מורשת יהדות מרוקו

ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים

אחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה של מלחמת ישראל לקיומה הוא "מאז ומקדם", פרי עטה של ג'ואן פיטרס – FROM TIME IMMEMORIAL JOAN PETERS

הספר עורר רעש גדול בעולם, בעת שראה אור בארצות הברית ובבריטניה בשנת

״קוצר ימיה של הקיסרות הערבית הטהורה יותר משהיא פועל־יוצא מכוחם של יסודות לא־ערביים נבע מכך שהערבים עצמם לא היו מסוגלים לפתח מערכת מימשל קיסרי שתהיה הולמת יותר מן האבהנית [הפטריארכלית]״, פסק הוֹגארת.

״תקופת מֶכָּה… הקצרה היתה כולה כיבושים ופשיטות שלא נתלווה אליהם אירגון השטחים שנכבשו אלא במידה שיבטיח את תשלום המם״.

״התקופה הבגדאדית הארוכה״ היתה, לדברי הוגארת, ״לא…. שלטון של ערבים על־ידי ערבים״.

אם גם היו בית־עבאס בני־מֶכָּה, הרי וזיריהם, הגדולים ותכופות הקטנים, איראנים היו או טוראנים, והם שימו מבטחם בשכירי חרב, תחילה פרסים, אחריהם תורכים, צ׳רקסים, כורדים – כל גזע מלבד הערבי. הוֹגארת מצא שאותה ״נוסחה״ יפה גם למצרים וצפון־אפריקה, מקום שם היו גם הנשלטים וגם שליטיהם ״לא־ערבים״.

״זו שכיום אנו קוראים לה ׳הציביליזציה הערבית׳ לא היתה ערבית לא במוצאה ובמבנה היסוד שלה גם לא בסממניה האתניים העיקריים״, כדברי פיליפ חתי. משך כל תקופת הכליפות היו הסורים, המצרים ואחרים, בין כגֵרים לאסלאם ובין כנוצרים ויהודים, ראשונים־במעלה בין נושאיו של לפיד ההשכלה והחכמה, ממש כמו שהיו היוונים המשועבדים ביחסם לרומאים המנצחים. הציביליזציה המוסלמית־הערבית היתה ביסודה זו הארמית־המיוּונת והאיראנית כפי שהתפתחו בחסות הכליפות והתבטאו באמצעות הלשון הערבית^.

לאמיתו של דבר, ״הזהות הערבית״ היא במידה רבה קיבוץ לשוני. חִתי מגדיר ״ערבים״ ב״מונח אשר בפינו יקיף את כל העמים דוברי-הערבית, כולל הערבים, כלומר יושבי חצי האי ערב״.

 לדברי הוֹגארת היה אפילו השלטון הערבי ״הקצר להפליא״ מיכני ללא חדשני. דומה כי בית־אומיה המשיכו לפעול, בסוריה כבספרד, במנגנון שמצאו, ורק לאחר זמן עמדו על התבטאות בערבית.

מבחינה היסטורית, מי שמדבר על התושבים המקוריים של יהודה היא גם פלשתינה כעממים ״ערביים״ פשוט אינו יודע מה הוא סח. לא די שלא היתה ארץ־״פלשתינה״ ומעולם לא היה שלטון ערבי ״פלשתינאי״, אלא שרק ״תקופת־זמן קצרה להפליא״ – עשרות שנים בלבד – שלטו ערבים כלשהם על ערבים בארץ ההיא.

השימוש הערבי הראשון במלה ״ערבי״ מופיע בכתבות העתיקות מדרום־ערב… שזמנן המאות האחרונות שלפני הנצרות והמאות הראשונות לנצרות. בכתבות האלו ערבי פירושו בדווי, תכופות פושט בגדוד, והכינוי חל על נוודים להבדיל מיושבי קבע… לגבי מוחמר ובני זמנו היו הערבים הבדווים של המדבר, ובקוראן משמש המונה אך ורק בהוראה זו ולעולם אינו הל על יושבי מֶכָּה, מדינה ושאר הערים: האסלאם היה ״הדת וקריאת הקרב הלאומית״ והקיסרות החדשה היתה ״שלל המלחמה״ שלהם עם שפלשו הערבים המנצחים ל״מיגוון עצום של עמים שונים זה מזה בגזע, לשון ודת, שבתוכם היו הם [הערבים]…. מיעוט״, לדברי הפרופיסור ברנארד לואים.

רבים קמו לערער על השימוש בשם־התואר ערבי להגדרת הצדדים השונים של ציביליזציה זו בנימוק שהערבים במוצאם תרמו ל״רפואה הערבית״, ל״פילוסופיה הערבית״ וכו' תרומה קטנה ביחס. יש המותחים ביקורת אפילו על השימוש בתואר מוסלמי, שהרי רבים כל־כך מבּוניה של תרבות זו היו נוצרים ויהודים…

הנביא מוחמד, יוצרו הערבי של האסלאם, הגיע עד מהרה לידי החלטה שכדי לרכוש חסידים הכרח שתהיה הביזה מצויה בשפע.

במידה מעטה כל־כך היה הגל הראשון של הכיבוש הערבי פרי קנאות דתית בלבד, המציעה לנכבשים לבחור בין האסלאם ובין החרב, עד שמסתבר ביותר כי רבים מאנשי כנופיות הבדווים שהם שהיו גיסותיו של האסלאם עדיין עובדי כוכבים היו כאשר השתתפו בפריצה הגדולה הראשונה אל מחוץ לחצי־האי [הערבי].

 מאחר ש״המוסלמים הערבים״ נהרו בהמונם למלא אחר תביעתו של הקוראן להילחם ״…באלה שניתן להם הספר לפניכם,… עד שייכנעו וישלמו לכם מס־כניעה ויודו בשלטונכם״ (ט, 29), הגיע חִתי לכלל מסקנה כי:

לא הקנאות אלא הכורח הכלכלי המריץ את המוני הבדווים… לחרוג מגבולות מכורתם הצחיחה אל האדמות המוריקות שבצפון… דומה כי מסעי המלחמה לא די שלא היו אך־ורק פרי חישוב שקול וצונן אלא שתחילתם פשיטות שנועדו להמציא פורקנים חדשים לרוח־הקרב של השבטים שעכשיו נאסר עליהם לצאת למלחמות־אחים, וברוב המקרים לא היתה המטרה לרכוש אתיזה של קבע אלא לשלול שלל.

לא אלפי שנים אלא כמה עשרות שנים בלבד שלטו הערבים בערבים, ואף זאת רק בימי בית אומיה, שהיה השושלת היחידה ה״ערבית״ במוצאה. נצחונו של בית־עבאס לא ערבי היה אלא מוסלמי, ו״האסלאם ולא הדם הערבי הוא שהיה הבסיס לאחדות״. מקץ כמאה שנים לערך היו ״חומסי השלטון הבאים זה אחר זה״ כמעט כולם ״ממוצא תורכי״.

1. "אוז'אהּ האד אל-נאס פחאל אוז'אהּ אל- כּלאבּ

اوزه هاد الناس فحال اوزه الكلاب

اوزه – כאן הוא שם אך יש פועל באותו ביטוי, ההבדל הוא שהאות "ז" במקרה אחד היא רםןייה כמון בתרגום – פנים

ובפועל, האות "ז" דגושה

והמשמעות במקרה זה, היא " שהסביר לו פנים – קיבל אותו בסבר פנים יפות, כיבד אותו

תרגום – פני האנשים כפני הכלבים.

הסבר – פני הדור כפני הכלב.

אומרים על אנשים שלא מתביישים להגיד כל מה שהם חושבים בפנים ולא עושים חשבון, הם כמו כלבים שלא מתביישים לקיים יחסים ברחוב ליד כולם.

עוד כמה פתגמים שקשורים במילה "אוז'הּ

נקולה-לו פאוז'הו

לומר את הדברים ישירות, פנים אל פנים

3טאר ותאח עלא אוז'הו

כשל ונפל על הפנים

עוד מילה נרדפת לפנים – כּמארא, מילה זו תמיד נאמרת במובן שלילי

שנותיו האחרונות של מוחמד בעיר מכה; ההגירה אל ארץ חבש והמאורעות שקדמו לה

המסורת המוסלמית, באופן טבעי, מלאה סתירות בנוגע ליחסם של אנשי מכה אל מוחמד. טבעי שהיו פניות אשר האפילו על האמת ההיסטורית. מצד אחד רצו היסטוריונים בחצר בית עבאס להשחיר את דמות אבותיהם של המושלים בתקופת המאה הראשונה של האסלאם, של האומיים, בטענה שהם היו מתנגדיו של מוחמד והם הם שנהנו לאחר מכן מפרי עמלו. מצד שני רצו הכל לחפות על העובדה, שגם משפחת מוחמד, ברובה, לא הכירה בו בזמן היותו במכה. אף על פי כן, יש תמונה די ברורה שאפשר לסכם אותה כך:

לא מצינו רצח בשל האסלאם. לא מצינו מקרה שאדם נהרג בשל היותו מאמין במוחמד. לא מצינו עינויים וכדומה, אלא אצל אנשים שלא היו בעלי עמדה חברתית נכבדה. ובכל זאת, המתיחות גברה. אנשי מכה המתנגדים של מוחמד, ביקשו את דודו של מוחמד, אבו טאלב, כי ישתדל שמוחמד ישתוק, יחדל מהטפותיו. אך מוחמד לא ניאות לכך. הלחץ גבר, ומוחמד חשש שמאמיניו לא יעמדו בנסיון. אז החליט שהעדה הצעירה שלו צריכה להגר אל ארץ מונותאיסטית, אל ארץ שאין רודפים בה את המאמינים באל אחד. ארץ חבש היתה נוצרית (הנצרות של ארץ חבש היא בעלת אופי מאוד יהודי, והקיסר של חבש, הנגוס — מהמלה העברית ״נוגש״, אלא בהוראה של מושל סתם — חושב עצמו מזרע שלמה ומלכת שבא).

כשמונים אנשים יצאו ממכה בשנת 616 לחבש, וישבו בה שנים רבות. רבים מהם חזרו רק בשנה השביעית ל״הג׳רה״. הם עסקו שם במסחר. את אומץ לבו של מוחמד ואת אמונתו בשליחותו אנו רואים בעובדה שהוא לא היגר. הוא רצה לבשר לבני עמו.

הכרה זמנית בשלוש האלות של מכה

חלק גדול של מהגרים ניסה לחזור מששמע כי אנשי מכה קיבלו את האסלאם. אולם היתה זו שמועת שוא, שיסודה היה בכך שמוחמד הכיר באופן זמני בשלוש האלות של מכה (אללָאת, אלמַנָאת ואלעזָא). בסורה 53, פסוקים 19—20 נאמר

ראיתם את לאת ועזא ואת מנאת השלישית. בהמשך לפסוק זה הוא אומר:

أَفَرَأَيْتُمُ اللَّاتَ وَالْعُزَّى 19

19 תנו דעתכם על אללאת ואלעז-א,

وَمَنَاةَ الثَّالِثَةَ الْأُخْرَى 20

• ומנאת, השלישית הנוספת.

אללאת ואלעזא: שתי אלילות, שיחד עם מנאת הנזכרת בפסוק הבא, נחשבו בעיני עובדי האלילים בערב לשלוש בנותיו של אללה. עובדי האלילים האמינו שהן כעין מלאכים, ושיש ביכולתן ללמד זכות אצל אלוהים למען הסוגדים להן.

أَلَكُمُ الذَّكَرُ وَلَهُ الْأُنثَى 21

• האם לכם הזָכָר ולו הנקבה?

הנקבה: לעג לאמונה שאלוהים הוליד בנות.

تِلْكَ إِذًا قِسْمَةٌ ضِيزَى 22

22'חלוקה שכזו איננה הוגנת.

إِنْ هِيَ إِلَّا أَسْمَاء سَمَّيْتُمُوهَا أَنتُمْ وَآبَاؤُكُم مَّا أَنزَلَ اللَّهُ بِهَا مِن سُلْطَانٍ إِن يَتَّبِعُونَ إِلَّا الظَّنَّ وَمَا تَهْوَى الْأَنفُسُ وَلَقَدْ جَاءهُم مِّن رَّبِّهِمُ الْهُدَى 23

23 אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אלוהים לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם. רק אחר דמיון שווא ומשוגות לב נוטים הם, אף כי קיבלו מעם ריבונם הדרכה אל דרך הישר.

23 אין הן אלא שמות: כמה מסורות מספרות שתחילה גרם השטן לנביא להשמיע פסוקים שבהם ניתן אישור לאמונה שיש בכוחן של שלוש האלילות להשתדל למען העובדים אותן. פסוקים אלה ידועים כ״פסוקי השטן". מסורות אלה טוענות שהפסקה שלפנינו היא גרסה מתוקנת שנועדה להחליף את "פסוקי השטן״ שהיו בגרסה הראשונית של סורה זו. אולם מרבית פרשני הקוראן המוסלמים מכחישים את אמיתות סיפור ״פסוקי השטן״, וגורסים שהפסקה שלפנינו היא הגרסה הראשונית של ההתגלות הקוראנית.

אלו הם ה״גראניק״ (הברבורים) הנשגבים, אשר בקשתם מתקבלת לפני אלהים. מששמעו אנשי מכה כי מוחמד מודה באלילות שלהם, הסכימו לעשות יד אחת אתו. אך מוחמד הכיר מיד בשגיאתו. והוא מנחם עצמו בכך שאלחים אומר לו: אל תדאג, אין לך נביא שאלהים לא שלח שטן להסיתו לזמן־מה. מוחמד חזר בו והפסוקים הוצאו מן הקוראן. שמועה זו על אחדות זמנית בין אנשי מכה ומוחמד היא היא שגרמה לשיבת אנשי הכת שהיגרו לחבש, אך הם צריכים היו לחזור על עקבותיהב ולשבת שם עוד שנים אחדות.

מפנה במצבו של מוחמד; התאסלמותו של עמר

אולם בינתיים אירע מאורע אחד שחיזק מאוד את ידי מוחמד, אם כי לא הביא לכלל שינוי בהלך־רוחם של אנשי מכה בכללותם — והוא התאסלמותו של עֻמָר בן אלחֵ׳טָאב, הוא החליף השני, והוא האיש שארגן את ממלכת האסלאם. הוא האיש החזק, איש המדינה, בסביבתו של מוחמד. לו יש להודות שהאומה המוסלמית לא התפוררה אחרי מותו של הנביא. אותו עמר הוא ״שאול״ והוא ״פאולוס״ של האסלאם. פאולוס היה רודף נוצרים עד שנהפכה רוחו והוא היה נוצרי קנאי. עֻמר במסורת המוסלמית הוא דמות דומה. הוא לא היה מן המשפחות המיוחסות ביותר (כמו אמיה ועוד), אבל הוא היה איש חזק. גם כאן יש לנו טיפוס כמו עת׳מאן, מאלה שהיו שייכים למעמד של הסוחרים האמידים של מכה, והוא קיבל את האסלאם. עדיין היה אדם צעיר (כבן 28), אך הצטרפותו של איש כמותו לעדת המאמינים חיזקה מאוד את ידיו של מוחמד.

יכי"ן

רבי יוסף כנפו זיע"א

משנתו החינוכית ערכית

קובץ מאמרים לרגל מלאת 100 שנה לפטירתו

ג. השפעת אורות קדושים על ידי הוצאת התפילות בפה

״כי חיים הם למצאיהם ולכל-בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״ [משלי ד׳,כבי]

"כי-חיים הם למצאיהם ולכל- בשרו מרפא״ הכוונה אם אפשר ״כי־חיים הם למצאיהם״ – הם התפלות ישרות שמתפללין ישראל בכל יום, ערב ובקר וצהרים, שהם עיקר החיות לעליונים ולתחתונים, וכמו שאמרו רז״ל: דברים העומדים ברומו של עולם. ואמנם קשה כקושית הראשנים למה צריך להוציאם בפה – תיסגי במחשבה לבדה ואזי יש קדוש שמו יתברך בעולם וכאמור? לזה תירץ ״ולכל בשרו מרפא״, הכוונה לעניות דעתי אם אפשר שעל ידי הוצאת האותיות הקדושות ששורשן אצול מעצם הספירות, ומסיבת תנועתם יתהוו אורות חדשים, ואזי יושפע אף על בחינת הגוף אור עצום ומתקדש ומתטהר, ואם כן זהו תיקון הגוף והנפש שיושפעו אורות קדושים, אבל אם יהיה במחשבה דווקא לא יתהוו אורות ואין קדושה מזה לגוף אלא למחשבה, וזהו שאמר "ולכל-בשרו מרפא״, דעל ידי האותיות הקדושות יושפע אור עליון על כל בשרו ־ ואזי מרפא, רפואת הנפש ורפואת הגוף, ורוחניות עצומה. [עמי יא׳]

ד. על ידי קריאת שמע ותפילות נעשה האדם קדוש

״שמע ישראל״ [דברים ו׳,ד׳]

בס״ד על ענין שלוש תפלות היום – שחרית, מנחה, ערבית אשר רמזו בהם המפרשים ז״ל בפסוק ״שמע ישראל״ ראשי תיבות שמ״ע – שחרית מנחה ערבית – ״ישראל״, רוצה לומר שמי שמתפלל שלוש תפלות הנזכרים הוא הנקרא בשם ישראל, עד כאן לשונם.

ואני הדל ארמוז גרגיר קטן: שמ״ע – גימטריא קדו״ש, שעל ידי קריאת שמע ושלוש תפלות היום שראשי תיבות שלהם שמ״ע [כנזכר לעיל] נעשה קדוש, שמקדש עצמו ונפש רוח ונשמה שלו בקדושה עצומה ונפלאה, ובפרט שעיקר גדול לבירור רפ״ח ניצוציו הם שלוש תפלות בצבור. [עמי טי]

ה. סוכות וליל הושענא רבא – הסד ושירה

"יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חי-_יי״ [תהלים מב׳,ט׳] ובעניותי יש לרמוז למוד ליל הושענא רבא בפסוק תהלים דרך אסמכתא ברמז, והוא במזמור [מב'] ״למנצח משכיל לבני-קֹרח, כאיל תערֹג״ שאומרים בחג. ״יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי״, רמז הכתוב על הימים הקדושים של חג הסוכות שכולם סודם המשכת החסדים כאמור בדברי הרב, וזהו ״יומם יצוה ה׳ חסדו״ אכן ־ ״ובלילה שיר״ה״, ראשי תיבות שלה למפרע ־ הושענא רבה יום שביעי, רוצה לומר ובלילה של הושענא רבה שהיא שביעי ־ ״שירה עמי״ כל הלילה עד זמן התפלה, וזהו שסיים ״תפלה לאל חיי״, כן נראה לעניות דעתי דרך רמז. [עמי רג']

ו. הכפרה בכוח – התשובה. התרסה והקבלה לעתיד

"כי־ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו׳׳

[ויקרא טז׳,לי]

וכזה וכזאת ארמוז בענין הפסוק של סדר היום שאמר ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״. והקושיא ידועה מרבותינו זכרונם לברכה שהפסוק כפול – שאמר ״לטהר אתכם״, וחזר ואמר ״לפני ה׳ תטהרו״! אבל אם אפשר שרמז הכתוב ״כי־ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם״ בכוח התשובה, והבכייה, והחרטה, ושברון לבב, ורמז לדבר ראשי תיבות ״כי־ביום הזה יכפר״ בכי״ה, וסופי תיבות ימה״ר ־ לרמוז על בכיות היום זה אחר זה, מה״ר ימהרנ״ה לו, וטעמא – דרג״א תבי׳׳ר – לרמוז על שברון הלב שעושה ביום הקדוש הזה, ועל ידי זה ״יכפר עליכם לטהר אתכם״ – אבל בתנאי אם ״לפני ה׳ תטהרו״ מכאן ולהבא, דהיינו שתהיו גומרים בלבכם שתטהרו עצמכם מכאן ולהבא, ואזי תזכו לי״ש עולמות, כמספר מלת יכפ״ר, שעולה י״ש. [עמי קסט-קע]

ז. מעלת הצדיקים שלא טעמו מעם חטא

"אשרי האיש אשר לא הלן בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ ישתול על-פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר-יעשה יצליח" [תהלים אי, א-גי].

ואפשר שזהו האושר שאמר דוד המלך עליו השלום ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו׳ כי אם בתורת ה׳ חפצו… והיה כעץ שתול על-פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא־יבול וכל אשר יעשה יצליח״. דצריך לדעת למה אמר לשון עבר ״אשר לא הלך… לא עמד… לא ישב״ ולא אמר: אשרי האיש אשר אינו הולך בעצת רשעים ולא עומד בדרך חטאים וגר, ועוד אעיקרא דדינא למה נקט האי לישנא שלא הלך בעצת רשעים וחטאים וגו׳, ולמה לא אמר אשרי האיש אשר הולך בעצת צדיקים וחסידים וגו׳, ועוד מהו העלה אשר אמר עליו ״ועלהו לא יבול״?

אכן על פי האמור יבוא על נכון שהכתוב מדבר באנשים צדיקים גדולים מנעורם ועד גדלם, ולא טעמו טעם חטא מעולם, שאזי כל הגדרים וסייגים שעושים לתורה שלמים הם אתם לבלתי יהיו נופלים מאליהן, שאין היצר הרע מתגרה בהם כבעלי תשובה, שכבר הרגילוהו בעשיית רצונו של מקום, וזהו שאמר ־ ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים״ כלל מיום שעמד על עומדו, והשתא אתי שפיר לשון ״אשר לא הלך״ – לומר שקאי על כת הצדיקים והחסידים שמעולם לא נצחם יצר הרע לחטוא בהנה, שאם אמר – אשר הולך בעצת צדיקים, היינו אומרים שקאי על בעלי תשובה שחטאו כבר ועתה חזרו בתשובה והולכים בעצת צדיקים, על כן אמר: ״אשר לא הלך בעצת רשעים" שמובנו על כת הצדיקים שמעולם לא חטאו, ״כי אם בתורת ה׳ חפצו״, ולאדם כזה ״אשר פריו יתן בעתו״ – המה גופי התורה ומצוותיה, ״ועלהו״ שהם הגדרים והסייגים שהן כעלה לפרי, כאמור, ״לא יבול״, אלא שהכל יהיה נשמר שמירת פרי ועלה, ״וכל-אשר יעשה יצליח״ ־ לפי שאין בידו עון שעליו יהיה נתפס ונחסר בגופו או בממונו, שהרי הוא צדיק מנעוריו. [עמוד׳ קסג׳־קסד׳]

רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל ־ ׳הצדיק של מנאוס׳

הצדיק רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל, נמנה על יוצאי מרוקו שנדדו והגיעו אל הכפרים שעל גדות נהר האמזונס המרוחק שבמדינת ברזיל, ושם קבעו את משכנם. לא נודעו פרטים מרובים אודות ימי חייו של רבי שלום עמנואל, כמו גם מי היו הוריו ורבותיו, היכן ומתי נולד, ומי הייתה רעייתו.

אך זאת נודע, כי בערוב ימיו, אחר הגעתם של מאות מיהודי מחקו להתגורר בערים השונות שעל שפת נהר האמזונס, נשלח רבי שלום עמנואל – ככל הנראה על ידי רבה הראשי של מרוקו, הרב רפאל אנקאווה זצ״ל – לנדוד למרחקים ולעבור לגור אי-שם בג'ונגל הרחוק, כדי לנסות ולקרב ליהדות את היהודים אשר גרו ביערות גשם אלו והחלו אט אט להתרחק ממורשת ישראל סבא ומהאמונה היהודית, וכן בכדי לשמש כסמכות רוחנית ודמות רבנית עבור המשפחות המקומיות.

היה זה בשנת תרס׳יח (1908), כאשר יצא רבי שלום עמנואל את מרוקו, והחל במסע המפרך אל עבר נהר האמזונס עבור מילוי השליחות הקדושה שהוטלה על כתפיו, ולמען ביצוע המטרה הנעלה. לא קלה היתה דרכו, ולא זרועה בשושנים, כשהוא עשה את דרכו לאט במעלה הנהר החל מהעיר בֶּלֵיים, עד שבשנת תר"ע(1910) הוא צלח את הדרך הארוכה עד לעיר מנאוס, דרך המשתרעת על פני קרוב ל-2,000 קילומטר, ושם התחיל בפועליו לחיזוק וביסוס הקהילה היהודית ואורחותיה.

אולם, לא הרבה הספיק הרב לפעול, עד שתקפה אותו המחלה האיומה שקטלה רבים מתושבי האזור, מחלת הקדחת הצהובה רח"ל, והוא נפל למשכב.

הרב, שעדיין לא היה מוכר די הצורך בסביבה, לא זכה לטיפול ראוי מצד תושבי המקום, שלא התמסרו איליו די הצורך מחמת חוסר היכרותם אותו. ברם, אישה אחת בשם קוטה ישראל לקחה אל ליבה את מצבו העגום של רבי שלום עמנואל, וטיפלה בו במסירות עד פטירתו מן העולם בראש חודש שבט שנת תר״ע.

לאחר פטירתו נטמן רבי שלום עמנואל בבית הקברות העירוני שם בעיר, זאת מכיוון שעד לשנת תרפ׳׳ח(1928) לא היה במקום בית קברות יהודי.

מעשי ניסים וסיפורי פלא מסופרים בפי הנכרים המקומיים, שאימצו את קברו של הרב למקום תפילה אשר רואים בו עין בעין ישועות מופלאות. ״סנטו חודאו מילגררו דה מנאוס״(-הקדוש היהודי, עושה הנסים של מנאיס) – זהו הכימי שהודבק לרב ע״י המקומיים.

מסופר, כי סגולתו של הקבר התגלה כאשר לאחר פטירתו של הרב החלה האישה שטיפלה בו לגלות כישרון בריפוי מחלות שונים, כגון נקעים ובעיות ברכיים, סדקים ובעיות גב, וכשהחלו לייחס לה כוחות על-טבעיים, היא טענה ואמרה שכוחה בא לה על ידי הברכה שבורכה מפי הרב מויאל טרם פטירתו, ובכך החלה לפרסם את שמו של הצדיק כפועל ישועות, ומאז החלו הכל לנהור לקברו לבקשת רחמים ורצון.

דמותו של הרב הפכה לדמות חשובה כל כך בקרב המקומיים, עד שכאשר הקהילה היהודית ביקשה לפני מספר שנים יחד עם בני משפחה להעביר את עצמותיו לקבורה מחודשת בארץ ישראל, נאלצו לגנוז את התכנית לאור התנגדותם העזה של בני המקום. זכר צדיק לברכה.

מנאוס (בפורטוגזית: Manaus) היא בירתה של מדינת אמזונאס שבצפון מערב ברזיל, הגדולה ביותר בשטחה במדינות ברזיל. העיר שוכנת על גדת נהר הריו נגרו, מעט מערבית למקום הישפכו אל נהר האמזונאס, והיא משמשת נמל עיקרי ומרכז כלכלי באזור. אוכלוסייתה מונה כ-2,020,301 בני אדם, נכון לשנת .2014

כשסבאח וחבריו החלו להתארגן בסוף 1955 ובראשית 1956 מספרם היה רק כשתי עשרות. בקיץ 1956, עם כמה מאות תומכים נמרצים, הם גמרו אומר לשנות את פני הדברים, והתכוונו להיאבק נגד המנהיגות היהודית בקהילות העירוניות המרכזיות, ׳חסידי העבר הקולוניאלי ותומכי ההתבדלות׳. סבאח האיץ בממשלת מרוקו לסייע לארגן שוב את הקהילות היהודיות, ובמקום מועצת הקהילות דרש לחקות את הדגם של הקונסיסטואר של מועצות הקהילות היהודיות בצרפת ובאלג׳יריה. לדבריו, היה צורך להקים ארגונים קהילתיים חדשים לאור המטרות האלה:

• ניהול העניינים הקהילתיים והדתיים על פי המנהגים היהודיים המסורתיים.
• שמירה על יחסים טובים עם הקהילה, בייחוד עם הרבנות, שיש להתייחס אליה בכבוד.
• לנסות כל דרך כדי לעורר את התודעה הלאומית של יהודי מרוקו, כדי שישתתפו באופן פעיל יותר בחיים הלאומיים.
• להבהיר ליהודים שהם אזרחי המדינה על פי אותם התנאים החלים על המוסלמים.
• להביא לידיעת הממשלה את כל העובדות שעליהן להשתקף בפעילות מוסדותיה ובביצוע תפקידיה, ולהציע פתרונות הולמים.
• יש להבין שפעילות זאת אינה צריכה להתבצע ברוח כיתתית, אלא למען טובתה הבלעדית של האומה המרוקנית בחסות הסולטאן האהוב מוחמד בן יוסוף (לימים מוחמד החמישי).

ואכן מאמצע שנות החמישים קמו בכמה ועדי קהילות מנהיגים שהשלטונות מינו אחדים מהם לתפקידיהם, והם נטו לכיוון הפוליטי של סבאח. ההתנגדות אליהם ולשאר חסידי האינטגרציה במרוקו גברה והלכה ב־1957, לאחר שהתברר כי הממשלה ושירותי הביטחון מנעו את העלייה לישראל. רבים מקרב יהודי הכפרים בהרי האטלס, אותן המשפחות שנשארו עקב סגירת שערי ׳קדימה׳, הבינו שלא יוכלו עוד להמשיך ולהתגורר בכפריהם, ועברו אפוא לערים, והם לקחו עמם את חפצי הקודש וספרי התורה הקהילתיים בתקווה להתחדשות העלייה. הם היו לנטל על היהודים העירונים, דבר שעורר תסכול וכעס אצל העירונים כלפי חסידי האינטגרציה שטעו או הטעו כשאמרו ב־1956 כי מרוקו תעניק חופש הגירה וזכויות פוליטיות מלאות." מאז אוקטובר 1956 הייתה הדרך היחידה לעזוב את מרוקו בחשאי בחסות מדינת ישראל באמצעות ה׳מוסד לתפקידים מיוחדים׳ וארגונו ׳המסגרת׳. הכעס היהודי כלפי חסידי האינטגרציה היהודים נבע גם מן הביקורת החריפה שמתחו על ממשלת ישראל ועל הסוכנות בכל הנוגע לקשיי הקליטה של יהודי המגרב בחברה הישראלית, ומן המחאה שהביעו נגד שיתוף הפעולה הצבאי של ישראל עם צרפת ובריטניה נגד מצרים במלחמת סיני־סואץ. רוב יהודי מרוקו תמכו בישראל, ויחסם למנהיגיהם החדשים נושאי דגל האינטגרציה נעשה אמביוולנטי.

בגלל מגבלות העלייה מטעם ממשלת מרוקו נחלשה עמדת תומכי ׳אל־ויפאק׳ וחסידי האינטגרציה האחרים שבהנהגה הקהילתית לטובת היסודות המתונים יחסית, רובם אישים בלתי מפלגתיים שנטלו בהדרגה את רסן ההנהגה. אכן המנהיגים המתונים דגלו בדו־קיום מוסלמי־יהודי כל עוד הרעיון הזה לא סתר את חופש ההגירה. במשך הזמן גם חסידי אינטגרציה נלהבים מיתנו את עמדתם, למעט אחדים מחברי ועד הקהילה בקזבלנקה. סבאח עצמו כבר ב־1958 שינה כמה מדעותיו, כשהוחרפו הסנקציות על הגירת היהודים. מן המתונים או המתמתנים, שנעשו למנהיגים קהילתיים בשלהי שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, היה דוד עמאר, סוחר תבואה אמיד מקהילת פורט־ליוטי. עמאר נבחר בשלהי שנות החמישים למזכ״ל ׳מועצת הקהילות׳; במשך השנים קשר קשרי שותפות עסקיים עם מולאי חסן, הוא המלך חסן השני, והודות לקשרים הללו הוא נחשב ליהודי החשוב ביותר במרוקו עד אמצע שנות השמונים.

מן הראוי לציין כי בראשית דרכו הציבורית הייתה עמדתו של עמאר כלפי ישראל דו־ערכית ולא חיובית כלל וכלל. הוא לא התנגד לעליית יהודי מרוקו, אך שלל את אסטרטגיית ההברחות החשאיות הלא חוקיות בהשראת ׳המסגרת׳ ואת הפעילות הציונית המחתרתית שפגעו בחוקיה של מרוקו. באחת מישיבות ׳מועצת הקהילות׳ ב־10 בנובמבר 1957 תקף עמאר את הפעילות הציונית הפוגמת בהרמוניה שמתפתחת בין מוסלמים ליהודים. הוא יצא עם משלחת לפריז, והיא נפגשה עם יעקב צור, השגריר הישראלי, ועם הארגונים היהודיים בצרפת להסביר להם את חומרת המצב ולשכנעם שיפעלו להפסקת הפעילות הזאת. ואולם בעת ובעונה אחת לא נרתע עמאר מלתבוע משלטונות מרוקו את חופש ההגירה ליהודים לכל מדינה אליה ישאפו לצאת. ביולי 1957 נפגשו נציגי ׳מועצת הקהילות׳ עם אחמד חאמיאני, המנהל הפוליטי של משרד הפנים המרוקני, ומחו נמרצות נגד המדיניות השוללת מתן דרכונים ליהודים או זו שמעניקה דרכונים ליחידים במשפחה ולא מאפשרת עליית משפחות שלמות. תשובתו של חאמיאני הקרינה שרירות לב: הוא הסביר ששר הפנים דריס מוחמדי נתן הוראות מפורשות לרשויות המקומיות שלא להעניק דרכונים ליהודים המתכוונים להגר לישראל, ולסרב להתיר את חזרתם של ׳היורדים׳ המרוקנים. חאמיאני הבהיר למשלחת היהודית שמרוקו תמנע כל ניסיון של ישראל לנצל את העלייה ממרוקו לצרכיה, משום שהדבר יפגע ביחסיה עב מדינות ערב במזרח התיכון. עדיף לממשלת מרוקו להשאיר את רוב היהודים במדינה מאשר לסבול את מחאתם של 70 מיליון ערבים במזרח התיכון. החמרת ההגבלות על העלייה רק דרבנו את עמאר ומנהיגים יהודים, כמו מקס לב, להצטרף אל שורות ׳המסגרת׳ ולתמוך בעלייה החשאית.

מה שעוד קירב את עמאר(הבלתי מפלגתי) וכמה מחסידי האינטגרציה אל ׳המסגרת׳ היו המאמצים של הפלג השמרני במפלגת האסתקלאל הדומיננטית לבלום את חופש התבטאותם של היהודים בחברה המרוקנית ואת רצונם להזדהות עם זרמים חשובים בעולם היהודי. מאז 1958 ראו הלאומנים השמרנים כמעט בכל מה שנקשר בישראל ובארגונים היהודיים הבין לאומיים בתחום התרבותי בתפוצות ׳פעילות ציונית׳. מי שקידם את המדיניות הזאת היה עלאל אל־פאסי שהיה ממייסדי המפלגה. בריאיון לארנולד מנדל, עורכו של העיתון היהודי־צרפתי L'Arche, הסביר עלאל אל־פאסי באופטימיות כי היהודים מקדמים בברכה את תהליך הערביזציה העובר על מרוקו, וכי ההפרדה המלאכותית שהתפתחה בין המוסלמים ובין היהודים בתקופה הקולוניאלית מפנה בעצם את מקומה לסימביוזה בריאה. אם בעבר היה הקולוניאליזם מכשול לסימביוזה הזאת, היום במרוקו החדשה הציונות היא הבעיה העיקרית. הציונים, כך העריך אל־פאסי, קלטו אזרחים של מדינה אחת לרעת אחרת. היהודים היו חייבים להישאר במרוקו, ולפיכך היה צורך לדכא את ההשפעות הציוניות, לדבריו:

עמדתי בנוגע לציונות איננה אך רק כנגד [הציונים]. במרוקו החדשה יש לאסור את קיומן של כל התנועות הפוליטיות המקבלות הוראות מן החוץ. הידוע לך ש׳הזאויה׳ [המסדרים המוסלמיים הסופיים] אסורות במרוקו חרף התפקיד החשוב שמילאו בתולדותינוי האם אנחנו נחשבים לאנטי־ מוסלמים כיוון שאיננו מאשרים את קיומם של המסדרים המוסלמיים ? מן הבחינה הזאת אנחנו׳אנטי־יהודיים׳ כשם שאנו ׳אנטי־מוסלמים׳.

כבאראת עלא כוואנא בארץ ובגולה –קזבלנקה 26/08/1950

מסתבר אכן, שיהודי מרוקו לא היו מנותקים מן העולם החיצון, גם ידיעות קטנות כמו זו לא נעלמה מעיניהם, ייחסו לה חשיבות רבה, ומצאו לנכון לפרסמה…ספק רב אם בני עמך ייחסו לה חשיבות, מלבד האליטה האינטלקטואלית שהייתה מעורה בנעשה מחוץ לגבולות מרוקו, על ידי עיתונים זרים שהגיעו למרוקו

מרא אלמאנייא….אישה גרמנית, דהיינו אישה מגרמניה

ענדהא 72 עאם פעמרהא…בת 72

דאזת פצרע האד ליאם עלא לעדאב די עדדבת ליהוד פיאם היטלר….

הועמדה לדין בימים האלה, בעוון הצער שצערה את היהודים בימיו של היטלר…

דאזת פצרע…( כמו בעברית)….עברה בפני שופט…עמדה למשפט

וכררזולה(ב) עאמאיין דלחבס בלעדאב ותכצאר נתאעהא…..(גם מתאעהא מקובל….) כמו "מתאע אללאה" 

פסקו לה שנתיים מאסר בעבודת פרך והחרמת רכושה

בעד צקצאווהא אלגואזטייא עלאס כאנת תעדדב ליהוד-אלגואזטייא, המילה בשפה זרה צרפתית או ספרדית, עברה "גיור" האמת היא זו הפעם הראשונה שאני במילה הזו במקום "ז'ורנליסט" שגם היא משפה זרה

לאחר מכן שאלו אותה העיתונאים מדוע היא עינתה את היהודים

ואזבתהום וקאלת באיין חתתא לדאבא מא נדמתם פדאך סי די עמלת, וילא ( גם אידא אפשרי ) בקאת בלעמאר ואלמתלהא לוזבא תעאווד ( ארורה זרש)

השיבה להם , גם עכשיו איני מתחרטת על מעשיי, ואם אשאר בחיים בחיים, ותנתן לי הזדמנות אחזור על כך…( ארורה זרש)

השפעת המלחמה בפלסטין

הסולטאן, כפי שעלה מהצהרתו, לא היה בטוח בהזדהותם של נתיניו היהודים עם עמו המרוקני והערבי. דומה כי חשש שדווקא הקהילייה הלאומית האחרת, הזרה והרחוקה – זו שהיתה מורכבת לדבריו מערב־רב של עקורים יהודים מכל העולם – שובה את לבם של יהודי ארצו. נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים פתרה בעיה בתחום התפישה הלאומית והרטוריקה ששירתה אותה, אך לא במציאות. שעת המלחמה היתה שעת האמת והתברר כי האירועים המתרחשים בפלסטין מקבלים משמעויות שונות לחלוטין בעיני מוסלמים ובעיני יהודים במרוקו. מה שהיה לדידם של המוסלמים אסון, היה לדידם של היהודים מקור לשמחה, ולהפך. הד לכך יש בדיווח קצר שנשלח ממרוקו בפברואר 1949:

בחדשים הראשונים למלחמת ישראל בערבים היתה עתונות זו [העיתונות הערבית בצפון אפריקה] מלאה בשורות על ״נצחונות״ הערבים ו״תבוסות״ היהודים; אולם כעת היא מלאה קינים והגה על מפלות הערבים ונצחונות היהודים. ויהודי מארוקו שבתחלת השנה היו מדוכאים ועצובים על ״התבוסות״ של אחיהם בארץ, שואפים כעת לרוחה לשמע הבשורות הטובות המגיעות להם מפי העתונות הצוררת, כי נאמנה עליהם עדות זו יותר ממאה עדים.

״העתונות הצוררת״ – כניסוחו של הכותב הציוני – פירושה ביטאוניהן של התנועות הלאומיות בצפון אפריקה. יהודי מרוקו ברובם הגדול הזדהו עם הצלחת היהודים בארץ־ישראל והפיקו ממנה תועלת מורלית גדולה לעצמם.בין היתר החריפו המאורעות בפלסטין את הבעיה של מאזן העוצמה ביחסים בין מוסלמים ליהודים במרוקו הקולוניאלית. לדידם של היהודים ניצחון הישראלים במלחמה לא רק עורר שמחה לרגל הצלחת אחיהם לדת, אלא גם העניק להם נקודות יתרון בתחרות הסמויה המתמשכת שבינם לבין שכניהם הערבים. לדידם של המוסלמים ההפסד היה אסון מורכב, שהתקשר בקלות לתחושת ההשפלה הכללית שלהם בתקופה הקולוניאלית. כוח פיסי וצבאי היה מונופול מסורתי של המוסלמים ביחסיהם עם היהודים והוא לא נפגע עד 1948 באופן מוחשי. והנה מאפיין זה, מעין סמל אולטימטיבי לעליונות הרוב, נפגע גם הוא.

למרבה העניין, התגובות הקשות על ערעור המאזן בין יהודים למוסלמים אפיינו דווקא את ראשית המלחמה בפלסטין ולא את סופה. מגמה זו ניכרה בהצהרת הסולטאן ובתקריות הדמים שהתחוללו מיד לאחריה. אף אחרי התקריות, וחרף ההסתייגות הגורפת של הנהגת התנועה הלאומית מכל זיקה אליהן, עלו מקרבה קולות איום כלפי היהודים המקומיים. לטענתו של ההיסטוריון המרוקני מחמד קנביב בלטה בכך דווקא מד״ע ולא אלאסתקלאל. בביטאון מפלגתו של אלווזאני, א־ראי אלעאם (״דעת הקהל״), נרשמה למשל אזהרה שהיה בה מעין רמז למעמדם של היהודים כד׳ימים, ואשר סתרה לכאורה את המחויבות של הלאומיים לשוויון המוחלט בין נתיני הסולטאן, תהא דתם אשר תהיה: ״עליהם להבין היטב שמעמדם מיוחד ואינו מאפשר להם לפגוע ברגשות המוסלמים או לגרותם״.

רוח התוקפנות הפומבית כלפי היהודים שקטה ככל שהתבררו תוצאות המלחמה וחרף התגברות זרם העולים, שהואץ בשלהי 1948 ובתחילת 1949. קשה לדעת למה לייחס את השקט היחסי. תקריות הדמים הותירו רושם טראומטי הן על ראשי התנועה הלאומית והן על השלטונות הצרפתיים; לכן גם בשל רצונם ועניינם של הלאומיים וגם מחשש הצנזורה התחייבה זהירות מיוחדת בנושא היהודי. הלאומיים יכלו גם להתרשם מכך שקצב העלייה לישראל, שהגיע לשיא אחרי תקריות הדמים, פחת במהלך שנת 1949. מרוקו לא הפכה אפוא בשלב זה למקור של הגירה גדולה לפלסטין, והיה בכך כדי להרגיע במידת־מה את חששותיהם של הלאומיים.

מעבר לכך, לכישלון הצד הערבי בסכסוך הפלסטיני היו השלכות על הזיקה הפאן־ערבית של התנועות הלאומיות הצפון אפריקניות. אחרי התבוסה בפלסטין נחלשה תדמית הליגה כמשענת מבטיחה. אל פאסי ותורז עזבו את קהיר, אמנם באופן זמני, וחיפשו לעצמם בירות אחרות לקבוע בהן את מטותיהם. התנועה הלאומית המרוקנית, כמו כל התנועות הלאומיות הערביות, נעה בין הקוטב הערבי המרחבי שלה(הקום) לבין הקוטב המקומי, זה של המולדת(וַטֵן). לתמורה בזיקה לליגה ולסדר הקדימויות הכולל שלה היו עשויות להיות השפעות חיוביות על היחס כלפי היהודים במולדת: כשם שההתקרבות לארגון הפאן־ערבי בשנת 1947 ציינה את החרפת הטון האנטי־יהודי, בשל המחויבות הנחרצת למאבק בציונים, כך ההתרחקות ממנה יכולה היתה להוביל לנקיטת טון פושר יותר. תקופת המלחמה לא ציינה נקודת מפנה ביחסים בין הלאומיים ליהודים במרוקו, למרות התגברות המתיחות בין מוסלמים ליהודים בשנת 1948. משבר המלחמה חשף את עמדות ההזדהות הסותרות של אנשי שתי הקהיליות הדתיות המקומיות, המוסלמים והיהודים, אך למען האמת שום סוד חדש לא נתגלה אז. היחסים בין הלאומיים ליהודים היו בעייתיים מראשיתם. ההפתעה היתה אולי במהירות היחסית שבה התגברו המוסלמים והיהודים על הרגשות שהתלהטו בראשית המלחמה ופנו להמשך החיים המשותפים תחת שלטון הצרפתים.

עם זאת, קשייה של התנועה הלאומית ביחסה ליהודים רק העמיקו עתה. מעבר למשקעים החדשים שיצר משבר 1948, חל מפנה של ממש ביכולתם של הציונים לכוון את תולדות היהודים המקומיים בכיוון הרצוי להם. בשעה שהלאומיות הערבית הוכתה בפלסטין והשפעתה המרחבית נחלשה, גברה ההשפעה המרחבית של הציונות. לכך היתה השפעה מסוימת על יחס שלטונות הפרוטקטוראט לישראל, ויותר מכך על כיווני הסעד וההכשרה המקצועית בקרב יהודי מרוקו. עתה נרתמו ארגונים יהודיים מקומיים וזרים להכשרת רבבות יהודים לעלייה – תופעה שניצניה אמנם נראו לפני 1948, אך היא התרחבה עתה לממדים חסרי תקדים. הקמת המדינה היהודית פתחה אפוא את האופציה ליציאת המוני יהודים לעבר ישראל. חשוב לשים לב שמדובר היה דווקא ביהודים מן השכבות הנמוכות, שללא הדרכה, ארגון ומימון של יציאתם לא היו מגיעים לעולם להגירה המונית כזו. עד אז, המתחרה העיקרית של הלאומיים על נפש היהודים המרוקנים היתה צרפת, אשר קנתה לה נאמנים בעיקר בשכבות הגבוהות של החברה היהודית; עתה צצה בבירור האפשרות שאנשי השכבות הנמוכות ייעקרו מגוף האומה. קשה לדעת אם באותה תקופה היו כבר הלאומיים מודעים לחידוש הזה ולפוטנציאל ההרסני שלו למבנה החברה המרוקנית שבחזונם הלאומי; מכל מקום הקמת המדינה היהודית ציינה נקודת מפנה ברורה בתחום זה.

ר׳ אהרן מויאל ז״ל – מבוני הישוב היהודי ביפו

ר אהרן בן ר משה מויאל ז״ל, נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת 1813 למניינם. משפחתו היתה משפחת רבנים מוכרת, מצאצאי מגורשי ספרד.בבית הוריו קיבל חינוך יהודי מסורתי, ובד בבד השתלם גם בשפות זרות ובנבכי עולם המסחר. כשבגר והיה לאיש נשא לאישה את מסעודה לבית עמיאל, והחל לשלוח ידיו במסחר, עד שצבר ממון רב וקנה לו מקום של כבוד בין עשיריה ונכבדיה של קהילת יהודי רבאט, והיה לאחד ממנהיגיה הבולטים של הקהילה.

בשנת 1860, כשהיה בן ארבעים ושבע, מכר את רכושו הרב שכלל בניינים וקרקעות מרובים, ועלה לארץ ישראל בספינתו הפרטית יחד עם כל משפחתו, כשאליהם מצטרפים עוד עשרות מבני קהילת רבאט. בהגיעם לארץ איווה למושב לו בעיר חיפה, שם התגורר יחד עם משפחתו במשך שלוש שנים. לאחר מכן, עברו להתגורר בעיר יפו, שם רכש ר אהרן אדמות רבות, מבנים וחנויות, והיה ליהודי הראשון שבנה בית גדול ומפואר מחוץ לכותלי יפו העתיקה.

ביפו ייסד ר' אהרן מוסדות קהילתיים שונים, ביניהם תלמוד שרה לבני עדות המזרח. בביתו הגדול שמחוץ לעיר הקים בית-כנסת מפואר, במסגרתו אף פעלה ישיבה לבחורים. ר' אהרן סייע רבות לקליטת עולים נוספים ממדינות ערב, ופעל גדולות ונצורות לביסוס והרחבת הקהילה היהודית בעיר.

באחרית ימיו התיישב בשכונת נחלת שבעה שבעיר הקודש ירושלים. אף בירושלים המשיך ר אהרן בפעליו המרובים לתורה ולקדושה, כשהקדיש את ביתו עבור כולל לעדת המערביים בעיר.

נפטר בירושלים בז׳ באב שנת תרנ״ט, כשהוא מותיר אחריו את ארבעת ילדיו: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. יהי זכרו ברוך.

טבלה מספר 13 : גיל העולים בשנים 1952 – 1954

 צפון אפריקה(מרוקו,תוניסיה,אלג'יריה)       אירופה ואמריקה

הגיל           עולים        אחוזים                  עולים            אחוזים

0 – 14        10.187     45.6                     1538            13.7

15 – 29      6697        30.1                     3279             29.3

30 – 44      3436        15.4                    2075              18.5

45 – 64      1728         7.8                      3132             28.0

65+            244           1.1                      1163              10.5

סה"כ           22348        100.0                11187            100.0

הטבלה מלמדת, כי מבין העולים מצפון אפריקה היו 75.7% צעירים עד גיל 29 – לעומת 43% בלבד מאירופה ומאמריקה ; מעל גיל 65 : 1.1% בלבד מצפון אפריקה – לעומת 10.5% מאירופה ומאמריקה.

פתיחת שערי מזרח אירופה.

עם פתיחת שערי מזרח אירופה, בשלהי שנת 1956, היטיבו הממשלה והסוכנות עם העולים משם, ובכך גרמו לקיפוח עולי צפון אפריקה.

הטבות אלה ניתנו ליהודי מזרח אירופה, משום שהממשלה והנהלת הסוכנות רצו לעודד את עלייתם ארצה, ובעיקר משום שעלייה זו סייעה לשמור על האיזון הדמוגרפי בארץ. כפי שאמר יושב ראש הנהלת הסוכנות, זלמן שזר, עם פתיחת שערי מזרח אירופה :

" הייתי אומר שצריך לעכב את העלייה משאר הארצות ולהגדיל את העלייה מאירופה…עלייה זו נחוצה לנו כדי להכניס שינוי בכל מערכת היישוב שלנו, וכדי להכניס אלמנטים אחרים שהיו לנו עד כה. הדבר רצוי גם מבחינה דמוגרפית של הארץ .

כל בעיית התקציב, שבגינה טענו בממשלה ובסוכנות שלא ניתן לעלות את יהודי צפון אפריקה, נפתרה לפתע ; התקציב כמעט הוכפל.

ההטבות שניתנו ליהודי מזרח אירופה, עם פתיחת השערים, היו :

1 – הם לא נשלחו למעברות

2 – הם שוכנו בדיור טוב יותר – המתאים לאירופים – מאשר ליהודי צפון אפריקה.

3 – ניתנו להם דירות קבע, שיועדו במקורן ליוצאי צפון אפריקה המשוכנים במעברות.

4 – ניתנה להם עדיפות ביישובים ב " רצועת המוביליות החברתית " גדרה – נהריה.

5 – שחרור ממכס ושער דולר גבוה – 2.50 לירות לדולר במקום 1.80 לירות לדולר.

כל חברי הממשלה בדיוני " המוסד לתיאום ", וכן כל חברי הנהלת הסוכנות, היו תמימי דעים בעניין ההטבות לעולי מזרח אירופה – אף שהיו על חשבון יהודי צפון אפריקה.

קשר השתיקה.

דיוני " המוסד לתיאום " והנהלת הסוכנות היו חסויים ולא פורסמו ברבים, שכן פרסום פרטי מדיניות הסלקציה כלפי יהודי צפון אפריקה – היה בו כדי להקים קול צעקה הן בקרב יהדות העולם והן בקרב יהדות צפון אפריקה הנמצאת בארץ, וכמובן היה מהווה כלי לניגוח בידי האופוזיציה.

אך מאחר שהיו למדיניות זו שותפי סוד רבים וגם היו הדלפות, הותקפו לא אחת ראשי מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, וראש נחלקת העלייה, יצחק רפאל, על שהשמיעו דעות, המנוגדות לדעת הממשלה והסוכנות, בעניין הסלקציה.

ככל ש "דלף" המידע על הסלקציה לציבור, השתדלו הממשלה והסוכנות "לעדן" את פרסומיהם, וגם סולפו פרטים חשובים בכל נושא העלייה. למשל :

בשנת 1952 תכננו הממשלה והסוכנות עליית 120.000 יהודים, אך בפועל עלו 24.369 עולים בלבד, כלומר רק כ-20% מהתכנון המקורי. מצפון אפריקה תוכננה לשנה זו עליית 28.000 יהודים, אך עלו רק 7676. מתוך כ-290.000 יהודי מרוקו בשנה זו 18.000 עולים, אך עלו רק 4.871.

את הסיבות לשפל העלייה בשנה זו הסביר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, במליאת הסוכנות :

1 – סגירת שערי מזרח אירופה.

2 – ממערב אירופה ומאמריקה לא רוצים יהודים לעלות.

3 – המקור העיקרי לעלייה הוא מצפון אפריקה. אלפי אנשים מוכנים לעלות – אם רק ניתן להם את האפשרות.

לדברי רפאל, עלייה זו מצפון אפריקה קטנה מהסיבות הבאות :

1 – הסיבה העיקרית, והכמעט יחידה, היא הסלקציה החמורה שנקטנו. משרד הבריאות אך הרחיב אותה בפוסלו לא רק את החולים, אלא אף את ה " חשודים במחלות " כלומר שיחלו בעוד כמה שנים.

משרד הבריאות גם לא מאשר עליית צעירים בריאים במסגרת עליית הנוער, אם אחד ממשפחתם חולה, בטוענו שאם נעלה את הנער הבריא, תרצה בעתיד גם משפחתו לעלות.

2 – פירוד משפחות : בגלל הסלקציה הסוציאלית אנו מעלים רק צעירים, ובכך מפרידים אותם מהוריהם. אלה אומרים לנו : " אתה לוקח את המפרנס שלי ! מי יפרנס אותי ומי ידאג לי כשאהיה זקן ? אתם מוציאים את הצעירים החזקים – ומפקירים את המבוגרים ! ".

לעומת הסיבות האמיתיות לשפל זה בעלייה, כפי שהוצגו על ידי ראש המחלקה, אומר הפרסום הרשמי של הסוכנות דברים שונים.

בחוברת י"ג – ל"ז – שהוצאה בינואר 1953 על ידי הסוכנות היהודית, הוסברו הסיבות לשפל בעלייה בשנת 1952 כך :

1 – סיום מבצעי חיסול הגלויות עד שנת 1951

2 – העלאת הפליטים ממחנות אירופה.

סגירת שערי היציאה ממזרח אירופה – רומניה, הונגריה, פולין ועוד – ומאידך – לא הוגברה עדיין העלייה מארצות, שבהן ריכוז גדול של היישוב היהודי כגון אמריקה הצפונית והדרומית

אף מילה על הסיבות האמיתיות לשפל בעלייה ! אף מילה על יהדות צפון אפריקה – הריכוז הגדול והמקור לעלייה המונית ; וכמובן – אף מילה על הסלקציה ! " קשר השתיקה "

אבל " קשר שתיקה " זה לא יכול היה, כמובן, להימשך זמן רב, בגלל ההדלפות. וכך, חודש לאחר פרסום אותה חוברת נאלץ ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, להודות במסיבת עיתונאים בירושלים בקיום הסלקציה ותוצאותיה כלפי יהודי צפון אפריקה.

בניגוד למסתייגים מובהקים מיהודי ארצות האסלאם, כמו לדוגמה נחום גולדמן, יו״ר הנהלת הסוכנות, שהתנגד להעלאתם של יהודים ׳ילידים׳ ואף הביע תמיכה בהוצאת יהודים מסוימים מהמדינה, הגיעו בעלי הגישה המשלבת למסקנות אחרות.

