מורשת יהדות מרוקו

13 באוקטובר 1863 – מכתב ממשרד החוץ לקונסול ריד נגד ההליך של הוצאה להורג בלא משפט

משרד החוץ של בריטניה העביר לקונסול ריד העתק של מברק מ־5 באוקטובר בקשר להוצאה להורג של יהודי בסאפי ושל יהודי בטנג׳יר שנאשמו ברצח ספרדי בסאפי. מדובר במברק גם על מאסר של עוד שני יהודים, שאף הם הואשמו בפשע זה, ויש חשש שיוצאו להורג. קונסול ריד מאשר שקיבל את המברק, ובו ידיעה שחיי האסירים בטוחים וההבטחות שקיבל מהוזיר המוסלמי, שהן: האסירים ישוחררו, שכן ההאשמות נגדם אינן מבוססות: הממשלה [ממשלת מרוקו] מאמינה שלמען האינטרס שלה יש באפשרותה להוכיח שנערכה חקירה קודם שיוטל עליהם עונש גופני. לדברי הממשלה, אין ממשלת הוד מלכותה ממליצה שלא להטיל עונש על נאשמים במעשי פשע, אבל שוללת הטלה בפזיזות של עונשים חמורים כשמדובר בחיי אדם. מבחינתה, כל הוצאת וידוי באמצעות עינויים מנוגד להומניות, אינו הולם את המנגנון המאורי, ומנוגד למנגנונים של מדינות תרבותיות (תעודה מס׳ 35).

תזכיר של תומאס ריד על פגישה עם הפחה ב־26 באוקטובר 1863 בקשר להלקאה שני יהודים

תומאס ריד רשם שהתקבל אצל הפחה כדי לדון עמו על מקרה שבו הולקו שני יהודים ב־25 באוקטובר מול ביתו של אזרח בריטי. הוא מוסר שהיהודים קבלו על ההתנהגות הגסה של שגריר ספרד, ואף שאלוהו: ׳האם אתה עומד להרוג אותנו כמו שעשית לשני יהודים בסאפיי׳(תעודה מס׳ 36).

משה פארינטה כתב ב־27 באוקטובר 1863 מכתב חוזר בספרדית לנציגי בריטניה, צרפת, איטליה, ארה״ב, פורטוגל ובלגיה

להלן תמצית דבריו:

אנו משערים בנפשנו שכבודכם ערים, בוודאי, למעשי האכזריות שפגעו באחינו שבמרוקו. על המעשים האלה הודענו לאחינו בלונדון ובפריס, והם העבירו את המידע לממשלותיהם כדי שיפעלו להפסיק את ההתנכלויות שהתגברו. לצערי, מאורעות כאלה קורים מדי יום ביומו. אכן, בזכות התערבותן הופסקו ענישות אכזריות בארץ הזאת. ועתה פריאנטה מרחיב את הדיבור על היהודים בסאפי שהואשמו, הולקו ונידונו למוות.

מזמן לא הוטלו עונשי מוות על יהודים ולא הולקו יהודים, ולצערנו, חודשו עונשים אלו, והמצער ביותר שהעונשים הוטלו בהשפעת נציגיה של מדינה תרבותית [ספרד]. קשה לנו להאמין שהדברים קרו בהסכמתה של ממשלה קתולית, שהראתה יחס הומניטרי לאחינו, שמצאו מקלט בתחומי הממלכה שלה, בזכות אדיבותם של מלכת ספרד, השרים, הגנרלים והאזרחים בעת המלחמה ובשעה שהיא כבשה את תיטואן, ובזכות הפקידים שייצגו את ספרד במרוקו. אלה תמיד התנהגו בידידות כלפי היהודים כשפנו לעזרתם. כבודכם בוודאי, ערים למעשה האכזרי שקרה לפני יומיים לשני יהודים חפים מפשע, בעקבות ויכוח עם משרתו של מר מרי, השגריר של ספרד. לטענת הממשל המקומי, המעשה אירע לאחר שהסית נגדם השגריר. הדבר הפתיע אותנו, ולא ברור מה המניע של השגריר להסית נגד גזע חלש וחסר הגנה כמו יהודי מרוקו.

אנו מפצירים בכם לקחת לתשומת לבכם את הנושא ולהעניק לנו את עזרתכם ואת הגנתכם ולנקוט צעדים, בהנחה שהאינטרס של המדינות המתורבתות תואם את עמדתנו כדי למנוע את האסון שקרוב לסכן את אחינו, הנתונים למרותו של הממשל המאורי. אנו מקווים שתעבירו לממשלותיכם את פנייתנו ותנצלו את השפעתכם כדי שהצדק יצא לאור (תעודה מם׳ 37).

28 באוקטובר 1863 – מונטיפיורי כתב למר האמונד והביע את תודתו לממשלת בריטניה על דאגתה למען האסירים, אך הוא תמה שבריטניה הסירה את חסותה מן הנאשם

להלן תוכן הדברים: מונטיפיורי מאשר שקיבל את מכתבו של מר האמונד מ־27 באוקטובר ואת הנספחים אליו, שיש בהם עניין ואשר מעוררים עצב. התגובה הראשונה הייתה הכרת תודה לממשלת הוד מלכותה על הדאגה שגילתה למען אחיו היהודים בסאפי. והתגובה השנייה הייתה לבוא מיד ללונדון למרות מחלתו כדי למסור בעצמו לידי מר האמונד את המכתבים שנשלחו אליו. הוא אינו צריך לומר שהמכתבים הללו עוררו בו דאגה רבה. הרושם שנוצר מצער, הואיל ונעשה עוול לא רק לאלה שחייהם כבר אבדו, אלא גם לאלה שעדיין במאסר.

לדעת מונטיפיורי, הנושא מחייב לשקול ברצינות אילו צעדים יש לנקוט כדי להגן על הנפגעים, אבל החובה החשובה ביותר היא להעניק הגנה לאלה שנשקפת להם סכנה. הרוזן ראסל כבר עשה רבות, ומונטיפיורי מצפה שאף בעתיד יעשה ככל יכולתו כדי להגן על האסירים חסרי המזל כדי שלא יצאו אשמים במשפט, אלא אם כן תוכח אשמתם בהתבסס על עדויות משכנעות בלא ערעור.

מונטיפיורי מוסיף וכותב שקרא בכאב את הדו״ח של מר קארסטנסן, סגן הקונסול הבריטי בסאפי. ממנו עולה שאליאס סאלאר הוצא להורג בלא משפט, כמו שמסר סגן הקונסול. מר קארסטנסן שלח את הדו׳׳ח לשלטונות המאוריים. אם לאומלל הזה יש זכות להגנה על ידי המנגנון הקונסולרי של בריטניה, הרי קשה להסביר מדוע מר קארסטנסן הסיר ממנו את החסות, שבגללה שילם הנאשם בחייו.

מונטיפיורי מסיים את מכתבו שהוא מציע שיחכה בעצמו למר האמונד למחרת [29 באוקטובר] כדי לדון אתו על המעשים הנבזים האלה. אם לא יהיה לו המזל לפגוש אותו, הוא מבקש בהתחשב כהומניות של מר האמונד, שיביא את מכתבו לתשומת לבו של הרוזן ראסל, ומונטיפיורי סומך על חכמתו של מר האמונד ועל אהבת החסד שלו, שיפעל בכל יכולתו ובמהירות האפשרית בנושא הכאוב הזה (תעודה מס׳ 38).

• 9 –
• מה יקרה לעוזרת שלנו, עכשיו, מה יקרה לפַטִימָה?
• היא תסתדר, זו המדינה שלה,
• אז למה היא בכתה?
• היא אהבה אותנו.
• היא תמצא עבודה?
• למה אתה דואג לכולם עכשיו, זו מדינתם, זו ארצם, הם יסתדרו כמו שהערבים מסתדרים,
• אבא אמר שהערבים מרביצים לעוזרות שלהם,
• זו כבר לא בעיה שלנו, אני לא יודעת מה הם עושים.
• למה לא הבאנו אותה אתנו?
• לישראל… להביא את פטימה לישראל,
• כן, למה לא?
• כי היא ערביה ואנחנו במלחמה עם הערבים, מאז שניצחנו אותם בששת-הימים הם שונאים אותנו יותר,
• ולמה אנחנו במלחמה עם הערבים אימא?
• כי הם לא רוצים שתהיה לנו מדינה.

לָא אַלִיאַנְסָה-קראקם

זו איננה צוואה, הרי אתה בני היחיד, ואתה יורש את הכול, אין כספים שעליהם אינך יודע, ואין כספים שהחלטתי לתרום לגורם אחר.

אמנם הקשר בינינו לא היה מן הקלים, אך כנראה שזה טבעו של קשר בין אב לבנו היחיד, גם אני לא הייתי קל, שמרתי בתוכי סוד אחד גדול, גדול מדי עליי, נשאתי אותו שנים בתוכי, ולא יכולתי לומר לך כלום, אולי כן יכולתי, אולי הייתי צריך לעשות את זה כשהיית בן חמש-עשרה, אבל אמך התנגדה, אולי בצדק, אין זה דבר קל, אולי זה קל יותר להיות בוונצואלה מאשר במדריד, אך זה לא, מה לא קל? תשמע בהמשך, בעצם היה יותר מסוד אחד בכל העניין הזה, ואמך לא הייתה בדיוק האם שהכרת. אם היינו חיים במדינה פחות משוגעת מוונצואלה אולי היית שם לב שהשם שלך קצת שונה משמות האחרים, בן זמרה, זה שם שונה מכל הלוֹפֵּז ומכל ההָרְנַנְדֶס, אבל זכית לחיות במדינה בה הגזענות כמעט ואינה קיימת ובמיוחד לא האנטישמיות. אז זהו, כבר אמרתי לך, אני יהודי, אני לא יודע אם זה יפתיע אותך או לא, אולי אתה בעצם כבר יודע, אולי אמך סיפרה לך בהסתר, אולי הלכת לבדוק בבית-הכנסת ומצאת שם קרובים רחוקים שלי, מצאת את השם הזה בספר הטלפונים, אחד מן הקרובים הרחוקים האלה הוא אחי התאום, ראיתי אותו השבוע בבית-הכנסת, ראיתי אותו והוא לא הכיר אותי, גם אני בקושי, רק הבטנו אחד בשני, אמרתי להם שאני ממיאמי, דיברתי באנגלית, שנים התביישתי ללכת לבית-הכנסת, התביישתי, הרי כל הסיפור שלי היה ידוע בתטואן, בושת העיר, בטח כולם התלחשו שם, הוא התחתן עם גויה במדריד, ולא רק גויה, יאמרו, הוא מתחתן עם זונה. זונה… את זה בטח אמך לא סיפרה לך, ואולי כן, אני יודע שהקשר שלך אתה היה עמוק ומיוחד, אולי זונה זו לא בדיוק המילה, היו הרבה צעירות מבתים די טובים בספרד שאחרי מלחמת האזרחים ומלחמת העולם השנייה עסקו בזנות, האוכל היה מועט ביותר, הן פרנסו לפעמים משפחות שלמות, ותשאל איך הגעתי אליה, טוב, אתה כבר יודע, פגשתי אותה במדריד ליד האוניברסיטה של מדריד, זה לא היה בבית-קפה תמים כפי שסיפרנו, וזה לא היה כל־כך רומנטי, הייתי צריך אישה, כפי שגבר צריך אישה, הייתי לבד, צעיר ומיוחם שם במדריד, לומד רפואה, רחוק מן הבית, רחוק מאמי, רחוק מכל מה שהכרתי כל-כך טוב, אז היה אפשר לקנות אישה בקצת הכסף שהיה לי, לא, היא לא הייתה הראשונה, היא גם לא תהיה האישה האחרונה שלי כפי שאתה יודע, היא הייתה אחת, אחת ואחר-כך מיוחדת כל-כך, נוגה כל-כך, ממלאת אותי געגועים, רק המחשבה עליה הייתה גורמת לי לזקפה, כן, בני, הרי אף פעם לא היינו כל-כך פוריטנים בענייני שפה בבית הזה, אז למה שנתחיל עכשיו, אחרי מותי, כשאתה קורא את זה, אפשר לומר שהמשיכה אליה הייתה בראש ובראשונה גופנית, פיזית, צורך ביולוגי, נכון, היה הרבה חום בעניין, והשיחות אתה היו מיוחדות יותר ויותר,

אני מקווה שהגילוי הזה לא יגרום לך לשנות את דעתך על אמך, תבין היא הייתה אישה נפלאה והיא אהבה אותי ואותך, עד יום מותה לפני חמש שנים, אני יודע שהיא סבלה ממני, מן הבריחות שלי, היא סבלה מחוסר הקשר ביני לבינך, אבל היא אהבה אותנו מאוד, היא בכלל אהבה מאוד, הייתה הבת השמינית של משפחה ברוכת ילדים, מעיר קטנה, ושמה בנירוס, לא רחוק מוולנסיה, אולי תרצה לבקר שם, אולי תרצה לבקר שם בדרך לתטואן, כי אני רוצה לספר לך על העיר הזאת, תטואן, עיר שרק שמה ממלא אותי געגועים כל-כך קשים, עד שניסיתי והצלחתי לא לחשוב עליה משך שנים, עיר לידתי, הגעגועים אינם רק דמעות, אני יכול עכשיו כשאני אומר את השם, כשאני כותב אותו, אני יכול להרגיש את תטואן בדיוק בברך הימנית, בצד הפנימי שלה, אני מרגיש שם את הכאב, כל פעם זה שם, כשאני חושב על אמי, סימי בן זמרה, אולי תעלה לקברה, כשאני חושב עליה אני חש את הכאב בדיוק בבוהן הימנית, כאב כל-כך חזק, כאילו שחותכים לי עכשיו את האצבע ללא הרדמה כמובן, בני, פרננדו בן זמרה, מי היה מאמין יום אחד שלבני יהיה שם כזה, פרננדו בן זמרה, נוצרי, אולי תאמר חסר דת, אבל אני יודע שאמך הקתולית העבירה לך את הקתוליות שלה ללא ספק, זה עובר דרך האם, אולי אף פעם לא הלכת לכנסייה, ובכל זאת בנך הוטבל לנצרות, אל תשאל איך אני יודע, אני יודע שאתה לא הוטבלת, כי כך החלטנו, אמך ואני, שלא תהיה שום דת בבית, וגם בגלל זה היגרנו לוונצואלה, ולא נשארנו במדריד, אבל אני יודע שאת הבן שלך לקחתם אתה ואמך לכנסייה ללא ידיעתי, היא לא אמרה לי כלום, וגם אתה לא, וגם לא, לא עקבתי אחריכם, בכלל לא, זה מסוג הדברים שאדם יודע, כמה שהוא ינסה להתכחש אליהם, הוא יודע את הדברים מבפנים,…..
המשך…..

 שאלה ט״ו. הזכירו לנו שמות האומניות בפאס, וגם כן אם היהודים יש בידם הרבה אמניות.

פאס וחכמיה

תשובה. האומנות הגדולה אשר היא בפאס דוקא ועושין ממנה מסחר לכל ערי המערב היא מלאכת רידוד חוטי כסף לבנים ומוזהבים, וטויתם עם חוטי משי הנקרא בערבי ״סקלי״ ובלע״ז ״בלסייאן״ ונגמרת מלאכתו ע״י כמה אומניות וכלם ביד היהודים, ומתפרנסים ממנה למעלה משלוש מאות נפשות.

האומנים לעשות בזהב ובכסף תכשיטי נשים, אצעדה וכו' ועדיי מלכים משובצים אבנים, וכלים מכלים, כל זה כולם יהודים.

החייטים, תופרי מלבושים בגדי צמר, גם לבוש אנשי החיל עד לבוש מלכות כולם יהודים. ובגדי פשתן ביד הנשים ישמעאלים ויהודים. תופרי מנעלים ישמעאלים ויהודים. מעבדי עורות ישמעאלים.

אורגי גלימות סודרים רדידי נשים, חגורות במשי וחוטי כסף בציורים נאים, ביד הישמעאלים. אורגי חגורות סוסים במשי וחוטי כסף בציורים נאים למרכבת מלכים ושרים וכו' ואביזרייהו, ביד היהודים. יוצר כלי חרס גם המצופים אבר בגוונים וציורים, עושי לבנים לבנין גם המצופים אבר בגוונים לריצוף קרקע, כולם ישמעאלים. גם האומנים המרצפים ישמעאלים. בנאים ונגרים ישמעאלים ויהודים, עושי מלאכה בנחושת ובברזל ובדיל ישמעאלים ויהודים. עושים כלי מורג חרוץ בעל שינים להחליק בו הצמר הנקרא ״קרסאל״ ביד היהודים. שאלה ט׳׳ז. היש בתי תלמוד תורה בשביל בני העניים.

שאלה י״ז. כמה מבני העניים לומדים בבית התלמוד.

תשובה. לא יש בקביעות. לפרקים קובעים לבני העניים מלמד. ולפעמים מספחים אותם לשאר המלמדים, וגבאי מחזר בכל בתי כנסת בשביל זה. ומי שנדבו לבו נותן פרוטה.

שאלה י״ח. כמה ישיבות של חכמים יש בפאס וכמה חכמים יש בכל ישיבה.

תשובה. יש כמו חמישה ישיבות של ומדין בקבע. ויש בהם תלמידי חכמים משבעה ועד ארבעה לכל אחת. ושאר תלמידי חכמים לפרקים לומדים זוג זוג או ביחידי, ושאר היום יוצאים לפרנסתם, לכתוב שטרות וכו' ויש מלמדי תלמידים גפ״ת וכו'. גמרא, פוסקים, תנ"ך

ולהשיב על שארית השאלות הנ״ל אשר יעדנו לעיל לבאר, צריכים אנו להציע ממה שנזדמן לידינו כעת (מקדמונינו) מקדמוניות פאס.

שאלתי את פי שנים מחכמי ישמעאל שנזדמנו לפני, אם יש להם ידיעה ברורה אימתי נבנית פאס הישנה, ושלח אחד מהם והביא העתק שיש לו מספר שלהם הנקרא בלשונם ״קרטאס״, וקראו לפני כי בשנת קע״ב (172) למספרם בא מולאי אידריס מעיר אלמדינא הידועה לנביאם והיה משתרר בעיר הנקראת היום זרהון היושבת בין פאס ומקנאס. ובשנת קצ״ב (192) למספרם התחיל בנו הנקרא על שמו ליסד יסודות עיר פאס וקודם לכן לא היתה לה מציאות בעולם. ובשנתינו זאת התרל״ט (1879) ליצירה מונין הישמעאלים אלף ושתי מאות וחמשה ותשעים, הסר מהם קצי׳ב נשאר אלף ומאה ושלוש. וידוע שהישמעאלים מונים י״ב חודשי הלבנה לשנה, ולפי מספר שלנו שמונין לחמה וללבנה ועושים עיבור גו״ח אדז״ט  בכל מחזור קטן צריך להסיר מהמספר ההוא כשלוש ושלושים שנה, נמצא לפי חשבוננו היום אלף ושבעים שנה משהתחילו ליסד פאס שהיא ארבעת אלפים תקס״ט ליצירה (1809).

הערת המחבר :  מחזור של לבנה יש בו י״ט שנים והם י״ב פשוטות ומהם ז׳ מעוברות וסי׳ המעוברות גו״ח אדז״ט בתוספת יו״ד על כל אות של אדז״ט, ובתשלום י״ט שנים ועיבוריהן אין החמה יתירה על הלבנה כלום. ואלמלא לא עשינו ז׳ חדשי עיבור היתד. שנת החמה יתירה על שנת הלבנה בכל מחזור ז׳ חדשים וישתנה זמן החגים. וטעם למה נבחרו השנים הללו לעיבור ולא שנים אחרים ראה לספר חדשי השנה כ״י מהרב שמואל אלבאז זצ״ל.

ובצאתי לחפשי (לחפש) מאיזה זמן נתיישבו היהודים בפאם, הזמן המוקדם אשד מצאתי הוא אשר בירר מהרשי״ל רפופורט בהקדמתו למחברת הערוך פרחון, שאלדד הדני דבר עם רבי יהודה ן׳ קריש בפאס, בערך ארבעת אלפים תר״ס ורבי יהודה בן קריש הזכירו הראב״ע בספר מאזנים וכתב שחיבר ספר היחס וראוי לחלוק לו כבוד.

והגם שהראב״ע מיחס את רבי יהודה בן קריש לעיר תהאר׳ת  אשר היא במחוז תלמסאן תחת ממשלת אלזיר, הנה זאת מצאנו שדבר עם אלדד בפאס. גם זאת נודעת אגרתו שכתב לקהל פאס על תועלת לשון ארמי עיין אוהב גר עמוד פח' הרי ביררנו מציאות היהודים בפאס, במאה השביעית לאלף החמישי. תשעים שנה אחרי שהתחילו ליסדה. ומן הנודע לנו במאה השמינית לאלף החמישי עיין להרב חיד״א ז״ל בשם הגדולים. וז׳׳ל ר׳ אדונים הלוי בן לברט המערבי ממדינת פאס חבר מחברת בשרשי הדקדוק ורש״י בפירושו מזכירו בשם דונש בן לברט כמה פעמים גם הראב״ע בספר מאזנים הזכירו בכלל זקני לשון הקודש. וראה הרב חיד״א ז״ל מחברת דונש, והשגות מנחם בן סרוק ותשובת תלמידי דונש ותשובות תלמידי מנחם, והתייר הגדול ר״ת מכריע ביניהם ע״כ.

ובספר קורא הדורות כתב שהראב״ע כתב בספר מאזנים ר׳ אדונים בן לברט המערבי ממדינת פאס גם הוא השיב דברים נכוחים. ורבי יהודה בר דוד המערבי ממדינת פאס הנקרא חיוג׳ חכם גדול חכם חרשי הלשון רב על כל חושבי מחשבות ומחשבתו הולידה ד׳ ספרים והם ספר הנו״ח וספר הכפל וספר הנקוד וספר הרקה [הקרחה], והילדים האלה ארבעתן נתן בהם האלקים חכמה ע״ך וכן כתב גם הגאון יעב״ץ במטפחת ספרים הובאו דבריו בספר בר יוחאי מענה פ״ט וז״ל, במערב עמד הראשון שהמציא חכמת הדקדוק הוא רבי יהודה חיוג׳ מפאס ע״ך.

מכתב טז

רבי חסדאי אלמושנינו ז״ל. גדול בתורה, ומפורסם בחסידות והיה נחשב לגדול הדור. חי במאה הד׳ והה׳ ונתבש״מ בחר טבת של שגת התפ״ח ליצירה זקן ושבע ימים בעיר מולדתו טיטואן יע״א.

הרב הנז׳ שמש ברבנות עם מו"ה יצחק ביבאס ומו״ה החסיד דוד הכהן זצ״ל ובשנת התנ״ח בהסתלקותו של האב״ד מהרי״ב ההז׳ נשארו מהרד״ך ומהר״ה דגים לבדם. ובשנת התס״ח נתבש״מ מוהרד״ך האב׳׳ד ונשאר מהר״ה לדיין יחידי בעיר ומפני הצרות והרדיפות שתקפו אז את יהודי טיטואן לא נשארו בניהם בעלי הוראה כי כולם מתו או שנסעו ועזבו את העיר ולכן נותר ר״ח הנז׳ למורה הוראה לבדו, והוא ז״ל הרביץ תורה ברבים והעמיד חמישה תלמידים מובהקים אשר כבר בשנת הת״ע לערך יכול היה לצרף אליו לבי״ד אחדים מתלמידיו.

מהר״ח הגז׳ היה מופלג בדורו והריצו אליו שאלות בהלכה. ובפרט היתה לו הערכה והערצה מיוחדת מב' גדולי הדור ההוא מהריב״ע והרב יעב״ץ ז״ל אשר אף הם כתבו לו שאלות בהלכה והחשיבו את תשובותיו למאוד. ובאחת השאלות שהריצו אליו כתבו לו בזה״ל: ״מופלג בדורו סמוך בעירו רבא דעמיה מדברנא דאומתיה החכם השלם הדיין המצויין כמוהר״ר הסדאי אלמושניגו נר״ו, נוראות מתורתו יראנו. אחד״ש ואחר נשיקת ידיה דמר וכו' ובסוף השאלה כתבו: ״ואדוני חכם כמלאך האלהים ישקול הדבר במאזני צדקו ויורני דעתו וסברתו המלאה והרחבה… והמלך וכסאו יחי עולם לפני האלהים וכו׳ ע״כ עיין במוצב״י ח״ב סי׳ כ״ג.

הרב הנז׳ חבר כמה פפ״ד וכמה מהם הובאו בס׳ מוצב״י, ובס׳ משפטים צדיקים, ועוד. כמו״כ חיבר ס׳ ״משמרות הקדש״ פי׳ על רש״י עה״ת. וס׳ ״חסד אל״ דרושים לכל חפציהם נדפס בליוורנו שנת להקי״ם א״ת שבטי יעקב לפ״ק.

מהר״ח הנז׳ סבל כל ימיו יסורים קשים למכביר במיתת הבנים. וחי חיי עוני ומהסור. ובכל כתביו מסיים בזה״ל: ״המו״ן עטוף באבלו ואגינו חסדאי אלמושנינו״ ובהקדמתו לספרו חסד אל כותב בין השאר: ״ויהי כאשר ראיתי אחרי רואי בחורותי סר הילם וכוכבי השמים נלחמו ואותי הלמו דכה ופצוע ונשארתי דכה ויגיע מסיבת היותי מכל טוב משולל, ובשלשלת העוני מגולל, ומנעורי גדלני כאב הזמן הבוגד יפרוץ פרץ על פני פרץ השפילני עדי ארץ. ובכל זאת לא שב אפו וזעפו עד אשר השאירני ככלי אין בו חפץ וכו' ע״כ ובכל זאת הגה בתורה בכל מאודו ונפשו ונתקיים בו ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי״.

כמו״כ ידוע ומפורסם בכל שער עירו כי להרב הנז׳ היו נעשים לו נסים גלויים הפלא ופלא וכמו שרמז בזה מהר׳יי כלפון זצ״ל בפיוט שחיבר לכבוד הרב ועז׳ נדפס בס׳ יגל יעקב דף 63 וז״ל בא׳ הבתים: ״עשה כמה פלאות וגבורות, למאורות, כעין ספר יצירות, ספרו לנו אבותינו״.

וכששאלו את מהר״ח אם יש בידו משמות הקודש שמשתמש בהם, היה הוא ז״ל משיב כי אין בידו מאומה מזה ח״ו ורק שומר הוא על פיו ולשונו. וכן קבלה היא אצל חכמי העיר טיטואן מדור דור שמהר״ח הנז׳ קרא פרשת סוטה לפני א״א אחת שהיתה חשודה בזנות והיו פניה מוריקות רח״ל. וכן בשנת בצורת א׳ שהיתה קשה מנשוא ורבו הנופלים במגיפה וברעב. באו יהודים וערבים כאחד לפני מוהר״ח הנז' ונשתטחו לפני רגליו כי יואיל לבקש עליהם רחמים שירדו גשמים כי הגיע מים עד נפש ויודעים בו שאין תפלתו חוזרת ריקם. והוא ז״ל עלה לבית החיים וכל העם אחריו ובהגיעו לפתח ביה״ח נשא עיניו למרום וכה אמר ״לא לנו ה׳ לא לנו כי לשמך תן כבוד״ וחזר לביתו ובדרך הוצרכו להרימו על כפיים מרוב גשמי ברכה שירדו והוא היה זקן וקשת׳ לו ההליכה. זיע״א. ועד ימינו נהגו בני העיר לעלות להשתטח על מצבת קבורתו בערב יום הכיפורים. וכן חוברו כמה שירים ופיוטים לכבודו הנוהגים לזמרם בימים טובים ובהילולות. עיין עליו במלכי רבנן בערכו ובשו׳׳ת דברי משה להמשבי״ר סי׳ ק״ה וס׳ גדולים צדיקים כ״י.

בפסוק 39-40 בספר הקוראן בסורת היונה כתוב מצטט :

מקורו של קוראן זה רק באללה והוא אישור לספר התורה של ריבון העולמים שקדם לו ואין בו כל ספקות, אם יאמרו, הקוראן הוא המצאתו של השליח, ענה הביאו גילוי דומה לו וקראו כעדים את כל מי שתוכלו.       סוף ציטוט

وَمَا كَانَ هَـذَا الْقُرْآنُ أَن يُفْتَرَى مِن دُونِ اللّهِ وَلَـكِن تَصْدِيقَ الَّذِي بَيْنَ يَدَيْهِ وَتَفْصِيلَ الْكِتَابِ لاَ      رَيْبَ فِيهِ مِن رَّبِّ الْعَالَمِينَ 37

 ולא ניתן לבדות את הקוראן הזה ללא אלוהים, ואין הוא אלא מאשא את אשר לפניו, ומציג אחד אחד את דברי הספר, און ספק בו; מעם רבון העולמים הוא

أَمْ يَقُولُونَ افْتَرَاهُ قُلْ فَأْتُواْ بِسُورَةٍ مِّثْلِهِ وَادْعُواْ مَنِ اسْتَطَعْتُم مِّن دُونِ اللّهِ إِن كُنتُمْ صَا
دِقِينَ 38

האם ספר הספרים זקוק לאישורו של הכתוב בספר הקוראן הבנוי רובו ככולו מחיקויים ומכפילויות ומדברי הסתה דווקא נגד העם היהודי?

איך אפשר להעיז ולומר ש״מקורו של קוראן זה רק באללה״?

האם אלוהים אימץ ביודעין את כל החוקים והאמונות הפגניות ואת כל מנהגי עובדי האלילים אשר הועתקו בשלמותם ונכללו בקוראן מתקופת הג׳הליה?

האם ספר זה יכול להוות אישור לספר התורה של ריבון עולם? פרקי הקוראן מהווים בסיס איתן להנצחת תורתם ומסורתם של עובדי אלילים וכל יתר כתביו הם חיקויים מעוותים, טעויות ושקרים ותו לא.

השאלה המוצגת למאמינים בקוראן, מצטט: אם יאמרו שהקוראן המצאתו של השליח ענה הביאו גילוי דומה לו. סוף ציטוט.

איזה גילוי נבואי יש בקוראן שלא היה ידוע לרבים עוד לפני אלפי שנים? הקוראן איננו מהווה תגלית תיאולוגית בכל שלביו ואף איננו המצאתו של השליח אלא שנכתב ביוזמתו של עותמאן החליפה השלישית בהירארכיה המוסלמית כעשרים וארבע שנים לאחר מותו של מוחמד.

בפסוק 5 בספר הקוראן בסורת יוסף, מצתטט :

כאשר סיפר יוסף לאביו, חלמתי חלום כי השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי, היתרה בו אביו, בני אל תספר על חלומך לאחיך לבל יחרשו עליך רעוץ לפי עצת השטן האוייב הגלוי לבני האדם……סוף ציטוט.

إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4

4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם               משתחווים לי.

יוסף אמר לאביו: ר׳ בראשית לז 9 ואילך.

قَالَ يَا بُنَيَّ لاَ تَقْصُصْ رُؤْيَاكَ عَلَى إِخْوَتِكَ فَيَكِيدُواْ لَكَ كَيْدًا إِنَّ الشَّيْطَانَ لِلإِنسَانِ عَدُوٌّ مُّبِينٌ 5

5 אמר, בני, אל תספר את חלומך לאחיך פן יחרשו עליך רעה. הן השטן אויב מושבע הוא לאדם

ובהמשך בפסוק 10 בסורת יוסף , מצטט:

قَالُواْ يَا أَبَانَا مَا لَكَ لاَ تَأْمَنَّا عَلَى يُوسُفَ وَإِنَّا لَهُ لَنَاصِحُونَ 11

11 אמרו, אבינו, מדוע לא תבטח בנו כי נשמור על יוסף? הן רק את טובתו נבקש!

 أَرْسِلْهُ مَعَنَا غَدًا يَرْتَعْ وَيَلْعَبْ وَإِنَّا لَهُ لَحَافِظُونَ 12

12 שלחהו עמנו מחר למען ישתובב וישחק, ואנו נשמרהו מכל משמר.

ואז פנו אל אביהם ואמרו: מה לך כי אינך בוטח בנו בכל הנוגע ליוסף, שלח אותו עמנו מחר למען יתענג וישחק ואנו נשמור עליו, ויאמר אביהם מצטער אני שאתם רוצים לקחתו עמכם כי חושב אני שזאב יטרוף אותו כשלא תשימו לב אליו, אך הם ענו, אם יוכל זאב לטרוף אותו כשהוא בחברתנו הרי נהיה גם אנו אבודים.

סוף ציטוט

כל הפסוקים בפרק המתאר את תולדות יוסף בקוראן אינם משקפים נכונה את המקור, לא רק שאינם משקפים נכונה את המקור אלא שאף ישנם שינויים בתכלית בניסוח ששינו לחלוטין את מובנו ואת משמעותו של הכתוב.

ראה פרק לז׳ בספר בראשית פסוקים ט – יא, מצטט:

ויחלום עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי ויספר אל אביו ואל אחיו. ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת? הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר.

סוף ציטוט

האם יש דמיון בתיאור או בתוכן בין הכתוב בסורה 5 בשורת יוסף בספר הקוראן לבין הכתוב בספר בראשית פרק לז׳ פסוקים ט – יא' ראה בספר בראשית פרק לז׳ פסוקים יא – טו כתוב, מצטט:

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיביני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה.

סוף ציטוט

האם יש כל דמיון בתוכן או בתיאור ההתרחשויות בין הכתוב בסורה 10 שבבשורת יוסף בספר הקוראן לבין המתואר בספר בראשית פרק לז׳ פסוקים יא – טו?

תרגום לעברים לפסוקים מהקוראן מאת פרופ' רובין

כששניהם נכנסו לרכב, היא התניעה והחלה לדהור ברחובות ריקים שתושביהם שרויים עדיין בשנת ישרים. השלווה אופפת את העיר, למעט שאון גלי הים שמהדהד מרחוק. הוא הביט בה חליפות מזווית עינו כשהוא מנסה לאתר תווים ספרדיים בפניה היפים לנוכח ידיעתה בשפה הספרדית. לפתע עלה בלבו חשש, ששהותו עמה ביחידות עלולה לסבך אותו, מחשבה זו הוסיפה להטריד אותו עד שמארי עצרה את מכוניתה ויצאה, וכשראה אותה משוחחת עם הבחור שהמתין בפתח המשרד, הוא נרגע. עברו כמה שניות עד שמארי מאותתת לו לצאת מן האוטו. הוא יצא והחל לצעוד כשבמוחו ניקרו השאלות: "מדוע אמרה שהיא רוצה לדבר אתי ביחידות, מיהו האיש הזה, ומה שניהם רוצים ממני". היא הציגה בפניו את רוברט כאיש סודה, ושני הגברים לחצו ידיים. "נא לשבת", פנתה לאנטואן, הוא התיישב מולה ליד השולחן בשעה שרוברט מכין קפה. 

"בעלי אמר לי שנולדת במלגה", היא פתחה את השיחה בספרדית. "אמת", השיב במבט קורן, "גם את"?, הוא שאל. "לא", השיבה, והסבירה שלמדה ספרדית מאימה שנולדה במלילה. "שתו את הקפה לפני שיהפוך ללימונדה", זרז אותם רוברט בהניחו את המגש על השולחן. מאחר שהלצתו לא עוררה שום תגובה, הוא סיפר להם בדיחה מצחיקה על הקפה והלימונדה, ובכך גרר את אנטואן שהפגין את כישרונו בבדיחות. "אשתך דוברת צרפתית", קטעה מארי את הצחקוקים בפנותה לאנטואן. "כן", הוא ענה בהבעה תוהה. "אם היא מעוניינת לעבוד כמלצרית, תשלח אותה אלי מחר", היא בישרה לו. "בהחלט", הוא השיב בצליל רוטט מהתרגשות. אחרי הקפה, היא הסבירה לו בקיצור את מצבם של היהודים כנתיני המלך, שהטיל איסור על יציאתם ממרוקו. אף שההיסטוריה והפוליטיקה הם מעבר לאופקו של אנטואן, הוא הביע השתוממות על מעמדם הנחות של היהודים, וכל שאלותיו התמימות בנושא השיבה עליהם. כעת הזמן להבהיר לו את בקשתה:  "הטובה שאני מבקשת ממך היא שבאחת מנסיעותיך, תסיע למרוקו הספרדית שלושה נערים יחד עם בחור מבוגר כבן עשרים".  היא הסבירה לו  בנימה של אשת הבוס כשהיא לוטשת בו מבט בוחן. "אין בעיה גברתי", הוא ענה בבת צחוק. מתשובתו הבינה שהוא מקל ראש במשימה, לפיכך היא נאלצה להבהיר לו את התסבוכת שבחציית גבול בלתי חוקית כשהיא מדגישה את הזהירות שיש לנקוט במיוחד לגבי המחסום שליד העיר תאזה. לכן עליו לסייר קודם באזור כדי להכיר את המחסומים, ולסמן את המסלול הנכון. "לאיזו עיר הם צריכים להגיע", שאל אנטואן. "לעיר מלילה", השיבו שניהם. "אך גם שם הם עלולים להיתפס, אם אין להם פספורט", הקשה אנטואן. "שם יש מי שידאג להם", הרגיעה אותו מארי כשהיא מעלימה ממנו פרטים שאסור לו לדעת. היא קבעה את תאריך המסע הנוח לה:  ל-11 במאי. בתאריך זה בעלה אמור להיות בקזבלנקה לרגל עסקיו. ולאחר שהזהירו אותו שוב שהדבר אסור שייוודע לאיש, "אפילו לבעלי", הוסיפה מארי, הם איחלו לו הצלחה. מארי קיימה את הבטחתה לאנטואן, ועוד באותו שבוע השיגה לאשתו עבודה בבית קפה רקס.

יומיים אחרי זה היא זימנה את הנערים לפגישה בביתה, וסיפרה להם על תכניתה, שרלי ואלברט פרצו בקריאות שמחה: "בעוד חודש וחצי, אנו בדרך לישראל", קרא שרלי תוך חבטה על זרועו של אלברט, ושניהם פצחו בשיר: "חיל פרשים לנו" שלמדו במועדון. מארי התבוננה בהם כשחיוך קל נסוך על פניה: "יצר הרפתקה", הרהרה. אלישע כדרכו לא הניד עפעף, אף שרעיון העלייה לארץ הלהיב אותו מאד, אך אחד מקווי אופיו היא הנטייה להצניע את רגשותיו. אם מתוך ביישנות, או מפחד, כפי שאחרים פירשו זאת, ואילו מארי ראתה בנטייה זו יסוד תבונתי. משום כך היא אימצה אותו בהסכמת משפחתו הכפרית. מה שהקסים אותה באישיותו, היא השכלה תורנית רחבה שרחש בכפר, תפיסתו  המהירה וחריצותו הבלתי נלאית. במשך ששה חודשים הוא הגיע להישגים בלימוד צרפתית ממורה פרטי, שעלו על הישגיהם של אלה שלמדו שמונה שנים בבית ספר. "שכלו גדול יותר מנפשו", אמר עליו המורה. שרלי-נער יתום מאם, ושבע מרורים מאשת אביו, מלא מרץ, ומצטיין בחינוך גופני. אלברט יתום מאב, למזלו הוא זכה לטיפול מסור מאם אשת חיל, מה שמאפיין אותו, הקרבה הנפשית שהוא מפגין כלפי חבריו, ובמיוחד כלפי אלישע. 

החטא לבדות דברים בשם ה׳

מוחמר מאמין שמי שאומר או כותב בשקר שקבל נבואה מבורא עולם, עובר בזה חטא נורא:

״מנוול מכל הוא הטופל שקרים על אלוקים או הטוען: נגלו לי דברי נבואה, אם כי לא נגלה לו דבר, והאומר: הורד אוריד את אשר הוריד אלוקים״; ״יש בהם [בין היהודים] עמי־ארצות אשר לא ידעו כתב ורק מהרהורי לבם הם רואים בו, ורק משערים. אבוי לכותבים במו־ידיהם את הכתב ואחר אומרים: זאת מעם אלוקים, למען ימכרוהו באפס מחיר. אוי להם על שכתבו ידיהם ואוי להם על פועלם״(ו, צג_; ב, עח-עט).

סורה 6 – המקנה , פסוק 93

وَمَنْ أَظْلَمُ مِمَّنِ افْتَرَى عَلَى اللّهِ كَذِبًا أَوْ قَالَ أُوْحِيَ إِلَيَّ وَلَمْ يُوحَ إِلَيْهِ شَيْءٌ وَمَن قَالَ سَأُنزِلُ مِثْلَ مَا أَنَزلَ اللّهُ وَلَوْ تَرَى إِذِ الظَّالِمُونَ فِي غَمَرَاتِ الْمَوْتِ وَالْمَلآئِكَةُ بَاسِطُواْ أَيْدِيهِمْ أَخْرِجُواْ أَنفُسَكُمُ الْيَوْمَ تُجْزَوْنَ عَذَابَ الْهُونِ بِمَا كُنتُمْ تَقُولُونَ عَلَى اللّهِ غَيْرَ الْحَقِّ وَكُنتُمْ عَنْ آيَاتِهِ تَسْتَكْبِرُونَ 93

גם המוסלמים וגם היהודים מאמינים בכך. למעשה מדובר בדיוק במה שהואשם מוחמד בעצמו על־ידי היהודים.

מסורת קבועה ובלתי ניתנת לספק אצל המוסלמים טוענת, שמוחמד לא ידע קרוא וכתוב. אם כך, הוא לא היה מסוגל לקרוא את התורה בעצמו ולהיווכח מה כתוב בה. הוא לא יכול היה לבדוק אם דבריו סותרים את דברי התורה. כל מה שלמד בא לו מפי מוריו; הוא היה תלוי בהם לגמרי, ומורו במדינה היה דבוק בעמדות הנוצרים נגד היהודים. כאן יש נקודה עיקרית, והכול תלוי בה.

יש להעיר שמצד אחד מודה מוחמד שאינו יודע היכן האמת במחלוקת בין היהודים והנוצרים, והוא מניח לאללה שישפטם ביום הדין:

״היהודים אומרים: אמונת הנוצרים אין בה ממש, והנוצרים אומרים: אמונת היהודים אין בה ממש – בעודם [הנוצרים] קוראים את הכתב [התורה]… וביום תחיית המתים ישפוט אלוקים ביניהם בכל אשר נחלקו״(ב, קיג).

סורה 2- הפרה – פסוק 113

وَقَالَتِ الْيَهُودُ لَيْسَتِ النَّصَارَى عَلَىَ شَيْءٍ وَقَالَتِ النَّصَارَى لَيْسَتِ الْيَهُودُ عَلَى شَيْءٍ وَهُمْ يَتْلُونَ الْكِتَابَ كَذَلِكَ قَالَ الَّذِينَ لاَ يَعْلَمُونَ مِثْلَ قَوْلِهِمْ فَاللّهُ يَحْكُمُ بَيْنَهُمْ يَوْمَ الْقِيَامَةِ فِيمَا كَانُواْ فِيهِ يَخْتَلِفُونَ 113

אם כן, הסבָרָה המתבקשת שמוחמד לא יחליט להאשים את היהודים שסירבו לקבל את הנצרות, אולם למרבה ההפתעה הוא מבטיח את אש הגיהנום ליהודים על שלא הסכימו עם ההיתרים של ישו. וכאן נקודה עיקרית נוספת שהכול תלוי בה.

כאמור לעיל סביר להניח, כי יש קטעים בקוראן שאינם אותנטיים, אלא הם נכתבו בידי כמה כותבים, וביניהם נוצרים או יהודים מומרים לנצרות או מומרים לאסלאם או נוצרים שהתאסלמו ושימרו מהשקפתם הקודמת נגד היהדות. לכן ייתכן בהחלט שמוחמד לא אמר את כל הדברים המיוחסים לו והמובאים בשמו בקוראן, אלא הם נכתבו בידי אחרים אחרי מותו ונכללו בקוראן.

עד אחד או מיליוני עדים

לדעת הנוצרים  והמוסלמים, צריכה האנושות כולה לקבל דת שיצאה מפיהם של יחידים ישו, פאולוס או מוחמד. המעשים שעל־ידיהם תזכה האנושות כולה לגן עדן – ומנגד המעשים שבעטיים תיענש בגיהנום – יֵרדו משמים באמצעות יחידי סגולה, אף שבתקופה שהם חיו כבר היה העולם מאוכלס במיליוני אנשים. אבל לפי המסורת היהודית ניתנה הדת לכל העולם לאדם, לנח ולמשפחותיהם, בזמן שהיו היחידים בעילם. מאוחר יותר ניתנו הדת עבור עם ישראל וכן החוקים לאומות העולם בפומבי – לפני עם ישראל בהר סיני. הנביא ישעיה מעיד שעם ישראל ראויים להעיד בפני אומות העולם על בורא עולם ועל הדת שנתן להם:

״אתם עֵדַי נאום הי, ועבדַי אשר בחרתי״ (ישעיה מג, י).

לפי פירוש מסוים, הרווח אצל המוסלמים, יש פסוק בקוראן ובו טוען מוחמד שהיהודים שכחו חלק מדת האמת:

״כיוון שהפרו את בריתם, קיללנו אותם והקשינו את לבם. הם מטים את המילים ומוציאים אותן מהקשרן, ושכחו מקצת הדברים אשר הזכירו להם״ (ה, יג).

فَبِمَا نَقْضِهِم مِّيثَاقَهُمْ لَعنَّاهُمْ وَجَعَلْنَا قُلُوبَهُمْ قَاسِيَةً يُحَرِّفُونَ الْكَلِمَ عَن مَّوَاضِعِهِ وَنَسُواْ حَظًّا مِّمَّا ذُكِّرُواْ بِهِ وَلاَ تَزَالُ تَطَّلِعُ عَلَىَ خَآئِنَةٍ مِّنْهُمْ إِلاَّ قَلِيلاً مِّنْهُمُ فَاعْفُ عَنْهُمْ وَاصْفَحْ إِنَّ اللّهَ يُحِبُّ الْمُحْسِنِينَ 13

לדבריהם, זו הסיבה שהאנושות הוצרכה לקבל את הדת דרך איש אחד: מוחמד. אבל היהודים טוענים שהם מכירים את דתם כפי שקיבלוה בסיני, ולמדוה כמו שנצטוו ממשה ומיהושע. וכבר הבטיחו משה ונביאים שהיהודים לעולם לא ישכחו את התורה:

״כי לא תשכח [השירה, התורה] מפי זרעו [של ישראל]״;״ואני זאת בריתי אותם, אמר ה׳, רוחי אשר עליך, ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה׳, מעתה ועד עולם " . דברים לא, כא

המשנה מעידה על מסורת התורה, שמאז דורו של משה עברה מדור לדור בלי הפסק: ״משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוהו לאנשי כנסת הגדולה״(אבות א, א).

הבה נשאל: האם מצדיקה ההיסטוריה את ההאשמה, שהיהודים שכחו את תורתם? עדויות רבות מעידות על אדיקותם הרבה לדתם. הבה ונביא מדברי פלביוס:

״אפילו עתה אין בנמצא איש מן העברים אשר אינו מתנהג כאילו היה משה נוכח, ומוכן להענישו באם יעשה מעשה לא הגון כלשהו… הם מעדיפים להיכנע לדיני משה מאשר לממש את מאווייהם האישיים, אפילו כאשר אין הם יראים כי מאן דהו יכול להטיל עליהם עונש, אלא רק מתוך כבוד למצפונם האישי… עד ימינו יש לכתובים שהותיר משה השפעה כה רבה, עד כי אפילו שונאינו מודים כי אלוקים הוא אשר תיקן שיטה זו, וכי האמצעי היה משה ואישיותו הנעלה״; ״ידוע היטב לכול באמצעות מעשינו כי רבים מבני עמנו הסכימו פעמים רבות באומץ לב לעבור כל סבל ובלבד שלא לומר מילה אחת נגד חוקינו״; ״כאשר השתנה גורלם [של היוונים], שכחו כמעט את כל אותם חוקים [חוקיהם], בעוד אנו, שעברנו אלפי תמורות בגורלנו כתוצאה מהתחלפות מלכי אסיה, לא בגדנו בחוקינו תחת הלחצים הכבדים ביותר בהם היינו נתונים! גם לא הזנחנו אותם לא מתוך עצלות ולא לצורך פרנסה״.

עדותו – שגם שונאי ישראל מודים באדיקות היהודים בדתם – מוצאת סימוכין בהיסטוריה. וכבר עמדו חוקרים רבים בעולם על העובדה בת אלפי שנה, שהתנהגות היהודים בשמירת דתם השפיעה לטוב על האומות שסבבו אותם. מחשבת ישראל עזרה גם להתפתחות הפילוסופיה, המחשבה המדינית, המשפט, החברה, מדעי הטבע, ואפילו הכלכלה, מן העת העתיקה ועד ימינו.

מצד אחד נכון שהמסרים הדתיים והמוסריים, שהאוונגליון והקוראן מוסרים, מבוססים בעיקר על גילויי הר סיני; אבל מהצד האחר הם מאשימים את היהודים

בכפירה, בפריקת עול אלוקים ובסילוף כתבי הקודש. שני הספרים האלה מחלישים בזה את תוקף עדותם של מיליוני העדים של גילוי השכינה במתן תורה. לנוצרים נראה כאילו רק ישו ופאולוס וחבריו נשארו כעדים נאמנים; למוסלמים נשארה עדות מוחמד, ולשיטתם יש שלושה עדים; אבל ליהודים יש מיליוני עדים, והם שמסרו את הדת מדור לדור מאז קיבלו את התורה בסיני.

 חוזה עֻמר (עהד עֻמר) או תנאי עמֻר (׳אלשֻׁרוט אלעֻמריה׳) על^:פי ׳אחכאםי אהל אלד׳מה׳ מאת אבן קיים אלג'וזיה

תרגמה: ח׳ לצרוס־יפה …

תושבי סוריה כתבו אל עבד אלרחמאן אבן גנם:

״כאשר באת אל ארצנו ביקשנו ממך בטחון(׳אמאן׳) לנפשנו ולבני עדתנו(הנוצרים) והתנינו על עצמנו שלא נבנה בעירנו ולא בסביבותיה כנסייה חדשה או מנזר או מקום תפילה או תא חדש לנזיר ושלא נחדש את הכנסיות שחרבו או שמצויות בדרכם של המוסלמים, ושלא נמנע מן המוסלמים (להיכנס) לכנסיותינו ביום ובלילה ושנפתח את שעריהן לעוברים (בדרך) ולהלך; שלא ניתן בהן או בבתינו מקלט למרגל ולא נדבר דבר שקר אודות המוסלמים ולא נכה בנאקוס אלא בקול חלש בתוך הכנסייה ולא נציב עליה צלב ולא נרים קולנו בתפילה ולא בקריאה בנוכחות מוסלמים ולא נוציא צלב או ספר אל שוק המוסלמים ולא נצא (בתהלוכה) מחג) באעות׳ – והבאעות׳ הוא חג שבו מתאספים הנוצרים כמו שיוצאים המוסלמים ביום (חג) אלאדחא׳ ואלפטר – ובחג שעאנין ולא נרים קולנו על מתינו ולא נדליק אבוקות עמהם בשוקי המוסלמים ולא (נגדל) בשכנותם חזירים ולא נמכור (שם) יין; ולא נגלה כפירה בפרהסיה ולא נמשוך (אותם) ולא נקרא איש מהם אליה ולא ניקח מאומה מן העבדים שיועדו למוסלמים ולא נמנע מאיש מקרובינו שירצה לקבל את האיסלאם (מלעשות זאת) ונדבק בלבושנו בכל מקום שבו נהיה ולא נדמה למוסלמים בלבישת כובע גבוה (׳קלנסווה׳) או מצנפת או נעליים (סנדלים) ובחציית שביל בשער מברכיבה) על בהמותיהם (כמותם) ולא נדבר בשפתם ולא נתכנה בכינויי (כבוד) שלהם ושנגזוז את קדמת ראשינו ולא נחצה את בלורית שער ראשינו ונכרוך את חגורת ה׳זנאר׳ על מותנינו ולא נחרות על חותמינו בשפה הערבית ולא נרכב על אוכפים ולא ניקח שום נשק ולא נישא אותו ולא נחגור חרבות; ונכבד את המוסלמים באספותיהם ונורה להם את הדרך ונפנה את המקומות להם אם ירצו לשבת ולא נלמד את ילדינו את הקוראן ולא ישתתף איש מאתנו עם מוסלמי במסחר אלא אם הרווח מן המסחר יהיה של המוסלמי ונארח כל מוסלמי עובר אורח שלושה ימים ונאכילנו מן הטוב ביותר שנמצא.

אנו ערבים לך, נפשותינו וצאצאינו, בני זוגנו והמסכנים שבנו, ואם נשנה דבר או נפר מה שהתנינו על עצמנו וקיבלנו בטחון על כך – כי אז אין חסות לנו ומותר לך (לעשות) בנו מה שמותר לך (לעשות) לאנשי העקשות והמרי״.

וכתב זאת עבד אלרחמאן אל עומר בן אלח׳טאב, ירצהו אללה, וענה לו עומר: ״תן להם ממה ששאלו והוסף להם שני דברים שאני מתנה אתם נוסף על מה שהתנו על עצמם: שלא יקנו את שבויינו ומי שמכה מוסלמי, בריתו פקעה״. וכך עשה עבד אלרחמאן ומי שנשאר מן הנוצרים(׳אלרום׳ – ביזנטים) בערי סוריה קיבלו את התנאדם) האלה

אבן קיים אלג'וזיה – חכם חנבלי ידוע (מת בשנת 1350), מתלמידיו של אבן תימיה. הוא הרבה להתפלמס עם יהודים ונוצרים וכתב ספר מיוחד על דיני החסות (ההדיר צבחי אלצאלח; הופיע במהדורות אחדות). התרגום שלהלן לקוח מן הדפוס של שנת 1983, חלק ב, עמי 661-658 ובהמשך יש דיון מפורט בכל סעיף. על כן בחרתי בנוסח מאוחר זה של"תנאי עמר״, אף על פי שקיימות נוסחאות אחרות קדומות בהרבה. נוסח כמעט זהה לזה שלפנינו נמצא כבר אצל אבן עסאכר (מת בשנת 1176) – יחד עם שני נוסחים שונים במקצת – בספרו'תאריח׳ מדינת דמשק', א, מהדורת צלאח אלדין אלמנג׳ד, דמשק 1954, חלק י, עמי 565-564. על תרגומי נוסחים אחרים של ברית עומר ראה לעיל במבוא, הערה 15. אף־על־פי שהמדובר בנוצרי סוריה שחתמו על תנאי הברית – הדינים חלים על כל בני החסות ובכללם היהודים.

אבן קיים מזכיר שלושה מוסרי מסורות בשמם בראשית הטקסט ואחר כך מוסיף באופן כללי: ״מסרו לנו רבים מחכמי הדת״.

עבד אלרחמאן אבן גנם מת בשנת 697. מוסר מסורות סורי מן הדור השני, שעוד מסר מסורות גם מפי הנביא עצמו. ברוב הגירסאות הוא רק מספר על המכתב ששלחו נוצריי סוריה אל עומר ואינו הנמען בעצמו.

בנאקוס – לוח מתכת או עץ שעליו היכו הנוצרים במקש כדי לקרוא לתפילה.

באעות׳ – חג הפסחא.

אלאדחא׳ ואלפטר שני החגים המוסלמיים הרשמיים: חג סיום העלייה לרגל למכה וחג סיום צום הרמדאן. ראה: ח׳ לצרוס־יפה, יעל החגים באיסלאם', חקרי מזרח לזכר ד״צ בנעט, ירושלים תשל״ט, עמי 18-17.

שעאנין – יום ראשון של כפות התמרים שלפני הפסחא.

במלחמת ר׳ יעקב ששפורטש בש׳׳ץ ימ״ש וחלקה של משפחת פינטו

מעניין מאד לציין, שגם הלוחם הגדול נגד השבתאות, הגאון הקדוש ר׳ יעקב ששפורטש זצ״ל, מוצאו ממרוקו.

כבר בהיותו בן י״ח שנים התמנה לדיין בתלמאסן, ובהיותו בן כ״ד שנים התמנה לאב״ד בגלילות תלמאסן, בעיר מרקש, ובכל גלילות פס. מסיבה בלתי ידועה התנכל לו מלך תלמאסן, ואסר אותו בבית הסוהר. לאחר מאמצים מרובים עלה בידו להשתחרר משם, ומכורח הנסיבות נאלץ לצאת לדרך נדודים, תחילה לאמשטרדם, אח״כ ללונדון, ומשם בשנת תכ״ו להמבורג.

בשנים אלו תכ״ו – תכ״ח החל להתפרסם שמו של ש״ץ, נבל זה ניצל את מצוקתו הקשה של העם, ובאמצעות נביאי השקר שלו הפיץ שהוא המשיח, ובקרוב יגאל את ישראל. מזימת השטן הצליחה, והמוני יהודים נסחפו בלהט ובשכרון חושים אחר שמועה זו, גם גדולים וטובים לא ניצלו מתעתועיו, וקיום היהדות היה נתר בסכנה של ממש.

הערת המחבר : גם קהילות מרוקו לא ניצלו מרעה זו, החכמים ר׳ יעקב בן סעדון מהעיר סאלי, ור׳ שלמה אביטבול ממרקש, היו מראשי המאמינים בש׳׳ץ, ורבים מאד מיהודי מרוקו נגררו אחר אמונה זו. בשנת תכ״ח ותכ״ט גזרו בסאלי ומרקש שלא לצום בתשעה באב, כנגדם נעמדו החכמים ר׳ אהרון הסבעוני מסאלי ור׳ דניאל טולידאנו ממכנאס, ולחמו בהם בכל יכולתם. ר׳ יעקב ששפורטש שיגר לשם אגרת חריפה בשנת תכ״ט, כדי להעמידם על טעותם. אגרת זו וכל מה שארע שם, מובאת בסוף הספר קיצור ציצת נובל צבי.

ר׳ יעקב בחושיו החדים הבחין בסכנה הנשקפת, נטל את קולמוסו החד בידו, והחל במלחמת חרמה נגד התופעה. ממקום מושבו בהמבורג, הריץ אגרות לכל קהילות ישראל, והזהירם לבל יסחפו אחר תעתועי ש״ץ ושלוחיו. בעטו השנונה הפריח ברוח את כל ראיותיהם השדופות, וגילה את פרצופם האמיתי. למרות שנשקפה סכנה של ממש לחייו, לא חת מפני איש, והשמיע את קולו ברמה, עד שלאט לאט החלו ההמונים להתפכח ולהכיר בצדקת דרכו.

כמה מרתק להיווכח, שגם למלחמה עזה זו היתה למשפחת פינטו שייכות בעלת משמעות. שכן בשנת תל״ג, בעיצומה של מלחמתו הקשה, קראוהו בני משפחת פינטו היושבים באמשטרדם, הגבירים הנכבדים: ר׳ יצחק, ר׳ יעקב, ור׳ משה די פינטו לבוא לעירם, ומינוהו לראש בית מדרשם המפואר שקבעו בביתם.

באותו בית מדרש, הגו בתורת ה׳ י״ב תלמידי חכמים מהמובחרים שבעיר, ומשם יצאו מורי הוראה לכל העולם. אף בניהם אחריהם, ר׳ יוסף ור׳ דוד די פינטו, המשיכו להחזיק בית מדרש זה בביתם, כפי שמספר ר׳ אברהם ששפורטש – בנו של ר' יעקב, בהקדמתו לספר תשובות אביו ״אהל יעקב״.

ספריו, פטירתו, ומקום קבורתו

ספרא רבה היה ר׳ שלום, וזכה להיות ממעתיקי ה
שמועה של תורת הקבלה, לדלות מתורת רבותיו, ולהשקותה לרבים המשתוקקים לרוות צמאונם מבאר תורת הח״ן. ספרו העיקרי על שמו נודע, הוא ספר ״מקדש מלך״, פירוש על הזוהר, אודותיו כבר סיפרנו לעיל באריכות.

חלק ראשון של ספר זה הדפיס באמשטרדם בשנת תק״י, ככל הנראה נסע לשם משום הדפוס המשובח שהיה שם. את חלקו האחרון הדפיס שם לאחר חמש שנים, בשנת תקט״ו מכאן ואילך נדפס במהדורות רבות בכל תפוצות הגולה, כל החלקים, בכל המהדורות, עוטרו בהסכמות נלהבות של גדולי ישראל, המתארים את ר׳ שלום בתארים מופלגים מאד. ספרים נוספים שחיבר: ״כסא מלך״ – פירוש על התיקונים, נדפס באמשטרדם בשנת תקכ״ט. ״הדרת מלך״ – פירוש על מאמרים מספר עץ חיים לאר״י ז״ל, נדפס באמשטרדם בשנת תקכ״ו. ״הוד מלך״ – פירוש לספרא דצניעותא, נדפס בלונדון בשנת תק״ל. ״כבוד מלך״ – פירוש על מאמרים מספר עץ חיים, נדפס בלונדון בשנת תק״ל. ״פני מלך״ – פירוש על האידרות, נדפס בלונדון בשנת תקל״ג.

בנוסף לכך, נדפסו גם הגהותיו לספר הזוהר, בדפוס אמשטרדם שנת תקל״א. להגהות אלו ישנה חשיבות עליונה, שכן מאז שנדפס הזוהר לראשונה בשנת שי״ח במנטובה וקרימונה, נדפסו ספרי הזוהר בדפוסים מלאי טעויות ושיבושים. לפיכך חפצו המדפיסים באמשטרדם, להדפיס את ספר הזוהר בדפוס חדש מנוקה מכל טעות. לעבודה קשה ואחראית זו, נדרשה דמות של מקובל מוסמך, שתורתו מוסכמת על כל גדולי הדור. המדפיסים מצאו שר׳ שלום הוא האיש המתאים לכך שכן, מספר שנים לאחר שנדפס ספרו ״מקדש מלך״, התפרסם שמו של ר׳ שלום בכל העולם, כמקובל מוסמך ומוסכם על כל הגדולים. ר׳ שלום נענה לבקשתי והגיה את הזוהר בהגהה מדוייקת היטב, הגהה זו שימשה את כל דפוסי הזוהר מאז ועד היום, ורבים מגדולי המקובלים בכל הדורות נשאו ונתנו בהגהותיו אלו.

בשנת תקל״ז חלה ר׳ שלום את חוליו אשר ממנו לא קם, תפילות רבות נערכו לשלומו, ואף הוסיפו לו את השם חיים. אולם הגזירה כבר נגזירה, וביום לחדש מנחם אב תקל״ז, עלתה נשמתו הקדושה בסערה השמימה.

בלוויתו השתתפו כל בני הקהילה, והספד גדול ספדו לו. לאחר מכן נטמן בבית החיים בלונדון סמוך לק״ק שער השמים.

הרב שליט״א השתטח על קברו בשנת תשכ״ד, טרם צאתו למסע הצלת קברי הקדמונים. לצערנו הרב, זמן קצר לאחר מכן, נמכרה חלקת בית החיים של קהילה הספרדים בלונדון, לעירית לונדון, אשר החריבה את בית הקברות, ובנתה עליי בניני ציבור. בחורבן זה נהרס גם קברו של רבינו זצ״ל.

אין בידינו פרטים על בני משפחתו של ר׳ שלום, אולם ככל הידוע היו קשרי חיתון בדורות המאוחרים יותר, בין משפחתו של ר׳ שלום למשפחת רבו ר׳ יעקב פינטו, אולם לא ברור כיצד.

הערת המחבר : יש הגורסים שרבינו נפטר בצפת ושם מנו״כ, ראה בספר מסעות ירושלים (מונקאסש תרצ״א), והכותב שם מתאונן על כך שלא ידוע היכן. אולם גירסא זו אינה נכונה, כפי שכתבנו כבר, שהרב שליט״א השתטח על קברו בלונדון. כמו כן גם בספר נר המערב כתב שמקום קבורתו בלונדון, כפי שכתב אליו הרה״ח הנודע, ד״ר אלחנן הכהן אדלער מלונדון.

תהפוכות, התרוצצות….והמעגל נסגר.

אוי לדור שאלה פרנסיו.

הנוהל שהיה קיים שהנהלת הסוכנות, בשוב חבר הנהלה מביקור בחוץ לארץ, שהיה מדווח על ביקורו בישיבה הקרובה של הנהלת הסוכנות. הישיבות היו נערכות אחת לשבוע. והנה הפעם, בשובי לא הוזמנתי ולא הוצע לי לדווח. ידעתי שהדבר נעשה בכוונה להשתיק את הדי ביקורי בצפון אפריקה. לכן ערכתי את מסיבת העיתונאים הנ"ל.

האווירה סביב נעשתה עכורה. חברי ההנהלה ויושב הראש – פרט למר שרגאי, כמובן – כמעט שלא החליפו עמי דברים, איש לא נכנס לחדרי.

 הייתי בעיניהם " אגפן טרריבל " , מפריע ומזיק. ואכן, הלא ההנהלה התנגדה כל העת להגדלת מכסות העלייה המקוצצות לצפון אפריקה, הלא חוברו הוראות " דרקוניות " לסלקציה, נשלחו צוותו מיון…..והנה אדם אחד, המייצג מפלגה קטנטונת מעז לעבור על " ההסכם הג'נטלמני " ונוסע לצפון אפריקה, מדבר עם העולים הפוטנציאלים, ואפילו מופיע בעיתונות בפאריס ובארץ

חלף זמן וכאשר הגיעה עת מסירת הדין וחשבון ישבו הכול כ " סירים נפוחים " ועיניהם תקועות בשולחן. לא קיבלתי דוחות רשמיים על ישיבות המוסד לתיאום ואסור היה לי להראות שאני יודע כמה דברים שהתרחשו, אבל לי הדברים נודעו בעקיפין.  שאלתי את יושב הראש דובקין – חבר הנהלת הסוכנות -, כיצד קרה שאני, ראש מחלקת הקליטה, לא הוזמנתי להתייעצות במשרד האוצר על הקליטה, שעה שהיו בה חברי הנהלה אחרים ? לא קיבלתי תשובה על כך.

הבאתי עמי דו"ח מקוצר :

מביקורי באלג'יריה למדתי על מרד הקבילים  נגד השלטון הצרפתי, מרד מתמשך. הטרור אינו רחוק מן העיר אלג'יר. מרד מאורגן מתחולל גם בהרי " אורס ". לפני שבע שנים, בשלוט ממשלה סוציאליסטית בצרפת, וכאשר המושל הכללי באלג'יריה היה סוציאליסט, הרגו הצרפתים 45.000 אלג'יראים.

כיום המדיניות השתנתה, אין קטילה כזאת. אומנם נופלים צרפתים בטרור, אבל המתמרדים לא נהרגים כי אם נשפטים, והדבר מכביד על הצרפתים. הקבילים לא שכחו את הטבח שנערך בהם. הצרפתים חיים תחת איום וטרור מתמיד והמרד עלול להתפשט. היהודים החיים שם סבורים שבשעת צרה יוכלו לעבור לצרפת……..

בתוניסיה הייתי בעת הפסקת מו"מ בין התוניסאים ובין ראש ממשלת צרפת, מנדס פראנס, אחרי מפלתו…נזדמנתי לשיחה עם אלברט בסיס, היהודי היחידי שהשתתף במו"מ מטעם תוניסיה. בפאריס שוחחתי עם ד"ר פרלצווייג – מזכיר הקונגרס היהודי העולמי. אין זהות גמורה בין דברי שני האנשים. אני משוכנע שהתוניסאים ובורגיבה בראשם, הסכימו שבחוזה בין צרפת לתוניסיה יהיה כתוב שיש ליהודים חופש תנועה בארץ ובחו"ל. בסיס חושב שתנאי זה יכנס להסכם. ואילו פרלצווייג מפקפק. בינתיים משתדל בורגיבה לא לפגוע ביהודים והורה לעצור את ההתפרצות. בפאריס, בתחילת פברואר, נפגשה קבוצת סטודנטים יהודים תוניסאים עם ברוגיבה. הם שאלו אותו כיהודים אזרחי תוניסיה : " מה יהיה יחסך למדינת ישראל ? והוא השיב: " ישראל היא סרטן על גוף של המזרח הקרוב, ואין עצה אלא להטביע אותה בים התיכון ". הסטודנטים לא פרסמו דברים אלה.

……המצב במרוקו קשה יותר, מפני שאין עם מי לנהל מו"מ. שורר שם תוהו ובוהו. יש פרו צרפתים נהרגים על ידי האנטי צרפתים. לעת עתה לא פוגע הטרור ביהודים , אבל קיימית אווירה של טרור. יש חרם כלכלי ערבי על סחורות צרפתיות, הצרפתים ילידי המקום מדורות עוזבים את אפריקה הצפונית וחוזרים לכור מחצבתם, לצרפת. ערך הרכוש החקלאי כאן יורד. יהודים בעלי קרקע אינם מקבלים תמורתה אפילו עשירית מערכה…..עשירי היהודים חוששים שאם יזוזו ממקומם, יהפכו לקבצנים, והם נשארים. אבל המוני יהודים אין להם מה להפסיד, והם זזים. כאשר יצאה אונייה עם שש מאות עולים ממרוקו, הופיעו ששת אלפים יהודים מלווים ברחובות הסמוכים למשרד העלייה. כעת הפסקנו תופעה זו ואנו מוציאים את היהודים מהארץ כמו במחתרת….בפאריז עושה פעולה חשובה איש נהלל יהודה גרניקר. הוא רוכב על חמור או הולך ברגל. הוא הגיע ל-42 כפרים במרוקו. יש לו שם מעמד של " מלך ". הוא רשאי לבוא בשבת רכוב על סוס ; הרב טולידאנו התיר לו מפני שהוא עוסק במצווה. אנשי הכפרים " זזים " בלי הזמנות ובלי המלצות, הם חיסלו את רכושם ויוצאים לקזבלנקה. השנה פקדה בצורת את המקום והיהודים רעבים ללחם. הם מכרו את רכושם ואוכלים אותו. העוני לא יתואר.

יום אחד הוזמן מנהל מחלקת העלייה במרוקו, עמוס, לשלטונות הצרפתיים. נאמר לו : " אתם שולחים אנשים רבים ממרוקו, קרוב לאלפיים בחודש, ויש הסכם בינינו ( ! ) שעליכם לשלוח רק שבע מאות בחודש. עליכם להבין שלא נוכל לסבול עלייה בממדים כאלה. אולם התברר אחר כך שפעולות התגמול בעזה הרגיזה את הערבים והצרפתים ביקשו שנפעל בשקט……

באלג'יר הופעתי בפגישה ציונית של 30 איש. חזרתי על דברי ד"ר גולדמן ואמרתי : " למדו עברית, היו ציונים טובים, הכניסו בבתי הספר אל הלשון העברית למען ילדיכם, ודאגו לקורסים לעברית ". ידעתי שאין סיכויים לעלייה משם. והנה קם לזרוס, איש הקונגרס היהודי העולמי, וטען לעומתי : " מה פירושה של מדיניות הקטסטרופה שהנהלת הסוכנות דוגלת בה ? חבר הנהלת הסוכנות, מר קול, מופיע באמריקה ומודיע שצריך להציל אותנו כאן באלג'יריה.  אחר כך מופיעים דברים אלה בעיתונות המקומית. איך ניראה בעיני שכנינו ? איך אנו יכולים להראות את פרצופנו לערבים ? מה אתם רוצים מאתנו ? ד"ר גולדמן הודיע לנו בקונגרס היהודי העולמי, שארץ ישראל אינה קולטת יותר משלושים אלף עולים לשנה. מדוע אתם דורשים מאיתנו לעלות, בשעה שאתם מסתדרים בקושי עם יהודי מרוקו ותוניסיה ? פרץ ויכוח סוער ואני אמרתי : " אני מאמין שארץ ישראל תקלוט יותר משלושים אלף לשנה ". על זה הגיב לזרוס : " היו"ר שלכם הודיע בפאריס שלא יוכל להסכים לקבל יותר משלושים אלף לשנה ".

עניתי לו : " יש לי ידיעה שד"ר גולדמן, לאחר נפילת מנדס פראנס, שינה את דעתו, והידיעות הן נאמנות ". הוספתי ואמרתי : " אני חי בארץ ישראל 26 שנים, ואני חושב שאנו יכולים לקלוט 60 אלף בשנה ". הישיבה הנ"ל הפכה לישיבה אנטי ציונית, הוצרכתי לנאום נאום ציוני בפני הציונים המקומיים, כדי להפיג את הרעל האנטי ציוני שהוכנס על ידי הנשיא ד"ר גולדמן.

תוניסיה היא ארץ מפותחת למדי. באסיפות משתתפים רופאים, עורכי דין ונוער לומד. לפני ביקר ציגל, והוא הקשה מאוד על פעולתי. הוא קיים אסיפה ציונית, דיבר בעברית, ודבריו תורגמו. הוא דיבר על המכסות והותקף קשות על ידי שומעיו. הוא אמר : " אין אני איש פוליטיקה, אחרי יבוא ברגינסקי ויענה לכם על כל שאלותיכם ". כשבאתי לשם הודיעו אנשי המקום שלא יבואו לאסיפה אם לא תינתן רשות לוויכוח.

כאשר סיפרתי על המצב הפוליטי בארץ שיראל, קם אחד הרביזיוניסטים והודיע : " מה אתה מספר לנו ? הלוא יש בארץ 150 אלף מחוסרי עבודה ! שאלתי : " מנין לך מספר זה ? על מה אתה מסתמך ? הוא הוציא דף משוכפל של העיתון " חירות " ובו מסופר על 150 אלף מחוסרי עבודה בארץ, ושהממשלה " אינה טובה ". עמדתי והוכחתי לו שאין אמת בפרסום זה.

במרוקו הותקפנו בצורה חריפה : מדוע אין אתם מאשרים לעלות משפחה בת 8 ילדים, הלוא בן גוריון אמר, תעשו ילדים, ועכשיו אתם רוצים להשאיר את הילדים כאן. אמרנו להם, ששני ילדים אפשר למסור לעליית הנוער. והם שאלו : מדוע נמסור את ילדינו לעליית הנוער, בשעה שהשליחים באים הנה עם ילדיהם…….

ועוד נאמר לנו " אל תעשה ההנהלה הציונית שגיאה היסטורית, מדינת ישראל צריכה להיבנות, ומצב הביטחון מחייב עלייה, ודווקא עכשיו מעכבים יהודים מלעלות. אחד הנואמים אמר : " אתם מציעים שיטת קליטה מאורגנת, אבל אם פירושה של השיטה הזאת שאנו לא נעלה – מה התועלת בה ? קלטתם 750.000 איש משך שלוש שנים, ובכל זאת העניין סודר איך שהוא. מדוע אתם גוזרים עלינו ?

היהדות במרוקו בשפל. ההתארגנות היהודית לעלייה אינה מתנהלת בדרכים טובות, בגלל העדר תנועה ציונית חזקה. יש מלחמה גדולה נגד תנועות הנוער. בכל בתי הכנסת קוראים בשבתות כרוזים נגד תנועות הנוער שלנו. איך אתם רוצים שננהל את " החלוץ " ? יש כנראה איזו יד בוחשת.

ההאשמות כלפי ומערכת הלחישות לא פסקה. דברים הקשורים בעלייה מצפון אפריקה הוחזקו כ " סוד כמוס " מטעמי ביטחון, אולם אני המשכתי לחתור להבאת העניין לבירור ולדיון בישיבות הנהלת הסוכנות. כיוון שלא נרשמו פרוטוקולים בנושא העלייה נקטתי שיטה של שאילתות, ואלו אכן נרשמו, למשל :

21.4.1955 דבר אחד לא מובן לי. היושב ראש מסר על המברק של שרגאי שעלינו לעכב את יציאתם של חברי ההנהלה לצפון אפריקה. האם הכוונה היא לחברי ההנהלה בלבד ?  – יו"ר מר ברל לוקר : לנסוע יכולים רק שליחים שצריכים לעבוד שם. אני חושב שאין אנו צריכים להסתפק במה ששמענו. אם היושב ראש יסכים וחברים ירצו בכך  אולי נחליף דעות בסעיף זה. מן הראוי למצוא דרך איך להתגבר על מכשול זה. הייתי מציע לשלוח לפאריס עוד מישהו נוסף על שרגאי.

יושב ראש מר ברל לוקר : שרגאי כבר עזב את פאריס בדרכו לאמריקה. הייתי מציע שמישהו מחברי ההנהלה ייסע לפאריס – מר א. דובקין : אני עומד לצאת בימים הקרובים לפאריס. אסתפק בדובקין. לא הייתי מטיל את כל העבודה על השגריר צור. יש דברים שדיפלומט קשה לו לעשותם ".

אנסה להסביר את סבך הדברים שבשאילתה הנ"ל, שהייתה מובנת לחברי הנהלת הסוכנות. וזה מה שקרה : ב – 28/2/1955, כשהייתי בצפון אפריקה, נערכה פעולת תגמול נגד עזה. היו בוצעה ימים אחדים לאחר שבן גוריון שב לממשלה כשר הביטחון.

ראש הממשלה, משה שרת, טען כי הופתע מתוצאותיה. האבידות : המצרים – 38 אבידות, צה"ל – 8. הערבים הגיבו בכך שדרשו מצרפת להפסיק את עליית היהודים מצפון אפריקה, הם טענו שתוספת כוח אדם לישראל מחזקת את כוחה המלחמתי וישראל משמשת בכוח זה לתקוף את הערבים. הצרפתים פנו בצינורות מדיניים אל מדינת ישראל ודרשו להקטין יותר את העלייה המצומצמת בלאו הכי מצפון אפריקה. רק עכשיו התברר לי שכבר מזמן היה קיים לחץ צרפתי להקטנת העלייה היהודית. אבל ה " מעשייה " שסיפר לי השגריר יעקב צור בזמן פגישתנו בפאריס, שהצרפתים מעוניינים ביהודים ככוח שיגביר את חילם בצפון אפריקה – הייתה עורבא פרח. הצרפתים רצו שיהודים לא יצאו מצפון אפריקה, לא מפני שהם נחוצים להם למלחמה בערבים, כי אם מפני הלחץ הפוליטי של הערבים, כדי שלא יעלו בכלל יהודים מצפון אפריקה.