הספרייה הפרטית של אלי פילו-ציבור ויחידים במרוקו
ציבור ויחידים במרוקו
שלמה דשן
סידרי החברה בקהילות היהודיות במאות ה-18-19
אוניברסיטת בר-אילן
הודפס בדפוס א.י.ל בע"מ, תל-אביב
תשמ"ג – 1983
העיסוק ביהדות מארוקו המסורתית מעלה שורת שאלות סוציולוגיות, המיתמצות בצמד המושגים ״ציבור ויחידים״. חברת יהודי מארוקו מאופיינת בלכידות ציבורית ומקיימת מוסדות ציבוריים; ועם זאת בולטים בה כוחות הפירוד, הנובעים מעצמאותם של יחידים המרכיבים את הציבור. מתיחות זו ניכרת בתחומי החיים העיקריים, שסוציולוגים רגילים למנות, את הכלכלה, המוסדות הקהילתיים האוטונומיים, המנהיגות הדתית ואף חיי המשפחה. עיקרו של חיבור זה בבירור טיב היחס שבין כוחות הליכוד והפירוד בחיי החברה היהודית במארוקו. במה כוחו של הציבור היהודי רב ובמה מועט? באיזו מידה התפתחו מוסדות קהילתיים, ובאיזו מידה טיפלו אנשים בענייניהם באופן פרטי? מה היה כוחה של המשפחה, הן כלפי בניה, הן כלפי הציבור הרחב?
ביסוד בירור זה מונחות שתי גישות עיוניות, שפותחו בשדות מחקר שונים אך מקורבים לזה שלנו. האחת היא עבודת יעקב כ״ץ (תשי״ח) על החברה המסורתית האשכנזית, שיש בה מתקיפת שדה מחקר דומה, בקווים כלליים לזה של יהדות מארוקו, דרך הצגת שאלות סוציולוגיות מהסוג שהוזכר. שאלות אלו מתבררות בעבודתו של כ״ץ בעזרת מושגים הלקוחים מתיאוריה סוציולוגית כוללנית מיסודו של מקם ובר. גישה עיונית אחרת, המזינה את הבירור שלפנינו, טמונה בעבודת אנתרופולוגים חברתיים והיסטוריים, שחקרו את החברה המארוקאית המוסלמית בשנים האחרונות. חוקרים אלה, שבולטים בהם קליפורד גירץ ותלמידיו, העלו תמונת חברה מארוקאית בה מודגשים שני קווים. האחד, יסוד האינדיווידואליזם והעדר מידת הריתוק של אנשים, באופן קפוא ונוקשה, למסגרות שבטיות מעמדיות ועיסוקיות.
.Une histoire de familles-JosephToledano- AYACHE
AYACHE
Nom patronymique arabo-berbère, qui a pour sens plein de vie, ou celui qui fait vivre, augmentatif de Yiouch, un des très nombreux prénoms votifs souhaitant longue vie à son porteur, aussi populaires parmi les Juifs que les Musulmans, équivalent de l'hébreu Haïm, de l'espagnol Vital, et du français Vidal. Ce prénom, sans tomber totalement en désuétude, est porté depuis le XVIIème siècle dans les communautés juives essentiellement comme patronyme. Autres orthographes: Aïach, Ayech, Hayache, Ayas, Ayash, Aiech. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté essentiellement en Algérie (Alger, Tlémcen, Médéa, Oran, Relizane, Berroughia, Sahara), mais aussi au Maroc (Oujda, Berkane) et en Tunisie.
טולידאנו
- YEHOUDA:
Rabbin et médecin à la réputation légendaire, déjà de son vivant à Alger, au XlVème siècle. La tradition, rapportée par rabbi Yossef Messas dans son livre "Nahalt Abot", raconte que le fils du roi local tomba gravement malade, et tous les médecins de la Cour se déclarèrent impuissants devant le mal mystérieux qui le paralysait. Seul rabbi Itshak arriva à un diagnostic et à prescrire le médicament nécessaire, qui fit miracle. Dès lors, le roi l'attacha à sa Cour, au grand dam de ses pairs musulmans qui n'attendaient plus qu'une occasion propice pour se débarasser de lui. Elle arriva quand le fils de l'un des Grands du royaume tomba très gravement malade et était à l'article de la mort. Les médecins jaloux s'acquirent la complicité du père du malade pour tendre un piège mortel à rabbi Yéhouda. Le plan était d'appeler en consultation le médecin juif et de changer la prescription qu'il donnerait par du poison, et de l'accuser ensuite d'avoir volontairement provoqué la mort de l'illustre patient. Rabbi Yéhouda fut effectivement appelé au chevet du malade, mais jugeant son état désespéré, il s'abstint de toute prescription. Dépités, les conspirateurs n'en décidèrent pas moins de mener à son terme leur sinistre projet. Ils administrèrent donc au malade un poison qui l'acheva, accusant le médecin juif de l'avoir prescrit. Accusé d’empoisonnement, rabbi Yéhouda fut condamné à mort et jeté dans la fosse aux lions. Les animaux, affamés, voulurent se jeter sur lui, mais il poussa alors un cri si terrible que les lions reculèrent d'effroi et n'osèrent plus s'approcher de lui. Le roi vit dans ce prodige un signe divin. Il fît remonter le rabbin de la fosse, le grâcia et y jeta à la place ses accusateurs qui eux, furent dévorés de bon appétit
- YEHOUDA (1705-1761):
Le plus célèbre des rabbins d'Algérie des deux derniers siècles. Sa naissance, raconte la tradition, tint déjà du miracle. Ses parents, qui habitaient Médéa, et se querellaient sans cesse, avaient finalement décidé de divorcer et s'étaient présentés devant le grand rabbin d'Alger, rabbi Shélomo Seror. Il réussit à les convaincre de reprendre la vie commune en leur prédisant la naissance d'un fils prodige. Yéhouda naquit à Médéa en 1705 et, pour lui assurer la meilleure éducation, ses parents transférèrent leur domicile à Alger. Il fut pris en charge par le grand rabbin, qui veilla personnellement à ses études qui furent brillantes. Nommé grand-rabbin d'Alger, il assuma ses fonctions avec fermeté et compétence pendant plus de 28 ans, consacrant de grands efforts à la diffusion des études sacrées. C'est ainsi qu'il accueillit, avec de grands égards, rabbi Hayim Benattar lorsqu'il quitta Salé en 1740 en route pour la Terre Sainte, et lui accorda une préface à son chef-d'oeuvre, "Or Hayim". Mais la crise morale de la haute société juive d'Alger, enrichie dans le commerce de connivence avec les grands du royaume, allait finir par rendre sa mission impossible, la dépravation des moeurs n'épargnant même pas les rabbins, comme il devait l'écrire dans la préface à l'un de ses ouvrages: "j'ai vu de mes yeux des rabbins prêter en vain serment sur la Torah, profanant ainsi le nom de l'Eternel aux yeux des gens du peuple qui ne se privaient pas de les accuser de n'être mûs que par leurs intérêts et ceux de leurs patrons, interdisant ou autorisant selon leur bon vouloir, et non en conformité avec la Halakha. Les mécréants et les insolents se sont multipliés, refusant avec ostentation d'obéir aux injonctions de notre tribunal. La médisance, la haine gratuite et bien d'autres turpitudes qui méritent le silence, s'étalent, hélas, partout au grand jour.Le poste de Mokaden, le chef de la communauté et son porte-parole auprès des autorités, au lieu d'être au service des fidèles, était devenu la source de toutes les calamités, vendu au plus offrant par le dey. Pour se rattrapper des dépenses engagées pour obtenir son titre, le nouveau Mokadem levait des impôts de plus en plus lourds sur la communauté, s'acharnant sur les plus démunis. La situation devint si intenable que rabbi Yéhouda jura de quitter son poste et son pays pour la Terre Sainte. Alarmés par cette décision, les notables promirent d'amender leurs actes et lui envoyèrent une lettre d'excuses et demandèrent à ses pairs rabbins de le relever de son serment irrévocable de départ. Il finit par accepter de rester à son poste à deux conditions – qui furent acceptées: ne plus rendre la justice en matière commerciale et financière, et avoir la liberté de se consacrer uniquement à l'étude et à l'enseignement. Mais au bout de quelque temps, la situation ne s'améliorant pas, il profita de la première occasion pour quitter Alger en 1758 pour Livourne. Sa renommée était déjà très grande, et il y fut reçu avec les plus grands égards comme il l'écrivit lui- même: "Alors que j'étais encore en quarantaine au Lazarito, on me fit parvenir un message, que l'un des notables de la communauté m'invitait à m'installer chez lui à ses frais pendant tout le temps que je le souhaiterais. Je fus efffectivement logé dans une maison spacieuse et parfaitement meublée, pleine de livres sacrés et doté de plus d'une généreuse pension mensuelle…" Il fit la connaissance du célèbre émissaire de Jérusalem, rabbi Haim David Yossef Azoulay, Hahida, qui on le sait, sa mission terminée, avait fixé sa demeure dans le grand port italien qui abritait alors la plus prospère communauté sépharade d'Europe après Amsterdam et était devenu le centre de l'imprimerie hébraïque. Au bout de quelques mois, rabbi Yéhouda reprit sa route, et arriva finalement à Jérusalem en 1759. Dans l'ambiance de la ville sainte, il se consacra uniquement à l'étude et à l'écriture. La tradition raconte qu'il étudia dans la yéchiva "Knesset Israël", fondée par rabbi Haïm Benattar peu avant sa mort, et que l'illustre rabbin marocain venait étudier avec eux, mais que seul, rabbi Yéhouda pouvait le voir, les autres n'ayant pas le privilège de sentir sa présence. Il devait y mourir deux ans plus tard, laissant une oeuvre littéraire considérable, en tout une dizaine d'ouvrages. Son chef-d'oeuvre le plus connu dans tout le monde juif, "Bet Yéhouda" (Livourne, 1746), est un commentaire du Shoulhan Aroukh et contient le recueil le plus complet des coutumes religieuses particulières à la communauté d'Alger, devenu la source de référence par excellence de tous les rabbins du Maghreb. Il laissa quatre fils qui furent tous des rabbins célèbres: Yossef, Abraham, Moché et Itshak.
- YOSSEF:
Fils aîné de rabbi Yéhouda, il édita à Livourne un des derniers livres de son père, "Kol Yéhouda".
- ABRAHAM:
fils cadet de rabbi Yéhouda. Il monta enfant avec son père à Jérusalem en 1759. Après de brillantes études dans la Yéchiba de la ville sainte, il fut envoyé comme émissaire de Jérusalem au Maghreb. A la fin de sa mission, il décida de rester à Alger, où il mourut en 1792.