הערת המחבר: גולדמן גילה שהוא התנגד מאז ומתמיד לעלייה ההמונית. להערכתו היא נוצרה רק בגלל התעמולה של בן-גוריון. ׳זו הייתה קטסטרופה […]. היום, גם בן־גוריון מתנגד לעלייה גדולה׳. הירידה לא הפחידה אותו. לו יכול, אמר גולדמן, הוא היה בוחר 100,000 יהודים ושולח אותם בחזרה לארצות גלויותיהם.

קול ראה בחיוב את העלייה הגדולה. ברור היה לו שגידול דמוגרפי חיוני למדינה מסיבות ביטחוניות וכלכליות. הוא גם הבין שיהודי צפון אפריקה הם כמעט המאגר האחרון לעלייה המונית. עם זאת, בהנחה שהם עתידים לעלות, הוא חשש מהמרקם החברתי שעתיד להיווצר בארץ. ׳כבר כיום יש גלות בארץ ישראל […] הארץ תיהפך לארץ של לבאנט׳. במדיניות הסלקציה הייתה גלומה בעיניו הנוסחה שתביא לגידול דמוגרפי בלי לאבד את הצביון התרבותי הייחודי של היישוב בארץ ואת זיקתו לעולם המערבי.

העלאת הנוער תחילה, לפני המשפחה כולה, יכלה להמעיט את החשש מ׳לוונטיניזציה׳ – השתלטות תרבות מזרחית. קול הזכיר זאת כאשר דנו בפעם הראשונה על תכנית הסלקציה. ׳אם נעלה תחילה את החלק הצעיר – נוכל לטפל בו, וללמד אותו ולהכין אותו שיהיה לנו בעזר לקבלת המשפחות. אם לאו – אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות׳.

הערת המחבר: לעמדה זו, שראתה בחיוב את עליית הנוער שמוציאה את הנערים ממשפחותיהם, היה שותף גם יוספטל, בעל הגישה המסתייגת. הוא טען שנערים עולים לא יכלו להתחנך בתוך משפחותיהם (הנהלת הסוכנות, 9.7.1953).

 על פי קול עליית הצעירים תחילה, בלא הוריהם, תקל את שילובם במסגרת התרבותית של היישוב הוותיק. קול הדגיש את השוני בין העלייה ההמונית לעלייה מצפון אפריקה. העולים מתימן ומעיראק, ׳שבאו יחד אבות על נשיהם ובניהם הגדולים והקטנים […] ממשיכים לחיות בכפרים ובמעברות בצורת חיים דומה לזו של ארצות מוצאם […] קיים חיץ בין היהודים הללו לישוב הותיק׳. לעומת זאת ׳אם רוצים אנו לתכנן כראוי את עליית יהודי מרוקו ושאר ארצות צפון אפריקה בעתיד […] האין דרך טובה מזו מאשר להציל תחילה את הילדים ואת בני הנוער בגיל 16-10 שנה […] להעלותם אלינו […] לגאלם מרגשי נחיתות, להרחיקם מבערות [״.] לחנכם בדפוסי יצירה והבנה הדדית׳. לדעת קול חינוך הדור הצעיר יסלק את המחיצות העדתיות שכבר החלו להיווצר בארץ.^, קול האמין שאם רק יחונכו נערים צעירים אלו, בגיל ההתבגרות, במסגרת עליית הנוער, הם יעוצבו כך שיתאימו יותר לדימוי החלוצי והמערבי שהיה ליישוב בעיני עצמו. מוסדות עליית הנוער היו ממוקמים כעילית ההתיישבותית של המדינה והמדריכים היו חלק מאותה התיישבות, אנשי היישוב הוותיק, הציוני, החלוצי והמערבי. לכשיבואו ההורים יוכלו נערים ׳מתורבתים׳ אלו להורות להם את אורח החיים הנכון בארצם החדשה. ההורים, שכונו בפיהם של אנשי החינוך ׳דור המדבר' אולי לא ייקלטו לגמרי, אך בוודאי לא יאיימו על דמותה התרבותית של המדינה. כך תיעשה האוכלוסייה, שיהיה בה שיעור גבוה של יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, פנינה תרבותית מערבית בלב הלוונט.

על פי גישה זו נועדה הסלקציה לתת עדיפות לעלייתם של נבחרים. אלה יעברו סוציאליזציה מהירה ויאמצו את ערכי התרבות הישראלית החדשה. עלייה כזו של צעירים בלא הורים, רבנים ונושאי התרבות בארץ המוצא, תביא להתנערות מהירה ומלאה יותר מתוכני התרבות של יהודי צפון אפריקה וממאפייניה והצעירים העולים, שתרבות הוותיקים תוטמע בהם, יובילו לסוציאליזציה של הוריהם. הצעירים הם שיקלטו את ההורים ובהיותם ותיקים בארץ יצליחו גם להשפיע עליהם תרבותית. השפעה זו הוטלה אמנם בספק, אך לא היה ספק בכך שצעירים אלה לא יהיו נתונים להשפעת הוריהם, שידבקו בתרבות ארץ מוצאם. לאחר שייעלם ׳דור המדבר׳ תישאר החברה הישראלית נקייה מתרבות ׳לוונטינית׳.

כך יושגו כמה מטרות: העלייה לא תופסק, המדינה תמשיך להגדיל את אוכלוסייתה, אך התרבות תישאר חלוצית ומערבית.

מניעיה של מדיניות העלייה הסלקטיבית והמטרות שרצו יוזמיה להשיג היו מגוונים. הם הושפעו מהמצב הכלכלי הקשה ומקריסת מערכת הקליטה, מהרצון להיבנות בעזרת הבאת ידיים עובדות, מתפיסת עולם שדגלה בעיצובו של ׳יהודי חדש׳ ומחשש מהצפת המדינה ביהודים מארצות האסלאם.

התגובה הציבורית לשינוי במדיניות העלייה

העלייה החופשית הייתה אחת מססמאותיה של התנועה הציונית במאבק על הקמת המדינה. התפיסה הציונית ראתה בארץ ישראל מקלט לעם היהודי והעלייה הסלקטיבית הייתה סטייה מהקו האידאולוגי הזה. אמנם עוד בתקופת העלייה ההמונית רבו הקולות שקראו להגבלת עלייה ואף הוטלו הגבלות בפועל במקומות שונים, אולם ההחלטות של נובמבר 1951 היו ההכרזה הרשמית הראשונה על מדיניות של הגבלת עלייה. בתקופת העלייה ההמונית חששו מצדדי הגבלת העלייה להביע את דעתם בפומבי. החרדה מדעת הקהל התומכת בעלייה הייתה מוחשית. אשר על כן עצמתה של התגובה הציבורית על החלטות הסלקציה מעניינת במיוחד.

כאשר התקבלה מדיניות הסלקציה וההחלטה התפרסמה ברבים היו התגובות מתונות למדי. העייפות הציבורית מהעלייה ההמונית נתנה את אותותיה. עם זאת מפתיעה ההתייחסות המועטה בעיתונים הנפוצים להחלטה, שכבר אז נתפסה כשינוי מדיניות העלייה החופשית.

הערות המחבר: שגב, הישראלים, עמי 142; הכהן, עולים בסערה, עמי 100. גם בתקופת העלייה הסלקטיבית נחשבה העלייה ליפרה קדושה׳. שרת ציין שבמאי 1954 רצתה מפלגת חרות, כדי להתגרות במפא״י, לחייב את הממשלה לחדש את העלייה מצפון אפריקה. חברי מפא״י לא היו מעזים להביע התנגדות פומבית לעלייה. בתגובה, כדי להפיל את הצעת חרות בלי שתואשם ב׳מעילה בקודשי, הגישה מפא״י הצעה עם סעיף הקשור לעלייה (שרת, יומן אישי, ב, עמי 487).

            בעת שהתנהלו הדיונים בהנהלת הסוכנות הובעה לא אחת דאגה לנוכח האפשרות שהמדיניות החדשה תפורסם כמו שהיא, כלומר היה חשש מדעת הקהל. אחת הטקטיקות שננקטו הייתה לא לנקוב במספר העולים המיועדים להגיע ב־120,000,1952 איש, מכיוון שהמספר היה קטן מדי. ראו למשל את דברי מלך נוי, סגן יו״ר הסוכנות, פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 5.11.1951 (לעיל, הערה 50).