ארכיון חודשי: ינואר 2017


חינוך נשים יהודיות והשכלתם בימי הביניים – יהודית ר' בסקין – פעמים 82 " חכמת נשים "

נשים במרוקו

אף ר׳ יעקב בן משה ליב מולין, המהרי״ל, שפעל באשכנז במאה הט״ו, חזר על הוראת הרמב״ם שאין להעניק לבנות חינוך פורמלי, אך ללא ההבחנה בין תורה שבכתב ושבעל פה. באחת מתשובותיו טען המהרי״ל כי נשים ״אפשר שילמדו(את שעליהן לדעת) על פי הקבלה השרשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה״, אך בדרך כלל עליהן ללמוד ״על פי קבלת אביהן שהיו בקיאין וגדולים בתורה״. המהרי״ל הסתמך, בין השאר, על המציאות בת זמנו: ״כאשר אנו רואין בדורינו, שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל על פי הקבלה מבחוץ״.

לחכמי ההלכה היה ברור כי הנשים לא הבינו עברית, אך חוסר הידיעה לא נתפס כמחסום בפני תפילה ושמירת מצוות של נשים. השאלה אם חייבים להתפלל בעברית היא עתיקת יומין. על פי משנת סוטה (ז, א), ניתן לומר ״בכל לשון את רוב התפילות: ברם, על פי דברי הגמרא על משנה זו, אלה המתפללים ארמית מוותרים על עזרת המלאכים בהבאת תפילותיהם לפני כיסא הכבוד, ״לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי״. חכמי ימי הביניים התחמקו מבעיה זו בכן שהתירו להתפלל – ביחיד ובציבור – בכל לשון מלבד ארמית. הפיסקה הבאה מספר חסידים משקפת את דרך המלך ההלכתית, המניחה כי מותר להתפלל בכל לשון:

ואם יבוא אליך מי שאינו מבין לשון עברי והוא ירא שמים (וירצה לכוון) או אם תבוא לפניך אשה אמור להם שילמדו התפילות בלשון שמבינים כי התפילה אינה אלא בהבנת הלב. ואם הלב אינו יודע מה שיוציא מפיו מה מועיל לו לכך טוב שיתפלל באותו לשון שהוא מבין.

בדומה, ר׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש, 1328-1250) דן בשאלה אם מותר להתפלל בשפת המדינה גם ביחיד. הוא הביא את דברי תלמידי רבינו יונה (נפטר בשנת 1263), האומרים כי תפילות היחיד אינן חייבות להאמר רק בעברית, מאחר שהכול יודעים שנשים החייבות בתפילה נוהגות להתפלל בכל לשון אך לא בעברית. אף שבנות לא תמיד ידעו להתפלל בעברית, עודד ר׳ יצחק בן משה מווינה (1250-1180 בקירוב, בעל החיבור ההלכתי ״אור זרוע״), את ההורים להביא לא רק את בניהם אלא אף את בנותיהם הקטנות לבית הכנסת. הוא האמין כי המעורבות בתפילת הציבור תגביר בקרב הילדים, ובכלל זה הבנות, את רגישותם לקיום המצוות ואת חסידותם, ומשום כך התיר לילדים לנשק את התורה בעת גלילתה.

תלמידו של התאולוג הנוצרי פטר אבלאר(Abelard), בן המאה הי״ב, מתח ביקורת על חוסר הלהט החינוכי בקהילתו שלו, והעלה על נס את מאמציו הבלתי נלאים של היהודי לחנך את ילדיו, ״ואפילו העני שבעניים, אפילו אם הוא אב לעשרה״; והוסיף: ״ולא רק הבנים כי אם אפילו את הבנות״. ייתכן כי מאמצי היהודים לחנך את בנותיהם חרגו לעתים מעבר לידיעה המינימלית הנחוצה הדרושה למילוי החובות ההלכתיות.

היו נשים, בנות למשפחות רבנים, שקיבלו חינוך ספרותי החורג מן המקובל לבנות מינן. ר׳ אלעזר בן שמואל הלוי ממגנצה, בן המאה הי״ד, ניסח כך את צוואתו: ״אלה הדברים אשר יעשו בניי ובנותיי בבקשתי, ישכימו ויעריבו לבית התפילה ויזהרו מאד בקריאת שמע. ומיד לאחר תפילה יתעסקו מעט בתורה או בתילים או בגמילות חסדים״. וכן: ״בני ובנותי אם יוכלו בשום פנים ידורו בקהילות למען ישמעו ולמען ילמדו בניהם ובנותיהם תורה".

רוכבי הפרדות – ארבעים שנות יישוב-בעזה.מרדכי אלקיים

חכמי עזה

רוכבי הפרדות קצרו הצלחה בעבודתם. לא חלף שבוע שחזרו לעזה בלי שניים- שלושה שקי שעורה ובל מיני מיצרנים חיוניים למשפחותיהם, כגון: ביצים, תרנגולות, חמאה, גבינה, בורגול, קטניות, צמר למזרנים, חוטי צמר, יריעות אוהלים, ולעיתים גם נעליים ובדים שהברואים קיבלו מהמבריחים. עבור מיצרנים אלה בשוק היו משלמים כפליים-שלוש. מיצרכים אלה חוללו רווחה בבית ואת היתר מכרו בכסף. לבדואים היה קל יותר לקנות בחליפין מאשר בכסף המעט שהיה בידם, אותו הם חסכו לימים קשים.

אולם אליה וקוץ בה. רוכבי הפרדות היו שוהים לעיתים במדבר שבוע שלם, או אף יותר, כשהנשים והילדים יושבים בבית לבדם ומצפים לבואם תוך דאגה ופחד. לכן לא כל הנשים הסכימו לצורת חיים זו, הגם שהביאה להם רווחים גדולים. לפיכך כל מתיישב שאף לסיים באחד הימים דרך חיים זו ולמצוא לעצמו עיסוק אחר בסביבה, כדי שלא ייאלץ להיעדר מביתו ימים רבים. חלק מרוכבי הפרדות חזר למקצוע מתן הלוואות לבדואים ברבית.

 

ואלה המחנות שהיו בהם חנויות באוהלים, בהסכמי הנאה, עם ראשי המחנות.
24. בערב אבו שגים 1. בערב אל-עטוונה
25. אבו גיית 2. אלרוואשדה
26. אלעגבי 3. אלגדראת
21. אבו רשייר 4. גדרת אבו תייג
28. אלגציין 5. גדרת אבו כף
29. אבו זוועי 6. גדרת אל אעסם
30. אלעיייר אבו אלגציין 7. דולם אבו גרנת
31. גטאטווהה 8. חלם אבו גרנת
32. גירינוויה 9. במדין אלשעור
33. אבו בלל 10. במדין אלמסמרה
34. אבו סירחאן !!.אלחקוק
35. אבו עמדון 12.אלהייזל
36. אבו עטרה 13.אלאטד
37. אבו גרינת 14. אליצבו
38. אבו רגיג 15.אלברג'י
39. אלאעצאם 16.אלשללין
40. בערב בני טוהילה 17 .אבו שונאר
41. בני עוקבי 18. אלעלמאת
42. אבו עאמר 19. בערבאלעייר
43. זרבגיה 20. אלצאנע
44. אלנטסרה 21. אלברגיי
45. אבו עטייה 22. אבו עבדון גונאר
23. בערב אבו מדיאן

(בחלקם קבוצות, בחלקם שבטים קטנים עצמאיים שהשתייכו לשבט-האם. 21 מהם השתייכו לתיאהה).

חכמת ערב- 1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים- רחמים רג'ואן

زي المنشار، ياكل طالع نازل

זאי אלמינשאר, יאכל, טאלע נאזלאוצר פתגמים

הוא נוהג כמו משור חותך בלכתו ובשובו

נאמר על אדם שכל מעשיו מזיקים, אפילו כשמעשיו טובים כביכול.

הרע אינו פוסק להיות רע, בשביל שנוא תדיר – מנדלי מוכר ספרים

جير ما بيك ، ودجانك يعمي

 

ח'יר מא ביק, ודח'אנכ יעמי

לא רק שאינך מועיל, אתה גם מזיק

زي الجروب ، قنطار خشب على درهم سكر

 

זאי אלח'ארוב, קנטאר, ח'שבעלא דרהם סוכר

כמו החרוב , טונת עץ על גרם סוכר

נאמר על אדם שתועלתו מזערית, וחוסר התועלת שבו

צמל בלי יעשה קמח – הושע ח, ז

 

على اهلها ـ نفسها ـ جنت براقش

 

עלא אהלהא – נפסיהא – ג'מת בראקש

בראקש המיטה אסון על אדונה – עצמה.

