מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

פרק שבעה עשר

החינוך בצפרו

כדי לעמוד על טיבו ומהלכו של החינוך בק״ק צפרו, וכדי להבין את שלבי התקדמותו, נחלק את סקירתנו לשש תקופות. בכל תקופה נצביע על אישיות מרכזית שפעלה בתחום החינוך והצעידה אותו קדימה. נעמוד על שיטתו, תוצאותיו, מצבו החומרי של המורה ועוד.

תקופה א׳: (הרב דוד אראג׳יל) מראשית הקהלה עד שנת ה׳שפ״ה (1625).

תקופה ב׳: (הרב משה בן המו) משנת ה׳שפ״ה (1625) עד שנת ה׳ת״ע (1710).

תקופה ג׳: (הרב שאול ישועה אביטבול) משנת ה׳ת״ע (1710) עד שנת ה׳תק״ע (1810).

תקופה ד׳: (הרב ר״מ אלבאז) משנת ה׳תק״ע (1810) עד שנת ה׳תר״ס (1900).

תקופה ה׳: (מוא״ב עט״ר הרב ישמח עובדיה) משנת ה׳תר״ס (1910) עד שנת ה׳תרצ״ה (1935).

תקופה ו׳: (אני ע״ה דוד עובדיה) משנת ה׳תרצ״ה (1935) עד שנת ה׳תשכ״ד (1963) (שנת עלייתי לארץ).

תקופה א׳

הרב דוד אראג׳יל (שפ״ה 1625)

על מצב החינוך בתקופה זו, היינו, מייסודה של הקהלה עד שנת שפ״ה (1625) אין לנו ידיעות ברורות. קרוב להניח שלא היה לימוד התורה נפוץ בין כל בני הקהלה, כי רבנים רבים, שהם ההוכחה העיקרית והעדות היחידה לקיומו של חינוך ממשי, לא נודעו לנו מתקופה זו, מלבד הרב דוד אראג׳יל, שעליו אמר בעהמ״ח ״מלכי־רבנן״! שהוא היה הראשון הידוע לחכמי צפרו ושהיה בימיו של מרן הקדוש ר׳ יוסף קארו ז״ל, ואשר בא כנראה לצפרו מק״ק פאס, שם למד. מאידך, ודאי היתה לו לר׳ דוד אראג׳יל ישיבה אשר בה למד ולימד, ובודאי היה גרעין קטן של תלמידי חכמים ובני תורה.

תקופה ב׳

הרב משה בן חמו (שפ״ה—ת״ע— 1710—1625)

מצב החינוך

בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לאלף החמישי, זרח אורו של הרב משה בן חמו, ששימש רבה ונשיאה של הקהלה עד שנת ת״ע. הוא השקיע הרבה ממרצו ומכושרו לחינוכו התורני של הדור הצעיר וזכה להעמיד דור ישרים, תלמידים רבים גדולים בתורה ובמעשים.

למרות העול הכבד של הנהלת הצבור, בו נשא לבדו, טיפל גם בעניני חינוך הילדים בגיל הרך במגמה לחסל את הבורות שהיתה נפוצה בקרב הקהילה. הוא פתח ״חדרים״ רבים בבתי הכנסת, הושיב מורים ומלמדים שאולי הביא מערים אחרות ובעיקר מפאס הקרובה, דאג לספרים ולדרכי לימוד והדריך את המורים. אחרי שנים של מאמץ ראה פרי בעמלו וזכה להעמיד דור חדש מלא תורה ויראת שמים.

בימיו היו הלימודים התורניים (משנה, גמרא ופוסקים) בהישג ידו של כל תלמיד מחונן בכשרון ללא הבדל של משפחה או ייחוס, כי בתי אבות בעלי שררה ובעלי חזקה לא נודעו עדיין בקרב הקהלה וכל התפקידים הציבוריים (רבנות, דיינות, נשיאות, הוראה, חינוך, שחיטה ובדיקה, מילה, ספרות סת״ם ושטרות וכו') ניתנו לכל מי שראוהו פרנסי הקהלה ראוי והגון לכך.

