ארכיון יומי: 1 בנובמבר 2016


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת "נח". מאת: הרב משה א. שמיר

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק'  – פרשת "נח". Asilah

מאת: הרב משה א. שמיר

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו

את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו' ט')

"נח איש צדיק, תמים… את האלוקים התהלך נח": התורה משבחת ומכבדת את נח במקבץ תארים נכבדים ויקרים כמו "צדיק", תמים", וכן "את האלוקים התהלך נח", מקבץ שאיש לא זכה בו בתנ"ך.

למעשה, נח שהיה דור עשירי לאדם הראשון, מהווה מעין תחליף שלו, בכך שהעולם הושתת מחדש ממנו, לאחר המבול. גם השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח).

ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה, נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך…". אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך בהקשר לנח, מדובר במידת הרחמים – "ויזכור אלוקים את נח".

רבנו "אור החיים" הק' אומר שנח הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קודשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך". כלומר, בני ביתו ניצלו בזכות נח שהיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה  "אלה" בפסוק "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.

כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים אותו. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, ולכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשים. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה חי 950 שנה, יותר מאדם הראשון.

הפרשנים מנסים להסביר את מידותיו הטובות של נח כפי שהן באות לידי ביטוי בכתובים… צדיק, תמים וכו':

.רבינו "אור החיים" הק' מסביר שחמש מעלותיו של נח רמוזות במילים:

  1. "נח. 2. איש. 3. צדיק 4. תמים 5. את האלוקים התהלך נח".

א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו',  ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו בזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".  

ב. "איש" – כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו ע"י נח איש האדמה. כמו, כן נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית, כדברי רש"י "זה ינחמנו – עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם והי תה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו" (בראשית ו כט).

ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י' כה') שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.

ד. "תמים" – שהיה מעביר על מידותיו והתנהג בענווה, ולכן לא קוים בו "אוי לרשע ואוי לשכנו".

ה. "את האלוקים התהלך נח" –  שהיה נח גם לקב"ה ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.

שלוש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה מציינת את שמו. השנייה, נח לבריות, ואילו השלישית – נח למקום.

רבנו אברבנאל: צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה. ניתן לומרנח לשמים – בדור הפלגה כאשר הם מרדו באלוקים ולבריות.

רבנו "הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המלה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק וכו'": נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלוקים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה' או ההליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.

דבר דומה אנו רואים בציווי "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט' ג'). מצד אחד, יש לכבד את ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני ה' אלוקיכם". כנ"ל היה אצל נח. הייתה לו התלבטות, לבסוף הלך על "את האלוקים התהלך נח".

ה"בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות  בעבודת ה'. לעומת זאת, אם הוא מרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.

"עין טובה"- לראות את החיובי בזולת.

"… נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו". המלה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת. 

רש"י אומר: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה. רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב: לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלוקים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המלה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה בתואר רבותינו.

המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות ולראות יותר את הצדדים החיוביים בכל אחד, ופחות בהיבטים השליליים כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את האדם לכף זכות". לראות את כל האדם -המכלול בכל אדם באשר הוא.

"צהר תעשה לתיבה" (נח ו, טו).

"צהר" –  יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא'). יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.

"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מלה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המלה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למלה צהר, שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.

בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א -לוקים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבהבצידה תשים". כלומר, את האות הפותחת "צ" תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א,  תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה". (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).

דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".

השל"ה הק' אמר על הפסוק בתהילים: "אשגבהו כי ידע שמי – יקראנו ואענהו". הקב"ה משגב ונענה לאדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו', וכן בלימוד תורת הח"ן.

בהשוואה לשפות אחרות, השפה העברית בה דיברו הדורות הראשונים, ובה כתובה תורתנו הקדושה, לכל מלה יש משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למלה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברית – אש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום}. או "ראש -בית", { כנ"ל לצורת האותיות כדברי האריז"ל בשער הכוונות לגבי צורת הכתב בו כותבים את ספרי סת"ם.  לדוגמא האות א מורכבת מהאות ו באלכסון, ומפעמיים האות י היוצרות ביחד כו' – גמטריא שם ה' = ה-ו-י-ה.

"ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" (ו', יא').

"ויהי כל הארץ שפה אחת, ודברים אחדים…" (יא' א')

חטאי דור המבול ודור הפלגה – וצדקותו של נח.

פרשת "נח" מתארת בהרחבה שני דורות של חטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.

א. דור המבול חוטא בגזל ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלוקים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל". "בעל הטורים" מוסיף: המלה "חמס" בגימטריא שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גיהנם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול המהווה גהינום הפועל במלוא המרץ בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.

 העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, המפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.

ב. דור הפלגה יצא למלחמה מול הקב"ה בכך שניסה להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך אף בונה מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק דוגמת המסגדים בעלי הצריחים הגבוהים. המדרש אומר שהם אף ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה' מבלי שימשכו לארץ. יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים", אבל "שכחו" את הציווי: "ומילאו את הארץ": פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.

רבנו "אור החיים" הקדוש מדגיש: "ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות, ומפנים השפעה ממקום למקום….". עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו אוה"ח הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.

"ותשחת הארץ – לפני האלוקים,

ותמלא הארץ חמס" (נח ו, יא).

  • רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". (ק. רבה א, לד).

רבינו אור החיים הקדוש מסביר את הביטוי "לפני": בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני האלוקים".  כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'. רבנו אוה"ח הק' מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם" כדברי קודשו, ולכן נאמר "ותשחת הארץ".

"ותשחת הארץ לפני האלוקים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות והגשמיות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל. בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם". בעומק הפשט ניתן לומר: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות.  

הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה'/לפני האלוקים",  בכך שעוברים על עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך…" בכך ששונאים יהודים אחרים היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי". הדוגמאות הן רבות.

  • "סאה מלאה עוונות,

                מי מקטרג בראש כולם – גזל!" (קהלת רבה א', ל"ד).

"ותמלא הארץ חמס": על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).  גם רש"י על אתר אומר שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסי בין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו. סוגי הגזל הם רבים, ולהלן דוגמאות של מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעלית ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לאלה הגרים מתחתם. התקנת מזגן המפריע לשכנים.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.

אראנו נפלאות

 לשר התורה הרה"ג יהושע כהן שליט"א –

על התרחקותו מגזל ואפילו של שניות – במהלך שיעוריו המופלאים בגמרא.

גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י רמי"ם המאחרים לשיעור.

 יזכר לטוב חדא בדרא הרה"ג יהושע כהן שליט"א שמתחיל את שיעורו המופלא והמתוק מדבש בגמרא, על השנייה, ובתקופה בה השתתפתי בשיעורים, מעולם לא איחר, גם בימי השלג הירושלמיים. כאשר נאלץ לצאת לסדרת שיעורים בחו"ל – הוא השלים אותם, ומיותר להגיד על הדקה.

להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).

 זוכר אני שבזמצן לימודי בישיבת פורת יוסף בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקרן הקיימת לישראל בסיקול אבנים באחד מהרי טבריה. בעצם, הפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.  מו"ר אבי זצ"ל שהשתתף בעבודה, לא הפסיק לעבוד כל היום. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה, לא ענה כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נומר ביום פקודה!

בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא".

רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו). ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספר הלימוד, התנהל על טהרה מגזל.

רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').

מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלות מריחות בה, ולא הייתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה. הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז) שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח). מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לע"נ המלוב"ן זקני – רבי מסעוד אסולין ע"ה, סבי – החכם הכולל הרב אברהם בר אסתר ע"ה – רב באזור "בני מלל" במרוקו. אמו"ר הצדיק והפייטן רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי מימון מלכה בר הרב יעקב ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה. אמע"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בר נזי ע"ה. חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה

הרב עמר: "יש לי הוכחות שספר הזוהר הקדוש נכתב במרוקו מאין מקור ספר הזוהר

ברית יוצא מרוקו – מאמרים שונים%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%9e%d7%90%d7%a8-%d7%95%d7%90%d7%a9%d7%aa%d7%95

גיליון מספר 5 – 10-1990

תגלית חדשה?!

הרצאתו של הרב משה עמר בשבת עיון

הרב עמר: "יש לי הוכחות שספר הזוהר הקדוש נכתב במרוקו

מאין מקור ספר הזוהר

בהרצאה מאלפת בשבת עיון בהרצליה, הדהים הרב הנמרץ שהוא גם מרצה בכיר בבר־אילן, את שומעיו כאשר החל לטעון בהצדקת עמדתו, שאכן הזוהר הקדוש, מקורו ממרוקו ורק כעבור מאות שנים הגיע לארץ הקודש.

ציטוטים מספרי חכמי מרוקו שברשות הרב עמר:

  1. שנת ל״ד [של״ד] בא הר' מסעוד מן דרע״א אל צפת וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הר' אבשלום ואמר לו: לחיים ולשלום. ואמר לו פירוש הדברים הם שיבא אצלי אני חיים ויתן לי שלום משמו, ונתן לו כל הסימנין אשר הי ושהייתי בחוא אחד דר בצפת. ואמר לו אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון בה… ואחר שנה ראשונה תחל רוח ה׳ לפעמו… וילוך עליהם וילמדם תורה, ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד והוא יהיה משיח בן יוסף משנה של״ו.

(מתוך ספר החזיונות למרח׳יו עמי ה.)

  1. וכך היה במציאות גילויו נס ופלא. שאין מי שידע אודות גילויו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ונמכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלים. ומצאו חכם אחד מתושבי דרעה בא״י בעיר צפת, מפוזר ומפורד וקרוע, וקבצו וטרח כמה טרחות… והלך על כל חנויות הרוכלים מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה. והעתיקו ונמצא בו חסרונות הרבה מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה. רק שמצינו שבארץ דרעה במדינת המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו. וכבר חקרו על הענין בימים קדמונים בימי הרב משה דילאוון ובידי ר׳ שמואל דמן עכו בכל ספר מאירת עיניים ככתוב בספר מעשי חסידים אשר לי. (תיקוני זוהר עם פירוש אור יקר לרמ״ק, כרך ב׳ עמי קד)
  2. אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה״ר דע״א. מי יתן ויהיו עיני וליבי שם כל הימים רבים וכן שלמים ברוב אימים. לתור בחוכמה תורה סתומה אשר גבלו ראשונים. בקודש פנימה תן לחכם לשנות ההלכות, משרתות גם נסיכות להאיר כל תעלומה. ה״י ח״י יתן אל לבו והו״א ירבה עצמה, ה״י חקר אלוה ימצא בראשית כל פרי האדמה. מאר״ש תצמח ישועה, בכוס״ף צרו״ף שמות ורזין צפונות. מלאכת צור״ף שופרא דצירופי דנא ספרא רבא ויקירא ספר המלכות מוסיף על הראשונות מגלה עמיקתה ומסתרתא שבעתיים כאור החמה. בתעלומות חכמה וזה החלי בעזר תולה ארץ על בלימה.

(ר״י קוריאט, מאור ושמש, יד ע״ב)

אני הגבר ראה עוני בשבט עברת עוונותי ומשא כבד מאשמותי, אשר הגלו אותי אלוקים, שופטים משפטים צדיקים אל ערי מגרש קיפוד מורש, בעון בצעי מחק עבודת שעשועי, והלוך הלכתי משחת אל שחת ומפחת אל פחת כציפור נודדת מקינה ולא מצאה לה מנוח אשר שם ינוחו יגיעי כוח, ולא מצאתי און לי ולא מנוח לכך רגלי כל היום קודר אהלך מדחי אל דחי אורח הולך, והפרידני זמני הבוגד מחברת נחלת קדושת ומאפריון מושב בני ציון היקרים המסולאים בתורה ובמצוות, אשר הייתי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם, נועם מי מנוחות דבריהם. והשליכני היום הזה אל ארץ דרעא עיר התמרים בה צמתותוני זדונותי…

גם כי משוך משכתי אתי מארץ פאס אל ארץ דרעא חוט חסד כתב גלילי אצבעות נוטפות מור עובר אדונינו ומורינו יקר תפארת גדולתנו מאור עינינו בארצות גלותנו עטרת תפארת ישראל החכם השלם הה״ר יהודה עוזיאל נר"ו, אשר לו הייתי משרת בביתו ובחברת בני ביתו והילדים אשר איתו…

ובהיות כי ארכו לי הימים בארץ הזאת במספר שנים חמשה, וריעי ואחי מגידים שבחי, למה שמצאתי חן בעיניהם, לא מצד עצמי רק מהיותי משרת אדוני ומורי והכתב אשר עמי, הגיעו דבריהם אל השר עבדאללה בן אבי בכר, שר וגדול ונכבד מחסידי אריה, וישלח אלי ונימהרתי אל דברו ובאתי אליו במאמרו, ואלי חלק כבוד כפי כבודו, והרבה לעשות עמי בכל מאודו ושם הייתי בחברתו עם חניכיו ילידי ביתו, וכפר תושבותיו כולו משכן ישמעאל אין שם איש מישראל.

