מורשת יהדות מרוקו

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

פוגרום בפאס

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

פאס

עיר בצפון מערב מרוקו, מרכז דתי ומדיני חשוב. שוכנת בגבעות אגן נהר סבו בתוך אזור חקלאי פורה. היא עיר מסחר ומרכז לשיווק התוצרת החקלאית של נאות המדבר בסביבתה. יש בה בתי חרושת לעיבוד עורות, טקסטיל, ייצור שטיחים, סבון ומזון(קמח, תמרים וזיתים). עד המאה ה-19 היתה מרכז לייצור התרבוש (כובע לבד אדום), הנקרא על שמה. בפאס שלושה רבעים: 1) העיר העתיקה ובה מסגד קרוויין, השוכן במרכז אוניברסיטת קרוויין שנוסדה ב-859 ושימשה בימי הביניים מרכז ללימודי האיסלאם; 2) העיר החדשה שהוקמה במאה ה-13 ובה המסגד הגדול וארמון המלוכה. בדרומה – המלאח. 3) העיר המודרנית, רובע של בתי מגורים ובנייני מינהל חדשים, שנבנה ברבע הראשון של המאה ה-20. ב-789 יסד אדריס ה-1, אבי שושלת האדריסיים, את פאס על הגדה הימנית של נהר פאס, והועידה לבירתו. כעבור עשרים שנה בנה בנו אדריס ה־2 את העיר אל-דליה על הגדה השמאלית.

איבה שררה בין הערים שבשתי הגדות. פאס היתה סלע מחלוקת במאבק בין האומיים שבספרד לבין הפאטימים שבצפון אפריקה. ב-1012-980 היתה פאס בידי האומיים ושגשגה תחת שלטונם. אחרי כן עברה לידי הברברים ובשלטונם חזרו הסכסוכים בין הערים התאומות. ב-1070 בערך נכבשה בידי יוסף אבן תאשפין, אבי שושלת המוראבטון. הוא איחד את שני חלקי העיר ועשאה לבסיס צבאי חשוב, אך למעשה נשארה פאס עיר ״כפולה״.

המוראבטון ויורשיהם המווחדון הרבו לבנות בה ותיקנו את חומותיה. ימי גדולתה היו בשלטון בנו מרין. פאס היתה אז בירת מרוקו והחשובה בכל ערי מדינה זו וכן במערב אלג׳יריה. היא היתה מרכז למוצרי עור ובדים, התפרסמה כמרכז ללימודי תיאולוגיה, והמדרסות הרבות שקמו בה ליד מסגד קרוויין הצטיינו בסגנונן ובקישוטיהן.

במאה ה-16 :בשה פאס בידי שושלת הסעדים, ואלה קבעו את בירתם במראכש, ופאס ירדה מגדולתה. במאה ה-17 סבלה ממלחמות אחים ונשדדה. במחצית השנייה של המאה ה- 18 התאוששה והיתה שוב, בצד מראכש, לבירה ובמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה כמלא תפקיד חשוב בסחר החוץ של מרוקו. ב-1911 כבשוה הצרפתים, וב-1912 נחתם בה תסכם פאס, שלפיו באה מרוקו בחסות צרפת, ובה היה מושב הנציג הצרפתי. בשלטון גרפת החלה פאס מקבלת צביון מודרני, אך חשיבותה כמרכז מדיני ירדה.

־;ודים התיישבו בה עם ייסודה. אדריס ה-2 הקצה להם רובע, וגבה מהם מס שנתי. ־יהודים תרמו אז לחיי התרבות והמסחר של פאס, ומחכמיה אז יוזכר יהודה אבן קריש. במאות ה-11-10 ניהלו רבניה חליפת מכתבים קבועה עם ישיבות סורא ופומבדיתא. מפאס עלו לא״י תלמידי חכמים כר׳ דוד בן אברהם אלפסי ור׳ סולומון בן יהודה (נפטר 1051) — שהיה ראש ישיבת ירושלים. המדקדקים דונש בן לברט, יהודה חיוג׳ והרב יצחק אלפסי עברו מפאס לספרד. ב-1035 נרצחו בה 6,000 יהודים בידי קנאים שכבשוה. ב-1127 פעל בעיר {*שיח השקר משה דרעי.

