מורשת יהדות מרוקו

 ההבדלים בין הז'אנרים בספרות המקורית

בתוך הספרות המקורית שבערבית היהודית, כמו בספרות המתורגמת לערבית יהודית, יש הבדלים ניכרים בתפוצת המרכיב העברי. לא דומה שכיחות המרכיב העברי במדרשים לשכיחותו בספרות פילוסופית או הלכתית; ובמיוחד בולטים ההבדלים בין הספרות העממית לספרות המוסר העממית. גם בעיתונות יש הבדלים. לא תמצא אחידות בכתבות: יש מהן ששכיח בהן המרכיב העברי, ויש מהן שהוא נדיר בהן.

כדי לבדוק את ההבדלים בטקסטים המתפרסמים בעיתונות שבערבית היהודית העיראקית בחרנו בשתי כתבות שנשלחו מבגדאד בשנת תרנ״ד (1894) לפרסום בעיתון מגיד מישרים של יוצאי עיראק בהודו. שתי הכתבות עניינן אחד — הקושי בנישואי בנות עניים בבגדאד. כתבה אחת היא מכתב של אחד החכמים בבגדאד שהוטל עליו להיות ״פקיד הנישואים״; במכתב זה מקווה הוא לעורר את רחמנותם של יוצאי בבל במזרח הרחוק. את הכתבה השנייה חיבר כתבו הקבוע של העיתון בבגדאד, ובה הוא מתאר אותן בעיות של בנות העניים שם. להלן מובאות שתי הכתבות בהבלטת המלים העבריות.

א

בג׳דאד היום 27 סלון סנת התרנ״ד

למו״ל מגיד מישרים הי״ו

אלרגא מן המתכום אן תטבעון כטנה האדא פי גאזיתכום אל מעתבר, ושכמ״ש אל אצילי בני ישראל / ראשי גולת אריאל / השרים והסגנים / הקצינים והרוזנים / רודפי צדק / מחזיקי בל בדק / נושאי דגל החסר והרחמים / נדיבי עמים / עם בני אברהם די בבל אתר ואתר יברך ה׳ חילם / וירצה פעולם / למקטנם ועד גדולם / יחד את כל קהלה חיים וקיימים לעד לעולם / בכוכבים בהילם / כיר״א אחרי עתרת החיים והשלום בשבטי ישראל אודיע נאמנה מן רצוץ מסאעדת זוויג בנאת אל פקרא ואל יתאמא פי בלדנא בגדאד יע״א ברוך ה׳ יום ען יום קאעד תסתעדל וקאעד יטלע מינא פרי ישוה לו, ובל סנה קריב אלמאתין בנת קאעד יסאעדון פי זוויגהום מן צנדוק לסאעת אלמדבורא ואשריכם ישראל אהל בלדנה המתנדבים בעם מא קאעד יקצרון עלא קדר אלחסין ומסאעדין פי הלמצוה הגדול לפי גודלו והקטון לפי קוטנו וכגון הגביר היקר מנשה אפנדי בן צאלח מנחם דניאל הי״ו זוכה ומזכה אחרים עמו טרף הל איעאנא. כדאלך הגביר היקר סי׳ עבדאללה אלייאו הי״ו מסאעדהום ורצוצה נאם אלי מא תבשף אחוואלהום עלא אל כולל יעטיהום בעין יפה יה״ר שיפרו וירבו בבנים ובני בנים בעושר וכבוד לעבודתו יתברך אבי״ר. ולאכת יא עזאזנה אין הבור מתמלא מחלייתו קאלו רז״ל וכצוץ מתל מא קאלו רז״ל ועניות לבבל נחית. ופי בלדנא אלדי אלפקר ולעאזא בנו ביות ביהא ואופים מאלהום מפתח פי מחלת אלטטראן ואבו טיפין אלד־י ביהא פוקרא ריבוי עצום ובנות יולדו להם ארבעה וחמישה ורבות בנות עד שעשו חייל ונתקיים בעירנו הכי והחזיקו ז׳ נשים באיש א׳ ותערפון יא עזאז הל שי ירידלו מצאריף בארה. ומא ינפע פי שי גזאי ואש ירידון יסירון אהל טרפנא ובצוץ בהל וקת אלדי אלשפע קליל והמשתכר משתכר אל צרור נקוב ומנין מא יתקלב אבו אלבית ירידלו דרג מן בל טרף ואחרון הכביד צרת הבת. הל מנהג אלצקט אלד־י סאייר פי בלדנא אלד־י יזווג בנתו ירון יעטיהא מאלו והאלו איש מא ימלך ומא יבפי ופוקא יסיר מדיון עלא גלדו ומנפש ועד בשר יכלה ב״מ.

איצה רג'אל מסתור מן מעלומין ומסתפק במועט שבידו קדם בנתו ואעתאקת סנתין ומא קדר עלא זוויגהא וגא ענדי אלפקיר אבו הבת ומעו רגאל ומרה וחבו מעי עלא מסאעדתהא יבון אלם להא בראני מן דון שי אלדי אעטיהום מן אלכולל. קלתו קדאמהום אנא מא אקדר עלה היך שי מא אקדר אסיר כולל ופקט אנא איש כללי אנפע אלא בל בנאת אלפוקרה מנין אקדר לאזם ואדי ואעייש אלגמיע. אבו אלבנת קלי אלזם אידי ושוף כיף קאעד ארעד מן סחוותי אלדי בשפתו אחוואלי ואעתאזיתו. קלתולו ליש תסתחי מני באנהו אנא אבוך בלאבת מא אקדר היך אסווי שי אלדי תטלבו אם בשרי נחוש ובו׳ גייר ב״ו. קאל אנא אטלב מן השי״ת מא ילזם. קאמו פאתו לימא וצל אלרגאל באב חושנא נתעלף ב״ש צחתו גיבו מאי נרמי עלא וגהו כיף אנדכר הלרגאל וטאש מן צערו. משוואר זמאן לימא צחת רוחו וקאם ראה. על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים. איצאחצלחצאל זקן קדם בנתווטלעשיגזאי ללכלה הבגדים והמעות ארבע תלאף קרש ראייג מנהא בגדים ללכלה ומנהא קצור המעות ללחתן ואלחתן יסיר באל אלכלה וקאעדין פי חוש ואחד ואעתאקו מקדסין ארבע סנין ואבו אלכלה מא סלם שי לא חוואס ללכלה ולא צלעה ללחתן אל1י יתזווג ביהא. ואלחתן מסתור ותם ונא כרניר מן בעד אלארבע סנין גא קדאם הדיינים וחכאהום. חאלן בעתו עלא אבו אלבלה קאלולו יא תשופלו פלוס אלדי יתזווג יא יגרש הבת קאל מא ענדי אפילו פרוטה רגעולו הדיינים הל יום ארבע סנין מא אסתחצלת בנתן מא הצלת שי. מן מחצול פלוס אלבנת באן תזיוצא. רצעלהום יומייא תחצל קרשין ראייג ואצרצהא ונעיש ביהא. אנכסר כאטרהום פצלונו ללחתן פי אלפין קרש ראייג ורצא אל מסכין. קאלו בלכת אחד יהצל ילם אלהום וייאצז־ולו בד־אלך מן אלבולל לאן קשה הגירושין של אשה ראשונה, שאפילו המזבח מוריד עליו דמעות. בעתו עלא מעלם בת״ת וטעונו ורקה באנהו יאצו־ אלזקן אבו אלבנת מעו ויילם צדקה פרוטה פרוטה מן בתי בנסיות ובז־אלך סווא היך. צאנו מאייה וסתין קרש ראיצ. ואלחתן רצע עלא הדיינים וקאל בעד איש אסווי מא חובתי ואעשנה קאלולו מא דאם מא קבצת שי הא1י הם סאמחהא וסווי מע השי״ת. ואכדולו מן ענדי מן אלכולל תלת מאיית קרש ראייג וסוו לחיף ודושך וייתזווג בל קצור. ורא אלמסכין אלחתן אללה יצעלהו בטוב. בעד סאר גייר משגילה אצעב ואחרון הכביד. רצאל כאן ירא שמים ובעל תורה וענדו בנאת ואין לאל ידו אלז־־י יזווגהום. בנת אלכבירי שאפת זוויג מא אכו תעאשרת מע גוי ואצד־הא לי גייר בלד. אבו אלבנת אלמסכין קם בלכת ילחקהא ויירצעהא לדין ישראל. אלצמאעה אלז־י פי הז־יך אלבלד תצאערו ובל דרוב תווצע ונפטר ב״מ חלה ויסכן כדי שלא יראה הצדיק ברעה מאל בנתו שהמירה דתה ב״מ ומא כאן רצעת. ובקו היתומות ואלמנתו לא אליכם ב״מ ומן בעד חין קדסת בנת אלתאנייה בעמר צמסה ועשרין סנה הל יום מנתין מא תזווצת. ואל אם שאפת מא תקדר עלה זוויצהא ואנהזמת ובקת אלבנת עלא יד הזקנה סתהא וצת קדאם הדיינים וחכת עלא צימהא וצאחולי הדיינים הי״ו וחכו מעי יבון אעטיהא אזווד מן אלג׳יר עטא מסאעדתהא מן אלכולל לימא יסהל זוויצהא לעב״ל בב״א. והזקנה אמתחת תחכי עלא בנת אלאוולאנייה ואלחכמים הי״ו יערפון ביהא וחבולייא. על זאת ידוו הדווים ירחם הי. פעאד אז־א מא יסיר מסאעדה להל מצוה מן אלצארצ מא תסתקים ואלקהר מן חית אנא פקיד עלא הל שי ודאיימן אשוף בצער אלפוקרא ועלא יקתהום וצעב אחוואלהום ויינכסר צאטרי עליהום ומא אקדר אצשי עין ואסכת להל סבב וכיפתי תצברני בל אעדארן אפתש אנבה קלוב אצוואנא בני ישראל אלאצצייא, וין אהל אלרחם ולחנייא, וין אהל אלשפאקא ואל רחמאנייא. מצות פריה ורביה מצוה ראשונה שבתורה וייצבר קלב אלמכסורין אלד־י דמעתהום תכסר אלצאטר. ואלאמל מן אצוואננא רחמנים מא יקצרון וכל ואחד יתצצא עלא מקדורו העשיר ירבה והדל לא ימעיט וכל אשר ידבנו לבו ירסלהא באסם הח׳ השלם ח״ר צאלח בן מו׳׳ר ועט״ר ה״ר עבדאללה אברהם סומך הי״ו ותנעטי לזוויג בנאת אלפוקרה. ואל אמל מה תקצרון פי הל מצוה וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. ולאייק עלינא נחנא ולאד אברהם יצחק ויעקב נשפק עלא היך נאם מכסורין אלצאטר וכשבויין דמי. ובשכר זאת השי״ת ישלח לכם ברבה דוחה והצלחה בבל מעשה ידיכם. יקרב גאולתינו ויקבץ נפוצותינו וישלח לנו הגואל אכי׳׳ר.

גבאי הנישואין

יחזקאל עזרה

יהושע הלוי יצ״ו

הרב יצחק חזן

תלמיד חכם ודיין(1990-1919). למד תורה בישיבתו של הרב ידידיה טולדנו במכנאס. רבה של העיר אגדיר שבמרוקו. כעבור שנים ספורות, נקרא רבי יצחק לקזבלנקה על ידי הרב שלום משאש לשמש כדיין בבית הדין הגדול במכנאס. אחר כך התמנה מטעם הממשלה המרוקאית לאב״ד בית הדין. בעלותו ארצה התמנה לדיין בעיר חיפה. שימש כחבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים לצדם של הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא. תפקידו העיקרי היה להכריע בדינים מסובכים וקשים שלא נמצא להם פתרון.

שולחן ערוך לפניו

כאשר הגיע הרב יצחק חזן לארץ ישראל, הממסד הדייני והרבני בישראל עדיין לא הכיר אותו במידה מספקת, ועל כן ביקש לבחון את ידיעותיו ב״שולחן ערוך״. מה רבה היתה תדהמתם של הדיינים כשגילו שכתב מילה במילה את דברי ה״שולחן ערוך״ וכל הפוסקים בכל שאלה שנשאל. בתחילה חשדו שרימה במבחן, ולכן חזרו וערכו לו מבחן חוזר בעל־פה. כשנוכחו בשליטתו בהלכה ואת העובדה שציטט בשלמותם קטעים מן ה״שולחן ערוך״ והפוסקים, הודו שהוא בקיא גדול, ומינו אותו לאב בית הדין בחיפה.

מישיבה של מטה לישיבה של מעלה

לאחר שפרש לגמלאות למד בקביעות בחברותא עם הרב מסעוד אלחדאד שהיה דיין בירושלים. ערב פטירתו אמר הרב חזן לאשתו לאחר לימודו הקבוע, ״ממחר נפסיק ללמוד בבית ונתחיל ללמוד בישיבה…״

מתוך חוכמה מקדם – חזי כהן

המצביא המוסלמי לא התמהמה הרבה במחנהו שעל ההר שנשא מאז את שמו ג׳בל אט־טארק או בפי אנשי אירופה גיבראלטאר. הוא התקדם עם צבאו הקטן לעבר צפון׳ לכד ללא קושי את העיר קרטייה שבקצה הצפוני של המפרץ, הדרים וכבש את העיר אלכ׳סיראם ששימשה אז כהיום נמל ותחנת מעבר לחוף האפריקאני. עיר זו נהיתה הבסיס של צבא הפלישה וטארק מסר ליוליאן את התפקיד להגן עליה ולארגן דרכה את האספקה בשביל גדודיו. לאחר כיבוש אלכ׳סיראס החל טארק לנוע צפונה. משנתפשטה הידיעה על פלישת הצבא המוסלמי יצאו נגדו חילות המצב הגוטיים שבגלילות הדרומיים של ספרד ובראשם שר הצבא בנסיו וניסו להדוף את הפולשים אחורה, אולם הגדודים הגומלים נוצחו ובֶנסיו עצמו נהרג. המלך רודריג היה באותו זמן בצפון הארץ כדי להלחם עם הבסקים שמרדו בשלטונו. אך הגיעה אליו השמועה על פלישת המוסלמים לספרד מיד חזר אל הדרום, גייס צבאותיו במהירות רבה והפציר בידידים ובמתנגדים כאחד שיעמידו את ענין המולדת מעל הכל וילחמו בכוחות מאוחדים, כך נתאסף מסביבו צבא רב ומצויד כל צרכו. כאן היו גדודי אבירים מאומנים ולמודי מלחמה, חבושים קובעי ברזל שנשאו שלטי מגן עגולים ומרובעים עשויים עור ועטורים מסגרות של ברזל. רבים מהם היו לבושים שריונות למיניהם, מורכבים חתיכות ברזל דבוקות וקשורות זו בזו, וכולם נשאו חרבות, שהיו להן חזינות של זהב או כסף. בידיהם הליו חניתות ארוכות לדחוף ולדקור את האויב ואף רמחים שהם מעץ וחודם מברזל. לליד האבירים שרכבו על סוסים נראו המוני האיכרים המגויסים הולכי רגל, לבושים בגדים פשוטים וגסים, איש איש וקשת מעל כתפו וקרדום בידו. הצבא הנוצרי היה רב המספר, הוא מנה כמה רבבות. אך עדיפה ממספרו הגדול, מאמון האבירים ומחימושם המעולה היתה הרוח שפעמה בקרבו. דוח נכאים. ריב המפלגות על כסא המלוכה זרע פירוד בלבבות ומשום שרבים ידעו על הקשרים בין מפלגת בית ויטיצה עם האויבים של המלכות היה הצבא שרוי באוירה של חשדנות. איש לא האמין ברעהו. כאשר שמע טארק על הצבא הויזיגוטי ההולך וקרב שלח שליחים אל מוסא בן נציר, שהיה מושל ומצביא עליון של כל הפרובינציות של אפריקה הצפונית, וביקש ממנו עזרה. עד אז לא היו אתו אלא 7000 איש ועל פי בקשתו נשלחה לו תגבורת של חמשת אלפים. לא זו בלבד שצבא טארק היה בהרבה קטן מן הצבא הויזיגוטי אלא שהיו בו מעט פרשים, כי המוסלמים לא הביאו אתם סוסים והיו להם בלבד אותן בהמות רכיבה שנהיו שללם בהתנגשויות הראשונות עם חילות המצב בקצה הדרומי של חצי האי. בחכמה עשה איפוא טארק שנסוג אחורה בהתקרב הצבא הנוצרי ותפס עמדות בין הביצות של כ׳נדה ובין שורה של גבעות שבקרבת אלכ׳סיראס, כדי לחכות לצבא הויזיגוטי שבא מצפון. שם החל ביום 19 לחודש יולי 711 הקרב שהכריע את גורלה של ספרד למאות שנים. כרגיל התחילה המערכה ביריית חצים מן הקשתות, לאחר מכן תקפו אלה את אלה בחניתות ולבסוף קצרו החרבות את קצירן. היום הראשון נסתים בתיקו וכן השני. כך נלחמו יום אחר יום ושני הצבאות סבלו אבדות קשות. אולם באחד הלילות ביצעה סיעת בית ויטיצה את אשר זממה מזמן. שני האגפים של הצבא הויזיגוטי היו בפיקוד של נסיכים ממשפחת ויטיצה ובלילה עברו על דגליהם ואנשיהם אל הצד שכנגד. כך נשאר רודריג שפיקד על המרכז לבדו, אבל המלך המשיך להתנגד. אולם חיל החלוץ של טארק שהיה מורכב כושים הסתער על הצבא הנוצרי והכה אותו שוק על ירך. האיכרים הספרדיים החלו בורחים לכל צד ועבר והפרשים הגוטיים עצמם נרתעו ופנו עורף עד שכל הצבא שלהם נתפורר. המלך שקע באחת הביצות וגופתו נעלמה אלא שנמצאו מקצת בגדיו ותכשיטיו. בידי הצבא המוסלמי נפל שלל עצום, סוסים ופרדים׳ נשק ורכב, אהלים וכלים למכביר.

אחרי הנצחון על המלך הויזיגוטי גברו במצביא המוסלמי יצריו. על־פי ההוראות שקיבל ממוסא בן נציר אסור היה לו להתקדם ללב ספרד, אך טארק לא שעה אל פקודה זו ופתח במסע כיבושים נועז. עם צבאו הקטן הסתער על הארץ הגדולה שהיו בו חילות מילואים של הצבא הגוטי וערים בצורות במספר גדול ואף בהן חילות מצב מאומנים. אמנם היה זה גם צו השכל והטקטיקה הצבאית שלא להחמיץ השעה ולהכות באויב המנוצח טרם יתאושש ויערך את כוחותיו מחדש. ודאי לחצו עליו גם תומכי בית ויטיצה שקראו את המוסלמים למען יעזרו להם לקבל שוב את כתר המלכות. הם היו כמובן מעונינים להגיע לטולידו, בירת המדינה, ולהמליך שם בעזרת האפריקאנים אחד משלהם, כך זז טארק לעבר צפון. בקרבת העיר אסיכ׳ה ניסו גדודי הגוטים עוד פעם את מזלם בקרב שדה וחובסו מחדש. הגדודים המנוצחים ברחו אל העיר וטארק הצטרך לשים עליה מצור שנמשך זמן מה עד שהעיר הסגירה עצמה לידו. בינתיים השתררה אנדרלמוסיה במדינה כלה. בכל מקום התעוררו תומכי בית ויטיצה וגם האיכרים והעבדים הרימו ראש. תושבי הערים האיברו־ רומנים הרגישו שבא הזמן לעשות את חשבונם עם העריצים הגרמניים. שכבת השליטים עצמה היתה מוכת תדהמה ואחוזת בהלה. פה ושם ניסו לאסוף את כוחותיהם ולהתנגד לפולשים, אלא שחסרה יד מכונת ומדריכה וכך העלו חרם בידם, מרבית האצילים והכמרים ברחו אל צפון המדינה או לחוץ לארץ, לגאליה, ומצד שני נספחו רבים מתושבי ספרד, אלפים ורבבות, אל הצבא הפולש. השורות של צבא טארק גדלו מיום ליום. נתוספו עליהם עבדים שרצו לזכות בחופש, איכרים שהתאוו לנקום בבעלי הלאטיפונדיות ולקבל האדמות לקנין ובעיקר אנשי מפלגת ויטיצה.

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

אך רבינו מרוב פיקחותו היה מעמיק מאוד מקשה ומתרץ ומפלפל וכבר מגיל שבע עשרה התחיל להתכתב עם גדולי הדור ולהעלות את חידושיו על הכתב כמו שכתב החיד״א בהקדמה לספריו בין שבע עשרה שנה ופיר״ש כל מידי דקשה וכו'.

ובספרו שם הגדולים אומר:

שמרוב חריפותו של הרב היה כותב ומוחק עד שלא ניכר גדולתו העמוקה מתוך ספריו עיי״ש.

אם למסורת : ראה היעב״ץ משפט וצדקה ביעקב פסק שאלה מרבינו כשהיה צעיר לימים אשר מופנת לרבי יעקב טולדאנו , וזה לשונו: ידיד  נפשי החכם כמה״ר אליעזר דאבילה נר״ו, אחדש״ו באתי להשיב למאי דשאילנא מקמיה ע״י כהה׳׳ר יעקב אביטבול. על ראובן שנשא אשה ונפטר בתוך שנתו מה יהיה משפט חלוקתם יורשי האיש עם האישה?.״ [וראה עוד שם פסק י״ז],

קריאת שם לרבינו

כ. ראשי תיבות רב אד״א אליעזר די אבילה, לשון מושאל משמם של האמוראים רב אדא בר אהבה ורב אדא בר מתנה, שם המרמז שהיה אוהב את הבריות ובפרט את תלמידיו ורמז שהיה נותן ותומך ביד רחבה בהם כפי שיבואר לקמן. כ״כ נקרא רב אד״א או ר׳ אליעזר הגדול כך מתארו המו״ל עוז והדר בהקדמתו לספר שהוא גם אחד מזרע רב וזה לשונו: כמוהר׳׳ר שלמה ז״ל חתן המלך, נר המערבי, תנא דידן, אביר הרועים נ״י פ״ה ע״ה, ונקרא שמו בישראל ״רבי אליעזר הגדול ומנו רב אד׳׳א ז׳׳ל״. וזה כדי להבדילו מנכדו בן בנה של בתו הרבנית דונה הנקרא על שמו ר׳ אליעזר. וזה לשון ר׳ יוסף די אבילה ב״ר משה בהקדמתו לספר מגן גבורים ח״ב על מסכת כתובות וקידושין: ואלה שמותם בשמות אשר קרא להם אביהם הזק׳׳ן, אשר שם האחד כמוהר״ר משה נר׳׳ו, ושם אחיו אדוני דודי… וכו' כמוהר״ר שמואל נר״ו ועמו בחברתו בבית מדרשו שם נמצא אתו אשר ע׳׳י השני זה דודי שמו כשם רבו החכם השלם והכולל פלפלא חריפא כמה׳׳ר אליעזר נר״ו(עליו ודבר לקמן במערכת אודות בתו ונכדיו ובאם למסרת נזג).

ימי עיבורה של אמו הצדקת

רבי אליעזר הגדול שגורה אגדה בפי זקני חכמי רבאט, שכאשר התעברה אמו הצדקת של רבינו, נגלה אליה בחלום רבי אליעזר בן הורקנוס המכונה רבי אליעזר הגדול ואמר לה, דעי! שאני ר׳ אליעזר בן הורקנוס ונגזר על נשמתי לרדת שוב לעולם הזה להמשיך להאיר אור התורה בקרב חכמי הדור ולכל עולם התורה, ובכן הנך הרה וילדת בן אשר בו תהיה ניצוץ נשמתי והוא יאיר עיניהם של ישראל בתורתו, על כן הנני מבקש שתקראהו על שמי ולהתנהג אתו בזהירות ובקדושה רבה.

ויגעו בו אביו

באותו עיניין זקני חכמי עירנו רבאט מספרים, שפעם ר׳ אליעזר בהיותו רך מאוד בשנים התווכח עם חכמי הישיבה תלמידי מור אביו ר׳ שמואל והתעקש להסביר את הסוגיא שבה עסקו לפי סברתו ופירושו, אביו בשומעו שהוא עומד על דעתו בצורה עיקשת בפני חכמים גדולים גער בו חזק עד שרבי אליעזר בכה. באותו לילה נגלה לאביו בחלום רבי אליעזר בן הורקנוס, ואמר לו הרי אתה יודע שבנך זה הוא ניצוץ נשמתי ובעל הארה גדולה רוחנית בדור הזה, על כן אבקש להיזהר לא לפגוע בו ולא להרגיזו, אמנם אתה זכית בו, אך אם תמשיך להרגיזו אני אקח לך אותו. תיזהר!.

כידוע רבי אליעזר בן הורקנוס היה מגדולי התנאים בתקופה שלאחר החורבן, נחשב בדעותיו לנוטה אחרי בית שמאי. רבו רבי יוחנן בן זכאי הפליג בשבחו עד שאמר עליו: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע הוא את כולם". כך היה גם נחשב רבינו בעיני חכמי דורו דור דעה.

רבי אליעזר די אבילה היה ידוע בפי כל הפוסקים גם בכינוי רב אד״א או בפי חכמי עירו רבאט רבי אליעזר הגדול נולד ברבאט־סאלי בערב פסח של שנת תע״ד (1714) ונימול ביום אחרון של חול המועד פסח.

על כן מכנהו חתנו הזזה״ש רבי שלמה די אבילה בהקדמתו לספריו:

קדש קדשים ״מצה שמורה״ יומם ולילה עוסק בתורה ע״ש.

לזה זוכים, בעת שישראל נזהרים ממשהו חמץ בפסח, ואוכלים ״מצה שמורה״ היתה להם ישועה בדבר גדול, ואין אני יכול לגלותו לטובת הדור (דברי הרב מדרש פנחס אות ל״א) על כן מובן מדוע זכתה אמו ואביו בבן קדוש כזה, ומדוע זכו בו כל אותו הדור.

לכן למעשה מזל יום גרם לו להיות קדוש ושמור כמו ״המצה השמורה״ שהיו מכינים בערב פסח שבו הוא נולד, ואז חל יום מילתו בחול המועד פסח. על זה אביו הגאון אמר דרשה בפלפול עמוק כדרכם בקודש של גדולי ישראל בפני גאוני ארץ דייני וחכמי רבאט וסאלי, ובפרט בפני גאוני המשפחה, הסבא קדישא רבי חיים בן עטר הזקן שהיה עדיין חי, ובפני דודו אחי אמו של רבנו אור החיים הקדוש. כל הדרוש העלהו על ספרו אוזן שמואל דרשה י״ג מחול המועד פסח שנת דע״ת לפ״ק ובאמצע הדרוש הוא אומר:

נשובה אל הקדום ״למצוה שאנו עוסקים בה״ לאמר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אשר ציונו הבורא להסיר ערלת בשרינו.

ועוד בסוף הדרוש מוסיף ואומר:

״היום שקיוינוהו״ שכולם יעלו לרצון,

נפטר ברבאט בבוקרו של יום שבת קודש ג׳ אדר א׳ שנת התקכ״א (1761) ״בימי העמידה״ כלשון חתנו בהקדמה, היו ימיו ארבעים ושבע שנים כפטירת דודו האור החיים הקדוש.

תאריך הולדת ובינו

שנת תע״ד כך צריך להיות ולא כמו שכתב הרה״ג מלכי רבנן זצוק׳׳ל שרבינו נולד בשנת תע״א שהרי הוא זצ״ל מודה שרבינו היו ימיו מ״ז שנה, אך לפי חשבונו יצא שהיו ימיו חמשים שנה שהרי בטוח שהוא נלב״ע בשנת תקכ׳׳א! אלא כמו שאמרתי וכן הוא מדברי החיד׳׳א בשם הגדולים וכן משמע כדאוכיח לקמן בסעיף הבא כב, ומהאגדה המסופרת לקמן שהיתה בינו לבין דודו האור החיים הקדוש עיי׳׳ש. גזירה מפי אור החיים

כב. שמעתי מפי זקני חכמי רבאט. שאחד מביקוריו של אור החיים הקדוש אצל אחותו שהיא אמו של רבינו אשר היה קשור אליה מאוד, היה אור החיים עוקב אחרי אחיינו הקטן ומשתעשע אתו בדברי תורה ונהנה מאוד מחוכמתו המופלאה ומפיקחותו הנדירה, האו׳׳ח השמיע לו חידוש עצום עמוק ומפולפל, מייד רבינו שהיה עדיין ילד בגיל רך מאוד סתר לו את החידוש והפיל לו את הבנין כלאחר יד, ובגלל שדיבר אתו בתקיפות כאדם בוגר, האו״ח פלט מפיו קללה הנאמרת בתור ״חיבה״ לאדם צעיר העושה מעשה בגרות, ״א־ימסי סגיר״ דהיינו שילך מהעולם הזה צעיר, אמו שמעה דיבור קשה זה יוצא מפי אחיה הצדיק מייד גערה בו ובקשה שיברך אותו, האור החיים התנצל מאוד ואמר לה שזה נפלט לו מפיו מרוב שמחה ששמע אחיינו איך הוא מפרק הרי הרים כלאחר יד. מייד בירך אותו לבטל הגזירה. אך כדי להרגיע את לבה של אחותו הוסיף ואמר: ״יהי רצון שכל מה שיגזרו עלי יהיה גם עליו ויזכה ויגדל כמוני״ אבל אור החיים ע״ה לא ידע שכבר בגיל מ״ז ימלא בשלימות את שליחותו בעולם הזה ויחזיר את נשמתו ליוצרה, ואכן כשגגה היוצאת מלפני השליט, דיבורו הקדוש של האוה״ח נקלט בשמים והנה נגזר מייד שגם רבינו הקדוש נפטר בגיל מ״ז באותו גיל של דודו האור החיים הקדוש. (ראה בזה לקמן באם למסרת עב) אגדה זו מזכירה לנו הקפידה שהיתה לרבי אליעזר על רבן גמליאל אבי אשתו אמא שלום שבגינה נפטר [ראה בבא מציעא נ״ט ע״ב],

הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע  )

כתיב

מן הנוסח המודפס שבידינו עולה כי שיטת הכתיב של המחבר (או המעתיק) בכל מרכיבי הלשון אינה אחידה. כללי הכתיב של הערבית־היהודית, שהיא כאמור המרכיב המרכזי בלשון החיבור, הושאלו כנראה ממקור מהימן יחסית, וסביר להניח שהמחבר נצמד לנוסח כתוב של השרח באותיות עבריות שהיה ברשותו. על פי רוב התעתיק של הערבית לאותיות העבריות מדויק, עם יוצאים מן הכלל, כדוגמת הנוהג לכפול עיצורים לציון דגש(׳נכתתרר, ׳עבבא׳ וכיוצא באלה), נוהג רווח יחסית. עם זאת בתעתוק עיצורים ניכרת אי עקיבות, למשל החלפה שרירותית של תי״ו בטי״ת: ׳דרבאט׳(מכות) לצד ׳דרבאת׳, ׳נקאתלו׳ (נלחם בו) לצד ׳נקאטלר.

בכתיבת הלשון הערבית המדוברת בולטת יותר אי העקיבות בכללי הכתיב, ויש להניח שכאן לא עמדה לו למחבר מסורת מן המוכן. לדוגמה המילה عسكر (צבא) נשנית בהגדה בשתי צורות כתיב שונות: ׳עסכר׳(שורות 155, 239), צורה המבטאת תעתיק מדויק של הכתיב הערבי, לעומת ׳עצכר׳(שורה 161), תעתיק פונטי של המילה על דרך הגייתה של האות צד״י בפי המחבר. בדומה לכך נכתב בהגדה ׳האגדא׳(שורה 102) ולא ׳האכדא׳, ׳טאנג׳(שורה 231) ולא ׳טאנכּ׳. העיצור غ  תועתק לגימ״ל: ׳בן גאזי׳ بنغازي [שורה 111]) או ׳גייטנא׳ (מן השורש ע׳י״ט [שורה 188]); ו k p בסוף מילה נכתבו באותיות סופיות: ׳תוברוך طبرق [שורות 109, 328, 329, 1351), ׳ריבינטרוף׳ (Ribbentrop [שורה 39]) וכיוצא באלה. העיצור d ض או ظ תועתק בדרך כלל לדל״ת: כמו ׳ארד׳ ارض ארץ [שורות 145, 146, 158 ועוד]) או ׳דאלם׳ ظالم רשע [שורות 171,62). לעומת זאת המילה ضوء (אור) מופיעה בשתי צורות שונות: ׳דאוו׳(שורה 270) ו׳צ׳אוו׳(שורה 413), המשקפות שתי מסורות כתיב שונות שהמחבר עירבן. גם בשכבת הלשון הזאת אין אחידות בתעתיק צורן הריבוי הערבי ات ואפשר למצוא ׳תזריבאט׳ (ניסיונות [שורה 410]) או ׳טאנגאת׳ (טנקים [שורות 154, 162, 264, 324 ובשורה 235: ׳טאנגאט׳]).

אשר ליסוד הצרפתי, נראה כי בדרך כלל העדיף הכותב להביא את המונחים והשמות בתעתיק פונטי, וגם בכך לא נקט כללי תעתיק שיטתיים. בדומה לתעתיק מן הערבית השתדל הכותב למצוא מקבילות סבירות בכתיב העברי, המשקפות – גם אם בצורה מלאכותית – עיצורים ותנועות בצרפתית, אף במקומות שאין להם מקבילות טבעיות בעברית.

דוגמאות למעתקי תנועות: au – e מתועתקות לרוב לווי״ו: ׳דו־גול׳(de Gaulle [שורות 215, 224,218 ועוד]); -i é (ולעתים גם e מתועתקות כמעט תמיד ליו״ד: ׳ריזיסטאנץ׳ (résistance [שורות 396, 1400), ׳אליי׳ (alliés [שורות 25, 128, 268 ועוד]); eu מתועתקת לווי״ו או ליו״ד: ׳סאסור׳(שורות 317,313,301) או ׳סאסיר׳(chasseur [שורה 298]).

דוגמאות למעתקי עיצורים: t מתועתקת לסירוגין וללא כל עקיבות לטי׳׳ת או לתי״ו: ׳רוזוילת׳ (שורות 116, 119, 188) לצד ׳רוזוילט׳ (Roosevelt [שורות 46, 192, 194 ועוד]), ׳פורתריס׳ (שורות 150, 263) ו׳פורטריס׳ (forteresse [שורות 300, 313, 316]) וכיוצא באלה, פרט ל׳סתאלין׳(Stalin [שורות 101, 242,198 ועודו), שנכתב תמיד בתי״ו; j וגם g מתועתקות לזי׳ין:

זויף׳(juif (שורות 340, 357,341]), ׳זיניראל׳(general [שורות 215, 1218); v מתועתקת לבי״ת: ׳לאבאל׳(Laval [שורות 227,217]); s מתועתקת לסמ״ך או לצד״י: ׳פורטריס׳(שורות 313,300, 316) ו׳פורטריץ׳(forteresse [שורה 297]); ch מתועתקת לשי״ן, על פי ההגייה הצרפתית: ׳שורשיל׳(Churchill 1שורות 49, 107, 1197), אך גם לסמ״ך: ׳ליסאסור׳ (les chasseurs !שורות 317,313,301]); ci מתועתקת ל׳סי׳, כדרך הצרפתית: ׳סיאנו׳(Ciano [שורה 39]); k מתועתקת לכ״ף(ולא לקו״ף): ׳כולוניל׳(colonel [שורה 291]), ׳כולון׳ (colonne [שורה 173]); ואין הפרש בינה לבין כ״ף המשקפת c, כמו במילה ׳כונפיראנם׳ (conférence [שורה 117]), או כ״ף המשקפת gh, כמו במילה ׳ספאכיתי׳(spaghetti [שורה 382]).

במקרים מעטים נשתקע גם כתיב מדויק, בעיקר כדי לבטא היבדלות סמנטית שאינה משתמעת מן ההגייה, לדוגמה aéroplane (מטוס) מתועתק ביחיד בצורה פונטית: ׳רופלאן׳ (שורה 149), וברבים בתעתיק מדויק: ׳רופלאניס׳ (aéroplanes !שורות 163,82]), צורה המשקפת את הכתיב הצרפתי.

ככלל כמעט כל שמות המקומות והאישים הובאו לפי צורות הכתיב וההגייה בצרפתית (לרוב בעקבות השם בשפת המקור): ׳דו־גול׳(de Gaulle ושורות 215, 218, 224 ועוד]), ׳היטליר׳(שורות 5, 24, 31 ועוד) דהיתליר׳ (Hitler [שורות 280, 378, 395]), ׳שורשיל׳ (Churchill [שורות 49, 107, 197]) וכדומה; אך לעתים מתגלה הבדל בין כתיב פונטי לכתיב מדויק: שם העיר ברלין מופיע הן לפי הכתיב הצרפתי – ׳בירלין׳(Berlin [שורות 182, 288,279 ועוד]) והן לפי ההגייה – ׳בירלאן׳(שורה 277). מיעוט השמות נוטה במובהק על פי הערבית: ׳לינגליז׳ انكليز [שורות 62,60,27 ועוד]), ׳טאליאני׳ اطالياني [שורה 39]), ׳פראנסא فرنسا [שורות 220, 226]) ועוד.

בתעתיק צורני היידוע שוררת אחידות יחסית. צורן היידוע לנקבה la נכתב תמיד ׳לא׳ ומופיע לרוב בנפרד, אך לעתים הוא דבוק אל המילה (והוא הדין ביתר הצורנים): למשל ׳לא דתיים ארמי׳(la huitième armée [שורות 51, 139]) וגם ׳לאויתיים ארמי׳(שורה 381]. צורן היידוע לזכר le נכתב לעתים ׳ל׳ ולעתים ׳לי׳: ׳למארשי נואר׳(le marché noir !שורה 271]), לעומת ׳ליסאסור׳ 1 les chasseurs)שורות 317,313,301]). צורן היידוע לרבים les עשוי גם הוא להופיע בשתי צורות כתיב שונות, ׳ל׳ ולעתים ׳לי׳: ׳לגוליסת׳(Les Gaullistes ושורות 394, 408]) או ׳ליזאליי׳(Les Alliés [שורות 128,25, 268 ועוד]).

המילים העבריות המעטות שמופיעות בהגדה נכתבו בכל מקום כדרך כתיבתן בעברית, להוציא המילה ׳מיצאח׳(מצח ושורה 168), שמופיעה בכתיב סונטי דווקא, וגם אם הכיר המחבר את מקורה העברי, אפשר שאופן הכתיב המקובל נעלם ממנו.

עבור רבים הייתה עצם העלייה על אחת האוניות שהפליגו בזמן, כלומר בתוך פרק הזמן של שלושה חודשים מן היום שבו חתמו המלכים על צו הגירוש, כרוכה בבעיות, שקשה היה להתגבר עליהן. כרוניסטים מעידים, שלפחות במקרה אחד, שבו לא עלה בידי האוניה עמוסה יהודים להפליג בזמן, הורדו הנוסעים ממנה בכוח ונטבלו מאונס.

אף קשה ביותר היה בתנאי לחץ גובר והולך לבצע בצורה משביעת רצון מכירת נכסים, שלא היה אפשר או שלא הורשו ליקח עימן בעת היציאה, כגון נכסי דלא ניידי, זהב ותכשיטים, ולהמירם בסחורות ובאגרות חוב, שמותר היה להוציא מספרד. גם מי שעלה הדבר בידו, שוב לא הורשה להעלות עימו על האונייה מטען כאוות נפשו ; על פי סעיף מיוחד שבחוזים, הגבילו בעלי האוניות את העמסת המטענים לְמה שנראה להם סביר כדי שלא לסכן את ההפלגה, ובכל מקרה חלק גדול מן המטען כלל מצרכי מזון ומים.

שוב אנו עומדים כאן בפני שאלת מספרם של המפליגים ואף כאן אין בידינו כל נתון מספרי מוצק, מה גם ששאלה זו תלויה במידה רבה בשאלת ממדיה של יהדות ספרד ערב הגירוש, שהחוקרים חלוקים בה במחלוקת, שלפי שעה אי אפשר להכריע בה. על כל פנים, אלפים רבי של גולים – אולי למעלה מעשרת אלפים מספרד ועוד כמספר הזה מסיציליה – עלו על האוניות, ובתנאים קשים מנשוא הפליגו אל עבר מה שקיוו כי תהיה עבורם ארץ מקלט. תקוותיהם נתבדו. ניתן למנות סדרה ארוכה של סיבות לכך.

ראשית, לא בכל מקום ניתנה להם רשות להיכנס אליו. הבולטת מכל המדינות האיטלקיות, שללה מהם רשות זאת, הייתה דווקא הרפובליקה של ג'ינובה, שרוב האוניות, שבהן הפליגו הגולים, השתייכו אליה, כאמור. רפובליקה זו מעולם לא התירה התיישבות יהודית של ממש בשטחה עד סוף המאה ה-16, למעט מקרים בודדים היוצאים מן הכלל והמאשרים אותו. הוא הדין בשתי ערים גדולות אחרות, ונציה ומילאנו, אף כי התיישבות יהודית הותרה במדינות שהן היו בירותיהן ונקראו על שמותיהן, כאמור לעיל. בונציה העיר לא הורשתה התיישבות גלויה יהודית גלויה וחוקית כי אם בשנת 1509, לאחר שבמהלכה של מלחמה באו יהודים תושבי המדינה אל העיר כפליטים. וכשנסתיימה המלחמה שוב לא חויבו לעזוב. אשר למילאנו, התיישבות יהודית לא הותרה בה עד לפתח העת החדשה ממש.

בכל המקומות האלה, שהתשתית הכלכלית העיקרית שלהם הייתה מסחר ותעשיה, התיישבות יהודים הייתה בלתי רצויה בהחלט ; שכן הללו, שעיקר עיסוקם היה בגלגול כספים, לאו דווקא במלווים ברבית, ובמסחר, היו כמובן מתחרים פוטנציאליים בלתי רצויי.רוב רבי החובלים, שהסיעו את הגולים, ידעו זאת ונמנעו מלעגון בנמל ג'ינובה. אך היו מי שבאו גם לשם, אם בשל תקווה למצוא דרך כלשהי להיפטר מטענם הבלתי רצוי ואם בשל סערה בים, שהכריחה אותם לחפש חוף מבטחים. כולם נתקלו בסירוב מוחלט לפרוק את המטען האנושי שלהם שם. מן הסבל שסבלו היהודים הללו נשתמר תיאור קורע לב, מפרי עטו של כרוניסט נוצרי, שגילה רגישות רבה יותר מרוב בני זמנו :

     היה זה נורא לראות את צרותיהם. רבים מהם מתו מרעב, ובראש וראשונה עוללים ויונקים. אמהות גוססות נשאו בזרועותיהן ילדים גוועים מרעב ונפטרו  בעצמן יחד עם ילדיהן. רבים כלו ממחלה ורבים אחרים מתשישות. בערת הים וההפלגה הקשה חיסלו המון אנשים שלא יאומן. ואיני אומר דבר על אשר סבלו בשל אכזריות המובילים או בשל חמדתם בצע כסף. רבים הוטבעו על ידי המלחים בשל בצע כסף ומי שלא היה להם במה לשלם את מחיר ההפלגה מכרו את ילדיהם. רבים באו לעירנו, אך לא נשארו בה, כי על פי מנהגי מולדתנו הקדומים אסור היה להם לשהות כאן למעלה משלושה ימים.כל שהותר להם היה לתקן את האונית, שעליהן הפליגו, ולהינפש מן ההפלגה במשך ימים מעטים. היית אומר שהם שלדי אנשים. רזים בצורה מחרידה וחיוורים. עיניהם היו שקועות פנימה לעומק, ואלמלי היו מתנועעים, היית אומר שהם מתים. כשתיקנו את האוניות והכינו אותן להפלגה ארוכה, היה רוב הזמן מזג אוויר סגרירי. בינתיים רבים מתו על הרציף, שליד הים, אשר הוקצה ליהודים.

שליטי הרפובליקה מינו אז ועדה, שתפקידה היה להעניק ליהודים היתרים מיוחדים להיכנס לתחומה של המדינה, ויש שהשיגו היתירים כאלה. אולם גורל הרוב המכריע של הפליטים היה כפי שתיאר אותו כרוניסט הנוצרי. תעודות רבות מעידות על מכירת ילדים וילדות לעבדים ולשפחות ואגב כך על הטבלתם לנצרות, ומכאן שאף ברישומיהם הנרגשים של היהודים יש מידה רבה מאוד של דיוק היסטורי, אפילו בחיבורים שבדין הטילו החוקרים ספר במהימנותם ההיסטורית. הנה, למשל, תיאורו של שמואל אבן וירגה בספר " שבט יהודה " :

מגלות ספרד הגיעו ספינות למחוז איטליה, וגם שם הרעב כבד, ובספינות דֶבֶר עצום, ולא היו העניים יודעים מה לעשות, ולסוף יצאו ( כלומר ביקשו לצאת אל החוף ). אבל אנשי העיירות לא היו מניחין אותם ליכנס, והלכו למחוז ג'נובה, וגם שם הרעב בארץ, אבל הניחום לבוא בעיר. והנערם לא יכלו לסבול, והיו הולכין לבית העבודה זרה ( כלומר לפתחי הכנסיות ) להמיר דת לשיתנו ( כלומר כדי שיתנו ) להם מעט לחם, ורבים הערלים ( כלומר הנוצרים ) היו הולכים בשווקים ועץ ישו ( כלומר הפסל של ישו הצלוב ) בידם ומעט לחם בידם השנית, והיו אומרים לבחורי ישראל " אם תשתחווה לזו – הרי פת ! ועל דרך זו נשתמדו רבים והתערבו בתוך הגויים.

 החוטמית

במהלך טיוליי הרבים בפארקים הציבוריים מחוץ למלאח, נהגתי ללטף את מרבדי הפרחים שכיסו את שטחי הגן. באחד הימים, זכיתי לתגלית יוצאת דופן: מלב שיח סבוך הציצה כותרתה ההססנית של חוטמית קטנה ומרהיבה. המראה הקפיץ את לבי. כמה רציתי בה! "אך אי אפשר", ידעתי. "סבתי הזהירה אותי פעמים רבות שאם שומר הגן יתפוס אותי קוטפת פרחים יהיה גורלי רע ומר".

ואולם, נדמה היה שהחוטמית הטילה עליי כישוף, כי במהרה רוב הנחיותיה של סבתי התאדו ממוחי כלא היו מעולם. דחקתי כל התלבטות וגלשתי אל מאחורי השיח. שם עקרתי את החוטמית משורשיה והסתרתי אותה תחת חולצתי. איש לא ראה אותי. הייתי מרוצה שדווקא ביום מיוחד הזה הפארק היה ריק ממבקרים. השומר, למזלי, התמקד בהפעלת מערכת ההשקיה ולא התייחס אליי, לכן הבחין בחולצתי הנפוחה למדי. התחלתי לרוץ, מאושרת ומגחכת מעצם הצלחתי הראשונה בביזה.

אין לתאר את להיטותי להגיע הביתה. במקלט חדרי הנחתי את הפרח על שולחני הקטן, מוקסמת ממגוון צבעיו, ורצתי לחפש צנצנת על מנת למלא אותה באדמה ולשתול את הפרח לתוכה.

"עליי לפעול מהר ככל האפשר פן יבול וימות הפרח לנגד עיניי", חשבתי.

אלתרתי במטבח עציץ מקופסת שימורים ריקה מאלומיניום אשר מילאתי באדמה מהחצר מחוץ לביתנו. לאחר שהשקתי את האדמה שתלתי במרכזה את הפרח הגנוב שלי והשתדלתי שלא להכתים בבוץ את הגבעול ואת עלי הכותרת שלו. אינני זוכרת כמה זמן עמדתי מול הפרח שלי בהערצה בטרם נכנסתי למיטתי. לפני שהלכתי לישון, הצבתי את הצמח על אדן חלוני, כדי שייהנה מאוויר צח.

משהתעוררתי בבוקר השכם, חשתי לעבר הקופסה כדי לוודא שהפרח שלי מסתגל למקומו החדש. שם המתינה לי אכזבה מרה: עלי הכותרת של החוטמית איבדו בין לילה את זיוום והתקמטו מעט. נגעתי באדמה ומצאתיה לחה עדיין. לא יכולתי להבין מה גרם לפרח שלי ליבול. נטלתי את קופסת השימורים ורצתי למטבח כדי להתייעץ עם סבתי.

"מדוע היא גוססת כה מהר? האם לא טיפלתי בה נכון?" שאלתי את סבתי כשגרוני חנוק מדמעות.

"בהחלט טיפלת בה היטב ילדתי", השיבה לי בעצב סבתא למראה דמעותיי. ״ אך כמו כל דבר שחי עלי אדמות, הפרח הזה הזדקן ולכן הוא גוסס".

"איך ייתכן ? הרי הוא רק נולד. אתמול הוא היה ניצן בלבד! למה הוא צריך למות כל כך מוקדם?" עניתי לה.

"אנא הירגעי", עודדה אותי סבתי. "אורך החיים של הפרח תלוי בסוגו: יש פרחים שמצליחים לשרוד שבוע; אחרים, חיים בדרך כלל יום או יומיים למרות כל מאמצינו לשמר אותם. פרח מסוג זה שבידייך חי, כנראה, רק יום אחד. אינך צריכה להיות עצובה! לפני שהפרחים נובלים, הם דואגים להשאיר עמוק באדמה גרעינים לדור חדש. כמו בני אדם, הם מתרבים, ולכן לעולם אינם נכחדים".

"אנא ממך, ממה, הפרח שלי גוסס. בוודאי יש דרך להאט את נבילתו", התחננתי בפניה.

"האמיני לי ילדה, שום דבר אינו יכול לעצור את גסיסתו. עליך ללמוד לקבל את המוות כפי שאת מקבלת את החיים, שכן האחד הוא חלק בלתי נפרד מהשני. הרשי לי להסביר לך שוב מדוע שום דבר אינו מת באמת: מחר או בעוד כמה ימים ינבטו הזרעים של הפרח הגוסס שבידייך ויגדלו לפרחים הזהים לו במקרה. הפרחים, העצים, הדגים, החיות והאדם – כולם מעמידים צאצאים בצורה זו או אחרת. את, למשל, הנך המשך של אביך ואמך, שהם עצמם דור המשך של הוריהם. את דומה מאוד לאביך, אבל יש לך גם את החיוך של אמך. יבוא יום ויהיו לך ילדים והם ימשיכו את השושלת, כפי שקבעה הבריאה. זכרי שהמוות הוא רק שלב נוסף לקראת חיים חדשים".

הסבריה של סבתי לא נחמו אותי או המתיקו את יגוני במאום. אחזתי בקופסת השימורים ובה הפרח הגוסס וחזרתי לחדרי, שם המשכתי להביט בו כל שעות הבוקר. שוב ושוב, בדקתי אם יש סימן כלשהו של שיפור במצבו. בערב הרכינה החוטמית שלי את ראשה וענפיה התייבשו ונבלו. נכנסתי למיטתי כשדמעות של עצב זולגות מעיניי, בתקווה להירדם, אך רק כשהשחר הפציע הכניעה אותי השינה. למחרת היה ברור לי שעלי להיפטר משרידיה של החוטמית. לפני שסילקתי את הקופסה על תכולתה, הציעה לי סבתי: "אל תזרקי את תוכן העציץ. רוקני אותו כאחת האדניות שלנו והמשיכי להשקותה" אמרה. "מדוע? הרי בטוח ששום דבר לא יצמח", השבתי. "את טועה. עשי כדבריי ואנו נדבר בעוד שבוע או שבועיים", התעקשה. רוקנתי את המתקן באחת האדניות ובמשך שבועות מספר השקיתי אותן עד שאבדו תקוותיי המטופשות; רק אז חדלתי מכך.

הסתיו חלף ואחריו הגיע חורף קר וגשום. סיפורה של החוטמית שלי כמעט נשמט מזיכרוני. עם בוא האביב החלו לפרוח אט-אט הצמחים השתולים באדניות של סבתי. לפתע, בין השתילים הצעירים והשברירים, גיליתי כמה ניצנים של חוטמית. צהלתי משמחה לנוכח המראה המרהיב. הם היו רבים כל כך. רצתי אל סבתי כדי להכריז על הבשורה הנפלאה והיא פרצה בצחוק לנוכח הפתעתי.

"אמרתי לך, נכון? שום דבר אינו נצחי אך גם לא אובד לגמרי. אבל יהיה לך די זמן כדי ללמוד את כל הלקחים החשובים של החיים בבית הספר וגם במהלך חייך. בינתיים, לכי ותיהני מפרחייך, אבל אל תופתעי אם הם יבלו. דעי כי הם עוד ישובו חזרה, כמו גלי הים הנשטפים על החוף."

بصلة المحب خروف

בצלת אלמחב ח'רופ

בצלו של האוהב, כבשה

דבר פעוט הבא מידי אוהב, הוא הרבה

دخلت بيت عدوك ليش ؟ قال : حبيبي فيه

דח'לת בית עַדֻוַכּ ליש ? קאל חביבי פיהְ

למה נכנסת לבית ויביך ? אמר : אוהבי שם

زعل العشاق زي مطر الربيع

זעל אלעושאק, זי מטר אלרביע

כעס האוהבים הוא כמו גשם האביב, חולף מהר

حبيبك اذا كان بدك تبقيه،لاتاخذ منه ولا تعطيه

חביבכ אידא כאן בדכ תבקיה, לא תאח'ד מנו ולא תעטיה

ידיך אם תרצה להשאירו, אל תקח ממנו ואל תתן לו

הלואה ראשיתה אהבה וסופה מריבה – תחכמוני

الحب ستار العيوب

אלחוב סתאר אלעויוב

האהבה מכסה את המגרעות

פגמים הם לוית חן בעיני האוהב – תיאו קרטיס

על כל פשעים תכסה האהבה – משלי י, יב

حبيبك حبيبك ولو كان عبد اسود

חביביכ, חביבכ ולו כאן עבד אסואד

אהבוך הוא אהובך, גם אם הוא עבד שחור

רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב, מגולי פורטוגל. אביו רבי משה נודע בפירושו על הספר " בחינת עולם " ובנו זה חיבר בשנת רס"ה בפאס " ספר הבתים " שני חלקים, והם קבוצת כל שאלות ותשובות השרב"א יותר משלשת אלפים, בסדר ישר כפי תוכנם וענייניהם.

הספר הזה נשאר בפאס בכתב יד עוד עד המאה החמישית ואז הובל לירושלים. בחתימת הספר חתם המחבר את שמו בזו הלשון " הברכים אשר לא כרעו לבעל והאש והעצים סביב, חיים בן לאדוני הרב משה בן חביב.

רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי מגולי ספרד, הוא היה רב מפרסם והתיחס אל משפחת עתיקה שמוצאה מצרפת ואשר מסורת בידה כי הם מזרע רבנו תם נכד רש"י, אמנם כל פרסומו של הרב הזה בקרב רבני המערב לא נעשאר זכר אם חיבר איזה ספרים.

רבי אברהם אזולאי מגולי ספרד גם הוא, והיה גדול בתורה אכן לא נודע אודותיו עד מה.

רבי משה בן צור הנקרא " אברהם העברי " מגולי ספרד, ועל פי שמו זה ניכר נכי היה לראשונה מן האנוסים משך זמן מה ובבואו לפאס שב ליהדותו ויחשב שם לאחד מהחכמים הגדולים שבעיר.

רבי דניאל בן רבי יוסף טוילדאנו, בן משפחה מיוחסת ועתיקה בעיר טולידא שרוב אנשיה נדדו בעת גירוש ספרד, איזה לפורטוגל ואיזה לטורקיה ומהבאים לטוריה לעיר שאלוניקי היו גם רבי יוסף ובנו רבי דניאל, וזה האחרון נסע מסבה לא נדע שחאה, משאלוניקי לפאס.

ויהי שם לראש ישיבה וגם נין לו האחד ובמיוחד " ראש חעמי קשטילייא " ובכל זאת לא נודע אם השאיר אחריו איזי חבורים, אכן ממנו נשאר חוג משפחה גדול רבת אוכלוסין טרבת השפעה בקרה יהודי מארוקו עד הדורות האחרונים.

רבי יוסף הכהן אחד מחכמי פאס בדור הזה, ולא נודע אם מגולי ספרד או מן התושבים היה. הוא היה חותנו של רבי אברהם גבישון מתלמסאן ויחליף אתו מכתבי ידידות גם התרועע עם רבי אברהם עוזיאל הנזכר למעלה בפאס.

רבי שלמה בן מלך נולד בפאס סביב לשנת ר"מ ושם רכש לו את ידיעותיו בחכמת הדקדוק ובלימוד התלמוד, לפני שנת ר"ץ זמן מה נסע באיזה מערי המערב ואחר כך הלך לטורקיה, וכנראה כי פמפני מצבו החומרי נחלץ להעתיק מושבו, שם בעיר קונסטונטינופנול ישב רבי שלמה בן מלך ויחבר בשלש שנים את ספרו " מכלל יופי ".

שם בהקמתו יאמר  " ואני בראותי כי בכל המערב ובפרט בפאס עיר מולדתי עיר ואם בישראל אשר בה לומדים מקרא יותר מכל בעיירות אשר ראיתי גם במלכות תוגרמא אשר באו בה רוב קהלות ספרד י"צו ".

בספרו זה השתדל ביותר להעיר על הטעויות והשגיאות העלולים לבוא בקריאת במקרא, ולהודיע באופן קריאתם על פי הדקדוק. רבי שמעון בן לביא, בהיותו ילד קטן בא בין הגולים מספרד לפאס, וילמוד שם, ביחוד שם פניו ללימודי הקבלה ויעמיק בם.

סביב לשנת ש"ט נסע מפאס ללכת לארץ ישראל אך בדרכו עבר אל טריפולי הברברית ושם ראה את יהודי העיר ההיא במצבם הרוחני שפל ונורא מאד, כנראה אחרי אשר נכבשה טריפולי אז בידי התוגרמנים ורבים מנכבדי היהודים שבה הלכו שבי, בשנת שי"א, או אולי הכיבוש שכבשו הספרדים את טריפולי עוד לפני כארבעים שנהבשנת ש"ע.

והיהודים היו אז לשלש כנודע, השאיר רושם עוד עד העת שבא רבי שמעון לביא שמה, והוא ברואותו כי יהודי טריפולי ריקים ומנוערים נשא לבו להתיישב ביניהם וללמדם תורה ודעת, שם ישב לו הרב הזה שנים רבות ויהי מרביץ תורה בתלמידים רבים.

הוא מת בשנת שמ"ה לפי קבלת חכמי טריפולי, ואם כן חי רבי שמעון לביא כמאה שנים. מחיבוריו נדפסו " כתם פז " פירוש ארוך על הזהר, שני חלקים ופיוטים אחדים המפוזרים במחזורי אפריקה, ומהם נודע ביותר הפיוט " בר יוחאי ".

וכן, בספר ליקוטי מוהר״ן למוה״ר נחמן מברסלב ע״ה(אות רמח) כתב, וז״ל: דע, שסיפורי מעשיות מצדיקים הוא דבר גדול מאד, כי על ידי סיפורים מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשם יתברך בחשק נמרץ מאד, כי הרשימו שעשה אותו הצדיק שמספרין ממנו על ידי עבודתו את השי״ת, זאת הרשימו נתעוררת בעת שמספרין מהצדיק, והיא מעוררת להשי״ת בהתעוררות גדול.

עכ״ל. ובספר חיי מוהר״ן(אות תעה) כתב: אמר, שעלי ידי שמספרין מעשיות מצדיקים ומגדלים ומפליאים אותם, על ידי זה נמתק הדין ונמשך חסד. עכ״ל.

ובספר שיחות הר״ן(אות קלח) כתב: שמעתי מפיו הקדוש (של מוהר״ן מברסלב) בעת שדיבר עמנו מגודל העניו של סיפורי מעשיות מצדיקים שנדפס בספריו הק׳(ליקו״ס ח״א סי׳ רלד). ואמר אז, שהוא בעצמו ז״ל, עיקר התעוררותו לעבודת השי״ת באמת היה ע״י סיפור מעשיות מצדיקים וכו', עד שזכה למה שזכה. ע״ש. כן בספר ליקוטי עצות (צדיק, אות צא) כתב: על ידי סיפורי מעשיות מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשי״ת בחשק נמרץ מאד. וכמה צדיקים גדולים ונוראים מאד סיפרו, שעיקר התעוררות שלהם להשי״ת היה ע״י סיפורי מעשיות מצדיקים, וזה הבעיר לבם להשי״ת, עד שיגעו בעבודתו וזכו למה שזכו, אשרי להם. עכ״ל.

וכן בספר המדות למוהר״ן(בגדים, חלק שני, אות א) כתב: ע״י סיפורי מעשיות של צדיקים ממשיכין אורו של משיח בעולם, ודוחה הרבה חושך וצרות מן העולם. גם זוכה לבגדים נאים. עכ״ל. ושם (ערך הרהורים, אות ד) כתב: מי שמספר מעשיות שאירעו לצדיקים, ע״י זה נמשכים לו מחשבות טובות. עכ״ל (וראה גם שם ערך צדיק אות קנז, קעד וקפו, ע״ש. וראה גם בספר ליקוטי תפילות למוהר״ן ח״א תפילה קה, בה כתב נוסח תפילה בענין זה, ע״ש).

והגאון חתם סופר ע״ה בתשובותיו (ח״ו, סימן נט) כתב: לספר בשבח הצדיקים הוא מצוה גדולה.

כ״כ, הגאון בעל חזון איש ע״ה כתב: ראוי להמחזיקים בתורת ה׳ לדעת את גדוליה באופיים האמיתי וכו', כי הידיעה של חכמי הדורות, ליבם ומידתם, הן הן גופי תורה. עכ״ל(קובץ אגרות ח״ב, סימן קלג). ומרגלא בפומיה: תולדות חייהם של גדולי ישראל הם ספרי המוסר הטובים ביותר! (פאר הדור, חיי החזון איש, כרך ד, עמי קמח, בשם הגה״צ רבי דב יפה שליט״א). ומסופר, כי החזון איש עצמו נהג לעיין בספרים אלו(שם).

ותלמידו הגאון הגדול רבי שמרייהו גריינמן זצוק״ל העיד בשמו, כי כשדיבר עמו פעם אודות תולדותיהם של גדולי ישראל, אמר לו רבנו, שצריך שיהיו בכל בית, ספרים המספרים את תולדותיהם של אנשים גדולים, כגון ״עליות אליהו״ (על הגר״א מוילנא ע״ה), ״חוט המשולש״ (על הגאון חתם סופר ע״ה) וכיוצ״ב, וזה טוב גם לילדים וגם לבית(מצוטט מהקדמת הספר ״מעשה איש״, והוא תולדות חייו והנהגותיו של החזון איש, בעריכת הרב צבי יברוב שליט״א, חלק ב בפתיחת הספר).

ובספר ״צדקתם עומדת לעד״(עם׳ 41) מסופר בשם הגה״צ רבי שלמה ברעוודא שליט״א: אברך אחד נכנס אל מרן החזו״א זצ״ל ובפיו שאלה: האם אוכל לקבל איזו עצה בחינוך הבנים בדור הזה? השיבו החזו״א: בדורות הקודמים עוד היו אנשים גדולים מרובים, זקנים, צדיקים, תלמידי חכמים, בעלי מידות טובות, והנוער, שהיה רואה דוגמאות כאלה, היה לומד ממעשיהם. – בדורנו זה, שבעוה״ר אזלו רוב הזקנים, אז עצה גדולה היא לספר לילדים, בנים ובנות, סיפורים על גדולי ישראל המתארים את חייהם, ועי״ז לכל הפחות יציירו משהו של דוגמה איך יהודי צריך לחיות (וראה גם בספר מעשה איש הנ״ל, ח״ב עם׳ מז). ע״כ.

עוד אמרו בשם מרן החזו״א, כי ״קריאת סיפורי תולדות צדיקים מביאה לידי יראת שמים והתקדמות בתורה ובתיקון המידות״ (מובא בפתיחת הספר תולדות יעקב, לתולדותיו של סרן הגרי״י  קנייבסקי זצוק״ל).

ובספר עובדות והנהגות ליבית בריסק (חלק ג, עם׳ קלג) כתב, שמרן הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ׳יק זצוק״ל היה מעודד את הרב גדליה סגל לכתוב סיפורי צדיקים בכתב עת. והתבטא הגרי״ז באומרו: ״חינכתי את בני ליראת שמים עם סיפורי צדיקים מגדולי ישראל״.

כן, מסופר על מרן הגאון הגדול רבנו עזרא עטיה זצוק״ל, ראש ישיבת פורת יוסף, כי כשנפגש עם תלמידו האהוב הגאון רבי יוסף עדס זצוק״ל, פעמים רבות היה מספר לו עובדות והנהגות מגאוני ארם צובא (חלב) במשך כמחצית השעה. בסיימו, התבטא אליו באומרו: ״אל תחשוש בכך לביטול זמן.״ אף רבי יוסף עדס היה מדי פעם משבץ בתוך שיעורו לתלמידיו עובדות והנהגות מגדולי הדורות, כדי לחזקם לתורה ויראת שמים(ראה עוד בספר אוצר ישראל להרב מרדכי בלום שליט״א, מאמר זכר צדיק לברכה (עמ׳ טז-כב), בו ליקט ממאמרי חז״ל וספרי חסידות בגודל מעלת המספר בשבחן של צדיקים, ע״ש).