ולפחדי מללמוד בחקי הערילים כי ההרגל שלטון, אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי מעשה ידי להתפאר או להתנאר, לכן דברתי אני אל לבי לאמור לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב להשתדל בחכמה אשר קדמו אליה קצת כלליה, והיו מונעות מן ההרהור, והיא באמת מונעת מן ההרהור כ״ש מן העבירה, והיא חכמת הצירוף. ואע׳׳פ שחכמתי בה מעט מזער, יען שמימי הבלי טלטוני אלאלה, צרוף אל ארץ חסרי הדעת, מליאי ערמה אין חכמה, רק התל יהתלו על בעליה ומתלוצצים על לומדיה, ואומרים אין לנו עסק בחכמת המספר ולא הצירוף. כי התלמוד והגמרא יפים, כי הם עיקרי התורה התמימה ובזולת מה, אין אתנו יודע עד מה, כי אבדה חכמה. והכח הוא עיון ההלכה, לקושיא ולפירכא, ובפלפולים ובחידושים אנחנו נחלץ חושים. והפילוסופיה וההנסדה כבדו משא. וכך הם מכחישים בכל חכמה, לקוצר השגתם בידיעתה לא משנאתם אותה. וכן הם מדברים על איש אלוהים תועה המה עושי רשעה, ואומרים כל הקורא במורה מכחיש בבורא. ולא עוד אלא שמוסיפים על חטאתם פשע ומתפארים ואומרים, גם אנחנו אילו שמנו מגמת פנינו אל איזו חכמה מהחכמות נשיג אותה בשלימות. ובזה כל אחד מהם יעלה שיאו, ככלב שב על קיאו. ואמנם הכיתות האלה אינם בגדר יודעים, כי הבל המה מעשי תעתועים, ואין ראוי לדבר בהם כלל, כ״ש כי עתידים הם ליתן את הדין, על אומרם יכולת יש בידינו לעשות חיל בחכמה אלא שלא נרצה…

(מתוך הקדמת רד״ל, פת״י) – רבי דוד בן יהודה לוריא (בראשי תיבותרד"לתקנ"ח1798, ביחוב, האימפריה הרוסית )רוסיה הלבנה( – ה' בכסלו ה'תרט"ז1855) היה רבפוסקמקובלפרשן ובלשן, מגדולי התורה בדורו. חיבר פירושים על התלמוד הבבלי ועל פרקי דרבי אליעזר.

דברי תפילה וחוכמה לחכמי מרוקו בעבר הרחוק והקרוב, אולם נשאלת השאלה: מי יאמין לכך ומי ישנה את דעתו שספר הזוהר הקדוש נכתב או הובא ממרוקו׳ ייתכן אך אינו משכנע….

׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים – יצחק בצלאל

דברי הפרוזה שמקורם בעברית רובם ככולם הם בסוגות גבוליות: אגדות, ׳ציורים׳, תיאורים מתפייטים, וידויים רומנטיים, זכרונות, פנטסיות, מאמרים במסווה עלילתי, כמעט ללא סיפורת אמנותית מוקפדת. ברובם מודגש מוסר השכל וקלושה אמנות הסיפור. המחברים הנודעים בתוכם הם: בר־נ״ש בפליטון דמיוני, מזקני הישוב (מנשה מאירוביץ) ב

הגיליון הראשון 11-05-1909

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳ציור דידקטי׳, לוין קיפניס בפנטסיה ובפליטון, עדה פישמן בזכרונות על הסבא, מ׳ מבש״ן בציור מפוייט ומפולסף ומספר צעירים, שהיו ידועים באותו זמן: נ׳ מלצן, א׳ רזניק וא״ר מלאכי (אנגלמן). הסיפורים האמנותיים הם תרגומים.

