הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה מיכאל אביטבול
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה
מיכאל אביטבול
לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)
ואכן, עיקר מאמציהם של השליחים שהגיעו לאלג׳יריה בשנים הבאות יכוונו לשבירת המחסום הפסיכולוגי והאידיאולוגי שהפריד בין ההנהגה הקונסיסטוראלית ובין הציונות — מאמצים אלה נדונו לכשלון חרוץ בכל מקום ובמשך כל התקווה. ב־1923 יצליח ליאו זוסמן לגייס את תמיכתם של ראשי הקונסיסטואר בקונסטאנטין להקמת ועד מקומי של קק־היסוד. אך על מידת מחוייבותם הרעיונית של חברי הועד תעיד העובדה כי יו״ר הועד, עו״ד שולטאן, נהג לפתוח את נאומיו במשפט: ״אינני ציוני — אני מקווה, שבאחד הימים אסגל לעצמי את הרעיונות הציוניים״.
בתוניסיה עמדו השנים 1922-1917 בסימן של התבססות והתרחבות. בעת הצהרת באלפור פעלו במדינה שתים־עשרה אגודות: בתוניס, ביזרטה, ספאקס, סוסה, מאהדיה, נאבול, ג׳רבה, קירואן ומוקנין, והמספר הכולל של חבריהם נאמד בכ־2000 איש. בסוסה הקיפה אגודת ״תרחם ציון״ את כל היהודים בעיר זו ושימשה להם מסגרת הדרכה והנחיה בכל תחומי החיים הקהילתיים.
ב־1920 הסכימו כל האגודות הציוניות להתאחד במסגרת הפדראציה הציונית התוניסאית, וזו זכתה כשלושה חודשים לאחר היווסדה, בהכרה רשמית של השלטונות. הישג נדיר זה איפשר לתנועה ליהנות מחופש־פעולה נרחב ומחופש התבטאות מלא באמצעות שני בטאוניה 1 La Voix Juive״Le Réveil Juif.
לינק לעיתון La voix juive – http://archive.diarna.org/site/detail/public/556/
Le Réveil Juif. –
http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI/?action=tab&tab=browse&pub=LRVJUF&_ga=2.187175080.125034442.1536998471-42838518.1486320182#panel=browse
ההכשר שנתנו השלטונות לתנועה, בצירוף מנהיגותו המוצלחת של אלפרד ואלנסי שייצג את ציוני־תוניסיה בקונגרס הי״ב, גרמו שהאליטה היהודית התוניסאית — בניגוד לזו שבמארוקו, למשל — לא התנכלה לפעילות הציונית, אם כי רוב רובם של חברי־האגודה באו מהשכבות העממיות. כך למשל, על ההכרזה הציבורית שפירסמה הפדראציה הציונית ב־1922 לרגל פתיחת המגבית הראשונה של קרן היסוד, חתמו כל מנהיגי הקהילה, כולל הרב הראשי משה סיטרוק ונשיא ועד הקהילה, א. בסיס., לקראת אמצע שנות העשרים חלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית בכל רחבי צפון־אפריקה. משבר זה ארך שנים רבות, ואשר לתוניסיה ולמארוקו הוא נגרם בגלל שורה ארוכה של גורמים, ובמיוחד ההתמערבות, או יותר נכון ה״פראנסיזאציה״, של חלק גדל והולך של האוכלוסיה היהודית מזה והתרחקותה של השכבה המסורתית שמתוכה גייסה התנועה עד אז את רוב חבריה מזה.
בין הביטויים השונים לתהליך המודרניזאציה של יהודי תוניסיה ומארוקו היה המאבק להשגת האזרחות הצרפתית, אשר עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ריתק את האליטה הצעירה של שתי הקהילות, שקיבלה את חינוכה בבתי־הספר של האליאנס. בתוניסיה הוכתר מאבק זה בהצלחה חלקית, כאשר מ־1923 ואילך התאפשרה התאזרחות סלקטיבית של היהודים. לא כן לגבי מארוקו, שבה בעיית האזרחות נשארה מוקד להתנצחות בין קהילתית ולהתדיינות בין הקהילה לשלטונות. נוסף על כך, כתוצאה מהמגבלות המקומיות בתחומי החינוך והתעסוקה, נהרו מאות צעירים יהודיים לצרפת לשם השלמת לימודיהם ולפעמים גם לשם קבלת האזרחות הנכספת שהוענקה ביתר קלות במטרופולין מאשר בפרוטקטוראטים. כל זה גרם לדלדולה המספרי והאיכותי של שכבת הצעירים והמשכילים שהיו מסוגלים להירתם לפעילות ציונית, ושממילא החלו להיסחף אחרי זרמים אידיאולוגיים אחרים, דוגמת הסוציאליזם והקומוניזם.
בהקשר זה, יש לציין את יחסם העויין של השלטונות כלפי הפעילות הציונית בשני הפרוטקטוראטים. אם כי הצרפתים גילו יותר סובלנות בתוניסיה מאשר במארוקו, הם התנגדו עקרונית לפעילות פוליטית כלשהי מצד נתיני שתי הארצות, ובכללם הנתינים היהודים:
על מדיניותנו כלפי היהודים בצפון־אפריקה שומה להיות כרוכה במדיניותנו כלפי המוסלמים. עלינו להתנגד ללאומיות היהודית כשם שאנו מתנגדים לפאן אסלאמיות ולפאן־ערביות ולהמשיך לשלב באיטיות ובזהירות את שני העמים בתוך תרבותנו. [אשר ליהודים] נוכל להגשים מטרתנו זאת בשיתוף פעולה עם כי״ח .
מצד אחר, מעבר לחששות מתגובתם הנזעמת של הערבים מפני הציונות, נטו הצרפתים לראות בתנועה זו ובמוסדותיה המרכזיים ארגונים פרו־בריטיים. כך למשל, הם התייחסו בחשדנות רבה אל העלייה הספונטאנית ממארוקו בשלהי מלחמת־העולם הראשונה:
כל תזוזה של אוכלוסין לכיוון ארץ־ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, אקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על־חשבון ההשפעה הצרפתית.
כבר ב־1919 הם התנגדו להקמת אגודה ציונית בקאזאבלאנקה בטענה ״שאין צורך להתקשר עם גורמים זרים כדי לשפר את מצבה של הקהילה היהודית המארוקאית״. ארבע שנים אחר־כך הם אסרו כליל על פעילות ציונית באיזור פאס, וב־1924 הם אסרו על הפצת העתון ״העולם״ במארוקו כמו גם על כל המגביות לטובת המפעל הארצישראלי, פרט לשקל שהועבר החל מ־1924 דרך ועדי הקהילות אל הקונסוליה הצרפתית בירושלים.
יחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים גרם במישרין להתרחקותם של נכבדי הקהילה מהפעילות הציונית. ועד־הקהילות וראשיהם, אשר חבו את מעמדם לשלטונות, הערימו קשיים רבים על דרכן של האגודות וכך צומצם עוד יותר היקף הפעילות הציונית במארוקו.
לכך יש להוסיף מספר גורמים:
1) הציונות הופיעה בצפון־אפריקה בדמות תנועה לא מגשימה. במיוחד חסר בפעילותה יסוד העלייה, כי זו היתה חלק אינטגראלי מזיקתם המסורתית של יהודי צפון־אפריקה לארץ־ישראל. כבר במאה ה־18 אילצו רבני מארוקו את הבעל לתת גט לאשתו אם היה ברצונה לעלות ארצה, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הכירו רוב הפוסקים במארוקו במצוות העלייה כמצווה הניתנת להגשמה. יש להניח כי דחייתם של העולים ממארוקו בראשית שנות העשרים וכן אי־יכולתם של המוסדות לספק סרטיפיקאטים למבקשים לעלות הוציאו את הרוח ממפרשי התנועה בעיני אותם יסודות מסורתיים, שיחסם אל המפעל הציוני היה מבוסס על מושגים ראשוניים של שיבת ציון. הבעיה הזאת הוחרפה מאוד כאשר פעילים מהשורה הראשונה שביקשו לעלות, בקשותיהם נדחו על־ידי המוסדות, והדחייה גרמה אכזבה רבה ורגשות של קיפוח, שהעיבו מאוד על המשך פעילותם.
חיזוק מסויים לטענותיהם הם מצאו בסוג פירסומי ההסברה שהופצו ביניהם, שתיארו את העלייה כפעולה שנועדה להצלת יהדות המצוקה, קרי יהדות מזרח־אירופה, כשאחיהם מארצות אחרות, ובכלל זה צפון־אפריקה, מצווים להשתתף במאמצים חומריים להגשמת מטרה זו.
2) ציונות זאת שעסקה יותר בהתרמות מאשר בחינוך לערכים היתה, מטבע הדברים, תלויה מאוד בתנודות הכלכליות. כך למשל, כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את כל ארצות המע׳רב בראשית שנות העשרים ירד מספר שוקלי־השקל לאכזבתם הרבה של השליחים שביקרו מדי פעם באיזור וציפיותיהם הפינאנסיות לא תמיד תאמו את המציאות הצפון־אפריקאית. ב־1922 לא היססה הנהלת קק״ל להוציא מידי הפדראציה התוניסאית את גביית התרומות, מעשה שפגע קשות ביוקרתם האישית של ראשי התנועה, אשר על נישולם מהתפקיד נודע להם מקריאה בעתונות היהודית המקומית. גם היקפם המוגבל של דמי־החבר וכן האיסור הכללי להוציא חלק מכספי התרומות על הצרכים המקומיים השוטפים צימצמו מאוד את חופש־הפעולה של האגודות: כאשר ב־1927 ביקש פליקס עלוש את תמיכת המוסדות להעברת עתונו רב ההשפעה Le Réveil Juif מספאקס לתוניס, הוא נתקל בסירובם המוחלט.
3) ללא אתגרים וללא מסכת רעיונית רחבה ומעמיקה, סבלה הציונות הצפון־אפריקאית באמצע שנות העשרים אף מחוסר מנהיגות בעלת שיעור־קומה ומכושר התארגנות לקוי מאוד. במארוקו פעלה כל אגודה כראות עיניה וללא כל קשר עם רעותיה. באלג׳יריה היווה מוצאו התוניסאי של ל. סמאג׳ה מכשול ניכר בכל נסיונותיו להרחיב את תחומי פעילותו. בתוניסיה לא נמצא ממלא־מקום בעל שיעור־קומה לאלפרד ואלנסי, לאחר הגירתו לצרפת ב־1925, והפדראציה חדלה למעשה להטיל את מרותה על האגודות המקומיות, אשר בלאו הכי מספר חבריהם הלך והתמעט.
4) לא תמיד נשלחו לצפון־אפריקה שליחים שניחנו בסגולות לרכישת קהל של אוהדים מרובים, פרט לד״ר אריאל בנציון מעטים השאירו רושם עז על שומעיהם. ד״ר אשר פרל מהפעילים העיקריים של התנועה בצפון מארוקו מתאר כך את התכונות הנדרשות משליח המיועד לצפון־אפריקה: ״…איש מצוין, תלמיד חכם, דובר בלשוננו (בהברה הספרדית) ומהיר למלל ערבית וצרפתית (או ספרדית) בשפה ברורה איש אשר חוננהו אלוהים בלשון למודים אשר בדבש מלצתו ובמתק שפתיים יורה לאחינו דעת כי לא לעולם יזנח ה׳, עוד ישוב שבותנו וירחמהו; איש תופש תורה אשר ידע לא לבד לנאום ולהטיף בקהל עם כל אחד גם לקרוא בבתי כנסיות ולהתוכח עם רבני וחכמי המקומות״.
המוסדות המרכזיים היו ערים לחומרת המצב, אך את מאמציהם הם ריכזו במקום אחד, במארוקו, לשם נשלח ב־1924 יונתן תורץ׳, האיש שעתיד לייצג את מארוקו בכל הקונגרסים הציוניים הבאים עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ואשר לזכותו אפשר לזקוף את הישגיה הראשונים של התנועה במדינה זו.
מבצע ״מוראל״ משימה במרוקו (16 במארס – 24 ביולי, 1961)-סוף המאמר
הקשר הבריטי – כולל טניס
הודענו על נוכחותנו בקונסוליה הבריטית (ג׳ורג׳ לא התלהב ביותר מכך) וגילינו שהקונסול הוא אדם מקסים. הוא נהג לשחק טניס מוקדם בבוקר, ולעיתים, בסופי שבוע, יכולתי להצטרף אליו. אומנם כושרי ירד מעט מאז 1950, כשהייתי שחקן פחות נודד – זכיתי באליפות בורנמות׳(Bournemouth) הפתוחה לנערים (יחידים) נגד אלוף קזבלנקה(!) – אך במהרה חזרתי לכושר סביר וזכיתי להערכה כפארטנר למשחקי יחידים או זוגות. מדי פעם הופענו לתפילת יום ראשון בכנסיה האנגליקנית. כשאנו מצטרפים בקול רם לפיוטים שהכרתי בעל־פה מאז ימי לימודי בבית־הספר קנפורד(Canford School) בדורסט(Dorset).
חודשיים לאחר מכן, ב־10 ביוני, התייצבנו בביתו של הקונסול לחגיגת יום ההולדת של המלכה אליזבת. עיתונאי מרוקני שנכח במקום, כלל אותנו למחרת בעיתון Le Petit Marocain ברשימת האישים שנכחו. היה חשוב שתעודותינו החברתיות תהיינה ללא רבב, כמו גם התדמית המקצועית שניסיתי להקרין מאז בואי.
שבוע לאחר מכן היתה לנו פריצת דרך נוספת. ג׳ורג׳ אמר לי ליצור קשר עם אדם בשם מר קוני(Cuny), עיתונאי צרפתי ב׳La Vigie Marocaine, ואני נפגשתי איתו לארוחת צהריים. אמרתי לו כי הקונסול השווייצרי בקזבלנקה הזכיר את שמו כאדם שאולי יאות לכתוב מאמר על ״אוסאן״. הוא שמח לשמוע על כך וגמל לנו בכתבה ארוכה שהופיעה ב־25 באפריל, שהציגה את הארגון שלנו בעזרת ציטוט חלקים נרחבים מהעלון שלנו, כמו גם צילום הבית הכפרי שלנו בהרים. פרסום ללא־תשלום זה היה בעל ערך ניכר כיון שהוא איפשר להורי המועמדים שלנו לומר כי שמעו על ״אוסאן״ בעקבות מאמר ארוך בעיתונות המקומית. מודעות בתשלום, קטנות יותר, פורסמו בשני עיתונים אחרים, האחד בערבית והשני – La Vigie.
הכיסוי שלי היה כבר כמעט מושלם ואני הכפלתי את מאמצי ברבאט להשיג אישור מעורפל על המקומות אליהם מוכנים ה־Entraide Nationale ומשרד החינוך לשלוח קבוצות ילדים לשווייץ בחסות ה״אוסאן״. באותו זמן היו כי150 ילדים שנחשבו למועמדים אפשריים. למרות שהיה לי יותר מברור ש־50 הוא המספר הסביר – בהנחה שהצד הכלכלי יוסדר באופן מניח את הדעת, ה״משא-ומתן״ נמשך, ואני הורדתי את המחיר ליום ל-7 ואחר כך ל־5 פראנקים. זה עדיין לא היה נמוך מספיק, אבל נרמז לנו שהשלטונות עשויים להסכים לספק לנו תחבורה בחינם, אם נרד עוד בדרישותינו. לא החמצתי אף הזדמנות להראות את המאמר הארוך ב- Vigie Marocaine ועכשיו היה ביכולתי אף להציג את כרטיס הביקור הרשמי שלי, כשאני מדגיש את הקשר לשווייץ. פקידים במשרדים השונים ברבאט הורגלו לביקורי הסדירים ונשארו ידידותיים.
כתבתי לג׳נווה ב־8 באפריל כי אני מתכנן לטוס ללונדון תוך שבועיים כדי להביא את דיאנה. אך משפתחנו את המשרד בקזבלנקה רבתה העבודה. ג׳יזל, לעומת זאת, לא רצתה להיפרד לזמן ממושך מדיאנה, ואני הסכמתי לחלוטין – עכשיו, משנתברר כי המשימה תארך לפחות חודשים אחדים, אם לא תתמוטט לגמרי עקב כשלון. היתה רק החלטה אפשרית אחת – ובעקבותיה היה צורך לתכנן את הנסיעה, עם חניה בפאריס ובג׳נווה, כדי לפגוש את נ.ב.א. ור.ר. ואת פרופ׳ בלוך, ולדווח להם. בי2 במאי התאפשר לי סוף־סוף לצאת לפאריס.
קזבלנקה – פאריס – ג׳נווה – לונדון – קזבלנקה
התקבלתי בשפתיים קפוצות ומעט התלהבות. לא נ.ב.א. ולא ר.ר. – את זה האחרון פגשתי רק לזמן קצר – נראו מעוניינים במיוחד לשמוע תיאורים מפורטים של הקשרים שיצרתי או את שמותיהם. אפילו המכתבים שלי לג׳נווה הוגדרו כארוכים מדי.
ברור כי מעסיקי היו במבוכה. לתוכנית המקורית, שעוצבה בחפזון, היו אמורות להיות תוצאות ממשיות מהירות והמשך יציב. השינויים החד-צדדיים של השליח הסרבן שלהם, כנראה בהסכמת ג׳ורג׳ וראש ״המוסד״ במרוקו, הותירו אותם נבוכים. במקום לאפשר להם להודיע על בואם לישראל של כמה ילדים מרוקנים עוד לפני פסח ועל אחרים שעוד יגיעו, הם מצאו עצמם שומעים על ״רעיונות חדשים״ ועל הצעות שונות, זמן רב לאחר שהחג עבר – הצעות שלא ערבו לאוזנים, כגון לסבסד חופשות לילדים מוסלמים, או להמתין חודשיים נוספים של הכנות לפני שניתן יהיה לצפות לתוצאות ממשיות כלשהן. הם חשו כי אין הם שולטים יותר באיש שלהם בקזבלנקה, אבל ייאלצו לשאת במלוא האחריות להערכותיו המוטעות ולכשלונו הכמעט ודאי.
דכדוך הנפש הגיע עד כדי כך שבתשובה לכמה רמזים הצעתי לכסות את הוצאות המשימה בעצמי, ואפילו הצעתי בסארקאזם שיחליפו אותי בשליח יותר צייתן. כאן שינה לפתע נ.ב.א. את טון הדיבור, והצהיר על אמונו המחודש ביכולתי לא להתרחק מהמטרות המיידיות של המשימה ככל שאני הולך ומעמיק בסבך התככים. הוא אפילו הבטיח לחפש פתרון של פשרה לשאלת הסבסוד לקבוצת ילדים מוסלמים – ללא הצלחה, כפי שהתברר אחר־כך.
חשתי כי אני שוב ״על הסוס״, אך גם מלא מרירות על חוסר ההבנה הבסיסית שנתקלתי בה בפאריס, וטסתי לג׳נווה לדווח לפרופ׳ בלוך. קשר של ידידות התפתח בינינו מאז פגישתנו הראשונה בינואר. למרות שבואם המאוחר של ילדים יהודים (ומוסלמים) יסבך באופן ניכר את מחנות הקיץ של ילדים יהודים, בריטים וצרפתים, הוא מיד הסכים לחפש מקומות לינה נוספים ולטפל במצב כפי שהתפתח – בהנחה שנ.ב.א. ור.ר. נתנו את הסכמתם (שהרי .O.S.E היה תלוי בהם לחלוטין מבחינה כלכלית).
במהרה נוסחו מכתבים להוד מעלתה הנסיכה ללה עאיישה ולמר צ.פ., ראש היחידה לחינוך תיכון. מכתבים אלה היו אמורים להישלח לשגריר השווייצרי ברבאט – דרך משרד החוץ השווייצרי בברן – שיסכים, כך קיוויתי, להעביר אותם ליעדם באופן חצי־רשמי.
מצב רוחי עלה במשך שהותי בת 24 השעות בג׳נווה, ולאחר ששכרתי דירה מתאימה, שבנייתה היתה אמורה להסתיים באוקטובר, נסעתי ללונדון. שם עברתי עוד יומיים עמוסים התרוצצויות: אמי היתה חולה, שתיים מאחיותי עמדו להיות לאמהות: עניינים משפחתיים דחופים דרשו טיפול; האומנת של דיאנה הוצרכה לחזור לג׳נווה, שם תועסק במעון ההרים של .O.S.E עד שובנו: והחשוב ביותר, היה עלי להרגיע את הורי אשתי ואת אחי הבכור (שהיה נשוי לאחותה הגדולה של ג׳יזל), בן המשפחה היחידי שידע היכן אני נמצא ומה אני עושה.
והיתה גם דיאנה הנהדרת שלנו בת החמישה חודשים, עם ציצת שיער בהיר זקופה על ראשה, עיניה הכחולות־צלולות והפקוחות לרווחה, ולחייה הוורודות, רכות ומלאות, שדרשו כל הזמן חיבוקים וצביטות. הנסיעה הארוכה לקזבלנקה, עם חניה בפאריס, לא היתה בדיוק מסע תענוגות לאף אחד מאיתנו. כששכבה לה מאושרת בסל שלה, ומסביבה ערימות הספרים שהבאתי אתי, הומה, בוכה ולעיתים ישנה, מוקפת בכל עזרי התינוקות הרגילים, היה לי רגע של ספק, שחלף מייד. החלק האחרון של המסע הוכיח עד כמה צדקה ג׳יזל בתלונתה כי אני חסר כישורי אבהות בסיסיים ביותר. הצלחתי להאכיל אותה, אך לא הרבה יותר מזה, ודיילת היתה חשה תכופות לעזרתי. אך אפילו בעזרתה לא יכולתי להסתיר את מבוכתי, משהגעתי אותו ערב והושטתי חבילת תינוקת רטובה ומותשת לאמה המוקסמת, לאחר היעדרות של חמשה ימים(שלי) וחמשה שבועות(של דיאנה).
המשפחה היתה שוב מאוחדת, ומאורע טבעי זה סיפק לנו בתום לב את הכיסוי המושלם. מי היה חושד לרגע שאנגלי – אנגליקני! – המתגורר עם אשתו ותינוקת בדירת מלון ״אנפה״, שליח של מוסד שווייצרי, הוא למעשה שליח ציוני, המשתף פעולה עם המוסד החשאי הישראלי במטרה אחת ויחידה – לא כדי לשלוח ילדים מרוקנים לחופשות ריפוי או הבראה בשווייץ, אלא כדי לאפשר להורים לשלוח את ילדיהם בביטחה לישראל דרך שווייץ, כך שהם עצמם יוכלו לבוא בעקבותיהם, להסתכן ולהפליג במחתרת מחופים נידחים, באישון לילה.
ג׳יזל, דיאנה ו״מאורע משמח״
לפני שיצאתי ללונדון אמרה לי ג׳יזל שהיא הרה, אבל ביקשה לא לגלות להוריה. מצב חדש זה תרם באופן ניכר להגדלת הלחץ הנפשי שנמצאה בו, כיון שחשה אחראית לחיים החדשים שהיא נושאת בתוכה, ויחד עם זאת היא היתה פגיעה יותר מבחינה פיזית. בהתאם לאופיה, לא יכלה שלא להיות מאושרת בהריונה והאינסטינקט האמהי דחף אותה להגן בכל מחיר על הרך שייוולד(אריאן־יעל). היא היתה מודעת לחלוטין לכך שפעילותה במרוקו עלולה לסכן אותו. עם זאת חשה התחייבות מוסרית לעמוד בהתחייבותה ולא לזנוח את המשימה – ולהסתכן בכך שאעשה כמוה – אלא לפעול כמיטב יכולתה למען הצלחתה.
היה גם סיבוך נוסף. בריאותה של דיאנה הושפעה קשות מהחום המעיק וג׳יזל נאלצה להכין מדי יום מאכלים דיאטטיים ולשמור בקפדנות על נקיון וחיטוי.
למרות כל אלה, שיתוף הפעולה שלה מעולם לא דעך ותמיד שוחחנו על כל דבר. היא נהגה לתרגם את מכתבי לצרפתית ולעיתים קרובות הדפיסה אותם בנסיעותיה התכופות למשרד אחר־הצהריים, שם העמידה עצמה לשירות ההורים – יחד איתי, או לבד – או ענתה לטלפונים ורשמה הודעות בהיעדרי. בתחילה הצטרפה אלי לפגישות, הסדירות עם ג׳ורג' שפעם אף ביקר אותנו (בניגוד לחוקים) בדירת ״אנפה״ שלנו, כדי לראות איך אנו חיים. לאחר מכן הוא אסר עליה להצטרף אלי לפגישותינו הליליות כיון שזה נראה לו סיכון מיותר. כשכמות העבודה גדלה מעבר לכל ציפיותינו, נהגה לפעמים להישאר במשרד עד השעות הקטנות של הלילה, או שהיתה עובדת בערבים בבית הגב׳ תורג׳מאן, סוכנת הנסיעות שלנו.
הכיסוי שלי הוחזק על־ידי הקשרים החברתיים הידידותיים שהיא טיפחה – במיוחד עם משפחת כ. – היא שיחקה את התפקיד של אם צרפתיה מאושרת, הנשואה לאנגלי, בעוד שלמעשה הלחץ הנפשי בו היתה גדל והלך, ובמיוחד בחודש השלישי להריונה, ביולי.
את כל הדברים האלה לקחתי כמובנים מאליהם באותם חודשים מתוחים. הנחתי שהיא תמיד תהיה שם, כאשה, כאם, וכשותפה לעבודה. לא רציתי, או שפחדתי, לראות מעבר לזה, או אפילו לנסות לנתח את בעיותיה ואת המתח הניכר ממנו סבלה. למרות עייפותה הכללית ומצבה הגופני והנפשי – שרק אשה צעירה הרה, החיה דרמה בלתי רגילה שכזו, יכולה להרגיש – היא נשארה יציבה בהתמדתה עד הסוף.
סוף המאמר
משפחת בן ישו-בן יזאח-אוגניש-משפחת בן חמו-יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו
משפחת אוגניש
משפחה רמה ועתיקה מוזכרת בתעודות הקהילה.
האדמו״ר המלוב״ן רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א בזמן היותו מבקר בדברו, נהג לסמוך על שחיטת הרב יוסף מרציאנו די אוגניש ז״ל.
איש צדיק תמים, גזע תרשישים ומיוחסים, מוכתר בנימוסין, אילן ששורשיו מרובין, גומל חסדים טובים, נכבד ונעלה, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף, דוד, סליטנא, מאחא, מרימא, עווישא.
החכם הותיק והכולל, בישראל להלל, דחיל חטאין ועביד טבין, זוכה ומזכה את הרבים, פיק מפיק מרגליות, שוחט מתא מובהק, מוקיר רבנן, החסיד הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שלמה, ר׳ אהרן, סתירא, מאחא, עווישא.
המרוחם הצדיק, בר אבהן ובר אוריין, מתהלך בתומו, מלמד תורה לבני ישראל, דובר צדק מגיד מישרים, עושה צדקות, הזקן הכשר הרב אהרן הנד הוליד: יוסף, משה, לאה, זהארי, לוסיין, מסעודא, סלטאנא.
המנוח, ירא אלהים וסר מרע, מתפרנס וחי מיגיעו, רץ למעשים טובים ועושה צדקות הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הנד הוליד: דוד, ציון, יוסף, מרים, סולטאנא.
בן איש חיל, תם ועניו, מאושר בכל ענייניו, יראת ה׳ היא אוצרו, טוב לה׳ ולבריות, גומל חסדים, הזקן הכשר ר׳ דוד הנד הוליד: אברהם, שלמה, משה, יצחק, דוד, סליטנא.
החכם השלם, צנצנת המן, נטע נעמן, גזבר נאמן, ראש חברה קדישא, מוהל ותיק, לשם שמים, מלאכתו מלאכת שמים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, בעל צדקה, שב גם ישיש החסיד הרב אברהם הנד הוליד: שמעון, עווישא, מרת אסתר מב״ת (דבתיהו של עט״ר כבוד מו״ר מ״א הי״ו), נונא, שלמה, מרימא.
המנוח ר׳ שלמה ז״ל ויבדל לחיים טובים ר׳ שמעון הי״ו הניחו בנים ובנות הי״ו בפ"י
המנוח, נבון וחכם, איש ספר הצדיק ר׳ שלמה הנז׳ (בן ר׳ דוד הנד) לא הניח זרע ב״מ.
גברא רבא ויקירא, בעל מדות טובות, עושה צדקה וחסד, רץ למעשים טובים, הצדיק ר׳ משה הנז׳ ה׳ ינקום דמו אמן, הוליד: שלמה, יצחק, יהודה, אליהו, סעידא, אסתר, לאה.
הנכבד, תם וישר, מתפרנס מיגיע כפיו, משכים ומעריב, נודב נדבות, הצדיק ר׳ יצחק הנז׳ הוליד: שלמה.
הצדיק, מתהלך בתומו, משביל אל דל, גומל חסדים טובים, טוב לה׳ ולבריות, הזקן הבשר ר׳ דוד הנד הוליד: דוד.
משפחת בן ישו
משפחה לא מרובה באוכלוסין ולפי ההשערה אבי המשפחה היה יהושע הנק׳ ישו המשפחה מחברת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, ח״א, עמי 137, וביחס דוברו המצורף לשו״ת מעלות לשלמה מאת הגאון הרב שלמה הכהן צבאן ז״ל, דף ח׳, מוזכר יהושע בן יעקב מרציאנו (בראשית המאה התשע עשרה).
רפאל, יוסף, פריחא, מאחא.
המרוחם, ישר ונאמן, אוהב תורה ולומדיה, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ רפאל מרציאנו נפטר ולא הניח זרע ב״מ.
הצדיק, זקן ונשוא פנים, חי מיגיעת כפיו, הולך תמים ופועל צדק, ירא אלהים וסר מרע, ר׳ יוסף הוליד: מאיר, סעדיה, מרימא, עווישא.
משפחת בן יזאח
בעבר הרחוק משפחה מרובת אוכלוסין מוזכרת בשטרות הקהילה פעמים רבות, היום נעלמו כליל עקבות בני משפחה קדומה זו, בתעודות הקהילה מצאנו: ר׳ יצחק בן דוד בן דוד מרציאנו דידיע בן יזאח, וכן ר׳ יצחק בן אברהם מרציאנו דידיע בן יזאח.
הצדיק, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב, גומל חסדים, הזקן הכשר ר׳ יזאח (כך ראיתי כתוב ברשימת מקבלי הלוואות של מר זקנינו הר׳ יוסף ז״ל אבי מ״ז ר׳ משה, ולא עלה בידי לדעת שמו, מאידך הכינוי יזאח הוא יצחק) הוליד: מאחא (די בן יזאח מרציאנו), עווישא (די בן יזאח), בן הנקרא בן יזאח (גם הוא, אין איש היום, הזוכר את שמו!).
משפחת בן חמו
תולדות המשפחה
משפחה רמה ומיוחסת, ומפי מגידי אמת שמענו בי ראשי תיבות של המלה חמ״ו זה: חנניה, מישאל, ועזריה, לאמור שהם צאצאי זרע המלוכה, מבני בניהם של מקדשי שם ה׳ חנניה מישאל ועזריה.
משפחת בן חמו בפאס, במאה השש עשרה, נמנתה עם קהל התושבים והדיין ר׳ יחייא בן חמו היה ראש הרבנים של קהל התושבים.
במאה התשע עשרה יודעים אנו על הרבנים החשובים: הצדיק הגדול החסיד, מוכתר בשם טוב, בעל מופתים הרב יוסף די בן וואווא זלה״ה (לפי דעה אחת הוא טמון בבית עלמין הישן בדבדו ולפי דעה שניה הרב נפטר ונטמן בירושלים ת״ו). הרב אברהם בן חמו די בן וואווא מחכמי דברו חי בשנת תרט״ו(1855 למנ׳).
הרב יוסף בן נאיים בספרו מלבי רבנן מזכיר את הרב חיים בן חמו, יליד דברו, חי בין השנים 1890-1820 (למני) דרשן גדול ומזכה את הרבים, מורה צדק בקהל זא (היא תאוורירת) ובסוף ימיו התגורר בעיר פאס ושם מנוחתו כבוד. הרב שלמה בן חמו לחניכת זגאי היה מרביץ תורה ברבים בדבדו במאה שעברה והוא מורו ורבו של הגאון ר׳ דוד הבהן-םקלי שעתיד להיות ראש אב בין דין בעיר ווהראן (אלג׳יריה).
בני משפחות בן חמו בדבדו כולם נמנים על חניכת לעריווס, וחניכת דאביד (משפחת בן וואוא מתייחסת לענף דאביד, כך ראיתי כתוב בשטר). ענפי המשפחות לבית לעריווס הם: בני הארון די שמוייל, עבידא, זרוואל, בן זגאיי, מסעוד, סאלם, לקדים, סוסו אמושי, צבאטא, פופו ועוד. ענפי המשפחות לבית דאביד: בן וואווא, חקיקא, הווירן, שגרא, טבאבא. בר רפאל, בזיזח.
Moché Amar L’adaptation du droit hébraïque à la réalité quotidienne
לא נמצא ולא סומן
Moché Amar
L’adaptation du droit hébraïque
à la réalité quotidienne
La majeure partie des Takanot – ordonnances rabbiniques – éditées au Maroc est consacrée au droit personnel, droit commercial et droit social.
Cette littérature juridique permet de mieux connaître la vie de la société
juive, ses préoccupations quotidiennes face aux réalités de l’existence.
Les Takanot -ordonnances rabbiniques- sont un des moyens pour la Halakha – réputée intangible – de trouver des solutions aux problèmes nouveaux. Tout au long des siècles les rabbins en écrivirent un grand nombre: ceci est le témoignage de la vitalité de la vie communautaire et de sa capacité de développement et d’adaptation. Provenant de la Diaspora marocaine nous disposons de plusieurs recueils de Takanot, édictés dans les différentes villes. Le plus célèbre est celui des Takanot de Fès connu comme le livre des Takanot des Mégorachim, qui a commencé à être écrit par les Expulsés d’Espagne à partir de 1492.
Ce recueil qui contient des dizaines de Takanot dans les domaines du droit personnel, droit commercial, droit social, est considéré comme le meilleur de toute la Diaspora, en raison de son étendue et de la diversité des sujets englobés. Rappelons brièvement quelques unes de ses caractéristiques, qui le distinguent des autres recueils:
Il contient des Takanot éditées de 1494 à 1750 date de la publication du recueil Kérem Hémer par Rabbi Abraham Encaoua.
Il contient les amendements apportés au cours des ans, preuve de la capacité de nos rabbins à s’adapter aux problèmes que pose la vie quotidienne, et ceci en plus des commentaires autour des Takanot et de la jurisprudence qui en a découlé.
Les Takanot ont été édictées par les rabbins, qui en étaient les initiateurs, les rédacteurs et les signataires alors que dans les autres communautés c’étaient le plus souvent les dirigeants communautaires et les notables qui en étaient les premiers signataires: ceci témoigne de la primauté des rabbins dans la direction de la communauté.
Du fait de l’absence de structure centrale pour l’ensemble du Maroc, aussi bien au niveau rabbinique que communautaire, ce n’étaient théoriquement que des Takanot locales spécifiques à Fès. Mais dans la pratique, leur portée s’est étendue à la majorité des communautés:
Meknès, Sefrou, Debdou, Tétouan, et partiellement à Marrakech pour les descendants des Mégorachim . Mais elles n’ont jamais été adoptées dans d’autres communautés comme dans le Tafilalet, l’Anti-Atlas et chez les descendants des Toshabim à Marrakech. Ce qui explique l’existence de particularismes dans les différentes communautés en matière de bigamie, successions etc…
L’édiction de Takanot au Maroc n’a pas cessé en 1750. A partir du milieu du 18ème siècle, alors que la prépondérance intellectuelle de Fès avait baissé,d’autres centres se sont développés, acquérant leur autonomie, édictant leurs propres ordonnances.
Unification et adaptation
En 1918 le Protectorat Français réglementa par Dahir le statut et le fonctionnement des tribunaux rabbiniques, limitant leur compétence au droit personnel, successions et biens de main-morte et créant une instance d’appel à Rabat. Le développement économique entraîna la multiplication des échanges et accrût l’intensité des liens entre les communautés. La divrsité des coutumes locales apparut alors comme un obstacle et la nécessité d’une unification commença à s’imposer.
Par ailleurs l’intrusion de la culture française dans le foyer juif -commencée dès avant l’arrivée des français par les écoles de l’Alliance Israélite Universelle- provoqua un ébranlement de la tradition et de la vie religieuse, en particulier au sein de la jeunesse. Garçons et filles se sont retrouvés dans les même structures éducatives et sociales avec les conséquences inévitables que cela implique sur la moralité. Ces nouveaux problèmes ne pouvaient trouver leur solution dans le cadre de la Halakha et il devint urgent de convoquer une assemblée de rabbins pour tenter de leur donner une solution. Après accord des autorités, le Premier Concile des Rabbins du Maroc se tint à Rabat au mois de Sivan 5707 (1947) et jusqu’en 1956 six conciles se réunirent. La procédure adoptée se distinguait par son caractère démocratique et en même temps, la volonté d’efficacité s’imposait, écartant toute tentation de pilpoul, de perte de temps en discussion théoriques interminables. Ce fut le secret du succès de cet aréopage qui en un laps de temps particulièrement bref discuta et prit position sur un grand nombre de sujets tels que: fiançailles, séduction, pension alimentaire, kétoubot, adoption, divorce, lévirat, adultère, éducation religieuse, chabat, Hiloulot, cacherout, bains rituels et pureté de la famille, scribes, circonciseurs etc…
Du fait de la limitation administrative de leur compétence au droit personnel, il fallait considérer les Takanot qui allaient au-delà de ces compétences, comme de simples recommandations, même si la majorité de la population n’avait pas conscience de cette limitation. A partir du 4ème Concile les décisions se divisèrent d’ailleurs en Takanot obligatoires et en Ahzrot, ces dernières ayant seulement force de recommandations.
En 1956 avec l’accession du Maroc à l’indépendance, les Conciles cessèrent de se réunir, laissant pendantes de nombreuses questions.
La crainte de heurter les nouvelles autorités ainsi que l’accroissement du mouvement de Alya expliquent cet arrêt de convocation des Conciles.
Innovations dans le droit personnel
Des nombreuses Takanot édictées par les Conciles nous en analyserons une en matière de droit personnel, à titre d’exemple. Elle traite de la nouvelle licence des moeurs et de ses conséquences juridiques dans trois domaines: relations sexuelles contre promesse de mariage, dépucelage, grossesse.
Rabbi Shaul Aben Danan décrit dans l’introduction à sa proposition la dégradation des moeurs dans la rue juive et en particulier la séduction de jeunes filles qui acceptent de se donner à leurs séducteurs dans l’espoir d’un mariage, et qui sont ensuite abandonnées, avec les conséquences sociales et psychologiques. La majorité de ces victimes ne venaient pas se plaindre au tribunal par crainte de l’opinion publique. Et celles qui l’ont fait ont été amèrement déçues car même si le tribunal était convaincu de l’authenticité de leurs dires, il ne pouvait leur venir en aide. D’où sa proposition finalement adoptée, qui acquis force de Takana obligatoire et dont voici les grandes lignes:
- Toute promesse de mariage (en contre partie de relations sexuelles) doit être respectée.
- Obligation de mariage en cas de dépucelage.
- Obligation de mariage en cas de grossesse.
- Le montant de la Kétouba sera égal au double de la dot.
- En cas de refus ou d’impossibilité de mariage, le séducteur devra payer, pour une vierge une amende entre 10 000 et 50 000 francs et pour une non vierge, de 5 000 à 25 000 francs. Il appartiendra au tribunal de fixer la somme en tenant compte du coût de la vie, de la séduction, de la responsabilité respective du séducteur et de la séduite.
- Si le séducteur reconnaît avoir eu des relations sexuelles mais dit ignorer la grossesse et si la séduite ne s’est donnée qu’à lui, il paiera seulement la moitié de l’amende; si elle a eu des relations avec d’autres ou en cas de doute plausible, il prêtera serment et paiera le quart de l’amende.
Cette Takana comporte des innovations de grande portée que nous n’analyserons que succintement.
Le premier paragraphe signifie l’acceptation d’une coutume jusque là inconnue au Maroc obligeant celui qui a fait une promesse de mariage dans l’unique but d’avoir des relations sexuelles, à s’éxécuter.
Le second paragraphe est également novateur par l’obligation de mariage qu’il impose au séducteur d’une vierge, alors que la Halakha ne comporte pas cette obligation même quand la victime est mineure (moins de douze ans et demi). L’obligation de mariage contenue dans le paragraphe 3 est une nouveauté car la Halakha recommande le mariage dans un tel cas mais n’en fait pas obligation.
Le paragraphe 4 vient protéger la femme séduite, en posant en principe que dans ce cas, le montant de la Ketouba devrait être au moins le double de sa propre dot, ceci afin d’éviter que le séducteur n’accepte de se marier que pour divorcer quelque temps plus tard en ne lui payant qu’une somme dérisoire.
Enfin l’obligation de serment est aussi nouvelle. Avec le temps, constatant que les amendes n’étaient pas dissuasives le 4ème Concile a décidé d’en multiplier les montants par quatre, et plus.
Le pouvoir de décision
Dans son exposé des motifs à cette Takana, le Président du Tribunal Rabbinique d’Appel, le rabbin Shaul Aben Danan écrit:
"… quoi qu’il en soit ce n’est pas le moment de discuter de la Halakha par le moyen de questions et de motivations: le but de ce Concile est d’arriver à une conclusion, de corriger ce qui mérite de l’être par des Takanot ayant force obligatoire. Cela a toujours été la voie de la nation israélienne depuis la destruction du Temple, et jusqu’à nos jours, générations après générations, nos Anciens ont adapté la loi à qui convient à l’heure, même à l’encontre de précédents écrits…”
Rabbi Shaul soulignedà deux points importants: même si la meilleure voie est celle d’un large échange de vues, elle n’est pas pratique de nos jours étant donnée l’urgence d’arriver à des décisions. Le second point est que la compétence déléguée par la Tora aux rabbins pour édicter des Takanot, est également valable pour notre génération et nous devons en faire usage comme nos prédécesseurs avant nous, sans fuir notre responsabilité devant les besoins de l’heure. Il ne faut pas se cacher derrière des prétextes tels que: “que diront les extrémistes” ou “nous ne sommes pas comme les Anciens et nous n’avons pas leur stature pour édicter de nouvelles Takanot”.
Au début en analysant cette Takana et les autres, on a l’impression que les rabbins marocains en étaient restés à l’image de la femme naïve et innocente du siècle passé, qu’il faut protéger de l’homme, alors que la réalité avait changé. Les jeunes filles n’hésitaient plus à sortir seules jusque tard dans la nuit. Alors pourquoi continuer à faire porter toute la responsabilité sur les mâles comme s’ils étaient seuls coupables lorqu’un sait que c’est l’occasion qui fait le larron? Et effectivement on trouve plus tard la même critique dans les livres de Rabbi Moché Malka (actuellement grand rabbin de Pétah Tikva). Pour lui cette Takana au lieu de colmater la brèche n’avait fait que l’élargir; la preuve: le nombre grandissants de cas portés devant les tribunaux. La responsabilité selon lui en incombe à la Takana qui a incité les parents à moins surveiller leurs filles et a dégagé les filles de leur responsabilité. Or celles-ci portent au moins la même responsabilité que les garçons, si ce n’est plus: ne les voit-on pas déambuler dans les rues en tenue minimale, fardées, à la recherche de garçons qu’elles veulent parfois volontairement attirer dans leurs filets?
Pour Rabbi Shalom Messas (actuellement grand rabbin de Jérusalem) au contraire, le montant des amendes était insuffisant et il aurait fallu l’augmenter. Il se montre indulgent pour les filles que la pression sociale contraint à se conduire comme elles le font.
Application unanime
Les Takanot des Conciles ont été publiées en recueils, comme une sorte de Journal Officiel. Les Takanot ont été appliquées par les rabbins-juges comme en témoignent les livres de Questions et Réponses. Plus aucun rabbin dans tout le Maroc n’a mis en doute ni la compétence des Conciles ni la validité de leurs décisions. Les Takanot des Conciles des Rabbins marocains sont, chronologiquement, les dernières qui nous soient parvenues de toute communauté juive, d’Israël et de la Diaspora. Elles nous montrent à quel point les rabbins marocains ont vécu à l’écoute de leur communauté même quand cette dernière s’est partiellement éloignée, au cours des dernières générations, de la stricte application de toute les mitsvot. Ils étaient conscients des brèches dans la muraille du judaïsme et de leur responsabilité en tant que guides spirituels mais ils n’ont pas tenté d’y échapper.
Ils ont pris l’initiative de discuter des nouveaux problèmes apparus afin de leur trouver des solutions dans le cadre de la Halakha par le moyen de Takanot et ceci avant que le public ne soit totalement conscient de la gravité des problèmes et ne leur trouve une issue à sa manière contraire à la Halakha. Les Takanot des Conciles des Rabbins marocains, la procédure de discussion et de décision, peuvent servir d’exemple à la bonne marche du rabbinat partout y compris en Israël où se sont réunies les tribus aussi bien pour l’unification des coutumes que dans la confrontation avec les problèmes du monde moderne. Car notre Tora est une Tora de vie dans laquelle il est possible de trouver une solution à tous les problèmes “car ses voies sont celles de la douceur et ses chemins ceux de la paix”.
Moche Amar
מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי
ד. סיכום
דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. 
אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה את העורות והחלבים של הבהמות שנשחטו עבורם (בהמה גסה ולא בהמה דקה). בית הדין של הקהילה היה ממנה נאמן מטעמו, ולידו צוות של עוזרים, לגבות מן הקצבים את העורות והחלבים ולמכרם במחיר הוגן לכל המעוניין, והתמורה שנתקבלה נשמרה בקופה מיוחדת שנקראה קופת העניים וכספיה שימשו למטרות סעד שונות. הנוהג הרווח היה שגזבר העניים ועוזריו קיבלו שכר של חמישה אחוזים מן התמורה הכספית שהשיגו, אך יש שעשו זאת בהתנדבות בלא שכר כלשהו. תפקיד מעין זה של גזבר הקדש, שהוטל עליו מטעם הנהגת הקהילה לאסוף מדי שבוע וכן בראשי חודשים ובשלוש רגלים תרומות מבני הקהילה בעבור ענייה ונצרכיה, אולי בהיעדר הקדשות של קרקעות, ידוע גם מקהילת מראכש שבדרום מרוקו.
אך, כאמור, מוסד קרקעות העניים במרוקו היה מוסד של הקדשות. איני יודע לומר מתי נוסד. אפשר הובא על ידי המגורשים מספרד או שהם קבעוהו לראשונה במאה ה־16, בהשפעת החברה המוסלמית הסובבת, שבה היה מפותח ביותר מוסד החַבְּס (רבים אַחְבַאס; בלהג המקומי חְבַּאס, ביחיד חַבּוּס), כלומר הקדשת רכוש קרקעי בעבור מטרה כלשהי. כך למשל צוין, שבראשית השלטון הצרפתי היו מקומות בצפון מרוקו שארבע חמישיות מן הקרקעות בהם היו בידי מוסדות ההקדש. אך שלא במוסד ההקדש היהודי, שהקיף על הרוב בתים וחנויות ולעתים נדירות קרקעות חקלאיות, שדמי השכירות שלהן נועדו לסייע בידי העניים, בחברה המוסלמית בדרך כלל הקדישו בודדים או משפחות את הקרקעות החקלאיות שבידיהם למוסד החבוס על מנת להימנע מלשלם את המסים הגבוהים, כשהם ממשיכים לעבד את הקרקעות המוקדשות. עם זאת יועדו ההכנסות מקרקעות החבוס לכיסוי הוצאות צורכי הציבור או לצורכי דת, כגון מסגדים, בתי ספר דתיים, בתי חולים, גשרים, אגודות אחווה ומובילי מים. אף נמסר, כי יהודים תושבי אצוירה (מוגאדור) יכלו לשכור חנויות מן החבוס, ממש כמו המוסלמים, לפי שהשיקול הכלכלי גבר על השיקול הדתי. על בל פנים, בשתי החברות הקנה הדבר למנהלי מוסד ההקדש עצמה כלכלית וחברתית, בעיקר כאשר ההקדש היה שייך למסגד.
הערת המחבר: [1] לדיון מפורט בהקדשות במרוקו ראה מישו־בליר 1908 ; שם 1970, עט׳ 118-102; שרוטר 1988, על פי המפתח, עמי 315, ערך hubus. גם בתוניסיה המוסלמית בונה ההקדש חבוס; ראה למשל חיבורו של המלומד התוניסאי מחמד אלסנוסי בן המאה ה־19, אלרוץ׳ אלזאהר / פי אסנאד אלחבום ללאסלאס אלבאהר(ראה עליו שנופי 1977, עמי 151-146). עוד ראה אלחאייף תר״ך, דף קעט ע״א, בעניין ״מי שקנה קרקע מחבית ויצאו עליו עוררין שהוא הקדש העכו״ם הנק׳ אלחבס״.
אמנם מטבע הדברים לא היה יבול מוסד ההקדש היהודי להתפתח ולהתגוון ולצבור עצמה רבה כל כך כמו המוסד המוסלמי. זאת לפי שהמערכת המוסלמית נהנתה מיציבות כלכלית ומנהלית במשך מאות שנים ומידת השפעתן של התמורות המדיניות הרבות עליה הייתה מועטה באופן יחסי, בעוד המערכת היהודית סבלה מחוסר יציבות, כחלק מן הקהילה היהודית בכללה שהייתה נתונה למסכת שלמה של חוקי אפליה, רדיפות, גירושים, המרת דת ולחץ כלכלי. וכבר נזכר לעיל, שהעברת רכוש קרקעי שאין לו יורשים להקדש העניים על פי תקנה מיוחדת שנתקבלה בקהילות מרוקו הייתה צריכה להיעשות בהסתר מן השלטונות המוסלמיים, שביקשו ליטול לעצמם רכוש זה.
על השפעת מערכת ההקדשות המוסלמיים על זו היהודית ילמד לא רק השימוש היהודי במונח המוסלמי גלסה בעבור ״חזקת היישוב״, אלא גם ההבחנות הדומות בשתי המערכות של זכויות חזקה שונות בקרקעות ההקדש ובבתים שעליהן וההתלבטויות המשפטיות בשאלות המסובכות הנובעות מאבחנות אלו. אך השוואת מוסד ההקדש היהודי למוסד המוסלמי ראויה לבדיקה מדוקדקת בפני עצמה, החורגת ממסגרת מאמר זה.
על כל פנים, יש בתעודה זו ובממצאינו על מוסד ההקדש של קרקעות העניים בקהילות הראשיות של יהודי מרוקו כדי ללמד על רמה גבוהה ביותר של ארגון קהילתי שכמותה לא נודעה בקהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה או בארצות המזרח ובקהילות המסורתיות של יהודי מזרח אירופה ומרכזה.
האנלוגיה בין שני המושגים הללו, העברי והערבי, נתקבלה גם על דעת חכמי ההלכה המוסלמים ועל דעת אנשי המשפט בשלטון הצרפתי במרוקו; ראה מרטי 1933, עט׳ 468-466. במערכת הלא־יהודית הוחל המונח חזקה על רכוש לא נייד שהיה בבעלות מוסלמי אך הוחזק בידי יהודי; ראה שאם 1970, עמ׳ 106 הערה 53. קומבינציה זו של בעלות מוסלמית וחזקה יהודית אפשרה למוסלמים להכיר במציאות של נכסי דלא ניידי במדינה המוסלמית הנמצאים ברשות יהודים. ראה מרטי 1933, שם. לדיון נרחב בחזקה היהודית ראה זעפרני 1972, עמי 195-188.
שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-מנהג הכפרות
מנהג הכפרות
תמונה-יהודיה בפתח הגטו מביאה תרנגולת לשחיטה אצל השוחט.
הכפרות. יהודי מרוקו נהגו לעשות ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. לכל אחד ואחת מבני המשפחה לוקחים עוף — תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ומסובבים אותו על ראש המתכפר כמה פעמים ואומרים עליו פסוקים מסוימים בצירוף המלים: ״זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול ילך למיתה ואתה — פלוני בן פלוני — תיכנס לחיים ארוכים.״ אחר כך שוחטים אותו ונותנים אותו לעניים, או פודים אותו בכסף ומחלקים הכסף לצדקה.
מנהג זה הוא עתיק יומין, הוזכר לראשונה בתלמוד, ולאו דווקא כפרה בתרנגול. נהגו לפדות נפשם בממון, שהיו נותנים צדקה לעניים בערב יום הכפורים, כדי שתעמוד להם הצדקה ביום החתימה על דינם. רק בימי הגאונים הנהיגו מנהג הכפרות בתרנגולים, מנהג שנמשך עד היום הזה, למרות שבכל הדורות קמו לו מתנגדים.
קהילות מרוקו קיימו בדבקות מנהג זה ואפילו העניים ראו חובה לשחוט תרנגול לכפרה.
כל משפחה שכבדה את מעמדה הזמינה אליה שוחט אשר ישחוט לה את מירב התרנגולים שנרכשו מבעוד מועד, לשם קיום מצוות הכפרות.
Racines-Roots-Judaism Tradition-Moche Gabbay
LES KAPAROT: Les Juifs du Maroc sont fidèles à la coutume des kaparot la veille de Kippour. Chaque membre de la famille sacrifie un coq (pour les mâles) ou un poulet (pour les femelles) en substitution. Le rabbin avant d'égorger l'oiseau le fait tourner plusieurs fois au-dessus de la tête du fidèle en récitant "ceci est ton échange, ce coq sera sacrifié et toi … tu jouiras d'une longue vie". L'animal est ensuite offert aux pauvres ou racheté au moyen de dons aux indigents.
Cette coutume est très ancienne et date du temps du Talmud où on faisait kapara non en égorgeant un poulet mais en donnant de l'aumône aux pauvres la veille de Klppour car "la charité sauve de la mort". La coutume de l'abattage de poulets est devenue populaire du temps des Guéonlm et a survécu jusqu'à nos jours malgré les condamnations répétées des rabbins.
Au Maroc la coutume est restée très vivace et même les pauvres y sacrifiaient. Les familles aisées Invitaient chez elles l'égorgeur rituel pour la cérémonie de kapara.
The Jews of Morocco performed the "kapparot" ceremony on Yom Kippur Eve. For each one of the family, one fowl was brought — a hen for a woman and a rooster for a man, and the bird would be swung over the head several times during which certain verses were recited, In symbolic expiation of sins. After this, the fowl would be slaughtered and given to the poor, or redeemed for money given to charity.
This ancient custom is first mentioned in the Talmud. People would atone for their souls by means of money distributed to the poor on Yom Kippur Eve, so that this charity would be in their favor on Judgement Day. Only at the time of the Gaonim (8th century) was expiation by means of a fowl initiated, a controversial custom which has continued to this day. Every self-respecting family — even the poor — had the shochet slaughter all the fowls purchased for this purpose.
שרשים -משה גבאי- יום הכיפורים
יום הכיפורים
תיאור התמונה
מחולקת לשניים: החלק הרוחני — התפילה, ושלבים לפני יום הכיפורים. למטה מימין: אשה הרה מביאה שלושה עופות לשחיטה — אחד בשבילה, ותרנגול ותרנגולת לתינוק שבבטנה; מלקות במקוה; ברכת הנכדים על־ידי הסבא והסבתא לפני תחילת הצום! הנשים מדליקות נרות חג ונר נשמה.
מלקות הוא עונש גופני לעבריינים שעברו על מצוות התורה; מלקים אותם ברצועה של עגל ארבעים מכות פחות אחת(היינו 39). מי שהיה ראוי למלקות, היו רופאים אומדים אותו כמה גופו יכול לספוג ותמיד קצבו לו מנין המתחלק לשלשה. מנהג המקובל עד היום בין יהודי מרוקו לספוג ארבעים חסר אחת מלקות בערב יום הכיפורים בבית המרחץ, אחרי הטבילה במקווה, או בבית הכנסת, ככפרה על החטאים הגלויים והנסתרים שחטא במשך השנה.
הרב המלקה קורא ג׳ פעמים את ״והוא רחום״ הכולל י״ג מילים ומלקה על כל מילה, ביחד ארבעים חסר אחת.
ברכת הבנים. לאחר הסעודה המפסקת היו כל הבנים מתכנסים אצל ראש המשפחה(האב — הסב), שהיה מברך בנפרד את כל אחד ואחת מילדי המשפחה.
הסבתא מצדה מצטרפת לברכות, לנשיקות ולכל האיחולים השגורים בפי הזקנות: מזל, פרנסה, שידוך טוב וכר. אחרי כל הברכות מלווים את ההורים לבית הכנסת, ויחד נכנסים לתפילת ליל יום הכיפורים.
נר נשמה: תפקיד מיוחד היה לנשים: כל אחת מכינה לה מבעוד מועד נרות נשמה של ההורים שנפטרו ושל כל הצדיקים שהיא מאמינה בהם. בדרך כלל ״נרות נשמה״ היו כוסות גדולות אשר מילאו אותם מים ושמן. הדליקו את הכוסות בעזרת פתיליות ולכל כוס היתה הברכה המיוחדת: למזל, לפרנסה, לשידוך הבת וכו'
Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay
KIPPOUR
Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède.
En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes.
YOM KIPPUR
This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter — one for herself, and for the foetus she carries — a male and female fowl; malkot in the Mikvah; blessing of the grandchildren by the grandfather and grandmother before the fast begins; women lighting holiday candles and a memorial candle.
MALKOT: la flagellation était la punition réservée à ceux qui avaient enfreint les règles de la Torah: le condamné reçoit 39 coups de nerf de boeuf. Les médecins fixaient combien de coups le condamné pouvait supporter et le nombre était toujours un multiple de trois. Il était encore de coutume au Maroc pour les plus pieux de recevoir 40 coups (moins un) la veille de Kippour au bain rituel ou à la synagogue en punition de leurs péchés, connus ou inconnus, tout au long de l'année écoulée.
Le rabbin flagellateur applique chaque coup en prononçant chacun des 13 mots qui composent le verset 78:28 des Psaumes "véhou rahoum״, trois fois, soit au total 39 coups.
BENEDICTION DES FILS. Après le repas qui marque le début du jeûne, tous les enfants se faisaient bénir par le chef de famille (père ou grand-père) et la grand- mère y ajoutait tous les voeux chers aux vieux: bonne chance, prospérité, mariage etc.. Après les bénédictions les hommes vont à l'office à la synagogue.
NER NECHEMA Les femmes préparaient des verres avec une mèche et de l'huile qui restaient allumés toute la journée à la mémoire des disparus de la famille et des sadiklm. L'allumage était accompagné de prières pour la prospérité, la santé, le mariage etc.
MALKOT— (punishment by lashing) was a physical punishment decreed upon violaters of the mtizvot of the Torah; they were lashed by thongs of calf leather forty times less one (in other words 39) as has been laid down in the Torah. Doctors would examine those who were deserving of malkot as to establish how much they could physically bear and always they would apportion him a portion divided into three. It Is an accepted practice until this day among the Jews of Morocco to undergo whipping, forty minus one, on Yom Klppur Eve in the bathouse, following the emersion in the ritual bath, or in the synagogue, as a expiation for sins both revealed and secret which the man has sinned during the year.
The whipping rabbi recites the verse "And He is merficul" three times which includes 13 words and whips upon the reading of each word, totalling 40 minus 1 (Psalms 78, 36).
BIRCHATHABANIM. Following the meal which precedes the fast all the sons would gather together with the head of the family (the father or grandfather) who would bless each child in turn.
The grandmother would also join the blessing, with kisses and all the popular good wishes usual for these female elders; good luck, livelihood, a good match, and so on. Following all these blessing the children walked with their parents to the synagogue for the Yom Kippur Eve prayers.
MEMORIAL CANDLE. The women had a special task: each one would prepare in advance a memorial candle for deceased parents and for all the tzaddikim In whom she believed. Usually "the memorial candles" were large glasses filled with water and pure oil. These glasses were lit with the aid of wicks and for each glass there was a special blessing: for luck, livelihood, a match for the daughter, and so on.
אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי – סוכות ושמחת תורה
סוכות ושמחת תודה
הימים שכין יום כיפור לסוכות
מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת אצל חלק מהמשפחות שלא לבשל מאכלים בין יום כיפור לסוכות, ואלו שנהגו לבשל העבירו אוכל מבושל לאלו שלא נהגו לבשל. ייתכן שהעניין קשור בייחודיות של הימים האלה.
הערות המחבר: דוגמאות לכך הן מסעודה אשת אברהם סבאג מארפוד, שנהגה לבשל והעבירה אוכל לבית סבי שבו לא נהגו לבשל(מפי אדוני אבי), ובני משפחת באשי בן חיון מריסאני, שהביאו חמין לבני משפחת ר׳ מכלוף ב״ר יצחק שטרית שלא נהגו לעשות חמין(מפי ר׳ יצחק שטרית).
אלה הם ימים המחברים בין יום כיפור לבין חג הסוכות, בבחינת פתיחת דף חדש. לפנים בישראל היו ימים אלה ימי חנוכת בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך. מחרתו של יום כיפור הוא ׳יום שמחת כהן' שהוא שמחה של כל ישראל שזכו ליום של סליחה וכפרה. השווה משנה יומא ז, ד ׳ויום טוב היה עושה [הכהן הגדול] לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש' מיום זה ועד ערב סוכות עסוקים עמך ישראל בעניינא דיומא ודקדושה: בניית הסוכה וקניית ארבעת המינים. ימים אלה אפופים הילה רוחנית ואווירה חגיגית, ויש שראו בימים אלה כעין מעמד של חול מועד. לכן אין אומרים בהם תחנונים, ראה אליהו כי טוב, ספר התודעה, ירושלים תשס״ח, עמ׳ פח.
בניית הסוכה
. ברוב הבתים קיים מבנה של סוכת קבע על גג הבית או בחצר, כלומר ארבעה כתלים בנויים ופתח באחד מהם, ומעל למחיצות ניצבת מסגרת של קורות להנחת הסכך.
לסכך הסוכה אין משתמשים כבימינו במחצלות של ׳סכך לנצח׳, אלא בסכך חדש וירוק מדי שנה מחריות של דקלים.
סוכות המחוסרות מחיצות קבע מקיפים בדפנות מקני סוף או בחריות צפופות זו ליד זו, וקושרים אותן היטב.
יש שמקשטים את הסוכה על ידי שטיח קיר הקרוי ׳חיטי׳.
בכל קהילות תאפילאלת אין מקימים סוכה בבית הכנסת.
ראה גם ישראל סבא, עמ׳ 293. גם בג׳רבא משתמשים בחריות של דקלים בצירוף ענפי הדסים הן להעמדת המחיצות והן לסכך (ברית כהונה, או״ח, ח״א, מערכת ד', סעיף ז, ערך דפנות הסוכה).
מנהגי הסוכה
באחת הפינות של הסוכה מייחדים כיסא ועליו מפה נקייה, ועליו מניחים ספר לאושפיזין, בדומה ל׳כיסא של אליהו׳.
החוששים להדליק נר בסוכה מחמת סכנת שרפה מדליקים במקומו פנס.
מתפללים תפילה חגיגית, ואומרים פיוט לפני קדיש.
לפני שנכנסים לסוכה אומרים: ׳עולו אושפיזין עילאין קדישין, עולו אבהן עילאין קדישין למיתב בצלא דמהימנותא עילאה בצלא דקודשא בריך הוא׳.
מנהג תאפילאלת להקדים תמיד את משה ליוסף באושפיזין, בסליחות ובהושענות.
מרא דאתרא יש״א ברכה נהג להזמין אורחים לסוכה ששמותיהם כשמות האושפיזין. ביום ראשון הזמין אורח ששמו אברהם, ביום שני – יצחק, וכן בשאר הימים. ליום השביעי הזמין פעם אחת אורח ששמו צמח, לבשר על המשיח.
סדר הקידוש: יין, קידוש, סוכה, שהחיינו. פותחים את הקידוש בפסוקים: ׳ בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.
אחריהם ׳סברי מרנן… בורא פרי הגפן, אחר כך ׳אשר בחר בנו… מקדש ישראל והזמנים' אחר כך ברכת ׳לישב בסוכה׳ ולבסוף ׳שהחיינו׳ בלילה ראשון.
באחת הפינות של הסוכה מייחדים כיסא ועליו מפה נקייה, ועליו מניחים ספר לאושפיזין, בדומה ל׳כיסא של אליהו׳. כן המנהג גם על פי זוכר ברית אבות, עמ׳ 136 סעיף ב, אבל על פי נתיבות המערב, עט׳ קט סעיף ד, נהגו לתלות את הכיסא. המקור למנהג הוא החיד״א, מורה באצבע, בתוך סדר עבודת הקדש לחיד״א, בני ברק תשמ״ו, סימן ט, סעיף רפט: ׳אור החג הקדוש ילך לסוכה ויצוה להביא כסא ומעיל מפואר על גבה לזכר שבעה אושפיזין עילאין קדישין מעין דוגמא שעושין ביום המילה כסא של אליהו הנביא זכור לטוב׳. השווה גם חמדת ימים, שם, עמ' 369 צד ב, ׳ומה טוב ומה נעים להכין בתוך סוכתו כסא מיוחדת בבני ברק ומשי ורקמה לכבוד כל צדיק כל איש ביומו׳.
׳עולו אושפיזין עילאין קדישין, עולו אבהן עילאין קדישין למיתב בצלא דמהימנותא עילאה בצלא דקודשא בריך הוא׳. מקור המנהג להזמנת האושפיזין הוא זוהר כרך ג(ויקרא), פרשת אמור, דף קג עמוד ב: ׳ת״ח בשעתא דברנש יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא… ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה… כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין… תיבו אושפיזין עלאין תיבו, תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו…׳. הנוסח ׳עולו אושפיזין… עולו׳ מקורו בספר חמדת ימים, חלק ג, חג הסוכות שם, עט' 386.
כל הברכות נאמרות בעמידה.
בסעודה שיש בה קידוש מברכים ׳לישב בסוכה׳ בסוף הקידוש, ובסעודה שאין בה קידוש מברכים ׳לישב בסוכה׳ אחרי ברכת ׳המוציא׳.
אם חל יום טוב בשבת או בחול המועד אומרים ׳שלום עליכם׳.
בכל לילה ובכל יום של שבעת ימי הסוכות קוראים מעניינא דיומא מקרא, משנה וזוהר לפי הסדר הרשום בספר ׳חמד אלהים׳, וכן המנהג בקצר א־סוק.
חסידים ואנשי מעשה ישנים בסוכה כל שבעת הימים.
ראה -"אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי הוצ' אוני' בר אילן עמ' 128-126
אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי
ארבעה מינים
אתרוגים מהודרים מגיעים לתאפילאלת מערי מרוקו: אגאדיר, צווירה, תארודאנת ופגיג. האתרוגים אינם מורכבים, הם צהובים כמו לימונים, בעלי פיטם וחלקים ללא כל פגם.
לאחר העלייה לארץ הנטייה של חכמי אביחצירא היא להעדיף אתרוגי ארץ ישראל על אתרוגי מרוקו המהודרים.
באשר להדס, אין מקפידים בכל קהילות תאפילאלת על שלושה ענפים במדויק, ולא על הדס משולש, אלא לוקחים כמה ענפי הדס שוטים.
ביום א׳ של סוכות המתפללים נוהרים בכל קהילות תאפילאלת, וביניהם נוער רב, לחצר בית הכנסת כדי לעסוק באגידת ארבעת המינים.
את הלולב מקשטים בחוטי רקמה רחבים או ברצועות בד מצוירות שכורכים מסביב ללולב מראשו לסופו, וסימנך ׳זה אלי ואנוהו׳. בראש הלולב מצמידים צמר גפן שלא ייפגם. אחר כך תולשים כמה עלי לולב ומחברים אותם על ידי עשיית מעין לולאות, ועל ידם אוגדים את הלולב עם ההדסים והערבות.
בכל קהילות תאפילאלת בכל בית כנסת קונים ארבעה מינים, שתיים עד ארבע יחידות בשביל המתפללים, אבל תלמידי חכמים, חזנים ואנשי מעשה מקפידים לקנות ארבעה מינים משלהם.
נוהגים להשאיר את ארבעת המינים בבית הכנסת כל ימי החג בתוך בד רטוב בדלי מים לשמור על רעננותם וכשרותם.
אנשי מעשה שומרים את הלולב והערבה לשריפת חמץ.
משתמשים בערבה לאפיית מצה.
על ארבעת המינים מברכים בבית הכנסת ולא בסוכה, לפני הלל ולא לפני כן.
סדר הנענועים
כיוון הנענועים: מנענעים לכל רוח שלוש פעמים: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, ולבסוף לצד מערב.
בכל כיוון מנענעים שלוש הולכות ושלוש הבאות, היינו, הולכה/הבאה כפול 3 לכל רוח.
מספר הנענועים: פעם ראשונה לאחר הברכה; פעם שנייה ב׳הודו׳ הראשונה; פעם שלישית ב׳אנא ה׳ הושיעה נא׳; פעם רביעית ב׳הודו׳ השנייה.
סדר הנענועים בפסוקים: ב׳הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו', הודו – לצד דרום; לה׳ (אין מנענעים); כי – לצד צפון; טוב – לצד מזרח; כי – למעלה; לעולם – למטה; חסדו – לצד מערב. הפסוק ׳אנא ה׳ הושיעא נא׳: א־נא – לצד דרום ולצד צפון; ה׳(אין מנענעים); הו־שי־עה: הו – לצד מזרח; שי – למעלה; עה – למטה; נא – לצד מערב.35
בישול ואפייה ביום טוב של סוכות
נוהגים לבשל בשני ימי טובים של סוכות ושל שמיני עצרת דבר יום ביומו.36
יש שנהגו לאפות לחם ביום טוב, במיוחד ביום השני של החג שחל בערב שבת.
חול המועד סוכות
כל האומנים שובתים ממלאכתם בכל ימי חול המועד, והסוחרים סוגרים את בתי עסקיהם, ורק השוחטים שוחטים בחול המועד כדי לספק בשר טרי לבני הקהילה.
כל יום בחול המועד סוכות לפני מנחה קוראים את מגילת קהלת, אחד מקרא ואחד עבראן.
לפני ערבית חול המועד ושבת חול המועד אומרים מזמור של חג.
בשחרית אין אומרים מזמור של חג לפני ׳ברוך שאמר'
במנחה של חול המועד אומרים ׳למנצח בנגינות/ ולא מזמור של חג.
בברכת ההפטרה של שבת חול המועד המפטיר חותם ׳מקדש השבת וישראל והזמנים' מפני שימי הסוכות חלוקים בקרבנותיהם ואומרים בכל יום הלל שלם.
מקפידים על איסור תספורת וגילוח הזקן בחול מועד.
ראה -"אוצר המנהגים לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא"- מאיר נזרי הוצאת אוניברסיטת בר אילן-2018 עמ' 131-129
La création de la Misguéret et l’activité du Mossad au Maroc 1955-1964-Michel Knafo
Deuxieme partie
Dans les structures de l'autodefense et de l'immigration clandestine
La création de la Misguéret et l’activité du Mossad au Maroc 1955-1964
Une nouvelle phase du rassemblement des exilés
Eliezer Shohani
Eliezer Shoshani est né en 1905, en Russie, et a immigré en Erets-Israël avec ses parents en 1912. La famille s'est installée à Tel-Aviv, et Eliezer a été élève du gymnase Herzliya. En 1917, les autorités turques ont exilé la famille a Ségéra (A) où elle a vécu un an et demi. En 1927, Eliezer a fait partie du groupe fondateur de Kfar Yéhochoua où il a fait connaissance de Dévora, la première jardinière d'enfants du village, devenue par la suite sa femme.
En 1937, après avoir tenté de vivre à Hadéra et à Ganégar, le couple s'est transféré à Guevat. Eliezer fut nommé commandant (B) de la région et responsable des cachettes d'armes de son kibboutz et de la Hagana.
Le service de renseignements de la Hagana le chargea de centraliser les informations dans la région nord du pays. En 1944, il devint trésorier du Palma'h, et en 1945, lorsque les trois mouvements clandestins se fondirent, il fut nommé trésorier du Mouvement de rébellion.
Après la fondation de l'Etat d'Israël, le Palma'h fut démantelé et Eliezer retourna à son kibboutz, mais pour peu de temps. En effet, il fut envoyé en Italie, comme Trésorier "du bureau des acquisitions" d’armes. En 1950-1951, lors de la scission du mouvement Hakibboutz hameou'had, Eliezer se joignit avec sa famille aux fondateurs du kibboutz Yifat, et en 1956, il devint secrétaire du l'houdh akibboutzim véhakvoutzot.
En 1961, après le naufrage du Pisces-Egoz, Eliezer fut nommé par Ben-Gourion "commission d'enquête d'un seul membre". Après avoir passé trois semaines en France, il présenta ses conclusions à Ben-Gourion.
En 1964, le Mossad l'envoya en France où il rassembla tout le matériel concernant l'immigration clandestine des Juifs du Maroc en Israël. Il le tria, le résuma, y ajouta ses propres observations et publia, avec l'aide du Mossad, un mémorandum auquel il donna le titre de" Neuf ans sur deux mille". Pendant de longues années, ce texte est resté confidentiel / top-secret, et Eliezer n'a pas eu la joie de voir son texte mis à la disposition du public.
En 1967, Eliezer a été nommé secrétaire du mouvement kibboutzique et plus tard élu secrétaire général et rédacteur du journal du kibboutz yifat. Eliezer est décédé en 1987 le jour de ses quatre-vingt deux ans.
Comment s'est accomplie "la parole de l'Etat d'Israël"? On ne sait jamais dans quel ordre se font les choses dans l'histoire d'un peuple, et il est donc difficile de classer les événements. Il est encore plus difficile de faire une recherche de ce genre dans l'histoire d'un peuple lorsque celui-ci est très ancien et dispersé dans le monde entier. On ne peut que montrer les différentes positions du terrain d'actions sans insister sur l'une plus que sur l'autre. Comme on le sait, l'histoire est le fruit d'un "travail d'équipe", auquel contribuent les conditions géographiques et climatiques, ainsi que les êtres humains – qui sont toujours les participants essentiels de l'action.
La réalisation de l'antique espérance des Juifs d'Afrique du Nord, surtout de ceux du Maroc, a reçu l'aide d'un travail effectué par des êtres humains pendant plusieurs décennies durant lesquelles le mouvement sioniste a créé les instruments dont il avait besoin.
L'Agence juive a propagé l'information sioniste, a organisé les mouvements de jeunesse et l'immigration vers Israël, autant que possible par des routes droites et faciles, mais parfois aussi par des chemins sinueux.
Au Maroc sous le protectorat français, le travail sioniste s'est fait de la même façon que dans les autres pays libres, bien que les autorités françaises aient souvent tenté de l’empêcher, pour des raisons liées à l'essence même de l'occupation.
Des dizaines de milliers de Juifs ont ainsi immigré en Israël, mais en fait la population juive n'a pratiquement pas diminué en nombre, car la baisse causée par l'émigration a été remplacée par la natalité. L'action de l'Agence juive a donc fourni une certaine réponse à la nécessité d'augmenter la population juive d'Israël – tout en répondant ainsi à l'espoir des Juifs du Maroc de s'y rendre – mais n'a pas permis de réponse globale à la question de savoir quel serait l'avenir de cette grande communauté.
Pourtant celle-ci devenait de plus en plus urgente, car la lutte des Marocains pour l'indépendance, qui battait son plein, annonçait des dangers pour l'existence physique des Juifs. Les Agents anonymes qui arrivèrent discrètement au Maroc un an environ avant la fermeture des bureaux de Kadima, ont apporté une expérience de vie de cette école qui s'appelle l'Etat d'Israël, et ils ont été chargés de créer au Maroc des cellules d'autodéfense, d'enseigner aux jeunes juifs l'usage des armes et de les rendre conscients de leur force.
Ceci fut le point de départ d'où le travail a divergé dans différentes directions qui devaient s'adapter aux circonstances. Accompli selon les règles de la clandestinité, ce travail les obligea à organiser la défense et le passage clandestin de la frontière aux Juifs en route vers Israël. Elle impliquait d'inculquer la conscience de la fierté nationale aux représentants de la communauté, et il fallut même quelquefois aller en prison. Tout ceci a été imposé aux agents d'Israël et aux membres de la Misguéret au Maroc, et ils ont accompli leur mission à la satisfaction générale pendant des années.
Une fois qu'il est accompli, ce travail semblait tout à fait naturel. Lorsque la lutte pour l'indépendance du Maroc a éclaté, il suffisait d'avoir de bons yeux et un peu d'intelligence pour voir les nuages qui s'amoncelaient et les dangers qui se précisaient. C'était pour l'Etat d'Israël non seulement un devoir, mais aussi un privilège, de se préparer à affronter les dangers. Le devoir de ses citoyens était de se demander quels moyens utiliser pour affronter la nouvelle situation des Juifs marocains, comment préparer des Juifs soumis et habitués à attendre l'aide des autorités, à prendre en main leur sort et à se préparer aux événements. Les citoyens israéliens conscients devaient donner des armes à leurs frères du Maroc, et leur inculquer une confiance en eux-même. Ce ne fut pas un hasard si le fait de posséder des armes et de savoir s'en servir leur insuffla l'espoir et la fierté. Certains pensent qu'il y a un conflit entre les intérêts des Juifs de la diaspora et ceux des Juifs d'Israël, mais il n'en est rien. Si l'on donne aux Juifs de la diaspora une force de résistance, la confiance en soi et la conscience de leurs possibilités, ils seront préparés à accepter la théorie sioniste. Les notions de "la diaspora doit exister" et "la diaspora doit disparaître " ont depuis longtemps perdu toute signification, et il est évident qu'un Juif de la diaspora prêt à défendre sa vie et sa dignité trouvera un jour sa voie vers le sionisme.
C'est ainsi qu'il faut comprendre les événements qui ont touché les Juifs du Maroc à partir de 1955, lorsqu'un devoir tout naturel a été imposé au Mossad: mettre des armes dans une main vide, et lui enseigner leur usage.
Il faut noter qu'il s'agissait d'une mission différente de celle dont été habitués les délégués de l'Agence juive. Celle-ci était semi-militaire et ne convenait pas aux méthodes de l'action civile. Par ailleurs les règles militaires ne lui convenaient pas non plus, et l'armée israélienne ne pouvait prendre sur elle son exécution. C'est pourquoi le Mossad, dont la nature est d'œuvrer dans la clandestinité, en a été chargé.
Ref:Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo Juillet 2007-page 70-73
יהודי המזרח בארץ ישראל-משה דוד גאון
יהודי המזרח בארץ ישראל
משה דוד גאון…
אל הקוראים.
בטרם עלותי לא״י מבוסניה ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה -יהודי המזרח״, אם כי הנני ספרדי מלידה אף גדלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים׳ שרב בה היסוד הספרדי הלשאנן והשלו, על האשכנזי התוסם והקודח. אלה עם אלה דברו ביניהם על פי רב שפה אחת, ובנוסח ובסדור משותף ערכו תפלותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות קלטה אזני איזה ניב והגה על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד׳ אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג. רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דמיתיה וחזיתיה בעיני רוחי כמקום הנועד לקבוץ גלויות וסשטושן, התפכחתי משכרוני הנעים, ותמימותי הילדותית חללה. רגע עמדתי כנדהם על יד הכתל, זו מצבת הקלון לעם ישראל, ולפתע פני התעותו והתכרכמו מבשת, ולבי בי המה.
בהתהלכי אח״כ ברחובות העיר נתגלתה לפני המציאות היהודית בעצם כעורה, ואדע כי עמי האומלל קרוע ושסוע לגזרים, שבט שבט ודגלו, משפחה משפחה וכוונה, מנהגיה, מסורותיה ושאיפותיה. בהמשך הזמן יכלתי להכיר, כי לכאורה אין לי שייכות לאומה בכללה בתור יחידה מאורגנת וסובלת הנלחמת על קיומה בכל עוז, אלא לעדה אחת קטנה התלויה ברשות עצמה, והמרכזת בקרבה בודדים נדחים. דבר זה עוררני להרהר על מהות השבטיות ותועלתה, ומה הוא הטעם המצדיק את ההופעה המוזרה הזאת. הגיגים אלה הטרידו את מוחי מאד, ענוני ויטלטלוני טלטלה, ובאין הרף הוליכו את רוחי שולל. בעקבותיהם נרקמה המסכת שעליה הוטבע ספרי זה, הבא להציב ציון־עד לראשוני בני גזעי׳ אלה שמדינת ספרד הקיאתם למען יתגלגלו הנה, בשביל להחיות את ארץ האבות משממונה.
עבודתי המקצועית הביאתני כעבור זמן, במגע ישר עם בני שבסי ישראל לסוגיהם, תלמידים מכל העדות והמעמדות כל אחד עם שפה אחרת בפיו, ילד ילד עם אפן תפישתו והשגתו. בחברתם בליתי עשר שנות חיים, – שנות עמל ותלאה וצער, ותוך כדי התבוננות במנהגיהם, בשיחותיהם ובמשחקיהם העליזים, נתחורו לי אגב אורחא כמה פרשיות סתומות. אכן, בסיועם חדרתי בלי משים למצב עדות המזרח השונות, והם היו הנסבה שאוסיף להתענין בהן גם להבא. אמנם עולמם המגֻון הכנים ערבוביה רבה בעולמי אני, עולם צר התחומים וההיקף, אך עתה ארגיש, עד כמה הללו העשירו את ידיעותי והשקפותי.
בינתים החלפתי את משמרתי, והעבודה אשר עסקתי בה אח״כ במשך שנים אחדות הגבירה מרצי פי כמה, וכאלו אלצתני להמשיך ולטפל בענין.
אשר לעצם החבור ותכנו. תחלה היה עם לבבי לחבר ספר עממי מקוצר׳ שיכיל פרסים וידיעות על עדות המזרח והתהוותן, הרמה התרבותית של אוכלוסיהן וכו', אך מתוך התעסקי בעבודה, התרחבה והסתעפה המסכת, ואחשב את עצמי מחויב להשתמש בכל החמר אשר הזדמן לידי, מה גם שרובו ככלו היה שייך לגוף הענין.
הספר בכללו רחוק הוא מלהיות מדעי, הואיל והוא נועד לעם. בכל זאת לתועלת המעיינים מצאתי לנחוץ, לציין אילו מקורות שמהם שאבתי את החמר בלי להיות משועבד לדבר, אף להנהיג את ציוני המקומות כהכרח בחבור ספרי זה.
יודע אנכי, כי כמה מן הקוראים ימצאו בספר זה טעם לפגם, באשר הלה אינו מתאים לסדר המדעי המקובל, ואחרים יטילו בו דפי על כי חסר הוא פרטים ועובדות בענין זה או אחר. ענף ספרותי זה העשיר ביותר ורב הגוונים מצד אחד, והדל והלקוי בתכלית מצד שני, דורש מאמצים כבירים וסבלנות מאת המתעסק והמתגדר בו, למען יוכל להעלות מסקנות מדויקות על הענין שהוא נגש לדון עליו. ובשביל להרחיק מעלי לזות שפתים, אני מקדים, שמטרתי לא היתה ללכת בדרך החוקרים הותיקים, הממיתים את עצמם באהלה של תורה, כדי להביא לקוראיהם דבר מסוים ומושלם.
מחובתי להזכיר כאן, שאיני נמנה בין בעלי המקצוע בחקירת א״י׳ ורק התבוננותי במצב שבטי ישראל בא׳י׳ הניעה אותי לרשום את דברי בספר. בטוח אנכי כי אין חבור זה נקי ממגרעות, טעויות, אולם יש לי הרשם כי לכשעצמי מלאתי את המסגרת תכן, בהתאם לכחי וליכלתי.
בהפסקות רבות נכתב הספר, ואולי זהו אחד הגורמים המכריעים להיותו חסר שלמות פנימית כחפצי. חובה להודות על האמת. סוג זה של חמר אינו מן הדברים המצויים והנלקחים בידים, שאפשר להשיגם בנקל. זוהי איפא אחת הסבות שספר זה אשר החל להכתב בשנת תר״פ, אחר לראות אור עד היום.
הדברים לא נכתבו בנטיה להבלים ולהאיר איזה צד באור יתר, כדי להאפיל במשהו על הצד השני. יתכן כי פה ושם יֵרָאו בצורה זו לעין אותם הקוראים, שיגשו לנתחם מתוך נקודת מבט של קנאה, שנאה ותחרות. פה נמסרו עובדות עד כמה שנראו הללו מתאימות אל המציאות ואל האמת ההיסטורית, – עובדות ותעודות הנוגעות אך ורק ליהודי עדות המזרח בארץ זו.
ושוב אני מוצא צרך להטעים, כי ספרי מצטמצם בגבול ידוע. שאיפתי היתה להאיר את חיי עדות המזרח בא״י במאות האחרונות, והאמת היתה נר לרגלי. פעולה זו לא נעשתה מתוך כונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיה הרבות של עדת האשכנזים, שגם היא כידוע הועילה ועזרה לבסום הישוב העברי בא״י׳ הגדלתו והתפתחותו. יצוין, כי בה בעת שישובי האשכנזים בא״י עד שנת תק״ע (1810) התקימו באפן ארעי ומקרי, הנה הספרדים מלבד מה שיצרו ישובים עוד הרבה זמן קודם לכן, הם הטו שכמם לסבול את כל יסורי הארץ השונים והמשונים, התאבקו בהם ויחזיקו מעמד. משום כך אין לבקש בחבור זה מה שאין בו, מאחר כי הוא דן על יהודי המזרח ביחוד, אלא שלפרקים למען באר את תנאי החיים וחליפותיהם, הקשרים עם יהודי הגולה וכד׳ יזכרו פה ושם גם בני עדת האשכנזים.
אולי ספר זה יתן דחיפה לאחרים, לגשת ברצינות אל העבודה המדעית המחכה להם,: ויתנו לנו ספר על א״י בכללה אשר יקיף את תולדותיה בכל הדורות׳ וישקיפו על ראשית הישוב העברי החדש ביתר פרום ודיוק. בזה ימלאו חסרון גדול שלא יוכל להמנות, המורגש כיום מאד.
לא יפלא, אם בפרקים ידועים בספר, מרובה החמר על פרק משנהו. השגת החמר לפרטיו עלה לכותב הטורים האלה ברוב עמל, לאחר חטוט בהמון ספרים עתיקים ובתעודות בלות, שכמה מהן היו גנוזות עד כה מעין רואה, וצריך להזכיר, כי בזה לא נמסר אף חלק קטן ממה שהושג ורוכז. מכאן שופע הפרטים בפרק אחד, והצמצום ההכרחי בפרק אחר.
אפשר מאד כי פה ושם יתגלו סימנים של העדר קשר בין ענין אחד לשני, דבר העלול להכביד על הקורא. יתכן שפרטים רבים אשר נזכרו כבר במקום אחד, שוב יבא זכרם במקום אחר בצורתם הראשונה או בשנוים קלים. כל זה היה מן ההכרח, הואיל וכאן עוסקים בהעתקת מסמכים היסטוריים, ומן הנמנע היה להעלים עין מהם, אלא לחזור ולהזכירם בכל מקום שנראה צרך בכך.
איני יכל לסיים בלי להזכיר בהודאה את העזרה רבת־הערך והתועלת שנתנה לי מצד כל אלה אשר פניתי אליהם, לשם השגת החמר הדרוש לחבור ספרי. בראש וראשונה ועדי עדות הספרדים בירושלים, צפת, טבריה, חברון, חיפה ויפו, וכן הספריה הלאומית והאוניברסיטאית, אשר באוצרות ספריה השתמשתי במשך כל שנות עבודתי.
כן עלי לציין שמותיהם של כמה מידידי אשר עמדו לימיני באסף חמר, בהמצאת ספרים נחוצים, בהוראות וכו', ביניהם ידידי הראב״ד רבנו חנוך חסון, ה״ה חיים דרומי, ש. בן שבת׳ א. ח. לוי׳ ר׳ ברוך טולידאנו ואחרים. לכלם אני מביע בזה קבל עם, את תודתי העמוקה והנאמנה.
ביחוד אחשב מחובתי הנעימה להביע כאן את רחשי תודתי והוקרתי הלבביים לרעי הנאמן מר אליהו אלישר אשר עודדגי ועוררני להביא את ספרי לדפוס, וכן לכל הנדיבים הנכבדים, שהואילו ברב חסדם לעזור לי בתרומותיהם לכסוי חלק מהוצאות ההדפסה; והם הא׳ מ. ד. די פיג׳וטו׳ הועד הפועל של התאחדות הספרדים העולמית, ועד עדת הספרדים בירושלים, קופת הרבנים שע״י ועד העדה הנ״ל, ראש רבני א״י הרה"ג וראש״ל יעקב מאיר׳ הגב׳ פרחה ששון׳ מר דוד עזרא דוד באמצעות הרבנית וידה אלישר אלמנת הרה״ג חמ״א ז"ל׳ וה״ה הממונים על קרן העזבון של הגביר המנוח חיים אהרון ולירו ז״ל. כלם יבואו על הברכה המשולשת בתורה, ותהי משכרתם שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל השוכן בציון וירושלים.
לבסוף הנני פונה בבקשה לקהל קוראי ספרי :
אהיה אסיר תודה לכל אלה אשר יאותו להורותני ולהדריכני בעצותיהם והערותיהם שלדעתם יש בהן משום ערך ותועלת לגוף הענינים הנדונים. למותר להטעים, כי כל חמר מסוג זה אקבל ברצון, והיה אם אזכה למהדורה השניה של כרך א׳׳ אכניס בה את התקונים והמלואים הדרושים.
ירושלים׳ אלול תרפ״ח.
המחבר
אברהם אבוהב
אבי הרב שמואל אבוהב. ממגורשי ספרד שהתישבו בהמבורג. בנה שם בית כנסת מפואר בשם ״כתר תורה״. בסוף ימיו העתיק מושבו לוירונה לראות בכבוד בנו שקבע בה את ישיבתו. נפטר שם בשנת ה״א ת״ב. והרב בע״ס ״בינה לעתים״ הפליג בשבחו ויציין בספרו
את חסידותו ומעשיו הטובים, פזרונו הרב לצרכי צדקה ופדיון שבויים, השתדלותו לטובת אחיו לפני שרים ומושלי ארץ, הרבותו ישיבות לתורה וכד, וצדקתו הגיעה עד ארץ הצבי.
יוסף ב״ר שמואל אבוהב
נולד בוינציה בשנת ת—ת״י לערך. בימי נדודי אביו עמד שם בראש ישיבתו. סמוך לשנת ת״ס—(1700), עלה לא״י והתישב בחברון, ובה מנוחתו כבוד. מחבוריו לא נשתמרו אלא פסקי הלכות, בשם ״חדושי סופרים״ אשר נכללו בס׳ חיים שאל לחיד״א, ח״ב, ליוורנו
תקנ״ב. הרב חיד״א שהכירהו מרבה בשבחו, חסידותו וצניעותו וכו'.
יעקב ב״ר שמואל אבוהב
היה רב בוינציה בסוף המאה הי״ז. גדול בתורה ובקי בחכמת התכונה והחשבון. הרב אבי עד שר שלום באזילה בספרו ״אמונת חכמים״ מפליג בשבחו. מתשובותיו נדפסו בספרי רבני דורו כגון, ״שמש צדקה״ לר' שמשון מורפורגו, ״מים רבים״ לר' רפאל מילדולה, ״פחד
יצחק״ לר׳ יצחק למפרונטי, וכו'. הוא הוציא את שו״ת אביו בשם ״דבר שמואל״. לפי עדות הביבליוגרף הנוצרי וולף, שעמו עמד הרב בקשר מכתבים, חבר ר״י אבוהב מפתח לילקוט שמעוני וס׳ סממני הקטורת על פטום הקטרת בבית המקדש.
יעקב אבוהב
מתושבי ירושלים. נזכר כאחד מן החכמים המעולים אשר העמיסו על עצמם מרצונם הטוב עול צבור בצוק העתים, בימי אבן פרוד, העגומים ביותר בתולדות ירושלים. ההיסטוריון יציינהו בשם ״הרופא הנבון" ונראה שעסק במקצועו. יחד עם עוד ששה מנכבדי היהודים
בירושלים קבל עליו לדאג ״לקיום ולהעמדת ישוב עיר הקדש״.
בעקבות מאמר של יהורם גאון בנו של המחבר, יצר הידע גבר והחילותי לחפש את הספרים, והנה שני הכרכים מופיעים וניתנים להורדה לכל דכפין….
מומלץ לקרוא את המבוא, שבו מביע המחבר את לבטיו, אכזבתו ומטרתו של חקר וחיבור שני הכרכים….
כאן אני משלב את שניהם החלק ההיסטורי שמופיע בכרך הראשון ואת האישים בחלק השני….
קריאה מהנה