־שתלטות המווחדון הביאה לידי הרג יהודים ושמד. הדיין ר׳ יהודה הכהן אבן שושן(סוסאן) הועלה על המוקד, והרמב״ם ומשפחתו, שישבו בפאס חמש שנים, עברו למצרים. מושלי בנו מרין גילו אהדה ליהודים. ב-1275 הצילו את הקהילה מפרעות, והיא נהנתה אז מחופש, עושר ופריחה רוחנית; חשוב במיוחד היה מסחרה עם ארגון. עם ירידת בנו מרין ותחיית הקנאות, נאלצו היהודים (ב-1438) לחיות במלאח. ב-1465 פרץ מרד ובמהלכו נרצחו הסולטאן, השר היהודי שמינה ורוב יהודיה. הקהילה לא התאוששה מאסון זה עד 1492 כשבאו פליטי ספרד, ביניהם יעקב בירב. אחד הדפוסים העבריים הראשונים נוסד בפאס ובשנים 1529-1516 נדפסו שם 15 ספרדים עבריים. באותה תקופה מנתה הקהילה 10,000 נפש והיתה מורכבת כ7 ה״מגורשים״ (גולי ספרד), שנהגו על פי מסורותיהם, ומן ה״תושבים״. ה״מגורשים״ החזיקו במשרת הנגיד, שהונהגה בפאס בראשית המאה ה-16, וישיבותיהם הונהגו על ידי תלמידי חכמים כשמואל חגיז ושמואל צרפתי(מת 1713).

משנכבשה פאס בידי בנו-סעד שקעה גם הקהילה היהודית. ב-1668 העביר מולאי אל-רשיד את הקהילה היהודית העשירה (1,300 משפחות) מדליה לפאס, ומצבו של המלאח הוטב, אך הוא איבד את אופיו הספרדי. בתקופת האנרכיה — 1750-1720, השיגו משפחות יהודיות מונופולין בכמה ענפי כלכלה. רבים אחרים המשיכו במקצועות המסורתיים בצורפות, מסחר בזהב, חייטות ורקמה.

מספר משפחות בפאס, כגון אבן דנאן, העמידו מקרבם מנהיגים ודיינים במשך כמה דורות, שהיו מקובלים על כל יהודי מרוקו. עם מות יעקב אבן צור ב-1753, בא הקץ למנהיגותה של פאס.

ב-1790 החריב מולאי יזיד את בתי הכנסת, שדד את המלאח והגלה את תושביו. היהודים חזרו לפאס ב-1792 בימי מולאי סלימאן, אבל המלאח קטן כדי רבע והיהודים נרדפו. מצבם השתפר ב-1832 וחיי הקהילה חזרו לתקנם. בפיקוח הקהילה היו בתי ספר רבים, חמש ישיבות וחברה חשובה לגמילות חסדים. בית ספר צרפתי הוקם ב־1884 על ידי כי״ח.

לאחר החלת החסות הצרפתית, ב־1912 פרץ מרד בפאס. המלאח שבו ישבו כ-12,000 איש, נשדד והועלה באש בידי ההמון וכ-60 איש נהרגו. מ-1925 התבססו יהודים רבים בפאס החדשה, אך העניים והחרדים נשארו במלאח. ב-1942 ניסתה ממשלת וישי להחזיר לשם את כל היהודים. ב-1947 ישבו בפאס וסביבתה 22,500 יהודים, בהם מספר רופאים, עורכי דין, תעשיינים ובעלי אחוזות. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית כ-12,200 יהודים, ובמהלך מבצע יכין עלו כ-7,400 יהודים. עד חיסול הקהילה היו בעיר חברות צדקה, ארגוני נוער ציוניים ומוסדות חינוך שנוהלו על ידי כי״ח ו״אוצר התורה״. רוב היהודים שעזבו את פאס עלו לישראל, האחרים יצאו לצרפת ולקנדה.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

קמיע הפלא שנכתב מעצמו

רבי שלי, ר׳ משה מלכא, אצלו למדתי ב״חדר, מלבד היותו מורה ומלמד, היו לו ידי זהב. הוא עסק תוך כדי לימוד גם במקצועות אמנותיים שונים בכסף, בנחושת ובעור. ראיתי במו עיני קופסת טבק הרחה מכסף טהור, שהוא עשה וחרט עליה סימני עשרת השבטים. אחי יוסף דל, שהיה גם כן אחד מתלמידיו, סיפר לי, שפעם אחת כתב מכתב לרב הראשי ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל, בעירנו סאלי, באצבעות רגליו(לא יכולתי לבדוק עניין זה). בנוסף לכל אלה, הוא היה מפורסם בקרב הערבים כחכם יהודי (חזאן) בעל סגולות מאגיות לרפואה ולטיפול בנושאי תרופה ודברים אחרים.

הרבי היה משתמש בפתקים כתובים במיץ בצל. הסגולה של מיץ זה היתה כשמעבירים אותו על האש הכתב מופיע כאילו נכתב בדיו צהובה באותו רגע.

בבוא הערבי אליו, היה מראה לו כמה פתקים באלה השמורים בספר מסויים בכתב-יד לשם רושם. הרבי היה אומר לערבי ״מזלך והצלחתך תלויים במה שיצא כתוב בפתק לבן זה״. הערבי בוחר לו פתק מסויים, ובמו ידיו היה מעביר אותו על אש גחלים, ופתאום להפתעתו של הערבי מופיע על הפתק כתב מסויים, שכמובן נכתב מראש בידי הרבי במיץ בצל. הערבי אינו יכול שלא להתפעל ולהתרשם ממה שראו

הרבי מנצל התפעלות זאת ודורש מהערבי מלבד סכום כסף גם תרנגול, שבדמו יכתוב לו קמיע, כמה ביצים, לכתוב משהו על קליפתם, ועוד כמה דברים המיועדים לצרכיו האישיים של הרב. לאחר שהרבי קיבל כל מה שדרש מהערבי, הוא אומר לו ״לפי הגורל שעלה בידך בפתק, הטיפול ידרוש זמן ותצטרך לחזור אלי עוד כמה פעמים״. וכמובן כל פעם הרבי ידרוש ממנו כסף ודברים אחרים. במקרה, ולאחר כמה פעמים הטיפול לא הצליח, הרבי אומר לערבי ״אני מרים את ידי, לא אוכל לעשות מאומה כי ביני ובינך עומד שד שחור המפריע לי ואין בכוחי לעמוד נגדו״.

הערבי מקבל תשובה זו בהבנה, לאחר שהרבי ניצל אותו בכספים ובדברים אחרים. הערבי נפרד מהרבי באכזבה אותה הוא מבין ובפחי נפש. כתב מיץ הבצל הוכיח את יעילותו המפתיעה.

תחרות מירוץ בין יהודי וערבי

יהודי וערבי, שניהם ספורטאים-רצים, התווכחו ביניהם מי רץ יותר מהר משניהם. זה אומר אני, וזה אומר אני. היהודי אומר לו ״יש לי דרך איך להוכיח לך מי האלוף בין שנינו. נקח ארנק, נכניס לתוכו סכום כסף, שווה בשווה, וגם שני פתקים ובהם חתימה שלך וחתימה שלי כדי למנוע זיוף. נתחיל הריצה ממקום מסויים, וזה שיגיע ראשון לארנק יקח את הכסף שבו, בתור פרם, ובזה יוכיח גם שהוא הגיע ראשון״.

הערבי הסכים לתחרות. הלכו למקום רחוק מאד, והטמינו שם את הארנק. היהודי אמר לערבי

״לך מהר חפש אבן די גדולה. אותה נשים על הארנק כדי שנוכל להכיר את המקום״. בלכת הערבי לחפש אבן, היהודי, בזריזות רבה, הוציא את הארנק מהאדמה ושם אותו בכיסו.

חזרו למקום שנקבע להתחלת המירוץ. והתחילו לרוץ, לא צמודים זה לזה, אלא כל אחד רץ בדרך אחרת. הכוונה של היהודי היתה שלא יראו אחד את השני.

היהודי לא יצא בכלל לריצה חזר מיד לביתו, ביודעו בערך מתי יחזור הערבי מהריצה. התחיל הוא בביתו לעשות כל מיני תרגילי ספורט מאומצים, עד שהתחיל להזיע ולהתנשף הרבה, כאילו גמר ריצה של כמה קילומטרים.

הערבי בא אליו הביתה, ומצא אותו תשוש וחסר אונים כמעט. אמר לו ״לא מצאתי את הארנק״. היהודי ענה לו כשהוא מתנשף ומוחה זיעה במלים מקוטעות: ״בודאי… שלא… תמצא… את הארנק… כי אני… הגעתי לפניך… ולקחתי אותו״.

היהודי הוציא את הארנק מכיסו. והראה לערבי את הפתקים החתומים. ניצחת אותי אומר לו הערבי. קח את הכסף, ושיהיה לך לבריאות, אתה האלוף.

שניהם היו משתתפים כל שנה בהקפת העיר בריצה. תחרות שאורגנה ע״י מוסדות הספורט.

הרצל מול פארוק

בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.

יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.

הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.

ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.

בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.

אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.

לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.

אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.

למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.

תעודה מספר 287

התרי״ד – 1854

עמדו לפני לדין הי׳ יצחק ן׳ אברהם ן׳ יהודה ה״ן סיסו תובע והי׳ יחייא ן׳ יעקב ה״ן אזולאי מדבר בעד בתו נתבע והוא שאברהם הנז׳ היה נשוי עם חנה בתו של יחייא הנז׳ ומפני סיבה כי עלה כעסו וזעמו יצא מן הכלל והמיר טוב ברע רח״ל ולפי שהמיר תחת יד בן השר הצורר היה מתאלם עליה בכח בן השר עד שלא מצאה ידיה עמו לעשות כפי דתם וחנה הנז׳ אף דעדו עליה כמה הרפתקי עכ״ז עבדא כל טצדקי ושמרה חוק בטהרה וברית לא הפירה כידוע וכאשר נפגר – במקום נפטר, ונפגר נאמר על נבלת האדם בלשון בוז ביחוד על גוי. שו״ת הרשב״א תת״ל – השר הנז׳ והיתה הרווחה התחילה לשדלו בדברים לחזור לצורו וכל מגמתה אולי יפותה ותוכל לו כדי לגרשה ולעצמה היתה מצלת ומן השמים סייעוה עד שנתרצה נתפייס ונתפתה לכך אלא שמפני הפחד והמורא פן באש ישרפו אותו בשומעם שרצונו לחזור אמר לה הלא צריך אני למכור מטלטלי הבית וכלי מלאכת החנות וכאשר יראו אותו הגויים שמוכר מטלטליו וכליו יכירו וידעו דאיתיה בחזרה ויבוא לידי סכנה השיבתו אל תירא ואל תחת אני אקנה ממך כל מטלטלי הבית וכלים העקריים במלאכת החנות ואקבל המעות בריוח על עצמי ואשלם במיטבא וכדי לקיים כל דבר נתקשרו ביניהם בתקיעת כף שהוא מוכר לה כל מטלטלי הבית והאלכי״ר והאלזייא״ר – מפוח והמלחציים – מכלי מלאכת החנות בעד סך תשעים מתקאלים ובכן החזיקה חנה הנז׳ בכל המטלטלין שיש לו בבית והאלכי״ר והאלזייא״ר שהיו לו בהחנות בה היה עושה מלאכתו ביום לכתו עמד בהשכמה ושלח אחר סמחון שותפו ואמ״ל תן האלכי״ר והאלזייא״ר שלי ביד חנה אשתי וזה היה במעמד אביה יהייא והלך לו אברהם הנז׳ למתא מקנאס כדי לגמור שם עגיגיו לגרש את אשתו בגט כשר ובגט העשוי בגופן שלהם וכדי ללכת משם להרחיק נדוד למקום שיוכל לחזור לדת יהודית והלכה אשת יחייא הנז׳ ותפסה האלכי״ר והאלזייא״ר מיד סמחון הנז׳ וכשמוע יצחק בנו שאביו הנז׳ הלך לו ונתן כל מטלטליו לאשתו הנז׳ בא לפני בהשכמה הוא וחמיו יעקב אתורגמאן ואמר שהוא נושא באביו הנז׳ איזה שטרות גם אמר שהאלכי״ר והאלזייא״ר הנז׳ הם שלו אלא שאביו הנז׳ גזלם ממנו בכח הזרוע ואמר שרצונו ללכת לרדוף אחרי אביו לפורעו בשטרות שנושה בו לפי שיש בידו ג״כ עאק״ד ^– שטר בערכאותיהם. –  העשוי בגופן שלהם לתת לו האלכי׳יר והאלזייא״ר שלו ואם לא ירצה יפרסם עניניו ובעמוד והחזיר קאי ונומיתי להם שאינו בדין לעשות כן שאנו רואים הצלת שני נפשות והם באו לשקע שתי נפשות רח״ל ואמר לי וכי בשביל זה אני מאבד מה שנושה בו ואמרתי, לא ראוי לך לוותר במה שאתה נושה בו לסייעו בעניין הליכתו ? ולא קבל והלך אחריו למתא מקנאס…

הועתק מספר חיי עמרם סימן כ״ט.

תעודה מספר 274.

קהל קדוש ברוכים תהיו.

תערפו מן הדין חראם די יסראע ערבי שבת וערבי ימים טובים ופחול המועד וגם כן חראם די יסראע פשוק לאיין אשרע הווא פחאלו פחאל לקראייא וחראם לקראייא פלמודע די מטונף וגם כם אטשרע צריך ישוב הדעת וחנא אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם .

לאיין אנאס כא יסמעוס האד לחוואייז כא יכרזו מנהום קלקולים ועליהא הסכמנו חכמים וקהל ישצ"ו די מהיום הזה והלאה מא יכון סרע פערב שבת וערבי ימים טובים ןחול המעוד ולא פשוק די הווא דין תורה ופחאל די כא יעמלו פלמדון והשם יתברך יעזרנו על דעת כל שכן ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו תמיד לטוב לנו כל הימים אמן.

בכתב יד הרב אבא אלבאז ז"ל

תרגום תעודה מספר 274.

קהל קדוש ברוכים תהיו.

עלינו להודיע לכם שמן הדיו אסור לערוך דיו תורה בערבי שבתות וימים טובים, ובחול המועד, וכמו כן אסור לדון בשוקים. יען שהדין הוא כמי שלומד תורה ולימוד התורה אסור במקומות מטונפים. וגם כן הדין צריך לו ישוב הדעת. ואנחנו אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם.

כי הציבור לא נטתן לבו לשמוע, ומזה יוצאים הקבה קלקולים, ולכן הסכימו החכמים ויחידי הקהל ישמרם צורם ויחיים שמהיום הזה והלאה לא יתקיים הדין תורה בערבי שבתות וימים טובים ובחול המועד, ולא יתקיים בשווקים כמו שקובעת ההלכה וכמו שעושים כן בשאר המדינות והשם יתברך יעזרנו עלח דבר כבוד שמו ללכלת בדרכיו ולשמור מצותיו תמיד לטוב לנו כל הימים אמן.

המשך…..