מורשת יהדות מרוקו

יכי"ן

רבי יוסף כנפו זיע"א

משנתו החינוכית ערכית

קובץ מאמרים לרגל מלאת 100 שנה לפטירתו

מבוא

בכנס לרגל מלאות 100 שנה לפטירתו של רבי יוסף כנאפו זיע׳׳א, אמר רבי יהודה אדרי – המהדיר של "זך ונקי״ – שיכי״ן היה ההתגלמות המושלמת של ׳החכם השלם׳, ביטוי שמשתמשים בו הספרדים בתארם רבנים גדולים. שלם, מפני שפיו ולבו שווים והוא מקיים בעצמו את כל מה שהוא מורה לאחרים לעשות. שלם, לא רק שחכמתו שלמה אלא שמעשיו שלמים ומשלימים את חוכמתו.

באותו כנס נתבקשתי על ידי המארגנים להוציא לאור קובץ מיוחד של מאמרים על רבי יוסף כנאפו. והנה זכיתי ב״ה לכך שיכולתי להביא לידי גמר את הקובץ הזה המונח לפניכם היום, ועל כן תודתי נתונה לכל המחברים שנרתמו בהתלהבות למילוי המשימה הזאת ובהתנדבות גמורה תרמו מפרי עטם ושלחו מאמרים מאירים על דמותו של רבי יוסף. קראתי לקובץ בשם ׳יכי״ן׳ כי כך רבי יוסף כנאפו נקרא בפי בנו, רבה של מוגדור, שהיה חותם הן בהסכמות שנתן והן על כל המסמכים שהשאיר והן כאשר חתם על כתובות בתפקידו כאב בית הדין של מוגדור: דוד כנאפו ס״ט בן לאדוני אבי כמוהר״ר יכי״ן זלה״ה זיע״א. רבי יוסף היה ללא ספק אחד מגדולי הרבנים של יהדות מרוקו במאתיים השנים האחרונות. אף על פי כן, דמותו ידועה אך מעט, לא נערכו מחקרים מקיפים על יצירתו וספרים רבים אשר כתב מצויים עדיין בכתב יד. ספר זה בא לענות על הצורך בהבנה מעמיקה יותר של האיש ויצירתו. השתדלתי לכוון את המשתתפים בלקט זה, להתייחס לפנים שונות בכתיבתו ויצירתו של רבי יוסף, ולמרות שהנגיעה היא רק על קצה קצה של דמותו המופלאה, בטוח אני, כי קובץ זה יעורר כל מי שיקרא בו, להמשיך ולהעמיק בתורתו של רבי יוסף.

הקובץ מחולק לששה שערים:

השער הראשון דן במקומו של רבי יוסף כחדשן ומוצר. ד׳ר שלום בר-­אשר­ רואה ברבי יוסף חדשן ואפילו מהפכן, הפותח נתיבים חדשים לבאים אחריו. פרופ' משה חלמיש מבחין אצל רבי יוסף ביכולת ליצור באופן מתמיד, לצאת ממילה או מחציהּ, להפוך בה ולהפוך בה, על מנת לדרוש ולחדש דברי תורה. רבי יהודה אדרי מציג את רבי יוסף כפרשן מקרא, ומצביע לשם כך על הפסוקים הפזורים ביצירותיו, אותם רבי יוסף מפרש על-פי דרכו. דוד כנפו מתאר את פעלו של רבי יוסף כמנחיל החסידות ליהודי מרוקו.

השער השני דן בעקרונותיו המוסריים-ערכיים-חינוכיים של רבי יוסף כנאפו. ד״ר ראובן מאמו, אומר שאמנם רבי יוסף כנאפו לא השאיר משנה חינוכית סדורה, אלא שאם נבדוק בספרו ״זך־ונקי״, נוכל לדלות מסרים ורעיונות חינוכיים למכביר, אותם אפשר לגבש למשנה חינוכית ברורה ובהירה. הרב חיים בן נעים, גם הוא בעקבות ״זך-ונקי״, מפרט את תכניתו השיטתית של רבי יוסף לחינוך הנערים. ד׳׳ר אריאל כנפו מנתח את הדיון הערכי שמקיים רבי יוסף כנאפו עם קוראיו בהקדמה לספר ״יפה עינים", ומגיע למסקנה שעולמו הערכי מושתת על שלושה עקרונות: לימוד תורה לשמה, צדקה וענווה, אשר ביניהם יחסי היררכיה אך גם הרמוניה.

בשער השלישי כונסו מאמרים הדנים בלשונו ובסגנונו של רבי יוסף. ד׳׳ר שלמה אלקיים כותב על לשונו העברית של רבי יוסף תוך כדי השוואתה ללשון הנקוטה על ידי חכמי מרוקו בכלל. דוד כנפו דן באמצעים הלשוניים והצורניים שבהם חיבר רבי יוסף את ספריו, ד"ר רפאל תורג׳מן מתמקד בספרו של רבי יוסף, ״מנחת ערב", ובודק את לשון התפילה כפי שהיא מופיעה בספר. מסיים את השער הזה מאמרו של שלום אלדר, העורך השוואה בין שתי רשויות לקדיש, אחת של רבי שמואל אלבז איש סֵפְרו מתמקד בספרו של רבי יוסף, ״מנחת ערב", ובודק את לשון התפילה כפי שהיא מופיעה בספר. מסיים את השער הזה מאמרו של שלום אלדר, העורך השוואה בין שתי רשויות לקדיש, אחת של רבי שמואל אלבז איש סֵפְרוּ, ״שירו שיר רננו״, ואחת של רבי יוסף כנאפו, ״תורה חמודה חקוקה״.

השער הרביעי מוקדש לעיון תורני בתוך יצירתו של רבי יוסף: הרב שמעון הכהן בעקבות רבי יוסף ב״זך ונקי״, מברר את סיבת שעבוד ישראל למצרים, ומגיע למסקנה שעם ישראל יצא ממצרים מזוכך מהחטא של מכירת יוסף. הרב אליהו אוורטא דן בבעיית הדפסת הספרים כפי שהיא מועלית על ידי רבי יוסף כנאפו בספרו ״אות ברית קודש״, ובסוגיה המבררת מה עדיף על מה: כתיבת ספר תורה או הדפסת ספרי קודש? אפי ברק, על פי ״זך ונקי״, מסביר לנו כי רבי יוסף כנאפו רואה ב״מידת השלום״ את היסוד העיקרי של הבריאה, לפי זה, מידת השלום הנה, ביסודו של דבר, מהלך קוסמולוגי רחב היקף של עשיית שלום בין בורא העולם לבין עולמו.