בראקש – שם כלבה

בעליה של בראקש נמלטו מאנשי החוק והסתתרו במערה. בראקש חשפה את מחבואם

הנביחותיה והמיטה אסון הן על בעליה והן על עצמה

נאמר לגבי אדם, שברוב טפשותו מזיק לעצמו ולקרוביו

ראתה קולר םנוי טהכניסה ראשה לתוכו- ירושלמי, נדרים ט, א

 

عاشو ـ ما ريحونا ماتو ما ورثونا

 

עאשו – מא רייאחונא – מאתו מא ורת'ונא

בחייהם – לא נתנו לנו מנוחה – ובמתום לא הורישו לנו מאומה

מדובר על הורים או ידידים רעים. אין מהם שום תועלת, לא בחייהם ולא במותם

פתגם זה נאמר יל ידי תושבי דרום מצרים, לאחר הפלת השלטון המלועני, השלטון המלוכני הציק להם, ואחריו לא זכו ברווחה

ביצי צפעוני ביקעו וקורי עכביש יארוגו – ישעיה נ"ט, ה.

להוצים מן הבוץ  ולהשקיע ברפש – פניני ספרד, יצחק מוסוקנה

 

كذب مساوى ولا صدق مبعزق

 

כד'ב מסאוא ולא צדק מבעזק

מוטב שקר בנוי מאשר אמת מבולבלת

Epreuves et liberation. Joseph Toledano

epreuves-et-liberation

A Marrakech comme à Casablanca, les autorités chérifiennes et résidentielles se mirent d'accord pour ne pas toucher aux situations existantes et pour tenter de résoudre le problème aigu de l'habitat juif, en élargissant le périmètre du mellah. Pour ce qui est de l’emploi des domestiques musulmanes, on adopta un compromis afin d'éviter les risques de séduction ? seules les domestiques d'un âge " respectable ", à l'exclusion des plus jeunes, auraient désormais une autorisation d’embauche au mellah…

L'année terrible

C'est donc en spectateurs inquiets, emportés malgré eux dans la tourmente, que les Juifs vécurent les épreuves de la première confrontation sérieuse entre le mouvement nationaliste naissant et les autorités du Protectorat français, sur fond de très graves difficultés économiques, de misère générale.

Dans son éditorial de janvier 1937, L'Avenir Illustré soulignait combien cette misère des masses, due à la fois à la crise économique mondiale et aux mauvaises récoltes imputées à la sécheresse, accentuait le malaise de l'opinion :

S'il existe manifestement un état d'esprit considéré aujourd'hui comme mauvais et dont la contagion gagne certaines classes de la société, cet état d'esprit doit trouver son origine uniquement dans la misère accablante qui exerce ses ravages dans bon nombre de foyers. Le prolétariat indigène souffre atrocement d'une crise qui paraît devoir durer encore longtemps… »

Les nationalistes avaient placé leurs espoirs en une évolution pacifique du régime du Protectorat avec l'arrivée au pouvoir du Front Populaire mais ceux-ci n'avaient pas tardé à être déçus, confrontés au conservatisme des milieux coloniaux encore dominants en France. Le refus de Paris de prendre sérieusement en considération le plan de réformes présenté en 1935 — qui était pourtant modéré et évitait la revendication à l'indépendance — provoqua la scission du Comité d'Action Marocaine. Allal El Fassi se sépara de Mohammed Ouazzani, fonda le Parti National pour la Réalisation des Réformes et ordonna le passage à l'action directe, à savoir l'organisation de manifestations de masse dans les grandes villes. Après une série de manifestations de rue sans grande conséquence, c'est dans la ville de Meknès, qui était restée calme jusque-là, que les événements prirent en 1937, année restée dans les mémoires comme " l'année terrible ", une tournure dramatique avec la " guerre de l'eau ". Le détournement de la rivière qui alimente la ville, l'oued Boufkrane, en faveur de colons français, fut largement exploité par les dirigeants nationalistes. Le 2 septembre 1937, une grande manifestation fut organisée pour réclamer la libération des protestataires arrêtés la veille. Elle dégénéra en émeute : la police ouvrit le feu sans sommation sur la foule, fit 13 morts et une centaine de blessés. Parmi les premières victimes : un jeune Juif récemment converti à l'islam sous le nom de Saïd Islami. En se repliant, les manifestants s'en prirent aux magasins des marchands juifs de la médina, principalement des bijoutiers et des vendeurs de tissus. Ils pillèrent et incendièrent 42 boutiques tandis que le mellah tout proche s'imposait le couvre-feu. Si aucune victime ne fut déplorée, les dégâts matériels furent considérables et le choc psychologique encore plus important. Ainsi, même sous le Protectorat, rien n'avait fondamentalement changé et tout rassemblement de masse pouvait tourner en attaque sans raison contre les Juifs et leurs biens. Le rapport des Services de Renseignements sur " l'état d'esprit des milieux israélites de Meknès " le révélait bien :

Ils se montrent d'autre part très déçus de l'attitude à leur égard des milieux musulmans qu'ils espéraient disposés à une entente en 1937, grâce à l'action de M. Lacache, Président de la Ligue Internationale Contre l'Antisémitisme. Ils déclarent que ce projet d'entente avait reçu un commencement d'exécution à deux occasions : Lors des discussions à la Commission Municipale au sujet de l'ouverture de la piscine aux Musulmans et aux Israélites, ils auraient soutenu les Musulmans dans leurs revendications et leur auraient même proposé l'organisation d'une manifestation à Bab Amer, projet qui n'eut pas de suite en raison de l'interdiction du pacha. A la veille des événements du 2 septembre 1937, ce serait un israélite qui aurait rédigé en arabe la pétition adressée au sultan su sujet du détournement des eaux de l'oued Bou Fekrane… »

Les Juifs étaient également déçus de l'attitude des services de la Résidence, opposés au principe du dédommagement intégral des victimes pour les vols et les dégâts liés à l'émeute. C'eût été en reconnaître la responsabilité… A cela devait se greffer un inutile différend sur le montant des dédommagements à réclamer, entre le Président du Comité, Joseph Berdugo, qui le trouvait exagéré, et les autres membres du Comité. Celui- ci présenta sa démission mais elle fut refusée par les autorités. En fin de compte, la Résidence accepta, à titre " purement humanitaire ", une attribution globale de secours aux victimes les plus nécessiteuses, dont la répartition fut confiée au Président Joseph Berdugo. L'agitation gagna les autres villes du Maroc et la répression fut féroce : des centaines de militants arrêtés, la presse nationaliste bannie. Le chef du P.N.R.R, Allal El Fassi, fut déporté au Gabon. Son séjour dura jusqu'en 1946.

Dans son rapport à Paris, en date du 9 octobre 1937, le Résident Général s'inquiétait de la détérioration du climat de l'opinion européenne et de ses répercussions sur les Musulmans :

Dans la presse d'extrême-droite, les nationalistes trouvent les plus vives attaques contre le gouvernement français et contre ses représentants au Maroc, des incitatins à l'antisémitisme, des commentaires exaltés en faveur de certains gouvernement étrangers » (allusion à l'Allemagne hitlérienne).

Il accusait cette presse de prôner le fascisme sur le modèle du régime hitlérien et de dépeindre la France, depuis l'accession au pouvoir du Front Populaire, en juin 1936, comme une nation en proie à des troubles profonds et au bord de la faillite.

Toutefois, la vigueur de la répression, accompagnée parallèlement de gestes politiques pour renouer avec la population et redorer le prestige du sultan, permirent à Noguès, fin politique formé à l'école de Lyautey, de ramener le calme dans la rue et les esprits. Pour le grand historien Charles André Julien :

Les deux années précédant la guerre furent les plus tranquilles qu'ait connues le Maroc ».

סוד הפמוט -בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל

בית הכנסת בבלמונטה. צילום עירית רוזנבלום

עוד במאה ה-12 הקימה הכנסייה את מוסד האינקוויזיציה, שמטרתו היתה "לנקות" את כל מי שלא האמין באמונה הנוצרית כמו שהוותיקן והאפיפיורים רצו.

הם קראו לזה "אינקוויזיציה" שמשמעותו "חקירה". השיטות שבהם היא השתמשה היו אכזריות במיוחד. באמצעות איומים ועינויים מהם הכריחו אנשים "להודות" בכל מיני דברים שהם לא עשו. ועוד יותר גרוע – להלשין על חברים שלהם ועל בני משפחה.

