התחייה הלאומית בשירת ר' דוד אלקיים – דר' שלמה אלקיים – אוניברסיטת בן גוריון בנגב
דר' שלמה אלקיים
אוניברסיטת בן גוריון בנגב
התחייה הלאומית בשירת ר' דוד אלקיים
א. דברי מבוא
הציונות, שהופיעה כתנועת שחרור ותחייה לאומית של העם היהודי, ראתה עצמה מלכתחילה כתנועה שמטרתה לחולל מהפכה במצבו הקשה של העם היהודי בגולה. הפערים שנוצרו בין הקיום היהודי לבין העולם המודרני העמידו צורך דחוף למציאת פתרון למצב בלתי נסבל זה ולהצעת אפיקי פעולה בלתי שגרתיים לביטוי עצמי כדי לזקוף את קומתם הכפופה של היהודים בכל אתר ואתר. סביב פעילות זו התארגן העם היהודי בתחום התרבותי, החברתי והמדיני. פעילות זו הייתה מכוונת למפעל בארץ ישראל למרות הקשיים שנוצרו עקב כך. לשם הצלחתה, על הציונות היה לרתום אליה את דעת הקהל היהודית, שבחלקה התנגדה לרעיון זה ואף הייתה עוינת לו מתוך הנחה שהרעיון הציוני, כפי שהוצג על ידי הוגיו, היה בו כדי לאיים על היהדות הישנה. עם ייסוד הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, שבמרכזו עמד הרצל, כוונו כל המאמצים כאמור להקמת בסיס ריבוני לעם היהודי במולדתו, ולשם כך היה צורך בהשגת הכרה בינלאומית בדמותה של הצהרת בלפור וכתב המנדט. מעתה נפנה לצפון אפריקה ונבדוק אלו כיווני התפתחות חלו בקהילות השונות בעקבות חדירת הציונות עדיהן.
ב. הפעילות הציונית בצפון אפריקה
מתוך התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי, שפרופ' מיכאל אביטבול עשה בהן שימוש, ובעיקר בזכות מחקרה של ד' בן-סימון-דונת על הפעילות הציונית בצפון אפריקה מתוודעים אנו לחדירתה של הציונות המודרנית לארצות המגרב – תוניסיה אלג'יריה מרוקו. התנועה הציונית המודרנית חדרה לצפון אפריקה בין שנת 1897 לשנת 1900. בתקופה זו נתמנה ד"ר א׳ ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין שבאלגייריה לנציג התנועה הציונית בשלוש ארצות המגירב, ובאותה תקופה ממש, ליתר דיוק בקיץ של 1900 נוסדה במוגאדור – אצווירא, עירו של ר' דוד אלקיים, נושא עיוננו כאן, אגודה ציונית בשם "שערי ציון". באותו פרק זמן הוקמו בתיטואן, בפאס ובמקנס, כולן ערים בצפון מרוקו, אגודות ציוניות שעמדו בקשרי מכתבים עם המרכזים באירופה. אגודות אלו קיימו פעילות תרבותית – חינוכית ענפה שריכזה מאות חברים ובני נוער. גם בתוניס קמה אגודת צעירים ציוניים מיד לאחר הקונגרס הראשון, כללו של דבר, בכל מקום שהגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית, ע״י נוסעים או דרך "המליץ" וייהצפירה" החלה התארגנות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה הציונית.
הפעילות הציונית בצפון אפריקה חופפת בחלקה את עידן הכיבוש הצרפתי ואת חדירת חברת כל ישראל חברים (כי״ח) לארצות אלו. הקולוניאליזם הצרפתי לווה בשורה של שינויים, שבבסיסם השאיפה להשתית את סדריהן הפוליטיים החברתיים והתרבותיים של קהילות אלו על המסורת הצרפתית. שינויים אלה העמידו בהכרח את הקהילות בפני אתגרים חמורים, בשעה שלא היו ערוכות להתמודדות עם כל הכרוך בהם. בנוסף להתמודדות זו אף כי״ח, שנהנתה מיחס אוהד של השלטונות, העמידה אלטרנטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני. מול מרכזיות ארץ ישראל בהשקפת עולמם של היחיד והציבור, העמידה כי״ח את צרפת ואת ערכיה במרכז החיים והתרבות. בכל מקום ששני גופים אלה – הקולוניאליזם הצרפתי מצד אחד והחינוך של כי״ח מצד שני – העמיקו את חדירתם, שם פחתה פעילותה של הציונות המודרנית. ראייה לכך היא אלג'יריה. העיר קונסטאנטין, השמרנית והמסורתית, הייתה המרכז היחיד של הציונות ולא הערים החשובות והמודרניות אלג׳יר או אוראן.
במרוקו, שבה הרעיון הציוני היה אפוף אווירה של "אתחלתא דגאולה" היתה פעילות ציונית דתית ממש. בשנת 1910 נתקבלו חברי האגודות המקומיות של פאם ושל מקנס אל פדרציית "המזרחי". בערים אלו ובמקומות אחרים התקבלה התנועה הציונית בחוגי הרבנים כהמשך לציונות בת אלפיים שנה, בניגוד לתפיסתה ע״י חוגים חרדיים באירופה. רבני מרוקו, ובמידה גדולה גם בשאר מדינות צפון אפריקה, אף על פי שזיהו בציונות אלמנטים מודרניים, ואף מהפכניים – חדשניים, לא ראו בה איום על היהדות.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Comme leurs congénères protégés, les juifs de Safi, poussés par les étrangers, se montraient irrespectueux et dédaigneux dans leur comportement avec les représentants du Makhzen moribond et impuissant, et s'appropriaient les biens de Marocains indigents. Nous n'aurons pas de mal à citer quelques exemples relevés dans des récits ou dans les allusions de certains documents. Nous reconnaissons qu'ils sont limités, mais ils ne représentent sans doute qu'une petite partie d'un tout dont nous n'avons pu percer tous les secrets.
Parmi les abus des juifs protégés de Safi, nous relevons :
1.- L'impertinence de Yaacob Ben Ishaq Ben Zakar, adjoint du Consul américain, vis-à-vis du gouverneur de Safi, Tayeb Benhima, au point que ce dernier s'en trouva impuissant et chercha le moyen de s'en débarrasser. Dans une lettre adressée au sultan Moulay Al Hassan Ier, il disait : « Dieu a donné à ce Ben Zakar une nature méchante, un caractère grossier et une mauvaise arrière-pensée… et chaque fois qu'il vient me trouver, il le fait avec grossièreté et s'adresse à moi avec hauteur. » Ben Zakar ne s'arrêta pas à ces légèretés, mais il s'appropria les biens du Makhzen par la violence. Dans une seconde lettre au sultan Moulay Al Hassan, Tayeb Benhima écrivit : « Ben Zakar, le consul des Américains… a outrepassé les limites dans son comportement, dans la confiscation des biens, et parmi ces abus, il s'est mis à construire un "Hri" [entrepôt]… Et il a mis la main sur trois boutiques voisines, prétendant les avoir achetées, et les a démolies pour les intégrer au dit entrepôt ».
- – Le mépris de l'autorité du Makhzen « en refusant de se soumettre aux juridictions et en se gaussant des jugements ». Les juifs protégés de Safi organisèrent une manifestation condamnant les méthodes utilisées par l'autorité locale dans l'interrogatoire de juifs accusés du meurtre du citoyen espagnol, Mantilla. Ils invitèrent le gouverneur de Safi à juger les suspects avec équité, le menaçant de s'adresser aux puissances européennes s'il n'obtempérait pas. Leur impertinence fut appuyée par les délégués des Consuls anglais et français à Safi.
- ־ Le vol des biens de la population sous des prétextes fallacieux, par la fraude et les falsifications. À titre d'exemple, l'utilisation de Moshé Bou Ouadnine, protégé anglais, « de l'usure et de l'escroquerie des biens des citoyens sous des allégations mensongères" », avec toutes les conséquences qui en découlaient, en particulier la confiscation des biens de ceux qui ne pouvaient payer leurs dettes. L'usurier s'appropriait une partie des biens, d'autant plus que les consuls « protecteurs » n'hésitaient pas à assister les créditeurs et les usuriers placés sous leur tutelle, « mettant à leur disposition le poids diplomatique de leurs pays et parfois même leur puissance militaire. Ils les aidaient à piller les gens illégalement, sous le couvert de la loi internationale et de la défense des droits des "protégés", de leur exonération des impôts et des juridictions inscrite dans les accords ».
– Les dommages portés aux affaires de leurs concitoyens musulmans, l'atteinte à leurs lieux saints en ne respectant pas les traditions en vigueur. « Les insolents parmi eux, se livrèrent à des actes de défi et d'impertinence à l'égard des musulmans et à l'iniquité dans les affaires. » Ils portèrent, pour provoquer les musulmans, atteinte à certains mausolées de grands saints de la ville, « comme le fait de traverser la porte de l'un des saints, Sidi Abderrahman Ben Brahim, qu'ils ne traversaient guère auparavant. Ils se mirent à la traverser ».
– Les juifs protégés possédèrent un nombre considérable de biens immobiliers et de terrains dans la ville de Safi, dans sa banlieue et dans ses campagnes, la plupart du temps par escroquerie et par ruse. Certains d'entre eux furent cédés aux étrangers qui devinrent propriétaires de plus de trois cents hectares de terrain à la fin du règne de Moulay Al Hassan Ier .
פליטים ואסירים יהודים בצפון־אפריקה (1942-1940) מיכאל אביטבול
פליטים ואסירים יהודים בצפון־אפריקה (1942-1940)
בצרפת כמו בצפון אפריקה, לא היו מחנות־ההסגר המצאה של וישי. שם הוקמו רובם מזרחה להרי הפירנאים כדי לקלוט את הריפובליקנים הספרדים שנמלטו אחרי הניצחון הפראנקיסטי. לאחר הכרזת המלחמה, הוטלו לתוכם כל ׳היסודות המסוכנים לביטחון הלאומי׳: סוכנים זרים, חשודים פוליטיים(פעילים קומוניסטים מאז הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, לאומנים מוסלמים מצפון־אפריקה), וכן אלפי פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שהיגרו לצרפת עם עליית הנאציזם. לאלה, וכן למהגרים היהודים מצ׳כיה ומפולין, שמספרם הלך וגדל כל אימת שהרחיב היטלר את ההגמוניה שלו במרכז אירופה, לא נותרה אלא דרך אחת כדי למנוע את כליאתם במחנות־ההסגר: לשרת תחת הדגל הצרפתי, בתור מתנדבים לכל תקופת המלחמה (.E.V.D.G), או בתור אזרחים עובדי צבא, אם היו מתחת לגיל 20 או מעל לגיל 48. עד לינואר 1940, התגייסו כ־30,000 פליטים יהודים לצבא צרפת. רובם גויסו לגדודי ׳לגיון הזרים׳, ולאחר תקופת אימונים קצרה בצפון־אפריקה השתתפו בכל שלבי המערכה על צרפת.
בהתאם להסכם שביתת־הנשק, פורק ׳לגיון הזרים׳, והמתנדבים הוצאו ממסגרת הצבא. אולם, לא הכול זכו לשחרור. בצפון-אפריקה יכלו להשתחרר רק מי שהחזיקו בתעודת־זהות צרפתית, בחוזה־עבודה ובתעודת־מגורים. אשר לשאר — רובם הגדול של מתנדבי המלחמה והאזרחים עובדי צבא, יהודים וספרדים — נשלחו למחנות־עבודה בדרום מארוקו או בדרום אלג׳יריה, שם נעשו מחיילים לעובדי פרך. באותה עת זרמו בזה אחר זה בצרפת גלי הפליטים אל עבר קו־ההפרדה והאיזור הלא־כבוש, בתקווה להגיע משם אל הגבול הספרדי. עד סוף הקיץ של שנת 1940, נעשו היציאה מצרפת והמעבר דרך ספרד ופורטוגל בקלות יחסית, אולם בשוך האנדרלמוסיה של המפלה, ומשעה שממשל וישי השלים את הקמתו של המנגנון המינהלי שלו, הועמד הגבול לאורכו תחת שמירה קפדנית: פליטים יהודים וזרים נעצרו והוטלו באלפיהם אל ׳מחנות־מעבר׳, ׳מרכזי־השגחה׳, ו׳מחנות־משמעת׳ בריבֶסאלט (Rivesaltes), גור,(Gurs) לה ורנה(le Vernet), ארז׳לס(Argelès), בארקארס (Barcarés), אגד (Agde), בראנס (Brens), ריאקרו(Rieucros), רסבדו (Recebedou), נואה (Noé), סךסיפריאן (Saint-Cyprien), מיל (Milles), ועוד. בנובמבר 1940 הודיע ממשל וישי לארצות־הברית כי אין הוא מתנגד לשחרור אסירים שבאפשרותם להגר לארצות אמריקה.
לימים התברר כי הצהרותיה של ׳המדינה הצרפתית׳, שארגוני ההצלה הבינלאומיים [הג׳וינט, היס״ם(Hicem), הקווייקרז האמריקנים, ועוד] קיבלו ברגשי הקלה, לא היו אלא אחיזת־עיניים. שכן עד־מהרה החלו שלטונות וישי לערום קשיים על גבי קשיים כדי להכביד על מתן ׳היתרי־יציאה׳ לפליטים. קשיים אלה נוספו לבעיות הגדולות ממילא, שהיו כרוכות בהשגת היתרי־כניסה לארצות ההגירה והמעבר, וכן לבעיות שנבעו מצמצום התנועה הימית בין אירופה והעולם החדש. ברגיל נערכה הפלגת הפליטים מנמל ליסבון, אולם מ־1942 החלו הפורטוגלים והספרדים להקשות על המעבר של הפליטים היהודים בשטחיהם. הראשונים סגרו את שעריהם לפליטים שמוצאם רוסי, ואילו השניים מאנו לתת היתרי־מעבר לכל יוצאי הארצות הלוחמות או הנייטראליות שהיו בגיל הגיוס. מפאת מסיבות אלה הועידו הג׳וינט והיס״ם תפקיד חשוב לנמלי צפון־אפריקה, כגון טנג׳יר, קזבלנקה ואוראן, שכן בנמלים אלה הוסיפו לעגון האוניות שהיו בדרכן לארצות־הברית, לקובה ולמקסיקו, שאליהם ביקשו להגיע רוב הפליטים.
HICEM Organization established in 1927 whose goal was to help European Jews emigrate. HICEM was formed with the merger of three Jewish migration associations: HIAS (Hebrew Immigrant Aid Society), which was based in New York; ICA (Jewish Colonization Association), which was based in Paris but registered as a British charitable society; and Emigdirect, a migration organization based in Berlin. The name HICEM is an acronym of HIAS, ICA, and Emigdirect. The agreement between the three organizations stipulated that all local branches outside the United States would merge into HICEM, while HIAS would still deal with Jewish immigration to the US. However, Emigdirect was forced to withdraw from the merger in 1934, and later on, British wartime regulations restricted the ICA from using its funds outside Britain. Thus, for a while, HICEM was funded exclusively by HIAS. By the time WORLD WAR II broke out in September 1939, HICEM had offices all over Europe, South and Central America, and the Far East. Its employees advised and prepared European refugees for emigration, including helping them along during their departure and arrival. HICEM's European headquarters were based in Paris. After Germany invaded and conquered France in mid-1940, HICEM decided to close its Paris offices and move them to Lisbon, Portugal. Portugal, a neutral country, was friendly with the Allies and had an officially recognized Jewish community. Thus, HICEM simply functioned as the immigration section of the Jewish community council. In addition, because Lisbon was a neutral port, by July 1940 it became the foremost route for Jews to escape Europe for North and South America. Other organizations also moved their European offices to Lisbon at that time, including the American Jewish Joint Distribution Committee (known as the JDC or Joint) and the American Friends Service Committee. From 1940 on, HICEM's activities were partly supported by the Joint. Despite the friction between the two organizations, they worked together to provide refugees with tickets, information about visas, and transportation, and helped them leave Lisbon on neutral Portuguese ships. In all, some 90,000 Jews managed to escape Europe during the Holocaust with HICEM's assistance.
״קינת-סתרים״ ־ קול בוכים-רבי אברהם ב"ר מרדכי גלאנטי – מגדולי חכמי צפת
כן חיבר מהר״א גלאנטי ביאור על מגילת איכה, וקראו בשם קינת-סתרים, אולם המדפיסים בויניציאה בשנת שמ״ט הוסיפו לספר שם ״קול בוכים״ וכך נתפרסם שם הספר, וכל המובאות שהובאו מפירושו מתיחסים לשם ״קול-בוכים״.
בהקדמת ספרו ״קינת-סתרים״ כותב מהר״א גלאנטי, שספרו מיוסד על מה שקיבל מפי רבו הרמ״ק וממה שמצא כתוב בספריו, וזה לשונו: הקדמת המחבר אמר אברהם בכ״ר מרדכי גלאנטי איש רומי נ״ע וכו׳ וכפי שקיבלתי ממורי ורבי המקובל האלקי מאור הגולה החכם השלם העניו החסיד מוהר״ר משה קורדיבארו זללה״ה, וכפי מה שראיתי בחיבוריו הנפלאים אשר כתב בפירוש והשם הכולל את כל יקר ראתה עיני היא ספר ״אור יקר״ ובו הראה את עושר כבוד חכמתו אשר הקנו לו מן השמים.
כן מרבה להביא פירושים מחכמי זמנו בצפת, בדף ע׳ ע״ב נהוצאת פרעמישלא, תרעא] ״ומה נמלצו לחכי אמרי קדוש הר״ר שלמה ן׳ אלקבץ הלוי ז״ל״. בדף סט ע״ב ״והוא ע״ד שפי׳ מההרי״א זלה״ה כמ״ש בזוהר וכו׳ ושמעתי משמו של האלקי מההרי״א״. בדף לד ע״א הוא מזכיר את אחיו מהר״ם גלאנטי שהיה רבה של צפת בדור תלמידי ה״בית-יוסף״ וזה לשונו: ״והביאו החכם מורי אחי יפת הגדול נר״ו״.
מן המפורסמות מה שמביא בשם רבו הרמ״ק על הפסוק ״יתן למכהו לחי [איכה ג, ל] – שבכל התשובות שבעולם המעולה שבכולם היא סבילת העלבונות [ראה נספו קינת סתרים איכה ג, ל׳ עמוד קכד].
בדף כא ע״א מביא דרוש כמין חומר בשם רבו הרמ״ק וזה לשונו: ומורי זלה״ה היה דורש בזה פסוק כמין חומר ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים והראה לי המשל במוחש והיא כמין חגב קטן מעופף בכנפיו סביבות הנר סובב סובב עד שאוחז בו השלהבת ויגוע ונאסף אל עמיו והוא כי מרוב השתוקקתו אל אור הנר מתקרב אליו יותר מדאי ונשרף וכמו כן יקרה למלאכים שיוצאים ממחיצתם להשתוקקותם להשיג האור שאין להם כח לסובלו ונגוועים רק מט״ט יש לו כח לעלות בסוד תתקנ״ה רקיעים שבכסא ואינו נפגע בשביל שמעלה תפילותיהם של ישראל.
כן מביא הרבה פירושים בשם החכם השלם הר״ר אלעזר אזכרי נר״ו נבעל החודים], על הפסוק ״שמעו נא כל העמים״ [איכה א, יח] מביא בשם בעל החרדים וזה לשונו: והרב רבי אליעזר אזכרי פירש על דרך הפשט דמה שדרשו ז״ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום אמרה כנסת ישראל לא די לי שעברתי על שאר דברות שנאמרו על ידי משה רבינו ע״ה אלא אפילו שתי דברות ראשונות שיצאו מפיו עברתי עליהם וזהו כי פיהו מדתי ולקיתי מדה כנגד מדה כי כמו שאז במתן תורה שמעו עמים ירגזון רעדה אחזתם שם ונתקבצו אל בלעם ואמרו שמא הקב״ה רוצה להפוך העולם תהו ובהו והשיב להם ה׳ עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה וכו׳ כמו כן עתה שעברתי על התורה שמעו נא כל העמים וראו מכאובי ואומרו שמעו וראו כי כמו ששם היה שמיעה וראיה כמ״ש וכל העם רואים את הקולות אם יוספים אנחנו לשמוע וכו׳ כמו כן שמעו וראו המכאוב ומה הוא בתולותי ובחורי הלכו בשבי. בספרו ״קול בוכים״ הוא מרבה להביא את פירושו ״ירח-יקר״, וזה לשונו [בדף לא ע״א] ״וכבר פירשנו המאמר ההוא במקומו בחיבורנו הגדול הנקרא ירח-יקר בס״ד״.
בדף מא ע״ב מביא רמז לדברים המעכבים את התפילה וכותב ״וראיתי נוטריקון נאה במלת שתם ר״ת ספ״ר תינו״ק מעו״ת סתם תפילתי מי שאוחזן בידו בשעת תפילה אין תפילתו נשמעת וכדכתבו הפוסקים ז״ל״.
״זכות-אבות״
מהר״א גלאנטי חיבר פירוש על מסכת אבות ״זכות אבות״, הפירוש היה מונח בכתב-יד באוצרותיו של בעל ״אמרי-אמת״ מגור זצללה״ה, והודפס ביוזמתו בוורשא שנת תוע״א, הפירוש שבידינו הוא רק על שני פרקים ראשונים.
כדרכו ביתר חיבוריו כן גם בספרו זה מזכיר שמועותיו של רבו הרמ״ק, בעמוד רב כותב וזה לשונו: ולהרחיב הדרוש הזה צריך להעלות על ספר הקדמה אחת מעולה ממורי הרב זלה״ה, והיא: כי העם הקדוש והטהור הזה, עם בני-ישראל, יש להם שני אבות קדושים, משה רבנו ע״ה ויעקב אבינו. יעקב הוא אב לגופים, ומשה – אב לנשמות, ובעמוד הנ״ל מביא: ולכך היה אומר מורי זלה״ה שהוא טוב לראות איזה אות מאותיות התורה כשפותחין ספר תורה.
כן מזכיר את ספרו הגדול ״ירח-יקר״ וזה לשונו: ״וכבר בארנו בארוכה בפרשת ויחי בחבורי הגדול הנקרא ירח יקר״ נעמוד רעה], כן מביא שמועה משם האר״י ז״ל [בעמוד תו] וזה לשונו: ״שמעתי משם הקדוש ההריא״ש זצוקלל״ה״.
חידוש גדול מצאתי שמזכיר [בעמוד ויה: ״מורי הרב רבי ברוך זצלה״ה״, והנה בין תלמידי הבית-יוסף מצאנו את מוהר״ר משה ברוך מרבני צפת מוזכר הרבה פעמים בשו״ת אבקת רוכל ואולי הכוונה אליו.
מהר״א גלאנטי מכנה את מרן הבית-יוסף – ״רבינו הגדול״, והכוונה שהוא רביה דרביה, ב״קול-בוכים״ [דף סט ע״ב] מביא מה שכתב הבית-יוסף בשם המגיד הדובר בו וזה לשונו: ושמעתי משמו של האלהי מההרי״א זלה״ה שבכל אותה הילולא אין מי שידרוש כי אם הנפטר ההוא וזהו אמרו נזיל לחדוות׳ דהלולא דאורייתא דר׳ חסדאי וזה לדעתי שרמזו ז״ל בדבריהם אגרא דבי הלולא מילי כלומר שכר דבי הילולא דההוא עלמא הוא מילי כל אותן מלין דעביד ועסק בההוא עלמא, ומצאתי כתוב בדברי המגיד שהיה מדבר למורנו ורבינו הגדול מוהרר״י קארו זלה״ה שהבטיחו שידרוש בגן עדן שבעת ימים וסימן מסר לו משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך והימים שיראה גודל מעשיו לכל נשמות הצדיקים אשר בגן יהיו ק״ף יום וסי׳ בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום מלבד הבטחות מופלאות י״ד לבושין דיקר וכו׳ זכאה חולקיה יהא רעוא דנזכה אף אנן אבתריה לאורך ימים. ובספרו ״זכות אבות״ נעמוד ולה מביא ענין זה בשם מורנו הזקן רז״ל: אל-ישיאך יצרך להחטיא, לפי שלא תעלה בדעתך לחטוא ולאבד כל הגדולה העתידה ליתן לך וכוי, וכמו שאמר לו המגיד [׳מגיד מישרים/ הקדמה] למורנו הרב הזקן, שהבטיחו שידרוש שבעת ימי משתה בחצר גינת ביתן המלך, ועושר כבוד מלכותו שיראה לצדיקים שמונים ומאת יום, ויהיו לו ארבעה-עשר מלבושים – כל זה אמרתי לך כדי שתאמר, אם יבוא חטא לידך: מי שמוכן לו כל זה, יאבדנו?.
בספר ״קהלת יעקב״ מאחיו הגדול של מהר״א גלאנטי, כמוהר״ר משה בכה״ר מרדכי גלאנטי, שנדפס בצפת בשנת של״ח, מביא הרבה פירושים ממהר״א גלאנטי על פסוקי קהלת. ובאחיו גם המהר״ם גלאנטי היה תלמיד להרמ״ק ומרבה להביא שמועות בשמו ב״קהלת-יעקב״.
אין בידי פרטים על עת פטירתו של רבינו, ולא על משפחת רבינו, וממה שעלתה בידי, אנו מוצאים שני בנים לרבינו מהר״א גלאנטי, בספר ׳קב הישר׳ מזכיר את רבי מנחם בנו של רבינו, ובספר ׳קול בוכים׳ נדף לט ע״א] מוזכר בנו רבי שמואל שהביא לדפוס את הספר ׳קינת-סתרים׳.
זכות אבות, על מס׳ אבות, במבוא
במעלות קדושים וטהורים – נספי הרעש באגדיר
איפרגן סימי
אלבז חיים (הרב מישיבת חב״ד)
אלבז ז'אנט
אלבז דוד בן ז'אנט
אלבז שנעון בן ז'אנט
אלבז פטריק בן ז'אנט
אלבז בתשבע בת ז'אנט
אלבז ז'אק בן רחל (בן 22)
אלבז דניאל בן רחל (בן 9)
אלהרר חיים בן חנינה ויצחק (בן 39)
אלהרר רנה בן שמחה וחיים (בן 11)
אלהרר יצחק בן שמחה וחיים (בן 5)
אלוש פיב׳
אלוש פרוספר
אלוש מורים
אלוש ארמנד
אלוש אלברט
אלמוזנינו רוזט בת אסתר ושלמה אדרי (בת 32)
אלמוזנינו מרסל בן רהט ומורים (בן 9)
אלמוזנינו גבי בן רהט ומורים (בן 7)
אלמוזנינו איבט בת רהט ומורים (בת 3)
אלמוזנינו איבט לבית עמרם
אלמוזנינו שלמה ושלושת ילדיהם
אלמוזנינו ליל׳ לבית ויצמן וארבעת ילדיה
אלמוזנינו ז'אק
אלמוזנינו יוסף
אלעזרא עזיזה בת מסעודה ושלמה שרביט
אלעזרא רחל בת מרים ויצחק(בת 11 וחצי)
אלעזרא אנט־חנה בת מרים ויצחק(בת10)
אלעזרא תמר בת מרים ויצחק(בת 8 וחצי)
אלעזרא נימים בן מרים ויצחק (בן 7)
אלעזרא מאיר בן מרים ויצחק(בן 5 וחצי)
אלעזרא מישלין בת מרים ויצחק (בת 1)
אלקבץ מימי בת סולטנה ושלמה (בת 61)
אלקבץ משה בן שמחה וראובן(בן 63)
אלקוב׳ רינה
אלקוב׳ שמחה
אלק״ם מוריס
אלק״ם שלמה
אלק״ם מרי
אלשר׳ יעקב
אלשר׳ פאני
אמויאל סולטנה־סהן בת רבקה ואליהו
אמסלם אדולף
אמסלם ג׳
אמסלם סולטנה
אסידון סימון בן חנה ומשה (בן 6)
אסידון דואל בן חנה ומשה (בן 4)
אסידון מימון
אסידון ריקה בת ממו ושמעון
אסרף בלידה
אסרף אברהם
אסרף שלמה, בן בלידה ואברהם
אסרף סוזן ״זֶזו, בת בלידה ואברהם
אסרף שירלי בת מילויה וניסים
אפריאט מארי לבית בוגנים (בת 24)
אפריאט חיים בן יצחק (בן 28)
אפריאט מארק בן מארי וחיים (נעדר)
אפריאט משה
בוגנים מזל בת זוהרה ואברהם אבוחצירה (בת 42)
בוגנים יצחק בן חנינה ויהודה (בן 45)
בוגנים אסתר בת מזל ויצחק(בת18)
בוגנים אלים בת מזל ויצחק (בת16)
בוגנים יהודה בת מזל ויצחק(בת 14)
בוגנים מאיר בן מזל ויצחק (בן 10)
בוגנים פ1לט בת מזל ויצחק (בת 9)
בוגנים טאני לבית לוי(56)
בוגנים משה בן טאני(32)
בוגנים מואיז
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה
מיכאל אביטבול
פעמים – מספר 2 – 1979
לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)
- מקונגרס באזל עד מלחמת־העולם הראשונה
הציונות המדינית חדרה לצפון־אפריקה — תוניסיה, אלג׳יריה, מארוקו — בין שנת 1897 לשנת 1900, שבה מונה מטעם הועד־הפועל הציוני הד׳׳ר א. ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין (אלג׳יריה), לנציג התנועה בשלוש ארצות המערב. מצב היהודים היה שונה בכל אחת משלוש המדינות, ודבר זה השפיע על התפתחות הציונות בכל אחת מהן..
באלג׳יריה נהנו היהודים מאמאנציפאציה מלאה משנת 1870, כאשר פקודת־כרמיה העניקה את האזרחות הצרפתית למרבית היהודים. במקביל לשינוי זה במעמדם המשפטי נגסה האסימילאציה התרבותית בחלקים נרחבים של הקהילה, בהשראת המנהיגות הקונסיסטוריאלית, שראתה כמשימתה העיקרית להוביל את יהדות אלג׳יריה בנתיב שבו עברה יהדות צרפת מאז המהפכה הגדולה. ובאותו זמן, עם תהליך המודרניזאציה, נתקלה יהדות אלג׳יריה ביחס עויין ובאנטישמיות פרועה מצד היסוד האירופי באוכלוסיה המקומית — ליבראלים ושמרנים, אנארכיסטים ואנשי־כנסייה, כולם נטלו חלק במסע האנטישמי בניצוחו של א. דרומון, מחבר La France Juive, שזכה להיבחר כנציג אלג׳יר בפארלמנט הצרפתי. התסיסה האנטי־יהודית הגיעה לשיאה ב־1897 כאשר ברוב ערי המושבה שבראשיהן עמדו אנטישמים מושבעים — אירעו התנכלויות חמורות נגד יהודים שגרמו לאובדן חיים ורכוש.
הערת המחבר : מאמר זה מבוסס בעיקר על התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי(להלן: א.צ.מ.). תודתי העמוקה לעובדי הארכיון על עזרתם האדיבה ועל הדרכתם המסורה. על ההתכתבות בין ד׳׳ר ואלנסין (Valensin) לבין הוועד הפועל הציוני בווינה, ראה: א.צ.מ. 12.8.1900 :Z1/313. המחקר על הפעילות הציונית בצפוךאפריקה לוקה עדיין בחסר, אם כי החומר עשיר ומגוון מאוד. הוא זכה עד כה לטיפולה של חוקרת יחידה, ד. בן־סימון־דונת, המקדישה לציונות הצפון־ אפריקאית פרק בספרה על קליטת יהודי צפון־אפריקה בישראל. ,D. Bensimon-Donath 45-78 .Immigrants d'Afrique du Nord en Israel (1970), pp
הידיעות על הפרעות באלג׳יריה אכן הגיעו אל אוזני המתכנסים בקונגרס הציוני הראשון, שבו נכח נציג מצפון־אפריקה, מ. עטלי מקונסטאנטין. אולם כינוס זה, ש׳׳בו הוקמה מדינת היהודים״ זכה להד קלוש ביותר בין יהודי אלג׳יריה, פרט לקהילת קונסטאנטין, כפי שמעיד מכתב זה שנשלח אל תיאודור הרצל בידי אגודת־נוערמקומית:
" יוזמתך להגשים הלכה למעשה את הרעיון הציוני היכתה הדים רבים בקונסטאנטין. הרעיון הציוני אשר התפשט בקרב בני־קהילתנו, הסובלים מרדיפות כמו אחיהם ברוסיה וברומניה, מקבל את תמיכתם המלאה והחמה של כל יהודי קונסטאנטין הרואים בו הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית. בשם בני דתנו אנו מביעים בזאת את הסכמתנו השלמה להחלטות שהתקבלו בקונגרס ומבטיחים לך מלוא תמיכתנו ".
בתוניסיה, שהיתה תחת פרוטקטוראט צרפתי משנת 1881, סירבו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג׳יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים. אולם הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת.
בניגוד ( ) (ל)יהודי אלג׳יריה, יהודי תוניס הנם כמעט כולם אנשי־מופת, נאמנים לעמם וציוניים ברוח ישראל סבא ( ). לב היהודים מתוניס ער לכל דבר היקר והקדוש לו והוא מסור בכל נפשו למסורתנו, לארצנו ולשפתנו. בין הדור החדש תמצא לשמחתך אברכים שמלאו את כרסיהם בש״ס ופוסקים, יוצאי ירך הישיבה שהציצו ונפגעו אבל טעמם ויהדותם עמד בם.
כך כתב אל נחום סוקולב בשנת 1913 א׳ טורצ׳ינר, מי שייצג את יהודי תוניסיה בקונגרס הציוני הי״א. הוא העיד על עצמו כעל מי שזרע את ״הגרעינים הראשונים״ של הציונות בתוניסיה, בהגיעו לשם לרגל עסקיו בשנת 1901, אך ידוע כי מיד לאחר הקונגרס הראשון קמה בתוניס אגודת צעירים ציוניים, שעליה אין לנו ידיעות, פרט לעובדה ששיגרה ברכה לבאי הקונגרס השלישי. למעשה, בכל מקום שאליו הגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית — באמצעות תיירים או עיתונות, ובכלל זה המליץ והצפירה — קמו יחידים והחלו לארגן ביוזמתם קבוצות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה החדשה. ואכן, בשנות מלחמת־העולם הראשונה צצו אגודות ציוניות בכל אחת מהערים הגדולות של תוניסיה: בתוניס (״אגודת ציון״ בראשותם של עו״ד אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי ו״יושבת ציון״ בראשות הרב בוקארה ועו״ד ג׳ בונאן), בסוסה (״תרחם ציון״), בספאקס (״אהבת ציון״) וכבדה (״בני ציון״).
Meknes – Joseph Toledano Portrait d'une communaute juive marocaine
Meknes – Joseph Toledano
Portrait d'une communaute juive marocaine
Histoire, culture, humour et folklore
PORTRAIT D'UNE COMMUNAUTE
Pour son 11ème livre, Joseph Tolédano, spécialiste de l'histoire et de la culture des Juifs d'Afrique du Nord, dresse le portait en trois dimensions de la Communauté de Meknès. Dans la première partie du livre, il retrace les mille ans de son histoire de sa fondation à nos jours, replaçant son évolution interne dans la cadre global du judaïsme marocain et du royaume du Maroc.
Dans la seconde partie, il nous invite à un passionnant périple à travers les trésors de la culture et du folklore, sous la conduite du plus fiable des guides -l'humour.
Dans la postface, Meknès après Meknès, il illustre l'attachement sentimental à leur communauté des originaires de Meknès à travers le monde.
En dressant le portrait de la communauté de Meknès, considérée au XXème siècle comme la "Petite Jérusalem" du Maghreb pour l'érudition de ses élites et la ferveur religieuse de se ses membres, une communauté qui à force d'être particulière ressemble parfaitement aux autres, Joseph Tolédano résume tout l'esprit du judaïsme marocain dans son ensemble tant il est vrai qu'il n'y a d'universel que le particulier – quand il est-authentiqueivres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaïsme nord-africain en général et marocain en particulier, parus en français et judaïsme nord-africain en général et marocain en particulier, parus en français et en hébreu.
Format Livre d'art, couverture dure couleur, 578 pages, 170 illustrations
L'auteur ne faisant pas de publicité, vous serait reconnaissant de l'aider à la diffusion du livre en lui communiquant les noms, adresses, email de proches, amis qui pourraient éventuellement y être intéressés. D'avance merci
Joseph Toledano
Portable 052-6985233
רבי נסים יעקב ארדיטי – כוללות בית אל שנת ה׳ תרי״ח (1858)
רבי נסים יעקב ארדיטי
כוללות בית אל שנת ה׳ תרי״ח (1858)
השד״ר הנז׳ יצא בשליחות בית אל המקובלים והיה בצפרו בשנת תרי״ח כמש׳ במסמך הרצו״ב. ובספר שלוחי ארץ ישראל יערי עם 735 כתב ״בשנת תרי״ד 1854 נשלח בשליחות קהל המקובלים ״בית אל״ ר׳ נסים יעקב בר׳ יהונתן ארריטי שליח זה לא נודע ממקור אחר״. וראה שם בהערה 139, והמסמך שלפנינו הוא מקור מהימן, במסמך נזכר ג״כ רבי שלמה בר אברהם הוא ג״כ שד״ר מירושלים בית אל שיצא בשליחות שנת תרי״א
בהו'
דא תהי למקם ביד החבם השלם והכולל הותיק ידידינו אהובינו כמה״ר אהרן… אפיריית ולה״ר אליהו שלוש שבכח המסור בידי ממעלת הרבנים החסידים אשר בעיר עז לנו ע"ק ירושלים תובב״א העומדים בקהל קדוש בית אל יכונן בצדק אני מקנה… ואגבן אני ממני אותם מורשים גמורים לפקח ולהשגיח על קופת הקבועה פה ע״ת סיפרו יע״א לשם ק״ק בית אל יב״ץ נז' לשם מעלת הרבנים החסידים… בארץ המה ליגבות אותה בבל ראש חדש בבל בתי בנסיות ועוד יום אחד בשנה בכל החצרות ביום אחד בעשרת ימי תשובה ושום אניש לא ימחי בידיהון ובל המוחה בידם על ענין גביית הקופה נז' כאלו מיחה ביד הרבנים הנזברים לקדושים אשר בארץ המה ומעתה ומעכשיו שמתי יד הגזברים הנז' הי״ו כידי וקבלתם בקבלתי ודיבורם בדיבורי ופיהם כפי ובירכתם כברכתי וברכת הרבנים החסדים נז' זיע״א נ״ע ומחילתם כמחילתי ופשרתם כפשרתי והעמדתם לדין כהעמדתי באופן שכל מה שיעשו הגיזברים הנז' הי״ו בעינין הקופה נז' כאלו נעשה תיגמר על ידי הרבנים החם' נז' זיע״א מבלי שנוכל לומר לגיזברים נז' לתקוני שדרנוך ולא לעוותי אלא כך אני אומר להם זילו וסבו ודונו לעצמכם ולגרמכם ולחולקכם וכל מין דמיטעני מין דינא או מין פשרה עלינו להדר ובכח המסור בידי מהרבנים החסדים לקדושים אשר בארץ המה אני מבטל כל מין הרשאה שאניח השד"ר קודם ממני ר׳ שלמה בכר אברהם הי״ו על ענין הקופה נז' או איזה מדינה או חלק שיקחו מהקופה נז' כי אים כל מה שיעלה מגיביית הקופה נז' היא כליל לאישי״ם לקדושים אשר בארץ המה הרבנים החס׳ נז' זיע״א ואין לזרים איתם כי אים הקופה נז' עד שיבוא שד״ר ממעלת הרבנים החסדים נז' זיע״א וימסרו הכל בידו כמו מנהג כל שד״ר ממעלת הרבנים החסדים נז' זיע״א ואין לזרים איתם כי אים הקופה נז' כל מה שיעלה יהיה ביד טובים השנים הגיזברים נז' עד שיבוא שד״ר ממעלת הרבנים החסדים נז' זיע״א וימסרו הכל בידו כמו מנהג כל שד"ר שיבוא מירושלים תובב״א ושום אניש לא ימחה בידיהון וכל אשר יבוא לבטל ולהרהר אחריהם אפילו בדיבור בעלמא כאל מדבר אחר הרבנים החסדים לקדושים אשר בארץ המה זיע״א ואין רוח חכמים נוחה המינו והשומע לנו ישכון בטח ושאנן ובירכת הרבנים החסדים יחולו על ראשו כי כולם חייבים לחזק בידם שהיא להחזיק את בית אלוהינו בית אל ימצאנו ולחזק בירכים דרבנן כושלות ועץ חיים היא למחזיקים בה וכל זה נעשה מטוב רצתם של מעלת הרבנים החסדים ומטוב רצוני בקניית ארבע אמות קרקע מאחוזתי להטובים השני גיזברים נז' רבי אהרן אפיריית הי״ו ולה״ר אליהו שילוש הי״ו נז' בקגו״ש – בקניין גמור ושלם – שקנו אחרים בידי במדלב׳… כתחז״ל מעת׳ ומעכשיו והכל דלא וכו' בביטול וכו' ובפיסול וכו' וחוח׳ כחוח׳ וכו' לדעת הרשב״א זלה״ה ולעולם יהיה נידון שטר הנז' לדעת המאשרו והמקימו ואפי׳ שתהיה סברא יחידית וזרה נגד כל הפוסקים ואפילו נגד מרן בית יוסף שקבלנו הוראותיו ואפי׳ שלא עלה על מזבח הדפום וליהיות האמת נהדרת באתי על החתום אני צעיר המשתלח תולעת יעקב פו עת' סיפרו יע״א בח״י לחדש תמת משנת תרי״ח בא סימן ושמרתם את דברי הברית הזאית לפ״ק והכ' שו"ב וקים הין די באר שבבח הרשאתי זאת יש בהם להניזברים נז' חכם ר׳ אהרן אפירייאט נרו׳ ולהר׳ אליהו שילוש הי״ו להרשות את אחרים וקים שנית
נסים יעקב בר יהונתן דידיע ארדיטי
ס״ט
ויהי בעת המלאח – יוסף טולדנו – משפחת בן עטר.
משפחת בן עטר.
משפחת בן עטר היא אחת מהמשפחות המיוחסות והמכובדות ממגורשי ספרד שהתיישבו במרוקו. תחילה ישבו בני המשפחה, כרוב המגורשים, בעיר הבירה פאס ולאחר מכן התפצלו בני המשפחה לענפים שונים בסאלי ומכנאס, תוך שמירת קשר ביניהם. בימי מולאי איסמאעיל יחסים אלו היו עדיין הדוקים ובני המשפחה נעו מעיר אחת לשניה לפי הצורך בניידות מפתיעה, אם נזכור את תנאי התחבורה וסכנות הדרכים בימים ההם. משה בן עטר נולד בסאלי למשפחה מכובדת שבניה נודעו בתורה ובמסחר. אביו שם-טוב היה נגיד הקהילה וניהל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה במיוחד אנגליה, בשותפות עם אחיו רבי חיים בן עטר הזקן ( כך קוראים לו כדי להבדילו מנכדו ותלמידו רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים " ). בסוף ימיו הוטלו על יהודי סאלי גזירות קשות על ידי המושל המקומי ורבי שם-טוב נאלץ לעקור מעירו ולמצוא מקלט במכנאס ליד בנו משה ושם מצא את מותו בשנת 1705.
משה, שהיה כמסורת המשפחה, סוחר, התיישב תחילה בעיר תארודאנת ושם רכש את אמון המלכה ובנה, מולאי זידאן – אחד מעשרות בני מולאי איסמאעיל. כשרונותיו הפיננסים הגיעו עד לאזני המלך שתמיד שמע בקולה של אם מולאי זידאן שהיתה האהובה בנשי בית הנשים הענק שלו. המלכה המליצה על משה בפני מולאי איסמאעיל שקרא לו לבוא למכנאס בתחילת המאה השמונה-עשרה. הוא נהפך לספק הארמון בתכשיטים וסחורות אחרות. שמו כסוחר הלך לפניו עם שותפו ראובן בן קיקי ועושרם היה לאגדה – אגדה מסוכנת שסכנה לא פעם את חייהם ודחפה המלך מעת לעת להטיל עליהם קנסות מבהילים שהותירו אותם ללא פרוטה. אולם מרוב כשרונותיו ידע תמיד למצוא מחדש שביל ללבו של המלך שלמרות הירידות והעליות שמר לו אמונים כל ימי חייו הסוערים. הוא נתן תנופה למסחר עם אנגליה ועל כן נחשב לחסיד הקו האנגלי בניגוד לקו הפרו-צרפתי של יריבו ולאחר מכן חתנו – אברהם מימראן.
כשרונותיו לא הצטמצמו למסחר והוא רכש את אמונו של הסולטאן שהטיל עליו שליחויות מדיניות עדינות ביותר. תרומתו היתה למשל מכרעת בהצלחת שיחות השלום עם אנגליה שהביאו לחתימת חוזה סחר ושלום בשנת 1721. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו באמצע המאה השבע-עשרה לאחר כיבוש תנז'ה על ידי האנגלים. המרוקאים לא שקטו ולא נחו עד לסילוק האנגלים מעיר הנמל ב 1688. המתיחות ביחסים עודדו את שודדי הים בסאלי לתקוף אוניות משא אנגליות ולהרבות בשבויים כדי לקבל תמורתם כופר נפש. שאלת פדיון השבויים הרעילה היחסים בין שתי המדינות עד שבשנת 1717 נפתחו שיחות השלום שכמעט והוכתרו בהצלחה. המכשול האחרון היתה דרישת מרוקו לקבל תמורת השבויים כמות מסויימת של אבקת שרפה. משה בן עטר היה בין מנהלי שיחות אלה שנכשלו בגלל עמדתו הבלתי מקצועית והבלתי מתפשרת של הנציג האנגלי, אולם, משה שהיה מעוניין ביותר בחידוש המו"מ המשיך במאמציו אצל האנגלים בעזרת שותפו ראובן בן קיקי ומספר מתווכחים יהודיים בהולנד ובאנגליה. השיחות התחדשו בשנת 1721 הודות לעקשנותו של משה הסתיימו הפעם בחתימת חוזה שלום. בניגוד לאברהם מימראן זוכה משה במעמד רשמי והוא בין החתומים על ההסכם כ" גזבר הוד קיסרותו ". נוסח ההסכם משנת 1721 ישמש להבא בסיס לכל החוזים בין שתי המדינות במשך כל המאה השמונה-עשרה. כמקובל באותם הימים מעריפים האנגלים מתנות על אדריכלי הצלחת השיחות ובראש וראשונה משה בן עטר וכמובן גם הנגיד אברהם מימראן וראובן בן קיקי, אברהם בן עטר, אחי משה. שנה לאחר מכן ניהל משא בהצלחה השיחות לפדיון שלוש מאות השבויים האנגלים הנותרים והיה גם מעורב במו"מ לשחרור השבויים ההולנדים.
ניהול עניני החוץ של המדינה מעיד כאלף עדים על גדולת מעמדו בעיני המלך. מסופר שבשנותיו הראשונות במכנאס עלה קרנו עד סיכון מעמדו של הנגיד אברהם מימראן. היריבות ביניהם היתה כה חריפה עד שיום אחד הלך משה והציע למלך סכום נכבד כדי שיסלקו מהחצר. לא איש כמולאי איסמאעיל ידחה הצעת שלמונים, אולם במקום להרחיק מפניו את אברהם קרא לו וסיפר לו על הצעת משה. בו במקום הציע אברהם סכום כפול לאותה משימה. המלך כנראה קיבל את ההצעה, אולם היה יותר מדי זקוק לשניהם ואמר להם " טפשים שכמוכם, תפסיקו היריבות ואתה אברהם תן את בתך למשה " וכך היה.
