האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות – ירמיהו יובֵל
האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות
ירמיהו יובֵל
הסאגה המרתקת של אנוסי ספרד ופורטוגל – יהודים שדתם הומרה בכפייה לנצרות – משתרעת על פני כמה מאות שנים וחמש יבשות. בספר זה מספר ירמיהו יובֵל את סיפורם היוצא דופן ומהרהר בהשלכותיו על שאלות מודרניות של זהות.
הספר שואב ממחקרים היסטוריים, רשומות האינקוויזיציה ויצירות ספרות, שירה ועיון בנות הזמן.
ירמיהו יובל הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים New School for Social Research בניו־ יורק, ויושב־ראש מכון שפינוזה בירושלים. פרסם ספרים רבים על פילוסופיה והיסטוריה, וכן תרגם לעברית כתבי יסוד של שפינוזה,
קאנט והגל.
* * *
״הספר הזה, העשיר והחשוב עד מאוד, הוא מסמך בעל משקל מכריע בניסיוננו להבין את עצמנו.״ — צ׳רלס טיילור, מונטריאול
״הספר מצליח באופן מזהיר במטרתו הכפולה: הוא מציע נראטיב מרתק של תולדות האנוסים, שזור דוגמאות מאירות עיניים של גוני החוויה הדתית(והחילונית) שאפיינו אותם… וכן הוא מספק ניתוח פילוסופי מעמיק ־ וגם משכנע! – של הסובייקטיביות, הספקנות, והאירוניה המראנית כהטרמה – הקדמה – של התודעה המודרנית.״ — מייקל וולצר, המכון ללימודים מתקדמים, פרינסטון
״היש לכם זהות? לאומית, אתנית, דתית, מינית? לא ממש? אל תחששו: קראו את ספרו של ירמיהו יובל. בכתיבה ערנית ומלאת השראה הוא חוצה את הגבולות שבין היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה ואמנות הסיפור. חוקר גדול זה של שפינוזה מגלה למומחים ולמשכילים כלליים כאחד, כיצד הסובייקטיביות המודרנית הומצאה על ידי יהודים ספרדיים שהומרו בכפייה לנצרות לפני שש מאות שנה… וההנאה כולה שלנו.״ — ז׳וליה קריסטבה, פריס
הקדמה
הספר הזה מספר את סיפורם של האנוסים, ומשתמש בו לצורך ניתוח פילוסופי רחב יותר. האנוסים(שנקראים גם מראנוס, קונברסוס ו״נוצרים חרשים״) הם יהודים לשעבר בספרד ובפורטוגל – יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה או עקב לחץ כבד – וצאצאיהם בדורות שלאחר מכן.
בפעם הראשונה בבגרותי נתקלתי בנושא האנוסים בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הייתי פרופסור אורח זוטר בפרינסטון והוזמנתי לאירוע כלשהו במיאמי ביץ׳. מארחי השאיל לי מכונית, ואני החניתי אותה ליד חוף הים והלכתי לשחות עם אשתי. כשחזרנו התברר לנו שהמכונית נפרצה וכל חפצינו נגנבו, ובהם שעון יקר שקיבלתי במתנה. לא הרחק משם ראיתי חבורה של צעירים מקומיים, מן הסוג שמשוטט באתרי תיירות ונופש. חשדתי בהם. ניגשתי אל אחד מהם שנראה כמנהיגם ושאלתי באירוניה מתגרה אם ״במקרה״ יש לו מושג מי פרץ למכוניתי(הטבע חנן אותי בגוף חזק ובגאווה גברית מטופשת). קיבלתי את המגיע לי: הבחור הכחיש בנעימה קוראת תיגר והישיר אלי מבט נוקב. חבריו התקבצו סביבנו. התפתח עימות מסוכן, שאיים לגלוש לאלימות. פתאום נפל מבטי על מדליון מוזהב, שהיה תלוי על צווארו, וצורתו מגן דוד שצלב משובץ במרכזו. הופתעתי וסקרנותי התעוררה, ובן רגע נהפכתי ממאצ׳ו צעיר לאנתרופולוג חובב. ״סלח לי, מה הדבר הזה ?״ שאלתי בנעימה חדשה, מעשית, כמעט ידידותית, והוא הופתע והתרכך. המתח פג. הבחור הסביר שהמדליון הוא משהו מיוחד במינו – משפחתו באה מאיי הים הקריבי, ויש שם נוצרים שהם גם יהודים, קשה להסביר אבל זו עובדה, והכול החל לפני שנים רבות מאוד שבהן קרה כך וכך – והצעיר נתן לי הרצאה קצרה ומבולבלת על תולדות האנוסים. נפרדנו כידידים. את הגנבים לא מצאתי מעולם (המאפיה של מיאמי ביץ׳ עדיין חייבת לי שעון.)