למצב החינוך בתקופה זו הלם מאמר חז״ל: ״תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול״, מאמר שהיה [אולי] הנושא העיקרי בנאומיו ובדרשותיו אשר נשא ברבים; מגמת דבריו היתה להשפיע על ההורים לתת לבניהם חינוך יהודי תורני שהנו חובה, ולא רשות, לגבי כל בן ישראל.

שיטת החינוך

התכלית היחידה אשר הציב לו הרב משה בן חמו למטרה בחינוך היתה ״הרבצת תורה והפצתה ברבים״. הוא עמד לימין המורים, ניהלם והשגיח עליהם בעיגא פקיחא, על דרכי עבודתם ועל שיטת לימודיהם, השתדל שהלימודים בחדרים יינתנו בצורה מודרגת, כפשוטו של מקרא ״חנוך לנער על פי דרכו״.

כנראה שמלבד ביקוריו הרבים הבלתי רשמיים, ביקר באופן רשמי בחדרים ובישיבות פעמיים בשנה (אחרי חג הפסח ואחרי חג הסוכות. כאשר היה נהוג אחריו עד ימיו של רבי אליהו בן הרוש.

כעבור כמה שנים, הגדיים נעשו תיישים, ובתוך הקהלה פרחו אברכים אשר כשרונותיהם וידיעותיהם בתורה וביראת שמים העידו עליהם שהם כדאים וראויים להמשיך ולהתעלות בלימודים. הרב דאג להם במיוחד ולמענם יסד ישיבה שהוא עצמו לימד בה גמרא שו״ע ופוסקים, מלבד מקצועות שיעזרו להם בחיי יום יום (ספרות סת״ם, ספרות שטרות, שחיטה וכד).

מהישיבה הזאת יצאו רבנים שהיו למופת לדורות הבאים הרבנים הידועים לנו, אשר ישבו בשבת תחכמוני של הרב משה בן חמו הם הרבנים:

רבי ישועה בן חמו, בנו, החליף מכתבים בהלכה עם רבי יהודה בן עטר ועם ר׳ יעקב בן צור, ז״ל.

רבי דוד בן־שטרית, הכם ודיין, החליף מכתבים בהלכה עם הרב יהודה בן עטר, מפאס.

רבי יוסף גבאי, ראב״ד(ראש אב בית דין), שהיה לו יד ושם בחכמת הקבלה. רבי יהודה בן עטר מפאס כותב לו: ״אלו עיינת עיון שלם לא היית כותב כך דלאו קטיל קני באגמא את כי כבר תלי״ת אנו יודעים ומכירים זכות שכלך״.

רבי יוסף עטייא, רמו״ץ (רב ומורה צדק), החליף מכתבים בהלכה עם הרב יעקב אבן צור.

רבי יחייא באנון, רמו״ץ, וחתם בהרבה פס״ד בספרי מוצב״י.

רבי מאיר די אבילא (בעהמ״ה ספר ״קבוץ גלויות״) ולמד תורה גם מפי רבי יהודה בן עטר מפאס.

רבי מסעוד בן רבוח בן בתו של רבי משה בן חמו וחתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

רבי משה בן רבוח. ן יוסף.

רבי שמואל בן חותא. חתם בהרבה פס״ד בספר מוצב״י.

משעמדו החכמים הללו בראש הקהלה, לא פסקה שוב התורה מצפרו, הם העמידו תלמידים ותלמידי תלמידים שהנחילו את התורה לדורות מאוחרים עד היום הזה.

מצבו החומרי של המלמד

ההורים דאגו לשלם שכ״ל לכל מורה ומלמד, כפי ערכו ומדת אחריותו בעבודה, משכורת קבועה לצורך פרנסתו, בסוף כל חודש. הסכום שקבל מצומצם, ולא היה בו אלא בכדי לחיות חיי דוחק ועוני.

המורים לא מלאם לבם מעולם לבקש משכורת הגונה, אולי משום שלא רצו בהנאה מרובה מן הצבור או משום שידעו מראש מה תהיה תגובתם של פרנסי הקהלה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ' 206

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר