יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

מנהג נאה היה ועודנו קיים עד עצם היום הזה בקהילות ישראל במרוקו, והוא לקום בלילות שבת החורפיות לשירת הבקשות הנמשכות עד אור הבוקר והמכונה בפיהם: ,אל-קומן..אל-בקשות. מנהג נאה זה הובא גם לארץ והם ממשיכים במסורת אבות יקרה זו בישראל. יהודי מרוקו לא יוותרו על הבקשות המהוות עבורם, פרק חשוב מהווי החיים ובלילות שבת, מקובל אצלם לקום באשמורת הלילה, עוד בשעה שתיים אחר חצות, לקיים את דברי נעים זמירות ישראל: חצות לילה, אקום להודות לך .

מהשבת הראשונה שלאחר חג הסוכות, מפרשת בראשית, מתחילים יהודי מרוקו בבקשות הנמשכות עד שבת זכור, אולם במכנאס עד שבת הגדול.

בלילות שבת, עוד משעה שתיים אחר חצות, וכבר רואים את מבואות המללאח הומים בבני אדם, הורים העירו את ילדיהם הקטנים ולוקחים אותם עימם לבקשות, על־מנת להרגילם ולהכניס בליבותיהם את אהבת השירה והפיוט.

בעיר מכנאס, טכסי הבקשות היו נערכים במיוחד, בבתים פרטיים ולא בבתי כנסת, על־כן המארח היה מכין ״סייאנטו״  מיוחד לפייטנים הראשיים ולחכמים, עליו הניחו כסתות כדי לאפשר למכובדים, ישיבה נוחה. גם הקל בהרבה על ההורים שהביאו עימם את ילדיהם, כך שבמקרה והילד היה נרדם, יש לכל הפחות מקום לשינה. בינתיים, עד שיגיעו כל הנכבדים שהוזמנו לבית ״מארח־הבקשות״, קוראים את שיר השירים במנגינה המסורתית המיוחדת של יהודי מרוקו, אך נזהרים ואין מתחילים ב״תיקון לאה״ לפני שיגיע רב בית הכנסת שהוזמן במיוחד על־ידי המארח לליל הבקשות . כל זה משום יראת כבוד שהציבור רחש למנהיגים הרוחניים במרוקו, אולם אחרי שמגיע הרב מתחיל הקהל לקרוא בצוותא ובקול־רם: אלהנו ואלהי אבותינו! מלן רחמן רחם עלינו.. תפילה שכולה תחנונים לבורא, לבנין בית מקדשנו ולהחזרת הכהנים לעבודתם והלויים לשירם ולזמרם. . . אח״כ, אחד ״המסדרים״  הקבועים והמומחים מסדר פרק מהמשנה בשלושה מקומות הבהנים שומרים במנגינה המיוחדת והערבה לאוזן. בסיום הטכס הקצר הזה אומרים קדיש ומתחילים מיד בטכס הבקשות.

הערות המחבר: ״סייאנטו״־מלה ספרדית עתיקה, שפירושה מקום ישיבה. בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים, עליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים שעליה, כיסו בסדינים לבנים. על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זה נקרא ״סייאנטו״ והוא מילא את מקום הכסאות. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 79.

״המסדד״ . בבתי כנסת של יהודי צפון־אפריקה, יש תמיד ״מסדר״ קבוע המסדר את רוב קטעי התפילה, לפעמים מסדר אותה מתחילתה ועד סופה. המסדרים הם כמעין חזנים ובדרך־כלל בעלי קול נעים וגם יודעים את התפילות, הלחנים והמנגינות על בוריים.

הפייטן הראשי

לכל חברת בקשות, יש מנסה הטכס והוא נקרא הפייטן הראשי. בפי יהודי מרוקו הוא נקרא: .אל מוקדדם או אל מעללם, (המומחה). הוא מתחיל בבקשה המתאימה בקצב ובמנגינה על־פי הכללים שנקבעו לפרשת השבוע. כל פרשה בנוייה על משקל מסויים ומותאם לשירה האנדאלוסית. בדרך־כלל נהגו להתחיל את טכס הבקשות בשיר: דודי ירד לגנו, אולם במכנאס ברוב חברות הבקשות, הפייטן הראשי פתח תמיד את מכלול הבקשות בפיוט אגדלן אלהי בל נשמה  ולפי הלחן והמנגינה שקבע, לפיהם ניהל את כל מהלך הטכס. לאחר מכן מתחילים בשירת הקטעים וכל אחד שר קטע והקהל חוזר על הפזמון. תוך כדי הטכס, מגישים למשתתפים תה, עוגיות ושתייה, לרבות גם שתייה מסוג אחר, והיא (עראק) שמקומה לא היה נפקד מאף שמחה או אירוע כלשהו.

דודי ירד לגנו – פיוט קבלי, חיברו ר׳ חיים הכהן מארם צובה, תלמידו של מהרח״ו(ר׳ חיים ויטל). החרוזים בראשי תיבות סדר אלף־בית וחתם בסוף מן צפת. השיר הזה מופיע ברוב קובצי הפיוטים. ראה: קומי רני, עמי כה.

אגדלן אלהי בל נשמה – המחבר הוא ר׳ אברהם אבן־עזרא, היחידי בחכמי ספרד בדורו שלא כתב ספר או שיר בערבית. היה בעל סגנון עברי מעולה, משורר, פילוסוף, פרשן וגם עני מרוד. הפיוט מופיע ברוב קובצי הפיוטים ראה: ישמח ישראל, ע׳ 1.

חברות הבקשות

במרוקו היו קיימות חברות רבות של אומרי בקשות, וכל חברה קיימה את ״שבת הבקשות״ שלה באחד מבתי־כנסת הרבים המפוזרים בשכונה, אולם כאמור במכנאס, הבקשות נתקיימו אך ורק בבתים פרטיים, כל ליל־שבת בבית אחד החברים, להוציא בית־כנסת אחד ומיוחד במכנאס, אשר בו נתקיימו הבקשות לכלל המון העם ולא לאנשים מאוגדים בחברה כלשהי. בית־כנסת זה נקרא עד היום ״סלאת ר׳שמעיה״  במכנאס היו קיימות חברות רבות של אומרי־בקשות, אבל הגדולה מכולן הייתה חברת יחזקאל הנביא . בחברה זו היו מיטב אוהבי השירה וגדולי הפייטנים. מלבד חברות הבקשות, היו במכנאס ארבעים ושתיים חברות נוספות של לומדי תורה וזוהר. חברות אומרי הבקשות, רובן היו ע״ש נביאי ישראל וע״ש צדיקים ומלומדים בנסים. אפשר היה לפגוש חברת יחזקאל ע״י חברת דוד המלך, או חברת אליהו הנביא  ע״י חברת ר׳שמעון בר יוחאי(רשב״י) . האירוח של הבקשות נעשה תמיד על־פי־ הגורל שהיו מגרילים בכל ליל־שבת אחרי הבקשות, והחבר אשר שמו היה עולה בגורל, היה מארח את החברים בשבת הבאה, אך כאשר הייתה שמחה משפחתית כלשהי, בעל השמחה היה פטור מהגורל. הוא אז הזמין אנשי החברה לביתו לאמירת הבקשות, כשהכיבוד הוא עשיר ומגוון יותר.

״סלאת ר׳שמעיה״  – ״סלאת ר׳ שמעיה״־בית־כנסת ע״ש ר׳ שמעיה מאיימרן, אחד מרבני מגורשי ספרד שהגיע עם הגולים ישר לעיר מכנאס. הרב הזה בנה את בית־הכנסת הנקרא עד היום על־שמו. בשנת תרנ״ב, נמכר בית־הכנסת לגביר מנחם בן עבו וזה בנה עליו את ביתו הקיים עד היום. בית כנסת־זה היה פתוח ללא הפסקה עד חצות. אין אדם מיוצאי העיר מכנאס שלא הכיר או לא התפלל פעם בבית־כנסת זה, בו היו נפגשים הפייטנים וחובבי השירה בלילות שבת ובו ערכו את הבקשות. (זוכרני עוד מילדותי את הפייטן הראשי שהיה שם: זקן מופלג בשם ר׳ יעקב טולידאנו המכונה ״א־שממאע״ (יצרן נרות), היה בעל קול אדיר וחזק והיה פייטן בכל נימי נשמתו). על בית כנסת זה, ראה: אוצר המכתבים, חלק א. סי סט.

חבות יחזקאל היא ע״ש הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן, נוסדה במכנאס בשנת 1936, בה היו מיטב פייטני העיר: מרדכי וואקראט, מכלוף ומשה פאריינטי מאיר טולידאנו, מאיר חיים בללחסן ועוד הרבה פייטנים ידועים. בחברה הזו חברו גם קוראי הזוהר. בדרך־כלל, חבריה היו אנשים אמידים ו׳׳אנשי השורה״. ראה: ח. זעפרני, ע׳ 166, 55_; קובץ הפיוטים ״ישמח ישראל״ (בהקדמה).

חברת אליהו הנביא הייתה החברה השניה בגודלה אחרי חב׳ יחזקאל וגם בפרסומה. הפייטן הראשי של החברה הזו, היה הפייטן ר׳ רפאל אדרעי, המכונה אלפאסי. הוא גם חיבר קובץ פיוטים בשם ״הטיבו נגן״. החברה הגישה עזרה ליולדות חסרות אמצעים וממשפחות ברוכות ילדים. על חברה זו, ראה: רפאל בן שמחון, יהדות מרוקו פרק: נישואין.

בנוסף לשתייה בשפע, הגיש גם קליות וגרעינים, עוגות וכל מיני תקרובת, כל זה כדי להנעים ולהמתיק טוב יותר את ישיבתם של המולועין, הלא הם חובבי השירה והפיוט.

השיה והפיוט

השירה והפיוט תופסים חלק נכבד בחיי יהודי מרוקו, אין תפילות חג או שמחה משפחתית ללא פיוטים, יש גם פייטנים מקצועיים המוזמנים בתשלום ושפרנסתם היא על השירה והפיוט והם מוזמנים תמיד למסיבות ואירועים משפחתיים. לא פלא שמאות רבות של משוררים ופייטנים יצאו מקרב יהודי צפון־אפריקה. בעצם אין כמעט רב או חכם אשר חיבר ספרים בשאלות דת והלכה, ושלא חיבר גם שירים, פיוטים, קינות, תוכחות ותחינות. ברם ״כל משכיל הוא גם משורר״. הפיוטים לכבוד השבת, החג והמועד, לפעמים לכבוד חברים במאורעות מסויימים: ברית מילה, בר־מצווה, חתונה וכדומה. בכמה מקרים חוברו השירים גם בערבית המדוברת, כמו שירי חתונה, ברית מילה, או שירי עצב (קינות) או בהגה המקומית: ,א-נוואח, לזכר הנפטרים. בשטח זה של השירה בערבית־יהודית, יד־הנשים הייתה על העליונה. הן היו דווקא המומחיות. השירה העממית בערבית־יהודית נשתמרה בחלקה הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות. היא נמסרה רק בעל־פה, כי הנשים לא ידעו קרוא וכתוב להוציא את המשוררת העבריה פריחא בת יוסף .

מאחר ותכונת יהודי מרוקו היא לשלב את השירה והפיוט בכל אירוע חגיגי, דבר זה הביא לכך, שכל יחיד הוא פייטן בפני עצמו ובקיא במכמני השירה, בעצם כל הקהילה הייתה בבחינת מקהלה הרמונית אחת, כשמדובר בשירה ובפיוט, באירועי חג ומשפחה.

יש להבחין בין המשורר מחבר הפיוט, לבין הפייטן השר אותו, יש שהאחרון הוא מומחה בתחום הזמרה והמוסיקה, אבל המשורר, יצירתו הפיוטית ספוגה כולה יראה וערכי יהדות, והיא כעין תפילה, בין אם יש בה משוס תחינה, בקשה או תוכחה, או קינה על חורבן או אסון שירד על הקהילה ;זעפרני, שירה, עמי 11־12.

כמעט כל מחברי הפיוטים הלכו לפי סדר זה, אבל מחבר ״תהלה לדוד״ בשער הפתיחה של הספר, כלל שלושה נושאים: תורה, עבודה וגמילות חסדים וחילק אותם ל־14 חלקים שונים כמנין שמו, מהם לחגים, לזמנים ולאותות, שבתות ומועדים. ראה גם מחבר קול יעקב שחילק את הקובץ ל־12 ״קולות״.

פרופ׳ י. שטרית, גילה בשטראסבורג אשר בצרפת, כתב־יד עברי עתיק ממרוקו ובו שיר־בקשה שחובר בידי משוררת עבריה במאה הי״ח או הי״ט… בשם פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבא. ראה: פעמי מערב, עמי 248 (מכאן יוצא שעל־אף אי־ידיעת קרוא וכתוב שהייתה קיימת אצל הנשים, בכל זאת היו גם יוצאות מן הכלל כדוגמת פריחא בת יוסף).

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

עמוד 104