קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה                  

קדושת ירושלים

המסגדים שהזכרתי הוקמו בסוף המאה השביעית, קרוב לשישים שנה לאחר כיבוש ירושלים על־ידי הצבאות המוסלמים. המדובר בצמד מסגדים: מסגד אל־אקצא, המשמש כמקום תפילה בציבור בימי שישי ובחגים (״ג׳אמ׳ע״), וכיפת הסלע (״קובת אלצח׳רה״), שאיננו מסגד במובן המדויק של המלה, כלומר לא נועד לתפילה בציבור, אף על־פי שדווקא הוא המבנה החשוב יותר בין השניים. אין ספק שכיפת הסלע הוקמה לפני מסגד אל־אקצא — כנראה עוד בשנת 691 לספירה הנוצרית — על־ידי החליף האומיי עבד אל־מלכּ, בעוד שמסגד אל־אקצא הוקם רק כמה שנים לאחר מכן, כנראה על־ידי בנו אל־וליד. השניים הם צמד שאין להפריד ביניהם, כאשר כיפת הסלע מגוננת על הסלע שהתקדש בינתיים גם באיסלאם ומסגד אל־אקצא משמש לתפילה בציבור ליד המקום הקדוש.

אך מדוע הקים עבד אל־מלב את כיפת הסלע על הסלע שהוא אבן השתייה או קודש הקודשים מימי בית המקדש שלנו? נראה שכמה סיבות היו לדבר, ודעתם של החוקרים נחלקה לגביהן. בתקופה מסוימת חשבו החוקרים, בעקבות כמה היסטוריוגרפים מוסלמים שיעים, שהאומיים ניסו, כביכול, להקים מקום קדוש מתחרה לכעבה שבמכה, משום שזאת היתה בידי מורדים. אבל הדעה הזו אינה מקובלת עוד על החוקרים. ההנחה כיום היא ששתי סיבות אחרות, דתיות יותר מפוליטיות, הביאו להקמת המסגדים ובעיקר להקמת כיפת הסלע על־ידי המוסלמים בהר־הבית.

הסיבה הראשונה הינה דתית מובהקת: ארץ־ישראל בכלל וירושלים בפרט התקדשו והלכו יותר ויותר במחשבת האיסלאם — במסגרת התפשטותו והתפתחותו הן מבחינה דתית והן מבחינה גיאוגרפית. ככל שהאיסלאם קלט יותר מן העולם שאותו הוא כבש, כך הוא גם עיבד ואיסלם את הערכים שהוא קלט ובכלל זה קדושת ארץ־ישראל, צמחייתה ומימיה, החיים בה, קדושת הקבורה בה וכיוצא באלה. כל אלה הפכו מאותה עת לחלק מן האיסלאם האורתודוקסי, בעיקר בתיווכם של מתבודדים, מסתגפים ופרושים, שהיו נתונים להשפעה מיוחדת של נזירים נוצריים נודדים. הביטוי לקדושת ארץ־ישראל וירושלים באיסלאם ניתן על־ידי עצם הקמת צמד המסגדים בהר־הבית.

הסיבה השנייה להקמת כיפת הסלע דתית גם היא, אבל מסוג אחר לגמרי ואולי יש בה גם גוון פוליטי מסוים. האיסלאם הכיר, תוך כיבושיו מחוץ לחצי־האי ערב, כנסיות מפוארות רבות. הוא ביקש להקים בית תפילה משלו שיתחרה בפאר הכנסיות של הנוצרים. כך הוקמה כיפת הסלע, כנראה בעזרת בנאים מקומיים, נוצרים ביזנטיים ואולי אף בעזרת יהודים, וזאת כדי להוכיח את עליונות האיסלאם על הדתות שאת שטחיהן הוא כבש וכדי לבטל את נחיתותם של מבני המסגדים הקדומים לעומת הכנסיות הנוצריות.

אם כך או כך, אין ספק שכיפת הסלע לא הוקמה כדי להתחרות בכעבה שבמכה. במשך כל הדורות ניסו רוב המוסלמים למנוע את הניסיונות להעמיד את ירושלים כמקבילה למכה ואל־מדינה. יש שניסו אפילו למנוע מלהעמידה במקום השלישי, לאחר שתי אלה, אך בכך לא הצליחו, שכן עצם בניית המסגדים מעידה על כך שבתוך האיסלאם עצמו התפתחה התפיסה של קדושת ירושלים ונקשרה גם בתולדותיו של הנביא מוחמר. הדבר נעשה על־ידי טיפוח סיפור מפורסם, שבראשיתו היה רק בבחינת אגדה שלא התייחסו אליה ברצינות יתרה, אך לאחר מכן נתקבל כאירוע היסטורי והפך לעיקר אמונה באיסלאם.

הכוונה למסע הלילי המופלא של מוחמר ממכה לירושלים (״איסרא״) ולעלייתו לשמים מהר־הבית בירושלים (״מיעראג׳׳׳). לזכר פרשה זו הוקמו שני המסגדים על הר־הבית. בראשיתו היה הסיפור קצר, אך כל דור ודור פיתח אותו במוטיבים של פלא ונס. וכך מספרת המסורת המוסלמית: באחד הלילות בא המלאך גבריאל אל ביתו של מוחמר במכה. המלאך הביא עמו בהמת־רכיבה מופלאה המתוארת כמעין פרד. היתה זאת בהמה על־טבעית בעלת כנפי נשר, זנב־טווס ופני אישה וברעמתה שזורים אבני חן, זהב וכסף. על בהמת־רכיבה מופלאה זו רכב מוחמד עם המלאך גבריאל — ממכה לירושלים. שמה של הבהמה המופלאה הזאת נמסר במסורת המוסלמית כ״אל־בוראק״ ויש חוקרים הסבורים שיש כאן גלגול של המלה ״ברק״ או ״סוסיא ברקא״, שעליו ירכב, לפי מסורתנו, המשיח בבואו לירושלים.

בדיון בפסוק זה בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח, א) מסופר על שבור מלך פרס, שליגלג על האמונה שהמשיח יבוא על חמור באומרו: "אמריתו משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי" (אתם אומרים שהמשיח יבוא על חמור? [אם כן] אשלח לו סוס מהיר שיש ברשותי). בתשובה ללגלוגו של המלך, עונה החכם שמואל: האם יש לך סוס "בר חיור ('חיור' = מאה בפרסית) גווני?" כלומר: האם יש לך סוס בן מאה גוונים? [כי חמורו של המשיח, כזה הוא]

 לפי המסורת המוסלמית המאוחרת, קשר מוחמר את בהמתו ליד הכותל המערבי בעת עלותו מהר־הבית לשמים. על כן נקרא הכותל עד היום בערבית  ״אל־בוראק״  ונתקדש גם הוא למוסלמים. בעקבות חזיונות אפוקליפטיים יהודיים־נוצריים, מתוארת עלייתו של מוחמד לשמים וביקורו, בלווית המלאך גבריאל, את הנביאים שקדמו לו. כך ראה במסעו המופלא הזה את גן העדן ושמע את דברי אלוהים, לאחר שהוסטו עשרות אלפי מסכי אש מלפניו. מוחמד ביטא את כניעתו לצו הבורא, בלשון בני ישראל בהר סיני באומרו: ״נעשה ונשמע״. המסורת האגדתית אפילו יודעת לספר שבאותה עת זכה מוחמד גם לעצות מצד משה רבנו — כיצד ליסד את דתו החדשה ולהסתפק, למשל, בחמש תפילות ליום, במקום חמישים ליום — כפי שרצה קודם לכן. מובן מאליו שלפנינו מישור עממי מאוד של האגדה הדתית ואף המוסלמים בימי הביניים ידעו זאת והיו שהביעו אי שביעות רצון מעצם הסיפור ואף פקפקו במהימנותו. אחרים ניסו להסביר אותו על דרך האליגוריה או חזון אפוקליפטי ולתת בו משמעויות סמליות שונות, אך לשווא. במשך הדורות נתקבל באיסלאם המסע האגדתי הזה כעובדה היסטורית ולא כחלום או כחזיון לילה. יתר על כן, עלייתו של מוחמד לשמים נתקבלה גם כעיקר אמונה, וכל ילד מוסלמי לומד.עד היום, עם שאר עיקרי האמונה, כי ״אל־מעראג׳ חק״, היינו שעלייתו של מוחמר לשמים היא אמת היסטורית, וכן שהיא נרמזת בקוראן בפסוק הראשון של סורה 17 (״סורת־אלאיסרא״). וכך אומר הפסוק: ״השבח לאלוהים אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש למסגד הרחוק ביותר (״אלמסג׳ד אלאקצא״), אשר ברכנו את סביבתו כדי להראות לו את אותותינו״. מכאן ואילך אין עוד מקום לפקפק-בקדושתה של ירושלים באיסלאם, שכן האגדה הדתית הזאת הכתה בו שורשים עמוקים ביותר, והרי כוחן של אמיתות דתיות אינו ניזון דווקא מאמיתותן ההיסטורית אלא ממידת האמונה שהן זוכות לה. על כן, קדושת ירושלים לאיסלאם היא ללא ספק עובדה.

לזכר עלייתו של מוחמר מירושלים לשמים נקבע גם חג מיוחד — חג הי׳מעראג׳״ ב־27 בחורש רגיב, הוא החודש השביעי בלוח המוסלמי. מכאן ואילך גם פרחה מאוד הספרות הערבית על אודות ירושלים. סיפורים רבים ממקורות שמחוץ לאיסלאם וממקורות ערביים קדומים — נקשרו עכשיו בירושלים. בייחוד הודגש הקשר בין ירושלים למכה. בדרך כלל ירושלים נתפסת כשלישית בקדושתה לאחר מכה ואל־מדינה, אך יש שניסו גם להעמיד אותה כמקבילה למכה, או כשנייה לה. בודדים ניסו אף להעלות אותה מעל ומעבר לכל מקום אחר בתחומי האיסלאם. יש גם שקשרו את הר־הבית בירושלים בצורה מעניינת לכעבה במכה: ביום הדין תבוא הכעבה ממכה אל אבן השתייה בירושלים — ככלה אל חתנה ! אחרים מספרים שהכעבה במכה — אבניה נחצבו מהר הזיתים… עתה החלו מתארים גם את הכעבה במכה במוטיבים הלקוחים מירושלים. כך, למשל, מספרים שלכעבה יש מקבילה בשמים, ממש כירושלים של מעלה. ולא מקבילה אחת בלבד — אלא שבע מקבילות יש למכה בשבעת הרקיעים. ההקבלה בין הכעבות שבשמים לכעבה שבמכה היא כה מדויקת שאם תיפול אבן אחת מאחת הכעבות השמימיות — היא תיפול הישר על האבן המקבילה לה בכעבה הארצית שבמכה! כך כבשה לה ירושלים את מקומה באיסלאם ליד מכה, בדרך כלל בשלישית בחשיבותה לאחר מכה ואל־מדינה. עם זאת נשמעו באיסלאם מדי פעם בפעם גם קולות נגד קדושת ירושלים. הקולות היו בודדים, נחשבו לדברי כפירה ואיש לא שעה אליהם. אבל אין ספק שהסיבה שהניעה את היוצאים חוצץ נגד קדושת ירושלים באיסלאם — היתה סיבה דתית. חכם ההלכה הגדול אבן תימיה (מת בשנת 1328) ואחרים (גם בימינו!) טענו שקדושת ירושלים היא נטע זר באיסלאם ואינה אלא חיקוי ליהדות ולנצרות, אך השפעתם היתה מועטה ביותר.

גם למימד הפוליטי היתה השפעה על צמיחתה של קדושת ירושלים באיסלאם. אולי קדושת ירושלים היתה פחות מרכזית באיסלאם, לולא לטשו אליה תמיד שכנים רעבים את עיניהם ואף הושיטו את ידם לכבוש אותה. כך היה הדבר בימי הביניים המוקדמים — לגבי ביזנץ — וכך היה כיבוש ירושלים, בסוף המאה האחת־עשרה על־ידי הצלבנים. הכיבוש הזה תרם רבות להגברת קדושת ירושלים באיסלאם. זמן מה לאחר נפילתה של העיר בידי הנוצרים הכובשים והפיכת המסגדים שעל הר הבית לכנסיות — התעוררו חכמי האיסלאם וקראו ל״גיהאד״, למלחמת מצווה, על מנת לכבוש חזרה את ירושלים מידי הנוצרים. התעוררות זאת היתה מלווה בטיפוח יצירה ספרותית מיוחדת, שהיתה אמנם ידועה גם קודם לכן, והיא הספרות על ״שבחי ירושלים״. אם קודם לכן סיפרו ב״שבחי ירושלים״, כמו בשבחי ערים אחרות באיזור, הרי מאותה עת הפכו ״שבחי ירושלים״ לספרות דתית חשובה המטפחת את קדושת ירושלים באיסלאם. 

אפשר שתופעה דומה חלה גם לעינינו בזמן החדש. ייתכן מאוד שעצם איחוד העיר על ידינו במלחמת ששת הימים, היא המחזקת את קדושתה בעולם האיסלאם. אכן אין מנוס מלהכיר בעובדה שירושלים קדושה לאיסלאם משום שהיא קדושה ליהדות ולנצרות, ובאופן דומה. במידה מסוימת ומסויגת מודים בכך גם המוסלמים עצמם: הם מכירים יותר בקדושת ירושלים לנצרות ופחות בקדושתה ליהדות. ואף על־פי כן יש אולי סימנים גם להכרה בכיוון זה, אפילו בכתביו של סייד קוטב, איש ״האחים המוסלמים״, שיחסו ליהדות ולישראל היה שלילי ביותר והוא הוצא להורג במצרים בשנת 1966 על שום קנאותו הדתית. בפירושו של סייד קוטב לפסוק הראשון בסורה 17 שהזכרנו לעיל הוא אומר: ״המסע של הנביא ממכה לירושלים קושר את אמונות הייחוד הגדולות זו לזו למן אברהם וישמעאל ועד חותם הנביאים מוחמד. הוא קושר את המקומות  הקדושים לכל הדתות המונותאיססיות זה בזה, וכאילו מכריז מוחמר — אחרון הנביאים — במסעו המופלא ממכה לירושלים על קדשי הנביאים שקדמו לו ועל כך שבשורתו כוללת אותם בתוכה וקושרת עצמה בהם. שכן, מסע זה רומז על דברים שמעבר לגבולות הזמן והמקום והוא מקיף תחומים רחבים יותר מכל תחומי הזמן והמקום — ומכיל בקרבו משמעויות עמוקות יותר מאלה הנראות לעין בעת הקריאה הראשונה של הפסוק״.

http://www.onlinejihadexposed.com/2012/11/blog-post_3.html

סוף המאמר…..

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

כבר בקיץ 1967 התכנסו בקהיר מנהיגי דת מוסלמים מ־33 מדינות ל׳׳ועידה הרביעית של אקדמיית אל־אזהר למחקר איסלאמי״, לדון בגורמים לתבוסה ול״אובדן ירושלים״, הנקודה הכואבת מכול. המסקנות שאותו גוף מוסמך שהתכנס בקהיר הגיע אליהן היו חדות כתער: תבוסת יוני מוכיחה ש״הסוציאליזם המוסלמי״ של נאצר אינו עולה בקנה אחד עם רצונו של אללה, ולפיכך החרפה תוכל להימחות רק באמצעות שיבה מחודשת ומוגברת אל האמונה. ביסודות האנטי־יהודיים באיסלאם הופחה עתה רוח חיים ועזוז – לא רק בידי מנהיגי האחים המוסלמים, אלא, הפעם, בידי מנהיגיו הדתיים של העולם האיסלאמי

ועדיין, החלטה זו של העילית הדתית, אין די בה כדי לענות לשאלה מדוע השיג האיסלאמיזם הגמוניה לאחר שנת 1967. חלק נוסף של תשובה ״מצא בתולדות חייו של נאצר. שכן נאצר, שנשאר בתפקידו עד מותו בספטמבר 1970, הוא זה שהעלה את הרכבת הערבית על מסילת האיסלאמיזם. להלן נבחן כמה היבטים מרכזיים בתולדות חייו, שמנסחי אגדות הקדושים מהאסכולה הסובייטית טאטאו מהם בקפדנות – בהם, למשל, חברותו באחים המוסלמים.

החבר האח נאצר

אישיותו הפוליטית של נאצר, יליד 1918, עוצבה בשנות השלושים בתנועת הנוער הפרו־נאצית ״מצרים הצעירה״, שהיה חבר בה. הקריירה הצבאית שלו נתמכה בראשיתה, שנות הארבעים המוקדמות, בידי בכיר תומכיו של היטלר במצרים, הגנרל עזיז אל־מצרי. אל־מצרי, כמו גם ראש הממשלה עלי מאהר, הודחו בהשפעת הבריטים בשנת 1942, בשל עמדתם הפרו־גרמנית הגלויה. כשתפסו נאצר וחבריו למהפכת הקצינים החופשיים את השלטון ביולי 1952 השיב נאצר את חובו לפטרונו: אל־מצרי הוכרז ״אביה הרוחני״ של מהפכת יולי, ומאהר מונה לראש ממשלה.

מנהיג האחים המוסלמים, חסן אל־בנא, היה מיודד עם אל־מצרי, ובשנת 1940 הפגיש אותו עם חברו ויורשו של נאצר, אנואר א־סאדאת. סאדאת הצטרף לארגון הצבאי של האחים המוסלמים בשנת 1941, ונאצר וקצינים אחרים הלכו בעקבותיו בשנת 1943 ובשנת 1944. בשנים 1948-1944 נהגו קצינים אלה להיפגש מדי שבוע עם המפקד הצבאי של האחים המוסלמים, מחמוד לביב, והשתתפו באימון מחתרתי של מתנדבים למלחמת 1948-1947 בארץ־ישראל. המעגל החברתי של נאצר כלל גם את המופתי של ירושלים אמין אל־חוסייני, ונאצר ביקש ממנו לשכנע את המלך פארוק לאשר לקצינים מצרים להשתתף במלחמה זו. לאחר פלישת צבא מצרים לישראל שירת נאצר בחזית זו כאחד ממפקדי הכוחות.

ממשלת מצרים השיבה לאחים המוסלמים את חוקיותם בשנת 1951. ההכנות להפיכה הצבאית של שנת 1952 נערכו בתיאום הדוק עם הארגון. נאצר אף הציע שהמשטר החדש יעניק לאחים המוסלמים כוח שלטוני מוחלט, אך תכנית זו נגנזה בשל חשש מהתערבות צבאית בריטית. בערב ההפיכה ממש חזר נאצר על שבועת האמונים שלו לאחים המוסלמים, והבטיח להנהיג במדינה, ולו בהדרגה, את חוק השריעה.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פרסום היצירה הרבנית בידי רבי אברהם אנקאווה במאה ה-19.

אחד היוצרים החשובים בתקופה זו היה רבי אברהם אנקאווה שקשריו ההדוקים עם איטליה הביאו לפרסום ספרו. רבי אברהם כתב בתחומים שונים " מלל לאברהם " לקט דרושים, " זכור לאברהם ", על הלכות שחיטה וכן הספרים " לימודי ה' ", בהלכה ובעבודת הקודש. חלקו השני של הספר האחרון הוא מעין החיבור הידוע " חוק לישראל ", המחולק לקריאה יומית בפרשת השבוע, בספרי תנ"ך ובספרי חז"ל.

אנקאווה תרם תרומה נכבדה גם בתחום התקנות. כאמור, הייתה התקנת תקנות פורה במרוקו והיא ייחדה את חכמיה. אחד התחומים המאפיינים את מרוקו משאר קהילות ישראל , משלהי המאה ה-15 ועד ימינו, הוא בתחום דיני הירושה, המבוססים על פי תקנות הקהילה בניגוד להלכה, שכן, דיני הירושה בהתאם לתורה ולתלמוד לא תאמו תמיד את הצדק החברתי הנראה לעין. לפי דיני התורה והתלמוד הבעל יורש את אישתו, ואין האישה יורשת את בעלה, והבחנה זו גרמה לעוגמת נפש להורים בפטירת האישה סמוך לנישואיה, שכן נמצאו " לוקים בכפלים, הם שכלו את בתם, וכן הפסידו את הממון שנתנו לה נדוניה.

כבר בתקופה קדומה חיפשו דרכים לעקוף את ההלכה בתחום זה בהתנאת תנאים לפני החתונה. חכמי מרוקו הגדילו לעשות כשאר השוו שוויון מוחלט את בני הזוג בנכסים המשותפים לשניהם, כולל שותפות מלאה בירושה לבנות הרווקות, כמו לבנים הרווקים.

אנקאווה היה החכם הראשון שפרסם את " ספר בתקנות " של חכמי פאס מן המאות ה-16 וה 18, שכלל גם את " קיצור התקנות " של רבי רפאל בירדוגו. חיבור זה נדפס בתוך הכרך השני של " תשובות רבי אברהם אנקאווה ". הספר זכה למהדורת צילום שנייה, עם קיצור התקנות של רבי רפאל משה אלבאז " תקנות יהודי מרוקו ", עם מבוא של שלום בר אשר, ומהדורה מחודשת על פי סדר היסטורי, גם כן בידי שלום בר אשר.

ההקדמות לספר " טהרת כסף " לרבי אברהם אנקוואה הן כמעט מקרה יחיד של " הסכמות חריגות בספרות הרבנית בצפון אפריקה, הספר בא לסלק את הביקורת על אחד משני פירושיו להלכות שחיטה של הרמב"ם, " כסף אחר " ולטהרו. פירוש זב בא עם הפירוש  " זבחים שלמים " שבצדי דבריו של הרמב"ם. גיבור הוויכוח, רבי אברהם, מציין שתגובתו לפולמוס נבעה רק " כיוון שראיתי שהוא , המשיג, הקדים תחילה לכל חכמי ורבני רוחות העולם , אז הוכרחתי להשיב על דבריו ולפרסמו בעולם ". דומה שזו משמעות החיובית היחידה של הפולמוס שנעדר כל נימה מתונה והוא מלא ביטויים חריפים משני צדדים.

המחבר והמשיג, משה צבעון, מתנצחים על ביטויים מסויימים כלפי תלמידי חכמים שבהם השתמש אנקוואה. ואולם התופעה העיקרית העולה מתוך ההקדמות לספר היא המציאות ההיסטורית שבה חוברים רבנים מקהילות שונות להצדיק  את קיומה של הפזורה הספרדית המחצית המאה ה-19, כקיבוץ אישים בעלי עניין משותף להגן על אנקוואה. 

לשון אחר, הצופה אחורנית יכול להעריץ את גדולת הוויכוח לא בלהט המפעם במתנצחים, זו אפיזודה קצרת ימים אלא באחדות הפעולה של המוסדות הרבניים, לשכך את הלינץ הספרותי, המתואר בפי אנקאווה, שניסו לעשות בו. חכמי אלג'יר וה " גראן רבאן " יצאו להגן עליו ופנייתם הקיפה את חכמי תוניס, ירושלים ותיטואן כמו גם שני חכמים מליוורנו. מכאן ואלך נראה, שאין מוצאים עוד ניסיון להפעיל את בעלי ההלכה בפזורה הספרדית שבים התיכון כפעולה מאוחדת ומגובשת .

אמנם גם אחרי כן יש הסכמות לספרים מקהילות שונות בפזורה זו אבל זו הייתה יוזמה של יחידים. המנהיגות של חכמים ספרדים עברה אחר כל למרכז המתחדש בארץ ישראל, או למוסדות יהודים אחרים שפרשו את חסותם על קהילות שונות במזרח. את המעבר הזה מסמלת אולי העובדה שבראש פנייתם של חכמי אלג'יר עמד הרב של העיר, אהרן מיכאל ויילר מיוצאי צרפת.

הספר " זבחים שלמים, כשלעצמו הוא בן תשעים דפים כולל ההשלמות וההגהות שב " טהרת הכסף " שנכתב בעקבות הערותיו של צבעון. הוא כולל נוסף על ההלכות של הרמב"ם ופירושיו של אנקאווה גם את נוסח " המגיד משנה ". שני הפירושים " זבחים שלמים " ו " כסף אחר " הם רחבים בהיקפם, הדברים כתובים דבר דבור על אופניו. לשני הפירושים אופי שונה, בראשון הוא מתייחס למקורות מרובים כולל רבנים אחרונים בצפון אפריקה ואחר כך הוא מנסח את ההלכה שבהם הוא מעורר שאלות העולות מתוך דברי הרמב"ם ופרשני אחרים, ובפרט ב " כסף משנה " של רבי יוסף קארו, ומכן השם של פירושו : " כסף אחר ".

ימתו של צבעון בערה בו, בין היתר, על שימוש בביטויים מסויימים כלפי רבי יוסף קארו, ובמילה " מתחכמים " על נושאי כליו הבולטים הט"ז, הש"ך והפר"ח. אבל יותר מנימה של דמגוגיה עולה בדברי צבעון כאשר הוא מציין שבכך אסר אנקאווה מלחמה על " שלושה חלקי ישראל, כהנים, לווים וישראלים ".

גם הפתגם " הפך הקערה על פיה " שמכוון לרבי חיים בן עטר ב " פרי תואר " שלו קוממה את צבעון. אולם ביטויים כפי שיצאו מפרי עטו של אנקאווה אינם צריכים להפתיע, כיוון שעוד מימי התלמוד נוקטים חכמי ההלכה בלשון בוטה וחריפה כלפי חבריהם ומשום כך יצא אנקאווה וידו על העליונה בקבלת תמיכה בתי הדיו. הם ידעו להבחין בין הערותיו הענייניות של צבעון ובין העובדה שהוא נתגולל על אנקאווה על לא עוול בכפו.

פירושיו של אנקאווה מצטרפים לספרות הענפה בפרשנות הלכות השחיטה בהתפתחה בצפון אפריקה מאז ספרו של רבי חיים גאגין " עץ החיים " בפולמוס ה " נפיחה ". רבי אברהם אנקאווה שהיה יליד סאלי שבמרוקו היגר למעסכר שבאלג'יריה ועמד בקשרים הדוקים עם חכמי ליוורנו שבאיטליה, זכה לא רק לסכם את תורתם של הראשונים ואחרונים, אלא גם לשלב בהם את " מנהג המערב ", כלומר את מנהג צפון אפריקה בתוכה.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

האשה שבעלה התאנה לה

לאישה חסודה אחת היה בעל אכזר, שלעולם לא הסכים עם מעשיה, לעולם לא הלל את תבשיליה, לא שבח טעמה בסדר הבית, ותמיד כעס עליה. אם היא עשתה כך היה נוזף בה שלא עשתה אחרת ואם עשתה אחרת, כעס: ״לו עשית כך היה טוב יותר…״ יום יום הכה אותה.

באחד הימים אמר לה בעלה לפני צאתו לעבודה : ״לארוחת צהרים תכיני פולים!״ והלך. ידעה אשתו, שאם תכין פולים מבושלים, יגער בה על שלא קלתה אותם. ואם תקלה אותם, ינזוף בה על שלא השרתה אותם במי מלח. ואם תעשה כן, יכה אותה על שלא השאירה אותם חיים. אמרה האשה בליבה: ״הבה נתחכמה לו.״ חלק מהפולים בשלה, חלק קלתה, חלק השרתה במים ואילו חלק מהם השאירה חיים. נכנס הבעל הביתה וצעק: ״אשה י את הארוחה הגישי.״ הגישה לו את הפולים המבושלים. זעק: ״וכי לא ידעת שאני אוהב פולים קלויים ?״ ״אם כך, בעלי האהוב, אגיש לך פולים קלויים״ התכעס הבעל ואמר: ״

אשה! וכי לא אמרתי לך שתשרי את הפולים במים?״

אמרה לו: ״ בעלי, גם פולים שרויים במים הכנתי ״

נזף בה ואמר: ״אני רציתי פולים חיים״ ״הרי לך פולים חיים״ לא היה לבעל כל מענה. הגיעה שעת הערב, זעק אל אשתו: ״אשה, הכיני את המיטות׳״

הציעה מיטות בחדר המיטות, במסדרון, במטבח ועל הגג. אמר לאשתו: ״בואי לישון״ הלכו לחדר המיטות. נזף בה ואמר: ״כמה פעמים עלי לומר לך שאני אוהב לישון במטבח״ אמרה לו: ״הצעתי מיטות אף במטבח״ נזף בה ואמר: ״כלבה, אמרתי לך שהלילה אישן במסדרון!״ אמרה לו: ״אכן אמרת, יש מיטות מוצעות במסדרון״ גער בה וצעק: ״חם מאד בבית, מדוע לא הצעת מיטות על הגג?״ אמרה: ״ אף שם הצעתי״. אם כן – אמר הבעל המאוכזב – הבה נעלה לגג ונישן שם״.

עלו לגג. התחיל הבעל מביט בשמים, וראה כוכבים מרצדים ונוצצים. שאל את אשתו: ״אשתי, מה אלה?״ ענתה לו: ״אלה מאזני הקב״ה והוא שוקל בהם עוונותיו של כל איש ואיש, שמע זאת הבעל חרה אפו וזעק: ״כלבה, וכי רצית שאחת מהמשקולות שבהם שוקל הקב״ה עוונותינו תיפול על ראשי, על כן העלית אותנו לגג ?״ הבעל החל מכה אותה, כך שגם באותו היום היא קיבלה את מנתה.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

אגאדיר

עיר בחופי האוקיאנוס האטלנטי, בדרום הארץ, בפתחו של שפך נחל סוס. העיר שגשגה למן בנייתה כמצודה על ידי הפורטוגלים בשנת 1503 ועד שנת 1541. עיר זו היתה המעוז האחרון שהם הקימו לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי. בזמן הכיבוש הפורטוגלי התיישבה בה קהילה יהודית של יוצאי ספרד ופורטוגל ולהם בית כנסת. רוב היהודים היו סוחרים. אהרן בך זמירו, דון יהודה והחכם ר׳ אפרים FRAYN מטולידו היו בעלי מעמד חשוב בקרב כעשרים משפחות שהיו במקום. הספק של צורכי העיר היה יהודה אבודרהם, ואחד מן האנוסים היה מרופאיה. בתקופה הפורטוגלית שמרה הקהילה בזהירות את השבת ואת כל המנהגים היהודיים.

פרק חשוב נוסף בתולדות יהודי אגאדיר היה במאה ה-18, כאשר הם סחרו עם אנגליה, הולנד וליוורנו שבאיטליה. הם ייצאו סוכר ודונג, וייבאו ממרכז אפריקה אבקת זהב, שנהב ונוצות בת יענה. בגלל הביטחון המעורער מצד השבטים הברברים, ששלטו בהרים וערכו מסעות ביזה בערים, נפגעה הקהילה פעמים רבות בסוף המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. סמוך ל-1750 נצטוו כמעט כל שבעת אלפי היהודים בעיר להתיישב בעיר הנמל מוגאדור, המרכז הכלכלי והפוליטי של הסולטאן, מוחמד בן עבדאללה.

הקהילה היהודית בעיר התחדשה סמוך לכיבוש הצרפתי בשנת 1913. עם פתיחת נמל העיר למסחר בשנת 1936 שבה הקהילה ושגשגה, אך מעולם לא חזרה להיות בעלת ערך כבעבר. בשנת 1952 היו בה כאלפיים יהודים (מבין חמישים אלף תושביה). כ-1,300 מהם נספו ברעידת האדמה בשנת 1960, בתוך 12,000 הנספים. העיר הקדומה חרבה, והשלטון הקים, בסיוע בינלאומי, עיר חדשה, לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי. כיום יש בה, ובכפר ינסגאן שלידה , פחות ממאה יהודים.

האתרים היהודיים שבה הם המצודה. בית העלמין ובית הכנסת הישן בינסגאן. בדרך מן העיר דרומה עוברים את נחל מלול, שנתן את שמו למשפחה יהודית מרוקאית ענפה. באגאדיר וסביבותיה חיו ב-1961 כ-2,800 יהודים, ומהם עזבו את העיר במבצע יכין 1,675 נפש.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

כמו סכר נפל, וההמונים זרמו בחוסר מעצורים מראש ההר אל החוף למטה כשכל אחד מנסה להקדים את רעהו. ילדים וזקנים נדחפו ונגררו במדרון, והגברים סוחבים את מטענם, נשותיהם וילדיהם על הגב. למטה ליד קו המים עמדנו יאני אבידוב, אפרים בן חיים, נדיה כהן ואנוכי, ובקושי רב הספקנו לעצור בעדם ".

האנייה הייתה קטנה ומיושנת. היא נבנתה בסוף המאה ה-19 כמעבורת להובלת סחורות ואנשים בין איי הצפון. " המוסד , קנה ושיפץ אותה, " אבל שום שיפוץ לא יכול היה להפוך אותה מאנייה שנועדה ל-20-30 נוסעים במרחקים קצרים לאנייה שתסיע מאות בני אדם לאורך הים התיכון.

איך ייכנסו 700 האנשים לכלי המיושן והקן הזה ? האם יגיעו ? האם תעמוד הקליפה הזאת מול הים הגדול ? עומק ההעזה שלנו יכול להתחרות רק עם גודל הנכונות להקרבה ".

זרקורי ענק מעל ההר הגיחו עליהם לפתע, וזוהר ענק הציף את האנייה, את הים ואת המעפילים. בזמן ששחררו את המעפילים מסירות ההצלה האחרונות שהשיטו את המעפילים לאנייה, נותרו כ-250 מעפילים על החוף, ביניהם בעלים ונשים שבני זוגם או ילדיהם הקדימו לעלות לבד על האנייה.

מפח הנפש היה ללא ערוך. כל מאתיים וחמישים המעפילים נעצרו והובלו במשאיות לבית הסוהר במחנה צבאי בטנס. הראש המבצע עמד אותו קצין משטרה נדיב שפגשו ימים מספר קודם לכן.

" הלילה הארוך ביותר בחיי נגמר בבית הסוהר , – מספר סם. " אחרי 24 שעות פעלו אפרים וחבריו עם הכוחות הצרפתיים בפאריס להחזירנו למחנה. עתה הגענו למחנה והתחלנו לשיר את התקווה. למעשה העוז היה הד בעיתונות הצרפתית – אלג'יראית. יהדות אלג'יר הייתה גאה באחיה ממרוקו והמזאב ( גארדאיה.

סם אביטל מסיים את סיפורו על האנייה " יהודה הלוי " בתיאור מרגש : " אבל האנייה שטה. אניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה עושה את דרכה לארץ ישראל. ואנחנו פרצנו דרך חדשה להיסטוריה של יהדות צפון אפריקה.

השם שהנוסעים יתנו לאנייה בלב ים יהיה " יהודה הלוי ", על שמו של משורר תור הזהב בספרד ששר את " ציון הלא תשאלי ". המחזאי גבריאל בן שמחון, שהגיע כילד על סיפון " יהודה הלוי ,, מספר על המסע המופלא של האנייה הזאת במחזהו " הדרך לירושלים ", שיצא לאור ארבעים שנה מאותו ליל פלאות "

האנייה " יהודה הלוי " יצאה ללב ים. לאחר כעשרים ימי הפלגה במרחבי הים התיכון נתפסה סמוך לחופי הארץ, ומעפיליה נשלחו לקפריסין. כאן נפגשו לראשונה עם מעפילים מאירופה, ביניהם ניצולי שואה. 

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

שיר בשבח הרמב״ם מתלמידו רבי יוסף בן עקנין ותשובת:

הרמב״ם אליו

עד כה היה ידוע לנו השיר שכתב הרמב׳׳ם לתלמידו המתחיל  ״איך־אחריך אמצא לי מרגוע״ וכוי, שהוציא ר׳ משה שטיינשניידר ב״קובץ על יד״, א תרמ״ה, מספר 4. ועיין שם, 'עמי 23, שבראשו כתוב _t אמר הרב ר׳ משה ז״ל אל תלמידו החשוב, שנראה שהרמב״ם התחיל בדבר, וכתב לו שיר.

אכן בא לידי כתב־יד משנת תקס״ב, שהועתק מכתבייד ר׳ תם בן יחיי משנת שמ״ד ובו נמצא שיר מר״י בן עקנין, שעליו השיב הרמב"ם בשירו.. בשיר הרמב״ם שהשיב לתלמידו יש גם קצת שינוי בכתב־יד זה ממה שהדפים שטיינשניידר. ומן החרוזים האחרונים של שני השירים נוכח לדעת, ששירו- של הרמב״ם הוא תשובה לשירו של ר״י בן עקנין זה.

כתב־היד מטושטש קצת וקשה לקרוא בו במה מלים ואפשר שנפלו בר טעויות והקורא המבין יבחן מאליו. ר״י בן עקנין מתאר את גדולות רבו הרמב״ם ואת ידיעותיו ומתאווה להיות אצלו. וכדאי לבעלי הלשון והשירה לעמוד על הבנת השיר הזה ותיקונו,

אגב הבאתי כאן על פי אותו כתב יד גם השיר בשבח המורה, למורת־ כמורה וכו׳ מפני שזה שנדפס אצל רמש״ש שם ונמשכו אחריו רבים, חסר־ בסופו, וכאן הוא שלם.

צמיד אשר יצר עלי אזרוע

האין לעפרה ממך מרגוע

אולי אני עבד אסיר האהבה

כי הן שנינו תפצענה פצוע

גם הם לעונתה לא חטא חומסים

העת תפזז קרבה לכרוע

תטה ותנשא ואין זה כי אמיר בשרם

ברוח נשבה ינוע

כה יאמרו רואים בטרם יחזו

דלת שערה פרעה פרוע

בלא אשר תכתוש עלי בחמה ועצ-

מותי במכתש אהבה תרוע

תזנח ותשכח כי מְתֵי האהבה

מֻכֶּה מְעֻנֶה נחלה נגוע

יתנכרו פני בשמעי את נעים

זכרי ואמרי כל אנוש מדוע ……

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

כדרך שהיה ל " מעמד " של כל קהל מרכזי וחשוב נציג ב " מעמד " העירוני, כך היה גם לחכמי הקהלים " מרביצי תורה " גוף מרכזי עירוני, אשר דן והחליט בסוגיות דתיות, מוסריות ומשפטיות, ובפרט היה פעיל בחקיקה. מפעילותו של גוף זה בסלוניקי, באיסטנבול ובצפת, " בית הוועד " נשארו בידינו הסכמות, תקנות, רבות בכל תחומי החיים. ההשתתפות בגוף זה הייתה כנראה ייצוגית, בשם הקהל שבו כיהנו " מרביצי תורה ".

 ולאו דווקא על פי חשיבותם האישית. באיסטנבול הייתה גם מערכת היררכית של שיפוט וסמכות רבנית, כאשר בראש הסולם עומד אב בית הדין של כלל קהלי העיר, בתפקיד זה נשאו אישים מפורסמים כרבי קָפשָאלי, רבי אליהו מזרחי, רבי אליהו הלוי ורבי יוסף מטרָני ואחרים.

הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו

בכל קהל של יוצאי ספרד ופורטוגל נבחרה הנהגה שנקראה " מעמד ". המעמד נבחר לזמן קצוב : שנה, שנתיים או תקופה ארוכה יותר, במועד קבוע בשנה. בדרך כלל היו מיצגים בו במספר שווה : העניים, הבינוניים והעשירים, אף שהעשירים היו בדרך כלל מיעוט קטן בקהל.

בני כל מעמד כלכלי יכלו לבחור אך ורק את נציגי מעמדם. לרוב מינו חברי המעמד היוצא את חברי המעמד הנכנס מתום בני מעמדם, ורק בהליך הבחירה הראשון נבחרו הנציגים על ידי כלל בנו אותה שכבה כלכלית. כתוצאה מכך הייתה ההנהגה מורכבת בדרך כלל ממספר מצומצם של שמשפחות שמינו את בניהן אחריהן.

השלטון היה בדרך כלל בידי העשירים והבינוניים. מתוך המעמד, ששימש כמעין מועצה עירונית, אשר כלל בדרך כלל בין שישה לשמונה חברים, נבחרו בעלי התפקידים, הפרנסים, שניהלו בפועל את כל ענייני הקהל וייצגוהו בפני גורמי שלטון או גורמי חוץ, הגזבר ובעלי תפקידים אחרים.

הפרנסים נבחרו בדרך כלל משכבת העשירים והבינוניים, הם שימשו בתפקיד לסירוגין או ברצף, בחלק מן התקופה שלה נבחרו, ואחר כל הוחלפו בחברים אחרים של המעמד. המעמד שימש למעשה כגוף מייעץ וכגוף המחליט בשאלות שהופנו אליו מהפרנסים.

 לבד מן המעמד היו בכל קהל גם מעריכים. אלה נבחרו על ידי האסיפה הכללית של כל ראשי בתי האב בקהל ( ובקהלים מסוימים , רק אותם ששילמו מסים ), כדי לקבוע את שומת יחידי הקהל ואת שומת הקהל בתוך השומה הכללית של כל קהלי העיר. יש קהלים שבהם הם פעלו בנפרד מן המעמד ובלא תלות בו, ויש קהלים שבהם המעמד הוא שמינה את המעריכים מתוך חברי הקהל, אבל לא מתוך חברי המעמד.

אחד המעריכים הללו היה אחראי על השומה הכללית וחלוקתה בין הקהלים השונים, כיוון שהשלטונות הטילו ברוב המקומות את המסים באופן קיבוצי, על כלל יהודי המקום. בסלוניקי, למשל, מינו או בחרו לפרקים אדם שהיה ממונה במשך תקופה ארוכה על תשלום המס הכללי, ובשכר זה הוא נפטר מתשלום מסים.

צורה זו של תשלום המס איפשרה לקהלים לפטור ממס אנשים שנראו להם ראויים לפטור, כגון חכמים, עניים וכדומה. בקהילות העירוניות והכפריות שבפרובינציות העותמניות נבחרו לעתים אנשים מהמנהיגות הציבורית למלא שליחויות של כלל הציבור ולייצגו בעניינים שהיו תלויים ועומדים בין כלל הקהלים במקומם לבין השלטון המרכזי.

כל דרך משל נשאו בשליחויות כאלה באיסטנבול רבי משה אלמושנינו ורבי יהודה קובו משלוניקי ואחרים. לפרקים הנציגים הללו פונים אל החצרנים היהודים, המקורבים לשלטון המרכזי, אם לשם סיוע בהסדרת עניים עם השלטון המרכזי או המקומי.

 אם כדי להריע בסכסוכים קהילתיים שלא נמצא להם פתרון בקהילה המסוכסכת, ואם כדי לאיים על אַלָמים, שאינם נשמעים למנהיגות או לפסיקת בתי הדין במקומם, כדי שהם יביאו להתערבות השלטון המרכזי ויכפו עליהם משמעת.

כשם שהיה בכל קהל וקהל " מעמד " נבחר שהיה אוטונומי לנהל את הקהל, כך היה לכל קהל וקהל גם חכם הקרוי " מרביץ תורה ". מרביץ התורה, בניגוד לחברי המעמד, למעריכים ולמנהיגים שנבחרו למשימות מיוחדות, היה שכיר, וממילא מעמדו ומצבו בקהל היה שונה.

הוא נבחר על ידי המעמד ובהסכמת כל הציבור. הוא שירת את ציבור קהלתו על פי חוזה, לתקופת זמן קצובה. היו חוזים לפרקי זמן קצרים של שנים ספורות והיו חוזים לתקופות ארוכות יותר. אים המשרה מקנה כהונת עולם, אך כי היו חכמים רבים ששירתו בה כל ימיהם.

בדרך כלל הייתה תחרות קשה על משרת מרביץ התורה בקהלים המרובים של ערי האימפריה הגדולה – איסטנבול, שלוניקי, אדירנה, בורסה, צפת, דמשק, קהיר ואלכסנדריה.

מספר המועמדים לתפקיד היה גדול, ואף כשהיו בעיר אחת עשרות רבות של קהלים שבכל אחד מהם היה חכם – היו מועמדים מרובים בעלי כישורים שניסו לזכות בכל משרה.

למרות זאת, היו מאישים בעלי יוקרה רבה אשר שימשו בו זמנית כחכמים בשני קהלים. סכסוכים רבים נוצרו בקהלים על רקע מינוי החכם ותפקודו. גם בערי השדה ובקהילות הקטנות נוצרו לעתים חיכוכים רשים סביב הבחירה לתפקיד זה.

סכסוכים בין מרביצי תורה של קהלים שונים לבין עצמם היו חזיון נפרץ, ובפרט במקומות קטנים, שבהם שאפו חכמים להנהיג את כלל הציבור במקום, ונוצרו ניגודים אישיים, ניגודים בפסיקה הלכתית וניגודים בתפיסת עולם בין החכמים.

במאה ה-17 פשטה יותר ויותר התופעה, שמרביצי תורה נתמנו בקהלים ( אפילו באיסטנבול ) לא על פי כישוריהם או בחירת קהלם, אלא עקב התערבותם של גורמים שלטוניים ועקב לחצם.

התערבות זו הייתה לרוב תולדת פנייה של קבוצת בעלי עניין מתוך הקהל, שביקשה לכפות את רצונה ואת מועמדה על הכלל. לפרקים לא בחלו אלה אף באלימות גופנית ובמאסרים בקרב מתנגדיהם.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

שאול סירירו הראשון בן רבי דוד.

1566 1655 בערך. בעל פירוש " חנוך לנער " על משלי, ובסופו איזה עניינים בקבלה. אני הכותב יש אתי הספר הנזכר בכתב יד ממש.

 ארזי הלבנון.

רבי שאול סירירו הראשון.

הגאון המופלא חד מן קמיא עיר וקדיש נר המערב מרהא ורבנא הגדול בענקים יחיד בדורו רבי שאול סירירו ז"ל, מגדולי רבני יהדות מרוקו והנודעים ביותר בה מאז בואם של מגורשי ספרד אליה. חכם מופלא היה, חובר חיבורים בחכמות ובלימודים, יושב בדין ומנהיג את בני קהילתו, מתקן תקנות וגודר פרצות, ידיו רבי לו בנגלה וגם בנסתר, ועל הכל רב כוחו בחכמת הדרוש.

שמו נזכר בסילודין, וכתרים יקשרו לראשו, וגדות וסיפורים ידברו בקדושתו ושזכה לגילוי אליהו.

רבי שאול סירירו היה מהדור השני למגורשי קאשטילייא שבאו להתיישב במרוקו, וקבע מושבו בעיר פאס המעטירה. הוא נולד בשנת שכ"ו – 1560, לאביו רבי דוד סירירו זצ"ל, שתואר " האדם הגדול בענקים, בעל נסים ובעל מעשים ".

רבותיו היו גדולי חכמי ורבני פאס, רבי משה בן טשטיאל זצ"ל, רבי שלמה עוזיאל זצ"ל ורבי יהודה עוזיאל זצ"ל.

בהיות בן י"ט שנה השלים את חיבורו הגדול " חנוך לנער " ביאור על כל ספרי משלי, ומתוכות ניכרת גדולתו וחכמתו בידיעת התלמוד והמדרשים בבקיאות מדהימה, וביותר בלשונו הקדמונית המיוחדת הדומה ללשון ראשוני פרשני התנ"ך.

להיות טרוד בפרנסה, כתב את ספרו רק שעה אחת בלילה, ושאר הזמן קודש היה לתורתו ולמלאכתו. בזמן מסוים נוסף לשמו שם " שמואל ".

בן ל"ג שנים נתמנה לראש ישיבה בפאס, ושנתיים אחר כך נתקבל כחבר בבית דינו של רבי וידאל הצרפתי ז"ל ורבי שמואל בן חביב זצ"ל, ובמשרה זו החזיק עד שנת שפ"ב, לאחר פטירת רבי שמואל אבן דנאן בשנה ההיא, נחשב רבי שאול סירירו לראש החכמים בעירו.

במסגרת תפקידו בדיינות העיר, מצוע וידוע היה רבי שאול סירירקו בכל ענייני העיר החמורים, ונפגש במעשים אשר לא ייעשו כגון גזל וכדומה. רבי שאול סירירו התריע ביותר בדרשותיו לתקן הקהילות, ותיקן תקנות וגזרות לגדור מעשים אלו, וכולם בהיגיון ובשכל ישר, כדי להציל עשוק מיד עשקו ולהרבות האחדות והשלום.

רבי שאול סירירו היה פוסק גדול, ופסקיו נתקבלו כדבר אורים בכל ארצות המערב, ומי לנו גדול מרבי שלמה צרור זצ"ל רבה של אלג'יר, שכתב עליו בשאלות ותשובות התשב"ץ חלק ד' סימן ח' : הדיין המצויין יחיד בדורו כבוד הרב שאול סירירו נר"ו אשר נודע שמו בשערים המצויינין בהלכה, דבריו הלכה בכל מקום ומי כמוהו מורה בזמן הזה בכל גלילות המערב, ומי הוא זה אשר מלאו לבו לבוא אחרי המלך את אשר כבר עשה. והביא דבריו החיד"א בשם הגדולים בערכו של רבי שאול סירירו.

רבי שאול סירירו האריך ימים קרוב לתשעים שנה, ונפטר באלול תט"ו. כל ימיו קודש ללימוד התורה, להורות הדיינים, ולכתוב חיבורים. מהם נדע על :

1 – דרשות, נדפסו בשני כרכים עמוסים על ידי רבי דוד עובדיה שליט"א בירושלים ת"ו תשמ"ט – תשנ"א, בשם " דרושי רבי שאול סירירו ".

2 – " אורים ותומים " – אסיפת דינים על סדר ארבע חלקח שלחן ערוך, בכתב יד.

3 – " חנוך לנוער ", פירוש הגיוני על משלי, יצא לאור על ידי רבי דוד עובדיה הנ"ל בירושלים תשנ"ז.

4 – " דברי הימים של פאס ", יצא לאור במהדורה מוערת על ידי מאיר בניהו, תל אביב תשנ"א

5 – " שיעורי חז"ל ומדיתוהן ", נדפס בסוף ספר זכות אבות למהר"א קורייאט.

6 – שאלות ותשובות, רובם אבדו ברבות הימים, וחלקם נדפס במפוזק בספרי הדורות.

גולת הכותרת של חיבוריו, הם דרושים המרובים שדרש בימיו בקהילתו בעיר פאס, ורשמם לדורות בכרכים אחדים מלאים וגדושים. דרושים מלאים וגדושים בעשרות פסוקים ומאמרי חז"ל, שהוא מבארם ודורשים כמין חומר, בהסברה נפלאה ובלשון צח ובהיר.

למעשה ניכר בחיבורו זה, גם בחיבורו על משלי, שיטת מסורת הדרוש של רבני ספרד הקדמונים, שאביו נמנה בין גוליה.

בדרשותיו הרבה לבאר הגזרות שניתכו על עירו וסיבתם, ובכך חיזק את האמונה הישראלית, וניגד אמונת הנוצרים והמוסלמים. ידיעותיו הרחבות היו גם בפילוסופיה ומחשבת ישראל וגם בקבלה. לצד זה ברום קומתו ירד ללמוד חכמת העמים וספריהם, והשתמש בידיעותיו אלו הרבה בביסוס האמונה הצרופה, על ידי ביטול וסתירת תיאוריות ומסקנות הגויים.

גודל חכמתו ורוחב שכלו באים לידי ביטוי בדרושיו, עד שכל הקורא בו משתאה ומשתומם על מחברו, היאך ומתי הספיק להגות במכלול החכמות והלשונות והלימודים שיכתוב בהם.

אכן זאת נדע שמורם מעם הוא, מיחידי דורו דור דעה, וכעדות רבי שלמה צרור זצ"ל כנ"ל, וספריו המה ילודיו ובני טיפוחיו שבהם עמל ושיקע הגיגיו וחידושיו, וראויים הם לבא לרום קומתם הנוכחי.