המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
ככל שהתקדמו המהלכים לרכוש אדמה לקבוצת ה-11, גדלה מעורבותו של מויאל. הוא עמד בקשר ישיר, על בסיס יומיומי כמעט, עם שמואל הירש, וזה דיווח על פעילותו של מויאל למיכאל ארלנגר, יד ימינו של הברון. הלה לא הבין תחילה את מעמדו ואת תפקידו של מויאל. באחד ממכתביו להירש כתב: ״המאמין אתה כי אפשר לסמוך על מה שאומר הא׳ מויאל ? אני אומר לא׳ רוטשילד שיכתוב לו מילים אחדות, כדי להודות לו על התמסרותו בלי פניה פרטית״…
ואכן, לכמה מבני הדור ההוא הייתה מעורבותו של אברהם מויאל בענייני המושבות הראשונות לא מובנת במידה רבה. מה לאיש מכובד, סוחר אמיד ביפו, בעל קשרים מסחריים בעולם ולפעולות פילנתרופיות, שאין עמן סיכוי לתגמול חומרי כלשהו ? אלא שהם לא הכירו את מויאל, שהפעילות הציבורית שלא על מנת לקבל פרס הייתה טבועה בדמו. יתר על כן, הוא היה אחד הראשונים שהבחין בסיכוי הגדול של המושבות להיות ״אתחלתא דגאולה״, בסיס להתפתחות היישוב החדש בדרך לריבונות יהודית, דבר שאיש כמובן לא העז לבטא בפומבי בעת ההיא.
הסוף, כידוע, היה טוב. בחגי תשרי תרמ״ד(ספטמבר-אוקטובר 1883) התרבו השמועות כי הירש ומויאל עומדים לסיים את רכישת הקרקע ל״ראדומים״ בסמוך לכפר הערבי עקיר. על נסיבות רכישת הקרקע אין כמעט פרטים. היא הושלמה באוקטובר או בנובמבר 1883, ומן המעט שנתפרסם בעיתונות היהודית של הימים ההם ובמכתבים שהחליפו ביניהם הירש וארלנגר, עולה כי שטח של 3,660 דונם, שמאוחר יותר התברר כי הוא קטן יותר והיקפו מגיע רק ל-2,800 דונם, נקנה במחיר של 70 אלף פרנק. השטח היה שייך לאברהים עפונה מהכפר עקיר, וייתכן כי הבעלים האמיתיים היה אפנדי ערבי מיפו. האדמות נרשמו על-שם מיכאל ארלנגר מטעמים משפטיים־מדיניים – כדי לא לסבך אזרחים מרוסיה ברכישה, בעוד שארלנגר היה אזרח צרפתי מכובד.
סיבה נוספת לזירוז הרכישה: רצונם של הירש, מויאל, ארלנגר, הברון רוטשילד ובראש וראשונה האיכרים עצמם – שלא להחמיץ את שנת העיבוד החקלאי. החריש החל בארץ בחודשים אוקטובר־נובמבר, ואי אפשר היה להתחיל בו ללא השלמת הקנייה. מי שמילא תפקיד מרכזי בהשלמת העסקה היה מויאל. הוא אף זה שבנובמבר 1883 ניהל את הרכישה מטעמו של הברון רוטשילד, דאג לחתימה על מאות מסמכים ופתר בעיות משפטיות. במאמרם של הפרופ׳ ישראל מרגלית ויעקב גולדשטיין על מפעל ההתיישבות של הברון רוטשילד בתקופת העלייה הראשונה, כתובים הדברים במפורש: ״החיפושים הממושכים אחרי חלקת קרקע מתאימה הסתיימו עם קניית אדמות מהכפר עקיר, באמצעותו של אברהם מויאל״.
הערת המחבר: ישראל מרגלית ויעקב גולדשטיין, ״מפעלו של הברון אדמונד דה-רוטשילד, 1899-1882״, בתוך: משה ליסק וגבריאל כהן (עורכים ראשיים), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה – התקופה העות׳מאנית, חלק ראשון, ירושלים תש״ן, עמ׳ 424. להלן: התקופה העות׳מאנית, חלק ראשון
לאחר מכן הביא את האיכרים ומצטרפים חדשים אל הנחלה, הדריכם ורכש בעבורם בהמות עבודה, זרעים וכלי עבודה והקים יחד עם המתיישבים את המושבה עקרון. הוא השתתף בהנחת היסודות, ויחד עם רוב המתיישבים חלה בקדחת – שפשטה מהביצות שבקרבת מקום. לפי עדותו של ישראל בלקינד מראשון־לציון, הירש הוא זה שקנה את האדמה, ומויאל מונה על ידו להשגיח על המתיישבים: ״הירש קנה בעבור האחד-עשר איש אשר באו עם ברי״ל את הכפר עקיר או עקרון מהלך שעה וחצי מראשון־לציון. הם עובדים שם כבר את אדמתם ולמשגיח עליהם לבנין הבתים בחר הירש את ה׳ אברהם מויאל. האדמה שם טובה מאד…״ בעייתה העיקרית של עקרון עם ייסודה הייתה השגת רישיון בנייה מאת השלטונות, משימה כמעט בלתי אפשרית ברוב המקרים, שכן השלטונות דחו פעם אחר פעם את בקשותיהם של יהודים להקים מבני-קבע במושבותיהם החדשות. מויאל, שהכיר היטב את רזי-הרזים של השלטון הטורקי, מצא לכך עצה: הוא הכריז שלא מוקם יישוב אלא שמדובר באחוזה, וזו לא הייתה זקוקה לאישור.
לפי קלויזנר, ״את הרישיון להקים בתים השיג אברהם מויאל, יהודי מערבי [מצפון אפריקה] עשיר ובעל השפעה ביפו. כיוון שהשטח נחשב רשמית כאחוזה, לא היה צריך לפנות אל השלטונות העליונים בקושטא, אלא הספיק רישיון מן הפאשא המקומי; ברישיון הותר להקים בניינים רק על שטח של שני דונם. משום כך בנו בתים בצפיפות, זה על יד זה״.
הביל״ויי חיים חיסין, לימים מראשוני תל-אביב ורופא ידוע, כתב בזיכרונותיו כי מויאל הפעיל את השיטה גם בגדרה (ועל כך להלן), אבל בפעם הראשונה נקט בדרך דומה בעקרון. זו הסיבה שבתיה הראשונים של עקרון הוקמו על שטח מצומצם, בבנייני מחנה צבאי, והם קיבלו לפיכך את השם הצרפתי ״קַזֵרְמָה״(קסרקטין). כלפי השלטונות הטורקיים הציג מויאל את המבנים ברפתות. וכך תיאר מויאל עצמו את ניסיונותיו ואת הצלחתו להשיג אישור בנייה עבור מתיישבי עקרון: ״פחת ירושלים התגבר לעצור את בני עקרון, אבל ברוך השם כי חכמתי עמדה לי להשיג רישיון על בניין, רפתים, ואחר כך פעלתי אצל המושל ביפו להשיג רישיון גם על בתים ואם כי המושל הזה לקח מטרפסיה [ארמית, קיבל את עונשו] מהפחה, כי הורידו מגדולתו עבור שהמרה את פקודתו, אבל אנכי בניתי ברישיון הממשלה ואין ביד הפחה לבטל רישיון המושל השני…״ ד״ר רן אהרנסון נתן לפעילותו של מויאל בעקרון פירוש מצמצם: ״מויאל, כנציג הברון, היה אחראי למושבה עקרון מרחוק. הוא היה מעורב בהתיישבות ה׳ראדומים׳ מראשית בואם ארצה, ובעיקר עזר לרכוש את אדמת עקיר. המצב שנוצר תאם למעשה את גישתו של ארלנגר, אשר בטח ב׳ראדומים׳ וכבר במרס 1883 הציע ׳שינהלו להבא את עצמם׳, דבר שהברון אישר מחדש לאחר קניית עקרון. למויאל, נועד אפוא תפקיד כללי ובלתי מוגדר, והוא לעסוק בענייני המתיישבים ולהדריכם כ׳מנהל עבודות״׳.
אין בידינו עדויות על תכיפות ביקוריו במושבה – כתב אהרנסון – ומידת הפיקוח שלו על הנעשה, גם לא ידוע לנו איך נהג לחלק את התמיכה החודשית, שהסתכמה בפרנק אחד לאיש ליום, והייתה כנראה הקשר המשמעותי ביותר בין העקרונים לנציגו זה של הברון. תמיכה זו וגם התקציב להוצאות הכלליות ניתנו על חשבון ״סך ההוצאות המשוערת של המושבה״, והיו כעין תקציב ביסוס שכלל בתים, בהמות עבודה, כלי חקלאות ואמצעי קיום ״עד לאסיף הבא״, בהנחה שבעונה השנייה כבר יעמדו העקרונים על רגליהם ולא יזדקקו לעזרת הברון. כל פעילותו של מויאל בענייני המושבה הצעירה עקרון, הוסיף אהרנסון, הייתה בהתנדבות והוא עשה זאת במשך חצי שנה (נובמבר 1883 עד מרס 1884). לאחר מכן החליפו פקיד בשכר. את מויאל הגדיר אהרנסון במילים: ״מנכבדי קהילת יפו״. תיאור מחמיא יותר של פעילות מויאל מצוי אצל מרדכי לובמן, שכתב על מצב המושבות בקיץ 1885. בהתייחסו לעקרון, הסביר כי מויאל, יחד עם הירש, הם: ״עמודי התווך״ של המושבה. תחת המדור ״עזרת סופרים״ כתב לובמן בעיתון המליץ ״יפו, ט׳ אלול… מדוע המושבה ׳עקרון׳ אשר גם היא לא בעולם החדש רק בהארץ העלובה והעזובה כוננה לכל משפטיה וחוקותיה, בתיה מתנוססים לתלפיות, שדותיה מלאים בר ממגד שמש וירחים, עובדיה שבעים בלחם אשר יביאו בזיעת אפיהם ובכל עבר ופנה ירונן וירועע ?… איך נהייתה כזאת ?… אמנם לא לפלא הוא בעיני האיש היודע תולדות הנחלה הזאת אשר נוסדה מראש ביד הנדיב, הוא עשה אותה ויכוננה, מלאכיו עושי רצונו היו האדונים הנכבדים, היודעים בטיב הארץ ובכלכלתה והנהגתה, אנשים אשר נהירין להם שבילי הקולוניזאציא כשבילי יפו. האדון הדירקטור ה׳ הירש והגביר הנכבד ה׳ מויאל הם היו שני עמודי התווך אשר עליהם נשענת ונתמכת כל המושבה, על כן ניצבה וגם עמדותיך בגדלה ויקנאו בה כל מושבות ישראל אשר בארץ הקודש״. במסגרת הסיוע למתיישבי עקרון חלה מויאל כאמור בקדחת, כפי שעולה מן המכתב הבא שאותו כתב פקיד הברון אושרי למנהל מקווה ישראל, הירש, על דבר אנשי הפקידות או מקורבים אליה שחלו: ״נעים לי מאוד לדעת שמר מויאל, בן־שימול וקאבלאן כבר החלימו מן הקדחת, שהייתה לפי דעתי מאלאריה הבאה מן הביצות שבקרבת עקרון. שמעתי שרוב המתיישבים חלו במחלה הזאת…
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 62