האינקוויזיציה הספרדית – שנולדה מאוחר יותר, רק במאה ה-15 – היתה הגרועה שבכולן, והיא חיפשה אחרי כל היהודים ה"אנוסים" (שקרו להם כל מיני שמות, תלוי במקום: "מאראנוס" "צ'ואטוס" "קריפטו-ז'ודיאוס" "קריסטוש-נובוש" ועוד) וכל מי שנמצא "אשם" בקיום מצוות היהדות הועלה המוקד ונשרף חיים. כל הרכוש של הנספים הועבר לידי הכנסייה, וזו היתה עוד סיבה להעליל על היהומדים העשירים דווקא.  בית הכנסת בבלמונטה. צילום עירית רוזנבלום

לפורטוגל הגיעה האינקויזיציה רק בשנת 1531, ועד היום ישנה את הכיכר שבו הועלו ה"כופרים" (רובם יהודים) על המוקד, כשהם זועקים בקול "שמע ישראל". (אם מקשיבים טוב, אפשר עוד לשמוע את ההד…) הכיכר נקראת "רוסיו" (Rossio), והיא נמצאת במרכז העיר העתיקה של ליסבון, ליד המנזר הדומיניקני, שבה ישבו חוקרי האינקיוויזיציה.

השריפה של ה"כופרים" נקראה "אאוטו-דה-פה" (Auto-da-fé ) "מעשה האמונה".

                       האינקוויזיציה בפורטוגל בוטלה, רשמית, מאוחר מאד, רק בשנת 1837.

מסגרת 2

בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל

בשנת 1493 (זמן הגירוש מספרד) יהודים רבים נמלטו לפורטוגל ביניהם היו 3 משפחות יהודיות, שרצו בכל כוחם לשמור על המסורת והדת היהודית.

לכן, לא נסעו אל אחת הערים, אלא הם מצאו לעצמם איזור מרוחק, הר ירוק ושליו באיזור שנקרא Serra   da Estrela("יער הכוכב") והקימו בו כפר משלהם, הם אמנם הכריזו על עצמם כ"נוצרים חדשים" (מאראנוס) אבל בסתר שמרו על המסורת היהודית, בכל מה שיכלו. השכנים הנוצרים היו רחוקים, וידה הארוכה של האינקויזיציה לא השיגה אותם. אבל הכל נשאר בהסתר ומחבוא.

כדי לא להתבולל בין הגויים, וכדי לשמור על המסורת התחתנו שלושת המשפחות היהודיות רק בינן לבין עצמן, כך ששמות המשפחה בכפר כולו הן תמיד דומים, (הנריקז, מנדס, אוליווירה) הכפר גדל במשך הזמן, אבל כמעט ולא הפריעו את מנוחתם.

מי ששמר בעיקר על המסורות היו דווקא הנשים, הסבתות והאימהות, והן היו אלה שדאגו לגחלת שלא תכבה מאות שנים, הם חינכו את הילדים ושמרו את השבתות, כי הגברים היו חייבים ללכת לכנסיה, ולסחור עם הגויים, ולהיראות בפניהם כנוצרים.

לפני כמה שנים הגיעו לבלמונטה כמה רבנים מעמותת "שבי ישראל" והרבנות הראשית, והיהודים ה"ישנים" חזרו ונעשו ליהודים "חדשים" כאשר לימדו אותם את כל הדינים ומסורות שנשתכחו מהם. לפני בערך כ10 שנים יהודי-צרפתי תרם להם בית-כנסת ומקווה, וכיום יש שמה חנויות עם שחיטה, מאפיות כשרות, מוזיאון יהודי ועוד. עדיין, נשמרות בכפר מסורות מן הימים האפלים, מנהגים שמראים על העוצמה של האמונה היהודית,    והרצון להמשיך אותה בכל דרך.

אהרן אמוזג – בני אמוזיג- מקורות וקורות תולדות ותולדות בני אמוזיג במרוקו

ממלכת ברגאוואטה גמרוקו.ברית מספר 23

במאמר מיום 12 ביולי 2004, נכתב ע״י Rachid Yahou והופיע באתר אינטרנט יהודי בצרפת מספר המחבר על ממלכה ברברית שמלכה מוצאו (ציטוט) ״ממשפחת אָמָזיִג הגדולה״. להלן מבחר קטעים בתרגום חופשי מצרפתית. ההדגשות הן שלי(א.א.)

ממלכת ברגאתאטה ב מר1 Le royaume Barqhawata du Maroc -Rachid Yahou -IP ממלכה ברברית זאת, … התקיימה בשנים 1148-741 אחרי כיבוש אפריקה הצפונית ע״י הערבים שבאו להפיץ את דתם – האיסלם. קמה התנגדות כדי לסכל את האידיאולוגיה החדשה.(      )

טריף, במקורו מסלי [בצפון מרוקו], מיסד שושלת ברגאוואטה, מוצאו ממשפחת אמזיג( amazigh) הגדולה מן השבט ״מסמודה״, בני הדת היהודית. עם הפעלת ה״דהימה״ (מס שהוטל על אנשי הסֶפֶר [כלומר היהודים] ע״י המוסלמים), בני אמזיג, על אף התאסלמותם, הגיבו במרד כולל.(״….) המלך טריף סרב לקבל את הדת החדשה (האיסלם) בטענה שאין אפשרות לקיימה בהיותה כתובה בשפה הערבית,

… אבל אחרי מותו, בנו, סליח, בתחילת המאה התשיעית, יסכים לקבל את האיסלם עם שינויים משמעותיים. בקבלה את השראתה לא רק מן הקוראן, הקנתה הדת הברברית החדשה חשיבות גדולה ל… תורה. כך נמנעו הברברים מאכילת בשר שפן וחזירי בר. כמו כן, קראו בתפילתם פסוקים גם מן התורה וגם מן הקוראן…. הספר הקדוש של הברברים כלל יותר ממאה ״חרוזים", הראשון שבהם מדבר על משה, ושמו של מוחמד אינו נזכר אף לא באחד מהם.

שבט ״אמזיג״ חי וקיים. בטיול במרוקו בשנת 1993, כאשר התעניינתי אצל מורה הדרך לגבי ה״סיפור" על שבט אמזיג שהתקיים בעבר הרחוק, הוא אמר כי שבט ״אמזיג״ (הברברים הלבנים) חי עד היום באזור האגמים אשר בהרי האטלס בקרבת העיר פאס, וממשיך להיקרא בשם זה (״קח ג׳יפ ותעלה בהר עד האגמים״).

[1]    תודה לוידאל צרפתי ששלח לי המאמר מהאתר: http://www.col.fr/article-601.htmlRachid

בית הכנסת שבו התפללו בני אמוזג בפאס. באותו הטיול, מוריס (משה אמוזיג, היחיד בני המשפחה שגר עדיין בפאס), ערך לי סיור בבית הקברות (משם הנתונים על חלק מאבות המשפחה) והצביע על בית הכנסת שהמשפחה נהגה להתפלל בו. הוא נקרא בערבית ״אצלא (או אסלא) דלפאסיין״ (בית הכנסת של הפאסיים, אנשי פאס). נקרא גם כן בית הכנסת של התושבים שהם מי שהתגוררו בפאס לפני בוא מגורשי ספרד לעיר הזאת (הגל הראשון ב- 1391 והשני ב־ 1492), והנקראים המגורשים. בית כנסת זה מוזכר בספרו של שמעון אלכסלסי"מפאס לירושלים״. המגורים – ברחוב הפאסיים. ב״יחס פאס״ מופיעה רשימה של הרחובות, החצרות והבתים של יהודי פאס. ציטוט הכותרת שבראש הרשימה:

״מספר הבתים והחצרות אשר בעי״ת [עיר תהילה] פאס יע״א [יכוננה עליון אמן]״. ב״דרב לפסיין״ (רחוב הפאסיים, כלומר, בני פאס הוותיקים) נמצא "דאר עיוש בן אמוזיג״, [בית עיוש בן אמוזיג]. ״עיוש״ בערבית משמעו ״חיים״, ויתכן ששמו של האיש בעברית היה חיים.

השם ״בן אמוזג״ משמעותו ״בן הבֶרְבֶרים׳׳. כך מופיע במספר רשימות המסבירות משמעות שמות משפחה מרוקאים." ומשמעותו בשפה הברברית: אציל, איש כבוד, נדיב. השם אמוזג נמצא רק במרוקו. לא מצאנו אף לא משפחה אחת בשם זה בספרד, או מחוץ לגבולות מרוקו, ובקושי מחוץ לגבולות העיר פאס עצמה. לעומת משפחות מרוקאיות ממגורשי ספרד ־ כגון טולידנו, אלבז, אלמוזנינו-אלמושנינו, ואחרים ־ שמוצאים עקבותיהם וצאצאיהם גם מחוץ לספרד ומרוקו (ובעיקר – ארצות הבלקן, טורקיה ופורטוגל).

מקורות המציינים שהמוצא מגירוש ספרד.

אברהם-חי בן אמוזג, בפתח ספרו ״אברהם בכל׳:

״ולזה אגיד בתחלה את תולדותי ואת תולדות בית אבא ממשפחת בן אמוזג כי זקנו של זקני היו מגולי ספרד ועלו לערי ברבריה הסמוכה להם וגרו בעיי״ת [בעיר תהילה] פיס [פאס] ממשלת מרוקו ימים רבים …"

[אברהם בכל, עמוד אי]

וגם אפשרות שלישית:

ועוד עדות על המוצא מגרוש ספרד, המצביעה אולי על אפשרות שלישית: ב״פאס וחכמיה״ כתוב על אחד מרבני המשפחה (ועוד נחזור אליו בהמשך):

״היים בן אמוזיג נכד רבי כלפון. מחכמי פאס הנודעים בקרב התושבים הוותיקים, אם כי היה כנראה צאצא למגורשי ספרד."

[פאס וחכמיה, עמוד 261]

במשפט האחרון קיימת סתירה בין היותו מן התושבים הוותיקים ובין הגעתו לפאס בגרוש ספרד. עובדה זאת מצביעה אולי על אפשרות שמשפחות שהיגרו לספרד ואיטליה חזרו לארץ מוצאם באותו הדור או דורות לאחר מכן. לתופעה זאת מצאתי סימוכין במאמר שפורסם באינטרנט על ההגירה מארצות המגרב לאירופה וההשפעה הספרדית והאיטלקית שמשפחות אלה הביאו אתן לצפון אפריקה כאשר חזרו לקהילותיהם בארץ מוצאם. אבל בכל מקרה, שורשיהם נטועים במגרב הברברי.

סידני ש. קורקוס – ישועה קורקום ובני המשפחה במראכש

קורקוס -מראכש משפחה

דמויות נוספות בני משפחת קורקוס במראכש שניתן להזכירן ושעסקו אף הם בפיננסים היו סלומון קורקוס שב- 1845 מונה על ידי הסולטאן כגובה חובות. [ יהודים אחרים מוזכרים כגובי חובות עבור סוחרים אירופאים.]

חיים קורקוס היה אף הוא איש כספים שמכר שטרי חוב הן ליהודים והן למוסלמים, אחרים היו חלפנים. פעילות פיננסית זו גם נתאפשרה בזכות קשריהם של יהודים עם סוחרים אירופאים ויכולתם לדבר בשפות אירופיות ושליטתם ברזי המידות, המדידות והמטבעות השונות. ב-1884 מוזכרים 4 יהודים מהמלאח כמובילים בתחום הפיננסי, מסעוד קורקוס, מימון אוחיון, הרון אבריס ומחלוף אברגיל. רבני משפחת קורקוס במראכש שניתן להזכיר היו:

רבי יוסף הי״ד שנהרג כנראה על ידי מוסלמים ב-1744. רבי שמואל הראשון שהיה גם גזבר הקהילה בתחילת המאה העשרים, שעל מצבתו נכתב: "גומל חסדים, תמך ביד רבנן ביד נדיבה ולספר בשבחו לא יכילו ספרים. מדת הענווה כולל כל השבחים.ישב לו בבית מדרש ומאס כל משא ומתן. ובחר בחיי נצח. הגזבר הנאמן כה״ר שמואל קורקוס, זקן ונשוא פנים.חתנא דבי נשיאה, הרב הגדול סבא דמשפטים מרדכי צרפתי. נבש״ם כ' אדר התרעייב"(1912)ד'

רבי שלמה בך אברהם. נזכר בעדות להרב אברהם פדידה שנת העתיר״ו(1926)

 רבי חיים נפטר ב- 1938 .

דבי שמואל נינו של הרב מרדכי צרפתי, גם הוא שימש כגזבר, נפטר ב- 1938.

 רבי אברהם היה עסקן ציבורי נשיא חברת"ביקור חולים" ונשיא חב' "חסד ואמת". נדבן שהיה תורם מזון לעניים ועוזר לקשיי יום, מפשר בסכסוכים. היה נשוי לקרובתו של ישועה קורקוס. נפטר ב- 1942.

דבי מרדכי ישב ארבעים שנה כשופט בבית הדין. איש עניו הידוע בחכמתו ותבונתו. מעיזבונו הרוחני נדפס ב- 1978 הספר"גדולת מרדכי" ו״המשנה למלך". נפטר ב- 1958.

בנו חיים עלה לארץ באוניה המפורסמת  אקסודוס  " התיישב בחדרה ונפטר בה.

לבסוף נזכיר את מוריס מאיר קורקוס פעיל בקהילת מראכש ומוהל ידוע. נכדו של ישועה הידוע. התחתן עם בת מוגאדור , לינה קורקום שלימים, לבקשתו של אבי דוד, עבר להתגורר בעיר אגדיר לעבוד עימו כמנהל החשבונות של חברתו. המשיך להיות פעיל בקהילת אגדיר וכמוהל בכל מרוקו. הוא ובני משפחתו ניצלו בנס ברעידת האדמה של 1960 .נפטר בשנת 2000 בפאריס.

אסיים בסיפור אישי הממחיש פעם נוספת קשר גינאלוגי מפתיע בין משפחת קורקוס ממראכש לזו של מוגאדור בירושלים…

לימים פגשתי בירושלים את מי שעתידה להיות אישתי הראשונה , תמי ממשפחת טוקטלי הירושלמית. אמה הייתה … חנה קורקוס (האב היה פנחס טוקטלי שנרצח בירושלים על ידי מחבלת מתאבדת). חקרתי את מקור המשפחה של חנה ורק לאחר תקופת מה התגלגלה לידי תמונת משפחה עתיקה (ראה למטה) בה נראים כל בני משפחת קורקוס הירושלמית עומדים ומקיפים את סב המשפחה רבי שמואל קורקוס ואישתו . הסתבר שהוא עלה לארץ ממרוקו אך בני משפחתו בארץ לא ידעו על כך כמעט דבר. הפתעתי הייתה גדולה כאשר בני משפחתי בפאריס דברו על אחד שמואל שהיגר בתחילת המאה (כנראה בשנות העשרים) ממראכש לארץ, והציגו בפני תמונה, אותה תמונה שהציגו בני המשפחה בארץ… נמצא הקשר. הסתבר שאותו שמואל קורקוס היה אחד משמונה ילדים , בניו של סלומון קורקוס ופרחה אוחיון ממראכש ואחד מאחיו הוא לא אחר מאשר מאיר קורקוס סבו של מוריס קורקוס ( המוהל,שלימים נשא לאישה את דודתי לינה) ונכדו של ישועה המפורסם (מצד אימו). נסגר המעגל.

התחייה הלאומית בשירת ר' דוד אלקיים – דר' שלמה אלקיים – אוניברסיטת בן גוריון בנגב

דר' שלמה אלקיים

ברית מספר 25

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

התחייה הלאומית בשירת ר' דוד אלקיים

א.   דברי מבוא

הציונות, שהופיעה כתנועת שחרור ותחייה לאומית של העם היהודי, ראתה עצמה מלכתחילה כתנועה שמטרתה לחולל מהפכה במצבו הקשה של העם היהודי בגולה. הפערים שנוצרו בין הקיום היהודי לבין העולם המודרני העמידו צורך דחוף למציאת פתרון למצב בלתי נסבל זה ולהצעת אפיקי פעולה בלתי שגרתיים לביטוי עצמי כדי לזקוף את קומתם הכפופה של היהודים בכל אתר ואתר. סביב פעילות זו התארגן העם היהודי בתחום התרבותי, החברתי והמדיני. פעילות זו הייתה מכוונת למפעל בארץ ישראל למרות הקשיים שנוצרו עקב כך. לשם הצלחתה, על הציונות היה לרתום אליה את דעת הקהל היהודית, שבחלקה התנגדה לרעיון זה ואף הייתה עוינת לו מתוך הנחה שהרעיון הציוני, כפי שהוצג על ידי הוגיו, היה בו כדי לאיים על היהדות הישנה. עם ייסוד הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, שבמרכזו עמד הרצל, כוונו כל המאמצים כאמור להקמת בסיס ריבוני לעם היהודי במולדתו, ולשם כך היה צורך בהשגת הכרה בינלאומית בדמותה של הצהרת בלפור וכתב המנדט. מעתה נפנה לצפון אפריקה ונבדוק אלו כיווני התפתחות חלו בקהילות השונות בעקבות חדירת הציונות עדיהן.

