מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- תקופת מלחמת העולם השנייה

תקופת מלחמת העולם השנייה

טלטלה עזה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר כניעת הצרפתים לגרמנים ב־22 ביוני 1940, שיתפה ממשלת וישי פעולה עם הנאצים ואימצה מדיניות אנטי־יהודית משלה. החוקים האנטי־יהודיים של וישי הוחלו, בתיקונים ובשינויים מסוימים, גם במרוקו. כבר בדצמבר 1940 פוטרו כ־300 יהודים ממשרותיהם במשרדי הממשלה. מאוחר יותר, באוגוסט 1941, נאסר על יהודים נתיני הסולטאן להתגורר מחוץ למלאחים, הוגבל מספר היהודים שהותר להם לעסוק במקצועות חופשיים, ונאסר עליהם לעסוק בשורה של מקצועות, ובראשם העיסוק בנדל׳׳ן ובהלוואות. כמו כן הופעל ״נומרוס קלאוזוס״ במוסדות החינוך הצרפתיים, והם הצטוו להתייצב למפקד שמשמעותו הייתה ידועה: הכנה להפקעות רכוש. פליטים יהודים מאירופה שמצאו מקלט במרוקו רוכזו במחנות מיוחדים, וחלקם הועסק בעבודות כפייה.

סעיפים מתוך צווים נגד היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה

המעמד הרשמי של היהודים

להווי ידוע לכול שהוד מעלתו השריף החליט כדלקמן – ומי יתן והאל יחזק ויאדיר את תוכן הוראותיו שלהלן:

סעיף 1 – הפעלת החוק מ־3 באוקטובר 1940 באשר למעמד היהודים באזור החסות הצרפתי תתבצע בתנאים המוגדרים בסעיפים שלהלן,

סעיף 2 – לצורך צו זה יחשב ביהודי: 1) כל אדם מרוקני בן דת משה; 2) כל אדם שאיננו מרוקני היושב באזור זה, אשר שלושה מהורי הוריו הם בני הגזע היהודי, או ששניים מהורי הוריו הם בני אותו גזע – אם בן זוגו הוא עצמו יהודי,

מפקד היהודים שאינם מרוקנים סעיף 1 – כל מי שהוא יהודי לפי ההוק מ־2 ביוני 1941, שעניינו מעמדם של היהודים, להוציא את יהודי מרוקו, חייב תוך שלושה חודשים מפרסום הצו הזה, למסור לראש המשטרה באזור מגוריו או שהותו הצהרה בכתב בדבר היותו יהודי על פי החוק, ולציין את מעמדו האישי, את מצבו המשפחתי, את מקצועו ופירוט רכושו. הבעל יצהיר בשם אישתו, והאפוטרופוס החוקי בשם קטין או בלתי בשיר מבחינה משפטית.

תקנון היהודים המרוקנים סעיף 5 – הלוואת בספים בבל צורה ובבל תנאי אסורה על יהודי מרוקו, נם אם אין זה עיסוקם היום יומי. סעיף 6 – בשום אופן לא יוכלו יהודי מרוקו לקחת הלק בארגונים שנועדו לייצג את המקצועות שאליהם מכוונים הסעיפים 3 ר4 של צו זה או לפקח עליהם.

ח״נומרוס קלאוהס״ בחינוך מבלי שפורסם שום צו או חוק המחייב זאת הונהג ה״נומרוס קלאוווס״ בכל מוסדות החינוך הציבוריים במרוקו:

במוסדות להשכלה גבוהה – 3% מכלל הסטודנטים.

במוסדות חינוך תיכוניים ויסודיים – 10% ממספר התלמידים הלא-יהודים בבל ביתה.

לסקר, עמי 166,133-132,129.

הגבלות אלה השפיעו ישירות ובאורח קשה רק על חוגים מצומצמים של יהודים במרוקו: אירופים ומתמערבים. לרוב הציבור היהודי לא הייתה ממילא נגישות למשרות בשירות הפקידות והממשלה, לבתי ספר אירופיים או למעגל המקצועות החופשיים. מעניין לציין כי בתי הספר של כי״ח המשיכו ללמד בתקופת וישי, ואפילו התמיכה הכספית לא נמנעה מהם. אולם בהדרגה הבינו היהודים כי צרפת, המעצמה שבטחו בה, הפכה ממגינת היהודים לרודפת, בעלת בריתו של היטלר. למזלם של יהודי מרוקו הסתיימה התקופה שבה הייתה ארצם תחת שלטון ישיר של ממשלת וישי מוקדם יחסית, כאשר נחת הצבא האמריקאי בחופי קזבלנקה בנובמבר 1942, ב״מבצע לפיד״. ואולם, עצם בואם של האמריקאים לא ציין מפנה מיידי באווירה האנטי־יהודית. אדרבה, דווקא לאחר מכן היה גל של תקריות אנטי־יהודיות ורדיפות מקומיות, שמאחוריהן עמדו ככל הנראה פקידים צרפתים אנטישמיים. יתרה מזאת, ככל שנמשכה המלחמה מעבר לים הגיעו למרוקו ידיעות על ההשמדה. התדמיות מן התקופה שלפני המלחמה, שלפיהן הצטיירה אירופה כיבשת הנאורה והמיטיבה וצרפת כגואלת היהודים, התערערו. גם המצב הכלכלי במרוקו הידרדר בתקופת המלחמה, וכל מגזרי האוכלוסייה היהודית נפגעו. המלחמה ציינה אפוא נקודת שבר ביחסי היהודים עם השלטון הקולוניאלי.

על רקע ההתפתחויות שלאחר המלחמה דומה שיש לראות בתקופת וישי מעין חזרה של הסולטאן לתמונת השלטון בעיני היהודים. הסולטאן מחמד החמישי הועלה על כס השלטון ב־1927 בעידודם של הצרפתים, שראו בו מועמד נוח מבחינתם לתפקיד רם זה. ואולם הלאומיים במרוקו ניסו לרתום אותו לעגלתם, והוא לא סירב לכך. בתקופת וישי, כאשר לחצו הצרפתים על היהודים ונחשפו פניהם האנטישמיות, פנתה משלחת של נכבדים יהודים אל הסולטאן במעין בקשה לחידוש החסות הישנה של בית המלוכה, הפעם כהגנה מפני הצווים האנטי־יהודיים. להלכה שום צו לא נכנס לתוקף ללא חתימתו של הסולטאן, הריבון הרשמי, אך למעשה ידעו הכול שהסולטאן הוא חותמת גומי של הפקידות הצרפתית; לא היה בכוחו באותה תקופה לסרב להוראותיה. עם זאת, הייתה חשיבות לאופן שבו יקבל את פני נתיניו היהודים, ונוצרה הזדמנות לתמורה ביחסיהם. הסולטאן פנה אל הנכבדים היהודים במילים חמות והשאיר עליהם רושם מעודד. ייתכן שנקט עוד צעדים פרו־יהודיים בתקופת המלחמה וייתכן שלא; על כך יש מחלוקת בין החוקרים. אך ברור שתדמיתו של מחמד החמישי היא כשל מי שהגן על בני חסותו היהודים בתקופה הקודרת של וישי. הסולטאן ותדמיתו זו מילאו מכאן ואילך תפקיד חשוב בהתפתחות היחסים בין היהודים לשלטון.

השאלה העיקרית שעמדה בפני הצרפתים אחרי הפלישה האמריקאית הייתה כיצד ישובו לבסס את שלטונם במרוקו, שכן תדמיתה האיתנה של האימפריה הקולוניאלית ספגה מהלומה קשה בשל תבוסתה במלחמה. תבוסה זו חיזקה את עניינם של הלאומיים המרוקאים ועודדה אותם לפעולה נמרצת. ואכן, בדצמבר 1943 נוסדה מפלגת אלאסתקלאל (העצמאות), וראשיה ביקשו, כמו בשנות השלושים, לצרף את היהודים למאבקם, שהתמקד בדרישת עצמאות למרוקו, דרישה שעמדה בניגוד חריף לפרו־צרפתיות של היהודים. אלא שאמונתם התמימה של האחרונים בצרפת נסדקה, ורבים מהם היו נכונים עתה, הרבה יותר מבעבר, לשקול כיוונים חדשים.

הנהנית העיקרית מן הנסיבות החדשות היתה הציונות. חוויות הדיכוי במלחמה, ומה שנראה ככישלון הדגם האמנציפציוני באירופה, ערש לידתו, עוררו את הרגשות הלאומיים היהודיים. גם המצב הכלכלי אחרי המלחמה יצר מצע נוח לפנייה לציונות. במקביל היו גם יהודים, לא רבים אמנם, שהיו מוכנים להטות אוזן לקריאתם של הלאומיים המרוקאים, אשר הקשר בינם לבין הסולטאן הלך והתהדק. שירותי הביטחון של הצרפתים, שעקבו אחר המתרחש בקהילות, כפי שעקבו אחרי שאר חלקי האוכלוסיה המקומית, חרדו בעיקר מפני התפשטות רעיונות קומוניסטיים וסוציאליסטיים בקרב הנוער היהודי המתמערב. השמאל המקומי תמך עקרונית במפלגת אלאסתקלאל, אם כי זו לא ששה להיות מזוהה עמו, בגלל שאיפתה להיות מפלגה עממית גדולה ובגלל תפיסותיהם הדתיות והשמרניות של רבים ממנהיגיה. כללו של דבר, המגמות הלאומיות, שהיו חלשות לפני מלחמת העולם השנייה, צברו לאחריה כוח ואיימו על מעמדה של צרפת בעיני היהודים.

הצרפתים היו ערים למצב החדש וחיפשו דרכים לשקם את יחסיהם עם המיעוט היהודי. הם הסתייעו בדמותו של הגנרל דה גול ובתנועת ״צרפת החופשית״, שגילמה את דמותה של צרפת ה״אחרת״: לא־וישיסטית, לא־גזענית ולא־אנטישמית. קיומו של פן זה, ועלייתו למעמד בכורה בניהול ענייניה של המעצמה הקולוניאלית ככל שהתקרבה המלחמה לקצה, אפשרו למתמערבים היהודים להתחבר מחדש לאומה שכבר היו מעורים בתרבותה והזדהו עמה. אך בכך לא היה די. הטראומה של תקופת וישי הייתה קשה והרגשות עדיין להטו. הפקידות הקולוניאלית ביקשה לרצות את מגזר המתמערבים היהודים הצעיר והתוסס. שינוי המעמד האזרחי של מגזר זה לא בא בחשבון אף יותר מבעבר, משום שהוא היה מתסיס את המחנה הלאומי המרוקאי, ובלימת כוחם של הלאומיים הייתה עתה המשימה הראשונה במעלה של הפקידות. לכן הופנתה תשומת הלב של הצרפתים לדרישות הפוליטיות הפנימיות של המתמערבים הצעירים, כלומר למתרחש בתחום הקהילות. הללו ביקשו עוד לפני המלחמה לאפשר להם ליטול חלק פעיל ובולט יותר בוועדי הקהילות. הפקידים הצרפתים סברו אפוא שהשעה כשרה לרפורמות בארגון הקהילתי ופעלו בהתאם. ב־1945 פורסם צו(דהיר) חדש, שאפשר בחירות לוועדים, אמנם בידי גוף בוחר מצומצם למדי, והקל על כניסת כוחות חדשים להנהגת הקהילות באמצעות הבחירות. חשוב מכך, הצו התיר לנשיאי הקהילות להתכנס אחת לשנה, ויצר בכך אפשרות לכינון גוף כללי של יהודי הארץ, לראשונה בתולדותיהם.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– תקופת מלחמת העולם השנייה

עמוד 55