את הסיפור המאלף הבא, שמדגיש את כל האירוניה בשניותם של האנוסים – נושא שעובר כחוט השני בספר הזה – סיפר לי חברי ועמיתי הפרופסור עדי צמח. בימי לימודיו התגורר עדי בניו יורק עם סטודנט אחר לפילוסופיה, ביל שמו, שהתפרנס בתור מדריך תיירים בעיר. יום אחד הביא ביל קבוצה של תיירים מספרד אל קתדרלת סנט ג׳ון דה דיוַויין, והבחין שאחד מהם, ספרדי צעיר לבוש בהידור, מלמל משהו מוזר בשעה שהתווה את אות הצלב עם כניסתו לכנסייה. כשהסתיים הביקור העז ביל לשאול את האיש מה הדבר. ״אה, זה סתם מנהג עתיק במשפחה שלנו,״ ענה האיש. ״אנחנו קתולים אדוקים, וכשאנחנו נכנסים לכנסייה אנחנו אומרים ברכה מיוחדת בתור סימן לאדיקות יתרה.״ – ״ומה אתם אומרים, אם מותר לי לשאול ?״ – ״אני לא ממש מבין את זה, זה קצת מעורפל, איזו נוסחה מיסטית; אבל אני יכול לרשום לך.״ והוא שרבט על פיסת נייר שורה של אותיות: SAKESTESAKSENU
ביל הראה את הפתק לעדי, וזה הרהר בדבר זמן מה עד שזכה להארה פתאומית: זה היה הביטוי המקראי ״שקץ תשקצנו״(דברים ז, כו). במילים האלה משה מורה לבני ישראל לתעב כל מה שקשור בעבודת אלילים. הקתולי הספרדי האדוק, כסימן לאדיקותו היתרה, היה חוזר על נוסחה עתיקה ששימשה את אבותיו האנוסים כדי לקלל ולנאץ את הכנסייה שנכנסו אליה בתור אתר של עבודת אלילים.
תוספת שלי : כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא.
בתרגום אונקולוס וְלָא תַּעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ, וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ; שַׁקָּצָא תְּשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵּיהּ, אֲרֵי חֶרְמָא הוּא. {פ}
מצד אחד יש תיעוב במקור, ומצד שני יש הוראה ברורה שהיא הרחקת הדבר כי חרם הוא. עד כאן
מאז נתקלתי בעדויות רבות אחרות, ושרידיה של חוויית האנוסים עדיין צצים ומופיעים פה ושם. צייר אחד מקולומביה, למשל, סיפר לי שפעם אחת נשאר ללון בכפר בהרי האנדים, וראה על לוח האח פיסת קלף קרועה כתובה עברית. מארחו, כפרי קתולי, הסביר שזה קמע שעובר במשפחתו דורות רבים. סיפורים שכאלה שכיחים מאוד. עמית ידוע שלי, נתן ושטל, מצא עקבות רבים לאנוסים ביערות האמזונס, ואניטה נובינסקי מצאה אותם בתרבות העירונית של ברזיל. בשנים האחרונות התפשטה אופנה בספרד ובפורטוגל לגלות(ולפעמים לבדות) אבות קדמונים אנוסים, לאחר מאות שנים שמידע שכזה הודחק ועורר בושה חברתית(והיה כרוך בסכנה גדולה). וישנה קהילת האנוסים החיה, הממשית, בבלמונטה שבצפון פורטוגל, שאירחה בלבביות את אשתי ואותי בשנת 1986 (ראו פירוט באפילוג).