כתיבתו המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי – יוסף שטרית
מתוך הבלוג " היסטוריה עולמית
יצחק בן יעיס (או יעיש) הלוי היה עיתונאי יהודי שחי במוגדור היא אסוירה שבמרוקו בשנים (1850-1895) בשנים 1891-1894 הוא פרסם מאמרים עבור מבחר עיתונים עבריים שהתפרסמו באירופה. כמו היומון הצפירה והשבועון המליץ. מאמריו עסקו בנושאים שונים. הוא הבין שעבור הקוראים של העיתונים שרובם חיו במדינות מרכז ומזרח אירופה, מרוקו היא מדינה אקזוטית ויהודיה אינם מוכרים, לכן הוא ספר הרבה על מנהגיהם של יהודי מרוקו ובפרט של יהודי מוגדור. בנוסף הוא מסביר לקורא היהודי האירופה על ארגונה של הקהילה.הוא על מוגדור שכעיר נמל מובילה הפכה למושבן של מספר משפחות יהודיות עשירות מאוד שנהלו עסקים עם המערב ובמיוחד עם בריטניה, ומספר יהודים כהנו בה כקונסולים מטעם מדינות באירופה ובאמריקה. הוא מעביר ביקורת על תופעות שנראו פסולות בעיניו כמו הרפואה העממית והאמונה בקדושים. אולם למרבה הצער מרבית מאמריו עסקו במצבם הגרוע של יהודי מרוקו בימיו. הוא מספר על הרדיפות המרובות מהם סבלו. על החוקים המשפילים שסבלו מהם. על המעמד המביש של תשלום מס הג'זיה בו חויבו היהודים. בנוסף על אלה פרסם גם מאמרים שונים בענייני רוח.
יעיש הלוי נמנה עם חבורת משכילים חובבי השפה העברית שפעלו בעיר מוגדור בהם שלושת הדוידים ר' דוד אלקאים, ר' דוד כנאפו ור' דוד יפלח, שניהם גם כן כתבו עבור העיתונות העברית שהתפרסמה באירופה. בנוסף עליהם כדאי לציין שני יהודים מטנג'יר שכתבו גם הם עבור הצפירה יוסף בנג'ו ויהודה אזנקוט.
עד כאן מתוך הבלוג
מקדם ומים כרך ב'
כתיבתו המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי
עד כאן התבררה לנו בעיקר מידת חדירתה של העיתונות העברית למרוקו והשפעתה שם בשלהי המאה הי׳׳ט ובתחילת המאה הכ'. ברם, רק דרך כתיבתם של אנשי מוגדור, בעיתונות העברית, שנמשכה שנים רבות, אפשר לעמוד על ביטוייה האישיים המובהקים של השפעה זו.
ראשון המשכילים העבריים במרוקו היה, כאמור, יצחק בן יעיש הלוי. בדיקת סדרת כתבותיו, שנתפרסמה בהצפירה בשנים תרנ׳׳א-תרנ״ד, תספיק לנו כדי לעמוד על השלכותיו החברתיות־תרבותיות של אידיאל ההשכלה בעיניו של משכיל עברי במרוקו. היא גם תאפשר לנו לדמיין לעצמנו את התמורות המנטאליות, שהיו בוודאי מתרחשות בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, אילו חדרה האידיאולוגיה המשכילית לשכבות רחבות יותר.
יצחק הלוי לא רק קרא בהתלהבות יתירה את העיתונות העברית, ונהנה מספרות ההשכלה, שקיבל באופן שוטף, אלא גם הפנים בצורה מושלמת את לקחן, ותרגם את השקפת עולמו המשכילית למציאות היהודית בקהילתו ובמרוקו של סוף המאה הי״ט. הוא הצליח לבטא יותר מכל אדם אחר, אולי, את התמורה העיקרית שחלה בתודעתם של חוגים רחבים יותר ויותר ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה הי״ט, והיא ההכרה שמצבם הפוליטי־חברתי הרעוע והמשפיל אינו בהכרח מחויב המציאות, אלא מצב אנומאלי, שיש לשנותו ושניתן לשנותו, בעיקר בעזרת לחצם של ארגונים יהודיים אירופיים ובעזרת לחצן של המעצמות הזרות. תודעה חדשה זו התחדדה כנראה אחרי ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בפברואר 1864 ובעקבות הצ׳היר (= הצו המלכותי) שהצליח (או חשב שהצליח) לקבל מהמלך מולאי מוחמד לטובת היהודים. על כל פנים, בכתבותיו של סופרנו, שימש אירוע זה כמסגרת התייחסות קובעת וחד־משמעית לגבי זכויותיהם המוצהרות, אך המופרות, של יהודי מרוקו. גם התפשטותה של רשת בתי־הספר של חברת כי״ח והכשרתה של עלית משכילה בקרב הקהילות העירוניות – גם אם עלית זאת היתה מצומצמת מאוד עד לסוף המאה הי״ט – תרמו לא פחות לחידודה ולביטויה של תחושה זו. תודעה זו תביא אפילו, בסופו של דבר, את דוד אלקאיים, בן חוגו של יצחק בן יעיש הלוי, לדרוש באחת מכתבותיו ששלח להיהודי בשנת 1907, בזמן המהומות נגד הצרפתים באזור קזבלנקה והשפעתן הטראגית על משפחות יהודיות, שיתאפשר ליהודי מרוקו להצטייד בנשק כדי להגן על עצמם.
הערת המחבר: ראה היהודי, שנה אחת ־עשרה, גליון 23 מיום כ״ו באלול תרס״ז, עמי 5: "אנא אחינו בני חברה כל ישראל חברים ובני אגודת אחים, אחים אנחנו, חוסו וחמלו עלינו ודברו טובה עלינו בחצרות הצרפתים לפני ציריהם שישגיחו על היהודים שוכני הערים האלו כטוב וכנראה בעיניהם, הנה כפותים אנו כבקר וצאן לטבח, הסירו ממנו את החק האמלל שאסור ליהודי שיאחז כלי זין וכלי מלחמה על מדיו, החק הזה עושה אותנו כהרה היושבת על המשבר וכח אין ללדה (ההדגשה שלי – י״ש), הנה אנחנו כתרנגולות אשר נער קטן יוכל לטבוח ולנתח כאות נפשו, הנה אנחנו רצוצים דחופים ודויים".
יצחק הלוי התחיל לכתוב לכתבי־העת העבריים במזרח אירופה בהשפעתו, כנראה, של משכיל מזרח־אירופי, שהגיע ב־1890 לביקור במוגדור, צבי הלוי ברעכער, שהעיד עליו שרק אצלו הוא מצא את ״הצפירה״ ו״הרבה ספרי השכלה״. בכתבותיו הרבות הוא מתאר בפרוטרוט את חיי הקהילה היהודית במוגדור ואת מצוקותיהן של קהילות אחרות בדרום מרוקו. ברם, לא רק מסיבות תיעודיות היסטוריות־חברתיות חשובות כתבותיו אלה, אלא גם – ואולי בעיקר – בגלל התהודה הרבה שניתנה בהן לתנועת ההשכלה העברית האירופית, על רעיונותיה וסיסמאותיה. כפי שיעידו עליו מכריו, היה יצחק הלוי מעורה היטב בפרסומים העבריים של ההשכלה. מכתבות מסוימות ניתן אף להסיק שהיה ברשותו אוסף מלא של המגיד ושל השחר שבעריכתו של פרץ סמולנסקין.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – Pinhas Cohen Langue et folklore des Juifs marocains
Pinhas Cohen
Langue et folklore des Juifs marocains
"Tant qu'un peuple n'a pas abandonne sa langue. il conserve les cles de sa maison "
Eliezer Ben Yehuda
Le patrimoine culturel et folklorique du judaïsme marocain, véhiculé par le parler arabe de nos compatriotes juifs fait partie intégrante du patrimoine culturel marocain.
Son domaine est très vaste : qasidas, proverbes, contes, chansons traditions, discours quotidien etc… En ce sens il mérite d'être redécouvert. C'est le but de cet ouvrage.
Si les locuteurs judéo-arabophones se font rares aujourd'hui au Maroc du fait de l'immigration des Juifs marocains vers d'autres cieux, ils ont emporté néanmoins avec eux dans leurs pérégrinations, tel un précieux viatique, leur langue et leur folklore qu'ils continuent à utiliser et à enrichir dans leurs pays d'adoption.
Nombreux sont les Juifs originaires du Maroc qui, animés par la nostalgie d'une langue dans laquelle ils se sont exprimés jadis «au temps du Mellah» aiment à retrouver l'ambiance du judéo-arabe, sa saveur, son humour, la structure de ses tours, la richesse de ses inventions, les proverbes et les chansons qu'il véhicule.
Monsieur Cohen, en parfait connaisseur de la langue et du folklore judéo-marocains nous donne ici un ouvrage essentiel qui nous fait voyager avec nostalgie et émotion dans l'univers familier et intime du mellah. A n'en pas douter, il répondra à l'attente des lecteurs.
Pose de la première pierre de l’internat du collège Moulay Idriss de Fès en mai 1940
Pose de la première pierre de l’internat du collège Moulay Idriss de Fès en mai 1940
Le collège Moulay Idriss de Fès est le premier collège musulman créé après l’instauration du protectorat. Ouvert en octobre 1914, il est installé provisoirement à Dar Mnebhi, en médina ( Dar Mnebhi fut la première résidence de Lyautey quand il arriva à Fès en Mai 1912).
La rentrée scolaire en octobre 1915 s’effectue, avec vingt cinq élèves, dans l’ancienne demeure du Caïd Mac Lean, dont le vaste parc traversé par une belle rivière offrait aux jeunes étudiants musulmans un lieu d’études particulièrement agréable.
Le collège musulman devient ensuite le Collège Moulay-Idriss dont la construction a commencé en 1917 (architecte Canut) à son emplacement actuel. Il voisinait alors avec la Résidence générale Dar Beïda.
Ce Collège est destiné à former les futurs fonctionnaires centraux et locaux du Maghzen (pachas, khalifas, agents financiers ou fonctionnaires judiciaires). Il débute avec une seule classe d’une douzaine d’élèves, enfants des meilleures familles fasi et une classe sera ajoutée chaque année jusqu’à atteindre les 6 classes du collège.
Théoriquement l’enseignement doit se faire en arabe, la langue française n’étant apprise que comme langue de communication avec les Français. Mr BEL, premier directeur, profite du voisinage de la Karaouiyine pour établir des liens avec cette université : l’enseignement du droit et de la théologie se fait à la Karaouiyine.
De 1914 à 1916, l’enseignement se fait davantage en français qu’en arabe et les relations avec la Karaouiyine deviennent plus rares. En 1916, le dahir qui crée officiellement les collèges musulmans rend obligatoire l’enseignement en arabe et le français sera enseigné comme langue étrangère. Les résultats ne sont pas à la hauteur : on a des difficultés à trouver des professeurs musulmans ou français capables d’enseigner les matières modernes en arabe et les élèves quittent le collège avant la fin de la scolarité, insatisfaits de ce qui leur est proposé.
En 1918 on revient à l’enseignement en français ! « le français doit être enseigné comme une seconde langue maternelle ».
Ces hésitations se retrouvent dans l’appellation du collège. En 1921 on donne aux Collèges Musulmans (Moulay Idriss à Fès et Moulay Youssef à Rabat) le nom d’ «École supérieure musulmane » car le nom de collège « sonne » mal et pour distinguer les Collèges musulmans des collèges français.
En 1923, on reprend le nom de Collège musulman car on vient de créer l’Institut des Hautes Études marocaines qui propose un enseignement plus supérieur que celui de l’École supérieure musulmane !!
Le Collège Moulay Idriss de Fès scolarise uniquement les élèves de Fès (ou qui ont des correspondants à Fès) car il n’a pas d’internat, contrairement Au Collège de Rabat qui eût un internat dès sa création en 1926. ( Le Collège Moulay Youssef a aussi une section d’élèves maîtres-musulmans).
Il faut attendre 1942 pour voir un internat ouvrir au collège Moulay Idriss. Cet édifice a été construit entre 1940 et 1942, et a été conçu pour loger 50 élèves.
On notera que si Moulay Idriss n’avait pas dans les années 20 d’internat, il avait une « association des Anciens élèves du Collège de Moulay Idriss ». L’autorisation de création avait été donnée avec réticence. Le siège de l’association était au collège même « où le directeur peut exercer sur elle une surveillance constante ». Les autorités françaises considèrent qu’une telle association est moins dangereuse au grand jour et qu’il ne suffirait pas de l’interdire légalement pour la supprimer ! Paradoxalement elles ont préféré ne pas autoriser auprès du Collège Moulay Youssef de Rabat une association analogue .
(Pour la petite histoire, le Lycée Mixte de Fès (enseignement européen) n’a jamais eu d’internat malgré plusieurs projets et la première association des Anciens élèves date de 1946, association créée pour financer la réalisation d’un monument aux morts, en hommage aux enseignants, personnels ou élèves tués lors de la guerre 1939-1945).
Photo T.C.A.F.N. Section cinématographique S.P 505 Mai 1940
שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג פרק שני מתוך המאמר השלם….
שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג
פרק שני מתוך המאמר השלם….
אסקור להלן את שירת הבקשות על מבניה השונים, את הסדרה , ואת הצורות הפיוטיות והמוסיקאליות שלה.
- מבנה סדרת הפיוטים
שירת הבקשות כוללת חלקים קבועים , לכל שבת, והם :
(א) תיקון לאה.
(ב) 'דודי ירד לגנו'.
(ג) 'ידיד נפש' . לעומתם מצויים פיוטים המתחלפים מדי שבת, והם :
(ד)בקשה לשבת.
(ה) אסתח'בַאר
(ו) סדרת פיוטים .
(ז) קצידה
בראש כל סדרת פיוטים מצוין שמה של פרשת-השבוע , וליד הפיוט 'דודי ירד לגנו' מצוין שמו של הטבַע (המערכת המודאלית המגרבית, רבים טובוע) שבו יושרו הפיוטים בשבת זו . כמו בנוסה , טבע זה אמור לשלוט בכל הסדרה וטובוע אלה , הם הטובוע המקובלים בנובַה האנדאלוסית. מבנה הסדרה , על המודוסים שלה , מעיד על הדגם היסודי של הנוּבַה המונח ביסודה של שירת הבקשות . מתקבל על הדעת ששירת הבקשות , על מקורותיה הקבליים – שירה הפותחת בתיקון-חצות ובפיוטים משל חכמי הקבלה ומשורריה – תאמץ לה את הדגם של הנובה האנדאלוסית , הנחשבת למוסיקה הנעלה ביותר של המגרב. אחרי הפיוטים הקבליים מושרת הבקשה , ואכן במרכזה של שירת הבקשות יעמוד פיוט שצורת בקשה לו.
אחרי הבקשה מושר הטריק ובראשו האסתח'באר : קטע חופשי המקביל לביתין של הנובה. המונח אסתח'באר אינו מוכר לערבים. ואילו בכתבי-יד עבריים רבים שנעשה בהם שימוש במחקר זה , עמד האסתה'באר בראש הפיוטים , ותפקידו , גם כפי שהפייטנים אומרים כיום , הוא להודיע על המודוס . אחרי הטריק , על האסתח'באר וסדרת הפיוטים , מושרת הקצירה . ראוי לציין כבר בשלב זה, כי שלוש הצורות האלה , הבקשה , הטריק והקצירה , גם קיימות באופן עצמאי וללא תלות כלשהי בשירת הבקשות. הטריק הוא , כאמור , מעין 'סוויטה יהודית' , המבוסס על דגם הנובה. כאשר הטריק בוצע בנפרד היה תפקידו של הקטע החופשי ברור : לבשר על המודוס )אסתח'באר משמע להודיע) ; במקרה זה , ברור תפקידו הפותח של הקטע האילתורי כמייצג את המודוס ומבטיח את אופיו בעיני המבַצֵע, האמון על מוסיקה שבעל-פה . מה תפקידו ומקומו של האסתח'באר בשירת הבקשות ? הרי במודוס זה שלו כבר הושרו שלושה פיוטים קודמים ('דודי ירד לגנו' , 'ידיד נפש' ו'בקשה') ! מה אם כן 'מודיע' לנו האסתח'באר במקום זה ? אנסה להשיב על כך להלן.
ברור כי מדובר כאן במערכת פיוטים , או כפי שהיא מכונה בפי הפייטנים 'סדרה' , השואבת השראתה מהדגם של הנובה אך נבנתה בהדרגה, שכבה על גבי שכבה. סביר להניח , כי שכבות אלה הונחו בזמנים שונים כתשובה לצרכים חברתיים ודתיים שהתעוררו במהלך קיומה של שירת הבקשות. עלינו לעסוק אפוא לא רק בצורותיה של שירת הבקשות, אלא גם בהתפתחותה.
עד הופעתם של 'רני ושמחי' , 'שיר ידידות' וקבצי פיוטים מערים שונות במארוקו , וגם אחרי-כן , נרשמו הפיוטים בכתבי-יד. אפילו בימינו , מקובל מאוד שפייטן מעתיק במו ידיו פיוטים משלו ומשל אחרים בפנקס נפרד . עיון בקטגוריות השונות שלפיהן חילקו הפייטנים את הפיוטים בכתבי-היד שלהם מראה, כי רובם הביאו בצורה ברורה שלוש קטגוריות ברורות :
(א) 'בקשות לשבת'
(ב) פיוטים המחולקים לפי נובאת
ג( פיוטים לחגים.
כדי להוכיח עד כמה מספר הפיוטים בצורת 'בקשה' היה זעום לפני הופעת 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות' , בדקתי שני כתבי-יד מתוך מבחר :
)א) אוקספורד, בודליאנה, 4083 Add. Opp (קטלוג נויבאואר 1188 ) משנת 1745, שהועתק בידי יוסף שוקרון והיה בבעלותו של שמואל דוד לוצאטו, מביא בין היתר : ( 1 ) בקשות ופיוטים שונים. דפים 32א- 45ב . )2 )בקשות לשבת : דפים 55א- 83ב .(3 )פיוטים המחולקים לפי נובאת : דפים 84א- 201ב. )4 )פיוטים להגים: דפים . 237-א202
)ב) אוקספורד בודליאנה , 49 ן .Heb. Ms (קטלוג נויבאואר 2838 )מביא גם הוא קטגוריות נפרדות של פיוטים : ( 1 ) בקשות לשבת : דפים 11א-22ב. (2 )פיוטים לפי נובאת : דפים 24א-117א. ( 3 )פיוטים לחגים ולאירועים אישיים שונים )בר-מצוה וכדומה( : דפים 117ב- 125ב.
כתבי-יד רבים נוספים מביאים בצורה ברורה שלוש קטגוריות של פיוטים : ( 1' ) בקשות של שבת'. )2' )פיוטים ובקשות לשבת'. ) 3 )פיוטים לפי נובאת. רשימה זו חושפת כמה דברים, שראוי לתת עליהם את הדעת : (א( מספר הפיוטים המוגדרים כ'בקשות לשבת' קטן יחסית בשני כתבי-היד )ב) הפיוטים המושרים במסגרת הבקשות פותחים באסתח'באר )ג( חלקם של הפיוטים שנועדו לשירת הבקשות זעום לעומת אלה שנועדו לשירה על פי הנובאת השונות ) ד) הפיוטים המושרים במסגרת הבקשות אינם כוללים כל טקסט נוסף , ללא תיקון- חצות, 'ידיד נפש' וללא פיוטים אחרים שאינם נוגעים לשבת.
עקבות החלוקה הזאת ניכרים עדיין הן ב'רני ושמחי' והן ב'שיר ידידות'. בשני הקבצים באה לפני חטיבות הפיוטים סדרת פיוטים נפרדת המכונה 'בקשות'. שלא כמו 'שיר ידידות', אין 'רני הרמח" ערוך לפי 'סדרות' והוא פותח ב'ידיד נפש', ברכות השחר , פרקים מה'זוהר' וסדרה ארוכה של בקשות. בחלק השני של הקובץ ותחת כותר נפרד באים פיוטים שקבוצותיהם השונות פותחות באסתח'באר-ביתין או באסתח'באר בלבד. ניתן לראות אפוא בעליל, כי 'רני ושמחי' ממשיך את החלוקה שהותוותה בכתבי-היד : מבנה הכולל פיוטים בצורת בקשה בנפרד וקבוצות פיוטים על קטעי האסתח'באר שלהם בנפרד. !גם ב'שיר ידידות' חסכו העורכים לעצמם ולמדפיס את הטירחה של הדפסת הבקשה לשבתות השונות לצד הפיוטים וריכזו את כל הבקשות בתחילת הקובץ ; בסדרות הפיוטים הופנה הפייטן למספר העמוד שבו ימצא את הבקשה יחד עם כמה עשרות בקשות נוספות
הערת המחבר : בהוצאה המקורית של 'רני ושמחי', המשמשת למחקר זה, העמודים הראשונים של הקובץ – הכוללים את התפילות , תיקון לאה, קדיש ואת הפיוטים 'ידיד נפש' ו'דודי ירד לגנו' – אינם ממוספרים ; הבקשות מתחילות בעמ' 1 . ב'אעירה שחר' ר' חיים שושנה מקפיד ומביא את הבקשות בראש כל 'סדרה', תופעה שאינה מקובלת בכתב-יד או בקובץ פיוטים אחר לשירת הבקשות.
חלוקה זו מלמדת , כי שירת הבקשות בשלביה הראשונים היתה בנויה כנראה מן החלק הקבלי (תיקון לאה) , משני פיוטים מאת פייטנים קבליים ('דודי ירד לגנו' ו'ידיד נפש') ומפיוטים בצורת בקשה. זו היתה מעין 'סוויטה' עצמאית , ונובה יהודית שנבנתה מרצף של קטעים בעלי אחידות מודלית , כמקובל בנובה. בשלב יותר מאוחר צורפו הטרקאן , אך זה לא שינה את המשך קיומן של חטיבות נפרדות ,המכונות 'בקשות לשבת' , לצד הצורה החדשה. גם הטרקאן האלה הם , כדברי שוטן , 'סוויטות יהודיות' שנבנו על הדגם של הנובה ושפתחו כמקובל בקטע החופשי המכונה כאן 'אסתח 'באר' , לפעמים בתוספת המונח 'ביתין'. כתוצאה משילוב זה של הטריק לרצף הקודם בעל האופי הקבלי )תיקון לאה , הפיוטים 'דודי ירד לגנו' , 'ידיד נפש'( , נמצאים כיום קטעי האסתח 'באר או הביתין האלה , הפותחים את הטריק , באמצע פיוטי שירת הבקשות במקום להיות בראשם . הבקשות ממשיכות להוות קבוצה נפרדת כפי שהיו בשלבים הראשונים , אך עתה נוספו הטרקאן עם האסתח'באר בראשם , אלא שתפקידו כמודיע על המודוס ניטל ממנו.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – פורים דלכו״ר
ה. מנהג יום שנים ועשרים לחודש כסלו, אין אומרים בו סליחות ותחנונים ובטלים ממלאכה.
מפני מעשה שהיה במחז״ק פאס, שניצולו ממלחמה שהיתה בעיר, וקורים לו פורים דלכו״ר. כלומר שניצולו מכדורי ואבני תותח שהיו משליכים עליהם בעיר, ולא אמנע מלרשום פה המעשה. בש׳ התקצ״א – 1831- ליצירה מרדו שבט לודאיי״א במלך עב״ד ארחמא״ן, וברח המלך לעיר מקנאס ואסף חיילות אין מספר והביא עיר פאס במצור. והיה יורה כדורי אש בעיר, והוגד לו שהאלודאיא נחבאו בהאמללא״ח מקום חניית היהודים להמלט על נפשם. אז התחיל לירות כדורי אש גם על האלמללא״ח, והרבה משפחות בישראל שנעשו בתיהם קבריהם והיתה צרה גדולה ליהודים, ובכסליו תקצ״ג חמל ה׳ על זרע יעקב, וגברה יד המלך ופיזר שבט האלודי״א בקצות המערב, ונבלעו תור שבטים אחרים. עד שלא נשאר זכר למו להיות לנס כמו שהיו בתחלה. ובמקומם הביא שבט סראג״א ושבט אולא״ד זאמ״ע לדור שמה, ועדת היהודים שבפאס קבלו על עצמן להיות עושין בכ״ב בכסלו יום פורים, ואין אומרים בו סליחות ותחנון ובטילים ממלאכה, וקורין לאותי יום, פורים דלקו״ר.
בישול
מנהג המערבים והאשכנזים נוהגים כפסק מר״ן ומור״ם, סי׳ שי״ח ס״ד, דיש בישול אחר בישול בדבר שיש בו רוטב. הפר הספרדים שנוהגים בי״א שהביא מור״ם סט״ו, שאין בישול אחר בישול אפי׳ בדבר שיש בו רוטב ונצטנן. ומפני זה נוהגין לחמם ביום שב״ק מי האלקהוו״א והחמין שנצטננו וכו' פקודת אלעזר, סי׳ שי״ח ס״ד.
מנהג מצאתי בכ״י מוהר״ש אבן צור זצ״ל, דמנהג פאס בספק טריפה, שנתבשל ולא נודע עד אחר שעבר על הכלים מעת לעת דמותרים הכלים.
בית
מנהג כשנוסעים לדור בבית מכניסים לתוכו קמח ושמן זית. ויש טעם לדבר, כשרצה הקב״ה להניח לאדם הראשון הכין לו מקודם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וכן נח כשנכנס לתיבה הכנים תחילה מכל מיני מאכל, כן עושים ג״כ לסימן שאל יחסר לנו בבית הזה. ובס׳ אוצר מנהגי ישורון, כתב שנוהגים להכניס לבית לחם ומלח, כי האוכל טפל בלי מלח.
השירה האישית והחברתית בערבית יהודית של יהודי מרוקו- יוסף שטרית
מלבד שירת ה׳ערובי׳ רווחים בקרב יהודי מרוקו סוגי שירה לירית ואישית נוספים, כגון ׳המוואלשכבר הוזכר לעיל, הנפוץ בכל ארצות צפון־אפריקה ואף במזרח־התיכון. המוטיבים שלו קשורים לפרידה, לבדידות ולאהבה, אר ביטוי הסבל עז בו ביותר.
מאז שנות השלושים, עם התחלת השידורים ברדיו ופיתוח תעשיית התקליטים, נפוצה מאוד בקרב יהודי מרוקו השירה הלירית־רומאנטית, שמקורה במחברים מוסלמים. התפשטות זו ודרישת הקהל הביאו גם להתבססותם של זמרי־עם רבים מקרב יהודי מרוקו, כגון אברהם צווירי, אלברט סוויסא, סאמי למוגריבי או זוהרה לפאסייה, שעשו רבות להפצתה של שירה זו. כאמור, גם בארץ קמו בשנים האחרונות זמרים המחיים את המסורת העשירה הזאת, ועל־פי מספר הקסטות הרב היוצא לשוק כל חודש, הרי הצריכה של שירה זאת לא פחתה בקרב יוצאי־מרוקו אלא אף התגברה.
השירה החברתית
לעומת תכניה הכלליים של שירת ה׳ערובי׳ ואופייה הבלתי־רפרנציאלי המודגש, הרי ה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ של יהודי מרוקו יוצרות שירת הזדמנות מובהקת. כל אותם יסודות לשוניים או שיריים החסרים ב׳ערובי׳ נמצאים כאן בהרחבה ומבליטים את אופייה הסיפורי, ובעיקר התיאורי, כפי שנראה, של שירה חברתית־תרבותית זאת. ואכן, היצירות המעניינות אותנו כאן חוברו כתגובה על מציאות חברתית או כלכלית מסוימת או לרגל מאורעות או אירועים שנגעו לפרט או לכלל שבתוכו הוא חי במללאח, והן באות לתאר מציאות זו ולמסור את התרשמותו ומעורבותו — גם הנפשית וגם החברתית — של המחבר, אשר לרוב חותם את שמו בסוף השיר או באקרוסטיכון. לעתים תמצא גם פרטים אוטוביוגראפיים מודגשים, אך עיקר התיאור מוסב בכל זאת לבעיה הכללית או לעניין של כלל הקהילה או כלל הציבור, המועלים בתופעה, באירוע או בתהליך ־החברתי הנדונים.
הנושאים המטופלים כאן מגוונים ביותר, אולם ניתן לרכזם בארבע קבוצות עיקריות:
א. תנאי המגורים במללאח
קבוצה ראשונה זו מתייחסת לתנאי המגורים היומיומיים במללאח או ברובע היהודי, ודנה, בעיקר, במפגעים הסביבתיים והתברואתיים שבו, היוצרים איכות חיים ירודה ומסבים סבל רב לתושבים. הדגש כאן הוא על צפיפות הדיור, על חוסר תנאי היגיינה ציבורית ועל חוסר תנאי תברואה מזעריים, המביאים לכך שבקיץ שורצים הרחובות פשפשים ופרעושים, ובחורף נהפכים הרחובות לברכות בוץ ושספונות.
בקבוצה זו ניתן למצוא יצירות שונות, שהיו ידועות כבר במאה ה־19 ואולי אף לפני־כן, המתארות בהומור רב, למרות הסבל, תנאי חיים ירודים אלה. כך תמצא בכתבי יד שונים את השיר ׳קצת לברגות׳ (= סיפור הפרעושים), המתאר את סבלו של המחבר האנונימי בגלל מכת פרעושים, ואת גירודיו המתמידים; השיר מתחיל כר: ׳אס נבכּי ואם נחכּי חתא אוזעני חנכּי׳ ( = מה אבכה ומה אתנה עד שתכאב לי לסתי). שיר נוסף מהמאה שעברה הוא ׳קצת לפיראן׳ ( = סיפור העכברים) לנסים לבאז, המתאר בהומור ובקלילות מכת עכברים במללאח בו הוא גר (כנראה פאס), את ההרס הרב שגרמו מכרסמים אלה לביתו ולחפציו, את אזלת־ידו וחוסר האונים שלו להתמודד עם מזיקים אלה המתעתעים בו, וכן את רגשי הבושה שלו מפגי ׳מה יאמרו׳ השכנים כתוצאה מהשמות שעשו העכברים בביתו.
כמו־ כן ניתן למצוא בקבוצה זו שירים מאוחרים יותר, למשל ׳ ק צ י ד א דלבק או עדאבהום׳ (= סיפור הפשפשים ועינוייהם) מאת חנניה כהן, וכן ׳קסידא דלבק פלחן ד ל ק ר א ע ׳ ( = סיפור הפשפשים על־פי הלחן של שיר 'בעל הגזזת׳) מאת מחבר אנונימי.״ הראשון מתאר את הימצאותם של הפשפשים בכל מקום בביתו, את עקיצותיהם, את אי־יכולתו להימלט מהם, את נדודי־השינה שהם מנת־ חלקו ואת הסבל הרב, שהוא סובל כתוצאה מפגע זה. השיר השני חוזר על אותם סממנים, אר מרהיב את היריעה למכלול תנאי הדיור ב׳פאטיו די בוחנא׳ (= שיכון בוחנא), כנראה בקזבלנקה. בקיץ חוגגים הפרעושים והפשפשים והופכים את החיים בשיכון לבלתי־נסבלים, ובחורף מצטברים ברחובות מי שטפונות והצפות, בוץ ולכלוך; בבתים הגגות דולפים ובתי־ השימוש המשותפים מטונפים, בתנאים אלה כל ניקיון הוא בלתי־אפשרי, ובגדי הילדים מזדהמים מהר. בסוף השיר מתפלל המחבר לחיי עושר, כדי שיוכל לקנות דירה ואולי אף וילה, וכן מתפלל לגאולה מהגלות, לחיי חרות ׳בזכות שלושת האבות׳ ולעלייה לירושלים.
תפילה דומה מושמעת בשיר נוסף, הדן באותו נושא של צפיפות הדיור מהיבט שונה. הכוונה ל׳קצידא דלקרא זדידא פלחן מא תקולהאס למאמאךּ׳ (= סיפור שכר־הדירה החדש על־פי הלחן של השיר ׳אל תאמר/י זאת לאימך׳), המתארת את היחסים המתוחים בין בעל־הבית לבין שוכר הדירה״ כולל העלאת שכר־דירה, איסור ההשכרה לדייר־משנה, תשלום דמי־קדימה, הפניות למשטרה ולבתי־המשפט והדאגה המתמדת של הדייר, שאין ידו משגת לשלם את שכר־הדירה במועד. לבסוף פונה המחבר אל השומע או אל הקורא:
יא כואני נוצציכום רתאוו עלא (אחי, אייעצכם: חוסו על כספכם,
פלושכום
טלבו רבבי יעאוונכום באס תסריוו בקשו שהאל יעזור לכם לקנות את
קאצלכּום. ביתכם.
למללאח דייאק בינא ורבבי יוסעהא במללאח צר לנו המקום, והאל ירחיב
עלינא. לנו.
משיח בן דוד יפכנא ויעבבינא משיח בן דוד יגאלנו ויקחנו
לירושלים בלאדנא לירושלים עירנו
תממא נבניו דיורנא ונרזעו שם נבנה בתינו ונחזור למקומנו,
למכאננא
פחאל מן לוול די כונא ונבניו כפי שהיינו בימי קדם, ונבנה
מקדאשנא. מקדשנו.)
שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג- פרק ראשון
שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג
פרק ראשון מתוך המאמר השלם….
שירי ידידות ושירת הבקשות
מאמר זה זכה בפרס על-שם ד"ר ג'ו לוי ז"ל מקאזאבלאנקה' לשנת תשמ"ז. הפרס ניתן באמצעות מכון בן-צבי.
מבוא
'שיר ידידות 'הוא שמו של קובץ פיוטי 'שירת הבקשות' של יהודי מארוקו והוא מהדורה משופרת של קובץ פיוטים אחר, 'רני ושמחי' יהודי מארוקו נוהגים להשכים קום בשבתות שבין סוכות לפסח , ולבצע בבתי-כנסת את פיוטי שירת הבקשות מתוך 'שיר ידידות' . הקובץ כולל פיוטים משל פייטני שירת ספרד המוקדמים עד הפייטנים בני דורם של העורכים ואף פיוטים משל העורכים עצמם , כמו ר' דוד קיים.
הערות המחבר : רני ושמחי' יצא לאור במוגדור בשנת תר"ן בעריכת יצחק בן יעיס. 'שיר ידידות' יצא לאור במראכש בשנת תרפ"א , בעריכת ר' דוד יפלח , ר' חיים אפריאט , ר' חיים בן-עטר ור' דוד קיים. קובץ זה שוב יצא לאור, תחת הכותר 'אעירה שחר', בעריכת ר' חיים רפאל שושנה , מלווה פירוש נרחב, והפיוטים מאורגנים ומוצגים בו על-פי משקליהם , חרוזיהם וצורות הפיוט – ראה אמזלג, שושנה , עמ' 125-127.
2 על שירת ר' דוד קיים ( או קאים, אלקאים או אלקיים , נפטר סביב 1940 – 1941 – ) ראה : חזן , קיים ; שיטריח, אפריון ; סיטרית, מבוא
מקורה של שירת הבקשות הוא בצפת , שם היא נוצרה בעקבות הקבלה הלוריאנית, והובאה למארוקו ככל הנראה על-ידי שדרי"ם . לאתר גירוש ספרד הגיעו למארוקו מוסיקאים ופייטנים יהודים שחיזקו את המאוויים הדתיים והלאומיים. מאוויים אלה זכו לביטוי מוסיקאלי-פיוטי מפי מאות פייטנים.
שירת הבקשות התפתחה במארוקו בשלבים הראשונים במסגרות מצומצמות , והיא נכללה בקבצי פיוטים של קהילותיה ובכתבי-יד של פייטניה , בצורת פיוטים מיוחדים ל'בקשות' . עד ראשית המאה ה-20 היה חלקה היחסי של שירת הבקשות ברפרטואר הכללי של הקהילות במארוקו זעום לעומת חלקם של סגנונות מוסיקאליים אחרים. בטרם נעשתה שירת הבקשות לגורם מרכזי במוסיקה של יהודי מארוקו, שלטו בה , כפי שנראה בהמשך, שתי צורות מוסיקאליות : הטָרִיק והנוּבַּה . הטָריק ( דרך , רבים טרקאן ) הוא רצף פיוטים , שמהירותם הולכת וגוברת והם מושרים בקבוצות הפותחות בקטע אילתורי . שוטן מגדיר את הטריק כ'סוויטה יהודית על לחנים אנדאלוסיים , אנלוגית לסוויטה ובנויה על המיזאן'.'דרך' כמונח עברי לטריק הופיעה לראשונה בכתב-היד של שלמה טוב עלם (בן לאדוני משה) משנת תקפ"ז ( 1826/7 ) . הטריק מורכב מרצף של לפחות שלושה פיוטים , כאשר הראשון , הנקרא אסתח'באר הוא בדרך-כלל בעל אופי חופשי בנוסח הביתין (בסגנון האנדאלוסי) , או המואל (בסגנון הדג'ירי) , הפיוטים האחרים בנויים מקצתם במיזאן ואַסַע (רחב , איטי) ומקצתם במיזאן מצרף (מהיר) . הטריק קיים במוסיקה של יהודי מארוקו גם כרצף פיוטים נפרד, המבוצע בהזדמנויות שונות ללא קשר לשירת הבקשות, מזכיר במבנהו את הדגם של הנובה המונח ביסודו.
עד הופעתם של 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות' רוב הפיוטים שהושרו היו קבוצות של פיוטים עצמאיים , שהושרו ברצף על-פי מפתח מודלי וללא קשר לשירת הבקשות. רפרטואר אחר שהיה כנראה מקובל מאוד הורכב מפיוטים שהושרו בלחני הנוּבאת השונות. הושרו גם פיוטים רבים לכבוד השבת, אך לא במובן של 'בקשות לשבת' אלא פיוטים המזכירים את השבת. עד הופעת של 'רני ושמחי' התקיימה שירת הבקשות בנוסחים שונים והושרה מתוך קבצי פיוטים שנכתבו בידי פייטנים מקהילות שונות למען קהילות אלה. במשך הזמן הלכו והתגבשו קבצי פיוטים נפרדים לקהילות שונות, ואלה התרחבו כתוצאה מפריחה רוחנית של העדה , מתמורות שחלו במעמדה של שירת הבקשות ומגיבוש מעמד הפייטנים בתוך קהילותיהם, הפיוט התרחב גם עקב מגע קרוב עם מוסיקה ועם צורות פיוט מקומיות חשובות, כגון הצנעה והקַצִידַה.
הופעת 'רני ושמחי' , ומאוחר יותר 'שיר ידידות' , נועדה כנראה ליצור נוסח אחיד ומגובש של שירת הבקשות , שיהיה מקובל על כל יהודי מארוקו , לקהילותיהם השונות. נוסח זה אכן נבנה על הדגם של הנוּבה ובזמנים שונים נצברו על גביו שכבות חדשות, כתוצאה מאירועים שהתרחשו בחיי הקהילה. 'שיר ידידות' כולל כ-550 פיוטים, המאורגנים בסדרות לפי פרשיות השבוע. מספר הפיוטים בסדרה נע בין 16 (פרשת חיי-שרה) ל- 23( פרשיות וישב, מקץ) . סדרת הפיוטים מורכבת מפיוטים המושרים מידי שבת ומפיוטים המיוחדים לשבתות השונות. לסדרת הפיוטים קודם 'תיקון לאה' – וזו עדות ליסודותיה הקבליים של שירת הבקשות.
חביבה דיין מספרת חביבה דיין-אל־מראה א(ל)סּבּארא-סיפורי עם משלומי-הסיפור בשלמותו
בשעה טובה ומוצלחת, לפניכם הסיפור כולו כולל החלק הרביעי…
סיפור מספר 1
תולדות הסיפור הזה נעוצים המה איש שם במעמקי אתר " קוסקוס " החלוץ לפני המחנה בנושא מורשת מרוקו, שהיווה אבן יסוד בהחדרת תודעת מנהגי וחיי היהודים במרוקו.
בין היתר הובאו באתר זה שבעה סיפורים מאישה משלומי שאת שמה איננו ידועים יען כי רצתה היא, לשמור על פרטיותה..סיפורים אלה ניצלו מאוד האש ושמורים עמי בארכיון מיוחד, אך נשכחו המה ולא הועלו לאוויר…
לאחרונה התודעתי לדף אשר עיסוקו העיקרי הוא השפה היהודית מוגרבית, והמנהל המכובד מר שלמה פרץ הזכיר את סיפורי שלומי…והשאר הוא לפניכם…
תודתי נתונה ראשית לאתר " קוסקוס " וגם לשלמה פרץ שהדליק את הניצוץ הכבוי מימים ימימה
נ.ב…הבאתי קטע קטן שהועתק באותיות ערביות למען הסקרנים ויודעי השפה…אשמח מאוד לקבל מכם תגובה לנושא הזה…אם תהיה דרישה…אזי אעתיק את כל הסיפור באותיות ערביות…..
חג שמח לכל הגולשים…
חביבה דיין מספרת
חביבה דיין
נולדה לפני כ־80 שנה בעיר מראקש במרוקו לאביה דוד ולאמה סעדה (האם נפטרה בארץ בגיל תשעים שנה). עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1954. תחילה התיישבה במשואה שליד הרטוב, משם עברה לנועם ולבסוף השתקעה בשלומי. כאן היא מתגוררת כ־17 שנה, כיום עם בנה, אשר, ועם משפחתו.
בעלה נפטר לפגי 45 שנים, כשבתה הקטנה הייתה בת שלושה חודשים. הוא השאיר לה כסף למחייתה, אך היה עליה לעבוד בכל עבודה למען פרנסת ילדיה. מתוך 13 הילדים שילדה חיים כיום שלושה. מצער במיוחד היה מות בתה, שנפטרה אחרי שילדה בן. הבת ציפתה לבן זה בכליון־עיניים, שכן לפניו ילדה חמש בנות, אך גם הוא מת לאחר מות אמו. על בתה זו מספרת חביבה כי הייתה צדקת, יראת ה׳ וקפדנית בענייני טהרה.
בחוץ־לארץ עסקה חביבה בתפירה, וגם כיום היא נוהגת לתפור ציפויי בדים מרהיבים משאריות בדים.
בילדותה היתה חביבה שומעת סיפורי־עם מפי בני־המשפחה, הן בימי חול בהזדמנויות שונות והן בחגיגות ברית־מילה ובעת שימור היולדת. כיום אין היא זוכה כבר לשמוע סיפורים, אך היא עדיין נוהגת לספרם באירועים שונים במשך היום וכן בשבתות. לפי עדותה, הנאספים מעוניינים למדי להאזין לסיפוריה.
חביבה דיין
אל־מראה א(ל)סּבּארא
קּאל־לכּ כּאן (אל)לה פ־כּל מכּאן חתא כּאן ואחד (אל)תאז׳ר ואז׳י ל(הא)דאכּ (אל)תאז׳ר, מא כּאנ־ש ת־יולד. בקא יצום ויפררק (א)לפלוש ויכּתב ויזור והאדא… חתא כלאקת לו ואחד (א)לבנת ת־תקול ל(ל)שמש (א)ד׳ווי או(א)נד׳וי. אללהּ די — כלקכּ כלקני: מן (אל)זין, מן(אל)טול מן(א)ליבאד׳ מן(א)ל חמורא, מן כּל־שי מכּמולה.
قال (ل) لك كان الله في كل مكان حتى كان واحد التاجر…واجي لهاداك التاجر، ما كانش تيولد.بقى يصوم ويفرق الفلوش ويكتب ويزور وهادا…حتى خلاقت لو واحد البنت تتقول للشمش ادوي او اندوي لله دي خالقك ..خلقني : من اطول …من البياض… من الحموره … من كل شي مكموله
אומר לך , היה אלוהים בכל מקום עד שהיה עשיר אחד. בוא לעיר זה וראה שלא היה מוליד. נהג לצום, לחלק כסף, לכתוב קמיעות ולבקר בקברי צדיקים, עד שנולדה לו בת אחת. הייתה אומרת לשמש " האירי, או שאאיר על אלוהים בוראך ובוראי ". ביופי בגובה בלובן, באודם – מושלמת ככל המעלות.
הערת המחבר : פתיחה אופיינית למעשייה של יהודי מארוקו. הפתיחה מזמינה להאזנה, מדגישה את יסוד הקדושה ובאה למקד את תשומת־הלב למאורע, שעליו יסופר. עד הרגע המסופר היה האלוהים בבל מקום, אך מעתה אנו מתרכזים בגיבור הסיפור.
כּברת (א)לבנת ואחד מא יכטב פיהא יקול־להום: ״די מא עטאני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל מא (א)נעטי־לו בנתי.״ יקולו־לו: ״פאש תלאתח ד,(א)לקנאטר ד־(א)למאל?״ יקול־להום: ״ואחד ד־(אל)זין, ואחד ד־(אל)שעאר חתא תּ־תמשי עליהּ וואחד ד־(אל)סבר״.
גדלה הבת, ולבל אחד שביקש את ידה היה האב אומר: ״מי שלא יתן לי שלושה קונטר ממון לא אתן לו את בתי.״
אמרו לו: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״
אמר להם: ״אחד של יופי, אחד של שיער, שהיא מהלכת עליו, ואחד של סבלנות.״
קונטר : יחידת משקל שהייתה נהוגה גם בארץ ישראל
קאם ואחד (א)לואחד קאל־לו: ״(אל)זּין ת־נראוהא באין מזיאנה מא כּאין-ש פ־חלהא וּ(אל)שעאר ת־נראוהא באין מא ענד חתּא וּחדא פ־חאל האד (אל)שעאר ו(אל)סבר אילא מא כּאנת־ש סבּארה?״
קם אדם אחד ואמר לו: ״היופי, אנו רואים שהיא יפה מאין כמוה¡ השיער, אנו רואים שאין לאף אחת שיער כזה; אך סבלנות — ואם לא תהיה סבלנית?״
יקול־להום: ״אילא מא כּאנת־ש סבּארה זווז׳ו מעהא (א)לעאם (אל)לוולי, אילא מא סברת, (א)נרד — לכוס(א)לקנטאר דיאלכּום ד(אל)סבר״. יאללה, יאללה, יאללה, דאז׳ו עליהא (א)ולאד (א)לבלאד כּאמל חתא ואחד מא ענדו תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל מא סאבו־שי ענדהום, (א)למג׳בּונין דראוש.
אמר להם: ״נסו אותה, ואם לא תהיה סבלנית בשנה הראשונה, אחזיר לכם את קונטר הכסף שנתתם עבור הסבלנות.״
ביקשו את ידה בחורי העיר כולם, אך לאיש לא היו שלושה קונטר ממון; לא השיגה ידם, המסכנים.
ואחד (אל)נהאר והומא גאלשין פם ואחד (א)לקהווה ת־ילעבו, (הא)דוכּ (א)ל־עזארא כּאמלין, משאת ללחמאם וּז׳איא. ז׳א ואחד (אל)תּאזר ז׳אי מן ואחד (א)לבלד ז׳איב זוז׳ ד־(א)ל באליזאת פ־ידו ד(א)לורקה מעמרין ב(א)לפלוש, וזאי ת־יתפאיש.
יום אחד, כשישבו כל הבחורים האלה בבית־קפה ושיחקו, עברה הנערה על פניהם בדרכה לבית־המרחץ.
בא עשיר אחד מעיר אחרת, הביא שתי מזוודות מלאות שטרי כסף ורצה לבלות.
סאב האדוכּ (א)לולאד גאלשין פם דיכּ (א)לקהוא. קאל־להום: ״אש ת־תעמלו?״ קאלו־לו: ״גאלשין ת־נלעבו (א)לכּארטא או־לא (אל)דאמא או־לא שי חאז׳ה.״ גלש מעהום. קאל־להום: ״כלּסתו (א)לקהווה די ת־תשרבו, או־לא מא כלסתו־ש, (א)נכלּסהּא יאנא.״ קאלו־לו: ״האדי מכלסה ולא חבתי תזיד־לנא כּאש אכוד, זידו־לנא פאבור.״ ״מא אכפאת להום הומא?״(י) – זו תוספת בעברית של המספרת
מצא את הבחורים יושבים בפתח בית־הקפה. שאל אותם: ״מה אתם עושים?״
אמרו לו: ״יושבים ומשחקים קלפים, או דמקה, או משחקים אחרים.״
ישב אתם. אמר להם: ״האם שילמתם עבור הקפה שאתם שותים? אם לא שילמתם — אשלם במקומכם.״
אמרו לו: ״הקפה הזה כבר שולם, אבל אם רצונך להוסיף לנו כוס אחרת — הוסף, למה לא?״
הומּא זבד — להום (א)לכּישאן וּת־ישרבו. הזּ עיניהּ ת־יראהא דאיז׳א ג'יר (הא)דיכּ (א)לגאדה ת־(ת)ד׳ווי. הוא ראהא והוא יבש פ־מודעו פ־חאל אילא תקאסּ.
הביאו להם את הכוסות ושתו. הרים האיש את עיניו וראה את הנערה חוזרת, והיא יפהפיה מזהרת. ראה אותה וקפא על מקומו, כאילו נעקץ.
קאל־להום: ״(א)נתומא עזארא אולא מזווז׳ין?״
קאלו: ״חנא עזארא״.
קאל־להום: ״ענדכּום האד (א)לכּמיה כּאמלה, מא מזווזה מא מלּכּה, מא ואלו?!״ ״קאל־לו: ״מא מזווזה, מא מלּכּה, מא ואלו.
באקיה ג'יר עזבה״. קאל־להום: (א)נתומא מייתין אַו עאישין? ענדכּום האד (א)לכיר ומא תזווז׳ו — ש?״ קאלו: ״(א)בוהא חכּמנא פ־תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וחנא מא ענדנא־ש.
כּאמל (א)ולאד (א)לבלאד כטבּנא פיהא חתא ואחד מא חב יעטיהא־לו. מא ענדנא־ש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד(א)למאל״. קאל־להום:״אנא (א)נעטיה שתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל יזווז׳הא־לי (אל)לילה הייא (אל)לילה, ראה, חבת (א)נמות״.
אמר להם: ״אתם רווקים או נשואים?״
אמרו לו: ״אנחנו רווקים.״
אמר להם: ״יש לכם הברכה הזאת כולה, לא נשואה, לא מאורסת?״ אמרו לו: ״לא נשואה, לא מאורסת, עדיין בתולה.״ אמר להם: ״ואתם מתים או חיים? יש לכם טוּב זה ולא תתחתנו?!״
אמרו: ״אביה מונע זאת מאתנו בשלושה קונטר ממון, ואנחנו אין בידינו לשלם. כל בני העיר ביקשו את ידה, והוא לא רוצה לתת אותה לאיש, כי אין לאיש שלושה קונטר ממון.״
אמר להם: ״אני אתן לו ששה קונטר ממון כדי שישיא לי אותה הלילה. ולא — אמות.״
ת־ירא(הא)דאכ (אל)זּין ו(הא)דיכ (א)לכּמיה מא כּאין חתא ענד ואחד קאלו: ״איוא, נג'ייתו ל(הא)דאב
(א)לּי ת-יכטב״.
( רואה את היופי הזה והברכה הזאת שאינה שייכת לאיש ) – הערת המספרת
אמרו לו: ״טוב, נקרא לזה ש׳מבקש ידיים׳ׁׁ( שדכן )
משאו ג׳ייתו ל(הא)דאכּ לי ת־יכטבּ ז'א. קאל־לו: ״א־כאי, מא (א)נמשי־ש נכטבּהא־לכּ. (א)בוהא תשרעא עלייא ת־יקול לי: ׳(א)לי מא זאב תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וקאל־לכּ ענדו ויעטיהום מא תזיני, וּלא מא ז׳יבתי־לי־ש מא עמרכּ מא תזייני״. קאל־לו: ״אנא (א)נעטיהא רבעה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, ג'יר יאללה״.
הלכו, קראו לזה ש״מבקש ידיים״; הוא בא. אמר לו: ״לך בקש את יד הנערה ההיא.״
אמר לו: ״לא, הוי אחי, לא אלך ואבקש את ידה עבורך. אביה הזהיר אותי ואמר לי: ימי שלא יביא שלושה קונטר ממון, אף שיאמר שהממון בידו ויתן אותו בידך, אל תבוא אלי. אם לא תביא את הממון, אל תבוא אלי לעולם׳.״
אמר לו: ״אני אתן לו ארבעה קונטר ממון, רק לך ובקש את ידה
משא כטבהא־לו. קאל־לו: ״״ואחד(א)ליהודי ז'א מן ואחד(א)לבלאד וענדו(א)לפלוש כתאר ותאזר״. קאל לו: ״יעטיני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?״ קאל לו: ״יעטיהום לכּ״. קאל לו:
״פאש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?
״(הא)דאכּ (א)ליהודי. קאל־לו: ״קנטאר ד־(אל)שעאר וקנטאר ד(אל)זין וקנטאר ד־(אל)סבר״.
קאל לו: ״ואככה״ קאל לו:״ ב(א)לחק (א)נעמל מעאכּ ואחד(א)לחאז'ה״; האד (אל)שי די פ־(א)ל־בואלז (א)נחשבהום־לכּ ו(א)לי כסני לתלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, (א)נרג׳ע ללבלאד דיאלי ו(א)נזיב (א)לביע ו(אל)שרא דיאלי ללהנא, מא)נשרי הרי (וא)נשרי דאר ו(א)נשכּן הנא ו(א)נעמל ערש. ודאבה, מן דאבא ז'מעתאין (א)נזי״. קאל־לו: ״שיר״
.״ אמר לאביה: ״יהודי אחד בא מעיר אחרת ויש לו כסף רב, והוא עשיר גדול.״ אמר לו: ״האם יתן לי שלושה קונטר ממון?״ אמר לו: ״יתן לך.״
שאל הבחור: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״
אמר לו: ״קונטר עבור יופי, קונטר עבור שיער, וקונטר עבור סבלנות.״
אמר לו: ״טוב, אבל אעשה אתך הסכם: מה שיש לי במזוודות אספור בידך, ובשביל החסר לשלושה קונטר ממון אשוב לעירי ואביא את מסחרי לכאן, אקנה חנות ואקנה בית ואגור כאן, ואערוך חתונה מהיום בעוד שבועיים.״
אמר לו: ״לך.״
משא באע כל־שי. אלג'אלי ב(אל)ררכיס. ז'אב(א)לפלוש ז'אב(א)לקש ז'אב(אל)ררחיל ז'אב (אל)טוביס. איוא ז'א זווז׳ (הא)דיכ (א)לבנת, עבאהא רווחהא עמל ואחד (א)לערש כביר ולא כביר ג'יר אללה. זווז'הא.
הלך, מכר הכל, את היקר מכר בזול, הביא כסף, הביא רהיטים, הביא אוטובוס, הביא, הביא…
טוב, התחתן עם הנערה, ערך חתונה גדולה, ולא גדול אלא אלוהים.
איוא, חנא האכּדא, איוא זוז'הא. ת־יכזר פיהא שופה במיא. הייא ג'יר ת־תלבש או־תחלק ותנז'באד הייא וייאה, ת־דור ותלאלי. רפ(ד)ת ת־תולד. ולדת ולייד.
טוב, כשהתחתן אתה, כאשר היה מביט בה מבט אחד ראה מאה דיוקנאות. הייתה מתלבשת ומתגנדרת והיו יוצאים להסתובב ולטייל.
נכנסה להריון, ילדה בן.
שיר האדאכּ (א)לולייד, (א)לעאם(אל)לּולי, (א)לעאם (אל)תאני, הייא גאלשה והווא ז'א מן(א)להרי, ת־ידק. קאלת לו: ״שכון?״
קאל־להא: ״חל, חל, חל ת־נמות. (הא)דאכּ (אל)שי לי וסל עלייה פ־(א)להרי חב יקתלו״.
״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, הא יכּפרוהא יצדקוהא, (הא)דאכּ (אל)שי(א)לי פיהא די ידיהא, (הא)דאכּ (אל)ש (א)לי פיה ידיהא, (הא)דאכּ (אל)שי״.חלּת (אל)דאר, דכל. קאלת־לו: ״ולאש ז'יתיני אנא ? שיר לענד (אל)טביב״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ ענד (אל)טביב ? ״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא לענד (אל)טביב״
ובכן, הילד הזה עברה שנתו הראשונה. בשנתו השנייה היא יושבת ובעלה בא מן החנות. דופק בדלת.
אמרה לו: ״מי?״
אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, אני עומד למות. הכאב שתקף אותי בחנות יהרוג אותי.״
- ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך. מה שבא עליך שיבוא עלי.״ פתחה את הדלת, נכנס.
אמרה לו: ״ולמה באת אלי לכאן? לך לרופא. האבוא אתך לרופא?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי אל הרופא.״
משא עאוד גלש מעא סחאבו ת־ילעב ויד׳חכּ ויפרח חתא כמלת נס שאעא והווא יז'י קאלת־לו: ״משיתי ללטביב?״ קאל־להא: ״משית״. קאלת־לו: ״ואש קאל־לכּ?״ קאל־לי: ״אילא ענדי שי ולד או שי בנת, (א)נקבדהא (א)נדבחהא ו(א)נשרב (אל)דם דיאלהא ו(א)נברא״ קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ״.
הלך, ישב עם חבריו, משחק וצוחק ושמח עד שחלפה חצי שעה. אז חזר. אמרה לו: ״הלכת לרופא?״ אמרלה: ״הלכתי.״ אמרה לו: ״ומה אמר לך?״
- ״אמר לי, שאם יש לי איזה בן או איזו בת, שאשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואהלים.״ אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך.״*
הערת המחבר : המילה מסובב רומזת אל מנהג הכפרות של יום הכיפורים ולכך שהילד יכפר על אביו.
(הא)דאכּ (אל)ולד(א)לי כלאק־להא ופא עאמאין. חכמתו ג'שלת־לו ולבשת־לו (אל)סואבן או־באשתו ועטאתהו־לו עבאה. עבאה פ־חאל מא תקול דאבא, חנא דאבא הנא ומשאו לנהריה, ענד ואחד (א)למורה די ת־יקררי (אל)דרארי ד־(אל)תּזּ'אר, ג'יית־להא קאל־להא: ״א־בנתי, (א)לולד חכּמו ענדכּ ו(א)לי חשבתי עלייא כּאמל(א)נעטיהו־לכּ, אוכלו מאכלת (אל)תז'אר או־לבש־לו (אל)לבאש (אל)תז'אר וקרריה פ־(אל)סכוולאת ד־(אל)תז'אר, ו(הא)דאכּ (אל)שי(א)לי חשבתי עלייא כאמל (א)נעטיהו־לכּ״.
לקחה את הילד שנולד לה ואשר מלאו לו שנתיים, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה אותו ונתנה לו אותו.
לקח אותו. לקח לאן? נאמר מרחק משלומי לנהריה, אל מורה אחת, שמלמדת את ילדי העשירים. קרא לה ואמר לה: ״הוי בתי, החזיקי את הילד הזה אצלך וכל הוצאותיו עלי. האכילי אותו מאכלי עשירים, והלבישי אותו בגדי עשירים וכל הוצאותיו אתן לך.״
איוא. באש (אל)לולייד והנאהּ ענדהּא. קאל־להא: ״האכּ אלף לירה הא הייא אלף ריאל, אלף ריאל הא הייא; (א)שרי לו (הא)דאכּ (אל)שי (א)לּי כסּו ו(א)שרי לו (הא)דאכ (אל)שי לי חבּ. ו(הא)דאכּ (אל)שי (א)לי חשבתי עלייא פ־(אל)שּהר(א)נעטיהו־לכּ״.
טוב, נישק את הילד והשאיר אותו אצלה. אמר לה: ״קחי אלף לירות, הנה הם, אלף ריאל הנה הם, קני לו את אשר חסר לו וקני לו כל אשר הוא רוצה, וכמה שיעלה בחודש אתן לך.״
ז׳א פחאלו דאז׳ ללחנות דיאלו. גישל וזיהו, גשל אידיה דכל(אל)דאר.
קאלת־לו: ״א־מדרא ?״
קאל־להא: ״איוא בנתי, שווינא, בעדא תהאדא לי קלבי שווינא. ודוזת לענד סחאבי חתא ג'שלת, מא חבת (א)נז׳יב ב־דמּי מג'ייס וּהאדי והאדי…״ קאלת לו: ״איוא אש קאל־לכּ (אל)טביב ?״
קאל־להא: ״אש קאל־לי ? קאל־לי (א)נרקר נס שאעא ו(א)נפטר ו(א)נמשי (א)נתשארא פ־(אל)טּאכּסי שואינא יהאדא (א)לחאל״.
חזר לחנות שלו, רחץ את פניו, רחץ את ידיו ונכנס הביתה.
אמרה לו: ״מה העניינים?״
אמר לה: ״טוב, הוי בתי. קצת הוטב לי, ועברתי אצל חברי. לא רציתי לבוא אליך מלוכלך בדם.״
אמרה לו: ״ומה אמר לך הרופא?״
אמר לה: ״מה אמר לי? אמר לי לישון חצי שעה, לאכול ארוחת צהריים ולנסוע לטייל במונית לעת ערב.״
א־משאת־לכּ הייא. (א)כּלו, שרבו, (א)למתעלּמה די כּאנת להא פ־דאר (א)בוהא עטאהא ליהא מתּנה, ת־תכדם עליהא. לבשת, ג'שלת, חמרת, עמלת, כּל־שי רכּבת היא ויאייהּ פ־(אל)טומוביל משאו ת־ילאליו חתּא לתמניה ד־(אל)ליל עאד ז'או.
אכלו, שתו. המשרתת, שהייתה לה בבית אביה והוא נתן לה אותה במתנה, עזרה לה. התלבשה, התרחצה, התאפרה, נסעו היא והוא במכונית, טיילו עד שמונה בלילה.
איוא רפ(ד)ת עאוד ת־תולד. ופאת (הא)דאכּ (אל)שי תשע שהור, תלאתה שחם, תלאתה וחם, תלאתה מ(ד)ת אידהא ל(א)לחבל קאלת: ״א־פּכּאכּ (א)לוחאיל פּכּ וחילהא״. ול(ד)ת עאוד ולד ת־ידווי, כיר מן האדאכּ.
איוא גאלשה פארחה ביהּ: הא הייא(א)לבשת לו הא־הייא אוכּלת לו הא הייא שררבת לו הא־הייא משאת ת־תפייש חתא ופא עאמאין. וסל עאמאין.
טוב, נכנסה שוב להריון. מלאו לה תשעה חודשים: שלושה — ייחום, שלושה — השמנה ושלושה — הושיטה ידה אל החבל ואמרה: ״הוי המציל מצרות, הצל אותה מצרותיה.״
שוב ילדה בן מזהיר יותר מן הראשון.
טוב. ישבה, שמחה בו: הנה היא מלבישה אותו, הנה היא מאכילה אותו, הנה היא משקה אותו, הנה הולכת לטייל אתו… עד שמלאו לו שנתיים.
הגיע לגיל שנתיים
הערת המחבר : מענין משחק המלים חבל־חבל, הרומז מצד אחד אל חבלי לידה ומאידך אל החבל שבו נהגה היולדת לאחוז כשתקפוה עירי לידה.
ואחד (אל)נהאר עאוד הייא גאלשה והווא ז׳א ת־ידק. קאל: ״שכון?״
קאל־להא: ״חל, חל, חל, חל (הא)דאכּ (אל)שי וסל עליה, פ־(א)להרי חב יעבי־לו (א)לעמר״. — ״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, (הא)דאכּ (אל)שי די פיה יז׳יהא (הא)דאכּ (אל)שי…״. דכל(אל)דאר.
קאלת־לו: ״לאש ז׳יתיני? לייא? שיר ל(ל)טביב.״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ?״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא, תמּחן. (א)נמשי יאנא״.
ויום אחד שוב היא יושבת ובעלה בא. דופק בדלת. אמרה: ״מי?״
אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, הכאב שתקף אותי יקפח את חיי.״ — ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך.״ נכנם הביתה.
אמרה לו: ״למה באת אלי? לך לרופא. האבוא אתך?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי. אל תתעייפי, אלך לבדי.״
משא עאוד, גלש פ־(א)לחנות ת־ילעב, ת־ידחכּ מעא סחאבו, ת־ילעב (אל)דאמא חתא ופא נס־שאעה
ז׳א. קאלת לו: ״אש קאל־לכּ?״
קאל־להא: ״אש יקול־לי? קאל־לי: ׳(הא)דאכּ א(ל)שי די עמלתי (אל)נובה (אל)לולא תעמלהא (אל)נובה (אל)תאניה-, אילא ענדכּ שי ולד או שי בנת, (א)דבחו ו(א)שרב (אל)דם דיאלו ותדהן ביה ותברא׳״.
קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ, תבקא ג׳יר(א)נתי עאיש״.
הלך, ישב בחנות, משחק, צוחק עם חבריו, משחק דמקה עד שחלפה חצי שעה. חזר. אמרה לו: ״מה אמר לך?״
אמר לה: ״הוי בתי, מה יגיד לי? אמר לי: ׳מה שעשית בפעם הראשונה תעשה בפעם השנייה. אם יש לך איזה בן או איזו בת, שחט אותו ושתה את דמו ומרח אותו ותבריא׳.״
אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך, רק הישאר אתה בחיים.״
עבאת (הא)דאכּ (א)לולד עאוד ג'שלת־לו, לבשת־לו (אל)סּאבּון, באשתו, עטאתהו־לו עבּאהּ עאוד כלאתו עלא כאהּ.
קאל־להא: ״א־בנתי! האדא ופא, דאבא האדא ז׳יבתהו־לכּ בן עאמאין ודאבא ופא ארבע שנין, עביה ל(ל)סכּוילא (א)לכּבירה והאדא עאוד יבקא הנא. ו(א)לי חשבתי עלייא. (א)שרי־להום באש יכטיו ובאש יפררשו ו(א)למאכּלה ד־(אל)תז׳אר ו(א)לבאש ד־(אל)תז׳אר וכל מא ת־יעמלו (אל)תז׳אר כאמל, תעמלו — להום (א)חכם־להום (א)לכאטר ומא תקול להאדא באש בא האדא ג'יר הניחום יכּברו בינאתחום ומא יקולו־ש כאי״.
לקחה את הילד השני, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה לו ונתנה לו אותו.
לקח אותו והביא אותו אל אחיו.
אמר לאשה: ״הוי בתי, את הראשון הבאתי לך בן שנתיים וכעת מלאו לו ארבע שנים. קחי אותו לבית הספר הגדול, ואת השני שוב למדי כאן, וכל הוצאותיו עלי. קני להם כמה שיתכסו ובמה שיפרשו,( סדינים ) ואוכל של עשירים, ולבוש של עשירים, ובל מה שעושים העשירים תעשי להם. והיי סבלנית אתם, ואל תגלי להם שהם אחים. הניחי להם לגדול בלי שידעו שהם אחים.״
איוא משא. האכדאב עמלת,
איוא רפ(ד)ת עאוד ת־תולד. יאללהּ; תלאתה שחם, תלאתה וחם, תלאתה מ(ד)ת אידּהא ל(א)לחבל, קאלת: ״א פכּאכּ (א)לוחאיל פכּ וחאילנא״.
ול(ד)ת ואחד(א)לבנת ת־תד׳ווי כיר וכיר מנּהא
איוא ת־תחש (הא) דיכּ (א)לבנת ותקול (אל)תשעה ג'דא. הא־הייא לבשת־להא הא־הייא ג'שלת־להא; הא־הייא עבאתהא ת־תפייש ביהא הא־הייא, הא־הייא, הא־הייא, חתא ופאת עאוד עאמאין.
טוב, כך עשתה.
טוב. נכנסה האשה שוב להריון. שלושה — ייחום, שלושה — השמנה, שלושה — הושיטה ידה לחבל, הוי המציל מצרות הצל אותה מצרותיה.
ילדה בת אחת מזהירה יותר מאמה.
קשורה לבת הזאת ואומרת: ״מחר תשעה באב.״״ הנה הלבישה אותה, הנה רחצה אותה, הנה לקחה אותה לטייל, עד שמלאו לה שנתיים.
ופאת עאמאין. ואחד(אל)נהאר הייא עאוד גאלשה והווא ז׳א ת־ידק. קאלת: ״שכון?״
קאל־להא: ״חל, האד( אל)נובה לכּלּ אכּפש מן (אל)נובאת כּאמלין! האד(אל)נובה חב יעטי (א)לעמר חתא פ־(אל)טריק״. —
״א ידוורוהא, יחיירוהא, יקררבוהאו״ קאלתלו: ״עלאה מא משיתי־ש ללטביב?״
קאל־להא: כופת נקול־לו שי כּלמה אוכרא יקול־לי שי כּלמה אוכרא״. קאלת־לו: ״גייר שיר, (א)לּי קאל־לכּ, אילא קאל־לכּ חתא יאנא תדבחני ותשרב (אל)דם דיאלי תברא (א)נעטיהו־לכּ״.
מלאו לה שנתיים, יום אחד היא שוב יושבת ובעלה בא ודופק. אמרה: ״מי?״
אמר: ״פתחי, הפעם הזו גרועה מן הפעמים הקודמות. הפעם כמעט ומתי בדרך.״
- ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך.״ אמרה לו: ״למה לא הלכת לרופא?״
אמר לה: ״פחדתי לומר לו, שמא יאמר לי שוב מה שאמר לי בפעמים הקודמות.״
אמרה לו: ״רק לך, מה שיאמר לך תעשה. אם יאמר לך, שחט גם אותי ושתה את דמי ותבריא. אתן לך אותו.״
משא עאוד גלש מעא סחאבּו ת־ילעב ת־יד׳חכּ ת־יהדר פ־(א)להרי דיאלו חתּא ופא נסּ שאעה ז׳א. קאלת־לו: ״אש קאל־לכּ?״
— ״אש יקול־לי א־בנתי? קאל־לכּ עאוד אילא ענדי שי בנת או שי ולד, (א)נדבחו ו(א)נשרב (אל)דם דיאלו ו(א)נדהנו ביה ו(א)נברא״.
קאלת־לו: ״הא הייא מדוורה מקררבה עליכּ. ג'יר תבּקא (א)נתי עאיש״.
הלך. שוב ישב עם חבריו, משחק, צוחק מדבר בחנות שלו עד שחלפה חצי שעה. חזר. אמרה לו: ״מה אמר לך?״
- ״מה יאמר לי, הוי בתי? אמר, שאם יש לי איזו בת או איזה בן אשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואבריא.״
אמרה לו: ״הנה היא מסובבת ומוקרבת תמורתך, רק הישאר אתה חי.״
ג'שלת־להא, (א)לבשת־להא ובאשתהא (א)למג'בונה באשתהא זוז׳ ד־(אל)בושאת עטאתהא־לו עבאהא. כלטהא עלא כואנהא.
רחצה אותה, הלבישה אותה את לבושה, מסכנה, נשקה אותה שתי נשיקות ונתנה לו אותה.
לקח אותה אל אחיה.
קאל־להא ללמורה: ״האדי, תכון (א)עז מן האד (א)לולאד כּאמלין״. מן האד(א)לולאד כּאמלין״. ת־יג'ית־להא התא מא יראוה־ש (א)לולאד. — ״האדאכּ דאבא ופא שת־שנין. האדא ארבע שנין, האדי בנת עאמאין. ודאבא הא הומא. (א)לּי סרפתי עליהום, ואככא תסרף עליהום מיאת מיאת אלף לירה פ־(אל)שהר, (א)נעטיהו־לכּ״.
— איוא, באש (א)לולידאת באש (א)לבניתה.
ומא תקול־ש הייא (א)כתהום, מא תקול־ש לחתא ואחד שי באש, ואחד כא ואחד. הניהום יכּברו בינאתהום האכּדאכּ״.
אמר למורה: ״זו תהיה היקרה ביותר מכל הילדים.״ היה קורא למורה, כשהילדים לא ראו אותם: ״הראשון מלאו לו שש שנים, השני — ארבע שנים והילדה בת שנתיים. מה שתוציאי עליהם, אפילו מאה אלף לירות בחודש, אתן לך.״
טוב. נשק לילדיו ונשק לבתו.
- ״אל תאמרי להם, שהיא אחותם, אל תגלי להם שהם אחים. הניחי להם לגדול בלי לדעת זאת.״
איוא ז׳א פ־חאלו עטאתו עאוד(א)כל, פטרו, רקדו, ג'שלו, משאו תשאראו פ־ (אל)טובוס חתא (אל) תמניה ד־(אל)ליל עאד ז׳א.
טוב, חזר. הגישה לו אוכל, אכלו, ישנו, התקלחו ונסעו לטייל באוטובוס עד שמונה בלילה. חזרו.
איוא מא שכּ מא הנאכּ, כּבר(א)לולד ופא תלת־אעש (א)לעאם (א)לולד (אל)לולי.
ואחד(אל)נהאר משא, מא ז׳א־ש יפטר. ז׳א פ־(א)לעשייה ז׳אב־להא כנשה ד־(אל)חלאואת. קאלת־לו: ״פאין כּונתי? עלאה מא ז׳יתי־ש תפטר?״
קאל־להא: ״ואחד(א)ליהודי ת־(א)נערפו ומשית (א)לואחד (א)למילה די־ואחד(אל)תּפילים, (אל)תּפילים דיאלו, עמל(אל)תּפילים לבנו ומשית ללמג'בון דרוויש, ועבית־לו שי פלישאת
או…״ קאלת־לו: ״עלאה מא עביתיני מעאכּ?״
קאל־להא: ״אש(א)נעביכּ ג'יר(א)לכלא. שאכּן פ־ואחד אל־מושב מא מז׳יאנ־ש; אנא ראז׳ל כּיף מא כּאן. (א)נתי, מעא מן תגלש? מעא (א)למשלמאת? מעא(א)ליהודיאת?!״
עטא־להא(הא)דיכּ (א)לכנשה ד־(א)לחלאואת הווא עמל(אל)תפילים לבנו (אל)כּביר (אל)לולי יאללה יאללה, יאללה.
- טוב, חלפו שנים. גדל הילד ומלאו לבכור שלוש־עשרה שנים.
יום אחד לא חזר הבעל לאכול בצהריים, חזר בערב והביא לאשתו שקית עוגיות. אמרה לו: ״היכן היית? למה לא באת לאכול ארוחת צהריים?״
אמר לה: ״יהודי אחד, שאני מכיר, הזמין אותי לבר־מצווה של בנו, והלכתי אליו, המסכן והעני, והבאתי לו קצת כסף…״
אמרה לו: ״למה לא לקחת אותי אתך?״
אמר לה: ״לשם מה אקח אותך? המקום מקום שממה. הוא גר באיזה מושב לא יפה. אני גבר, אך את, עם מי תשבי? עם הערביות? עם היהודיות?״
נתן לה את שקית העוגיות. והוא עשה בר־מצווה לבנו הגדול, הבכור.
האכדאב עאוד־תאניכּ ופא תלת עש(ר) (א)לעאם, עמל־לו (אל)תּפילים מא ז׳א־ש עאוד יפטר. קאלת לו: ״פאין כונתי?״
קאל־להא: ״ואחד (א)ליהודי אכור עמל (אל)תּפילים לבנו, ומא ענדו־ש (א)למג'בון ועבית־לו שי פלישאת ודאבא ת־יקול־לי: האכּ האד(א)לחלאוואת עביהום (א)למראתכּ חתא תדוקּהום׳״.
עבר זמן. לבן השני מלאו שלוש־עשרה שנים. ערך לו האב בר־מצווה. שוב לא בא לאכול בצהריים. אמרה לו: ״היכן הייתה?״
אמר לה: ״יהודי אחד עשה בר־מצווה לבנו, ואין לו אמצעים למסכן. נתתי לו קצת בסף, והנה הוא נתן לי את העוגיות האלה ואמר: ׳קח אותן לאשתך שתטעם מהן׳.״
איוא מא שכּ מא הנאכּ, כּבר(א)לולד, כּברת (א)לבנת ופאת שבעתעש(ר) (א)לעאם. בנאת (א)לחדית ד׳גיה ת־יכברו. ופאת שבעת־עש(ר) (א)לעאם, ת־יראהא, ואחד(א)לבנת, (א)כיר ו(א)כיר מן אומהא.
קאל־להא: ״א־בנתי! (א)נתי עזיזה עלייא. ו(א)נקול־לכּ ואחד (א)לכּלמה, אבל- מילה זו נאמרה בעברית על ידי המספרת – מא תפקע־ש״.
קאלת־לו: ״מא (א)נתפקע־ש, אש מא קולתי־לי מא (א)נתפקע־ש״.
קאל להא: ׳׳(א)לולידאת די כּאנו, עבאהום (אל)להּ ודאבא חבת (א)לולידאת ואש אנא תאז׳ר קדּאש — (א)נהוא וגדא ימות וּמא ענדו חתא מן יחכּם האד (א)לפלוש דיאלו, והאד (אל)שי דיאלו״.
קאלת־לו: ״ב(א)לפרחה, אנא (א)נמשי (א)נבטבהא־לב ו(א)נז׳וזהא־לב או־(א)נעמל־לב בל־שי או־(א)נעמל לב אנא. גיר וררי־לי(א)לבנת(א)לי חבתי, אנא(א)נכטבהא־לכּ״.
קאל־להא: ״(א)נעביכּ חתא לפמ (א)לדאר אנא מא(א)נדכל־ש מעאכּ (א)נעביכּ חתא לפמּ (אל)דאר. ואחד(א)לבנת ת־תדכל מעא ואחד (א)למרא מזיאנה, בנתו ת־תדכל מעא ואחד(א)למורה מזיאנה. האדיכ הייא(א)לי חבּת. קול־להא תעטיחא־לכּ לואחד(א)ליהודי ת־תערפו תאז׳ר קדאש (א)נהווא ומא תזיד־לכּ לא פלוש לא חתא חאז׳א, תרפדהא פ־(א)לכּשווה די עליהא, עריאנה״.
טוב, חלפו שנים. הילד גדל, הילדה גדלה, מלאו לה שבע־עשרה שנים (הבנות בסיפורים גדלות מהר*). מלאו לה שבע־עשרה שנים ואביה רואה שהיא יפה יותר מאמה.
אמר לאשתו: ״הוי בתי, את יקרה לי ועלי לומר לך דבר מה, אך אל תכעסי.״
אמרה לו: ״לא אכעס. כל שתאמר לא אכעס.״
אמר לה: ״הילדים שהיו לנו לקחם אלוהים ואני מתאווה לילדים. אני עשיר כל־כך, ואם אמות מחר לא יהיה מי שיירש את כספי ואת רכושי.״
אמרה לו: ״בשמחה. אני אלך לשדך לך אשה, ואשיא לך אותה, ואערוך לך חתונה, אני עצמי. רק הראה לי את הנערה שאתה רוצה בה, ואני אלך לשדך לך אותה.״
אמר לה: ״אקח אותך עד לפתח ביתה ואני לא אכנס אתך. אקח אותך עד לפתח הבית, ושם תראי נערה אחת נכנסת עם מורה (בתו!״). את זו אני רוצה. אמרי לה, שתתן לך אותה בשביל יהודי אחד שאת מכירה, עשיר מאין כמוהו, ולא תוסיף לך לא כסף ולא כל דבר אחר. קחי אותה בשמלה שעליה.״
וררא־להא (אל)דאר משאת דכלת. ת־יראוהא משנשלה ב(אל)דהובאת ו(הא)דאכ (אל)זין די עטאהא מולאנא קליל. קאמת (הא)דיכ (א)למורה ת־תבאוש מעאהא עלא (אל)שלאמה עלא (אל)שלאמה, אש חבתי אש ג'ייר־לכ כאטרב, עלא־ש ז׳יתי (א)ליום?״
קאלת־להא: ״א־בנתי, קאלו־לי ענדב ואחד (א)לבנת כבירה ומזיאנה, ודאבא תעטיהא־לי. ואחד (א)ליהודי ת־יז׳ינא ומא תזיד־להא לא. פלוש לא חוואיז׳ לא חתא חאז׳ה. (א)נרפדהא עריאנה״.
קאלת־להא: ״נאכו(ד)־באשכ (א)נעטיהא־לכ תכון לכ מתעלמה, מושי אילא תזווז׳הא־לו״. קאלת־להא: ״דאכל (אל)זמעה, (אל)רראחה. דאבא, (א)נמשי מן דאבא ואנא (א)נקד׳י. דאכל (אל)ז׳מעה תכון (אל)רראחה״. קאלת־להא: ״ואככה״.
הראה לה את הבית. הלכה ונכנסה. ראו אותה עדויה בזהב, והיופי שהעניק לה אלוהים — מועט. קמה המורה, מתנשקת אתה: ״בואך לשלום, בואך לשלום, בואך לשלום. מה רצית? מה הרע את מצב רוחך? למה באת היום?״
אמרה לה: ״הוי בתי, אמרו לי שיש לך בת גדולה ויפה, ועתה תני לי אותה בשביל יהודי אחד, מכר שלנו ועשיר, ואל תוסיפי לה לא בגדים ולא שום דבר אחר. ניקח אותה עירומה.״
אמרה לה: ״יחולו עלי צרותיך. אתן לך אותה אפילו למשרתת, ולא כדי שתשיאי לו אותה.״
אמרה לה: ״באמצע השבוע תיערך החופה. כעת אלך ואכין את החופה.״
איוא משאת ז׳יירת, חדקת, כייטת, חכּת(אל)לואני, מא הנאת… עמלת (א)לחלאואת, מא הנאת מא עמלת.
טוב. הלכה, סיידה, תפרה, שפשפה את הכלים, לא הותירה דבר. לא הותירה דבר לעשותו. הכינה הכל לליל הכלולות.
לילת(אל)רראחה מא בקא־ש, (אל)רראחה טבכת כל־שי איוא (א)לבנת ז׳את. עאם הוא, לבש (א)לחואיז׳, לבש (אל)סאבון ז׳א(א)בוהא ב(אל)בלול וב(א)לכשווה (א)לביד׳א וקפוהא חדאה. ואחד(א)ליהודיה חאכמה (אל)שמאעה (אל)ניר. חאכּמאהא וראהא, ורא מראת (אל)תאז׳ר והייא תשעל־להא ואחד (אל)שניתפה פ־שערהא.
טוב. הנערה הגיעה.
הוא התקלח, התלבש. הביאו אותה עם הינומה ובשמלה לבנה והעמידו אותה לידו. יהודיה אחת החזיקה את הנר מאחורי אשת העשיר, והנה התלקח מעט משערה.
קאלת־להא: ״מראת (אל)תאז׳ר, מראת (אל)תאז׳ר, (אל)שמאעה משעולה — לכּ פ־שעארב, (א)לעאפיה רפ(ד)ת־לכּ פ־שעארכּ״. קאלת־להא: ״מושי(א)ל עאפיה רפ(ד)ת־לי פ־שערי (א)לעפיה רפ(ד)ת־לי פ־קלבי״.
אמרה לה: ״אשת העשיר, אשת העשיר, הנר נדלק בשערך, האש אחזה בשערותיך.״ אמרה לה: ״לא אחזה האש בשערי, אלא אחזה האש בלבי.״
היא קאלת (הא) דיכּ (א)לכּלמה וראז׳להא רפדהא, נז'ל מן עלא (א)למידה ורפדהאה עמלהא עלא כתאפו ת־ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח. קאל־להום: ״פאין הווא נסיבי די קאל־לי (א)נעטיה (א)לקנטאר ד־(א)למאל עלא (אל)סבר דיאלהא?״.
אך הוציאה מלים אלה, ובעלה ירד מעם השולחן ולקח אותה, הניח אותה על כתפיו והחל מסתובב אתה ורוקד, מסתובב אתה ורוקד, מסתובב אתה ורוקד.
וזרם הסיפור עם הנהר ונשארנו עם המכובדים.
אמר להם: ״היכן הוא חותני, שביקש לתת לו קונטר ממון עבור סבלנותה?
גייתו־לו. קאל־לו: ״(א)נעטיכ דאבא, (א)נזיד־לכּ שתה ד־(א)לקנאטר אוכרין ד־(א)למאל; שכּון די(א)נעבי־להא תלאתה ד־(אל)דרארי דיאלהא ויתקול־לי ידוורוהום עלייא ויקררבוהום עלייא?!״ איוא אז'י א־בנתי, הא(אל)זוז׳ ד־(אל)לולאד דיאלכּ. (אל)כנשה (אל)לולא די ז׳יבת־לכּ־ (אל)תפילים (אל)לולא, אלכנשא א(ל)תאניא ד׳ ז׳יבת־לכּ־(אל)תפילים (אל)תאניה והא בנתכּ הא הייא.
קראו לו.״
כשבא אמר לו: ״כעת אוסיף לך ששה קונטר ממון נוספים. מי האשה, שאקח ממנה את שלושת ילדיה ולא תבכה, ולא תזיל דמעה, ותאמר לי שיסובבו אותם עלי ויקריבו אותם תמורתי?! טוב, בואי, הוי כתי, הנה שני ילדיך. השקית הראשונה שהבאתי לך — מן הבר־מצווה של הראשון הייתה, והשקית השניה שהבאתי לך — מן הבר מצווה של השני. והנה בתך, הנה היא.
וגייתו ל(ל)חכם די חבּ יעטינא גיייתו־לו. קאל־לו: ״א־חאכם! ת־נחב מן אללה או־מנכּ תזיב־לי ואחד (א)לולד (א)למכייר די ענדכּ פ־(א)לקראיה ומזיאן ואככה מא יכּון ענדו חתא סולדי, ג'יר יכון מזיאן ומכייר ז׳יבהו־לי״.
וקראו לחכם שרצה לעשות לנו קידוש.״ קראו לו.
אמר לו: ״הוי חכם, אני רוצה מאלוהים וממך, שתביא אלי את הנער הטוב ביותר בלימודים והיפה ביותר. אפילו אם לא תהיה לו אגורה ויהיה יפה וטוב — הבא אותו אלי.״
ז׳אבוהו־לו זבד־לו כּשווה ז׳דידה. אלבשהא־לו ורווח מעא בנתו. והוא עבא מראתו או־משאו ללדאר ב־(אל)זג'ארית. איוא קאל להום: ״א־אולאד חלאבא!- שם מקום – דאבא שכּון לי רבח פיכּום? יאכּ האדא הווא (אל)סבר? אמא וחדא תסבר ותעטי־לכּ תלאתה ד־(אל)לולאד ותקול־לי ידוורוהום עלייא יקררבוהום עלייא, וילא חבתני חתא יאנא (א)דבחני! חבתו (א)כּתר מן האד (אל)סבר?! שכּון שי וחדא תעמל האכּדא?״
הביאו לו אותו.
הוציא לו חליפה חדשה, הלבישו לו אותה והשיא לו את בתו. והוא לקח את אשתו והלך לביתו בקריאות שמחה.
טוב. אמר להם: ״הוי בני חללאבה, מיהו זה שזכה בינינו? נכון שזוהי הסבלנות? איזו אשה תתן שלושה ילדים ותאמר: ׳יסובבו אותם עליך ויקריבו אותם תמורתך, ואם אתה רוצה גם אותי — שחט אותי.׳ האם אתם רוצים סבלנות גדולה מזו? איזו אשה תעשה כך?״
איוא עבאהא(הא)דאכּ (א)לוקת עאד רז׳ע הווא וייאהא פחאל (א)לעויתקה ו(א)לעז'רי וּ(אל)מחבה, וּ(אל)דניא, וּ(א)למפאיזה ובנתהא ז׳ווז׳ת (הא)דאכּ(אל)רב. שרא־להא דאר, שרא, להא(אל)ררחיל, שרא־להא כל־שי. אולאדו זיידהום ללקראיה (א)לכּבידה ת־יכלּס עליהום ותקאדאת (א)לחדיתה מעא (א)ללולד ובקינא מעא (א)לז׳ואד.
טוב, לקח אותה וחיו כזוג שזה עתה נישא, חיי אהבה ובילויים.
ובתה נישאה לרב. קנה לה האב בית, קנה לה רהיטים, קנה לה הכל. את ילדיו שלח ללימודים גבוהים ושילם עבורם.
וזרם הסיפור עם הנהר ונשארנו עם המכובדים.
מרדכי אלקיים-40 שנות ישוב יהודי בעזה-עדת הנוצרים בעזה
עדת הנוצרים בעזה
אם היתה זו אנטישמיות בעת ההיא, או שנאה עיוורת ליהודים, מכל מקום, הפצת שנאה נגד היהודים היתה נחלת הנוצרים בכל הארץ, למרות שהם עצמם היו שנואים על הערבים. הם עשו זאת בסתר ובעורמה וניסו להפנות את שנאת הערבים מעליהם ליהודים .
הניסיון להקים ישובים יהודיים בערים ערביות לא הפריע לערבים ולא עורר אצלם כל התנגדות לאומית. אדרבה, עשרות ערבים חיפשו ידידות עם היהודים העשירים והתחרו זה בזה בהצעת אדמה ליהודים, להחליף אדמתם המתה בכסף חי. כך עשו גם הנוצרים. אך למוסדות היהודיים לא היו המשאבים כדי לקנות את האדמות המוצעות. רוב רובם של הערבים שהציעו למכור אדמה ליהודים היו מחוגי האפנדים ואנשי הדת, שהיו גם המנהיגים בעלי ההשפעה על האוכלוסייה הערבית.
המנטליות של היהודים דמתה בכל לזו של הערבים, על כן לא עוררו אצל הערבים חשדות כלשהם. היה להם שם טוב כאנשים ישרים והגונים במסחר ובעניני כספים, יותר מהנוצרים, והיה מקובל וידוע כי אין שותפות טובה מהשותפות עם היהודים.
גורם נוסף שמנע את גלי השנאה המוסלמית נגד היהודים, היתה הקנאות הדתית המושרשת נגד הנוצרים מימים ימימה. קנאות זו היתה נרדמת ומתעוררת חליפות, כמו מחלה כרונית, והדבר הביא לכך שהנוצרים הסתופפו בשכונה מיוחדת כמו גיטו, ולא התערבו במוסלמים.
התישבות היהודים בעזה ובדרום העניקה הזדמנות לנוצרים לחרחר ריב בין היהודים והמוסלמים, בדרך המקובלת. מצד אחד התיידדו עם היהודים, ומצד שני הם הסיתו והלשינו באוזני הערבים על-ידידיהם היהודים, כי אלה באים לנשל את הערבים, והם עשו זאת על-אף שהיהודים התגוררו בבתיהם בשכירות.
בתי הנוצרים היו גדולים יותר ורוב היהודים בעזה שכרו בתים מהנוצרים. חרף טובת ההנאה שהיתה לנוצרים מהיהודים, הם חתרו נגדם. אולם, כל עוד לא נוסף רקע לאומני לחתירת הנוצרים לא היה קשה ליהודים להדוף אותה. היהודים היו אהודים על המוסלמים הדתיים, כיוון שהאמינו באלוהים ולא בצלב-העץ.
בכל זאת נהגו היהודים ב״כבדהו וחשדהו", ואימרות אזהרה מיוחדות היו שגורות אז בפי היהודים ובתודעתם, כגון: "אין אמונה בגוי אפילו ארבעים שנה בקבר"; "כבדהו וחשדהו"; "אל תעירו ואל תעוררו", ועוד כאלה מוסכמות שלכל אחת הקיצור שלה. והם חזרו עליהן מדי פעם, ושיננו אותן לבניהם.
כאשר מישהו התלהב מעיסקה שעמד לעשות עם ערבי, הזהירו אותו ב״אין אמונה". כאשר מישהו התלהב מאישיות של סוחר ערבי כלשהו, הזהירו אותו ב"כבדהו"; וכאשר נוצרה התמרמרות בציבור ורצון להתלונן על הערבים אצל השלטונות, הזהירו ב״אל תעירו" או ב״ישראל בטח ב-ה'.
חכם נסים היה מסביר לציבור, כי השנאה והקנאה הם לחם חוקם של הערבים והנוצרים, מאחר שאין בתורת הערבים ו"אהבת". הוא היה מזהיר שאם חס וחלילה יסיתו אותם לא יכיר שכן את שכנו, קרוב את קרובו ואפילו אח את אחיו. הם אינם יודעים לאהוב, היה אומר, גם אינם מחנכים לאהבה. בשום מקום בקוראן אין "ואהבת". מטבעם הם אפופי שנאה גם בינם לבין עצמם, ויותר מזה לזרים.
אמנם יש בתוכם גם מתאפקים המפגינים פחות שנאה לנוצרים וליהודים. אולם יש גם שנדלקים מהר, לכן"אין אמונה", ובעיקר"אל תעירו".
היהודים היו מסבירים, בכל הזדמנות, בהיותם מיעוט בעזה, בבאר-שבע וברוחמה, שהערבים דומים לחבית אבק שריפה. גפרור קטן ידליק אותם. והגפרור בידינו.
הנוצרים, שהכירו את הערבים יותר מהיהודים, חשבו אחרת. הם לא יכלו להפסיק את פולחנם ואת תהלוכתם הדתית עם צלב-העץ, אבל לאחר-מכן ניסו לפייס אותם בדברי כניעה וחנופה. מדי שנה ניסו להפנות את שנאתם אל היהודים. הם עוררו את קנאת הסוחר הערבי בסוחר היהודי, והסיתו את בעל המלאכה הערבי בבעל המלאכה היהודי כגוזל פרנסתו. למרבה המזל לא תמיד הצליחו, ולא פעם הפילו את עצמם לבור שכרו ליהודים. המוסלמים לא האמינו לנוצרים ואמרו: "אלה הם נחשים ארסיים שזוחלים מתחת לתבן, אם לא תרגיש בהם הם יקישו אותך".
יהודי עזה לא השלו את עצמם ולא סמכו, לא על אלה ולא על אלה. הם נהגו על-פי העקרון של "לא מדובשם ולא מעוקצם".
Guy Knafo L'Alliance de Casablanca
Guy Knafo
L'Alliance de Casablanca
Je n'ai fréquenté l'Alliance à Casablanca que pendant deux périodes ; en 1933 (j'avais 6 ou 7 ans) et pendant quelques mois seulement. Mon père étant fonctionnaire aux services municipaux, il a pu me faire entrer au lycée, où je suis resté jusqu'en 1942. Vichy nous a fichus à la porte !
Mes quelques mois dans les petites classes m'ont laissé des de profonds souvenirs. Le directeur de l'école était une femme de petite taille, un peu épaisse, avec une voix qui retentissait d'un bout à l'autre de l'école ! Elle avait une réputation affreuse ! Tout le monde la craignait ; c'était Mme Tadjouri. Son mari était aussi directeur avec un titre assez important. Aussitôt la rentrée des classes annoncée par la cloche, tous les élèves s'alignaient devant leur classe. En attendant l'inspection par Mme Tadjouri. Elle inspectait toutes les classes, élève après élève ! Et si quelque chose ne lui convenait pas, on pouvait entendre ses cris de loin. L'inspection comportait les ongles, la tête, le tablier et les chaussures ! Quelle corvée ! Malheur à ceux qui ne répondaient pas à ses critères ! C'était une claque sur la joue ! Personne n'y échappait ! Il va sans dire que nous avions une peur bleue, d'elle. Comme tout le monde, il a fallu que je me rase la tête ! L'Inspection le voulait.
Etre en retard était un risque ; car Mme Tadjouri était toujours aux aguets ! J'avais trouvé le moyen d'échapper à ce problème ; quand j'étais en retard, je demandais à ma mère de me donner un poisson, ou quelques légumes ! Et affronté par l'institutrice, je lui disais que j'avais perdu du temps en cherchant quelque chose pour la "leçon de choses" ! C'est ainsi que j'échappais aux remontrances de l'administration.
Nous avions un instituteur qui s'appelait-me semble-t-il- Monsieur Bensabbat, il enseignait l'hébreu ; et chaque jour il nous faisa:: répéter un passage qui ressemblait à une incantation. Ce passage que je ne comprenais pas, puisqu'il n'y avait pas de traduction. Ce passage je l'entends encore (maintenant que j'ai une base de Judaïsme assez maigre je l'avoue, je me souviens du texte : « Dieu a parlé à Moise… »).
Ce M. Bensabbat enseignait une autre matière (je ne me souviens plus de laquelle) et il avait l'habitude de donner des coups de bâton sur les mains et sur les pieds à quiconque créait des problèmes.
Voilà pour ma première rencontre avec l'École de l'Alliance.
Et voici mon expérience, 10 ans après, lorsque Vichy nous a forcés à retourner à l'Alliance.
Expérience merveilleuse qui m'a permis de rencontrer des amis superbes et d'apprendre à travailler.
J'ai plusieurs commentaires à faire à propos de mes professeurs : (Sutton en littérature et Arabe classique ; Sabetay en sciences, mathématiques, histoire juive ; Benarroya en musique et art, et Mme Ohio (mariée à un catholique) en histoire et géographie.
Tous professeurs extraordinaires, chacun avec ses dadas.
Mon dernier passage à l'Alliance (1942-43) a duré un an. J'en ai des
souvenirs très agréables : professeurs extraordinaires, élèves d'un niveau supérieur ; une année spéciale dans des conditions difficiles.
Nous arrivâmes à l'Alliance (la moitié de la classe) après avoir été exclus de nos lycées.
Arrivés à l'Alliance, nous sommes reçus avec beaucoup de dédain par les professeurs ! Ils nous faisaient sentir que nous étions inférieurs ; Ils ont même essayé de nous maintenir une année de plus au même niveau d'où nous venions !
Pour une raison que j'ignore, tout s'est arrangé. Donc nous voilà dans un système différent usant de méthodes différentes.
La classe est divisée en deux groupes : ceux qui venaient des lycées et ceux de l'Alliance. Durant des mois on nous le fit sentir.
Nos professeurs étaient tous de l'Alliance, à part Mme Ohio qui venait probablement d'un lycée de filles.
Monsieur Sutton, hautain, très imbu de ses connaissances littéraires. Il s'était marié avec l'une de ses élèves.
Nous étudiions à fond toutes les pièces de Racine. Il insistait pour que nous retenions par cœur vingt vers par jour, même les jours où n'avions pas littérature au programme ! Cent vers par semaine ! Et lors des contrôles trimestriels, il nous demandait de réciter quelques-uns des 1200 vers que nous étions supposés connaître par cœur !
Un fait amusant : dix ans après, je le rencontre à Paris. Et comme je ne suis plus son élève (j'ai choisi la carrière d'ingénieur), je lui demande la raison pour laquelle il nous forçait à apprendre par cœur une si grande quantité de vers ! Il a été indigné par ma question !
J'étais pourtant son meilleur élève en arabe classique. J'avais une concurrente en arabe ; une élève du nom de Dorfshneder, une bonne amie. Mais je la devançais d'un demi-point à chaque examen ! Au dernier examen, la même chose ! Elle se mit à pleurer ! Alors M. Sutton lui augmenta sa note pour qu'elle puisse me devancer. Un homme très lettré, poète. Mais difficile à digérer.
- Sabetay avait une expression favorite : « Je vous casserais la tête contre le mur ! ». Au cas où nous ne faisions pas de problèmes extra !
Il était très fort en mathématiques, et il insistait pour que nous fassions tous les exercices du chapitre !
Pour toutes les autres matières qu'il enseignait, il se contentait de lire mot à mot dans les livres, et nous étions sensés le suivre. C'était une mauvaise méthode d'enseignement, mais malheur à nous si le lendemain nous ne connaissions pas à fond le sujet.
Malgré ses méthodes, il a réussi à nous inculquer les sujets qu'il enseignait. Un dimanche, après avoir étudié toute la journée, quatre de mes amis de classe et moi étions sortis pour une promenade. Pour notre malheur, nous apercevons au loin M. Sabetay, marchant dans notre direction. Instinctivement nous fîmes un détour pour l'éviter. Le lendemain, pendant le cours de math, vers la fin de la leçon, il s'adressa à nous, d'une voix pleine d'indignation.
« Comment avez- vous eu l'audace de vous cacher ! »
Il avait une manière d'enseigner que je n'appréciais pas ; pourtant les résultats prouvaient que sa méthode et ses menaces donnaient finalement de bons résultats.
Mme Ohio ne venait pas du même milieu. Très belle femme, élégante, sévère. Très éprise de l'histoire de France ; elle nous faisait apprendre tous les événements de la Révolution française ; toutes les dates ; toutes les guerres de Napoléon ! Les examens que nous subissions tous les trois mois, étaient souvent surprenants.
Un jour, quelques élèves avaient su que le sujet d'examen était sur son bureau et avaient réussi à le lire. Mme Ohio s'en était rendu compte. Elle était très vexée, et pendant des semaines elle entrait en classe en nous tournant le dos !
Il a fallu longtemps pour que les relations redeviennent normales. Evidemment, ses efforts ont donné des résultats extraordinaires lors de l'examen du brevet : toute notre classe a réussi et nous étions les mieux classés. Et cela grâce à tous ces professeurs que nous craignions tellement ! Il y avait encore M. Benarroya qui enseignait la musique et l'art. Je lui dois de pouvoir faire de la peinture sans trop de don il est vrai. Il y avait enfin Mademoiselle Afriat en anglais. Je n'arrivais jamais à comprendre ses dictées !
Un jour, à Long Island, j'attendais qu'un ami me rejoigne. Et…qui arrive devant moi sur une bicyclette ? Mademoiselle Afriat ! Je ne l'ai pas arrêtée !
Voilà quelques anecdotes de mon court passage à l'Alliance, avec des bons souvenirs de mes compagnons de classe et de mes professeurs, même si je n'étais pas toujours d'accord avec leurs méthodes.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-רבי דוד אלקאים- יוסף שטרית
נספח ב
שלושה שירים משכיליים לאומיים לר׳ דוד אלקאים
שלושת השירים התפרסמו לראשונה בצורתם זו במאמרי שיטרית, ההשכלה.
- שיר על החכמה וההשכלה
- שיר על קוצר השפה
- שיר על פעמי הגאולה והציונות
שיר על החכמה וההשכלה
פרק ראשון של השיר…המשך יבוא
הכתובת: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר״.
סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא
פמוהזתי״ (שירי דודים, עמי 166-164).
1 אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה בִגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִי
[מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בִינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ אוֹר
[זֹורַחַת.
כְּבוֹא עִיר מִקְלָט בוֹאִי בָהּ חָשַׁבִתִּי, / בִּקַּשְׁתִי וּמָצָאתִי, / לוּלֵא כִי
[יַעְרָהּ עִיר נִדַחַת.
יוֹמָם וָלַיָּלה תוֹךְ יַעְרָהּ טָבַעְתִי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִי; / תִּקְוָתִי בִי
[רֶקָח מֶרְקַחַת.
לחרבא
עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִי בוֹ מִבְטָחִי,
עוֹז שַׂמְתִי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְפוֹרַחַת.
מקורות וביאורים
1 – אמרתי… מתלקחת: המשורר מתאר את התלהבותו והתפעמותו הכפייתית כמעט מספרות החכמה וההשכלה, עד כי הפך עיסוק זה לעיסוקו הבלבדי; אמרתי אחכמה: על פי ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז, כג): בגללה אצתי: השווה ״לא אצתי מרעה אחריך״ (ירמיה יז, טז); חמדת לבבי זרתי: כוונתו של המשורר כנראה להזנחתו הזמנית של לימוד התורה כדי להתמסר לספרות החכמה וההשכלה – על דרך ״רוחי זרה לאשתי״ (איוב יט, יז)! אשה בקרבי מתלקחת: על פי ״ואש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט, כד).
2 – קצור קצרה… אור זורחת: חוסר הידיעה המלא שבו היה נתון כשהתחיל בעיסוקו גרם לו התרוצצות בלתי פוסקת להכרת הדרך שתוציא אותו מחשכת בורותו; קצור קצרה בינתי: על פי ״הקצור קצרה ידי מפדות ?״ (ישעיה נ, ב): קדם ואחור רצתי: על פי ״אחור וקדם צרתני״ (תהלים קלט, ה); איזה הדרך אור זורחת: על פי ״זרח בחשך אור לישרים״ (תהלים קיב, ד ) , ״וזרח בחשך אורך״ (ישעיה נח, י): איזה הדרך: על פי ״אי־זה הדרך ישכן אור״ (איוב לח, יט).
3 – כבוא עיר… עיר נדחת: ברוב התלהבותו חשב המשורר שהעיסוק בספרות החכמה וההשכלה יביא לו את השקט הנפשי שהוא ביקש בחיפושיו האינטלקטואליים, אך הייתה זאת אשליה בלבד, שכן ממדיה של החכמה רחבים והשגתה קשה ומייגעת: כבוא עיר מקלט: על פי ״לנוס אל עיר מקלטו״ (במדבר לה, לב): בקשתי ומצאתי: על דרך ״בקשתיו ולא מצאתיו״ (שיר השירים ג, א, ב), ״בקשתיהו ולא מצאתיהו״ (שם ה, ו).
4 – יומם ולילה… רקח מרקחת: למרות מאמציו הנמשכים והבלתי נלאים של המשורר לחדור לעולמה המפתה של החכמה ולשקוע בתוכו הוא נחל רק מבוכה ומפח נפש: תוך יערה טבעתי: על דרך ״ויטבל אותה ביערת דבש״ (שמואל א יד, פז): אך ערפל החתלת׳: על פי ״ענן לבושו וערפל חתולתו״ (איוב לח, ט) רקח מרקחת: על פי ״רקח מרקחת מעשה רקח״ (שמות ל, כה). רפרן: ענף ערכה… כפורחת: עם ישראל פיתח תחום אינטלקטואלי חדש, שהמשורר התמסר לו כל כולו, נתן אותו בראש כל מעייניו וחשב אותו למקור כוח הולך ומתגבר: בו אזרתי: החזקתי והתחזקתי, על דרך ״לבש ה׳ עז התאזר״ (תהלים צג, א); בו מבטחי: על פי ״ביראת ה׳ מבטח עז״ (משלי יד, כר); כפורחת: על פי ״והיא כפרחת עלתה נצה״ (בראשית מ, י).
נֵר צֶדֶק לְעֻומָּתִי / בְּעֵת נִדְרֶשֶׁת,
תּוֹרֶה דֶרֶךְ חֶשְׁכָּתִי, / כֹּחַ לוֹבֶשֶׁת.
תָּגֵן לִי וְּלְחַטָּאתִי, / חִישׁ מְקוֹשֶׁשֶת.
יוֹמִי וְלֵילִי טִפַחְתִּי רִבִּיתִי, / כְּשׁוֹשַנָּה יָרַחְתִי; / קראתיה לב מְשַׂמַּחַת. נפשי ממרבית אהבתהּ נַחֲלֵיתִי, / עֲלֵי עַרְשִׂי נרדמתי, / כָּלְתָה רוחי
[רַבָּה נִזְנַחַת.
10 ואם רחוקה היא בָה הִתְבוֹנַנְתִי, / אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: / מְקוֹר הָבֵין
[אַיֵּה לָקַחַת
מקורות וביאורים
נר צדק לעומתי: על פי ״נר לרגלי דבריך״ (תהלים קיט, קה)! בעת נדרשת: על פי ״ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה״ (קהלת א, יג).
תורה דרך חשכתי: על פי ״יהי דרכם חשך וחלקלקות״ (תהלים לה, ו): כח לובשת: על דרך ״צדק לבשתי וילבשני״ (איוב כט, יד), ״והוד והדר תלבש״ (איוב מ, י).
תגן ל׳ ולחטאת׳: תגן עלי מפני חטאי ופשעי, כנראה על פי ״ונסלח לו מחטאתו אשר חטא״ (ויקרא יט, כב): חיש מקוששת: צירוף קשה להבנה – אולי: החכמה גורמת להשגה מהירה של תוצאות, כמקושש המיומן, או: אוספת אליה חיש מהר.
יומי ולילי… לב משמחת: המשורר מתאר את התעסקותו המוגברת בחכמה ובהשכלה, שהגיעה כמעט לידי התמכּרות; יומי ולילי: על פי ״ויום ולילה לא ישבתו״ (בראשית ח, כב); טפחת׳ רביתי: על פי ״אשר טפחתי ורביתי״ (איכה ב, כב); כשושנה ירחתי: הדפתי ריח כשושנה, היינו קרנתי מאושר; ירחתי במקום ״הרחתי״ ־ מחידושיו של רד״א, על פי ״אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה״(שמואל א כו, יט); קראתיה לב משמחת: על דרך ״ויין ישמח לבב אנוש״(תהלים קד, טו) ועל פי ״אהב חכמה ישמח אביו״(משלי כט, ג), ״חכם בני ושמח לבי״(משלי כז, יא).
נפשי… רבה נזנחת: העיסוק בחכמה ובהשכלה ריתק אותו כל כך, עד שזה השפיע לרעה על בריאותו: נפשי… נחליתי: על דרך ״ואני דניאל נהייתי ונחליתי ימים״(דניאל ח, כז): גוף ראשון במקום גוף שלישי לאחר ״נפשי״ – על דרך ״נפשי אויתך בלילה״(ישעיה כו, ט), ״נפשי בתוך לבאים אשכבה״(תהלים נז, ז); ממרבית: מרוב, על פי ״לא הגד לי חצי מרבית חכמתך״(דברי הימים ב ט, ו); עלי ערש׳ נרדמתי: על דרך ״בדמעתי ערשי אמסה״(תהלים ו, ז): כלתה רוחי: על פי ״מהר ענני כלתה רוחי״ (תהלים קמג, ז), ״נכספה גם כלתה נפשי״ (שם פד, ג): רבה נזנחת: על פי ״למה ה׳ תזנח נפשי״ (תהלים פח, טו), ״ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה״(איכה ג, יז).
ואם רחוקה… איה לקחת: אולם ככל שהעמיק המשורר לחדור לעומקן ולפשרן של החכמות החדשות, כן רבו תסכוליו והתלבטויותיו: ואם רחוקה היא: על פי ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״(קהלת ז, כג): בה התבוננתי: על פי ״התבוננת עד רחבי ארץ״(איוב לח, יח): מקור הבין איה לקחת: על דרך ״והמה רעים לא ידעו הבין״(ישעיה נו, יא).
מסמטאות המלאח-ספורים עממיים של יהודי מרוקו – יעקב אלפסי
פרוזדור לסיפוריס
לקט הסיפורים והמעשיות שבקובץ זה הוא אך מִזְעָר מים הסיפורים שסופרו בקהילתנו, קהילת אָזִימּוּר. הזמן שנקף רק השביח את טעמם כיין המשומר. הסיפורים עוסקים בקשת רחבה של נושאים, ומשקפים תקופות שונות בחיי הקהילה והעדה. חלקם מנציח את נצחון הטוב על הרע והצדיק על הרשע, וחלקם מפגיש אותנו עם רעיונות נשגבים של יושר אל מול עלילות גבורה ותעוזה. מהם סיפורי נשים ומהם סיפורי גברים.
סיפורי נשים
סיפורי נשים הם בעיקר מעשיות קסם שיש בהן יסודות על טבעיים ומקורן לוט בערפל, שלא קשה להישבות בקסמן, כאשר כל מספרת תורמת חלקה לגרסתה. אלו סיפורי הרפתקאות על אבירים נועזים שנלחמו בשדים, כמפלצות ובאיתני הטבע ויכלו גם יכלו להם. סיפורי הנשים דנים באהבה בין נסיך לנסיכה או בין צעיר פשוט לנסיכה (הבדלי מעמדות) שמעשה גבורתו מזכים אותו באהבתה. לנו הילדים היו הסיפורים יסוד מחנך דרכם ספגנו ערכים יהודיים ואנושיים, נורמות חברתיות לחיי אמת בקהילה ומסורתה.
נשות העיירה, שלא עבדו מעולם מחוץ לביתן, הקדישו את מרבית זמנן ודאגתן לבני המשפחה. השעות הארוכות של ישיבה משותפת בבית חצרים אילצה את הנשים לפתוח בשיחה ולהג ובעיקר לספר מעשיות, אגדות וסיפורים אישיים כדי לשבור את השגרה סביב קרש הכביסה וסביב אבן הריחיים.
הנשים הזִימוּרִיוֹת ציינו במיוחד את שעות המנוחה של שבת אחה״צ לאחר אכילת ה״שְחִ׳ינָה״ – חמין, כאשר נהגו לצאת לשמש החמימה,
לשמוע ולספר סיפורים, בעיקר עם שכנותיהן המוסלמיות עד רדת החשיכה. חלקן של הנשים היה בחברת גומלי חסדים והישיבה הממושכת ליד מיטת הנפטר תרמה אף היא לכך.
סיפורי הגברים
סיפורי הגברים הם אגדות שנשאבו משני מקורות, ישראל וישמעאל. ממקורות ישראל נשענות על אגדות שמקורן התורה, התלמוד וחיי יום יום בקהילה. ממקור ישמעאל, הן אגדות היונקות מרבדים חברתיים הנשענים על מתח בין דתי, ועל דו קיום בין צדיק לרשע, ובין חזק לחלש.
הסיפורים סופרו בחוג המשפחה, בחגיגות ברית מילה, בשמירה על היולדת, בניחום אבלים, בביקור חולים, בחגים, בימים טובים ובשבתות, בעיקר לאחר ארבע הסעודות ובמסעות הגברים אל השווקים ובחזרה מהם.
האגדות נסבו בעיקר אודות צדיקים ונפלאותיהם.