- YAACOB-MOCHE:
Le plus célèbre des fils de rabbi Yéhouda. Il monta enfant avec son père à Jérusalem. Il fut envoyé en 1778 comme émissaire de la ville sainte au Maroc où il fut reçu comme le fils d'un grand saint. C'est ainsi que lors de son passage à Meknès, le grand poète, rabbi David Hassine, lui dédia un poème élogieux, reproduit dans son recueil "Téhila lé David". L'accueil fut encore plus chaleureux et émouvant lors de son retour dans sa ville natale, Alger, en 1782, où il retrouva son frère Abraham. A la fin de sa mission, il fut appelé par la communauté de Ferera, en Italie, à lui servir de guide spirituel, poste qu'il occupa pendant plus d'une vingtaine d'années. Son rêve de revenir à Jérusalem put enfin se réaliser avec l'aide du grand mécène italien, Yéhizka Manouah״ qui finança la création d'une Yéchiba sous sa direction. En 1806, il fut le premier originaire du Maghreb à accéder au poste de grand rabbin de Jérusalem, le Richon-le-Sion. C'est à ce titre qu'il reçut, lors de son passage à Jérusalem, le grand écrivain français Chateaubriand, qui relate sa rencontre avec le grand rabbin dans son livre "Itinéraire de Paris à Jérusalem". D'une extrême humilité, il interdit dans son testament d'exagérer ses mérites dans les élégies et demanda de n'inscrire sur sa tombe que la mention: "Il a toujours recherché la justice et préservé son bon renom." A sa mort, en 1817, il laissa une oeuvre considérable, dont "Derekh Haïm" (Livoume, 1790), le recueil de ses sermons, qui rencontra un grand succès et fut réédité à plusieurs reprises. Citons encore, "Hatarat nédarim", sur les serments, publié à Livourne en 1790. Il laissa deux fils: Abraham et Yossef.
- ABRAHAM:
Fils de rabbi Moché Yaacob. Il continua la tradition familiale, et fut envoyé comme émissaire de Jérusalem en Afrique du Nord.
JOSEPH:
Fils de rabbi Moché Yaacob. Il commença par aller dans les pas de son illustre père et fut envoyé comme émissaire de Jérusalem en Europe. A la fin de sa mission, au lieu de revenir à Jérusalem, il devait se convertir en 1832 au christianisme et resta en Europe.
LEON AYAS:
Un des premiers Juifs engagé comme soldat-interprète par les troupes d'occupation françaises dès 1830. Il participa à un grand nombre de combat contre les rebelles, et réussit en 1845 à capturer un des lieutenants d'Abdel-Kader. Il trouva la mort en 1846 près d'Oran, à la suites de blessures sur le champ de bataille.
GERMAIN:
Historien et professeur d'histoire à l'Université de Rabat, né à Berkane en 1915, mort à Rabat en 1990. Auteur de nombreuses études sur l'histoire du Maroc dont sa thèse de doctorat: "Les origines de la guerre du Rif' (Paris, 1979). "Le Maroc: bilan d'une colonisation" (Paris, 1956), "Etudes d'histoire marocaine" (Paris, 1979), recueil de documents d'archives. Il dirigea jusqu'à sa mort la prestigieuse revue d'études historiques marocaines, Hesperis-Tamuda. Au colloque d'Identité et Dialogue, tenu à Paris en 1978, il fit une communication sur la recherche au Maroc sur le judaïsme marocain.
GIL BEN AYCH:
Ecrivain français, né à Tlemcen, auteur de la "sépharadité comme handicap". Son cycle de quatre romans sous le signe "de la découverte de l'amour et du passé simple" a pour cadre, Paris et pour nostalgie, une Algérie imaginaire. Le premier est un roman inspiré du folklore pied-noir: "L'essuie-main des pieds" (Paris, 1981 ), sur "Le décalage et la réinsertion en France d'un enfant pied-noir avec son accent et son jargon". Le livre fut adapté au theatre et joué sur la scène parisienne. Le second livre, "Le voyage de mémé", récit d'une vieillesse déracinée, est un roman au style hilarant qui rappelle Albert Boujenah, sur une grand-mère qui ne veut rien oublier de sa Tlemcen natale.
ALAIN:
Fils d'isaac. Journaliste, directeur de journaux et éditeur à Paris, né à Alger en 1930. Fondateur et directeur depuis 1961 de l'agence de presse Alain Ayache, qui édite des titres aussi populaires que "Spécial Dernière", "Le Meilleur", "Lettre juridique du Commerce et de l'Industrie", "La Gazette de la Bourse", "Réponse à tout", "Le journal des courses". Auteur de plusieurs romans, essais politiques et critiques d'art, dont "Monsieur Y." (Paris,1965)
- "Le guide de Colombey" (Paris, 1966)
, "Les citations de la révolution de Mai" (Paris, 1968), "Paysage de l'art contemporain" (Paris, 1989), "Le visage dans l'art comtemporain" (Paris, 1990).
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה
פטירת האם והתינוק
פטירת האם לאחר הלידה עלולה להשפיע על בריאות התינוק וכוח הישרדותו, ולעתים נפטר התינוק לאחר אמו. כך אירע בלוב במאה ה־19 ״אלמנה נישאת לבעל שני ונתעברה וילדה, ומחמת קושי הלידה מתה אחר שלשה או ד׳ ימים והבן שילדה גם הוא מת אחר ג׳ או ד׳ ימים אחרים״ (אברהם אדאדי, ׳ויקרא אברהם׳, אהע״ז, סי׳ כד).
במחצית השנייה של המאה ה־18 או תחילת ה־19 דן ר׳ רפאל בירדוגו במעשה בו היולדת נפטרה והתינוק חי עשרים יום לאחר הלידה והיה ״יונק כשאר הבריאים ומת״(׳משפטים ישרים׳, ח״ב, סי׳ צד).
״דרוש שדרשתי על אשה שמתה היא ובנה שעת לידתה רח״ל [רחמנא ליצלן] והיתה בת חשובים״ (חיים אליהו שטרית, ׳מלל לאברהם׳, ח״ב, דף רעט, ע״ב-רפג).
על יולדת שנפטרה, וזמן קצר אחריה נפטר התינוק לפני שמלאו לו 30 יום, כתב ר׳ יצחק אבן דנאן (׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף עב, ע״ב, סי׳ יב). במחצית השנייה של המאה ה־19 אירע במרוקו שאשה שהתעברה מבעלה השני וחלתה חוליה ובעת לידתה ילדה בן זכר והמיילדת אמרה כי גמרו שערו וציפורניו אלא שיש ספק אם שלמו חדשיו. ותכף ללידתו נפטרה האשה וחי הבן אחריה כמו ד׳ ימים ומת גם הוא (שלמה בירדוגו, ׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ י, דפים יא ע״ב-יב ע״א).
תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה וריבוי סבעי
עד הזמן החדש היתה תמותת התינוקות והילדים גבוהה, בגלל תנאי המצוקה, מחסור במזון ובתרופות.
למרות זאת קבע החכם במרוקו, בן המחצית השנייה של המאה ה־19, כי ״רוב נשים יולדות ולד של קיימא״. (שלמה בירדוגו, ׳אם למסורת׳, דף כט, ע״א).
הדיונים בספרות התשובות, המוסרת מידע על פטירת תינוקות, עוסקים בשני נושאים:
א. האם מתאבלים על תינוק:
ב. האם על האם להתייבם.
בנושא הראשון היו חלוקים בני ארץ ישראל עם בני מזרח [בבל]. האחרונים אינם מתאבלים על תינוק עד שיהא בן ל׳ יום, ובני ארץ ישראל אפילו הוא בן יומו הרי הוא כחתן שלם (מ. מרגליות, תרצ״ח, עמי 75, 94).
על פי הדין: ״תינוק כל שלשים יום ויום שלשים בכלל אין מתאבלים עליו אפילו גמרו שעריו וצפרניו, ומשם ואילך מתאבל עליו״ (שו״ע או״ח, סי׳ תקכו, ס״ק ט. לפי השו״ע, יור״ד, סי שעד ס״ק ח, ובס״ק ט: ״יש מי שאומר דתאומים שמת א׳ מהם תוך שלשים יום והשני חי ומת אחר ל׳ יום – אין מתאבלין עליו״).
בספרות התשובות מצויות עדויות על תינוקות שנולדו מתים, אחרים שנפטרו כעבור זמן, בגילים שונים.
במקור ממרוקו מהמחצית הראשונה של המאה ה־18 מסופר על אשה שנשואה קרוב ל־17 שנים ויש לה רק ילד בן שלוש, וכי ״היא יולדת וקוברת״. לא ברור אם נולדו ללא רוח חיים, נפטרו מיד לאחר הלידה או כעבור זמן (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רד).
נולדו תינוקות מתים. בתשובות יעב״ץ מדובר בתינוקת שנולדה לשמונה חודשי הריון ״ומצאוה מתה״, כלומר נולדה כשהיא מתה (שם, ח״א, סי׳ רסג).
ברבע הראשון של המאה ה־19 נדון מעשה ביהודי שנהרג על ידי ליסטים ״והניח אשתו מעוברת… ותקש בלדתה ילדה בת מתה״. השאלה היתה האם יכולה להתיבם לאחי בעלה או שאין דינה אלא לחלוץ. הדין הנ״ל בשו״ע אהע״ז סי׳ קנו, ס״ק ד, בהקשר ליבום, צוטט גם כאן (יעקב בירדוגו, ׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ פח). במאה ה־19 היה מעשה בצפרו באדם בשם יצחק אסבאג שנפטר בעת שאשתו היתה בהריון, והיא ״ילדה בת מתה״(רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, אהע״ז, סי׳ לט).
שאלה דומה נשאל ר׳ שלום משאש, על ג׳אמילא אלמנת אברהם בן דוד ״שנהרג מקרוב על ידי לסטים בדרך הליכתו לאהלי קדר… ובן אין לו והניח אשתו הנזכרת מעוברת ויש לו אח… ותקש בלדתה, ילדה בת מתה שלמה בשערה ובצפרניה, אם יכולה להתיבם״. החכם ציטט את השו״ע אהע״ז, סי׳ קנו, ס״ק ד, שצוטט לעיל, ולפי זה היא פטורה מיבום כנ״ל (׳דברי שלום׳, אהע״ז, סי׳ ז).
ר׳ רפאל אנקאווא דן במצב בו נפטר בעלה של האשה בהריון, ״וכשכלו ימי עיבורה ילדה יליד מת קודם שיצא לאויר העולם״(׳תועפות ראם׳, סי׳ צח).
תינוקות שנולדו טרם זמנם או חלשים ונפטרו כעבור זמן קצר
אלה היו פגיעים במיוחד, באשר התנאים המיוחדים הדרושים לפגים עדיין לא היו ידועים. יעב״ץ כתב על אשה שילדה תינוקת לשבעה חודשים וחי הוולד 19 ימים ונפטר (׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ קלד). המיילדת נקראה כאשר תינוק נפטר ומסרה חוות דעתה: ״אשת מימון עמאר שילדה אחר מות בעלה ולד, והעידה המילדת וכל העומדים שפתח עיניו ופעה ומת ושהיה שלם בשערו ובצפרניו ודאי שהחיה [המיילדת] נאמנת״(פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, סי׳ קמג: וכן שלמה בירדוגו, ׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ י).
חכמי מכנאס ממשפחת בירדוגו דנו בחיבוריהם בנושא זה
ראובן שנפטר ללא בנים ״והניח אשתו מעוברת וילדה ולד שנגמרו סימניו ובצאתו מרחם אמו היה בו קצת חיות והיו הנשים עושין לו סימנים להחיותו ותכף פקח עיניו ומת״(מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, הלכות יבום, סי׳ קנד).
לאשה נולד בן ולאחר הלידה נפטרה האם, ״והיה הבן מתנוונה והולך בתוך שלושים יום ומת לאחר שלשים יום״(רפאל בירדוגו, ׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ שלד). ר׳ פתחיה בירדוגו כתב על משפחה בה אחרי מות האב ילדה אשתו תינוק, שנפטר לאחר שלושה חודשים (׳נופת צופים׳, סי׳ שכג).
במאה ה־20 מסר חכם על קטן שחי אחרי אמו שישה עשר יום ונפטר (שלמה הכהן אצבאן, ׳ויאסוף שלמה׳, חו״ם, סי׳ סז). תינוק נפטר מיד אחרי מילתו בכפר איליג׳ (מ. בוגנים, 1999, עמי 15).
אליעזר בשן-היהודים במאה ה-19 והמסיון האנגליקני
הקמת בסיס קבוע במוגדוד בראשותו של גמצבורג ב־1875
כשבע עשרה שנים פעל גינצבורג בהצלחה באלג׳יריה." לאחר מכן נשלח יחד עם מיסיונרים אחרים למוגדור, והגיע אליה ב־1875. סיבת עזיבתו את אלג׳יריה הייתה שנויה במחלוקת שנים לאחר מכן. בואו למוגדור פתח תקופה חדשה ואינטנסיבית בפעילות האגודה הלונדונית במרוקו.
זו הפעם הראשונה שיש במרוקו בסיס קבוע של אגודה אנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים. נינצבורג כתב ב־1880, כי עד בואו לא היה אף שליח אחד של המיסיון ברחבי מרוקו, ״שבה חיו שמונה מיליון תושבים ומהם חצי מיליון יהודים״ (כאמור, מספרים מופרזים).
הוא לא דייק, שהרי כבר בשנות ה־30 של המאה ה־19 פעל בה שליח של האגודה הבריטית להפצת הנצרות בין היהודים, בשנות ה־40 פעל שליח האגודה הלונדונית א׳ לוי, ואחריו בשנות ה־50 — מרקהיים — כפי שתיארנו בפרק הקודם — אבל פעילותם הייתה אקראית ולא רצופה. יצוין, כי רק לאגודה הלונדונית היה מימון מובטח לפעולותיה, לכן הצליחה לייסד בסיס קבוע במוגדור, לעומת אגודות פרוטסטנטיות אחרות שחלקן החלו לפעול במרוקו בשנות ה־80 של המאה, והיקף פעילותן היה מוגבל.
בחירתה של מוגדור כמרכז לפעולות המיסיון היא פרי החלטתו של גינצבורג, ולא של האגודה ששלחה אותו. כך כתב ב־1880, ונימק החלטתו בכך שבמוגדור חיים לפחות 10,000 יהודים מתוך כלל 25,000 התושבים.
יש הערכות שונות על מספרם של היהודים שחיו בשנים אלה במוגדור, הן נעות בין 5,000 ל־11,000, וכן על מספר התושבים הכללי בעיר, בין 13,000 ל־22,000. אולם אין ספק שזו הייתה הקהילה האמידה ביותר במרוקו בתקופה זו. לפי מקור אחד היה בה רוב יהודי, ואף אם יש בדבר הפרזה, הרי זה מעיד על משקלם של היהודים.
דומה שהסיבה העיקרית לבחירתה של מוגדור על ידי גינצבורג, הייתה העובדה ששיעור האנגלים בקרב האירופים שהתגוררו בה, היה גבוה. כפי שנראה להלן מספרן של החברות האנגליות עלה על אלה של בני מדינות אחרות.
ב־1871 התגוררו בעיר 171 אנגלים, שהשתייכו לכנסייה האנגליקנית, ואילו בערים אחרות התגוררו בעיקר אירופים קתולים. ראש המשלחת נהג לנהל את הטכסים הדתיים לקהילתו האנגלית, וגינצבורג הניח כי האנגלים והקונסול שלהם יסייעו בפעילותו המיסיונרית בקרב היהודים, אך הנחה זו התבדתה.
גינצבורג טען שלא בחר עיר זו בגלל יופייה. הוא מכנה אותה ״עיר עלובה״ השוכנת על חולות, קרוב לשפת הים, ללא צמחייה, ללא עץ או פרח בסביבתה, והיא אינה נוחה למגורים בגלל היתושים השורצים בה. את בחירתו בה הדריכה השאיפה למלא את ״שליחותו הקדושה״.
ייחודה של מוגדור
הפיכתה של מוגדור ( הידועה גם בשמה אצווירה = המבצר הקטן ) למרכז מסחרי ולנמל סחר עם אירופה החשוב ביותר באוקיינוס האטלנטי, היא פרי יזמתו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757), ששאף לפתח את ארצו מבחינה כלכלית.
הוא סגר את נמל אגאדיר, ובמקומו בנה נמל חדש על חורבותיה של עיר פורטוגלית ממערב למראכש. הסולטאן תבע מהאנגלים בגיברלטר שישלחו לו מהנדס לבניית הנמל. נשלח אליו הארכיטקט הצרפתי קומו שישב בגיברלטר, ומ־1760 , במשך שבע שנים, נבנה הנמל תחת פיקוחו, ״בשלוש השנים שנותרו עד סיום המלאכה הועסקו בכך מהנדסים ואומנים אירופים אחרים. נמל זה הפך לנמל העיקרי ליצוא של חומרי הגלם המצויים בדרומה של מרוקו, בעמקי הסוס והנון, בדרעה ובנאות המדבר בסהרה. בין המוצרים שיוצאו היו עורות תיישים, שמן, שעווה וגומי. הסולטאן תבע שסוחרים וקונסולים אירופים יתיישבו במוגדור ויפתחוה, וכפיתוי העניק ליצואנים הנחה במכס.
העיר משכה אליה סוחרים אירופים, וגם יהודים יסדו שם בתי מסחר. הם תרמו רבות לשגשוגה הכלכלי של העיר בדורות הבאים ובמאה ה־19. הם שימשו מתווכים, תורגמנים לסוחרים האירופים, וכן יצואנים ויבואנים עצמאיים שניהלו קשרי סחר עם לונדון, מנצ׳סטר, וארצות אירופה, ומהם היו ״סוחרי המלך׳ — חוכרי מונופולים מלכותיים של מוצרים מסוימים.
משקלם היה כה מכריע עד כי בעשור השני של המאה ה־19 נכתב כי רוב הסחר הבריטי מנוהל על ידי ארבע משפחות יהודיות. בתחילת שנות ה־50 של המאה ה־19 פעלו במוגדור 24 יהודים מתוך כלל 39 ״סוחרי המלך״. לפי דו״ח מ־1866 פעלו שם 30 חברות יהודיות, לעומת שבע מוסלמיות, 11 של אנגלים, שתיים של ספרדים, אחת איטלקית ואחת צרפתית. בראשית שנות ה־80 פעלו בעיר 50 חברות, מתוכן 30 יהודיות.
מן השגשוג הכלכלי נהנו משפחות מועטות, שהעושר והמונופול שלהן עברו מדור לדור. אלה היו יהודים שהיגרו ממרוקו לגיברלטר או לאנגליה ואחר כך חזרו למוגדור בתור אזרחי בריטניה, או מקומיים שקיבלו תעודות חסות של בריטניה או של מדינות אירופיות אחרות, ומכוח זה היו פטורים מתשלום מס גולגולת ומההגבלות שחלו על אחיהם לפי ״תנאי עומר״.
כל אלה גרו בבתים מרווחים ב״קסבה״, הרובע שבו גרו גם האירופים. לפי מקור מהעשור השני של המאה ה־19 חיו בקסבה עשרים משפחות יהודיות עשירות. בין היהודים העשירים היו בעלי חסותה של ארצות הברית, שקנו עבדים מידי מוסלמים, דבר שעורר ביקורת של האגודה הבריטית נגד עבדות.
לפי דו׳׳ח שמסר מנהל בית הספר של כי״ח בטנג׳יר, מר הירש, ב־1873, התגוררו בקסבה של מוגדור 800 עד 1,000 יהודים, לעומת 7,000 במלאח. הוא מציין גם שיהודי הקסבה מתעלמים ממצוקת אחיהם במלאח.
ארבע שנים לאחר מכן פורסם דו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח במרוקו, שבו בין השאר, הוא מותח ביקורת על 12 משפחות של גבירים, העושים עסקים עם הסולטאן, מתנשאים מעל אחיהם, ומעוררים את זעמו של הרב הראשי בשל התעלמותם מאחיהם וזלזולם בהלכות, המתבטא בשתיית יין נסך אירופי.
לעומתם, בני שכבת הביניים והמעמד הנמוך לא רק סבלו ממחסור, אלא נאלצו לשלם מס גולגולת ומסים שרירותיים לשלטונות. תנאי המגורים שלהם במלאח, שממנו נאסר עליהם לעבור לרובע אחר, היו גרועים וצפופים. לפי נתונים משנת 1875 הצפיפות הגיעה בממוצע ל־4.5 נפש לחדר.
היו בתים שבהם גרו 20-18 נפשות בחדר. ביומנים של מבקרים מבני ברית ונוכרים מתוארים הלכלוך במלאח, הילדים המתרוצצים שם עירומים או בבלויי סחבות וללא השגחה. פער זה בין העניים הרבים במלאח לבין העשירים יצר מתיחות חברתית ועורר זעם אצל השכבות הנמוכות.
היזמות בין שנות ה־70 לשנות ה־90 של המאה על מנת לשפר את התנאים במלאח ולהרחיבו והתרומות שהושגו למטרה זו, לא פתרו את הבעיה. החלכאים והנדכאים היו אפוא טרף קל להשפעה מיסיונרית, שאמצעיה התבטאו גם בסיוע חומרי.
ברנרד לואיס- היהודים בעולם האסלאם-האסלאם ודתות אחרות
מלבד מסים היתה עוד מגבלה כלכלית, שלעתים קרובות הכבידה מאוד על הנתינים הלא־מוסלמים, ומקורה בחוקי הירושה. הכלל המקובל בחוק המוסלמי היה, שהשוני בדת מהווה מחסום בפני ירושה. מוסלמים לא יכלו לרשת מד'מים, ולימים לא יכלו לרשת ממוסלמים. מומר לאלסלאם אינו יכול איפוא לרשת את קרוביו שלא התאסלמו, ובמותו רק יורשיו המוסלמים יכלו לרשת אותו. אם הוא חזר לפני מותו לדתו הקודמת, הוא נחשב לכופר בעיקר ונכסיו הוחרמו. הכלל שמוסלמי אינו יכול לרשת ד'מי, אף־על־פי שנתקבל על־ידי ארבע האסכולות המוסמכות של המשפט המוסלמי, לא היה מקובל על כל חכמי המשפט הדתי.