ב.   הפעילות הציונית בצפון אפריקה

מתוך התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי, שפרופ' מיכאל אביטבול עשה בהן שימוש, ובעיקר בזכות מחקרה של ד' בן-סימון-דונת על הפעילות הציונית בצפון אפריקה מתוודעים אנו לחדירתה של הציונות המודרנית לארצות המגרב – תוניסיה אלג'יריה מרוקו. התנועה הציונית המודרנית חדרה לצפון אפריקה בין שנת 1897 לשנת 1900. בתקופה זו נתמנה ד"ר א׳ ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין שבאלגייריה לנציג התנועה הציונית בשלוש ארצות המגירב, ובאותה תקופה ממש, ליתר דיוק בקיץ של 1900 נוסדה במוגאדור – אצווירא, עירו של ר' דוד אלקיים, נושא עיוננו כאן, אגודה ציונית בשם "שערי ציון". באותו פרק זמן הוקמו בתיטואן, בפאס ובמקנס, כולן ערים בצפון מרוקו, אגודות ציוניות שעמדו בקשרי מכתבים עם המרכזים באירופה. אגודות אלו קיימו פעילות תרבותית – חינוכית ענפה שריכזה מאות חברים ובני נוער. גם בתוניס קמה אגודת צעירים ציוניים מיד לאחר הקונגרס הראשון, כללו של דבר, בכל מקום שהגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית, ע״י נוסעים או דרך "המליץ" וייהצפירה" החלה התארגנות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה הציונית.

הפעילות הציונית בצפון אפריקה חופפת בחלקה את עידן הכיבוש הצרפתי ואת חדירת חברת כל ישראל חברים (כי״ח) לארצות אלו. הקולוניאליזם הצרפתי לווה בשורה של שינויים, שבבסיסם השאיפה להשתית את סדריהן הפוליטיים החברתיים והתרבותיים של קהילות אלו על המסורת הצרפתית. שינויים אלה העמידו בהכרח את הקהילות בפני אתגרים חמורים, בשעה שלא היו ערוכות להתמודדות עם כל הכרוך בהם. בנוסף להתמודדות זו אף כי״ח, שנהנתה מיחס אוהד של השלטונות, העמידה אלטרנטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני. מול מרכזיות ארץ ישראל בהשקפת עולמם של היחיד והציבור, העמידה כי״ח את צרפת ואת ערכיה במרכז החיים והתרבות. בכל מקום ששני גופים אלה – הקולוניאליזם הצרפתי מצד אחד והחינוך של כי״ח מצד שני – העמיקו את חדירתם, שם פחתה פעילותה של הציונות המודרנית. ראייה לכך היא אלג'יריה. העיר קונסטאנטין, השמרנית והמסורתית, הייתה המרכז היחיד של הציונות ולא הערים החשובות והמודרניות אלג׳יר או אוראן.

במרוקו, שבה הרעיון הציוני היה אפוף אווירה של "אתחלתא דגאולה" היתה פעילות ציונית דתית ממש. בשנת 1910 נתקבלו חברי האגודות המקומיות של פאם ושל מקנס אל פדרציית "המזרחי". בערים אלו ובמקומות אחרים התקבלה התנועה הציונית בחוגי הרבנים כהמשך לציונות בת אלפיים שנה, בניגוד לתפיסתה ע״י חוגים חרדיים באירופה. רבני מרוקו, ובמידה גדולה גם בשאר מדינות צפון אפריקה, אף על פי שזיהו בציונות אלמנטים מודרניים, ואף מהפכניים – חדשניים, לא ראו בה איום על היהדות.

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

Comme leurs congénères protégés, les juifs de Safi, poussés par les étrangers, se montraient irrespectueux etjuifs-de-safi dédaigneux dans leur comportement avec les représentants du Makhzen moribond et impuissant, et s'appropriaient les biens de Marocains indigents. Nous n'aurons pas de mal à citer quelques exemples relevés dans des récits ou dans les allusions de certains documents. Nous reconnaissons qu'ils sont limités, mais ils ne représentent sans doute qu'une petite partie d'un tout dont nous n'avons pu percer tous les secrets.

Parmi les abus des juifs protégés de Safi, nous relevons :

1.- L'impertinence de Yaacob Ben Ishaq Ben Zakar, adjoint du Consul américain, vis-à-vis du gouver­neur de Safi, Tayeb Benhima, au point que ce dernier s'en trouva impuissant et chercha le moyen de s'en débarrasser. Dans une lettre adressée au sultan Moulay Al Hassan Ier, il disait : « Dieu a donné à ce Ben Zakar une nature méchante, un caractère grossier et une mauvaise arrière-pensée… et chaque fois qu'il vient me trouver, il le fait avec grossièreté et s'adresse à moi avec hauteur. » Ben Zakar ne s'arrêta pas à ces légèretés, mais il s'appropria les biens du Makhzen par la violence. Dans une seconde lettre au sultan Moulay Al Hassan, Tayeb Benhima écrivit : « Ben Zakar, le consul des Américains… a outrepassé les limites dans son comportement, dans la confiscation des biens, et parmi ces abus, il s'est mis à construire un "Hri" [entrepôt]… Et il a mis la main sur trois boutiques voisines, prétendant les avoir achetées, et les a démolies pour les intégrer au dit entrepôt ».

  1. – Le mépris de l'autorité du Makhzen « en refusant de se soumettre aux juridictions et en se gaussant des jugements ». Les juifs protégés de Safi organisèrent une manifestation condamnant les méthodes utili­sées par l'autorité locale dans l'interrogatoire de juifs accusés du meurtre du citoyen espagnol, Mantilla. Ils invitèrent le gouverneur de Safi à juger les suspects avec équité, le menaçant de s'adresser aux puissances européennes s'il n'obtempérait pas. Leur impertinence fut appuyée par les délégués des Consuls anglais et français à Safi.
  2. ־ Le vol des biens de la population sous des prétextes fallacieux, par la fraude et les falsifications. À titre d'exemple, l'utilisation de Moshé Bou Ouadnine, protégé anglais, « de l'usure et de l'escroque­rie des biens des citoyens sous des allégations mensongères" », avec toutes les conséquences qui en découlaient, en particulier la confiscation des biens de ceux qui ne pouvaient payer leurs dettes. L'usurier s'appropriait une partie des biens, d'autant plus que les consuls « protecteurs » n'hésitaient pas à assister les créditeurs et les usuriers placés sous leur tutelle, « mettant à leur disposition le poids diplomatique de leurs pays et parfois même leur puissance militaire. Ils les aidaient à piller les gens illégalement, sous le couvert de la loi internationale et de la défense des droits des "protégés", de leur exonération des impôts et des juridictions inscrite dans les accords ».

–         Les dommages portés aux affaires de leurs conci­toyens musulmans, l'atteinte à leurs lieux saints en ne respectant pas les traditions en vigueur. « Les insolents parmi eux, se livrèrent à des actes de défi et d'impertinence à l'égard des musulmans et à l'iniquité dans les affaires. » Ils portèrent, pour provoquer les musulmans, atteinte à certains mausolées de grands saints de la ville, « comme le fait de traverser la porte de l'un des saints, Sidi Abderrahman Ben Brahim, qu'ils ne traversaient guère auparavant. Ils se mirent à la traverser ».

–         Les juifs protégés possédèrent un nombre consi­dérable de biens immobiliers et de terrains dans la ville de Safi, dans sa banlieue et dans ses campagnes, la plupart du temps par escroquerie et par ruse. Certains d'entre eux furent cédés aux étrangers qui devinrent propriétaires de plus de trois cents hectares de terrain à la fin du règne de Moulay Al Hassan Ier .

פליטים ואסירים יהודים בצפון־אפריקה (1942-1940) מיכאל אביטבול

פליטים ואסירים יהודים בצפון־אפריקה (1942-1940)

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

בצרפת כמו בצפון אפריקה, לא היו מחנות־ההסגר המצאה של וישי. שם הוקמו רובם מזרחה להרי הפירנאים כדי לקלוט את הריפובליקנים הספרדים שנמלטו אחרי הניצחון הפראנקיסטי. לאחר הכרזת המלחמה, הוטלו לתוכם כל ׳היסודות המסוכנים לביטחון הלאומי׳: סוכנים זרים, חשודים פוליטיים(פעילים קומוניסטים מאז הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, לאומנים מוסלמים מצפון־אפריקה), וכן אלפי פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שהיגרו לצרפת עם עליית הנאציזם. לאלה, וכן למהגרים היהודים מצ׳כיה ומפולין, שמספרם הלך וגדל כל אימת שהרחיב היטלר את ההגמוניה שלו במרכז אירופה, לא נותרה אלא דרך אחת כדי למנוע את כליאתם במחנות־ההסגר: לשרת תחת הדגל הצרפתי, בתור מתנדבים לכל תקופת המלחמה (.E.V.D.G), או בתור אזרחים עובדי צבא, אם היו מתחת לגיל 20 או מעל לגיל 48. עד לינואר 1940, התגייסו כ־30,000 פליטים יהודים לצבא צרפת. רובם גויסו לגדודי ׳לגיון הזרים׳, ולאחר תקופת אימונים קצרה בצפון־אפריקה השתתפו בכל שלבי המערכה על צרפת.

בהתאם להסכם שביתת־הנשק, פורק ׳לגיון הזרים׳, והמתנדבים הוצאו ממסגרת הצבא. אולם, לא הכול זכו לשחרור. בצפון-אפריקה יכלו להשתחרר רק מי שהחזיקו בתעודת־זהות צרפתית, בחוזה־עבודה ובתעודת־מגורים. אשר לשאר — רובם הגדול של מתנדבי המלחמה והאזרחים עובדי צבא, יהודים וספרדים — נשלחו למחנות־עבודה בדרום מארוקו או בדרום אלג׳יריה, שם נעשו מחיילים לעובדי פרך. באותה עת זרמו בזה אחר זה בצרפת גלי הפליטים אל עבר קו־ההפרדה והאיזור הלא־כבוש, בתקווה להגיע משם אל הגבול הספרדי. עד סוף הקיץ של שנת 1940, נעשו היציאה מצרפת והמעבר דרך ספרד ופורטוגל בקלות יחסית, אולם בשוך האנדרלמוסיה של המפלה, ומשעה שממשל וישי השלים את הקמתו של המנגנון המינהלי שלו, הועמד הגבול לאורכו תחת שמירה קפדנית: פליטים יהודים וזרים נעצרו והוטלו באלפיהם אל ׳מחנות־מעבר׳, ׳מרכזי־השגחה׳, ו׳מחנות־משמעת׳ בריבֶסאלט (Rivesaltes), גור,(Gurs)  לה ורנה(le Vernet), ארז׳לס(Argelès), בארקארס (Barcarés), אגד (Agde), בראנס (Brens), ריאקרו(Rieucros), רסבדו (Recebedou), נואה (Noé), סךסיפריאן (Saint-Cyprien), מיל (Milles), ועוד. בנובמבר 1940 הודיע ממשל וישי לארצות־הברית כי אין הוא מתנגד לשחרור אסירים שבאפשרותם להגר לארצות אמריקה.

לימים התברר כי הצהרותיה של ׳המדינה הצרפתית׳, שארגוני ההצלה הבינלאומיים [הג׳וינט, היס״ם(Hicem), הקווייקרז האמריקנים, ועוד] קיבלו ברגשי הקלה, לא היו אלא אחיזת־עיניים. שכן עד־מהרה החלו שלטונות וישי לערום קשיים על גבי קשיים כדי להכביד על מתן ׳היתרי־יציאה׳ לפליטים. קשיים אלה נוספו לבעיות הגדולות ממילא, שהיו כרוכות בהשגת היתרי־כניסה לארצות ההגירה והמעבר, וכן לבעיות שנבעו מצמצום התנועה הימית בין אירופה והעולם החדש. ברגיל נערכה הפלגת הפליטים מנמל ליסבון, אולם מ־1942 החלו הפורטוגלים והספרדים להקשות על המעבר של הפליטים היהודים בשטחיהם. הראשונים סגרו את שעריהם לפליטים שמוצאם רוסי, ואילו השניים מאנו לתת היתרי־מעבר לכל יוצאי הארצות הלוחמות או הנייטראליות שהיו בגיל הגיוס. מפאת מסיבות אלה הועידו הג׳וינט והיס״ם תפקיד חשוב לנמלי צפון־אפריקה, כגון טנג׳יר, קזבלנקה ואוראן, שכן בנמלים אלה הוסיפו לעגון האוניות שהיו בדרכן לארצות־הברית, לקובה ולמקסיקו, שאליהם ביקשו להגיע רוב הפליטים.

HICEM Organization established in 1927 whose goal was to help European Jews emigrate. HICEM was formed with the merger of three Jewish migration associations: HIAS (Hebrew Immigrant Aid Society), which was based in New York; ICA (Jewish Colonization Association), which was based in Paris but registered as a British charitable society; and Emigdirect, a migration organization based in Berlin. The name HICEM is an acronym of HIAS, ICA, and Emigdirect. The agreement between the three organizations stipulated that all local branches outside the United States would merge into HICEM, while HIAS would still deal with Jewish immigration to the US. However, Emigdirect was forced to withdraw from the merger in 1934, and later on, British wartime regulations restricted the ICA from using its funds outside Britain. Thus, for a while, HICEM was funded exclusively by HIAS. By the time WORLD WAR II broke out in September 1939, HICEM had offices all over Europe, South and Central America, and the Far East. Its employees advised and prepared European refugees for emigration, including helping them along during their departure and arrival. HICEM's European headquarters were based in Paris. After Germany invaded and conquered France in mid-1940, HICEM decided to close its Paris offices and move them to Lisbon, Portugal. Portugal, a neutral country, was friendly with the Allies and had an officially recognized Jewish community. Thus, HICEM simply functioned as the immigration section of the Jewish community council. In addition, because Lisbon was a neutral port, by July 1940 it became the foremost route for Jews to escape Europe for North and South America. Other organizations also moved their European offices to Lisbon at that time, including the American Jewish Joint Distribution Committee (known as the JDC or Joint) and the American Friends Service Committee. From 1940 on, HICEM's activities were partly supported by the Joint. Despite the friction between the two organizations, they worked together to provide refugees with tickets, information about visas, and transportation, and  helped them leave Lisbon on neutral Portuguese ships. In all, some 90,000 Jews managed to escape Europe during the Holocaust with HICEM's assistance.

״קינת-סתרים״ ־ קול בוכים-רבי אברהם ב"ר מרדכי גלאנטי – מגדולי חכמי צפת

ארזי הלבנון - אנציקלופדיה - כרך 4

כן חיבר מהר״א גלאנטי ביאור על מגילת איכה, וקראו בשם קינת-סתרים, אולם המדפיסים בויניציאה בשנת שמ״ט הוסיפו לספר שם ״קול בוכים״ וכך נתפרסם שם הספר, וכל המובאות שהובאו מפירושו מתיחסים לשם ״קול-בוכים״.

בהקדמת ספרו ״קינת-סתרים״ כותב מהר״א גלאנטי, שספרו מיוסד על מה שקיבל מפי רבו הרמ״ק וממה שמצא כתוב בספריו, וזה לשונו: הקדמת המחבר אמר אברהם בכ״ר מרדכי גלאנטי איש רומי נ״ע וכו׳ וכפי שקיבלתי ממורי ורבי המקובל האלקי מאור הגולה החכם השלם העניו החסיד מוהר״ר משה קורדיבארו זללה״ה, וכפי מה שראיתי בחיבוריו הנפלאים אשר כתב בפירוש והשם הכולל את כל יקר ראתה עיני היא ספר ״אור יקר״ ובו הראה את עושר כבוד חכמתו אשר הקנו לו מן השמים.

כן מרבה להביא פירושים מחכמי זמנו בצפת, בדף ע׳ ע״ב נהוצאת פרעמישלא, תרעא] ״ומה נמלצו לחכי אמרי קדוש הר״ר שלמה ן׳ אלקבץ הלוי ז״ל״. בדף סט ע״ב ״והוא ע״ד שפי׳ מההרי״א זלה״ה כמ״ש בזוהר וכו׳ ושמעתי משמו של האלקי מההרי״א״. בדף לד ע״א הוא מזכיר את אחיו מהר״ם גלאנטי שהיה רבה של צפת בדור תלמידי ה״בית-יוסף״ וזה לשונו: ״והביאו החכם מורי אחי יפת הגדול נר״ו״.

מן המפורסמות מה שמביא בשם רבו הרמ״ק על הפסוק ״יתן למכהו לחי [איכה ג, ל] – שבכל התשובות שבעולם המעולה שבכולם היא סבילת העלבונות [ראה נספו קינת סתרים איכה ג, ל׳ עמוד קכד].

בדף כא ע״א מביא דרוש כמין חומר בשם רבו הרמ״ק וזה לשונו: ומורי זלה״ה היה דורש בזה פסוק כמין חומר ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים והראה לי המשל במוחש והיא כמין חגב קטן מעופף בכנפיו סביבות הנר סובב סובב עד שאוחז בו השלהבת ויגוע ונאסף אל עמיו והוא כי מרוב השתוקקתו אל אור הנר מתקרב אליו יותר מדאי ונשרף וכמו כן יקרה למלאכים שיוצאים ממחיצתם להשתוקקותם להשיג האור שאין להם כח לסובלו ונגוועים רק מט״ט יש לו כח לעלות בסוד תתקנ״ה רקיעים שבכסא ואינו נפגע בשביל שמעלה תפילותיהם של ישראל.

כן מביא הרבה פירושים בשם החכם השלם הר״ר אלעזר אזכרי נר״ו נבעל החודים], על הפסוק ״שמעו נא כל העמים״ [איכה א, יח] מביא בשם בעל החרדים וזה לשונו: והרב רבי אליעזר אזכרי פירש על דרך הפשט דמה שדרשו ז״ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום אמרה כנסת ישראל לא די לי שעברתי על שאר דברות שנאמרו על ידי משה רבינו ע״ה אלא אפילו שתי דברות ראשונות שיצאו מפיו עברתי עליהם וזהו כי פיהו מדתי ולקיתי מדה כנגד מדה כי כמו שאז במתן תורה שמעו עמים ירגזון רעדה אחזתם שם ונתקבצו אל בלעם ואמרו שמא הקב״ה רוצה להפוך העולם תהו ובהו והשיב להם ה׳ עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה וכו׳ כמו כן עתה שעברתי על התורה שמעו נא כל העמים וראו מכאובי ואומרו שמעו וראו כי כמו ששם היה שמיעה וראיה כמ״ש וכל העם רואים את הקולות אם יוספים אנחנו לשמוע וכו׳ כמו כן שמעו וראו המכאוב ומה הוא בתולותי ובחורי הלכו בשבי. בספרו ״קול בוכים״ הוא מרבה להביא את פירושו ״ירח-יקר״, וזה לשונו [בדף לא ע״א] ״וכבר פירשנו המאמר ההוא במקומו בחיבורנו הגדול הנקרא ירח-יקר בס״ד״.

בדף מא ע״ב מביא רמז לדברים המעכבים את התפילה וכותב ״וראיתי נוטריקון נאה במלת שתם ר״ת ספ״ר תינו״ק מעו״ת סתם תפילתי מי שאוחזן בידו בשעת תפילה אין תפילתו נשמעת וכדכתבו הפוסקים ז״ל״.

״זכות-אבות״

מהר״א גלאנטי חיבר פירוש על מסכת אבות ״זכות אבות״, הפירוש היה מונח בכתב-יד באוצרותיו של בעל ״אמרי-אמת״ מגור זצללה״ה, והודפס ביוזמתו בוורשא שנת תוע״א, הפירוש שבידינו הוא רק על שני פרקים ראשונים.

כדרכו ביתר חיבוריו כן גם בספרו זה מזכיר שמועותיו של רבו הרמ״ק, בעמוד רב כותב וזה לשונו: ולהרחיב הדרוש הזה צריך להעלות על ספר הקדמה אחת מעולה ממורי הרב זלה״ה, והיא: כי העם הקדוש והטהור הזה, עם בני-ישראל, יש להם שני אבות קדושים, משה רבנו ע״ה ויעקב אבינו. יעקב הוא אב לגופים, ומשה – אב לנשמות, ובעמוד הנ״ל מביא: ולכך היה אומר מורי זלה״ה שהוא טוב לראות איזה אות מאותיות התורה כשפותחין ספר תורה.

כן מזכיר את ספרו הגדול ״ירח-יקר״ וזה לשונו: ״וכבר בארנו בארוכה בפרשת ויחי בחבורי הגדול הנקרא ירח יקר״ נעמוד רעה], כן מביא שמועה משם האר״י ז״ל [בעמוד תו] וזה לשונו: ״שמעתי משם הקדוש ההריא״ש זצוקלל״ה״.

חידוש גדול מצאתי שמזכיר [בעמוד ויה: ״מורי הרב רבי ברוך זצלה״ה״, והנה בין תלמידי הבית-יוסף מצאנו את מוהר״ר משה ברוך מרבני צפת מוזכר הרבה פעמים בשו״ת אבקת רוכל ואולי הכוונה אליו.

מהר״א גלאנטי מכנה את מרן הבית-יוסף – ״רבינו הגדול״, והכוונה שהוא רביה דרביה, ב״קול-בוכים״ [דף סט ע״ב] מביא מה שכתב הבית-יוסף בשם המגיד הדובר בו וזה לשונו: ושמעתי משמו של האלהי מההרי״א זלה״ה שבכל אותה הילולא אין מי שידרוש כי אם הנפטר ההוא וזהו אמרו נזיל לחדוות׳ דהלולא דאורייתא דר׳ חסדאי וזה לדעתי שרמזו ז״ל בדבריהם אגרא דבי הלולא מילי כלומר שכר דבי הילולא דההוא עלמא הוא מילי כל אותן מלין דעביד ועסק בההוא עלמא, ומצאתי כתוב בדברי המגיד שהיה מדבר למורנו ורבינו הגדול מוהרר״י קארו זלה״ה שהבטיחו שידרוש בגן עדן שבעת ימים וסימן מסר לו משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך והימים שיראה גודל מעשיו לכל נשמות הצדיקים אשר בגן יהיו ק״ף יום וסי׳ בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום מלבד הבטחות מופלאות י״ד לבושין דיקר וכו׳ זכאה חולקיה יהא רעוא דנזכה אף אנן אבתריה לאורך ימים. ובספרו ״זכות אבות״ נעמוד ולה מביא ענין זה בשם מורנו הזקן רז״ל: אל-ישיאך יצרך להחטיא, לפי שלא תעלה בדעתך לחטוא ולאבד כל הגדולה העתידה ליתן לך וכוי, וכמו שאמר לו המגיד [׳מגיד מישרים/ הקדמה] למורנו הרב הזקן, שהבטיחו שידרוש שבעת ימי משתה בחצר גינת ביתן המלך, ועושר כבוד מלכותו שיראה לצדיקים שמונים ומאת יום, ויהיו לו ארבעה-עשר מלבושים – כל זה אמרתי לך כדי שתאמר, אם יבוא חטא לידך: מי שמוכן לו כל זה, יאבדנו?.

בספר ״קהלת יעקב״ מאחיו הגדול של מהר״א גלאנטי, כמוהר״ר משה בכה״ר מרדכי גלאנטי, שנדפס בצפת בשנת של״ח, מביא הרבה פירושים ממהר״א גלאנטי על פסוקי קהלת. ובאחיו גם המהר״ם גלאנטי היה תלמיד להרמ״ק ומרבה להביא שמועות בשמו ב״קהלת-יעקב״.

אין בידי פרטים על עת פטירתו של רבינו, ולא על משפחת רבינו, וממה שעלתה בידי, אנו מוצאים שני בנים לרבינו מהר״א גלאנטי, בספר ׳קב הישר׳ מזכיר את רבי מנחם בנו של רבינו, ובספר ׳קול בוכים׳ נדף לט ע״א] מוזכר בנו רבי שמואל שהביא לדפוס את הספר ׳קינת-סתרים׳.

זכות אבות, על מס׳ אבות, במבוא

במעלות קדושים וטהורים – נספי הרעש באגדיר

איפרגן סימירעידת אדמה אגאדיר

 

אלבז חיים (הרב מישיבת חב״ד)

 

אלבז ז'אנט

אלבז דוד בן ז'אנט

אלבז שנעון בן ז'אנט

אלבז פטריק בן ז'אנט

אלבז בתשבע בת ז'אנט

 

אלבז ז'אק בן רחל (בן 22)

אלבז דניאל בן רחל (בן 9)

 

אלהרר חיים בן חנינה ויצחק (בן 39)

אלהרר רנה בן שמחה וחיים (בן 11)

 אלהרר יצחק בן שמחה וחיים (בן 5)

 

אלוש פיב׳

אלוש פרוספר

אלוש מורים

אלוש ארמנד

 אלוש אלברט

 

אלמוזנינו רוזט בת אסתר ושלמה אדרי (בת 32)

אלמוזנינו מרסל בן רהט ומורים (בן 9)

אלמוזנינו גבי בן רהט ומורים (בן 7)

אלמוזנינו איבט בת רהט ומורים (בת 3)

 

אלמוזנינו איבט לבית עמרם

אלמוזנינו שלמה ושלושת ילדיהם

 

אלמוזנינו ליל׳ לבית ויצמן וארבעת ילדיה

אלמוזנינו ז'אק

אלמוזנינו יוסף

אלעזרא עזיזה בת מסעודה ושלמה שרביט

 

אלעזרא רחל בת מרים ויצחק(בת 11 וחצי)

אלעזרא אנט־חנה בת מרים ויצחק(בת10)

אלעזרא תמר בת מרים ויצחק(בת 8 וחצי)

אלעזרא נימים בן מרים ויצחק (בן 7)

אלעזרא מאיר בן מרים ויצחק(בן 5 וחצי)

אלעזרא מישלין בת מרים ויצחק (בת 1)

 

אלקבץ מימי בת סולטנה ושלמה (בת 61)

אלקבץ משה בן שמחה וראובן(בן 63)

 

אלקוב׳ רינה

אלקוב׳ שמחה

 

אלק״ם מוריס

 אלק״ם שלמה

 אלק״ם מרי

 

אלשר׳ יעקב

אלשר׳ פאני

 

אמויאל סולטנה־סהן בת רבקה ואליהו

 

אמסלם אדולף

אמסלם ג׳

 

אמסלם סולטנה

אסידון סימון בן חנה ומשה (בן 6)

אסידון דואל בן חנה ומשה (בן 4)

אסידון מימון

 

אסידון ריקה בת ממו ושמעון

 

אסרף בלידה

אסרף אברהם

אסרף שלמה, בן בלידה ואברהם

אסרף סוזן ״זֶזו, בת בלידה ואברהם

אסרף שירלי בת מילויה וניסים

אפריאט מארי לבית בוגנים (בת 24)

אפריאט חיים בן יצחק (בן 28)

אפריאט מארק בן מארי וחיים (נעדר)

 

אפריאט משה

 

בוגנים מזל בת זוהרה ואברהם אבוחצירה (בת 42)

 בוגנים יצחק בן חנינה ויהודה (בן 45)

בוגנים אסתר בת מזל ויצחק(בת18)

בוגנים אלים בת מזל ויצחק (בת16)

בוגנים יהודה בת מזל ויצחק(בת 14)

בוגנים מאיר בן מזל ויצחק (בן 10)

בוגנים פ1לט בת מזל ויצחק (בת 9)

 

בוגנים טאני לבית לוי(56)

בוגנים משה בן טאני(32)

 

בוגנים מואיז

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייהאלגיריה

מיכאל אביטבול

פעמים – מספר 2 – 1979

לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)

  1. מקונגרס באזל עד מלחמת־העולם הראשונה

הציונות המדינית חדרה לצפון־אפריקה — תוניסיה, אלג׳יריה, מארוקו — בין שנת 1897 לשנת 1900, שבה מונה מטעם הועד־הפועל הציוני הד׳׳ר א. ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין (אלג׳יריה), לנציג התנועה בשלוש ארצות המערב. מצב היהודים היה שונה בכל אחת משלוש המדינות, ודבר זה השפיע על התפתחות הציונות בכל אחת מהן..

באלג׳יריה נהנו היהודים מאמאנציפאציה מלאה משנת 1870, כאשר פקודת־כרמיה העניקה את האזרחות הצרפתית למרבית היהודים. במקביל לשינוי זה במעמדם המשפטי נגסה האסימילאציה התרבותית בחלקים נרחבים של הקהילה, בהשראת המנהיגות הקונסיסטוריאלית, שראתה כמשימתה העיקרית להוביל את יהדות אלג׳יריה בנתיב שבו עברה יהדות צרפת מאז המהפכה הגדולה. ובאותו זמן, עם תהליך המודרניזאציה, נתקלה יהדות אלג׳יריה ביחס עויין ובאנטישמיות פרועה מצד היסוד האירופי באוכלוסיה המקומית — ליבראלים ושמרנים, אנארכיסטים ואנשי־כנסייה, כולם נטלו חלק במסע האנטישמי בניצוחו של א. דרומון, מחבר La France Juive, שזכה להיבחר כנציג אלג׳יר בפארלמנט הצרפתי. התסיסה האנטי־יהודית הגיעה לשיאה ב־1897 כאשר ברוב ערי המושבה שבראשיהן עמדו אנטישמים מושבעים — אירעו התנכלויות חמורות נגד יהודים שגרמו לאובדן חיים ורכוש.

הערת המחבר :  מאמר זה מבוסס בעיקר על התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי(להלן: א.צ.מ.). תודתי העמוקה לעובדי הארכיון על עזרתם האדיבה ועל הדרכתם המסורה. על ההתכתבות בין ד׳׳ר ואלנסין (Valensin) לבין הוועד הפועל הציוני בווינה, ראה: א.צ.מ. 12.8.1900 :Z1/313. המחקר על הפעילות הציונית בצפוךאפריקה לוקה עדיין בחסר, אם כי החומר עשיר ומגוון מאוד. הוא זכה עד כה לטיפולה של חוקרת יחידה, ד. בן־סימון־דונת, המקדישה לציונות הצפון־ אפריקאית פרק בספרה על קליטת יהודי צפון־אפריקה בישראל. ,D. Bensimon-Donath 45-78 .Immigrants d'Afrique du Nord en Israel (1970), pp

הידיעות על הפרעות באלג׳יריה אכן הגיעו אל אוזני המתכנסים בקונגרס הציוני הראשון, שבו נכח נציג מצפון־אפריקה, מ. עטלי מקונסטאנטין. אולם כינוס זה, ש׳׳בו הוקמה מדינת היהודים״ זכה להד קלוש ביותר בין יהודי אלג׳יריה, פרט לקהילת קונסטאנטין, כפי שמעיד מכתב זה שנשלח אל תיאודור הרצל בידי אגודת־נוערמקומית:

" יוזמתך להגשים הלכה למעשה את הרעיון הציוני היכתה הדים רבים בקונסטאנטין. הרעיון הציוני אשר התפשט בקרב בני־קהילתנו, הסובלים מרדיפות כמו אחיהם ברוסיה וברומניה, מקבל את תמיכתם המלאה והחמה של כל יהודי קונסטאנטין הרואים בו הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית. בשם בני דתנו אנו מביעים בזאת את הסכמתנו השלמה להחלטות שהתקבלו בקונגרס ומבטיחים לך מלוא תמיכתנו ".

בתוניסיה, שהיתה תחת פרוטקטוראט צרפתי משנת 1881, סירבו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג׳יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים. אולם הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת.

בניגוד (         ) (ל)יהודי אלג׳יריה, יהודי תוניס הנם כמעט כולם אנשי־מופת, נאמנים לעמם וציוניים ברוח ישראל סבא (  ). לב היהודים מתוניס ער לכל דבר היקר והקדוש לו והוא מסור בכל נפשו למסורתנו, לארצנו ולשפתנו. בין הדור החדש תמצא לשמחתך אברכים שמלאו את כרסיהם בש״ס ופוסקים, יוצאי ירך הישיבה שהציצו ונפגעו אבל טעמם ויהדותם עמד בם.

כך כתב אל נחום סוקולב בשנת 1913 א׳ טורצ׳ינר, מי שייצג את יהודי תוניסיה בקונגרס הציוני הי״א. הוא העיד על עצמו כעל מי שזרע את ״הגרעינים הראשונים״ של הציונות בתוניסיה, בהגיעו לשם לרגל עסקיו בשנת 1901, אך ידוע כי מיד לאחר הקונגרס הראשון קמה בתוניס אגודת צעירים ציוניים, שעליה אין לנו ידיעות, פרט לעובדה ששיגרה ברכה לבאי הקונגרס השלישי. למעשה, בכל מקום שאליו הגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית — באמצעות תיירים או עיתונות, ובכלל זה המליץ והצפירה — קמו יחידים והחלו לארגן ביוזמתם קבוצות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה החדשה. ואכן, בשנות מלחמת־העולם הראשונה צצו אגודות ציוניות בכל אחת מהערים הגדולות של תוניסיה: בתוניס (״אגודת ציון״ בראשותם של עו״ד אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי ו״יושבת ציון״ בראשות הרב בוקארה ועו״ד ג׳ בונאן), בסוסה (״תרחם ציון״), בספאקס (״אהבת ציון״) וכבדה (״בני ציון״).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר