צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
רבי דוד בן-ברוך
כתוב: ׳אשרי מי שראה פניו בחלום׳ ואני, ברוך ה׳, זכיתי לראותו בכבודו ובעצמו. הוא הופיע לפני כאיש בעל קומה, לבוש חלוק. לקח ידי והכניס אותי לחדר ואמר לי: אני ר׳ דוד בן-ברוך. בוא אתי. החזיק אותי ומילא את הסל שהיה בידי לחם. מאותו זמן לא חסר לי מאומה. זו הברכה שהוא נתן לי. אין מה לדבר.
רבי דוד בן-ברוך, עליו השלום, מוצא המשפחה מאופראן. שריף מוסלמי, בן ממזר סגר על יהודי המלאח של אופראן, בסביבות תיזנית. משם משפחת ר׳ דוד בן-ברוך שהם מגזע אהרון הכהן. ר׳ ברוך [אביו של ר׳ דוד בן-ברוך], עליו השלום, יצא את המקום. הוא, עליו השלום, קבור במוגאדור, ברחו מאותו כפר. היה גר בכפר מצפון לתיזנית בשם אימין תאגה. היה לו בן צעיר בשם דוד. השריף נתן לו סטירה. לשיך היה בן בגילו של דוד. התחילו שני הנערים לשחק ופתאום הכה דוד את בן המוסלמי וזה האחרון נכנס באדמה. בא המוסלמי בפחד לר׳ ברוך ואמר לו: אם אתה רוצה להישאר כאן, אני אצא, ואם אתה יוצא, אני נשאר כאן. עליו השלום יצא הרב משם וקנה בית בתארודאנת.
אני יכול לספר לך על נס שקרה לי אישית. לפני עלייתי ארצה ביקרתי בהילולה. הייתי עוד נשוי חדש. הלכנו בכוונה לעבור שמה שבעה ימים. אנחנו הולכים ארבעה ימים לפני יום ההילולה ואחר-כך נשארים עוד שלושה ימים. באותו ערב של ההילולה, ביקשתי משהו מן הצדיק, שאלתי אותו אם עלייתי ארצה כדאית, ממשית, רצויה, או שאני יכול לוותר על זה. אז הורי באו לפני ואני נסעתי ולא קיבלתי את זה. באותו ערב חלמתי מין חלום שבשלמותו איני זוכר. הסוף של החלום הוא: מישהו שאמר לי: קום, לך מכאן. למחרת, במקום שאני אשאר כמה ימים, ארזתי את חפצי, לקחתי את אחי, אשתי, משפחה ברכב, שבעה אנשים ונסענו. בדרך נרדמתי. נהגתי, נרדמתי תוך כדי נסיעה. ואני פותח את העיניים שלי כששני הגלגלים הקדמיים בתעלה. אני פותח ככה בצעקה. והרכב נופל בתוך התעלה של לפחות ששה מטרים. הרכב נפל ולא קרה כלום. אני יכול להעיד שאפילו כוס אחת לא נשברה. התעוררתי. צעקתי. כולנו צעקנו את שם הצדיק, כולנו צעקה אחת ונפלנו. הרכב עצר כאילו כלום לא קרה. אני עוד זוכר את המחזה הזה, ואז נכנס בי מין רגש כזה שחובה עלי לחגוג כל שנה את שם הצדיק, ואז גם פה כשעליתי ארצה, המשכתי במסורת הזו. הייתי בין היוזמים לחגוג את ההילולה.
מספרים על ר׳ דוד בן-ברוך שכשהיה ילד היה עובר ברחוב ומוכר מחטים. פעם בא ערבי וסובב לו את הראש בשוק בתארודאנת. רק הסתובב , והערבי נפל במקום וכן השני, השלישי, הרביעי. לפי מה שסיפרו לי, אני לא הייתי שמה, הלכו אנשים למוכתר וסיפרו לו שבנו של החכם עשה כך וכך. הוא קרא לאביו ר׳ ברוך הכהן. אמר לו: אדוני, לא יודע שום דבר. אמר לו המוכתר: יש לי עבד שקניתי ביוקר ואני רוצה לנסות עליו. המוכתר ביקש מהעבד שיתן מכה לידו של דוד. העבד נתן לו מכה. במקום נפל ומת, ומאז ידעו האנשים את זכותו של הילד.
י ש עוד סיפור עליו. פעם היה יהודי שהלך לחפש את ר׳ דוד בן-ברוך. נכנס לעיר ושאל: איפה ר׳ דוד בן-ברוך? איך שהוא נכנס לעיר הוא פגש אותו, אמר לו: תגיד לי, אולי אתה מכיר את ר׳ דוד בן-ברוך? אמר לו הצעיר: בוא אתי אראה לך איפה הוא ר׳ דוד בן-ברוך. הכניס אותו לביתו ואמר לו: אני ר׳ דוד בן- ברוך. היהודי לן אצלו. למחרת הלך ר׳ דוד בן-ברוך להתפלל. היהודי התעוור מעיניו. חזר הרב מבית-הכנסת ומצא היהודי בוכה ומיילל. אמר לו: מה יש? ענה: אני באתי עם עיניים ועכשיו אחזור בלי עיניים? ענה ר׳ דוד בן-ברוך: מה אמרת אתמול בלילה? ענה היהודי שלא אמר שום דבר. אמר לו: הגד את האמת. ענה: תסלח לי, אני אמרתי, זהו ר׳ דוד בן- ברוך? הרב ביקש ממנו לרחוץ את הפנים שלו והוא חזר וראה בעיניו.
פעם היו כאן בירושלים מאתיים רבנים שהיו לומדים תורה ותלמוד בישיבה ליד בית-המקדש. הגיעו לפסק-דין בגמרא בבא-מציעא ולא יכלו לפרש. כולם לא יכלו. אמר להם ר׳ שלמה חמיאש שהיה יליד מראכש, אמר לראש הישיבה: רק אדם אחד יכול לפתור את הסוגיה. מי זה? שאל אותו, ענה: ר׳ דוד בן-ברוך מתארודאנת. שאל אותו: זה קרוב? אמר לו: שנה עד מרוקו. אז שכרו מוסלמי בשם מוחמד מן העיר העתיקה. שכרו אותו לשנה, ששה חודשים הלוך וששה חודשים חזור. הגיע לשם דרך מצרים ובדיוק ביום שבו נגמרו ששת החודשים הגיע המוסלמי לתארודאנת. התחיל לשאול איפה גר הרב וכל אחד עונה לו: לך הלאה. שאל על ביתו של החזן בן-ברוך.
הגיע לרחוב שם היה הפרדס של ר׳ דוד בן-ברוך, פרדס גדול, והוא לבוש עם הלבוש האדום שלו. היה עם המעדר שלו על הכתפיים. זה היה לאחר ההשקיה. ניגש אליו המוסלמי ושאל אותו על ביתו של הרב דוד בן-ברוך. שאל אותו הרב: מאין באת לחפש אותו׳ ענה שהוא בא מרחוק. מבית-המדרש. הבאתי לו מכתב. ביקש הרב את המכתב. המוסלמי אמר שהוא מוסר רק בידי ר׳ דוד בן-ברוך. אמר לו הרב שהוא עצמו הרב המבוקש. לקח את המכתב ובדרך אל הבית קרא אותו. ענה וכתב את הפסוק. נתן לו כיכר לחם במשקל של ק״ג. אמר: קח וחזור לירושלים. הנה צידה לדרך. ענה המוסלמי: או חזן ברוך, הגעתי לאחר ששה חודשים. אמר לו: אל תפחד, קום! המוסלמי קם. שם את הלחם בסל ויצא. באותו רגע מצא המוסלמי את עצמו בתוך בית-המקדש. לא האמין למראה עיניו. ואותו כיכר לחם נשאר אצלו. הלך לבית-המקדש. כל החכמים קמו וקראו ביחד: מה מוחמד, עוד לא נסעת? ענה להם: אתם לא חכמים, יש יותר חכם מכם. בואו וראו כיכר הלחם שנתן לי מביתו. לקחו את המכתב. קראו את פסק הדין. חילקו ביניהם את הלחם ומצאו שהפסק הוא טוב. עליו השלום. ר׳ דוד-ברוך הוא שעשה כך לחכמים של ירושלים.
אצל ר׳ דוד בן-ברוך באה יהודיה משותקת. עשו אש והכניסו אותה לתוך האש ויצאה בריאה. ככה זה היה, ראינו אותה באש. לא פחדה ולא נשרפה.
א נשים רבים היו באים להילולה. הקבר שלו, אם אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף. מחייא, רק תביא בקבוקים ותמלא ועל אוכל אין כבר מה לדבר״. [עדות של מבקש נדבות )
Alliance Israelite Universelle..Richard Ayoun
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te
juive.
Ibtissam Ben Hafsia, de la Faculte des lettres, des Arts et des Humanites de Manouba, a evoque « l'A.I.U. vue par la presse juive en Tunisie : I'Egalite, le Reveil juif, la Justice pendant les annees 1920 a 1930 L'egalite, est l'interprete du point de vue conservateur et pro-francais. Le Reveil juif : est l'interprete du point de vue sioniste et la Justice, est l'interprete du point de vue moderniste. Nous avons eu un eclairage interessant sur la presse juive.
La sixieme seance intitulee – De la seconde guerre mondiale a l'independance – a ete presidee par Jacques Taieb, de l'universite Pantheon-Sorbonne (Paris I).
Philippe Landau, Conservateur des Archives du Consistoire Central, a traite de – La politique de Vichy a l'egard des ecoles de l'Alliance Israelite Universelle en Tunisie – Apres avoir presente les Juifs de Tunisie a la veille de la guerre, l'A.I.U. en 1939 , il a aborde plusieurs themes : De la Drole de guerre a Vichy, la communaute tunisienne face a la guerre, la defaite et l'etablissement de Vichy, ensuite la politique de Vichy avec notamment l'antisemitisme dans les colonies et particulierement le cas tunisien, enfin Vichy et l'A.I.U. avec notamment, l'A.I.U. pendant l'occupation de la Tunisie.
Catherine Nicault,professeur a l'universite de Reims a brillamment analyse La convention de 1945 entre la direction de l'Instruction Publique de la Tunisie et l'A.I.U. Le 25 mai 1945, est signee entre la direction de l'instruction publique de la Tunisie et l'A.I.U. une convention reglant les modalites de la prise en charge par l'Etat des ecoles de l'A.I.U en Tunisie, soit cinq ecoles dans la Regence et de quelque 3000 eleves.
La crise finaciere majeure traversee par l'A.I.U pendant et au lendemain de la guerre, la rend incapable d'assurer fmancierement la marche de ses ecoles, et singulierement les traitements de ses enseignants. II y a eu une volonte de !'Administration, soutenue par la majorite des instituteurs a imposer la fonctionnarisation de son personnel et un contrôle accru sur les ecoles de l'A.I.U tout en preservant le caraetere juif de ses ecoles.
Ce travail demontre la necessite d'etudier plus a fond l'histoire institutionnelle et sociale de l'A.I.U.
Il etait une fois le Maroc il etait une foisTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
il etait une foisTemoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
L'EPISODE SANGLANT DE MOULAY YAZID
Comment se deroula la succession de Mohamed III ?
Apres la mort du sultan Sidi Mohamed III, Ses fils Moulay Hassan et Moulay Oussine qui gouvernaient a Marrakech depuis son depart, etaient brouilles entre eux. Moulay Abouslem etait en pelerinage a la Mecque. Moulay Hicham tenta de se proclamer roi. Moulay Oussine se joignit a son frere Moulay Abderrahmane qui convoitait la couronne, mais ce dernier se ravisa devant l'armee puissante qui soutenait Moulay Yazid. Ce nouveau souverain commenca par decapiter les chefs qui furent au service de son pere dont l'effendi qui assuma a toutes fins pratiques un role de Premier ministre.
II s'en prit particulierement aux Juifs du Maroc
Selon le chroniqueur Muhamed Al-Duayyef Al Ribatti
il ordonna que les Juifs soient pilles ou qu'ils soient et dans chaque Mellah et chaque ville du Maroc, car il – Dieu le preserve haissait les Juifs et les chretiens.» Les Juifs de Tetouan furent les premiers a sevir de la folie de Moulay Yazid. Les membres de la delegation qui le recut a l'entree de la ville furent traines san pitie dans les rues attaches a la queue des chevaux.
Le Mellah fut razzie et les anciens collaborateurs du sultan Mohamed III furent tues. Les soldats eurent complete licence de saccager la ville. Toujours selon ce meme chroniqueur, ils (les soldats) tomberent sur les Juives et leur oterent leur virginite et n'en laisserent aucune.
Ils detruisirent le toit des maisons, les fouillerent et allerent chercher jusque dans leurs puits.» Dans un rapport adresse a la
chancellerie des Habsbourg, Franz Lorenz von Dombay ecrivit ils (les soldats de Moulay Yazid) devetirent tous les Juifs et leurs epouses de tous leurs vetements avec la plus grande violence… Ils satisfirent leurs desirs avec les Juives et les jeterent dans la rue.» Moulay Yazid promit alors une recompense pour chaque tete de Juif qu'on lui apporterait. Les Mellahs de Meknes, Tanger, Taza et Al-Ksar furent attaques par la troupe. Un cadi intervint pour annuler l'ordre d'extermination des Juifs et proposa de le remplacer par celui de depossession de tous leurs biens.
Le pillage reprit de plus belle. Une rumeur de pardon fit ramener ceux qui s'etaient enfouis, mais ce ne fut qu'une ruse…
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
בהקשר לעובדה של קיום שבטים נוודים יהודיים במגרב חשוב כאן היבט אחד: היווצרות ארגון דמוי־שבטי בתוך משפחה אחת, המתבדלת ומתנתקת מיהודים אחרים הנראים ״זרים״ בעיניהם — בין אם נפרש זאת בשל הרגשת עליונותם של משפחת בני פרץ המסתגרת והמתרחקת מהתושבים נחותי הדרגה ובין אם הדבר געשה מתוך מגמה לחזק את תודעת מוצאה וגורלה המשותף של המשפחה (ה״עצביה״ הערבית). מכל מקום לפנינו תופעה המיוחדת למגרב, שאין אחות לה בחברה היהודית שבאגף המזרחי של הקיסרות.
ייתכן שהתופעות המתוארות כאן על סמך מקורות אחדים מעודדות לשער השערות על התפתחויות אפשריות בקרב העדות היהודיות הנידחות באפריקה הצפונית בשתי תקופות האיפול: מיד לאחר הכיבושים הערביים במאות הזי׳—ט׳, ולאחר מכן במאות הי״ב—ט״ו. אולם כדי לבסס השערות אלה על תשתית רחבה ככל האפשר יש לעקוב אחר התפתחויות דומות באזורים הנידחים שבחצי־אי ערב בתקופה הטרום־אסלאמית. ומאחר שאין להאריך כאן בנושא שולי לכאורה נרחיב את הדיבור עליו במקום אחר. בסוף סעיף זה יש להוסיף, כי כשם ששונה היה כאן המצב בזמן המפגש מבחינה מדינית וחברתית מזה שבקיסרות העות׳מאנית, כן בעקבותיו שונות היו ההתפתחויות בחיי הדת, הרוח והתרבות הכללית. זה יובלט ביתר בהירות מתוך תיאור ה״יש״ שבאגף המזרחי. נציין רק, כי לשונם הספרדית והפורטוגיזית של המגורשים נשתכחה עד מהרה מתוך אלה שנקלעו אל הערים שבפנים הארץ. בספר התקנות של פאס רק שמונה עשר הסימנים הראשונים (מסוף המאה הט״ו — ראשית המאה ט״ז) מובאים בלשונם המקורית ובתרגום עברי. ממחצית המאה הט״ז מצויות כבר תקנות בלשון היהודית־ערבית. העדות של פליטי פורטוגאל שלחוף האוקיאנוס התחסלו עם נטישתם של הפורטוגיזים את האיזור במחצית המאה הט״ז, ולא נותרו שום מסמכים עליהן.
המשכנו בהצעת המאורעות במגרב, כדי שלא לשבור את רצף התיאור. אכן גם קשה היה למצוא נקודת זמן מכרעת, שבה התרחש המפגש, כי הקשרים עם היהודים תושבי ספרד ופורטוגאל ערים היו תקופה ארוכה לפני גירושי רנ״ב ורנ״ז. ראינו גם כי המפגש של יהודי פורטוגאל עם אנשי המגרב שונה היה באופיו ובמהותו מזה של מגורשי ספרד. כעת עלינו לחזור לנקודת המוצא, שבה מתחיל המפגש והעימות בין תושבי ארצות האגף המזרחי של הקיסרות שהגיעו למזרח.
נקודת הזמן ברורה: גירוש רנ״ב. אף כי אין להתעלם מהגירתם של יהודים ״אשכנזים״, כלומר יוצאי אירופה המרכזית־הנוצרית אל שטחי הקיסרות העות׳מאנית לפחות כימי דור לפניכן. היטב זכורה פנייתו הנרגשת של ר׳ יצחק צרפתי (מחצית המאה הט״ו) אל יהודי אירופה ״אשכנז ואיטליה של רומי״ לנטוש את הגלות ״ומקום הניח לכם להתגורר בו ארץ תוגרמה״ כי ״אכן דרך תוגרמה היא דרך ארץ החיים וכוי״ וממנה הנתיב הנוח והבטוח להגיע אל ארץ ישראל (ד,וצ׳ ילינק עט׳ 17, 20).
אכן גם תגובתו של אליהו בשייצי, אחד הסופרים הקראים הנכבדים בקושטא, האמונים על גינוניהם המהודרים של הביזאנטים, על מנהגיהם הגסים של האשכנזים מעידה, שהכיר את האשכנזים ממגע אישי. גם אין ספק שתנועת הפליטים מספרד והמהגרים מרצון— בעיקר מתוך דחפים משיחיים ושל בעלי־ תשובה— לא הצטמצמה לאירופה המערבית ולמגרב, אלא חדרה גם אל המזרח ולארץ־ישראל במיוחד. אולם הנחשול של המגורשים, שהגיעו לארצות הקיסרות והנאמד לכדי 100.000 נפש, התחיל רק לאחר רנ״ב, עצמתו היתד, בכוחו הכלכלי והאיגטלקטואלי־יהודי כאחת.
עתה הגיעו למזרח בעלי מלאכה מיומנים, ובמיוחד חרשי־ברזל ומתכות אחרות, הבקיאים בהכנת כלי מלחמה חדישים (תותחים, רובים); סוחרים שעסקו במסחר בינלאומי; שולחנים ובעלי עסקים, שמצודתם היתה פרושה על כל הבירות ומרכזי המסחר של אירופה המערבית, אלה שלפנים פיתחו את כלכלתה של ספרד, וזו כולה היתה בידיהם ובכיסם, כפי שטענו שונאיהם־יריביהם. בין המגורשים נמצאו מלומדים וחוקרים, רופאים והוגי דעות, שמקומם בצמרת השלטונות בספרד ובפורטוגאל, בחצרות המלכים, ושהצליחו לחדור גם לחוגי הכנסיה הגבוהים, ״כנוצרים חדשים״.
שירת אנדלוס הקלאסית העברית בלשונה והערבית ברוחה, הושפעה באותם הזמנים השפעה מכרעת משירת הטרובאדורים הנוצרים והרומאנסה הספרדית. השפעה נוצרית ניכרת גם בהגותם הדתית של היהודים. ייתכן שאף בסדרי הקהילות, בתקנות המפורסמות, המסדירות את חיי החברה, הכלל והפרט, קיימת השפעת החקיקה הספרדית (הפ׳וארו). ואם עדיין נותר בהכרתם של יהודי ספרד (או מתחת לספה) קורטוב של המורשת התרבותית הערבית־מוסלמית, הרי קורטוב זה מהווה סממן לא מבוטל גם בתרבות הנוצרית, המתבטא בהשאלות לשוניות, באמנות ובספרות. חוקרים ספרדיים־נוצרים של ימינו (ד״מ אמריקו קאסטרו) מצביעים על השפעת האנוסים או צאצאיהם על הזרמים הרוחניים בספרד במאות הט״ו—ט״ז. וכידוע שהוגי דעות יהודים, הנאורים — האַוֶרואיסטים — , שהשקפת עולמם הראציונאליסטית החריבה את השכבה העליונה ביהדות ספרד, היו למורת רוחם של ראשי הכנסייה הקאתולית, בשל השפעתם ההרסנית.
שכבה דקה בתוך המגורשים קיבלה גם את נימוסיהם הרעים של הספרדים הנוצרים, תופעה שכוחה יפה במידה גדושה לגבי האנוסים כמעט מרצון, ״הנוצרים החדשים״, שהיו פוסחים על שתי הסעיפים.
לאחר הגל הראשון של המגורשים התחילו במאות הט״ז—י״ז להגיע למזרח בני אנוסים וצאצאיהם, שצר היה להם המקום בארצות האינקוויזיציה, ושרשתה הקיפה את הארצות הקאתוליות, בהן נקלטו האנוסים. עם כל דביקותם במוצאם היהודי והאהבה לדת אבותיהם שונות היו הליכות חייהם מאלה של אחיהם שלא נפגמו על ידי השמד תחת שלטון הצלב, ואף לאחר מכן תחת חסות האסלאם.
כל זה הצטרף להרחבת הפער והעמקתו אפילו בין יהודי המערב. לכאורה ימי שבתם של יהודי ספרד ופורטוגאל בקרב אוכלוסין־״ נוצרית קצרים חיו מאלה של המהגרים שהגיעו לתורכיה מאשכנז, מפולין ומהונגריה, ועל אחת כמה מאיטליה. אולם אנשי ספרד (לפנים ״אנדלוס״) התגשמו מהתרבות הספרדית הנוצרית, המיוחדת באופיר. מאחר שינקה גם מהתרבות הערבית־אנדלוסית, יותר מאשר אנשי אשכנז ופולין מתרבות העמים, שבתוכם חיו. אפילו יהודי איטליה הוותיקים לא שקעו באותה מידה בים תרבות הרננסאנס. תרבות חצי־האי האיבר׳ נכנסה לדמם של תושביו היהודים ולשונותיה הספרותיים נעשו אמצעי ביטוי ראשונים במעלה. דרך משל נזכיר רק את כתביו של משה אלמושנינו ושל שמואל אושקי. בלי הגזמה מותר לקבוע, כי יהודי ספרד ופורטוגאל היוו אז את העלית בעם היהודי, מבחינה אינטלקטואלית־כללית. במרחק רב עמדו אחריהם יהודי אשכנז, הרומאניוטים, תושבי ביזאנטית הנוצרית־אורתודוקסית, המגרבים ו״המוסתערבים האוכלוסייה היציבה בארצות דוברי ערבית.
בתנאים אלה אין פלא, כי המגורשים עלו עד מהרה בסולם החשיבות באימפריה העות׳מאנית ונעשו השכבה השלטת באוכלוסייה היהודית, וזאת בשל עצמתם הכלכלית, מעמדם המדיני בחצר הסולטאנים— כי מהם רופאי החצר ומהם הבנקאיים והסוכנים הדיפלומאטיים, וארגונם, שעם פיצולו כלפי פנים, חזק היה ותוקפני כלפי חוץ— כלפי אחיהם בני עדות אחרות. אמנם את שליטתם זו השיגו לאזור עימות ומחלוקת ודברי ריבות, אולם כעבור זמן לא רב הם שהטביעו את חותמם על כל שטחי החיים של היהודים במזרח.
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי-בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם-יוסף מכמן
מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.
תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.
ירושלים תשמב"ב
הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית
4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם. יששכר בן עמי דף מס' 135.
מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח
בשנת 1597 הושבע עמנואל רודריגז וויגה לאזרח העיר אמסטרדם. סוחר אמיד היה, בן למשפחה מסועפת, שאוניותיה הפליגו לכל קצווי העולם של אז, הוא יסד בית חרושת למשי בעיר וסחר בסחורות רבות ומגוונות. בקצרה, אדם שכמותו השתלב יפה בחברת הסוחרים היזמים, שהיוו את השכבה השלטת בעיר שעל המסחר מחייתה. בעקבותיו הגיעו, בעיקר מפורטוגל, סוחרים בינלאומיים אחרים, שחלקם כבר מילאו תפקידים רמים בארץ מוצאם. חיש מהר התייחסו באמסטרדם, לפחות הסוחרים, רבי החובלים וסוכני הביטוח בכבוד אל " הסוחרים מהאומה הפורטוגלית ".
עשרים שנה וויגה, בשנת 1617, אנו נתקלים באשכנזי הראשון, שמו אפרים יוסף והוא קצב. אחריו גומבריכט יוסף, יהודי, קצב כמוהו. ובשנת 1619 יצחק סלומונס, קצב ושמואל נתן, משרת אצל הקצב היהודי.
זו תחילתן של שתי הקהילות באמסטרדם : אלה סוחרים אמידים, אלה קצבים ומשרתים לאדוניהם הספרדים. אלה אנוסים, שהכינו כנראה בקפידה את בריחתם מפני האינקוויזיציה, אלה ברובם פליטי הפרעות בוורמס, פרנקפורט וערים אחרות מגרמניה, ידועת הסבל והעוני.
האם נתפלא על שהספרדים התייחסו אל המהגר האשכנזי, שבא לחסות בצילם, בבחינת " בזהו וסייעהו ?. המתיישבים האשכנזים הראשונים יכולים היו להשתקע בעיר משום שאחיהם הספרדים הכינו את הקרקע מבחינה כלכלית ומשפטית כאחת.
הם היו יהודים כמוהם, אך לא השתוו אליהם במעמדם הכלכלי, ברמתם התרבותית ובאורח חייהם. כך נתהוו שתי הקהילות כשתי שכבות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.
שלוש מאות שנה חיו שתי הקהילות זו בצד זו, מכונסות בשכונה קטנה, שצפיפותה הלכה גדלה במרוצת השנים. חבריהן התערבו זה בזה, אך נשארו נפרדים במה שנוגע לשפת הדיבור היומיומית, הגיית העברית, מנהגים והתנהגות, מעמד חברתי , זכרונות ומסורת.
נישואי תערובת ביניהם, הס מלהזכיר עד סוף המאה השמונה עשרה, וגם לאחר מכן הם נדירים. אמנם רוב הספרדים ירדו מנכסיהם ובין האשכנזים נמצאו כבר בסוף המאה השבע עשרה כמה משפחות אמידות, אך השוני והמרחק נשארו בעינם.
עוד בימי נעוריי הצטיירו הפורטוגזים בשלוש קטגוריות : אלה שנטשו את היהדות אך שמרו על שמותיהם, שהסגירו את מוצאם מן הקהילה היהודית ( כגון קפסודה, דה קוסטה, טייכסירה דה מטוס , אלה שהשתלבו בחברה האשכנזית במקצועותיהם ובמעמדם החברתי , והשלישית, אותו גוש של יהודים, שהלכו בשבתות לבית הכנסת הגדול – אסנוגה – ואשר נשאו כביכול על שכמם את עברם המפואר, שלא תאם את מצבם הנוכחי, וכאילו הכפף את קומתם, אלה נתכנו בפינו " פורטוגזים משוגעים ", אשר בדלותם שמרו על כבוד, גאווה, על נכבדות Gravidaeועוררו לעג לדם הכחול, שזרם כביכול בעורקיהם.
אסור לו להיסטוריון להסתפק בנתונים איפרסיוניסטיים כאלה ועליו לשאול את עצמו מה היה טיב היחסים בין שתי הקבוצות השכבות ומה הייתה השפעת הגומלין ביניהן. אין הוא מעלה על דעתו, שלא התרקמו יחסים מיוחדים בין השתיים לאורך תקופה כה ארוכה של חיים בצוותא בתנאים פוליטיים וכלכליים זהים.
אולם להפתעתו הוא מגלה, שבין מאות הספרים והמאמרים העוסקים בתולדות יהודי הולנד אין אטפילו מאמר אחד, או פרק במאמר, הדן בנושא כה מרכזי וכה בולט, וזאת אף שספרדים חקרו את ההיסטוריה של האשכנזים ואשכנזים התעניינו בהיסטוריה של הספרדים.
יש לראות אפוא בסקירה הבאה ניסיון ראשון לצייר תמונת היחסים היהודיים בין שני מרכיבי האוכלוסייה היהודית של אמסטרדם, אני מקווה שבעתיד ניתן יהיה להעמיק חקר בעניין מרתק זה.
נפתח בעובדה שאין עליה עוררין, ודווקא בתחום הנראה לכאורה שולי : השפעת החברה הספרדית ( במתכונת האמסטרדמית ) על האשכנזים. כראיה אביא את דברי רבי שאול אמשטרדם, רבה הראשי של קהילת האשכנזים 1755 – 1790, " והנה מה טוב מנהג הספרדים שכל בניהם למודים ורגילים במבטא הלשון, ומה הטעם הזה לא שינו את לשונם בתפילה מאז ועד היום הזה…ומה נעים לנו האשכנזים לבחור דרכם זה שהוא הטוב והישר בלי מכשול, צדיקים ילכו בה "
ונפתלי הרץ וייזל, שבמשפחתו נשתמרו מסורות עוד מימי שבתה באמסטרדם, ושאר שהה בעצמו ימים קבים בעיר, כל כך העריץ את ההברה הספרדית, שלא רק שיבח אותה בכתביו, אלא גם נהג להתפלל בה. ושבח ההברה הספרדית בפיו : " ואי אפשר להאמין עד כמה נשגבת מעלת החברה הנכונה שבפי אחינו אנשי המזרח והמערב מן ההברה החסרה שבידינו, כי יופי קול התנועות ונעימותיהן לאוזן, ירשם בנפש המדבר ובנפש השומע, ויעיר כוחות נפשותיהן הן בקריאת התורה וכתבי הקודש, והן בדברי התפילות והן ברינת שירי הקודש.
משה למנס נתלה, אפוא, באילן גדול כאשר כתב את החוברת " מאמר אמרה צרופה ": כדי להסביר לחבריו האשכנזים " טעם מספיק על נטותי ממנהג אחי האשכנזים במבטא לשון הקודש וקבלי מנהג אחינו הספרדים ".
משה לימנס לא הסתפק בהכרה עליונותה של ההברה הספרדית – ובתפילה באותה ההברה ביחידות כדרכו של ווייזל – אלא השתמש בהברה הספרדית בתפילה בציבור, וזו הסיבה, כך אני משער, שיצא עליו הקצף מצד האדוקים, אשר פרסמו בעילום שם קונטרס השמצה נגדו בשם " דברי ישרים ".
אם מתנגדיו של לימנס שפכו עליו קיתונות של השמצות, הרי שעשו זאת משום שלא רצו לשנות דבר ממנהג אבותיהם, אולם עקרונית הודו גם הם בעליונותה של ההברה הספרדית. עון\מד לרשותנו אמצעי מעניין כדי להוכיח זאת. מאז שנת 1810 נכתבו הפרוטוקולים של ישיבות הפרנסים של הקהילה האשכנזית באמסטרדם בשפה ההולנדית.
והנה מופיעים בהם לעתים תכופות שמות אגודות ( חברות ) או בעלי תפקידים בתעתיק הולנדי. תעתיק זה הוא תמיד לפי המבטא הנהוג בקהילת הפורטוגזים. כך אנו נתקלים בשמות כגון , חסד ואמת, עץ החיים, מתנות לאביונים, מנחם אבלים, וכדאי להצביע על שם בית המדרש לרבנים " סעדת בחורים " שתעתיקו הוא sahadat bachurim בדיוק כמו של mahamad מעמד אצל הפורטוגזים, רוצה לומר, התעתיק שהונהג קודם שקיבלו הספרדים את המבטא NG לתנועת " ע " .
שינוי זה נעשה תחת השפעת המדקדקים האיטלקיים ולאחר שהוכנס לשימוש אצל הספרדים, קיבלוהו גם האשכנזים וכך הם נוהגים עד היום.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-ליל הברית, ליל שימורים וההכנות.
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
ליל הברית, ליל שימורים וההכנות.
ליל הברית היה ליל שימורים הן לגברים והן לנשים. ב
עוד הגברים למדו, הנשים הכינו את הכיבודים ליום המחרת ואת הסעודה של אליהו הנביא : ביצים שלוקות, כעכים, רקיקים וארוחת צהרים לאורחים הרבים. בעלי אמצעים העשירים הזמינו לסעודת יום הברית את אנשי " מושב זקנים ,.
בליל הברית, נערכת תפילת ערבית חגיגית בבית אבי הבן. הפייטן מראה את כוחו בפיוטים ושירי הודייה ומקבל כל פני אורח שבא, בפיוט המתאים. גם הגלב לא נעדר בערב זה, ולא פלא אם לילה זה זכה לכינוי של " לילת תחפיף " או ליל התספורת, כי בערב זה ידיו של הספר מלאות עבודה.
הוא מספר את בעל הברית וכל אורח החפץ בכך. בחצר הבית " אוסט דאר " מעמידים שולחן גדול ועליו סינייא – מגש גדול מנחושת. כל מוזמן שהגיע, שלשל סכום מוסיים לתוך המגש עוד לפני שהתיישב, בתור " גראמא " – מתנה.
כל הכסף שנתרם חולק בין הרב של בית הכנסת, הפייטן, הגלב והשמש של בית הכנסת, שחלקו לא נגרע. המוזמנים כובדו בתה, עוגות וריבות שהוכנו במיוחד לברית. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת הערב.
סעודה ליל הברית
מנהגי המגרב שונים ממקום למקום וגם מעיר לעיר. בערי אלג'יריה כמו בתלמסן למשל, מנהג ליל הברית שונה במקצת מערי מרוקו, שם אחרי תפילת ערבית חגיגית גם כן, מלבישים יפה את הילד, מניחים אותו על לוח מיוחד ואחר כך אימו מגישה אותו לאביו.
האב מוסר אותו מיד ליד האיש הנכבד ביותר מבין האורחים הרבים הנמצאים במעמד זה. האיש נוטלו עם הלוח, מרימו אל על ופותח בפיוט : " אדון עולם אשר מלך " בניגון מיוחד, כשהוא מסובב אותו אנה ואנה. אחר כך מניח על הלוח סכום כסף במתנה ומעבירו לחברו שעל ידו.
גם השני ממשיך בפיוט, מיף אותו גם הוא, מניח את המתנה לידו ומעבירו לשלישי וכן הלאה. כשגומרים את השיר פותחים בשיר חדש, והפעם " יגדל אלהים חי וישתבח ", וגם הוא בניגון מיוחד. מסובבים את הילד ומניחים לידו את המתנה, כל אחד לפי כבודו ומעמדו.
כשגומרים את השירה בצבור, מניחים את הילד עם הלוח על שולחן גדול, ואז בא תורו של החכם שלא נעדר מאף אירוע. ראשית, הוא מברך את כל הנוכחים אחד אחד. אחר כך מניח את שתי ידיו על ראש הילד ומברך אותו בברכת הכהנים, מוסיף כמה פסוקים כמו, " המלאך הגואל אותי " " בן פורת יוסף בן פורת עלי עין " ומסיים בפסוק " אם תשכח לא תפחד " ומחזיר את הילד לאימו.
האורחים מתיישבים סביב שולחנות ערוכים ומוגשים להם ביצים שלוקות, כעכים, שתייה ותבשיל מיוחד הנקרא " אל כרסא " ( קיבת הפרה ) ( ראה בהודעה קודמת את תיאורו של רבי יוסף משאש זצוק"ל )
יום הברית.
יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו בשם " נהאר למילה " – יום המילה, והוא מהווה יום גדול למשפחה. אבי הבן יוצא בבוקר השכם לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין ומלוּוה על ידי הרב ובני המשפחה. הנשים נהגו ללות אותו ביציאתו מהבית ב – זג'ארית. המוהל והסנדק, השתדלו תמיד להתפלל עם בעל הברית.
ברוב המקרים נערכה התפילה בבית אבי הבן, להוציא ימי שני וחמישי בגלל ספר התורה. המוהל השתדל להיות שליח ציבור ביום הברית רמז ל " רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם " ( תהלים קמ, טו ), הפייטנים מצידם לא חסכו בפיוטים לכבוד המאורע. ביום הברית אין אומרים תחנון ונפילת אפיים
הפייטנים הידועים שהיו במכנאס הם : מרדכי וואקרט, אליאסף בו ישעיה ואחיו משה, רפאל אדרעי (אלפאסי) רפאל מנשה, מכלוף אלבאז שהיה גם כנר ועוד.
בבוקר השכם, מתחילות הנשים לנהור לבית בעל הברית, כדי להשתתף בטכס המילה. מגיעות ראשונות הזקנות שאימן מוותרות על אך מצווה. ראוי לציין שבמרוקו, טכס הברית נערך בשעות הבוקר בין שמונה לתשע וחצי ולא אחר הצהריים כי " זריזין מקדימים למצוות " ( פסחים, ע, ע"א ). אבי הבן חזר מבית הכנסת כשהוא עטוף בטליתו, ומלווה על ידי כל קהל המתפללים.
בבית רחצו את התינוק קודם המילה, הלבישו אותו בשמלה יפה ובכובע משי, הכל בצבע לבן. כך היה " כחתן דמים למולת " (שמות ד, כו). אם מצב המשפחה היה טוב, ענדו ליילוד תכשיט זהב\ כגון " כמסא " או שדי.
כן נהגו להדליק נרות רבים ארוכים וצבעוניים. היולדת לבשה בדרך כלל תלבושת מיוחדת " אל-עזמי " ( הדומה לתלבושת הגדולה ). זוהי שמלה בצורת חלוק ארוך , עשוייה מקטיפה ורקומה בחוטי זהב.
חדר היולדת קושט כאמור במעילי ספרי תורה, בפרוכת ההיכל, גם כד קטן מלא " לאטוך – זפת שחורה, שיהודים וערבים כאחד נהגו להוסיף למי השתייה בתקופת הקיץ, כדי להשביח את טעמם. אולם כאן, היה זה אמצעי מאגי מובהק להרחיק מזיקים ועין הרע.
לזפת הזאת היה ריח נעים (השתמשו בה בין השאר לריפוי מחלות שונות). אחרי טכס הברית שפכו את החומר הזה, הלאטוך, לתוך השירותים או לפח אשפה. יש לציין שמנהג זה קדום מאוד, אולם בימינו הוא נעלם כליל ומעטים אלה ששמעו עליו.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
טבלה מס׳ 4: התיישבותם של
בני מרוקו בקיבוצים. (רשימה חלקית)
|
תנועת הנוער במרוקו אליה השתייך הגרעין " המרוקאי " בגרעין היו בין עשרים לחמישים בני 18 – 21, בני המעמד בינוני – העירוני |
שם הקיבוץ |
|
דרור |
אורים |
|
דרור |
בארי |
|
דרור |
כיסופים |
|
נוער ציוני |
ניר יצחק |
|
נוער ציוני |
עין השלושה |
|
השומר הצעיר |
חצור- אשדוד |
|
הבונים |
חצרים |
|
דרור |
משמר הנגב |
|
דרור |
גשר |
|
בונים |
חמדיה |
|
בני עקיבא- בודדים |
עין הנצי״ב |
|
דרור |
בית אורן |
|
בודדים- הברת הנוער הציוני |
גבעת ברנר |
|
בונים- הוקם ע"׳ יהודים מגרמניה, ננטש בעקבות קבלת שילומים והוקם מחדש ע"׳ בני מרוקו |
גזר |
|
בונים- בודדים. |
חולדה |
|
בונים- בודדים. |
חולדה |
|
חברת הנוער הציוני- בודדים |
נען |
|
בני עקיבא |
שעלבים |
|
נוער ציוני |
גבעת השלושה |
|
קיבוץ הכשרה לתנועת הבונים |
גבע |
|
הבונים |
עין חרוד(איחוד) |
|
דרור |
עין חרוד( מאוחד) |
|
הבונים |
איילת השחר |
|
השומר הצעיר |
ברעם |
|
הבונים |
חולתה |
|
הבונים |
יפתח |
|
חברת הנוער הציוני |
כפר גלעדי |
|
דרור |
כפר סאלד |
|
דרור- גרעין גדול וחזק |
מלכ״ה |
|
דרור |
יג1ר |
|
חברת הנוער הציוני |
רמת יוחנן |
|
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי- יחיאל בנטוב |
יוטבתה |
|
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי- גרעין"לירדן"- תנועת הצופים. |
צאלים |
|
הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי , אליו הצטרף מיעוט של יהודים ממצרים ולבסוף הצטרפו אליו מתנועת הבונים של בחיל |
ברור חיל |
|
הבונים |
מעגן |
|
הבונים |
ווניתה |
|
הבונים |
עין גב |
|
צופים- גרעין לירדן |
דורות |
|
צופים |
מצובה |
|
גרעין גדול של 30- 50 – דרור |
גינוסר |
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו
המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו
אחרי טביעת ספינת המעפילים "אגוז" בינואר 1961
ד"ר יגאל בן-נון
אוניברסיטת פריס VIII
פורסם בכתב העת "קשר" 38 עמ' 65-55
אסון טביעת ספינת המעפילים "אגוז" (Pisces) הוא אחד האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות הקהילה היהודית במרוקו. האסון זעזע את היהודים והחיש את החלטתם למצוא חלופה טובה יותר לחייהם במדינה שזה עתה קיבלה את עצמאותה. במאמר זה לא אדון בסיבות שגרמו לטביעה ובאחראים לאסון אלא בתגובותיהם של מדינת ישראל, של הארגונים היהודיים העולמיים, של ראשי הקהילה המקומית ושל שלטונות מרוקו לטביעה. כמו כן אדון בתגובות שליחיה החשאיים של ישראל במרוקו על האסון. כשבעה חודשים אחרי האירוע סוכם בין נציגי ישראל ומרוקו על יציאה מאורגנת של הקהילה.
אחרי מחדל טביעת הספינה מול חופי מרוקו ב-10 בינואר 1960, נציגי ישראל בשגרירויותיה בעולם הגיעו למסקנה שאפשר יהיה להתגבר על המשבר אם יהפכו את הכישלון ליתרון תעמולתי נגד מרוקו. באופן עקיף, טביעת "אגוז" על 45 נוסעיה, סיפקה את המאוויים שפיתחו גורמים ישראליים לפעולה ספקטקולרית שתזעזע את דעת הקהל העולמית ותפעיל לחץ על ארמון המלוכה. יומיים בלבד אחרי שנודע על הטביעה, החלה ישראל במסע תעלומה עולמי רב היקף. הממשלה, הסוכנות היהודית והמוסד גייסו את נציגויותיהם בעולם המערבי ואת קשריהם עם העיתונות כדי לנהל מתקפת הסברה אינטנסיבית בנושא אחריותה של ממשלת מרוקו. משרד החוץ הדריך את כל נציגויותיו בעולם מערבי ליזום מאמרים בעיתונות שהצביעו על העובדה כי יהודי מרוקו חיים במשטר של פחד, רדיפה ואפליה. הושם דגש על שאיפתם הגוברת של היהודים לעזוב את מרוקו ועל עוצמת כמיהתם לישראל גם במחיר סיכון חייהם. הנציגויות נדרשו להביא את הבעיה לידיעת הציבור ולהטיל את האשם לאסון על שלטונות מרוקו עקב רדיפתם את היהודים בניגוד להתחייבותם בעת קבלת העצמאות. הנציגויות נדרשו לייחס את הרדיפות למדיניות האוהדת של שלטונות מרוקו כלפי שליט מצרים, גמאל עבד אלנאצר.
פרשת הטביעה העיבה על היחסים בין מרוקו לישראל, שהיו מתוחים ממילא עקב התייצבות מרוקו, לפחות כלפי חוץ, במחנה הנאצריסטי כשלוש שנים לאחר עצמאותה. לאחר גל ראשון של מאמרים וכתבות ברדיו, מסרה שרת החוץ, גולדה מאיר, הודעה בכנסת שגררה גל נוסף של מאמרים. בדיון שהתקיים בכנסת ב-18 בינואר 1961, הטילה ממשלת ישראל את האשמה לטביעת הספינה על מרוקו ופתחה במאבק גלוי נגדה. לאחר שגולדה מאיר גינתה את ממשלת מרוקו על שהיא מונעת מיהודיה חופש יציאה, סיימה את נאומה בכנסת במילים: "ידעו יהודי מרוקו כי אין הם בודדים במערכה". בעיניה, טביעת הספינה לא הייתה אלא "חוליה בשרשרת הטרגית של ניסיונות יהודיים לפרוץ דרך למולדת". להערכת פקידי מחלקת המדינה האמריקנית, הודעת שרת החוץ בכנסת יצרה לפרשה תדמית של סכסוך ישראלי-מרוקני, דבר שהקשה את עורפם של המרוקנים במקום לרככם. המרוקנים חששו שהענקת חופש יציאה מוחלט ליהודים יביא ל"אקסודוס" כללי שמשמעותו בריחת הון והפסד כוח אדם מקצועי, פגיעה במוניטין של מרוקו ויתרונות כלכליים לישראל. הדיפלומטים האמריקנים ציינו גם שיהודי מרוקו לא רוו נחת מן ההודעה.
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-פרק חמישי אש במערב. הדי משבר השבתאות.
פרק חמישי
אש במערב.
הדי משבר השבתאות.
שבתאי צבי
בשבת תשעה באב שנת 1626 נולד במזל טוב במשפחת מרדכי צבי ילד שני ויקרא שמו בישראל שבתי. אביו, מרדכי, התיישב בעיר איזמיר כמה שנים קודם לכן לצורכי מסחרו שעזה את ארץ הולדתו יון. נמל זה נהנה בימים אלה משגשוג רב כי שימש בשעתו לכל מסחר האימפריה העותמנית עם אירופה.
הילד התגלה עד מהרה כעילוי בתורה, בעל אינטליגנציה מבריקה ותקוות אביו הייתה, שילך בדרכי הרבנות. ואכן כך היה, ובגיל עשרים הוכתר החכם שבתי צבי כרב לשמחת כל המשפחה. לאחר לימוד התורה הנגלית הוא שקע, כמקובל בתקופתו, בלימוד הנסתר, ובעולם הקבלה. כאן מצא את עולמו, סיפוק היציר המיסטי שהיה בו.
מתבודד באחד מחדרי בית אביו – שעם הזמן נעשה לסוחר אמיד המסוגל לדאוג לכל מחסורי בנו הגאון לכל ימי חייו ופוטר אותו לצמיתות מהצורך לעבוד למחייתו – לומד בשקידה ובהתלהבות מפחידה, לומד ומתפלל בלב שלם קרוב לאקסטזה ורחוק מכל הבלי העולם סביב. אט אט השקיעה בעולם הנסתר התחילה לתת אותותיה בעלם הרך, שעבר מתקופה של התלהבות סוחפת לתקופה של דיכאון מחריד שהיה מותיר ללא אונים קרוביו ואהוביו.
מה שנחש אז כסימנים חיצוניים לגאוניות מוגדר במדע המודרני בשם אחר : מחלת המניקו דפרסיה. בתקוםות ההתעלות היה מתגלה כנואם מבריק בעל דמיון פורה וחן רב. אולם לצד היצירתיות היה נמשל למעשי שטות ילדותיים, בהם ראו מתנגדיו מאוחר יותר הסימנים המובהקים לשגעונו הגמור. בלחץ משפחתו הוא נושא אישה – פעמיים – אולם אין זמנו פנוי לביאה והסתפק בקידושין.
אט אט התחיל להשתכנע בייעודו העל טבעי, במשימה שאלוהים הועיד לו : לגאול את עמו, להיות לו למשיח. שנתיים חי שבתי בסתר עם אמת פנימית זו, נלחם בה עד אשר השתכנע סופית שאכן אלוהים בחר בו. אמת פנימית זו היא שהאירה את תקופות ההתעלות, וכאשר לעתים עזבה אותו וגברו הפקפוקים והספקות, היה שוקע באותם מצבי דיכאון מפחידים.
לאחר שנים של מאבק מר עם עצמו הגיע למסקנה שאינו חופשי עוד לברוח ממשימתו האלוהית. לאחר שגילה את סודו לבני משפחתו וקרוביו הוא מודיע לראשונה בפומבי בשנת 1648 שרות אלוהים התגלתה אליו וציוותה עליו להיות למשיח בן דוד שעתיד בבוא העת, לגאול את ישראל מהגלות ולהובילו לארץ הקודש.
קרוביו ואוהביו לא השתכנעו מנבואותיו ויחסו את חזיונות לנטייתו המיסטית המוגזמת, וסלחו לו על תקופת ההתעוררות והדיכאון בזוכרם שבימים רגילים היה הרב שבתי בעל שיחה נעימה וכוח שכנוע עוקר הרים. למרות חוסר האימון בו לא יכול היה שבתי לאורך ימים לכבוש את יצרו ובשנת 1654, והוא רק בן 28, הוא עובר את הגבול שאין ממנו חזרה והתחיל בהגשמת ייעודו המשיחי שלא ידע מעצורים עד סופו המר.
באחד מימי שבת, בעת קריאת התורה בבית הכנסת שבעיר איזמיר הוא מעז את הבלתי יאומן, ובפני קהל נבוך, נרגש ונרעש, הוא מבטא בפומבי את השם המפורש, זכות שמורה רק למשיח. לאחר הצעד הזה גם אהבת והגנת משפחתו לא יכלה לעמוד בפני זעמה של קהילת קודש איזמיר, ושבתי נאלץ לעזוב את עירו וליטול – לעשר שנים – את מקל הנדודים. תחנתו הראשונה הייתה בעיר ואם בישראל, בקהילת הקודש סלוניקי אשר ביון, עיר הולדת הוריו.
אולם גם כאן הצהרותיו, רוח הכפירה שבהן, והתנהגותו המוזרה מקוממים נגדו את ראשי ורבני הקהילה. הצעד שגדש את הסאה היה טכס כלולותיו עם התורה. תחנתו הבאה בעיר הבירה קושטא מסתיימת גם כן בבריחה בשנת 1658, לאחר שקומם את הרבנים בחוגגו באותו שבוע את שלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, בטענה שהוא כמשיח אינו חייב בציות למצוות הקיימות והוא רשאי להנהיג מצוות חדשות ותורה חדשה כיאה לימי המשיח.
מבירת האימפריה היא עוקר למרכז היהודי המפואר של מצרים, בו הוא מוצא לראשונה חיזוק לאמונתו. עד אז, בכל נדודיו לא הצליח לשכנע מטמינים רבים בייעודו וחוסר ההד גרם לו לפקפק בצדקת דרכו. אבל כאן במצרים נוצר הגרעין הראשון של מאמינים. בקהיר הוא נשא לאישה את שרה, אחת מניצולי הפרעות האיומות של הקוזקים בפולין בשנת 1648, שנדדה בכל אירופה והכריזה שלא תינשא לאחר מאשר למשיח בן דוד.
המפגש בין שני גורלות אלה שכנע רבים שאכן שבתי הוא המשיח ואין זולתו. בקהיר נספח אל קהל מאמיניו שמואל פרימו, שהיה לסופר התנועה. ממצרים עולה שבתי לירושלים ונראה שכאן לראשונה הוא אינו מקומם נגדו את רבני הקהילה בזה שנמנע מאותן הכרזות ומאותם מעשים שהביאו לנדודיו על פני האימפריה.
רבני עיר הקודש שולחים אותו בשליחות לאסוף כספים אצל עשירי מצרים. בדרכו חזרה לירושלים מתחולל אותו מאורע מכריע שהטביע את חותמו על גורל ועתיד העם היהודי. בעזה נערך המפגש הגורלי ביען המשיח ונביאו. נתן אשכנזי, בנו של רב מפורסם מגרמניה, עילוי בתורה כבן עשרים רואה בשבתי את משיח האמת אותו הכיר בחלומותיו ובחזיונותיו. נתן העזתי הכריז על עצמו בגלגולו של אליהו הנביא, אשר לפי המסורת יבוא לבשר את ביאת הגואל. לשניהם היה מפגש האות לה ציפו ומעתה ישלימו אחד את השני.
מול חוסר היציבות של שבתי צבי, שהיה יכול במהירות לעבור ממצב שהתעלות אלוהית לדיכאון מייאש, היה נחון נתן באותו כוח ארגון ויכולת מנהיגות שמצמיחות תנועות חברתיות. לחזניותיו הגאוניים של משיחו הוא ידע לתת ביטויים עממיים הנוגעים ליהודי הפשוט ולא רק לפלפולי תלמידי חכמים.
את האידיאולוגיה המשיחית הוא ידע לתרגם לשפת המעשים הקרובים ללבו ולהבנתו של עמך.
את האמונה הוא ידע להפוך לתנועה, תנועה שבראשה משיח בעל אישיות כריזמטית, ונביא בעל כוח ארגון, משיח ספרדי ונביא אשכנזי. שמואל פרימו ונתן החלו לשגר אגרות לתפוצות כדי לפרסם את ביאת המשיח ולהתכונן ליום הגאולה.
גדולתו של נתן הייתה שידע להפוך אידיאולוגיה המובנת רק לתלמידי חכמים למעשים שהעם יכול להבין ולקיים כגון : הקריאה לתשובה מלאה, ביטול צום תשעה באב והפיכתו ליום שמחה וששון, מינו שרים בתפוצות וכו'…
האגרות וההנחיות משוגרות לכל הגלויות, מתימן ועד רוסיה, ובכל מקום הלהיבו העם המדוכא, הצמא לסיפורי פלאי המשיח, חזרתו של שבתי צבי לעיר הולדתו איזמיר בשנת 1665, לא עוד כגולה נרדף, אלא כמלך משיח לוותה בהתלהבות סוחפת שהדיה הגיעו מנופחים לכל הקהילות. למאמיניו המתרבים הוא מצווה להתכונן ליום הגאולה הקרב ובא ולחזור בתשובה מלאה על ידי צומות, תפילות ותעניות.
ואכן רבים רבים בכל מקום ומקום הלכו בדרכו ומסופר שבפולין למשל היו הורים שמנעו מזון מבניהם ומעצמם ימים רבים. לאלה המפקפקים והשואלים למה לא הופיעו הסימנים שלפי ההלכה אמורים לבשר את בוא המשיח, את אותם חבלי משיח, היה עונה נתן שזו גאולה ללא הסימנים החיצוניים ועל כן צריך מידה גדולה יותר של אמונה ומי שמאמין שכרו גדול יותר.
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים
ד"ר דן אלבו
הקהילה בשלב מאוד מוקדם מאמצת את סדר-יומו של השליט החדש. הנהגת הקהילה מאמצת את תפיסת המציאות, לוח השנה הצרפתי על חגיו, מועדיו, ימי הזכרון המצויינים בו והטקסים כפי שאלה מעוצבים ונתפסים בעיניו של השליט החדש. עריכת טקס חגיגי בבית כנסת ברוב עם בנוכחות נציגי הממשל הצרפתי וקוקטייל לכבוד העלאתו בדרגה של ליוטה מדרגת גנרל לדרגת מרשל, אירוע צרפתי מובהק, שאין לו שום קשר לחיי היום יום או לסדר יומה של הקהילה היהודית, מלמדת על הפנמת תפיסת המציאות של השליט ונכונות לייחס חשיבות למה שבעיניו נראה חשוב. עריכת קוקטייל שמפניה לקציני ממשל צרפתים, מהווה נדבך נוסף בהפנמת תרבות הפנאי והאירוח של השליט כחלק מהדו-שיח הגלוי והסמוי עמו.
בדבריו העלה הנגיד מר אברהם חיים ביתן בקשה מפורשת מהשלטונות הצרפתיים להקים בית ספר צרפתי מודרני לבני קהילתו. יש להניח שבקשה זו הועלתה עוד קודם בפגישות עבודה שוטפות בין הנהגת הקהילה ובין ראשי הממשל הצרפתי, יחד עם זאת הנגיד לא מחמיץ את ההזדמנות החגיגית הנקרית בדרכו כדי להשמיע את הבקשה קבל עם ועדה באוזני 'הציבור שלו, מצד אחד, ולהבהיר לנציגי הממשל הצרפתי הנוכחים בבית הכנסת המרכזי מצד שני, שדבריו נאמרים בתמיכת הקהילה ועל דעתה. ראשי הקהילה מבינים היטב בשלב מוקדם, שהם בפיתחה של מהפכה תרבותית ולשונית וכי יש לצייד את הדור הצעיר בכלים שיאפשרו לו להשתלב ולהצליח בעידן החדש. מקור זה מאשש את העובדה, שבימי המפגש הראשונים עם השלטון הצרפתי, חלק מצעירי הקהילה דיברו צרפתית ושמשו כמתורגמנים, מביאים ומוציאים בין ראשי הקהילה וראשי השלטון החדש. כבר בשלבי המפגש הראשונים, כניסת הצבא הצרפתי נתפסה כאירוע משחרר והחינוך האירופי כשער לקידמה.
בגין מלחמת העולם הראשונה והפניית כוחות לוחמים לחזית הגרמנית התעכבה התבססות שלטון החסות הצרפתי במרוקו. הפיקוד המקומי נאלץ להמתין לסיום המלחמה כדי להשלים את כיבוש מלוא הטריטוריה בצפון. עבור הקהילה היהודית, העשור השלישי היה מלא תמורות ורצוף שינויים בכל תחומי החיים. קהילת וואזן חוותה שינויים עמוקים בזמן קצר, בעקבות הנוכחות הנוצרית העיר איבדה את קדושתה ופסקה להיות עיר קדושה בעיני המוסלמים. איסורי התנועה שחלו על היהודים בתחום העיר המוסלמית בוטלו, האיסור לקנות נכסים דלא ניידי בתחום העיר שהושת על היהודים בוטל, העיר חוברה בפרק זמן קצר לרשת מים זורמים, לחשמל ולטלפון. ממנה ואליה נסללה רשת ענפה של כבישי אספלט מודרניים לתחבורה מוטורית. הצרכים הצבאיים לנייד כוחות בפרק זמן קצר בחזית זו, ולהפעיל את הכוחות שחנו בבסיסים הצבאיים בעיר ובסביבתה פעלו לטובת העיר. בתוך עשור צמחה עיר חדשה צפונית לעיר העתיקה, שאיכלסה אלפי מתיישבים נוצרים מצרפת, ספרד, יוון ומדינות נוספות. התמורות בתחום החינוך שקבלו ביטוי בפתיחת בית-ספר צרפתי לילדי הקהילה היו חלק מגל של תמורות דמוגרפיות, משפטיות, לשוניות אורבניות, ותרבותיות שחוללו יחדיו שינוי יסודי בחיי היהודים. על רקע טלטלה רבת אנפין זו, נפתח בית הספר הפרונקו-איזראליט בוואזן.
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –
מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל
כפי שראינו, הרי למעשה לא כל אותם בישי־מזל שנמנו כ״פליטים״ אמנם פליטים היו: רבים היו נצרכים בני לאומים אחרים שמצאו להם מחיה במחנות, ותוך כדי כך נעשו מבלי משים – הם ובניהם – כלי־נשק במלחמת־מצוה שאין לה סוף.
האסטרטגיה התעמולתית של העולם הערבי הציבה לה למטרה מיידית ״שיבה״ חד-צדדית של הערבים, ״חזרה״ בשם איזו ״הגדרה־עצמית״ של אותם פליטים ערבים המצטיירים כעם הפלשתינאי בה״א־הידיעה מאז ומעולם, אשר להם ״זכויות״ על ״אדמתם״. אחת מאבני־הפינה לתביעות הללו היא התפיסה המקובלת בציבור שלפיה הערבים הם הפליטים האומללים היחידים שנעקרו ב־1948.
היטב יודעים הערבים מה היה – ובמקרה אחד לפחות, מהו עדיין – היחס ליהודים בארצות ערביות," כל כמה שאולי התברכו בפומבי ביחסם ״הנוח מאז־ומתמיד״ ליהודים ״שלהם״. לפיכך יש להם יסוד לחשוש להצלחתו של צד אחד בתכניתם. אם יכיר העולם בכך שהיו חילופי־אוכלוסים שאין להשיבם בין פליטים יהודים וערבים, אולי יהיה תמרון פוליטי זה של הערבים צפוי להגיע למבוי סתום.
ואף־על־פי־כן, כמו שהודגם כאן קודם, יש בציבוריות העולמית אנשים שאכן עמדו על הטיכסוס הציני וערל-הלב של האחים הערבים הללו – גברים, נשים וטף שנקלעו למחנות־פליטים בחיפוש אחר חיים טובים יותר – על־־ידי העולם הערבי, מדוע לא הביאה אותה הכרה לידי פתרון הגיוני? במה נשתנתה בעית הפליטים הזאת משאר בעיות פליטים?
מדוע הוציאה ססו״ת הרבה למעלה מביליון דולר שנתרמו למטרות הומאניטאריות – בעיקר מארצות־הברית – כדי להנציח את הדילמה של הפליטים? וחשוב מזה: מדוע העולם הערבי, קרוב ל־200 מיליון נפש בשטח המשתרע על מיליוני קמ״ר, מתעקש עדיין כל־כך לפסול מדינה יהודית אחת זעירה עד שהערבים מוכנים להקריב את זכויות-האנוש שלהם עצמם, ולעתים קרובות אפילו את חייהם? ונוכח המניעים המכובדים, שבעיקרם הם חדורים כוונות טובות, מצד הציבוריות של העולם החפשי – להוציא את השוחרים טובות־הנאה מן הנפט – איך השכילו הערבים להנציח את הסטאטוס־קוו הזה? התשובות טמונות במה שידוע – ובמה שאינו ידוע – על האיזור.
״אנו הפליטים היהודים מארצות ערביות, שתחילת קורותיהם בארצות הללו לפני למעלה מ־2,000 שנה, הרבה קודם לאסלאם – מציעים שהממשלות הערביות תדאגנה לממן את רווחת אחיהן שלהן במקום לעשותם כלי־משחק פוליטיים תוך כדי הוצאת סכומי־עתק על תעמולה של צביעות, חצאי־אמיתות ושקרים גמורים״. (11 בינואר 1976, נידידדל, טיימס). צופים לאחר שעמלו למחוק מן הדיון המעשי את קורותיהם של היהודים כ״עם פלשתינאי׳, ולאחר שבעצם הכחישו את הקשרים ההיסטוריים של היהודים לארץ־הקודש שלהם (כמו למשל, בסעיף 20 של האמנה הפלשתינאית), טוענים הערבים בעקיבות שב״מדינת־פלשתינה החילונית הדמוקרטית״ המוצעת יוצרכו רוב היהודים הנמצאים עכשיו בישראל מולדתם לקום וללכת, מן־הסתם בחזרה לארצות־מוצאם – ובכללם עם רב, הידוע אך מעט, של יהודים שמקורם בארצות ערביות.
אך ברור שאי־אפשר יהיה לדרוש שיבה הדדית למולדת אם צד אחד בחילופי־האוכלוסיה ברח מתנאים בלתי־נסבלים ולא יוכל לחזור. מכאן הצורך בתסריט מתוקן: ה״הזמנה״ הערבית ליהודים לחזור, והמעבר מ״פליטים ערבים״ ל״פלשתינאים״. בהישען על מיתוסים שנתקבלו על דעתם של אנשים מחוץ לאיזור, שלפיהם חיו היהודים ה״זרים״ בשופי ובנחת בקרב הערבים ה״ילידים״ עד שקמה מדינת־ישראל, ניסו הערבים, על־ידי שינון עקיב של הצהרותיהם של מנהיגים ערבים בצינורות דיפלומטיים ובכלי־התקשורת לשכנע את דעת־הקהל העולמית שהיהודים ״יתקבלו שוב בברכה״ במדינות הערביות אם ייאלצו לצאת את מולדתם בישראל, זו ״המולדת הפלשתינאית״ של ״העם הפלשתינאי מאז־ומקדם״.
בזו ונטיפה – מקורות שונים
יומנו של חוקר – נסים קריספיל
הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999
כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל
סיפורו של רבי יוסף אבאזאייו
מספרת שרה שהייתה שם בצורת וביקשו ממנו בתא
ABBI YOSSEF BAZAYOU (1)
ביה שיתפלל על הגשם – וידוע הוא שצדיק המבקש על הגשם מתחייב בנפשו. הוא ידע שהוא עומד למות ושכב בחדר בו נמצא בית הכנסת שצילמתי ( נסים קריספיל המחבר ) בתאביה בקומה העליונה- חצי הרוס – אמר להם כשאמות הוציאו את הכפאן שלי מהמזוודה ( צדיקים היו לוקחים אתם במטענם את הכפאן שלהם לכל מקום שהלכו אליו ) רחצו אותי והוליכו אותי לאנטיפה……
שלוש שעות ברגל עד לאנטיפה….למה באנטיפה ביקש להיקבר ? יען כי בתאביה היו לנו שני צדיקים – מול תימחדארת-ורבי מול סנדוק אלכדאר, – ובאנטיפה לא אין שום צדיק…
תוספת שלי אלי פילו: לפי ספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם של יששכר בן עמי, היו בתאביה עוד כמה צדיקים :
מול תָאזְגַארט, רבי מימון פחימה, מולאית אביה, מול אזאדה
המשך חוברת המסע של ניסים קריספיל : יום שישH היה והוא ביקש מהם לשים את מקלו לתקוע אותו בין השמש לצל, ולהוציאו אחרי קבורתו, ואחרי שיכינו את השבת ויסיימו וכך היה בעה שהוציאו את המקל – קרא התאנגול את קריאתו והסתבר שאנשים לא ישנו בלילה ותכף הגיע הבוקר.
שרה מספרת שבבית בו נפטר גר הפֶקִי – איית סָלאח או חֶמֶד – כשבנו התחתן נתן לו לגור בבית בו מת הצדיק.
עם שהם ישנים בלילה הראשון הרגישו שגופם נחרך ונשרף וכל אימת שהיו מדליקים נר היה נעשה להם טוב.
בא הצדיק בחלומו של הפקי ואמר ואמר לו – הדלק נרות דרך קבע בימי שני וחמישי בשבוע בלבד והכל יהיה בסדר. וכך המשיך לגור במחיצת חצרו של הקדוש והיה מטפל גם בבית הכנסת.
אשתו של זה שנרצח ונשרף בתאביה…שמה איזה אל חָדאד…עדיין חיה בנתיבות
לו קראו מח'לוף אל חדאד – אשתו אישתו יצאה לסעוד חולה בקזה והוא נותר בבית לבד.
יצחק, חיים ומח'לוף היו שלושה אחים שנשארו אחרונים בתאביה ויצחק הלך לבית חולים ואשתו של מח'לוף הלכה לבקרו…..הזוממים הרוצחים מצאו שעת כושר לרצוח אותן כי הוא היה קצב- מוכר בהמות ובני היה שולח לו קצבה גדולה מאיטליה והרוצחים ביקשו את כספו ו……רצחוהו, שפכו עליו שמן והדליקו אותו בביתו……..
מפטיר והפטרה פרשת בלק בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת בלק בנוסח יהודי מרוקו