לכל חג היו סיפורים, אגדות ומעשיות משלו. למשל: חג הפורים אופיין באגדות שתכליתן עימות בין יהודים וגויים ועל־ידי הצגתן המחישו לנו, הילדים, את סיפור המגילה ואת הדמויות של מרדכי והמן. בחג הפסח סיפרו לנו אגדות, שתכליתן דמותו ההרואית של אליהו הנביא, ולהבדיל, בעתות אבל ומצוקה, שמענו אגדות שתכליתן קדושים וקברי קדושים יהודים והניסים שהתרחשו בהם.
זכורים לי לילות החורף הארוכים והקרים, בעודי רך בשנים, כשאני מכורבל בשמיכה ומרותק לסיפורים מפי אמי ואבי אסתר ושמעון אלפסי, זכרונם לברכה. בשלב מסוים מצאתי עונג בהאזנה לסיפורים הללו, שהיו בהם לא רק מקור לבילוי זמן פנוי ולקטילת השעמום, אלא גם נעימות ומתיקות. ותמיד בתום הסיפורים שאלתי את עצמי מיהו זה אשר שזר בחוכמה סיפורים אלה בלבי.
בסוף שנות השבעים, עם פטירתו של אבי ז״ל בערה בקרבי התחושה שעלי להזדרז וללקט סיפורים, אגדות ומעשיות שכה אהבתי לשמוע. ידעתי שהשעה דוחקת ורבים וטובים מן המסרנים אינם בין החיים. איתרתי אותם במקום מושבם, גברים ונשים. כשפע המים הזורמים בנהר אום א־רביע, הסמוך לאזימור, כן שפע הסיפורים.
הסיפורים מתחילים ומסתיימים בנוסח קבוע: ״כָּאן אַלָלהּ פְכְּל מְכָּאן, מָא חְ׳לָא אָרְד וָולָא מְכָּאן, חְתָּא כָּאן״, ופירושו: אלוקים היה בכל מקום ולא הותיר לא ארץ ולא מקום עד שהיה – ומעשה שהיה כך היה.
ומסתיים ב: ״חְדִיתְנָא מְשָאת מְעָא וָואד אֵלְוָואד אוּחְנָא בְקִינָא מעא אָלְזְ׳וָואד״, ופירושו: סיפורנו זרם לו בנהרות אדירים ואנחנו נותרנו בין אצילים (עם בני שכונתנו).
הסיפורים נרשמו כלשונם בערבית יהודית מוע׳רבית – דיאלקט המורכב בעיקר מערבית מקומית השזורה במלים או במשפטים עבריים או ספרדיים כדי להקשות על בני־דודינו אשר היטו אוזן לשיחות רכיל.
בעזרת בני משפחתי ובני הקהילה, ובעידודו של פרופ׳ דב נוי, רשמתי והעלתי את הסיפורים על הכתב. מאה וארבעים סיפורים וסיפור הנכללים באסופה זו נרשמו בישראל מסוף שנות השבעים ואילך מפי אחד עשר גברים ונשים, רובם באים בימים.
רוב הסיפורים אצורים ב״ארכיון הסיפור העממי בישראל״ (אסע״י) באוניברסיטת חיפה, יחד עם כעשרים ושניים אלף סיפורים אחרים מעדות ישראל.
קודים אופייניים ליסיפורים
בבדיקת מאה ארבעים ואחד סיפורים שסופרו על־ידי אחד עשר מספרים ומספרות מקהילת אזימור, בלטו סיפורים שהם מעשיות, שאינם מעוגנים לא בזמן ולא במקום. רוב המעשיות הן מעשיות מוסר, כלומר, הן נשענות על ערכים חברתיים כמו מתן צדקה, כיבוד אב ואם, חזרה
בתשובה, חשיבות מלאכת יד, פרנסה, סיפורים העוסקים בגורל ובמזל ואחרים הנשענים על יסודות על טבעיים (פרקים ״פלאי פלאים״, ״משפט וצדק״ ו״מצוות וערכים״).
סיפורים שהם אגדות, כלומר סיפורים המעוגנים בזמן ובמקום וקבוצת הזיקה מאמינה בהתרחשותם. אלו הן בעיקר האגדות העוסקות בשבחם של חכמים וקדושים (סיפורים המופיעים בפרק ״שבחי צדיקים״).
הנושא העיקרי שבו עוסקים מרבית הסיפורים בפרק ״שכנים״, הוא מתיחות והתנגשות בין דתית ומתוכם יש לציין סיפור אחד בלבד העוסק במומרים (פח). במקביל לסיפורים העוסקים בעימות הבין דתי בולטים סיפורים שעיקרם העימות החברתי, כגון סיפורי עשיר ועני (טז, יז, יט, כ, לא, לג), תלמיד חכם ועם הארץ (מד). כמו כן מודגשת האשה בשני הקטבים, האשה החכמה והנאמנה מחד (לז, מ, מג), והאשה הבוגדנית מאידך (א, יב, טו).
בסיפורי ההומור בולטת דמותו של שְׁחָא – ג׳וָּחא השוטה, התם והערמומי. בתחום האמונה העממית בולטים הסיפורים העוסקים בשדים (ע, יט).
מלכים ורמי מעלה, שלהם השפעה על חיי יהודים, מופיעים ב – 18 סיפורים. מבחינת יחסי חיובי ושלילי של מלכים ורמי מעלה כלפי היהודים, יש יחס של שניים לאחד לחיובי.
אצל אחד עשר המספרים והמספרות בולט אחוז נמוך יחסית של סיפורי מלכים. הסיבה, קרוב לוודאי, נובעת מריחוקה של אזימור מהערים המלכותיות.
גיבורי הסיפירים
בארבעים ואחד הסיפורים הנכללים באסופה יש אגדות המכילות רמזים היסטוריים מעברם של יהודי מרוקו בכלל ויהודי אזימור בפרט.
במרכזן של כמה מן האגדות עומדים גדולי תורה וחכמים מקומיים שצמחו ב״ירושלים הקטנה״, כך כונתה קהילת אזימור בפי יהודיה.
הגיבורים המקומיים המופיעים בסיפורים ואלה המוזכרים באסופה הם: ר׳ אברהם מול אנס (סב, סג, סד, סה, סו, סז), ר׳ שלמה בל־חאנס (סח), ר׳ יוסי הגלילי, ר׳ אלישע בן־וואעיש (ע, עא, עב), ר׳ יעקב רווימי, ר׳ מימון הצרפתי, ר׳ יצחק פרץ, ר׳ אברהם בן־נתן (סט), ר׳ יעקב בן־עטאר, ר׳ סעיד בן־עטאר (עג, עד), ור׳ שמעון אלקיים (עה, עו, עז).
באסופה יש גם גדולי תורה וחכמים מהעיר אסווירה, המפורסמים בהם הם: ר׳ הדאן פינטו (נז) ור׳ חיים פינטו (נח, נט, ס, סא, סב). המספרת אסתר אלפסי ז״ל, אינפורמנטית מרכזית באסופה, היא ילידת העיר.
ראוי לציין כי מתוך אחד עשר המספרים, שמונה הם גברים ומתוך שלוש המספרות, אחת היא ערביה. כמו כן ניתן להבחין שהגברים נוטים לספר אגדות ואילו נשים נוטות לספר מעשיות.
לסיום, תודתי נתונה לכל אלה אשר סייעו בידי להוציא לאור ספר זה: ביתי – קיבוץ נתיב הל״ה, תודתי העמוקה לפרופ׳ דב נוי על סיועו ועידודו. למשפחתי, שתמכה בי לאורך כל הדרך. שלמי תודה לאור שהקלידה בסבלנות את כתב היד, לשרי דטנר על טירחתה בהגהה, למיכל פורת שאיוריה מעטרים את הספר. תודתי שלוחה גם לדוד אלקיים יליד אזימור על עזרתו הרבה. תודה מיוחדת לידידי נסים קריספיל, שטרח לילות וימים, בחן במקצועיות רבה את תוכנו של הספר, העיר הערות והאיר הארות.
אני מקווה שאסופה זו תעשיר את אוצר הסיפור העממי בקרב שבטי ישראל.
יהי נא ספר זה נר לזכרם של המסרנים שאינם עמנו היום.
יעקב אלפסי(אבויה)
בין מלכות למלכות ירידת הסעדיס ועליית העלווים-הירשברג
בין מלכות למלכות
ירידת הסעדיס ועליית העלווים
נדמה היה כי מצפון תיפתח הרעה על שושלת הסעדים. אולם זו הפעם הרביעית בהיסטוריה של מארוקו חוללו הפיכה מדינית אנשי הדרום, שישבו במבואות הצהרה. בראש תנועת המרד נגד השלטון העובר ובטל עמדה משפחת שריפים־אצילים, שהעמידה את השושלת המושלת במארוקו עד ימינו. גם אלה התייחסו על חסן נכדו של מוחמד הנביא, ומשום כך הם קרויים ׳חסנים׳ או עלווים, על שם עַלי בן אַבּי טאלבּ, אביו של חסן. שריפים אלה התיישבו כבר במאה השלוש־עשרה באיזור התאפילאלת, המשתרע לאורך עמק הזיז, ועל־כן מכונים הם גם פילאליים (או בשינוי היגוי 
הילאלים). ראשיתם היתה מצער והם לא התבלטו עד תחילת המאה השבע־עשרה. בגבור התסיסה לאחר מות מולאי זיידאן ניסו שני מראבוטים יריבים, ראש הזאויה של דילה (דרומה לח׳ניפרה) והשייך של מאסה (דרומה לאגאדיר), להיאחז באזורם של העלווים. כדי להגן על עצמאותם התאחדו העלווים של תאפילאלת בהנהגתם של מוחמד אל־שריף (1631) ובנו מולאי מויחמד (1635/6) והתחילו ללכד סביבם את שבטי הברברים. בכל־זאת הצליח לראשונה המראבוט של דילה להרחיב את שטח השפעתו, והשתלט בשנת 1641 על פאס. שלטונו לא היה יציב ומקצת תושבי פאס התמרדו והזמינו את מולאי מוחמד אל־חאג׳ לקחת את העיר תחת חסותו (1650).
מוחמד לא יכול להחזיק מעמד בפאס ונאלץ לסגת מפני המראבוט של דילה, שחזר למשול על כל החבל. אלא שגם כוחה של כת הדילה נתערער לאחר מות מנהיגה, ובפאס ואזורה השתררה אנדרלמוסיה. שייך ערבי, מוחמד אל־דוריידי, תפס את פאס החדשה, ובפאס העתיקה שלטו שני שייכים, אבן צאלח, ראש האנדאלוסיים, ואבן צגיר (בדברי הימים של פאס הוא נקרא ׳סוגייאר׳), מנהיג הלמטיין במקום. בקצר אל־כביר התקומם חיצ׳ר גילאן נגד אנשי דילה.
על סבלות האוכלוסיה של פאם ובייחוד של היהודים כשגבר והלך המאבק על השלטון בארץ מסופר ב׳דברי הימים/ שקטע ממנו נביא מיד. לפי מקור אנגלי התייחסו היהודים באהדה לאחרון הסעדים, אחמד אל־עבאס (1654—1659), כנראה בזוכרם לו את חסד דודו מוחמד אל־שייך .
שנות המהומות ת׳־ג—תכ״ה (1642—1665)
(18 ב) שנת ת״ג/1642 ח׳ לכסלו ליל שבת היתה רוח סערה מפרק הרים ומשבר סלעים; נפלו בפאס לבאלי כמה בתים ומתו מאתים נפשות. זה הפוקיח [!] הצליח וגם אנשי פאם השלימו עמו והם נכנעים אליו. השר אל־קאייד עכו מת פתע פתאום והיהודים חשבו כי מיתתו מנוחה להם והלך(!) לפוקח להקל המסים מעליהם והלך ג״ךּ כה״ר יצחק צרפתי הנגיד. בעוה״ר רבו יגונות ואיני יכול לספר בפרט, והפוקח נתן רשות לשר שהעמיד׳ שמו קאייד בובכיר אתאמרי ע״א.
ובשנת תה״ו – 1646 – באו – האותיות באו ברורות בכה״י; מספרן: ט (לאלול). תאריך זה מתאשר על־ידי התאריכים הנזכרים בהמשך על הריסת בתי־הכנטת. לאלול שלח לו להרוס בתי כנסיות שבזו האל־מלאח אוי למי שהיה כך בימיו. יום ח״י לאלול נהרס בעו״ה ביה״ך הגדול של התושבים ויום כי׳ג לאלול נהרס בה״יך של המגורשים וכמה שוחדות הפסידו הקהל ולא הועיל להם ונטלו כל תשמישי בה״ך זולת ס״ת שהצלנום בכמה שוחדות.
הערת המחבר – פוקיח – בתואר זה מכנים סופרי דברי הימים של פאס את ראשי זאויה — כלומר הבניין המרכזי המקודש של כת דתית. השם פוקי״ח נגזר משורש פקח — אבל כאחת הוא חיקוי הצליל של התואר הערבי פקיה — חכפ־דת. כאן הכוונה למוחמד אל־חאג׳, ראש הזאויה של דילה, שעליו מסופר כי היה ׳פקיה׳ נכבד (עיין לוי־פרובנסאל, 107 ,Extraits — מתוך נוזהה).
אמר הכותב: ראיתי לכתוב כאן אתאריך של שנת תה״ו בארוכה ובלשון צח ומבואר ביותר, כמו שמ״ך – שמצאתי כתוב – בכתב יד זקיני הח׳ הש׳ הדו״מ – החכם השלם והדיין ומורה – נר ישראל מר קשישא כמוה״ר – כבוד מורנו ורבנו הרב – סעדיה אבן דנאן זצוק״ל – זכר צדיק טקדוש לברכה – וז״ל: בעוהי׳ר ש׳ והיתה תה״ו ליצ׳ נסגרו כל בתי כנסיות ונחתמו במאמר הקָדֵש – כינוי מעליב לראש הזוויא – של אזאווייא שמו סי׳ מחמד אלחאג׳. נסגרו יום ד׳ יי׳א לאלול פ׳ ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה . וביום א׳ ט"ו לאלול ס׳ עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות , נכנסו האויבים בבית קודשינו ותפארתנו, טמאו את היכל קדשינו שמו בה״ך שלנו לעיים. אוי לעיניים שכך רואות אוי לידים שכך כותבות! והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים. וביום ה׳ של שבוע הנז׳ נתצו את התיבה והישיבה של הנשים. שקול חורבנם בחרבן של בהמ״ק – בית המקדש – . אוי לנו על שברנו. ובשבוע ס׳ נצבים ס׳ ויתשם ה׳ מעל אדמתם , באו גוים משחיתים ונתצו בית הכנסת הנ׳ עי׳ש אתאזי – אל תאזי שנו של אחד מבתי הכנסת, ועשו בה השחתה גדולה. ירא ה׳ וישפוט. וביום צום גדליה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בי״ך של ת״ת – תלמוד תורה – , על זה היה לבנו דוה, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. ובד׳ לתשרי ש׳ ואשיתהו בת״ה , נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בית הכנסת של החכם כמ״ה כבוד – מורנו הרב – יצחק אבזרדל זלה״ה על איזה מהם אבכה ועל איזה מהם אקונן הקב״ה ינקום נקמתינו. ונשארו בעוה״ר בלא תורה ובלא תפלה ובלא מצוה, אפי׳ הבל תינוקות של בית רבן שהעולם עומד עליו נתבטל הקול קול יעקב וכו'. הקב״ה יראה בעוניינו ובדלותנו ובשפלותינו ויאבד כל הקמים עלינו. ובערב כפור החריבו מדרש ישן ומדרש חדש, ולא נשאר קיים מבתי כנסיות רק בה״ךּ של סעדיה ן׳ רבוח ובה״ךּ של ר״י רותי, ולא נצולו כ״א על ידי שוחדות. ובין כיפור לסוכות נחרב בה״יךּ של ר׳ חיים עוזיאל והח' הנז׳ נפטר ביום כ״ה. והצר הצורר כל היום גוזז ובוזז הי״ן ויאמר די לצרותינו כי״ר. ובשנת ת״ח-1648 נפטר ר׳ שם טוב ן' רמוך . אחר הימים האלה עברו קטטות ומריבות בין הקהל ובין יהודי שמו יחייא כהן שהיה רוצה להיות נגיד, והסכימו הקהל שלא יהיו עוד נגידים ואח"ך בטלו שבועתם כי לא יכלו לצר הצורר.