יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו

התסיסה התפשטה לערים אחרות במרוקו, והדיכוי היה קשה מאוד. מאות פעילים לאומנים נעצרו, והעיתונות הלאומנית נאסרה. ראש –[Parti Narionai des ,PNR Réformes] עלעל אל פאסי גורש לגבון, והוא נותר שם עד 1946.

בדוח לפריז מ-9 באוקטובר 1937, הביע הנציב העליון את דאגתו מהידרדרות בדעת הקהל האירופית ומהשלכותיה על המוסלמים:

״פעילי התנועה הלאומית לא צריכים ללכת רחוק: הם מוצאים בעיתונות הימין הקיצוני הצרפתי התקפות חריפות ביותר נגד ממשלת צרפת ונציגיה במרוקו, קריאות לאנטישמיות, ופרשנויות נלהבות בעד מספר ממשלות זרות״ (רמז לגרמניה של היטלר ואיטליה של מוסוליני).

הנציב האשים עיתונות זו בהפצה של אידיאולוגיה פשיסטית השואפת לכונן משטר על פי מודל הנאציזם, וכן בתיאור קודר של צרפת כאומה חסרת יציבות, שסועה ועל סף פשיטת רגל מאז עלתה לשלטון החזית העממית ביוני 1936.

פעולות הדיכוי הקשות של התנועה הלאומית המרוקאית, התקיימה במקביל למחוות פוליטיות, שמטרתן הייתה לפייס את האוכלוסייה המוסלמית ולהאדיר את קרנו של הסולטאן ברוח המסורת של הנציב הראשון מרשל ליאוטי. אלה אפשרו לנוגס, קצין ואיש מנהל שנון ומנוסה, שגדל על ברכיו של ליאוטי, להחזיר את השקט לרחובות ולבריות. על פי ההיסטוריון הדגול שארל אנדרה ז׳וליין (Charles André Julien) שתי השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היו השקטות ביותר שידעה מרוקו בכל תקופת הפרוטקטורט.

אולם הקהילה היהודית לא נהנתה לגמרי מהפוגה זו, ולא הייתה שותפה לאופוריה המדומה, הן בשל דאגתה העמוקה לגורלם של יהודי גרמניה, והן מהמשך אווירת העוינות העמומה כלפיה מצד האוכלוסייה המוסלמית ומצד המתיישבים האירופים.

החרם על גרמניה חוזר

ב-1938, לאחר ליל הבדולח, התרחב החרם גם למוצרים האיטלקים וקיבל משנה תוקף. כך יכול היה סוחר עורות גרמני לכתוב לברלין כי שוק אמריקה הצפונית, שבו היהודים תופסים מקום בולט, סגור בפני גרמניה, וכי חיפוש אחר שווקים באלג׳יריה ובמרוקו הוא בזבוז זמן של ממש.

הנציבות לא ראתה הפעם בעין יפה את כניסתם המחודשת של יהודים לזירה הפוליטית. כשנודע לשירותי המודיעין על הקריאה המחודשת לחרם על מוצרי גרמניה ואיטליה בבתי הכנסת בקזבלנקה, דרש בתוקף המפקח האזרחי מהיועץ לעניינים שריפיים ״התערבות מיידית ככל האפשר אצל מר זגורי כדי שישתדל מאוד למנוע הישנות תקריות כאלה. יש לגלות ללא דיחוי מי הם יוזמי המכתב, ולהזכיר לו את האיסור הגורף לכל פעילות בעלת אופי ציבורי-פוליטי באתרים הדתיים״.

ראש קהילת קזבלנקה מיהר להרגיעו באגרת מדצמבר 1938 : ״על פי הידיעות הראשונות שאספתי, הקריאה לחרם על המוצרים האיטלקים והגרמנים לא הופצה ולא הוקראה בכל בתי הכנסת, אלא רק בבית כנסת בודד. מחבר הקריאה הוא איש בשם אלמליח. הוא כמובן לא ביקש את רשותי לקרוא אותה בבית הכנסת״.

קליטת הפליטים מאירופה

למרות המרחק מן המאורעות באירופה, היו מספר משכילים יהודים מרוקאים מסורתיים מנויים על כתבי עת יהודים בעברית שיצאו באירופה. הם התכתבו עם רבנים אשכנזים מפורסמים, ובדרך זו הגיעו אליהם הדים על ההתפתחות הטרגדיה באירופה. האליטות המודרניות, לעומת זאת, ניזונו רק מהעיתונות המקומית בצרפתית אשר לא גילתה התעניינות רבה ברדיפת היהודים. רק מיעוט מתוכם היה מנוי על עיתונים שיצאו בצרפת, אשר גם בהם לא תפש הנושא מקום נרחב.

כך למשל הרב יוסף משאש ממכנאס שימש אז כרועה רוחני של הקהילה היהודית בעיר תלמסן שבאלג׳יריה. כך כתב הרב משאש באפריל 1938 לרב זאב וולף לייטר, שנמלט מאירופה ומצא מקלט בפיטסבורג שבאמריקה:

״אדוני! יען תלאות הזמן לא נתנוני השב רוחי, ולכן לא הניפותי את עטתי עד עתה, לשאול ולדרוש מרו״מ להודיעני מה שלום מר אביו הגאון הצדיק ישצ״ו אם יצא מווארשא, או עדיין שם, כי למשמע אוזן דאבה נפשנו ממדורות פתנים אשר שתו ועדיין שותים יהודי פולין, ה׳ ינקום נקמתם ויקרב חיש מהר ישועתם, אמן. הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים ב, עמ׳ 9.

השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ הודיע בנובמבר 1938 על הגעתם של פליטים ראשונים מגרמניה, והוא שאל בנחרצות האופיינית לו על תנאי קליטתם:

״מספר משפחות כבר הגיעו לקזבלנקה. האם המגע הישיר עם המגורשים יצליח סוף סוף לעורר אצל יהודי מרוקו את חוש המציאות ולהזכיר להם את חובת הסולידריות האנושית, אם לא הסולידריות היהודית? מדברים על כינון ועדה לאסוף כספים, אשר יועברו לידי חברת כי״ח שתדאג לחלוקתם… ככל שזה יישמע קשה, מחובתנו להודיע שתוצאות המגבית לעזרת הפליטים לא הניבה עד כה כל פרי משמעותי… לכנס כינוסים, למחות בקולי קולות, זה כן! לאמץ החלטות זועמות נגד המדיניות ׳האנטי דמוקרטית׳ של היטלר, מצוין! אבל לתת משהו כדי לשקם את הקורבנות ולמנוע הידרדרותם למצוקה אשר תהפוך אותם למשא כבד יותר ומועיל פחות לחברה? זה, לא אצלנו!. הגיע הזמן להוכיח לאלה המאשימים אותנו בחומרנות מוגזמת שהסולידריות וחוש החסד היהודיים אינן מילים ריקות מתוכן״.

לעומת זאת העיתון שם לאות ולמופת את מעשה הבעלים של מלון ויקטוריה בקזבלנקה, אשר ארחו אצלם בחינם זוג פליטים צעיר.

כתב האשמה של העיתון, המסור לחלוטין לסולידריות היהודית, היה עם זאת חמור מדי, ולא התחשב מספיק במגבלות התנאים המקומיים. מרוקו תחת פרוטקטורט צ־פתי וספרדי לא יכלה להיות מדינת מקלט להמוני פליטים. הלן קאזס בן־עטר, האישה הראשונה במרוקו שהייתה עורכת דין, נתקלה ב-1938 בסירוב כשביקשה להקים בקזבלנקה ״ועד סיוע לפליטים״, כדוגמת הארגון שנוסד באותה עת בפריז.

בטנג׳יר לעומת זאת, עיר פתוחה יותר בשל מעמדה הבינלאומי, היה זרם הפליטים ניכר.

בשלב הראשון הגיעו הפליטים הראשונים שעזבו את גרמניה עוד ב-1933. הם התקבלו על פי הנורמות המסורתיות של אגודת העזרה ״חברת הכנסת אורחים״, שהייתה רגילה לקבל רבנים ועניים שעברו בעיר. אולם, לא היו לה הכלים למלא לבדה משימה מעין זו, והיא לא הייתה מסוגלת לשאת את נטל ההוצאות הדרושות. האגודה פנתה לחונטה (Junta; וועד הקהילה). החונטה הבינה כי לפניה משימה בעלת במדים כאלה הדורשים התערבות של המנהל הבינלאומי, כדי לאפשר לפליטים לשהות בעיר ולהעניק להם אשרות עבודה. חבר החונטה גילרמו אברג׳ל ביקר בחריפות את מסירותו היתרה של עמיתו הגזבר ח. אזנקוט למען הפליטים, והאשים אותו שהוא מרוקן את קופת הקהילה. אזנקוט זעם על הביקורת והגיש את התפטרותו, אבל חזר בו לבקשת חברי הוועד האחרים. ועד הסיוע לפליטים הוקם באופן רשמי בהנהגתו של ראש ועד הקהילה לשעבר אברהם לארידו בשותפות עם אלברט תיינהרט, בעצמו פליט מלוקסמבורג.

בשלב השני הגיעו פליטים מהונגריה. הם הפליגו על ספינה איטלקית כשפניהם לארצות הברית של אמריקה, אבל שלטונות איטליה חששו שאם תפרוץ מלחמה תיפול הספינה בידי האמריקנים. הם הורו לרב החובל לחזור באמצע ההפלגה לנמל הבית ולהוריד את הנוסעים בטנג׳יר. החונטה והוועד התגייסו לעזרה חומרית ורוחנית. פליטים שרצו להקים עסקים קטנים זכו להלוואות בתנאים נוחים. ועד הקהילה השיג משני הבנקים העיקריים, הבנק המסחרי ובנק המדינה של מרוקו, תנאי ריבית מופחתים מסיבות הומניטריות. בסופו של דבר, בין השנים 1940-1938 הסתכם מספר הפליטים בטנג׳יר בכ-3000. לאחר שהות קצרה המשיכו כמחציתם לעבר מדינות אחרות, וכ־1,500 השתקעו בטנג׳יר, שבה מנתה הקהילה היהודית המקומית כ-12,000 נפש. מרבית הפליטים הגיעו מפולין, גרמניה והונגריה אבל היו ביניהם גם ספרדים יוצאי רודוס, שהייתה אז תחת כיבוש איטלקי.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 43

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 225 מנויים נוספים
ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר