. הספר הקדוש של הברברים כלל יותר ממאה ״חרוזים", הראשון שבהם מדבר על משה, ושמו של מוחמד אינו נזכר אף לא באחד מהם.
שבט ״אמזיג״ חי וקיים. בטיול במרוקו בשנת 1993, כאשר התעניינתי אצל מורה הדרך לגבי ה״סיפור" על שבט אמזיג שהתקיים בעבר הרחוק, הוא אמר כי שבט ״אמזיג״ (הברברים הלבנים) חי עד היום באזור האגמים אשר בהרי האטלס בקרבת העיר פאס, וממשיך להיקרא בשם זה (״קח ג׳יפ ותעלה בהר עד האגמים״).
[1] תודה לוידאל צרפתי ששלח לי המאמר מהאתר: http://www.col.fr/article-601.htmlRachid
בית הכנסת שבו התפללו בני אמוזג בפאס. באותו הטיול, מוריס (משה אמוזיג, היחיד בני המשפחה שגר עדיין בפאס), ערך לי סיור בבית הקברות (משם הנתונים על חלק מאבות המשפחה) והצביע על בית הכנסת שהמשפחה נהגה להתפלל בו. הוא נקרא בערבית ״אצלא (או אסלא) דלפאסיין״ (בית הכנסת של הפאסיים, אנשי פאס). נקרא גם כן בית הכנסת של התושבים שהם מי שהתגוררו בפאס לפני בוא מגורשי ספרד לעיר הזאת (הגל הראשון ב- 1391 והשני ב־ 1492), והנקראים המגורשים. בית כנסת זה מוזכר בספרו של שמעון אלכסלסי"מפאס לירושלים״. המגורים – ברחוב הפאסיים. ב״יחס פאס״ מופיעה רשימה של הרחובות, החצרות והבתים של יהודי פאס. ציטוט הכותרת שבראש הרשימה:
״מספר הבתים והחצרות אשר בעי״ת [עיר תהילה] פאס יע״א [יכוננה עליון אמן]״. ב״דרב לפסיין״ (רחוב הפאסיים, כלומר, בני פאס הוותיקים) נמצא "דאר עיוש בן אמוזיג״, [בית עיוש בן אמוזיג]. ״עיוש״ בערבית משמעו ״חיים״, ויתכן ששמו של האיש בעברית היה חיים.
השם ״בן אמוזג״ משמעותו ״בן הבֶרְבֶרים׳׳. כך מופיע במספר רשימות המסבירות משמעות שמות משפחה מרוקאים." ומשמעותו בשפה הברברית: אציל, איש כבוד, נדיב. השם אמוזג נמצא רק במרוקו. לא מצאנו אף לא משפחה אחת בשם זה בספרד, או מחוץ לגבולות מרוקו, ובקושי מחוץ לגבולות העיר פאס עצמה. לעומת משפחות מרוקאיות ממגורשי ספרד ־ כגון טולידנו, אלבז, אלמוזנינו-אלמושנינו, ואחרים ־ שמוצאים עקבותיהם וצאצאיהם גם מחוץ לספרד ומרוקו (ובעיקר – ארצות הבלקן, טורקיה ופורטוגל).
מקורות המציינים שהמוצא מגירוש ספרד.
אברהם-חי בן אמוזג, בפתח ספרו ״אברהם בכל׳:
״ולזה אגיד בתחלה את תולדותי ואת תולדות בית אבא ממשפחת בן אמוזג כי זקנו של זקני היו מגולי ספרד ועלו לערי ברבריה הסמוכה להם וגרו בעיי״ת [בעיר תהילה] פיס [פאס] ממשלת מרוקו ימים רבים …"
[אברהם בכל, עמוד אי]
וגם אפשרות שלישית:
ועוד עדות על המוצא מגרוש ספרד, המצביעה אולי על אפשרות שלישית: ב״פאס וחכמיה״ כתוב על אחד מרבני המשפחה (ועוד נחזור אליו בהמשך):
״היים בן אמוזיג נכד רבי כלפון. מחכמי פאס הנודעים בקרב התושבים הוותיקים, אם כי היה כנראה צאצא למגורשי ספרד."
[פאס וחכמיה, עמוד 261]
במשפט האחרון קיימת סתירה בין היותו מן התושבים הוותיקים ובין הגעתו לפאס בגרוש ספרד. עובדה זאת מצביעה אולי על אפשרות שמשפחות שהיגרו לספרד ואיטליה חזרו לארץ מוצאם באותו הדור או דורות לאחר מכן. לתופעה זאת מצאתי סימוכין במאמר שפורסם באינטרנט על ההגירה מארצות המגרב לאירופה וההשפעה הספרדית והאיטלקית שמשפחות אלה הביאו אתן לצפון אפריקה כאשר חזרו לקהילותיהם בארץ מוצאם. אבל בכל מקרה, שורשיהם נטועים במגרב הברברי.
סידני ש. קורקוס – ישועה קורקום ובני המשפחה במראכש
דמויות נוספות בני משפחת קורקוס במראכש שניתן להזכירן ושעסקו אף הם בפיננסים היו סלומון קורקוס שב- 1845 מונה על ידי הסולטאן כגובה חובות. [ יהודים אחרים מוזכרים כגובי חובות עבור סוחרים אירופאים.]
חיים קורקוס היה אף הוא איש כספים שמכר שטרי חוב הן ליהודים והן למוסלמים, אחרים היו חלפנים. פעילות פיננסית זו גם נתאפשרה בזכות קשריהם של יהודים עם סוחרים אירופאים ויכולתם לדבר בשפות אירופיות ושליטתם ברזי המידות, המדידות והמטבעות השונות. ב-1884 מוזכרים 4 יהודים מהמלאח כמובילים בתחום הפיננסי, מסעוד קורקוס, מימון אוחיון, הרון אבריס ומחלוף אברגיל. רבני משפחת קורקוס במראכש שניתן להזכיר היו:
רבי יוסף הי״ד שנהרג כנראה על ידי מוסלמים ב-1744. רבי שמואל הראשון שהיה גם גזבר הקהילה בתחילת המאה העשרים, שעל מצבתו נכתב: "גומל חסדים, תמך ביד רבנן ביד נדיבה ולספר בשבחו לא יכילו ספרים. מדת הענווה כולל כל השבחים.ישב לו בבית מדרש ומאס כל משא ומתן. ובחר בחיי נצח. הגזבר הנאמן כה״ר שמואל קורקוס, זקן ונשוא פנים.חתנא דבי נשיאה, הרב הגדול סבא דמשפטים מרדכי צרפתי. נבש״ם כ' אדר התרעייב"(1912)ד'
רבי שלמה בך אברהם. נזכר בעדות להרב אברהם פדידה שנת העתיר״ו(1926)
רבי חיים נפטר ב- 1938 .
דבי שמואל נינו של הרב מרדכי צרפתי, גם הוא שימש כגזבר, נפטר ב- 1938.
רבי אברהם היה עסקן ציבורי נשיא חברת"ביקור חולים" ונשיא חב' "חסד ואמת". נדבן שהיה תורם מזון לעניים ועוזר לקשיי יום, מפשר בסכסוכים. היה נשוי לקרובתו של ישועה קורקוס. נפטר ב- 1942.
דבי מרדכי ישב ארבעים שנה כשופט בבית הדין. איש עניו הידוע בחכמתו ותבונתו. מעיזבונו הרוחני נדפס ב- 1978 הספר"גדולת מרדכי" ו״המשנה למלך". נפטר ב- 1958.
בנו חיים עלה לארץ באוניה המפורסמת אקסודוס " התיישב בחדרה ונפטר בה.
לבסוף נזכיר את מוריס מאיר קורקוס פעיל בקהילת מראכש ומוהל ידוע. נכדו של ישועה הידוע. התחתן עם בת מוגאדור , לינה קורקום שלימים, לבקשתו של אבי דוד, עבר להתגורר בעיר אגדיר לעבוד עימו כמנהל החשבונות של חברתו. המשיך להיות פעיל בקהילת אגדיר וכמוהל בכל מרוקו. הוא ובני משפחתו ניצלו בנס ברעידת האדמה של 1960 .נפטר בשנת 2000 בפאריס.
אסיים בסיפור אישי הממחיש פעם נוספת קשר גינאלוגי מפתיע בין משפחת קורקוס ממראכש לזו של מוגאדור בירושלים…
לימים פגשתי בירושלים את מי שעתידה להיות אישתי הראשונה , תמי ממשפחת טוקטלי הירושלמית. אמה הייתה … חנה קורקוס (האב היה פנחס טוקטלי שנרצח בירושלים על ידי מחבלת מתאבדת). חקרתי את מקור המשפחה של חנה ורק לאחר תקופת מה התגלגלה לידי תמונת משפחה עתיקה (ראה למטה) בה נראים כל בני משפחת קורקוס הירושלמית עומדים ומקיפים את סב המשפחה רבי שמואל קורקוס ואישתו . הסתבר שהוא עלה לארץ ממרוקו אך בני משפחתו בארץ לא ידעו על כך כמעט דבר. הפתעתי הייתה גדולה כאשר בני משפחתי בפאריס דברו על אחד שמואל שהיגר בתחילת המאה (כנראה בשנות העשרים) ממראכש לארץ, והציגו בפני תמונה, אותה תמונה שהציגו בני המשפחה בארץ… נמצא הקשר. הסתבר שאותו שמואל קורקוס היה אחד משמונה ילדים , בניו של סלומון קורקוס ופרחה אוחיון ממראכש ואחד מאחיו הוא לא אחר מאשר מאיר קורקוס סבו של מוריס קורקוס ( המוהל,שלימים נשא לאישה את דודתי לינה) ונכדו של ישועה המפורסם (מצד אימו). נסגר המעגל.