בשער החמישי כינסנו מאמרים הדנים בזמנו ובסביבתו של רבי יוסף. פרופ׳ אליעזר בשן עם סקירה היסטורית־מדינית על מוגדור ועל יהודיה במאה ה19־ ־ המאה בה פעל רבי יוסף ־ מאפשר לנו לחוש את האווירה ששרתה בימיו. תולדותיו וקורות משפחתו עולות מן המאמר של אליחי כנפו. שיחה דמיונית המתקיימת בין אשר כנפו, עורך קובץ זה, לבין רבי יוסף מלמדת על הקשיים, הרגשות והמאוויים של רבנו. שיר הלל לפועלו של רבי יוסף נכתב על ידי מגיה הספר, רבי שמעון ועקנין. שלושת המאמרים הנ״ל והשיר דנים בחייו של רבי יוסף. המאמר של שלום אלדר מתייחס למותו דווקא, ומנתח באופן יסודי את השיר המופיע על ציון קברו של רבי יוסף, שיר המיוחס למשורר הנערץ רבי דוד אלקיים.

בשער השישי אנו ממשיכים במשימה של גאולת ספרי רבנו שטרם הודפסו. לכן, הבאנו בשער זה חלק מפרקו הראשון של הספר ״מעט- מים״ אותו אנו מתכוונים לפרסם בקרוב בעזרת ה' ( הערה א.פ. הספר הודפס ויצא לאור במכון " אורות המגרב של הפרופ' הרב משה עמאר – את הספר קיבלתי במתנה מאשר כנפו)  ספר זה הוא חלק מטרילוגיה הכוללת את החיבורים ״מעט מים״, ״מעט צרי״ ו״מעט דבש״. אף כי בניגוד למקובל, אין הסכמות לאף אחד מספרי רבי יוסף כנאפו שראו דפוס, קיבל רבי יוסף הסכמות לחלק אחר של הטרילוגיה, ״מעט צרי״ שעדיין נמצא בכתב יד. הסכמות אלה, שנתנו חמישה מבין רבניה החשובים של מוגדור, מובאות לפני הפרק מ״מעט מים״, במאמרו של הרב ד"ר (פרופ') משה עמאר. לסיום קובץ זה, אנו מביאים פרק בצרפתית, ובו מסכם ד״ר דוד בן־שושן את המאמרים שהבאנו.

קובץ זה, כך מקווים אנו, יהווה צוהר שדרכו יוכלו תלמידי חכמים, אנשי האקדמיה וגם ״המוני בית ישראל" (כלשונו של רבנו) להציץ אל עולמו של רבי יוסף בבחינת ״הציץ ונפגע׳. כלומר, שאחרי ההצצה יבואו מחקרים, סמינרים, ימי עיון, וספרים על יצירתו הידועה, שימשכו אחריהם את הדפסת שאר ספריו.

אשר כנפו, שבט תשס״ב

ההשערה תהיה עפי׳ הדברים האלה והמה:

1) ערך המטבע בימים ההם.

2) הדרגת הפתוי. אם הרצון רק לתועלת הנשואין שההבטחה עקר והמעשה טפל או להפך. שהמעשה עקר וההבטחה טפל. או שהדבר שקול ושניהם שוים לרעה.

3) הפגם. לפי המשחית והנשחתת.

ו אם הודה בביאה וטען על העיבור שאינו יודע, אם מיוחדת לו. ישבע שאינו יודע וישלם מחצה מסך הקנס הנז׳. ואם אינה מיוחדת. והדבר בספק שקול. ישבע שאינו יודע וישלם רביע מסך הקנס הנז׳. ואם דיימא מעלמא יהיה הדבר עפי' הדין.

ז ־ ההכחשה בFל הנז׳ תחייב שבועה בנק׳׳ח אחר קבלת חרם לתובעת שלא טענה שקר.

ח – אין להחזיק הנולד לבנו ליורשו ולהטפל בו רק בהודאתו כמשפט הברור.

נאום הרב שאול בן דנאן יחשל״א

ע״ד חזרת השדוכין

רבותיי

הן אמת שעפ״י הדין שאף אם חזר המשודך הדרי הסבלונות, כמ״ש בסי׳ ן׳ גם אינו חייב לה שום קנס כמ״ש במ״א בארוכה בס׳ המשפטים. גם אם הכינה הנדוניא ונגרם לה הפסד בחזרתו. אין כח בידה להוציא מן המשודך שום תשלום לגרם הנזק. כי אין בזה הנהו תנאים של גרמה בנזקין של סי׳ שפ״ז וכמ״ש במ״א.

אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת. כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים. בכן ראוי ליתן בזה אורח משפט לבל תהיינו בנו ישראל מופקדות לפני אנשים בשקט ובבטחה מבלי התחייבות שום דבר בעברם ברית השדוכין.

ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השדוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המדות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו. שבזה יכולו לבא בברית הנשואין הנצחי. לחיות חיי אושר ביניהם, בכן, בזאת יבחנו. אם יבואו אם יחדלו ואם כן על דעת זאת סמכי אהדדי מתחלה.

איך שיהי. להכריע בין שתי הדעות. וכדי שלא תעשינה יד הפריצים תושיה. ראוי לתקן הדבר.

וזהו הוא מה שנתקן על הענין הנז;

א מיום השדובין ע״ת ששה חדשים יהיה להם זמן להידיעה הזאת, ובזמן הזה הבל יהיה עפ״י הדין, ומתשלום ששה חדשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני הב״ד, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פר׳ עד סך חמשה עשר אלף פר׳ ואם חזרה היא, הכל יהיה עפ״י הדין.

ב – גם ישלם לה חצי נזק ממה שהפסידה בצורכי נדונייתה שהכינה מיום ששה חדשים והלאה.

ג – תשלום זה של ח״נ יהיה עפ״י ראיות ברורות שהפסידה.

רבי אברהם ב״ר פגחס חרירי

רבי אברהם הוא כנראה בנו של רבי פנחס חרירי. מרבני כורדיסטאן הוא חיבר את הספרים: א]. ״ספר המטעמים״, ב]. ״מאיר עיניים״, ג]. ״טוב לעיניים״, ד]. ״שמחה וששון׳; ה]. ״ספר הדרושים״. קטעים מהם הובאו בספר ״ויבחר משה״ לבנו, רבי משה ב״ר אברהם חרירי מכוי סנג׳ק. ידועים לנו שני פיוטים:

א. ״אשנן מופעלות אלי״ – פיוט למודים הערוך בסדר האלף-בית.

ב. ״אבני אקדח שים שערי״ – סימנו אברהם.

אנציקלופדיה של יהוד כורדיסתאן, עמוד 438

רבי אברהם ב״ר רפאל כלפון

נולד בטריפולי שבלוב בשנת תצ״ה [1735] למשפחת גבירים, פרנסים ודיינים. לפי עדות עצמו נתמנה בשנת תקל״ה פרנס בטריפולי וכיהן בתפקיד זה עד שנת תקמ״א ומשנת תקנ״ב עד תקנ״ח. נתפרסם בשל פיוטו ״מי כמוכה. לשבת לפני ״פורים בורג׳יל״, החל בכ״ט בטבת, בו תיאר את מאורעות אותם הימים ובקינותיו על מות בנו שנשרף אז חיים [חמוש״ד תופ״ג],

על בקיאוהו בנגלה ובנסתר מעידים חבוריו – חיי אברהם – על טעמי המצוות ו״לקט הקיצור, שו״ת שהיו לנגד עיני החיד״א. רבי אברהם ניחן בחוש היסטורי שדחף אותו להתענין בכתבי יד קדומים ובפנקסים ולחטט בארכיונים של הממשלה, כדי למצות את תכנם לחקר קורות היהודים בטריפוליטניה. ד׳ קזיס מחבר ״תולדות היהודים בטוניס״, כותב שראה שני כתבי יד של רבי אברהם, באחד מהם לקט תקנות קדומות, ובשני, פיוטים, וגם פיוטו של רבי אברהם אבן עזרא – ״אתה ירד״ עם ההוספות של פייטנים מקומיים על הצרות בארצם. נראה שכתב היד של התקנות אבד ולא נמצא לו זכר.

קשרי ידידות אמיצים קיים רבי אברהם עם החיד״א, הם החלו בשנת תקמ״א וער שנת תקס״ד החליפו ביניהם מכתבים, בשנת תקס״ד נסע רבי אברהם לליוורנו ועשה בה למעלה משנה וחצי, התרועע עם החיד״א והתרשם עמוקות מאישיותו והליכותיו.

רבי אברהם היה תלמידו של רבי משה לחמייש. ושל רבי מסעוד חי רקח בעל מעשה רקח שאותו הוא מזכיר בספרו ״לקט הקציר״ כרבו ומורו.

ב״תולדות רבני איטליה״ נאמר עליו ״אור תורתו זרח בעיר טריפולי זה חמשים שנה, היה רודף צדקה וחסד עם כל עובר ושב תלמידי חכמים. באשר העידו עליו הרבנים שלוחי עיה״ק טבריה בהסכמת ספרו החשוב ״חיי אברהם״ הנותן טעם לשבח על הלכות רבות על ארבעת טורים ונדפס בעיר ליוורנו בשנת תקפ״ו״ [כלכותא תר״ד, ליוורנו תרי״ז, שם תרכ״א, ירושלים תשכ״ה]. את ספרו ״חיי אברהם״ כתב כנראה לפני שעלה לארץ ישראל, בספרו הוא חותם ״מקוה רחמי האל יוצרי וגואלי לעלות אל הר קדשי הר ציון ירכתי צפון״.

געגועיו ואהבתו לארץ ישראל גברו עליו ואף שהיה אב בית דין בטריפולי, נוסף על היותו פרנס על הציבור עזב את הגולה בשנת תקס״ו ועלה לארץ ישראל ושם קבע את מקום משכנו.

אלו הם חעוויו:

א]. ״חיי אברהם״ – טעמי המצוות והמנהגים, נדפס בליוורנו תקפ״ו, ונדמ״ח תשנ״ב פעיה״ק ירושלים.

ב]. ״מליצי יושר״ – מליצות ישרים ומשמחי לב בכתב יד.

ג].  ״לקט אברהם״ – שני חלקים, ח״א חידושים על התנ״ך, וח״ב ליקוטים על דרך מדרש תלפיות. בכתב יד.

ד].  ״מפעלות תמים דעים״ – דברים נפלאים בעיניני בריאה ומפעלות אלקים. בכתב יד.

ה].  ״ספר האמונות״ – ליקוט וקיבוץ מעיניני המיתה, גלגול, עיבור, גיהנם וגן עדן, תחיית המתים וביאת משיח, ועוד בכתב יד.

ו]. ״תהלות ה׳״ – פירוש על תהלים, בכתב יד.

ז].״מעשה הצדיקים״ – בכתב יד.

ח].״תוכחת מוסר״ – בכתב יד.

ט]. "סדר הדורות״ – הכולל תולדות לוב ויהודיה, בכתב יד.

י]. ״ללמד לאדם דעת״ – בכתב יד.

רבי אברהם עלה לצפת לאחר שנת תקס״ו ונפטר בה בשבת שובה של שנת תק״פ [1820].

שלוחי ארץ ישראל, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ח״כ, תולדות גדולי איטליה,

כגסת ישראל, פין

רבי אברהם ב״ר רפאל רויגו

חד בדרא הגאון המקובל מגדולי חכמי דורו תנא דאורייתא רבי אברהם רויגו זצ״ל נולד בשנת ש״ץ [1630] במודינה שבאיטליה למשפחה אמידה ומכובדת, אף הוא עצמו היה עתיר נכסים וגדול בתורה, היה תלמידו של רבי משה זכות, ראש מקובלי איטליה בדורו. רבי משה משבחו וכותב עליו: ״בעל רוח צהובה להאיר בתורה כרב נהוראי סבא, וליכנס ולצאת בשלום כרבי עקיבא״ [אגרות הומ״ז]. היה חברו של רבי בנימין הכהן, אב״ד ריגיו, הקורא לו: ״גבר עמיתי חסיד וענו״. ביתו במודינא היה פתוח לחכמים, למקובלים ולשליחי ארץ ישראל. זמן מה היתה לו בביתו ישיבה של תלמידי חכמים, ומלבד שהיה מלמדם תורה היה מספק להם כל צרכיהם, על תלמידיו נמנו גם רבי נתן נטע מנהיים ורבי יעקב ווילנא מחבר הספר יאיר נתיב, רבי אברהם ברודא כותב עליו: ״האדם הגדול בענקים, הגאון הגדול תנא דאורייתא מגלה עמיקתא וטמירתא בוצינא קדישא גברא פרישא …אין דור יתום שהוא שרוי בתוכו אשרי העם שלו ככה״. בשנת תנ״ה שלח את תלמידו רבי מרדכי ב״ר יהודה ליב אשכנזי, לתור את הארץ ולהכין לו בית, אך הוא חזר מן הדרך מבלי שהגיע למטרתו, הוא הפקיד סכום כסף אצל רבי שמואל אופנהיימר ״כדי לאכול פירותיהם שנה שנה לשובע על אדמת הקודש״.

ביום כ״ט טבת תס״ב הפליגה מליוורנו החבורה בת עשרים וחמש הנפשות, כולל שתי נשים הרות, אחרי נסיעה מיגעת של חמשה שבועות הגיעו לירושלם ביום ב׳ אדר. רבי אברהם נתקבל בכבוד גדול, אך רבים מהעולים מתו במגיפה שפרצה מיד אחרי בואו, בתוכם גם רבי מרדכי, אשתו ובתו. בירושלם הקים ישיבה בה עסקו עשרה רבנים יומם ולילה בלמוד הנגלה והנסתר. עזר לישיבה רבי ישעיה חתנו של רבי יהודה חסיד.

 על סדרי הלימוד בישיבה כותב רבי מרדכי דלאטש: ״ואלו ישבו במדרש לילות וימים רובם ככולם, ושם מתפללים כל ימי החול בבוקר בתפלת ותיקין ובתפלתם צועקים ובוכים ומתודים בלב נשבר ונדכה עד כי ממש בוקעים רקיעים, ואחר התפלה מיד בקדושה וטהרה בטלית ותפילין על ראשיהם, בחרו ללמוד ספר הזוהר ואחרי זה כתבי האר״י עד שעת האכילה ואחר חצי יום לומדים גמרא ופוסקים ו״ראשית חכמה״ עד שעת מנחה, והיה התחלת הישיבה יום שבו שבת קודש הוא ר״ח אייר התס״ב. י״ר שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות בארץ המובחרת הזאת״. אחרי פטירתו של רבי משה בן חביב בשנת תנ״ו מונה רבי אברהם כראשון לציון אך לא ארכו לו הימים כי בגלל המצוקה בארץ יצא בשליחות פעמיים, באחת מהן שהה חמש שנים בדרך עם רבי חיים חזן, בפעם השלישית לא זכה לחזור. הוא נפטר במנטובה במוצאי שבת כ״ט כסלו תע״ד [1714] וספדו עליו ״שהיה מתלמידיו של אברהם אבינו ביתו היה פתוח לרווחה והיה איש חסד להטיב לכל הבריות״. הספידו חברו רבי בנימין כהן בריגיו בעשרה בטבת של אותה שנה, ונדפס ההספד בספרו ״גבול בנימין״ דרוש ג׳. כן הספידו חתנו של רבי בנימין הכהן, רבי ישעיה באסאן, והעיד עליו כי ״נתאחדו בו תורה וגדולה וחסידות וענוה גדולה מכלן״. רבי יוסף שמואל מקראקא כותב עליו: ״אחד היה אברהם בדורותינו שמסר מאודו ונפשו על חכמה זו [הקבלה] ומכל מלמדיו הציל ובזבז אוצרותיו לקנות חכמה זו, מעודו עד היום הזה …ומילא בנגלה כריסו עד שזכה להיות זקן ויושב בישיבה ומשם עלה לחכמה הזאת״.

תלמידו רבי מרדכי ב״ר יהודה ליב אשכנזי, חיבר את ספרו ״אשל אברהם״, פירוש מאמרי זוהר וסוד עשר ספירות ושאר עניני קבלה וסודות, כפי שקיבל מרבו רבי אברהם [שיוודא תס״א]. כן נדפס ״מפתח הזוהר״ שהוא מראה מקומות לענינים שבספר הזוהר בסדר א״ב שהגיע לידו מירושלם [אמסטרדם ת״ע] והגהות על ספר כוונות להאר״י [מובא במחזיק ברכה סימן ח ס״ב].אנציקלופדיה לחכמי א״י, עמוד קלא

רבי אברהם ב״ר שאול אבן דנאן

נולד בסביבות שנת ת״כ [1660]. כיהן בדיינות בפאס עם הרבנים הגאונים רבי יהודה בן עטר, רבי שמואל הצרפתי, היעב״ץ ואחרים. נמצאו חתימותיו על פסק דין, בין השנים התס״ה-התפ״ב. לא ידוע אם חיבר חיבורים כלשהם. ביחס הכתובה שבידי זרעו תואר רבי אברהם אבן דנאן בלשון זו: ״.״אותו צדיק, האשל הגדול אשר ברמה, כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדו״מ כמוהר״ר…״. מבין בניו ידוע לנו רבי מנשה. אחיו של רבי אברהם, הוא רבי שמואל מחבר ספר ״דברי הימים של פאס״.

רבי אברהם נפטר בסביבות שנת ת״ץ [1730].

כמבוא לשו״ת ופסקים לר״י בן עטר  חאו״ח

לחברינו, הסבא המאושר רפאל אוחיון הי"ו, חוגג היום את בר המצווה של נכדו, ולכבוד מאורע זה, הרי האתר מורשת מרוקו מקדיש פיוט של "פייטנה של מרוקו" רבי דוד בן אהרן חסין…
נאחל לו שיזכה לראות בשמחתם של כל ילדיו, נכדיו וניניו בע"ה….

רשות לאזהרות ׳איזוהי דרך ישרה׳ על הלכות ציצית ותפילין. גם הרשות וגם האזהרות כתובות לנועם הרשות והאזהרות של ר״י אלברצלוני. פיוט מעין אזור בן מחרוזת פתיחה ועוד ארבע מחרוזות נוספות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור. טורי הענף מתחלקים לשתי צלעות והטור המעין אזורי מתחלק לשלוש.

חריזה: א/בא/בא/בא/בג/ג/ב ד/הד/הד/הד/הו/ו/ב.

משקל: שבע הברות בצלע. בטור המעין אזור חמש הברות בצלעיות א-ב, שבע בצלע ג.

כתובת: נועם ׳יום זה הוריד׳. סימן: לדויד.

מקור: כת״י בימ״ל 3089 דף ע״א.

188 – לכו שמעו ואספרה – קד

 פיוט על מצוות התורה – סימן לדויד

לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה / קְהַל עֲדַת יְשֻׁרוּן
מַצּוֹת ה' בָּרָה / עֵינַיִם בָּהּ יְאִירוּן
עִטְּרָנוּ בְּתִפְאָרָה / צִיצִית וּתְפַלִּין לְזִכָּרוֹן
כְּכָל מִצְוֹת הַתּוֹרָה / לָהֶם שְׂאֵת וְיִתְרוֹן
5- בָּם הִזָּהֲרוּ / יַעַן תִּזְכְּרוּ / אֶת מִצְווֹתַי תִּשְׁמְרוּן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת / צִוָּה שׁוֹכֵן מֵעוֹנַי
לְקָשְּׁרָם בְּעַלִּיזוּת / עַל יָד וּלְאוֹת בֵּין עֵינָי
בַּחֲרִיצוּת וּזְרִיזוּת / אָשִׂים בָּם כָּל מַעְיָנָי
10- עֵת יָבוֹאוּ לַחֲזוֹת / בָּהֶם שׂוֹטְנַי וּמוֹנָי
יִרְאוּ יִפְחָדוּ / וְגַם יִרְעָדוּ / מִשֵּׁם קָדְשׁוּ יְגוּרוּן
אֲשֶׁר צִוָּה ה בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

וּמֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם / שׁוֹמְרִים אוֹתָם בִּקְדֻשָּׁה
יִשְׂרָאֵל חֲבִיבִים הֵם / הֵמָּה אֶבֶן הָרֹאשָׁה
15- יַדְרִיכוּ בָּם בְּנֵיהֶם / בֶּן עֶשֶׂר שָׁנִים וּשְׁלֹשָׁה
יִחְיוּ הַשֵּׁם עֲלֵיהֶם / פָּנָיו אֲלֵיהֶם יִשָּׂא
לִרְאוֹת טוֹטָפוֹת / לֶאֱחֹז בִּכְנָפוֹת / וּרְשָׁעִים יְנַעֲרוּן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ / תָּמִיד פָּנָיו בַּקְּשׁוּ
בַּמִּצְוֹת הִזְדָּרְזוּ / זִכְרוּ זֹאת הִתְאוֹשְׁשׁוּ
כֶּסֶף וְזָהָב בֹּזּוּ / עֲלֵיהֶם, אַל תָּחוּסוּ
עַל הַמִּדָּה הַפְרִיזוּ / בְּצִיצִית בָּהּ תְּכַסּוּ
בַּקֹּדֶשׁ מַעֲלִין / בְּאוֹת תְּפִלִּין / תָּשׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

יָדִיד, יָפֶה אַף נָעִים / קוּם קְרָא לְנַצֵּחַ
לִפְנֵי אֵל תְּמִים דֵּעִים / בִּפְקוּדָיו תָּשִׂיחַ
דְּבָרָיו הַנִּשְׁמָעִים / לָהֶם טַעַם וָרֵיחַ
בִּקְהַל עָם, אַחִים רֵעִים / תְּפָאֵר וּתְשַׁבֵּחַ
אֶת גְּדֻלָּתָן / גַּם מַעֲלָתָן / תִּדְרֹשׁ, תִּקְרָא בְּגָרוֹן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

לכו שמעו ואספרה: תה׳ סו, טז. קהל עדת ישורון: הזמנה לקהל לשמוע דבריו שייאמרו בפיוט האזהרות. 2. מצות… יאירון: על-פי תה׳ יט, י. 3. עטרנו בתפארה: על-פי לשון הברכה ׳עוטר ישראל בתפארה׳. והשווה ברכות ס ע״ב וכן זוהר ויקרא פא. ציצית ותפילין לזכרון: בציצית נאמר ׳למען תזכרו׳ (במי טו, מ) ובתפילין נאמר ׳ולזכרון בין עיניך׳ (שמ׳ יג, ט). 4. להם: למצוות ציצית ותפילין. שאת ויתרון: גדולה וחשיבות מיוחדת, והשווה מכות יא ע״ב: ׳איתקש כל התורה כלה לתפילין׳. 6. אשר… ואהרן: שמ׳ יב, כח. 7. שוכן מעוני: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 8. לקשרם: את התפילין על-פי ׳וקשרתם׳ (דב׳ י, ח). בעליזות: בשמחה. על… עיני: על-פי שמי יג, ט. 9. בחריצות ובזריזות: לפי ש׳זריזים מקדימין למצוות׳, פסחים ד ע״א. כל מעייני: כל מחשבותי, לפי שאסור להסיח דעתו מן התפילין שעליו. 11-10. עת… יגורון: על־פי ׳ויראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך׳ (דב׳ כח, י) ובברכות ו ע״א למדו מכאן ׳שהתפילין עוז הם לישראל׳. 12. ומה עצמו ראשיהם: על-פי תה׳ קלט, יז, מה רבות ההקפדות הקשורות במצוות תפילין. 14. אבן הראשה: על-פי זכ׳ ד, ז, גולת הכותרת.

15. 15. בם: במצוות תפילין. בן… ושלושה: שבן ׳בן שלוש עשרה למצוות (אבות ה, כא). 16. יחיו השם עליהם: על-פי יש׳ לח, טז. פניו אליהם ישא: על-פי ברכת כהנים, במ׳ ו, כו. 17. טוטפות: הן התפילין. בכנפות: כנפות הציצית. לאחוז… ינערון: על-פי איוב לח, יג. 18. דרשו… בקשו: על-פי תה׳ קה, ד. 20. בוזו עליהם: הוציאו הוצאות רבות על מצוות אלה, על-פי נחום ב, י. 21. על המידה הפריזו: הוסיפו ושלמו כדי לקיים המצוה בהידור. 22. בקודש מעלין: תפילין כנגד ציצית זו עלייה בקודש. תשובו לבצרון: על-פי זכי ט, יב, ועניינו שבזכות התפילין יזכו לשוב למבצר, לירושלים. 24. ידיד… קרא: הזמנה לקורא שיקרא את האזהרות בציבור. לנצח: בנעימה נאה כשיר למנצח. 25. בפקודיו: במצוותיו. 26. דבריו… וריח: דברי המצוות הם דברים של טעם. 27. גדולתן: של מצוות ציצית ותפילין. 28. תקרא בגרון: בקול רם וברור על-פי יש׳ נח, א.

טבלה 11 : התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים

                     תימן    עיראק     מרוקו, תוניסיה וטנג'יר       פולין     רומניה   בולגריה, יוון ויוגוסלביה

ירושלים          3.9      12.2             8.5                          3.9         4.8           3.8

הצפון              6.1      14.7            10.0                         7.6         16.5          2.9

חיפה               2.9      11.3             8.5                          24.0       35.2         5.4

המרכז             20.6     31.0             10.8                      26.3         25.5         11.1

תל אביב           5.6       30.7           3.7                          46.4       29.0          20.8

הדרום             3.4       7.3              5.3                          2.1          6.3           0.5

לא ידוע            3.1       8.9              4.9                         5.9           6.7           3.2

סך הכל            45.8    11631          51.7                       116.2       124.0        47.6

העלייה מן המערב

יהודי המערב – ארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה – לא התלהבו לעלות ארצה, שכן מצבם החברתי, הכלכלי והפוליטי היה טוב. מצדן עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות כל שביכולתן לעודד יהודים אלה לעלות, משום חיוניותם למדינת ישראל שזה עתה קמה.

במאי 1952 התבטא חבר הכנסת אליעזר לבנה – מפא"י :

העלייה המערבית תכונותיה שונות מתכונות העלייה שזרמה אלינו בארבע השנים האחרונות. מועמדיה – בעלי ברירה, בעלי מקצועות, בעלי יוזמה טכנולוגית ועסקית, בעלי רקע דמוקרטי, ורובם בעלי אמצעים עצמיים גדולים או קטנים…..עיקר תועלתה – האיכות, לשון אחרת : כדי שהעלייה המזרחית והאוריינטאלית הגדולה מאוד תיקלט קליטה חברתית ומשקית דרושה לנו עלייה מערבית.

בשנת 1953 בחנה ועדה משותפת של הממשלה והנהלת הסוכנות את האפשרות לתת הטבות לעולי המערב, ובין היתר " שחרור משירות צבאי, מתן עדיפות לשיכון נאות והבטחת משכורת לשלושה חודשים.

בן גוריון תקף את הנהלת הסוכנות שאינה עושה די להעלות את יהודי המערב, שר הפנים, רוקח, וחבר הנהלת הסוכנות, מ' גרוסמן, היו הפעילים בקרב ההנהגה למתן הטבות ליהודי מערב אירופה ואמריקה.

ראש מחלקת ההסברה, זלמן שזר, טען כי תפקיד הציונות להכניס את יהודי המערב למעגל העלייה והוסיף : " האם היישוב בישראל – יוכל להתקיים – בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו ".

למרות כל ההטבות הללו לא נהרו יהודי מערב אירופה ואמריקה לארץ. היטיב לבטא מצב זה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " כל החינוך הציוני שהיה במערב במשך 30 שנה, לא עמד בשעת מבחן. היהודים ומנהיגיהם לא רוצים לעלות ארצה.

בכל שלוש השנים 1952 – 1954 עלו מיבשת אמריקה רק 2981, ומארצות מערב אירופה – 2613 יהודים בלבד.

העלייה מאירופה ומאמריקה בשנים 1952 – 1954

מערב אירופה ואמריקה – 5594 – מזרח אירופה – 6781 – כלל העלייה 54.065

אחוז עליית היהודים מהארצות השלוות במערב אירופה ואמריקה היה כ-10 אחוז עליית היהודים מכל ארצות אירופה ואמריקה היה כ-23 בלבד. אילו לא בלמו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה המונית בשנים אלה – היה מתבצע בארץ שינוי דמוגרפי, אך לכך כידוע לא היו מוכנות.

באוגוסט 1955 הקצו הממשלה והסוכנות 9 מיליון לירות לקליטת 1.000 משפחות מן המערב. כדאי להשוות : לקליטת 1.000 משפחות מצפון אפריקה נדרשו 3 מיליון לירות בלבד, ובעוד גודל משפחה ממוצעת מצפון אפריקה עמד על 5.6 נפשות למשפחה – זו מאירופה עמדה 3.5 נפשות.

תוכניות הסוכנות לעליית יהודים מן המערב כללה :

1 – בניית שיכונים של 70 מטר רבועים – לעומת 40 מטר שיכון לעולה רגיל

2 – בניית הוסטלים עבור הצעירים – רווקים ורווקות.

3 – מתן הלוואות לבעלי מלאכה צעירים

4 – מתן חנות או בית מלאכה ללא תשלום לעצמאים

5 הלוואה תקציבית – מענק – של 15 אלף לירות לאלה שיילכו להתיישבות

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע לתת הטבות אלה גם לעולי צפון אפריקה בעלי מעמד חברתי כלכלי איתן – אך הצעתו נדחתה. חבר הנהלת הסוכנות מניו יורק, צבי לוריא, דרש להתנות מתן הטבות אלה לבעלי מקצועות נדרשים בלבד מקרב עולי אירופה – אך דרישתו נדחתה.

בסיכומו של דבר היה אפוא הקריטריון היחיד לקבלת הטבות אלה : היות העולה מארצות המערב.

אלא שגם הטבות אלה לא גרמו ליהודי המערב לעלות ארצה : בשנים 1955 – 1956 עלו מארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה 2.222 יהודים בלבד.

ובאותה עת מתנהלת לה הסלקציה ביחס למאגר האנושי האדיר – והיחיד – בצפון אפריקה !…..היא באה לידי ביטוי בגיל העולים יוצאי צפון אפריקה – לעומת גיל העולים מאירופה ומאמריקה.

פרק אחד עשר – קורות המאה החמישי, החצי הראשון של המאה החמישית.

ארבעים שנות הבלבול ואי סדר במשטר המלכותי בתחלת המאה הה'. אהרן בן משעאל מושל יהודי במבצר תאזה. גזירות בשנת ת"ו מטעם הנציב בו-בכיר בפאס ובתיטואן ואלקצאר. הריסות בתי כנסיות ובמ"ד וביטול תלמוד תורה. צמיחת ממשלת העלאוויין מתאפילאלת.

מולאי ארשיד הכובש. ראשית כיבושו בתאזא. הריגת המושל היהודי אהרן. שנת תכ"ח גירוש יהודי אזאוויא במספר י"ג מאות בעלי בתים והתיישבותם בפאס ובצפרו, תנועת שבתי צבי במרוקו. התפלגותם של יהודי מרוקו לכתות שונות. גירוש יהודי הכפרים הפליטים במחוז תאדלא וגזירות מראכש בפקודת מולאי ארשיד.

מות מולאי ארשיד בשנת תל"ב והמושל החדש מולאי ישמעאל אחיו הנציב במכנאס. יחוסו הטוב בראשונה אל היהודים וביחוד ליהודי העיר מכנאס. התעלות המשפחות טולידאנו ומאימראן בחוג ממשלת מולאי ישמעאל. רבי דניאל טולידאנו ובניו יוסף וחיים יועצי המלך וסגניו.

חיים ואברהם טולידאנו בני אחיו של רבי דניאל סוכני מכונות בחצר המלכות. ירידת האיש אברהם טולידאנו ומאסרו. בני משפחת מאימראן. הנגידם יוסף ואברהם בנו, וקרוביהם. מות הנגיד יועץ המלך אברהם. אחיו שמואל נתפס במאסר. ויצחק בן שמואל נהרג.

המאה החמישית וכן גם המאה שאחריה, הששית, הם היו כמעט יותר מכל מאות השנים החולפות, מצוינות ברדיפות המיוחדות כלפי היהודים במרוקו, אם מקנאת הדת, או משאיפת המושלים להון היהודים ורכושם. מלבד זה לא חסרו – כנהוג – גם צרות מדינה מפני בלבול מלחמות וריב אחים ויוקר ורעב וכדומה, ואלה מזה ואלה מזה, צרות המדינה והמקרים הרעים, עם הרדיפות נגד היהודים, המיטו אסון נורא על יהודי מרוקו אז, ושוד ושבר באו כתומם עליהם במאה הזאת ושאחריה. עוד בתחלת המאה הזאת, החמישית, שררו במרוקו ימי אי סדר ומהומות רבות בהמשטר הממלכותי. הימים ההם שארכו כארבעים שנה, נודעים בספרות הערביים לקורות מרוקו בשם " ארבעין סנא די לפתנא " לאמר " ארבעים שנות הבלבול, משפחה ברברית  אחת שישבה בנפת שאווייא סמוך לתאדלא משבט אדילאיין, כבשה לה לראשונה את המלוכה, אכן מפני אי ידיעתה לעצור ברוח העם ולהנהיג את שלטונה ברחבי המדינה, התקוממו פה ושם מורדים שונים אשר איש במקומו משלו בזרוע, בפאס לבדה היו בה ארבעה מושלים שכל אחד לקח לו חלק מיוחד מהעיר, וביניהם נמצא גם בר כוחו של המושל אדילאיי, בו בכיר, ויהיו מתגרים זה בזה, בנוף סוס משל איש אחד, אדמימי, במראכיש משאר למושל מולאי מוחמד בנו של מולאי זידאן, בהמבצר תאזא וסביבותיה משל איש יהודי גיבור חיל שמו אהרן בן משעאל, כה שרר מצב של אי שלטון כללי בכל מרוקו אז בראשית המאה הזאת משך זמן ארבעים שנה בערך.

ובהמצב של של לא סדרים הזה, כמובן הגיע גם ליהודים סבל ותלאות ומצוקות. בשנת ת"ו – 1646 שלח המושל הדיאלאיי שהיה קנאי דתי מאוד, פקודה לבו בכיר פקידו בפאס, לנתוש ולנתוץ את כל בתי תלמודי תורה כנסיות ומדרשות אשר ליהודי פאס, וכן הרס השר בו בכיר ההוא, ראשונה, את בית הכנסת של היהודים התושבים, ואחרי כן ביום כ"ג אלול של השנה הזאת נהרס בית הכנסת של המגורשים, ואחריו בית הכנסת של " אתאזי ". וביום ג' בתשרי שנת ת"ז נהרס בית הכנסת שבו היה גם התלמוד תורה הגדול, בערב יום הכיפורים נהרסו שני בתי מדרשות הישן והחדש, ובכ"ד בתשרי בית הכנסת של חכם אחד רבי יצחק אבירג'יל, ולא נשארו כי אם שני בתי כנסיות, האחת על שם רבי סעדיה רביח, והשנית שעל שם הנגיד יעקב רותי, שניצולו על ידי שוחדות, כן גזר עליהם לבטל לימוד תינוקות של בית רבן, וכמעשהו בפאס כן עשה גם בתיטואן להרוס עד היסוד את כל בתי כנסיותיה, וכן בעיר אלקצר וכל סביבותם מקום שיד המושל אדילאיי שולטת, בתיטואן נהרגו עוד שלשה יהודים על קידוש השם, ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ.

וגם נטל על הקהל לשלם סכום גדול, כן גם אחרי כן כאשר רבו המתקוממים על המושל האדילאיי ההוא, רבו עוד יותר הצרות על היהודים, והננו מסיימים דברי הקורות האלה כפי שכתבם אחד מרבני הדור רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, בלשונו בעצם 

"ובימיו (של המושל אדילאיי ההוא) היו המושלים מורדים בכל המדינות ובפאס אזדיד, החדש, היה המושל מוחמד אדרידי…והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל עד חדש תשרי( בשנת ת….?) שקם אחד ממשפחת בני עאמר והרג אחיו של הדילאיי שהיה שקול כמו מלך ושמו סידי למשנאווי…ומאותה שנה ירד ממעלתו ובכל זאת היהודים בצער וליוצא ולבא אין שלום מן השר בו בכיר שהיה מושל עוד בפאס והיה מחזיק עדיין באמונת אדילאיי הנזכר, ואנשי פאס אלבלי היו בהסכמה אחת עם המורדים, ואחר כך שלחו אחר שריף אחד מתאפילאלת שמו מולאי מוחמד והמליכוהו עליהם, והיו שערי פאס אזדיד סגורים חמשים יום ובראש חדש תמוז בא מולאי מוחמד מתאפילאלת ופתחו לו שערי העיר ונתפס השר הצורר ההוא (בו בכיר) ואסרוהו באזיקים והמלך הלך והנה פצ'אר אזאווייא ויבאו כל בני פאס אלבלי לקראתו, ועשו לו כבוד גדול, ובחמשה לאב הוציאו את השר בו בכיר הנזכר ונקבו שני עקיביו וגיררוהו עד למרמס ואויב אחד תקע לו חרב בבטנו כן יאבדו כל אויביך ה'.

בדור שני זה של ההשכלה העברית בלט משכמו ומעלה העיתונאי שלום פלאח, הן בפועלו החינוכי העברי ובמאבקו הממושך נגד סדרי החינוך של כי״ח, הן בניתוחיו של המציאות החדשה, בכתיבתו חדת הראייה והמחדשת בעיתונות העברית ובהוצאתם לאור של עיתונים ערביים־יהודיים, הן ביצירתו הספרותית בעברית ובערבית יהודית, והן בפעילותו הקהילתית והפובליציסטית למען דמוקרטיזציה של הארגון הקהילתי ולמען אחדות בין פלגי הקהילה. הוא התחיל את חייו הפעילים כסוחר, אך שנים מעטות לאחר מכן פתח עם ידידו וחברו ללימודים יוסף כהן גנונא בית־ספר עברי מתחרה לבית־הספר של כי״ח. כפי שהעיד עליו יעקב גולדמן, שלום פלאח היה ער להיבטים הפדגוגיים והדידקטיים של הוראת העברית והמקצועות העבריים ברוח הזמנים המודרניים, ולאחר מכן אף הוציא ספרי לימוד — ראשונים בצפ״א — להפצת שיטותיו, כולל הוראת העברית כשפה טבעית וחיה. את מאבקו החריף נגד החינוך של כי״ח הוא מיקד בנושא הוראת העברית ומקצועות היהדות, ״ובפרט הדבור בלה״ק [=לשון הקודש] ולימוד התנ״ך ע״ד [=על דרך] ההגיון׳ ועל קידום חינוך מקצועי במסגרת בי״ה. הוא לא הרפה ממאבקו זה כל עוד לא נתקבלה תכניתו. לקראת סוף המאה הוא אף נתמנה אחראי על לימוד העברית בבתי־הספר של כי״ח בסוסה. בד בבד עם כתיבתו בעיתונות העברית הוא היה בין הראשונים שערכו והוציאו לאור עיתונים ערביים־יהודיים או כתבו בהם.

 את דעותיו הברורות על התמורות הרצויות והבלתי רצויות של העת החדשה, על הרגש הלאומי, ובמיוחד על יישוב האמונה הצרופה עם ההשכלה, הציג לא רק בכתיבתו העיתונאית, אלא גם בכתיבה ספרותית־ עממית בערבית יהודית, בצורת פרסומם של חיבורים, של סיפורים בהמשכים בעיתונים שהוא ערך או בצורת עיבודם של סיפורים עבריים. את פעילותו הציבורית הוא כיוון להשתתפות בהקמתם של ארגונים קהילתיים חדשים, כגון החברה ״נצח ישראל״, מיליטנטיים ודמוקרטיים, שאמורים היו להתמודד עם בעיות האנטישמיות או ההתבוללות ולהגיש עזרה ועידוד לנצרכים בקהילה היהודית בצורה של חברות צדקה ומוסדות רווחה חדשניים. הוא גם נדרש לעתים קרובות לפילוג הקהילתי בתוניס בין הליוורנזים לתושבים, ואף הקדיש לפילוג זה חיבור שלם בעברית כדי להטיף לאיחודה מחדש של הקהילה. אולם, לאחר שנתמנה ב־1897אחראי על הוראת העברית בבתי־הספר של כי״ח בסוסה, הקדיש את מיטב מרצו לתפקידו זה ומיתן כנראה בהרבה את פעילותו הפובליציסטית והציבורית. בגיל שבעים, בשנת 1928, נתמנה רבה הראשי של קהילת סוסה, והחזיק במשרתו זו עד לכניסתו ב־1936 לבית־האבות היהודי, שאת הקמתו הוא יזם עוד בסוף המאה הי״ט.

תוך כדי ניסוח התכנית הלאומית־עברית שלו נתן שלום פלאח גם את הביטוי הברור ביותר לתחושותיו ולעמדותיו כלפי המודרניות הצרפתית, שהלכה וכבשה חוגים יהודיים נרחבים יותר ויותר בתוניס, אם דרך הסדרים החברתיים האדמיניסטרטיביים או הכלכליים החדשים שהכניסו שלטונות הפרוטקטוראט, ואם בעיקר דרך החינוך החדש של בית־ספר כי״ח. בכתבותיו השונות הוא תיאר את ראשית התפוררותה של החברה היהודית המסורתית כתוצאה ממפגשה זה עם המודרניות הצרפתית, התפוררות שהתחילה בין בוגרי בית־הספר של כי״ח ונתנה בהם סימנים ראשונים של התבוללות. בקווים חדים לעתים ואף קריקטוריים הוא שרטט בצורה מודרנית ביותר את התהליכים שהתלוו להתבוללות זאת: התלישות של הדור הצעיר, הנתק בין הורים לילדיהם, ההתרחקות מההתנהגויות הדתיות היומיומיות וההתרחקות מהקהילה היהודית ומהרגשות הלאומיים, עד כדי יצירת ״יהודים אנטישמיים״. הוא גם היה ער לתוצאותיו הבלתי פרודוקטיביות של החינוך הצרפתי, שהכשיר תלמידים למקצועות אינטלקטואליים בלבד ולא למקצועות יצירה ומלאכה, כך שחלק גדול מבוגרי בית־הספר נשארו מובטלים מאונס, כשהם בוחלים בעיסוקים היהודיים המסורתיים, ולמשרות חדשות במנהל הצרפתי לא הגיעו. כך הוא מתאר למשל את פירותיו של החינוך בבית־הספר של כי״ח:

בכלל נוכל להחליט ולהוציא משפט אמת כי הפקידים והמנהלים אשר על ביה״ס דורשים תלי תלים ויש להם סודות ורמזים בפרקי הפרוגראם וכי יוכלו להטות אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, והמטרה רק לעשות בנינו צרפתים גמורים. ולא זעו ולא חתו מנחת זרוע הזמן אשר כמעט כלה בנערים כל חצי זעמו, יען כי שבו עשר מעלות אחורנית(במצבם החמרי והמוסרי), כי עמודי הדת והיהדות מתמוטטים על ידיהם, וגם חייהם היו תלוים להם מנגד, כי חקי הלוקסוס וכו' העכירו את שארם, יען כי רבם דרבם שמו להם למטרה רק מלאכת הכתיבה, א״ב [=אם כן] כלנו כותבים, כלנו פרופיסורים וכו' ועל מי נתפרפסרו ואל מי נכתבו? הה! כמעט כל חקי הפדגוגיא עלו בתהו ולא נשאר כ״א [=כי אם] לשון צרפת, אשר בזאת היו הנערים עולים מעלה מעלה. נא אל תשגה ידידי הקורא באמרך: ראה זה איך עינו צרה בצרפתים אשר ע״כ [=על כן] הוא מתאונן מר על הנערים העושים חיל בלשון צרפת. אחלה פניך ידידי, אל תחשדני בדבר מגונה כזה, כי אוהב כל הלשונות והעמים אנכי(ורוח הפאנאטיזמום לא רחפה על פני מעודי), וגם את עמי ולשוני אנכי אוהב, כי עברי אנכי, עברי אנכי ואת אלהי ישראל אנכי ירא!! א״כ למה נגרע? ולמה נבזה ליקהת עמנו שארית מחמדנו?