אחדים מביניהם טענו שבירושה, כמו בנישואים, מן ההכרח שיהיה אי־שיוויון, ובעוד ד'מי אינו יכול לרשת מוסלמי, יכול מוסלמי לרשת ד'מי. משפטנים שיעים אחדים אף הרחיקו לכת וטענו, שיורש מוסלמי הוא תמיד בעל זכות קדימה על־פני יורשים ד'מים, ובמותו של ד'מי המשאיר אחריו יורשים ד׳מים אחדים ויורש מוסלמי אחד בלבד, רק זה האחרון זכאי לירושה כולה. אכיפת כלל זה, בעיקר בעתות של התאסלמות מתוך כפייה, יכלה להסב סבל רב. היא היתה נושא שכיח להתמרמרות בין יהודי איראן.
בניהול ענייניהם הפנימיים נהנו בדרך כלל הד׳מים ממידה של אוטונומיה, בהיותם כפופים למרותם של נגידים ושופטים משלהם, ולפחות בענייני משפחה, אישות ודת התנהלו חייהם על־פי תורתם. ביחסים שבין ד'מים למוסלמים לא היה שיוויון. מוסלמי יכול לשאת אישה דימית חופשייה, אולם גבר ד׳מי אינו יכול לשאת אישה מוסלמית. מוסלמי יכול להיות בעליו של עבד ד׳מי, אולם לד׳מי אסור להחזיק עבד מוסלמי. בעוד שמן האיסור השני התעלמו לעתים קרובות, האיסור הראשון, שנגע בנקודה הרבה יותר רגישה, נשמר בהקפדה יתרה וכל עבירה עליו נענשה בחומרה, ואף היו רשויות שפסקו בגינה גזר־דין מוות. מצב דומה היה קיים בחוק של האימפריה הביזנטית, ולפיו נוצרי יכול היה לשאת אישה יהודייה, אולם יהודי לא יכול היה לשאת אישה נוצרייה, והעונש על כך היה הוצאה להורג. כמו־כן נאסר על היהודים בביזנטיון להחזיק עבדים נוצרים בכל נסיבות שהן. חוקי המדינה המוסלמית סיגלו את מעמד נתיניה הנוצרים והיהודי, למעמדם של הנתינים היהודים בביזנטיון, אולם בהקלות מסוימות לשתי העדות. עדות של דמי לא היתה קבילה בבית דין מוסלמי, ומרבית האסכולות – אך לא החנפית קובעות ערך נמוך יותר לדמים מאשר למוסלמים בתשלום פיצויים או דמי כופר ע׳ פגיעה.
מצד שני, למעט העול הכספי ולפעמים מגבלות הירושה, לא הוטלו על הד׳מים כי מגבלות כלכליות. לא היו עיסוקים סגורים בפניהם ולא נכפו עליהם עיסוקים אחרים לא היו מקצועות מוגבלים ומלבד חִגַ׳אז, ארץ הקודש המוסלמית, ואזורי קדושה מעטים במקומות אחרים, לא היו מקומות שהיה אסור להם להתיישב בהם. חוץ ממרוקו ולפעמים גם איראן, לא הוגבלו הדמים לגטאות במובן הגיאוגרפי והמקצועי כאחד אף־על־פי שנוצרים ויהודים נטו ככלל להקים לעצמם שכונות נפרדות בערים המוסלמיות, היתה זאת התפתחות חברתית טבעית ולא מגבלה חוקית כמו בגטאות של אירופה הנוצרית.
יוצא מן הכלל יחיד חשוב בתקופה הקדומה היה החלטתו של הח׳ליף עמר הראשון לגרש את היהודים ואת הנוצרים מחצי־האי ערב, כך שהאסלאם יהיה האמונה היחידה והבלעדית בארץ מכורתו הקדושה. נראה שהחלטה זאת נגעה רק לחג׳אז, משום שקהילות של יהודים, ולמשך זמן מה גם של נוצרים, נשארו בדרונ חצי־האי ערב ובמזרחו.
ואולם, בדומה לדרך שבה נטו המיעוטים להתיישב במקומות מסוימים, כך הם גב התרכזו במקצועות מסוימים ובמיוחד באותם מקצועות שחייבו כישורים שהמוסלמים נזקקו להם, אך חסרו אותם או שלא היו מעוניינים לרוכשם. בתקופה מסוימת היו הד'מים שקועים בעסקי מסחר וכספים, עיסוקים שחברות צבאיות בעלות תודעה של גבורה בזו להם; בתקופות אחרות, בעיקר במאות השנים המאוחרות יותר, הם היו מיוצגים היטב במה שניתן לכנות המקצועות המלוכלכים. בין אלה היו עיסוקים כגון ניקוי בורות השפכים וייבוש תכולתם להסקה – עיסוק יהודי נפוץ במרוקו, בתימן, בעיראק, באיראן ובאסיה התיכונה. היהודים היו גם בורסקאים, קצבים, תליינים ובעלי עיסוקים בזויים ובלתי נעימים אחרים.
ברנרד נוסף לעבודות השחורות המקובלות כללו עיסוקי הד'מים גם עיסוקים שעבור מוסלמי אדוק היו בבחינת עיסוקים שרצוי להימנע מהם, כלומר, כאלה שחייבו מגע עם כופרים. בשל כך נמצא לעתים אחוז גבוה של לא־מוסלמים במקצועות כגון דיפלומטיה, מסחר, בנקאות, תיווך וריגול. אפילו המקצועות הקשורים בעיבוד זהב וכסף והמסחר בהם, מקצועות הנחשבים יוקרתיים במקומות רבים בעולם, היו בעיני מוסלמים אדוקים פגומים ונתפסו כמסכנים את נשמתם בת־האלמוות של העוסקים בהם.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט-מקורות ועריכה
- פירוש המילים: השמות הנוהגים בהוראתם הרגילה מובאים ללא כל הסבר. ערכים הטעונים הסבר הם בעיקר שמות פוליסמיים או שמות שקיבלו משמעות חדשה או משמעות נוספת על הקיימת. בכל מקרה נרשמה רק המשמעות המתאימה לטקסט, ועל פי רוב זהו הסבר, ולא הגדרה מילונית. ההגדרה של הערך אב, למשל, תהיה חודש אב (ולא: החודש האחד-עשר בלוח העברי). איכה – מגילת איכה¡ פרק — פרקי אבות¡ מטה — מיטת המת¡ חברה — חברה קדישא.
פּוֹלִיסֵמִי : ל (ת') [מיוונית: poly הרבה semasia + משמעות] [בבלשנות, בסמנטיקה] רַב-מַשְׁמָעִי, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַשְׁמָעִים אֲחָדִים (אוֹ רַבִּים): מִלִּים פּוֹלִיסֵמִיּוֹת הֵן לְמָשָׁל הַמִּלִּים "חַמָּה", "פָּקַד", "תַּרְבּוּת".
רישום הדוגמות: כל ערך מכיל דוגמה אחת או יותר בציון המקור, המראה כיצד משתלב היסוד העברי בתוך המשפט הערבי. הדוגמה מתורגמת באופן מילולי עד כמה שאפשר, אך התרגום מותאם בתחבירו למבנה העברי. במקרים שאין התאמה מובא התרגום המילולי בסוגריים מרובעים: צבור זרבאנין = הציבור ממהר [מילולית: ממהרים](ק״מ לז, נז). הסוגריים המרובעים משמשים גם במקרה הצורך להוספת ההקשר המקיף יותר שבו נתונה הדוגמה: האד לעשיר מא ענדוס גבורת אנשים ־ העשיר הזה אין לו גבורת אנשים [ולא ייתכן שיהיו לו ילדים]. ויהדרו דין וחשבון די עולם הבא = [השמש פגש את הנפטר] ודיברו דין וחשבון של העולם הבא [בתרגום חופשי: הנפטר תיאר לשמש את מה שראה ושמע לאחר שנפטר].
כל אחת מהדוגמות מוסיפה בדרך כלל יסוד דקדוקי חדש. יסודות אלה מודגשים באות שמנה. היסודות המודגשים הם בתחום הכתיב: כתיבים חריגים , הכפלה (כגון כתבבה, מזזל)¡ חילופי אמות קריאה (כגון העולם הבה); מטנליזה (כגון אבי מיליך כלומר אבימלך); ראשי תיבות . בתחום המורפולוגי: שמות ברבים ובנקבה הנגזרים מן היחיד , שמות בצורני נטייה (כגון בן – בנו, מנוחה – מנוחתה); צורות בעלות מבנה מורפולוגי ערבי(כגון גמראת, גופהום)¡ רבוי עברי חריג (כגון תועליות). בתחום הסמנטי: צירופים מעורבים בעלי ייחוד סמנטי (כגון דאר לאורחים = פונדק לעניים הבאים מחוץ לעיר, מול למילה = בעל המילה כלומר אבי הבן הנימול)! כפלי לשון (כגון גבור קווי = גיבור חזק,דהיינו גיבור אמתי.
דוגמות שונות עשויות להצביע גם על תפקיד תחבירי שונה של היסוד העברי: קאלולו להאדאך לחסיד = אמרו לו לאותו חסיד . וליהודי לחסיד = היהודי החסיד . המילה חסיד בדוגמה הראשונה בתפקיד מושא, ובדוגמה השנייה בתפקיד לוואי תואר. בין היסודות התחביריים מודגשות תוויות היידוע הערבי גם אם המילה אינה מיודעת מבחינה פונקציונלית: עטאה לגזבר דלבלאד ואחד נפולא…־ גזבר העיר נתן לו פתק… . מא כאן פחאלו פלחוכמא פדאך אדור כאמל = לא היה כמוהו בחכמה באותו הדור כולו. וגם |ואחד לגוי כאנת פיה לגאוה = גוי אחד הייתה בו גאווה . ובצירופים מעורבים: צלטן דלאימורים = מלך האמורים . וגם סמעת זוז דלקולות = שמעתי שני קולות .
אותיות היחס העבריות (במקרים מסופקים הסתמכתי על הגייתם של האינפורמנטים ממראכש) – מודגשות, והערכיות – אינן מודגשות: ואחד עמלו פלארון = אחד [מהספרים] הוא שם בארון . יחדאז יעטיהום בשפע = יצטרך לתת להם [צדקה] בשפע . אבל צלליתי בשדים ־ התפללת לשדים . |יעמל תשובה מאהבה… = [האדם] יעשה תשובה מאהבה [־אהבת הי].אבל ואחד משליחים די ארץ ישראל ־ אחד מהשליחים מא״י . נדבה יעביהא בידו לגזבאר ־־ את הנדבה, יקח אותה בידו לגזבר . אבל סתת ליהוד לארבע רוחות העולם = [הקב״ה] פיזר את היהודים לארבע רוחות העולם .
אותיות היחס הערביות כן מודגשות כשהן חוצצות בין שני יסודות עבריים שיש ביניהם קשר תחבירי: ואחד לחכם פתורה ־ חכם בתורה [=רב] אלביות… חייבים בלמזוזה ־ החדרים [ששמים בהם פחם] חייבים במזוזה . יזיבוה אומות העולם ללמשיח ־ [מי שיישאר בגולה] יביאו אותו אומות העולם ל[מלך] המשיח . בדוגמה זו ל׳ השימוש מצטרף ללי היידוע . והוא אינו מודגש אבל ל׳ היידוע מודגש. ל׳ השימוש המזדהה עם ל׳ היידוע – מודגש תמיד: אוצל לאויר די נץ לבית = הגיע לאוויר של מחצית הבית .
Communautés juives Les Juifs de Ouarzazate et de sa région
http://www.ouarzazate-1928-1956.fr/le-territoire/communautes-juives/64-les-juifs-de-ouarzazate-et-sa-region.html
Juifs de la kasbah de Taourirt
Archives Balmigère
Si on prend la première carte d’Etat Major du Cercle de Ouarzazate (1931), on peut retrouver la liste des villages alentours de Taourirt où De Foucauld dénombrait des familles juives, à peine moins nombreuses que les Berbères et les Arabes réunis.
Tamassint : 18 familles;
Zaouïa Sidi Otman (Athmane) : 5 familles;
Tabount : 6 familles;
Tigemmi djedid (Tigemmijdid) : 2 familles;
Taourirt : 15 familles; Talmesla : 20 familles (le plus important des mellahs de Ouarzazate et le plus éloigné);
Aït Kedif : 10 familles.
Soit un total de 76 familles pour les sept mellahs recensés à Ouarzazate et autour.
En remontant la vallée de l’oued Imini chaque douar réunissait des familles juives. De foucauld indique des douars sur la rive droite, tout près d'Ouggoug, où débute la mine. Iril (Irhil) : 8 familles; Tagnit (Tagounit) : 2 familles; Afella Isli : 6 familles et Taskoukt : 5 familles.
Dès le début de l’exploitation de la mine, à l’ouverture de la route du Tichka, des familles juives vinrent s’installer dans les douars près d'Ouggoug Sainte-Barbe.
Il ne faut pas oublier que les Israélites étaient marocains de nationalité, qu'ils vivaient au Maroc depuis plusieurs siècles, certains étaient établis au Maroc avant que les Arabes apportent l'Islam en pays Berbère. D'autres familles étaient arrivées nombreuses en 1492 venant d'Espagne. Ils parlaient très bien les langues du pays comme l'a observé De Foucauld qui connaissait l'arabe et l'hébreu et s'était déguisé en rabbin du temps où un chrétien ne pouvait circuler librement dans les parties du Maroc non soumises au Sultan.
"Les Israélites du Maroc parlent l'arabe. Dans les contrées où le tamazirt est en usage, ils le savent aussi; en certains points le tamazirt leur est plus familier que l'arabe, mais nulle part ce dernier idiome ne leur est inconnu. Tous les Juifs lisent et écrivent les caractères hébreux; ils ne connaissent point la langue, épellent leurs prières sans les comprendre, et écrivent de l'arabe avec des lettres hébraïques. Les rabbins seuls ont appris la grammaire et le sens des mots et, en lisant, entendent plus ou moins. Les rabbins sont nombreux; sur cinq ou six Juifs, il y en a un. Ils se distinguent par leur coiffure; : ils s'enveloppent la tête d'un long mouchoir bleu qui encadre leur figure et dont la pointe retombe sur leurs épaules. Le titre de rabbin équivaut à celui de bachelier; sur dix rabbins, un à peine peut officier; le rabbin officiant, ou rabbin sacrificateur, a pour principal service d'égorger suivant le rite les animaux destinés à la nourriture des fidèles; puis il dit les prières à la synagogue, apprend à lire aux enfants, dresse les actes. On lui donne une légère rétribution et des morceaux déterminés des animaux qu'il tue. Les villes renferment plusieurs synagogues et de nombreux officiants. Il n'est pas de village ayant six ou sept familles israélites qui n'ait sa synagogue et son rabbin."
Ce texte de Charles de Foucauld est un document précieux, c'est la raison pour laquelle il est important de le citer. Un autre document le confirme; une curiosité linguistique pour les spécialistes des langues berbères a été révélée par le chercheur Haïm Zafrani. Une liturgie de la Pâque en tamazirt écrite phonétiquement avec des lettres hébraïques a été retrouvée. Il s'agit d'une pièce unique, la version intégrale en berbère de la composition liturgique récitée par les juifs au cours de la veillée pascale et dont le thème fondamental est l’histoire de la sortie d’Égypte, accompagnée du hallel (groupe des psaumes 113 à 118 qui entrent dans la liturgie des grandes fêtes et de certains jours solennisés). Les Juifs marocains de l'Atlas dans leur majorité connaissaient mieux le tamazirt que l'hébreu.
Cette méconnaissance de l'hébreu par le plus grand nombre et la connaissance générale de l'arabe et du tamazirt prédisposaient les juifs à rester au Maroc. En fait tous les juifs n'étaient pas dans la même situation. Les plus riches commerçants et surtout banquiers qui vivaient dans l'étendue des terres sous contrôle du Sultan étaient protégés car ils avaient su se rendre indispensables aux détenteurs du pouvoir politique ou judiciaire. Ailleurs, dans les zones rebelles à l'autorité Chérifienne, la vie des juifs comportait bien plus de risques.
De Foucauld nous parle de leurs professions; les mêmes que celles du début du Protectorat :
"Les Israélites, qui, aux yeux des Musulmans, ne sont pas des hommes, à qui les chevaux, les armes sont interdits, ne peuvent être qu' artisans ou commerçants. Les juifs pauvres exercent divers métiers; ils sont surtout orfèvres et cordonniers; ils travaillent aussi le fer et le cuivre, sont marchands forains, crieurs publics, changeurs, domestiques dans le mellah. Les riches sont commerçants, et surtout usuriers. En ce pays troublé, les routes sont peu sures, le commerce présente bien des risques; ceux qui s'y livrent n'y aventurent qu'une portion de leur fortune. Les Israélites préfèrent en abandonner aux Musulmans les chances, les travaux et les gains, et se contentent pour eux des bénéfices sûrs et faciles que donne l'usure. Ici ni peine ni incertitude. Capitaux et intérêts rentrent toujours. Un débiteur est-il lent à payer ? On saisit ses biens. N'est ce pas assez ? On le met en prison. Meurt-il ? On y jette son frère. Il suffit pour cela de posséder les bonnes grâces du qaïd; elles s'acquièrent aisément : donnez un léger cadeau de temps en temps, fournissez à vil prix les tapis, les étoffes dont a besoin le magistrat, peu de chose en somme, et faites toutes les réclamations, fondées ou non; vous êtes écouté sur l'heure."
שכבות הלשון בשרח המערבי-משה בר-אשר
כּלאם (״דְּבַר״): המלה משמשת בלשון הדיבור בהוראה של דיבור בלבד, והגייתה נבדלת במימוש הפונמה k ; זו נהגית בקביעות גמורה [<] בלשון השרח, אך בלשון הדיבור הגייתה לעולם היא [tlam]: [t].
הערת המחבר : 9- אני מביא את מסורות תאפילאלת על פי כתבי־יד שהוכתבו בידי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, ועל יסוד תעתיקים פונטיים שגיבשתי מהקלטות שנעשו מפיו(עם השלמות, בעת הצורך, מפי מסרנים נוספים). ראוי להדגיש, שהכתיב של הערבית המוגרבית יש בו זרויות רבות למי שרגיל לכתיב של הערבית היהודית בימי הביניים. (כל ההדגמות במאמר זה הן ממסורות תאפילאלת, פרט לאותם מקומות שצוין בפירוש שאין הדבר כך.)
הערה אישית שלי א.פ – בשיחה אחת עם פרופסור בר אשר נהג הוא לציין שהמידע שהוא מביא בהערות שלו, לא פחות חשוב מהטקסט עצמו…
- איוב ג, יא: ״לָמָּה לֹא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע — עלאס לאייס מן רחם״ נמות, מלּבטן כרגת ונתּוופא:; 3las 1ays man r-rhem nmut, mel-lbten xerzet u-nttufa
אפילו בפסוק קצר כזה משמשות כמה מלים שאינן בלשון הדיבור, והן שייכות לרובד הגבוה:
לאייס היא המלה הקבועה בשרח לתרגום המלים העבריות לא, אין, ואין לה כל אחיזה בלשון הדיבור.
וכך גם השם רחם (״רֶחֶם״) והפעלים כרגִ'ת (״יצאתי״), ונתוופא (״ואגוע״), אינם נוהגים בערבית המדוברת. אבל שני הפעלים הללו מובנים לקוראי השרח בתאפילאלת, שהכירו את הלהגים המוסלמיים. בערבית המוסלמית בתאפילאלת הפועל הראשון הוא הפועל הרגיל להבעת יציאה, והפועל השני נאמר על גוויעתם של אנשים נשואי פנים. בלהג היהודי המקומי בתאפילאלת שימשו הפעלים nezbed (״יָצָא״), מאת – neftar , mat (״נפטר״). זה האחרון שאול, כמובן, מן העברית.
- ודוגמה שלישית —
- איכה ב, כ: ״רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה: אִם-תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם-יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא ״
- — נדר יא אלּאהּ ולתהב למן עמלת האכּדא, אירא יאכּלו נּסא תמארהום ליסאסרא למכנתין, אידא ינקתל פמקדאס אלאה לאימאם ונבי
nder ya l-lah u-ltheb l-men cmelt hakda, ida yaklu n-nsa tmar-hum l-isasra l-mxennt-in, ida inktel f-mkdas l-lah l-imam u-n-abi
מי שלשונו כוללת רק את המאגר של הלהגים המקומיים של מרוקו בדורותינו יתקשה בכמה מלים בפסוק זה:
ולתהב (״והביטה״), שיש לה חלופה אחרת ולתבה (u-letbeh), היא כנראה צורה דיאלקטית של- إنتبه . ולא נתברר לי לפי שעה, אם הקריאות 1etbeh ,letheb משקפות צורה שהייתה חיה בלהג כלשהו במגרב או שיבוש שנשתבשה המלה מפי מסרנים. מכל מקום, איש מקוראי השרח לא הבין מה כיוון הפסוק העברי במלה הביטה, כששמע תרגום כזה. שכן גם המלה הערבית הייתה סתומה בפניו.
גם התרגומים של פִּרְיָם במלה תמארהום ושל כֹּהֵן במלה אימאם משקפים לשון גבוהה. לפרי משמשות מלים אחרות בלהגים המקומיים במרוקו, וכהן היא מלה שאינה מיתרגמת כמו ברוב לשונות היהודים זולתי בשרח; מי שתרגמה אימאם בעקבות רס״ג(אמאס) לא עשה שירות גדול לקוראיו.
LA TORAH ET SON ETUDE DANS LE HESED LE- ABRAHAM DE ABRAHAM AZULAI Roland Goetschel
LA TORAH ET SON ETUDE DANS LE HESED LE- ABRAHAM DE ABRAHAM AZULAI
Roland Goetschel
- Abraham Azulaï (1570-1643) né à Fès et qui vécut après 1613 en terre d'Israël figure parmi les personnalités les plus représentatives en ce qui concerne la transmission des idées et des doctrines qui se sont élaborées à Safed en particulier en ce qui concerne la kabbale de Moïse Cordovero mais aussi pour ce qui est de certains enseignements d'Isaac Luria. Parmi les thèmes abordés dans son Hesed le-Abraham, A. Azulaï consacre plus d'une vingtaine de pages à exposer ses vues concernant la nature de la Torah et la signification de son étude. Cela tant en ce qui concerne la destinée de l'individu que pour ce qui est de l'économie du peuple juif telle qu'elle apparait à son regard.
DE L'ESSENCE DE LA TORAH
Il aborde la question par deux considérations préliminaires. La première utilise le vocabulaire de l'ontologie pour mieux faire pièce à la philosophie de ses contemporains. Il déclare en effet que Dieu a créé la nature de l'existence conformément à sa volonté et non par nécessité et qu'il a fait accéder les essences à l'existence, on croirait entendre Leibniz, selon l'optimum de perfection possible. La diminution dans leur perfection provient d'elles-mêmes car c'est conformément à la disponibilité des étants que son épanchement et son essence se trouvent en elles. Si Dieu éloigne sa lumière et son épanchement d'elles, cela est dû à l'absence de leur disponibilité à son égard. La transcendance cherche elle toujours à conférer aux êtres le bien le plus achevé possible. A partir de là, Azulaï évoque la théurgie kabbalistique puisqu'il avance que les yihûdîm, les unifications, et la mise en liaison, qishûr, des mondes leur procurent ce souverain bien auquel ils aspirent et qu'inversement en leur absence l'épanchement divin s'écarte d'eux comme cela est attesté en maints endroits du Zohar. Puis il évoque la quadruple division des mondes. Le premier d'entre eux, celui de l'Atsilût, de l'émanation, reçoit la lumière de l'Eyn-Sôf sans écran, ni vêtement comme l'âme qui se répand dans tout le corps, les dix sefirôt sont le revêtement de cette lumière. Cela n'est pas le cas du restant des mondes auquels la lumière parvient à travers un écran et un vêtement. Le second monde dénommé monde du trône, 'ôlam ha-kissé, comprend également dix entités qui revêtent les dix précédentes et elles reçoivent la lumière de l'Eyn-Sôf par l'intermédiaire des dix entités de 'atsilûî. Le troisième monde est celui des anges, 'ôlam ha-mal'akhîm, ceux-ci reçoivent la lumière de l 'Eyn-Sôf par l'intermédiaire des deux écrans que constituent les deux mondes qui le précèdent. Le quatrième monde est celui des âmes 'ôlam ha-neshamôt, qui enveloppe le monde des anges et ces dernières reçoivent en bas l'influx de la lumière de l'Eyn-Sôf par la médiation du triple écran des mondes qui le précèdent.'
Dans son second préliminaire, Azulaï établit une correspondance entre les êtres du monde inférieur et ceux du monde de la création, de la formation et de la fabrication. Deux genres englobent trois mondes, c'est le cas des végétaux et des animaux. Par le sacrifice et l'encens qui incluent ces deux genres, les trois mondes en question se trouvent reliés l'un à l'autre et unifiés. Pour ce qui est du genre humain, il est le seul à englober les quatre mondes, celui de l'émanation compris. De là découle qu'il est le seul à unifier les sefïrôt de l'émanation à travers son intentionnalité, sa kawwanah. C'était là la nature du culte pratiqué par le prêtre en offrant adéquatement l'encens ou le sacrifice, sinon ces actes viennent à l'inverse nourrir les qelipôt, le côté du mal. L'homme est dans chacun de ses actes cultuels placé devant l'option: s'ouvrir à la sainteté ou au contraire laisser le champ libre au mal.
Si chacun des préceptes est à l'origine d'une hit'ôrerût, d'un effet théurgique, il y a cependant une supériorité de la Torah sur "l'éveil" suscité par les préceptes: car les puissances extérieures, autrement dit les forces du mal, peuvent avoir une prise sur l'effectivité des mitswôt, car si l'homme a commis une faute, celle-ci fera obstacle à l'effectivité du précepte conformément à la maxime des Sages: "Le péché éteint le précepte mais n'éteint pas la Torah". En langage kabbalistique, la flamme du précepte qui est comparé au lumignon peut être éteinte par la faute car les préceptes sont du niveau de Malkhût sur lequel le mal est capable d'étendre son emprise, ce qui n'est pas le cas pour la Torah qui se situe au niveau de Tif'eret. C'est tout à l'inverse le péché qui se trouve aboli par l'éveil que provoque l'étude de la Torah laquelle permet que le monde subsiste. Il rapporte également au nom de R. Isaac Luria que l'étude de la Torah est préférable au jeûne.
ישיבת "חכמי צרפת " באקס לה בן וישיבת "עץ חיים " בטנג'יר
הרב וולטנר שהשתקע בטנג׳יר, הקים בה כאמור את ישיבת ״עץ חיים״, כולל לרבנים, בית מדרש למורות בית־יעקב, תלמוד תורה ובית ספר תיכון שהקנה השכלה אלמנטרית, ותעודה המאשרת עשר שנות לימוד (brevet). כלומר, בטנג׳יר שבמרוקו הוקמה קריה חינוכית שלמדו והתחנכו בה ברוח הישיבות החרדיות ממזרח אירופה. ישיבת ״עץ חיים״ מוקמה בבניין שנתרם על ידי הארכיטקט שמואל טולדנו בשכונת מגורים מכובדת, והוא גם לימד בהתנדבות מתמטיקה בשנותיה הראשונות. הישיבה נפתחה עם שבעים תלמידים והגיעה תוך זמן קצר למאה תלמידים בקירוב.
בתזכיר שהוגש לג׳ויינט ובו בקשה לקבלת תקציב, מצויין כי מטרת הישיבה ״להחזיר עטרה ליושנה״. בתזכיר נכתב שעולם התורה של יהדות מרוקו איבד את ההנהגה התורנית עקב ירידה מתמשכת ברמת לימוד התורה, ומטרתה של ישיבת ״עץ חיים״ היא למלא את החלל שנוצר על ידי חיזוק לימודי הקודש בצירוף מעט לימודי חול. הרבנים והמורים היו בעלי השכלה כללית רחבה, ודיברו בשפת אנשי המקום כדי לזכות באמונם. כוונתם היתה למשוך לישיבה תלמידים בגילאי 19-16 אשר לפני הצטרפותם לישיבה כבר השלימו את לימודי החול שלהם, ועתה יוכלו להקדיש עצמם ללימודי קודש בלבד. תוכניתם של המייסדים היתה להכשיר במהירות יחסית קאדר של רבנים ומורים ברמה גבוהה. ואולם הישיבה התקשתה לגייס תלמידים ברמה ובגיל המבוקשים, ועל כן גייסה תלמידים בגילאי 16-13, שתוכננו עבורם גם לימודי חול במשך שלוש שעות לימוד ביום. לימודי החול שהונהגו היו, מתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה, צרפתית ועברית. להנהגת לימודי החול היה גם פן מעשי. לולא הונהגו לימודים אלה, ההורים היו מתנגדים לשלוח את ילדיהם לישיבה, מפני שעל פי השקפתם החינוך אפקטיבי רק כאשר הילד יכול להרוויח את לחמו באמצעות מה שלמד. במרוקו היה מחסור במורים בעלי רמה אישית ומוסרית גבוהה. התוכנית להקמת ישיבה ברמה גבוהה תוך שילוב של לימודי קודש וחול, חייבה גיוס מורים מארצות חוץ. המורים גוייסו בעיקר מישיבת גייטסהד ומישיבות נוספות באנגליה: הרב טננבאום, הרב ברוורמן, הרב שולוס, הרב רוזנברג, הרב סילבר, הרב משה רייכמן ועוד.
הרב זאב וולטנר מספר שבצוות שהביא איתו מאנגליה היו ״מורים ורבנים מצוינים ומסורים וההצלחה שראיתי מעבודתם היתה יוצאת מן הכלל״. יתרה מזו, הוא עמד בפני בעיות פסיכולוגיות ופדגוגיות רגישות ביותר, כיוון שהתלמידים הגיעו במצב גופני ירוד והוא חשש שמצבם הפיזי ישפיע על הדימוי העצמי שלהם. הסתובבתי במרוקו ובחרתי מאה תלמידים הכי מוכשרים. כשהבאתי אותם לטנג׳יר הם כולם היו חולים בטראוקומיה, שחפת, נשר שער ראשם. המצב היה קשה. בשנת 1952 לא היתה אנטיביוטיקה ומחלקת הבריאות של הג׳ויינט טרם פעלה בצורה מבוססת. היה צריך להתייחס ברגישות לתלמידים.
האווירה החיובית והרוח האידיאליסטית שאפיינו את ישיבת ״עץ חיים״ הורגשו גם בדוחות של סטנלי אברמוביץ, הממונה מטעם הג׳וינט על החינוך בצפון אפריקה. נראה שזו הסיבה לכך שהפעולה החינוכית בקריה בטנג׳יר זכתה למענקים תקציביים יותר מכל מפעל חינוכי אחר במרוקו. סטנלי אברמוביץ ראה איך הרב קלמנוביץ והישיבות הגדולות בארצות־הברית, אנגליה, צרפת וישראל ״מושכות״ מישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר את מיטב התלמידים, ובכך הן מכרסמות בתהליך הכנת הקאדרים שישאו על עצמם את נטל החינוך במרוקו. אי לכך הגה יחד עם הרב וולטנר תוכנית להקים בטנג׳יר מכון ללימודי יהדות על רמה גבוהה ביותר, וקיווה למשוך למכון זה בני תורה ממוצא מרוקאי הלומדים בישיבות אשכנזיות ברחבי העולם. המכון לא הוקם, כיוון שבשנת 1956 לאחר שמרוקו הכריזה על עצמאות, עזבו את טנג׳יר (שהיתה עיר בין לאומית משנת 1923) אזרחים אירופים רבים, והעיר עברה בתהליך איטי לידיים מקומיות עד לסיפוחה בשנת 1959 למרוקו. העיר נהנתה אמנם מאווירה אירופית יותר מכל עיר אחרת במרוקו, אך תחושה של נטישה ועלייה גדולה לישראל בצד הקשחת היחס כלפי היהודים (לאחר 1956), לא אפשרו הקמת מוסדות חינוך יוקרתיים שימשכו אליהם בני תורה מחו״ל. למרות הקשיים הוקם בעיר כולל מקומי, וגויסו כוחות הוראה מקרב תלמידי מרוקו שלמדו בגייטסהד, כגון רבי יהודה אלקיים שבא כדי לעמוד בראש הסמינר למורות ״בית יעקב״ בטנג׳יר. תלמידים נוספים ממוצא מרוקאי, שלמדו בישיבות באנגליה שבו למרוקו ולימדו בישיבת ״עץ חיים״. מרביתם חזרו מישיבתו של הרב משה שניידר בלונדון, לאחר שהתקשו למצוא שידוך מתאים בעת שהותם שם. הסיכויים למציאת שידוך מתאים מקרב הבנות שלמדו בסמינר המורות בטנג׳יר היו גבוהים ביותר."
גם מישיבת אקס לה בן שבו תלמידים בוגרים אשר לקחו חלק בעבודת החינוך במוסדות בטנג׳יר. הענותם של בוגרים מאקס לה בן וגייטסהד לשוב ולעבוד בישיבה בטנג׳יר היתה הרבה יותר גבוהה מההענות לשוב ולעבוד במוסדות ״אוצר התורה״ במרוקו. לישיבה בטנג׳יר הגיעו גם תלמידים מישראל, אולם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה נאלצו הישראלים לצאת ממנה. במשך הזמן עזב צוות המורים האשכנזים שהרב וולטנר הביא איתו מאנגליה את מרוקו וטנג׳יר ואת מקומו תפסו באופן טבעי מורים ורבנים ממוצא מרוקאי שלמדו בישיבות האשכנזיות באירופה ושבו לארצם.
האווירה הטובה ששרתה בישיבה בטנג׳יר, רוח הלימוד ומסירות הצוות מלווים עד היום את בוגרי הישיבה הנזכרים בנוסטלגיה בתקופה זו. בוגרים אלה מתגוררים כיום בצרפת, בארצות־הברית, בדרום אמריקה ובישראל. אין הם נושאים עמם זיכרונות ורגשות קשים כפי שקורה לתלמידים שלמדו בישיבות אשכנזיות, בעיקר בארצות־הברית ובישראל. הרב אברהם אלחדד, מנהל בית הספר לבנות של ״אוצר התורה״ בפרברי פאריז ובוגר הישיבה בטנג׳יר, ביטא את תחושותיו בנושא זה:
האמת היא שביובל השנים האחרונות סבלנו בצפון אפריקה ממשבר דתי־תורני חמור. גם כמה מן הרבנים שלנו לקו בתחום ההשקפה היהודית. אלמלא זכינו לאמץ את הנורמות של הקהילות החרדיות־אשכנזיות, אני לא יודע לאן היינו מגיעים ומה היה עולה בסופנו… בישיבה עוצבה השקפת עולמי. אני גאה בכך שאני תלמידם של תלמידיהם של גדולי ליטא. אין לי שום קומפלקס. הם אשר עצבו את רוחנו ואת דעותינו ואנחנו חייבים להם את הכרת הטוב.
הטרילוגיה התטואנית-מואיז בן הרוש
תטואן, אם להתחיל לספר לך על המקום, הרי שהמקום היה האַלִיאַנְסָה, בית-הספר של העיר, שהחל מאמצע המאה התשע-עשרה הפך להיות המקום הקדוש, בית-המקדש, כל הציפיות היו נשואות לבית-הספר, שהיה בחוּדֶרִיָה ואחר-כך עבר לחלק המודרני יותר של העיר, זה אותו מקום שנקרא האליאנס פרנסז, והוקם על-ידי רבי יצחק בן ווליד, רב שחשב שהדבר הטוב ביותר שיכולים לעשות למען היהודים העניים היה להקנות להם מקצוע, אחרי המקצועות באו לימודים עיוניים ושם למדתי והכינו אותי להיות התלמיד המצטיין של אוניברסיטת מדריד ברפואה בשנת 1948, כמה ימים לפני שהתחתנתי ולפני ההגירה שלי מספרד. כשאני מביט על כל זה אני שואל את עצמי אם הרב בן וַוליד צדק כל-כך, אולי היה עדיף שהיהודים יישארו יהודים ולא שילמדו כל-כך הרבה, שילמדו תורה, כפי שעשה אבי כל יום אחרי שסגר את המכולת ויחשבו על המשיח ועל הגאולה, טוב, הוא ודאי לא חשב על אוניברסיטאות אלא רק על מקצוע שיעזור לנו לקנות נעליים, לא חשב על מכוניות פאר, על נהגים צמודים, כמו אלה שהחלו לפרוח מן היום שבו נכנסו הספרדים לתטואן, הוא גם לא חשב על יפהפיות ספרדיות שעוסקות בזנות ברחובות מדריד, היה איש תמים, כשהקים
את בית-הספר היה כבר בן שמונים, ענק-רוח ששמו יצא למרחקים, ובכל זאת הקהילה הזאת הצליחה בכל מקום בו השתקעה, בקראקס, במדריד, בניס, ובארגנטינה, הם היו מוכנים יותר מאחרים לשינויים של העולם המודרני, גם אלה שנשארו במרוקו הצליחו, וגם בן-דודי יעקב בֵּנַזְרָף שהגיע לניו-יורק וזכה בפרס נובל לרפואה, ודאי התֶּטוא-ני היחיד שזכה בפרס זה, אני לא כל-כך זכיתי בפרסים, אבל הפרנסה ברפואת-עור שבה התמחיתי כאן הייתה רבה מאוד במיוחד בשנות השבעים שבהן ניתחנו כל פרונקל קטן בטענה שהוא יכול להיהפך לסרטני, אנשים שילמו כל-כך הרבה בשביל להוריד מעורם את פחדיהם, בשנות השמונים הכסף התחיל להיעלם מחוץ למדינה, וגם העשירים החלו לעבור למיאמי, ומאז הרווחתי פחות, בכל זאת אני משאיר לך ירושה יפה שתוכל בהחלט לעזור לך בהמשך חייך.
נחזור לבית-הספר, לאליאנסה, שם למדתי צרפתית, ואנגלית שם למדתי את כל המקצועות החשובים, בית-ספר שתמיד היה בקשיי כלכליים אבל שעשירי העיר, וגם עשירי העולם לא יכלו לתת לו ליפול הוא היה סמל לרשת בתי-ספר בכל העולם היהודי, שמטרתו היית להכניס ביהודים את תרבות אירופה, הוא היה הראשון שהוקם, והסמל לכל האחרים, ולכן נפילתו הייתה גורמת לאחרים ליפול, הקימו את הארגון עשירי צרפת, האגדה מספרת שכשהם באו לעזור ושאלו את האנשים מה הם רוצים, במקום לבקש כסף או בגדים שהיו מאוד חסרים, הם ביקשו בית-ספר על מנת שיוכלו ללמוד להרוויח את הכסף, היה עוני רב בעיר, מספרים שלילדים לא היו נעליים, מספרים שלא היה אוכל, אבל ההימור התברר כנבון, כעבור חמישים שנה החלו היהודים לראות בפרות של בית-הספר, בעיקר במסחר בהתחלה, אבל אחר-כך גם היו רופאים ומהנדסים שלמדו בבתי-ספר בספרד או בצרפת וחזרו לעיר, ויכלו לבנות אותה, לא כולם חזרו כמובן לתטואן, אחרים נסעו לרבט, או נשארו במדריד, או בצרפת, אחרים, כמוני היגרו לוונצואלה, וגם, כמה מהם הגיעו לישראל. כן, אם תרצה לחפש יש לי משפחה בישראל, משפחת בן זמרה, וגם משפחת סננס מצד אמי, השמות שלהם תמיד היו משה ושמואל על שם הסבים, וגם סימי, לא תמצא שום פרננדו ושום פדרו כמובן, כמו בנך, אלה שמות של קתולים, על הדור שלך אני לא יכול לספר כלום, אני מכיר שמית את המחזאי דוד סננס, כי הוא גר פה בקראקס, ואני יודע עליו שהוא הומוסקסואל, ואף פעם לא הלכתי אפילו להצגה שלו, וזהו, וגם הוא כנראה מנותק כמוני מכל סיפור תטואן, לא ראיתי אותם מיום החתונה, לא התקרבתי אליהם, הם ניסו לפעמים ליצור קשר אתי, אבל אני ברחתי מזה, ברחתי אולי איננה המילה, פשוט התביישתי אני חושב, או לא היה לי הכוח להתמודד אתם, בהתחלה אתה חושב שהמרחק הוא זמני, שהקרע יתאחה עוד כמה חודשים, אחר-כך המרחק רק הולך וגדל, ואתה רק הולך ונסגר בתוך החיים שלך, המשפחה, החברים החדשים. כמעט שהחלפתי את שמי, אבל לא עשיתי את זה למענך, אני לא יודע מה זה יעזור לך, אולי למען בנך, אולי ייסע לתטואן לראות היכן נולד סבו, אולי יראה קבר של אחד מאבות אבותיו, ויראה את אותו השם, כמו פיל שהולך לבית-קברות, עובר שם ושואג שאגת-בכי, ואחר-כך ממשיך לדרכו, אבל לא רק למענך, זה צעד שלא יכולתי לעשות, להחליף שם, זה כמו לבגוד באלפי אנשים שנשאו שם זה בסכנות גדולות, שנשאו אותו על אף שהיה הרבה יותר קל להחליפו, להחליף דת,
פרננדו בן זמרה, בני, אל תשכח את מה שאיני יכול לזכור, נסה להיות חלק משם משפחתך, איך שתראה לנכון, אתה שייך לשושלת של רבנים, ושל רופאים, אומרים שכבר במאה השש-עשרה היה בן זמרה רופא של האזור, ועל אף דרכיו העקלקלות של אביך, אני מוסר לך ברגע האחרון את הלפיד.
כשאמות, אבקשך שתלך לבית-הכנסת, תמצא מישהו בשם בן זמרה ותבקש ממנו שיקברו אותי בבית-קברות יהודי, ושאחד מהם יאמר עליי קדיש, תגיד פשוט את המילה "קדיש", זו תפילה שאומרים כשיהודי מת, הם כבר יבינו.
סיפורי הנביאים מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء-סיפור יוסף, עליו השלום
סיפורי הנביאים
מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי
محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).
הקוראן מקדיש סורה שלמה מתוך 114 שמרכיבות את כל הספר, ליוסף הצדיק…סורה זו שמספרה 12 לפי הסדר שבו מופיעה הסורה, נכתבה כנראה במכה ברובה והשאר אינו מצויין בהארותיו של פרופסור רובין בספרו " הקוראן " בעברית. הסורה מכילה 111 פסוקים . בהמשך אביא קטעים ממנה בערבית ותרגומה לעברית, ועוד גרסאות אודות יוסף, לפי האמונה היהודית והאסלאמית כאחד….
إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4
4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם משתחווים לי.
סיפור יוסף, עליו השלום
הערת המחבר : מבוסס על סורה 12 בקוראן, המוקדשת כולה לסיפור יוסף, כמובן עם פירושים ועם תוספות כדרכו של כסאאי. לשלל המחקרים על סיפור זה בקוראן ובספרות הבתר־קוראנית, ראו שוורצבאום, אגדות עם, עמי 122, הערה 19. דמותו של יוסף ושפעת עלילותיו(כגון ישיבתו בבור בחיק המלאך גבריאל, העלאתו מן הבור על ידי הישמעאלים, יוסף וזליח׳א ופגישתו עם אחיו) מצאו ביטוי נרחב גם באמנות הציור המוסלמית. ראו ברוש ומילשטיין, סיפורי התנ״ך, עמי 31, 73-48,38; מילשטיין, נמרוד ואחרים, עמי 132-126
אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר הדברים האלה הרתה רחל וילדה את יוסף, ולאחריו ילדה את בנימין, ויופייה של רחל עבר אל יוסף. בהיותם בני שנתיים מתה רחל, והם נותרו יתומים מאם. הגיע דבר מותה של רחל לאוזני אביה לבן. הייתה לו בת קטנה; צייד אותה בכסף רב, השיאה ליעקב ושלחה אליו. ובהגיע יוסף לגיל ארבע שנים, העניקה לו דודתו, תֻמַיִל בת יצחק, את חגורת אביה יצחק.
בעבר נתן אלוהים יתעלה במתנה לאברהם חמישה דברים, שכולם עברו אל יוסף, והם:
מצנפת שהוענקה לו ביום שבו נשלח אל נמרוד;
כתונת הידידות שניתנה לו ביום שבו לקחו אלוהים לידיד נפש לו;
חגורת הניצחון שחגר ביום שבו הושלך לכבשן האש;
חותם [קרי: טבעת] הנבואה,
ומטה האש, שהיו לו חמישה ענפים. על האחד כתוב: ״אברהם, ידיד אלוהים״; על השני: ״יצחק, הנעקד להיות קרבן לאלוהים״; על השלישי: ״ישמעאל, בחיר אלוהים״; על הרביעי: ״יעקב, הישראלי של אלוהים״; ועל החמישי: ״יוסף, הצדיק של אלוהים״.
והנה [לילה אחד], בעוד יוסף ישן, ראה חלום. הקיץ בבהלה ואמר: ״אבי, ראיתי [בחלומי] כאילו המטה הזה ניטע באדמה, העמיק שורשים ונתן פרי, וענפיו התרוממו באוויר. כן ראיתי כי מקלות אחיי ניטעו סביבו, אך לא צמח מהם דבר, והמטה שלי עלה עליהם, עקרם משורשיהם והשליכם הצדה״. אמר יעקב: ״לא לכל חלום, בני, יש פתרון ופירוש: בל יפחידך הדבר״.
במלאות ליוסף עשר שנים, זבח יעקב זבח מן הצאן, וישבו הוא וילדיו לאכול ממנו. ניגש עני אל הפתח ועמד, ואיש מילדיו לא נתן לו מאומה לאכול. הסתלק האיש. אמר יעקב: ״האם נתתם לעני משהו ?״. אמרו: ״לא, כי לא ציוויתנו על כך״. אז באה אליו התגלות אלוהים לאמור: ״הוי יעקב, הנה בא אליך עני אשר הריח את ריח מאכלך, אך לא האכלת אותו, ו[כך] הכאבת לו בלבבו: לפיכך אכאיב אני לך בלבבך״. הצטער יעקב על כך צער רב, ובהגיע הלילה ראה בחלומו כי יוסף נחטף בידי עשרה זאבים, אשר השליכוהו במדבר צייה על פני האדמה, ואחר כך השליכו אחד מהם אל בור, אשר לא נחלץ ממנו אלא כעבור שלושה ימים. הקיץ יעקב משנתו, לקח את יוסף, אימץ אותו אל לבו, נשק לו בין עיניו ובכה, ואיש לא ידע על חלומו.
וכאשר מלאו ליוסף שתים עשרה שנה, הקיץ בבהלה בליל יום השישי ואמר: ״אבא, ראיתי אחד עשר כוכבים אשר ירדו מגלגלי הרקיע, ואורם כאור השמש והירח, ועמם ירדו גם השמש והירח, והנה הם משתחווים לי״ (סורה 12, 4 בשינויים). אמר אבן עבאס: הכוכבים הם האחים, והשמש והירח הם ההורים. אמר יעקב: ׳״בני, אל תספר את חלומך לאחיך׳(שם, 5), פן יקנאו בך על אשר נתן לך אלוהים״. שמעו אחי יוסף את הדבר ואמרו: ״וכיצד לא יהיה יוסף כזה, אחרי שאביו העניק לו את כתונת הידידות, את מצנפת התפארת, את חגורת הניצחון, את חותם הנבואה ואת מטה האש? משום כך הוא מביא לפנינו את החלומות הכוזבים הללו״. אמר אחד מהם: ״הרגו את יוסף או השליכוהו אי שם בארץ, למען יסב אביכם את פניו אליכם לבדכם וגו׳״(שם, 9).
אז אמר להם יהודה: ״אל תהרגו את יוסף כי אם השליכוהו אל מחשכי הבור״(שם, 10). הם באו אפוא אל יוסף ושיחקו לידו, וגם הוא החל משחק עמם. אמר שמעון: ״[דע לך] יוסף, כ׳ בכרי המרעה שלנו אנו מקבלים מאכל ומשקה ומשחקים שלא תוכל לקבל אצל אבינו״. אמר יוסף: ״אם כך, אחיי, בקשו מאבי שישלח אותי עמכם״. יצאו אל אביהם ואמרו: ״אבינו, מדוע לא תבטח בנו כי נשמור על יוסף וגו׳?״ (שם, 11). אמר יעקב: ׳״חושש אני פן יאכלהו הזאב בעת שתסיחו דעתכם ממנו׳. אמרו: ׳אם יאכלהו הזאב בעוד אנו הרבים והחזקים, כי אז נלך לאבדון׳״(שם, 14-13). והואיל ואהב את יוסף, החליט יעקב – למורת רוחו – לשלוח את יוסף עמם. הלביש לו יעקב את כותנתו ואת מכנסיו, משח את ראשו בשמן, נתן לו את מטהו ואמר להם: ״האכילוהו כאשר ירעב והשקוהו כאשר יצמא כן ביקש מהם התחייבות כי ישיבוהו בריא ושלם וישמרו עליו, והם נתנו את התחייבותם ואת הסכמתם לכך. אימץ יעקב את יוסף אל לבו ואמר: ״הנני מפקיד אותך, בני, בידי אלוהים ריבון העולמים״. אך כאשר נעלמו מעיניו התחרט על מעשהו, והלך אל ביתו מודאג.
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי
מספר שלמה חזן
- הגוזלים שלימדו את העורב
העורב השחור« חכם יותר מכל העופות.
פעם אסף אבא־עורב את הגוזלים שלו כדי ללמדם חכמה, ואמר להם:— הנה זקנתי, אך במשך חיי הארוכים למדתי וראיתי חכמה הרבה. עוד מעט ואמות, לכן רוצה אני ללמדכם חכמה, שתעזור לכם בחיים. אם תראו בן אדם מתכופף, דעו לכם, כי הוא רוצה להרים אבן ולזרוק אותה עליכם. לכן תברחו והתעופפו בעוד מועד, לפני שהוא מתרומם ומיישר את גבו. אז תהיו בטוחים בחייכם.
והיה שם אפרוח שזה עתה נולד. אמר האפרוח לאביו:— אין זה טוב, אבא, מה שאתה מלמד אותנו. מניין לנו שהאדם לא הביא אתו אבן בכיסו ? צריך לברוח עוד לפגי שהאדם מתכופף. צריך לברוח מיד, כאשר רואים אדם. אמר אבא־עורב:— זה עתה נולדת, וכבר אתה פיקח יותר מאביך, ורוצה ללמד את אביך חכמה ? אם כן הדבר, אין לי מה ללמד אתכם — פנה העורב לגוזליו. — לכו ולימדו חכמה מפי הגוזל שזה עתה נולד. משום כך רגילים לומר ? ״הגוזלים מלמדים את הציפור״.
- לפי המסורת, שבידי המספר, למד יעקב אבינו מעורב שחור זה את סדרי הקבורה (הערת הרושם).
- הכל בגלל דגש
כאשר יצאו היהודים ממצרים, הם הלכו בחיפזון ובדרך־לא־דרך. כך הגיעו לים־סוף. היה הים רועש מאוד. ראה זאת משה רבנו, התחיל מתפלל ואומר: ״מי כמוך (בכ' בלתי דגושה) באלים ה׳ ״. געשו מי הים עוד יותר. המשיך משה רבנו בתפילה ואמר: ״ומי כמוך (בכ' דגושה) נאדרי בקודש״. רק הוסיף משה רבנו את הדגש באות כ', ומיד נקרע הים והמים ניצבו מימין ומשמאל כשני קירות.
עברו בני־ישראל בתוך הים ומשה הולך בראשם וקורא כל הזמן בקול רם: ״ומי כמוך! ומי כמוך! ומי כמוך!״ ומקפיד על הדגש בכ', כדי שהנס לא ייפסק, כל עוד לא גמר כל העם לעבור.
ובתחתית הים שכב לו דג עצום, שישן את שנתו. הרי זה אותו דג עצמו, שבלע אחר כך את יונה הנביא, ונגזר עליו לישון מששת ימי בראשית, עד שיגיע זמנו לבלוע את הנביא. רק אז עליו להתעורר ולמלא את שליחותו.
עלו בני־ישראל על גב הדג וצעדו על גבו, כפי שצועדים על כביש. והיתה להם ההליכה קלה ונוחה, ולא נעקצו מן העקרבים הרבים שבים, ולא ניזוקו מן האבנים החדות שבקרקעיתו, ולא היה בלבם כל פחד.
ופרעה מלך מצרים, שרדף עם חילו אחרי בני ישראל׳ הגיע גם הוא לים סוף. הוא שמע מרחוק, כיצד קורא משה רבנו בקול גדול: ״ומי כמוך, ומי כמוך, ומי כמוך״… ומטעים את הדגש באות כ' והוא הבין כי זאת היא מלה קדושה לעשיית נס על הים ולקריעת המים. התחיל גם הוא לצעוק בקול גדול ״ומי כמוך, ומי כמוך, ומי כמוך…״. והנה נשארו המים ניצבים כשתי חומות מימין ומשמאל, ופרעה עם חילו ועם מרכבותיו נכנסו לתוך הים ורדפו אחרי בני ישראל.
הגיע פרעה אל הדג׳ שנועד לבלוע את יונה׳ ועלה עם הרכב הכבד שלו על זנבו של הדג. הרעיד קצת הדג את זנבו, כי הרכב הכבד של פרעה דגדגו קצת. נשרו טיפות אחדות של מים ישר לתוך אפו של פרעה. נשם פרעה את המים לקרבו, והטיפות נכנסו לתוך גרונו. וכל הזמן אין פרעה חדל מלקרוא: ״ומי כמוך ומי כמוך ומי כמוך״, ומלהטעים את הדגש ב־כ׳. אבל בגלל טיפות המים שנכנסו לו לאף ולגרון, נשתבשה לו הקריאה. כי איך יבטא אדם כ׳ דגושה, כשאפו סתום במים ?
יצאה מפי פרעה הקריאה ״מי כמוך׳׳ כשה־כ׳ רפה, בלי דגש בה, וחומות המים התמוטטו, ופרעה וחילו טובעו בים־סוף.