לאחר מות אברהם מימראן הוא נתמנה עם שותפו ראובן בן קיקי לנגיד הקהילה, מינוי שלא התקבל בברכה על ידי הקהילה אם להאמין לכתבי הרבנים. " אימתם היתה מועלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף כי הוא ואחיו נחשבו לראשי הדור ומנהיגו " ( יעב"ץ, משפט וצדקה ליעקב )
" המלך לא העמיד את זה האחרון ( ראובן בן קיקי ) לנגיד מפני חריפותו וחכמתו, רק שידע שהוא ורבי משה בן עטר היו רעים ושותפים יחד, ידועים ואמידים בנכסים, ומחמת הנכסים העמידו " ( רבי מרדכי בירדוגו ). בהזדמנות אחרת קומם הנגיד משה את הקהילה נגדו כאשר חנך בית כנסת ( שהיה ידוע בימינו כבית הכנסת הלביאה ( ובו חידוש מהפכני – עזרת נשים לראשונה בתולדות העיר, אבל מי היה יכול לעמוד נגדו.
סופו היה מר ככל משרתי המלך ההפכפן. בשנת 1717 הטיל עליו ועל שותפו קנס עצום בסך 50.000 כיכרות כסף. הם מכרו את כל רכושם כדי לשלם את הקנס. אולם לאחר מכן התאושש וחזר לחצר המלך ובשנת 1724 מינה אותו כנגיד הקהילה היהודית, משרה שלא החזיק בה זמן רב כי מת שנה לאחר מכן.לא נשאר מאומה מהעושר האגדי כפי שיווכח על בשרו חתנו, רבי חיים בן עטר.
Meknes – Joseph Toledano Portrait d'une communaute juive marocaine
CHAPITRE I
FORMATION DU CENTRE DE TORAH
C'est en disparaissant que la communauté juive de Meknès fait son entrée dans l'Histoire écrite. La première mention dans les sources hébraïques de l'existence d'une communauté dans la ville est un bref passage de la lamentation sur les persécutions de la dynastie des Almohades (1130 1269־) qui ont failli mettre fin à la présence juive au Maghreb et en Andalousie. Dans son élégie sur la " lumière qui s'est éteinte au Maghreb ", écrite vers 1138, le grand poète espagnol rabbi Abraham Iben Ezra, la cite parmi les communautés d'Afrique du Nord et de l'Espagne musulmane victimes du fanatisme au nom de l'unicité d'Allah. Mais alors qu'il tresse des titres de gloire aux plus grandes communautés, il ne fait que mentionner celle Meknès, signe de son peu d'importance à l'époque :
Comment impuissants nous avons appris la destruction du Maghreb,
Comment sous nos larmes, a du ciel fondu le malheur sur l'Espagne …
Pleurent mes yeux comme une fontaine sur la ville de Lucène,
Je raserai mes cheveux et pousserai des cris amers sur l'exil de Séville …
De désespoir, je pleure la communauté de Sijilmassa,
Ville de génies, d'érudits dont la lumière a été recouverte par les ténèbres
Qu'est devenue la communauté de Fès, anéantie en un jour ?,
La ville de la Torah de la Mishna, de la Guémara et de la Kabala,
Où sont ses écoles où l'enseignement jamais ne connaissait de répit ?
Où est le trésor de Tlemcen ? Sa splendeur s'est effondrée …
J'élèverai la voix en gémissements amers sur Ceuta et Meknès
Un autre document de la guéniza du Caire, daté de 1148, mentionne également la communauté de Meknès comme l'une des dernières victimes de la fureur almohade.
Toutefois la présence juive dans la région était bien plus ancienne, sans que l'on dispose de beaucoup de renseignements sur son origine – Eretz Israël ou descendance de Berbères convertis au judaïsme ? Il est impossible dans ce cadre d'approfondir cette question. Cette présence est en tout cas attestée dès l'époque de la conquête romaine aux premiers siècles de l'ère chrétienne. Les fouilles archéologiques ont mis à jour dans la ville proche de Volubilis une sépulture avec une inscription en caractères hébraïques archaïques Noa fille de rabbi Matrona – qu'elle repose.
Modeste bourgade dans une région agricole particulièrement fertile, Meknès fut fondée à la fin du Xème siècle, non comme Fès ou Marrakech, par un souverain, ou comme capitale d'une dynastie, mais par des membres de la tribu berbère des Meknassa de la grande confrérie des Zénata en voie de sédentarisation. L'excellent climat de ces hauts plateaux fertiles entre le majestueux massif montagneux isolé du Zerhoun au nord, et les derniers contreforts du Moyen Atlas au sud, ombragés, arrosés par l'oued Boufekrane et regorgeant de sources d'eau, avait séduit ces nomades venus des steppes orientales. Meknès-es-Zitoun ne fut longtemps qu'une confédération de trois petits villages sans remparts, dont l'un, celui de Taoura, peuplé par des artisans et commerçants juifs de vieille souche. A l'origine écrit rabbi Yossef Messas, en se basant sur des informateurs arabes contemporains, le nom de la ville était Méknaza (de kenz, trésor) du nom de la mère de son fondateur. Après sa mort, ses fils se divisèrent en deux clans. Le cadet, quitta les lieux pour fonder une autre ville, Méknassa, près de Taza, qui ne devait pas tarder à tomber en ruines et à disparaître. L'aîné, eut un fils qu'il prénomma Méknas, qui donna son nom définitif à la ville.
Toutefois, selon une autre version plus fouillée, le nom de la ville serait d'origine berbère tamazigh; dérivé de ameknas, le guerrier ou le combattant. D'ailleurs les militants amazighs l'appellent plutôt Ameknas. Elle n'accéda au rang de ville qu'au siècle suivant. C'est semble -t -il autour de 1069, que conformément à la pratique des dirigeants de la dynastie berbère des Almorávides, qui avaient coutume de construire des bastions pour stocker armes et denrées alimentaires destinées à leurs troupes, que fut édifiée près de ces villages, une ville fortifiée où s'installèrent les Juifs avec leurs compatriotes musulmans à l'intérieur des remparts. Originaires de la vallée du Drâa, les Almorávides – le nom vient du ribat, fortin isolé du reste du monde où s'étaient retirés les fondateurs de ce courant religieux – étaient les disciples du grand réformateur de l'islam, Abdallah Ibn Yassine, soucieux de restaurer la stricte orthodoxie sunnite, rejetant les jugements personnels et les interprétations allégoriques ou spirituelles au profit d'un formalisme rigide et d'un juridisme étroit. Son plus illustre disciple, Youssef Iben Tachfin (1060 -1107), parti du sud, entreprit la conquête du nord du pays à partir de la nouvelle capitale dont il se dota, Marrakech. Dans sa marche sur Fès, conquise de haute lutte définitivement seulement en 1069, après un premier siège infructueux en 1063, Meknès s'était ralliée sans combat à la nouvelle dynastie qui la transforma en place forte. Fidèles au pacte de la dhimma strictement appliqué, bannissant la tentation de conversion de force à l'islam, les Almorávides permirent à la petite communauté qui s'enrichit de nouveaux apports, de survivre, sinon de prospérer – jusqu'au cataclysme almohade.
נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה – אלווירה דה אזבדו מאה
נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה
אלווירה דה אזבדו מאה
מקובל לחשוב שהמסורת היהודית־נוצרית אחראית להפיכתה של האישה למשנית ברמות שונות, למן הרמה האישית ועד לרמה החברתית והתרבותית.
אין טעות גדולה מזו, ועל כן ראוי לחזור ולהבהיר: למעשה אין לא ביהדות ולא בנצרות תפיסות שליליות בהקשר לאישה, אלא בהתחשב בייחודה, המקנה לה משימות ותפקידים ייעודיים, כפי שאנו למדים מן התנ״ך, מן האוונגליון ומן התלמוד.
בכתבי אבות הכנסייה עולות לראשונה וריאציות מושגיות של היחס לאישה, כאשר הם מחדירים לנצרות הסתכלות אפלטונית, דהיינו פרספקטיבה דיכוטומית המייחסת לאישה שני פנים: של קדושה ושל שטנית. הנזירות, הגברית בעיקרה, וההערכה הרבה להינזרות, השפיעו על החברה הגברית והדתית של ימי הביניים לאמץ גישה של משיכה ודחייה כלפי האישה. זו נתפסה כקשורה במיוחד לסודות הגדולים של החיים – הלידה והמוות – ואלה העניקו לה הילה מסוימת של תעלומה בלתי נתפסת.
אגב, מאז יצירתו המפורסמת של אריסטו ״תולדות בעלי החיים״ ועד לתאולוגיה של ימי הביניים נחשבה האישה ליצור בלתי מושלם, לא גמור, ״זכר לקוי״, אשר לא נברא בצלם אלוהים.
כמהלך המאה הט״ז הסביר התאולוג פרי מרטין דה קסטניגה מדוע מרבית שליחי השטן היו נשים ולא גברים:
" ראשית – מפני שישו הרחיק אותן ממתן ברכות בכנסייתו, ומשום כך השטן העניק להן – להן יותר מאשר להם – את הסמכות למתן קללותיו.
שנית – מפני שהשטן מוליך אותן שולל ביתר קלות, כפי שנראה מכך שהאישה הייתה הראשונה שרומתה, והשטן ניצל אותה לצרכיו לפני שהשתמש בגבר.
שלישית – מפני שהן יותר סקרניות לדעת ולבחון את הנסתרות, והן שואפות להיות מיוחדות בדעת, שמטבען מנועה מהן.
רביעית – מפני שהן נוטות לפטפוטים יותר מן הגברים, ושומרות על סודיות פחות מהם, וכך הן מלמדות את חברותיהן, דבר שגברים עושים פחות.
חמישית – מפני שהן נתונות יותר לכעס ולנקמה, ומכיוון שחסרים להן כוחות כדי לנקום באלה שעליהם הן כועסות, הן מחפשות ומבקשות מאת השטן נקמה ועזרה.
שישית – מפני שהכישופים שמבצעים הגברים מיוחסים למדע או לאומנות כלשהם, והעם קורא להם קוסמים ואינו קורא להם מכשפים.״
האישה נתפסת אפוא כאחד מסוכני השטן עלי אדמות, במקביל לעובדי האלילים, המוסלמים והיהודים.
התאולוג הכריזמתי בן העיר טרנטו, קרלוס דה בורומאו, בחיבורו שהיה ״רב־ המכר״ בין המדריכים לכמרי הווידוי בתקופתו, חזר פעמים אחדות על הסכנות האורבות לכמרים בווידוי הנשים, אשר היו האויב המושבע, ממנו פחד גם ההגמון פחד מוות.
לא ייפלא אם כן שבמהלך העידן המודרני נמשכה ההסתכלות הדיכוטומית על האישה: מפתה וסוכנת של השטן, אך בו זמנית – עם ההתפרצות המחודשת של פולחן מרים, אם ישו- גם מגלמת את היופי, התמימות, השבירות והחן.
הלשכה הקדושה, כבית הדין של האמונה, אינה יוצאת מכלל זה, והיא משחזרת סטראוטיפ שלפיו המין החלש, בגוף ובנפש, בהיותו מחוץ למסגרת המשפחתית הינו תלוי ישירות בחברה, כפי שאמנם היו היתומות והפילגשים; כך נאמר במדריך האינקוויזיטורים של אימריש־פניה (Eymerich-Pefla)
״אדם הונה על ידי חוה, לא חוה על ידי אדם. חוה פיתתה את אדם. אי לכך, מן הצדק שאדם ישלוט עליה וימתן אותה, על מנת שלא תשוב ותיפול בחולשת מינה.
על האישה לכסות פניה ברעלה, מכיוון שאינה צלם אלוהים, ועל מנת להראות צייתנות לגבר. ומכיוון שהחטא בא לעולם דרכה, אל לה להיכנס לכנסייה בשיער גלוי, אלא רק מכוסה בצעיף.
ההגמון והכומר מייצגים את ישו. כאות כבוד למעלתם עליה להתכסות בכנסייה, כמו שהייתה מכסה עצמה בפני ישו, השופט העליון. לזכר החטא הקדמון עליה לשמור על כל סממני הכניעה.
כאות לכניעה עליה לגדל את שערה. אם תגזור אותו, תקולל. האל נתן לאישה את שער ראשה כדי שהיא תכסה אותו, כדי שתזכור את כניעתה… היא אינה רשאית ללמד, להעיד, להוכיח אמונה או לשפוט.
מיכאל אביטבול אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן
את הביטוי היפה ביותר של רחשי ידידות זו ניתן למצוא במכתב התשובה של אל־טייב ן׳ אל־ימני לגב׳ מסעודה קורקוס — אלמנתו של שלמה קורקוס ב־1858 כאשר התערבה למען בניה בבעיה שנזכיר להלן:
אל מסעודה אשת ידידנו שלמה קורקוס, לעצם הענין: דעי לך כי הגיעני מכתבך והבנתי את מה שהזכרת בקשר לשני בנייך אברהם ויעקב. הירגעי אודותם, הרי שלנו הם ואין לנו בקרב היהודים יקרים משניהם. איך נשכחם ואביהם שלמה היה היקר ביהודים כולם בעבורנו. הוא הוקירנו ואהבנו ושירתנו בכל מאודו על אף גילו המופלג. אילו רק הסתפק במה שעשה למעננו בהיותנו באל־צוירה, דיינו: הוא נהג ברעות עמנו והפיג את עצבינו והיה אם מצאנו שמחים, שמח אתנו ואם מצאנו נעצבים התעצב כמונו. קרה גם שראינו אותו בוכה על מצבנו כשחלינו שם. כל פעם שראיתיו, רוויתי מנחת ופגה עצבותי. כיצד נשכח (את בנייך) ואת הנך אמם אשר אהבת את בני ביתנו והם אהבוך. את בעבורנו היקרה ביהודיות. בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך, אין בכך כלום, אל תימנעי מלמסור לנו על מצבך. תמיד אני שואל על שלומך ואיני יודע אם מוסרים לך על כך או לא. זכותכם אצלנו גדולה מזכותו של כל יהודי אחר. כבר מחלתי ליעקב בעבורך והרי אין האדם מוכיח אלא את חברו והוא ידידנו ובן ידידנו. סוף. 17 למחרם הקדוש הפותח את שנת 1275.
ד. העזרה שהושיטו להם הפקידים המקומיים בגביית חובותיהם ובמסירת נתונים בעלי חשיבות מסחרית כמו התנודות במחירים המקומיים, מצב הדרכים, הביטחון השוטף וכיוצא באלה. מן הראוי לציין שיחסיהם הטובים של בני משפחת קורקוס עם אנשי השלטון לא מנעו בעדם מלהתקשר גם עם מספר גורמים העדינים למח׳זן. יהדותם, כלומר זרותם למערכת החברתית־שבטית הסובבת איפשרה להם לקיים רשת מסועפת של התקשרויות ונאמנויות מנוגדות אך משתלמות, עם גורמים שלא נמנו עם נאמני השלטון או קאידים לוקאליים, שהסירו מעליהם את עול השלטון המרכזי, ביניהם הקאידים מחמד או־ביחי ואל־מבארכ אנפלוס ממחוז חאחא, אך בעיקר השייח׳ים ממשפחת בירוק של מחוז ואדי נון, אשר דרכם עברו שיירות טמבוקטו ומאוריטאניה.
בזכות יחסים אלו, יכלו בני משפחת קורקוס, לספק אינפורמאציה למלך על המצב הפוליטי בדרום המדינה מצד אחד, ומצד שני, לשמש גם כמתווכים בין השלטון המרכזי לבין השייח׳ים הדרומיים, או בין הללו לבין כמה מעצמות אירופיות בדבר שחרורם של ימאים אירופיים שנתקעו בחוף אגאדיר ואף דרומה יותר.
כל הגורמים שמנינו איפשרו לתג׳אר היהודים בכלל, ולבני משפחת קורקוס בפרט, לעמוד בהצלחה במיבחן התחרות האירופית. הארכיונים באירופה משופעים בדו״חות של סוחרים צרפתים, בריטים, או בלגים, המתלוננים על שנאלצו לעזוב את המדינה בהפסדים גדולים לאחר שנוכחו לדעת שאי־אפשר להתמודד עם החברות היהודיות׳.
בהעדר כל סיכוי לנטרלם, ניסו הקונסולים ואנשי העסקים המערביים להתקרב אליהם ולשתפם בעסקיהם במרוקו. ואכן, כאשר ב־1863, החברה הימית פקה (Paquet) החלה להפעיל את קוויה בין מרוקו לצרפת, כמה סוחרים יהודים היו מבין הרוכשים הראשונים של מניותיה: קורקוס, אפריאט, עקוקה ואוחנה ממוגאדור וכן לסרי מרבאט.
מאוחר יותר, ב־1881 כאשר קבוצת האחים פרייר(Pereire) מפארים הקימה את הבנק הטראנס אטלנטי היא בחרה בבני משפחת קורקוס כנציגיה במראכש ובמוגארור.
עד לשנת 1857, רוב הנציגים הקונסולאריים של המעצמות נבחרו מבין הסוחרים היהודים בני המקום: י. סרויה מרבאט הוא בלבד ייצג ארבע מדינות: בריטניה, ארצות־הברית, ספרד ופורטוגל. ש. סומבל וי. בן דהאן ייצגו את צרפת בקאזבלאנקה, ור. מקנין וא. דלאונטה(שריקי) היו נציגיה במוגאדור: בטיטואן, היה י. בן־זקן סוכן קונסולארי של שוודיה, ובאספי, דלאונטה היה נציגה של סארדיניה.
מינויים אלה לא תמיד היו לרוחם של השלטונות המרוקאיים וזה היה הרקע לצינון היחסים שחל ב־1857 בין משפחת קורקוס והארמון, כאשר אברהם נתמנה לייצג את ארצות־הברית במוגאדור. רק לאחר חמש שנים נתן השולטאן את הסכמתו לכך עם חידוש המינוי לתפקיד תאג׳ר אל־שולטאן. זה היה הרקע להתערבותה של אלמנת שלמה קורקוס, התשובה החמה, שלה זכתה הגב׳ קורקוס, מראה כאמור עד כמה היו הדוקים היחסים בין ׳המשפחות הגדולות׳ היהודיות והמוסלמיות של הבורגנות המרוקאית. ידידות זו, שניתן להסבירה על רקע של שירות משותף בצלו של המח׳זן וכביטוי של אינטרסים משותפים וסולידאריות ׳מעמדית׳ משותפת, מתגלה בנסיבות שונות ורבות: שמחות משפחה או אבל, ביקורים הדדיים, חליפת מתנות, שרותים הדדיים וכיוצא באלה.
בלי כל קשר למצב הכללי של היהודים, לא הפריע הגורם הדתי כלל ליחסים ההדוקים שנרקמו בין ׳המשפחות הגדולות׳. מאידך, יחסים אלה אינם מצביעים על שום שינוי מהותי ביחס ליהודים ולמעמדם בחברה האיסלאמית מרוקאית. נביא לדוגמא מה שכותב המלך מולאי עבד אל־רחמאן לקונסול צרפת בטנג׳ה בשנת 1842:"
יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון. אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מהחסות (ד׳מה)(…). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם, אם במדינתכם, היהודים הם שווים לכם אך אצלנו אין הדבר כך.
שבח חיים – סקירה- יששכר בן-עמי
הפתיחה האופיינית ביותר היא: ״מעשה בימי״ החוזרת ששים ושבע פעמים בכל הספר וכל הסיפורים למשל הקשורים לר׳ חיים פינטו מתחילים כך. תשע־עשרה פעמים יש לנו ענין עם ״מעשה על יהודי פלוני״(ללא שם) ובהרבה מקרים הוא ממשיך על עור יהודי אחר וכך יוצא שיש לנו מעין צמדים ״י בסיפורים. תופעה זו אינה בהחלט מקרית מפני שכשהוא מזכיר את דוד המלך במרכז הסיפור הוא ממשיך בעוד שני סיפורים הקשורים אליו. אותו דבר קיים ביחס לשלמה ר׳ חיים בן עטר, ר׳ דוד בן ברוך, אבן עזרא, מערת אופראן, וכר… ענין זה נכון לא רק לגבי האדם אלא גם ביחס למקום. העורך מביא סיפור שעלילתו נתרחשה במרקש (סיפור מם׳ 30) ושהיא קשורה לר׳ פינטו ומיד אחרי זה (סיפור מס׳ 31) הוא מביא סיפור אנונימי הקשור לעיר זו. מופיע סיפור (מם׳ 70) שבמרכזו עומד חג הפסח. הסיפור שאחריו גם קשור לחג הפסח. יהודי לווה מגוי ואינו מחזיר לו(סיפור מס׳ 47 ו־48).
לפעמים כולל סיפור אחד למעשה שני סיפורים עצמאיים שאין קשר ביניהם מבחינת ההתרחשות. בסיפור מס׳, למשל, קוראים אנו על ר׳ חיים פינטו שהיה רעב בהיותו ילד. פעם בא אביו שמת מזמן בחלום לרב העיר והוכיח אותו על כך שהוא משאיר את בנו ברעב. אגב הסיפור, הוזכרו שנותרו איזה ארבעה קברות באגדיר שהשלטונות לא העבירו למקום אחר וביניהם זה של ר׳ כליפא (חכם אחר) ואז בא סיפור עצמאי על ר׳ כליפא. כאמור, רוב הסיפורים קשורים לניסים שנעשו על־ידי קדושים אבל אנו מוצאים עוד סוג של סיפורים אפולוגיטיים הבאים להסביר למשל למה אדם נקרא בן־ניגרו [= בן כושי] (סיפור מס׳ 66) או בן־שבת (סיפור מס׳ 52).
הסיפורים מלווים נאיביות ותמימות הנוגעות ללב. מלך ספרד והמלכה מגרשים את היהודים מארצם (סיפור מס׳ 37). בחופזם שוכחים אברהם זאבארו ורעיתו את בנם היחידי. המלך והמלכה שעברו בשכונת היהודים שומעים תינוק בוכה (כמו הסיפור עם משה בתיבה) ואז המלכה אומרת למלך ״לנו יש ארבעה ילדים, זה יהיה החמישי״. והמלך עונה: ״מה שתרצי יהיה… גדלו אותו ואהבו אותו יותר מילדיהם…״. בגין העריכה המאוחרת של הספר חדרו לא מעט מלים צרפתיות.
ג. הגיבורים שבספר
הצדיק הנמצא במרכז הערצתם של יהודי מיגדור, שם הוא קבור, הוא ללא ספק ר׳ חיים פינטו, גיבור הקובץ. רק 24% מהסיפורים מוקדשים לו. יחד עם בני המשפחה האחוז מגיע ל־30%. מה דינם של שאר הסיפורים ? כדאי לציין שחח מגיבורים בודדים שזוכים לכמה סיפורים הרוב הגדול מוזכר פעם אחת. יש לנו כ־70 גיבורים המופיעים רק פעם אחת. הרוב הגדול מגיבורים אלה הם דמויות של רבנים יהודים ממרוקו אבל יש לנו גם דמויות שמחה למרחב תרבותי זה כגון שם בן נוח, אהרון ומשה, ר׳ ישראל נג׳ארה, מהרש״א, ר׳ יהודי הנשיא, סעדיה גאון וכר… כדאי לציין סיפור מענין על אלכסנדר מוקדון, שהוא כאן יהודי עשיר המגן על היהודים נגד הקיסר. זאת ועוד. הוא מתפלל לה׳ ומבקש ממנו לעשות נס למען היהודים וכך היה.
יש מספר דמויות בודדות של גיבורים לא־יהודים כגון מלכי ספרד, איטליה והודו. כמובן שהמוסלמים מיוצגים לרוב: השולטאן, בעלי שררה (קאדי), עשירים וכו'… יש גם שלושה סיפורים מענינים מאוד על שדים וכן שניים על בני משה. מי הם בני משה אלה ? אין לנו פרטים מתוך הסיפורים, אבל לפי מסורת של יהודי מרוקו אלה יהודים מבני דודו של משה, שעדיין חיים בחברה סגורה והבאים לעזור מידי פעם ליהודים בעת צרה.
קשה כמובן מתוך ה״שבחים״ למיניהם להעלות דמות היסטורית של גיבוריהם וכך במידת־מה גם ביחס לר׳ חיים פינטו. מתוך הסיפורים אנו שומעים על מעשיו היומיומיים, עיסוקיו, ניסיו. חלק בודאי של ה״שבחים״ המסופרים עליו אפשר למצוא גם אצל צדיקים אחרים. מכל מקום שפע הפרטים שיש לנו בסיפורים מאפשרים לנו לשחזר דמות מענינת זו.ד. חיי הצדיק ומשפחתו
ר׳ חיים פינטו הוא ענק השולט בכוחות הטבע. במשפט שהתקיים בין עני ועשיר, כשהעשיר הגיש שטר מזוייף ואי־אפשר היה להוכיח דבר־מה, הצדיק גורם לכך שהאותיות נמחקות מעצמן באופן פלאי כסימן שהשטר מזוייף. הוא מסוגל לא רק להוריד גשמים כשהם אינם יורדים אלא הוא מופיע כמעין נביא. הוא רואה שסיבת עצירת הגשמים היא שאדם נשוי חוטא עם אשת נשואה. האיש מכחיש ואז הוא מת על המקום. הוא פוקד על השדים המתערבים בחיי אנוש וגורמים להפרעות. שד שגרם לשבירת כד נאלץ לפי מצוות החכם לשלם פיצויים ליהודי. שני מזיקים באים כדי לקחת נשמת אדם אחד והוא מונע זאת מהם. כשצריך להעניש מישהוא, הוא שולח בלילה מלאכים המכים אותו.
יחד עם זה יש לו דמות אנושית מאוד. לבו של ר׳ חיים פינטו פתוח לעניים ולנזקקים. כל יום שני וחמישי הוא אוסף בעצמו צדקה ומחלקה לעניים. דבר זה נודע לנו תוך כדי ניסיונו לבטל גזירת מוות שנגזרה על עשיר מפני שהוא אינו נותן צדקה וכידוע ״צדקה תציל ממוות״, אבל היהודי מסרב לתת ומת בו ביום.
הוא מכניס אורחים ובחג הפסח, בליל הסדר הוא עושה הכל על ־מנת להחזיר שמחה לאדם שבכה על מר גורלו. הוא כל כך מקובל שאפילו גויים, שני מוסלמים, לוקחים אותו כמתווך (סיפור מס׳ 11). הוא קשוב לבעיות הקטנות של האנשים ומסייע להם בדרכי מסחר. הוא אינו נוטר טינה וגם אחרי שפוגעים בו, הוא סולח אם מתנצלים.
דאגתו לבני המשפחה היא גדולה ודאגה זו אינה נפסקת. גם לאחר שהוא נפטר. נכדז, שלא היה במצב כלכלי טוב בא לבקרו ומבקש ממנו עזרה.'הוא עוזר לו מיד. כשהבת שלו מתאלמנת, וכן יורדת מנכסיה, ולא מרגישה נוח אצל אחיה, היא מתפללת אליו שיעזור לה ויביא לה חתן, והיא בת שישים וחמש. אחיה לועגים לה אבל היא מאמינה באביה ואכן מליסבון הרחוקה, אדם בשם מור יוסף מרגיש שחונקים אותו שלוש פעמים, וכשהוא שואל לפשר התופעה נאמר לו: לך למוגדור ושאל אודות שרה בת ר׳ חיים פינטו והתחתן אתה ולא תמות. וכך הוא עושה. ידו על העליונה גם בתחרות שיש לו עם רב מארץ־ישראל. פעם הם נפגשו ור׳ פינטו נפגע מהתנהגותו והוא מוכיחו. שניהם מקללים אחד את השני והרב מא׳׳י נפטר והוא רק חלה זמן מה.
כשהוא לומד בחדרו, אין להפריע לו. הוא לרוב לומד עם אליהו הנביא או איזה נביא אחר. וכשפעם הבת עולה אליו, כמעט והיא מתה. יחד עם זאת, עם כל הכבוד שרוחשים לו יש ולפעמים ממרים את פיו. פעם ביקש מעוזרו ללכת לשחוט לו עוף וזה מתעצל ואז הוא מאחל לו חצי יום רע וחצי יום טוב וכך קורה לו באמת.
יחס עוין זה גם הוא לפעמים מנת חלקם של בני משפחתו. כשבנו, ר׳ הדאן הולך ללוות רב אחר (סוחר) על מנת לכבדו, האחרון פוגע בו. ר׳ הדאן מתפלל שאחת הספינות עם הסחורות שלו תטבע וכך קרה. אפילו אדם פשוט, אופה, מרשה לעצמו לזלזל בבן הצדיק הוא קובע לו יום כדי לאפות לו מצות וכשהוא בא, הוא כבר נתן את מקומו למישהוא אחר. גם כאן המאפיה עולה בלהבות.