הערת המחבר : מ׳ מאירוביץ (1949-1860), ביל״ויי ועסקן ציבור, כתב על מגוון נושאים. לוין קיפניס (נולד 1894) מהחלוצים ומהפוריים בסופרי הילדים בעברית. עדה פישמן (מימון) (1973-1893) מחלוצות תנועת הפועלות והחינוך החקלאי ובעיקר בתחומים אלה פרסומיה ב׳החרות׳. מ׳ מבש״ן(ברונשטין)(1944-1858), היה עסקן ציוני, סופר, מתרגם ועיתונאי פורה. א״ר(אנגלמן) מלאכי(נולד 1895), ירד לארה״ב ועסק בחקר היישוב ובביבליוגרפיה. נ׳ מלצן השתתף בעיתונים שונים. א׳ רזניק – משורר, פירסם בכמה עיתונים ומת בצעירותו, פירסם ב׳החרות׳ שירים, דברי פרוזה ומאמרים בענייני ספרות. תרגומים מהספרות היהודית: י״ל פרץ (סיפורים ומערכון), שלום עליכם, יהואש, י׳ שטיינברג, א״ד רוזנטל, ע׳ זברובסקי(רומן בהמשכים) ויעקב גורדין (שני מחזות בהמשכים). תרגומים מהספרות הלועזית מאת: ל״נ טולסטוי, ג׳ דה מופסן, א׳ שניצלר, א׳ קופרין ואי דיומא (רומן הרפתקאות בהמשכים).

ב׳החרות׳ פורסמו גם מאמרים וידיעות על סופרים ועל ספרים: מספר ניכר של רשימות על ח״נ ביאליק, י״ל פרץ ושלום עליכם, פחות מאלה על יוסף הלוי, נ״ה אימבר, י״ל קצנלסון(בוקי בן יגלי), י״ה טלר ואחרים, לרוב לרגל יובל או פטירה. כן פורסמו בו שיחות ספרותיות מאת הסופר מבש״ן, מאמרים על ספרים חדשים ועל קבצים וכתבי־עת, מעטים מהם על ספרות יפה, שלרוב לא חרגו מגדר דיווח ומידע, ודיווחים על הרצאות ודברי הגות המתקשרים לספרות.

הערת המחבר : אצין שני מאמרים. על ׳הזרע למינהו׳ מאת ח״ל זוטא, כתב המבקר(תרס״ט, 3-2:40), שדרושה הסברה מינית נועזת יותר. הספר, ראשון שעסק בהסברה מינית לנוער, נחשב כה נועז שהוחרם מיד עם צאתו. על ׳ישו המינים והנוצרים׳ מאת ה״ל שטרק, כתב המבקר (תר״ע, יא, יב): ׳נוכל לקוות שהיהודים יבחנו ויבדקו בעצמם את הברית החדשה ובשכל ישר ידונו ויבחנו מהטוב והרע הנמצא בתוכו, ואז ימצאו כי ישו היה יהודי יותר הרבה מהיותו נוצרי. צריכים […] ללמוד ולהכיר את הברית החדשה תחת השגחה ובקורת יהודית׳. אלו עמדות נועזות לזמנן. בין דברי הסופרים היו מאמרים פובליציסטיים מתורגמים על המלחמה, מאת: ל״נ טולסטוי, א׳ תאן, מ׳ מטרלינק, ג׳ ד׳אנונציו, א׳ פראנס, ג׳ ברנדס, ב׳ ברנסון, י׳ זנגביל, ב׳ קלרמן, ב׳ שו, פ׳ סלטן. הסופרים נמנו עם שני הצדדים הלוחמים, אך מאמריהם לרוב חיזקו במישרין או בעקיפין את עמדת מעצמות המרכז

דברי ספרות מאת ספרדים, מקור ותרגום ומאמרים עליהם, שפורסמו ב׳החרות׳ נסקרים כאן בכפיפה אחת. מהשירים ראויים לציון השירים הציוניים מאת יוסף הלוי ואברהם דאנון, שצויינו לעיל. מדברי הפרוזה המקורית יש עניין מסויים ב׳״חכם״ שלמה – ציור מחיי סלוניקו׳ מאת דניאל ד׳ סאיאס, הכתוב ברהיטות ובלשון עשירה ועדכנית לזמנה וגם עלילתו שעיקרה הווי נקראת בעניין: הסיפור ׳פלורה ספורטו׳ יצויין משום שהמחברת בת צבי והגיבורה הספרדייה הן נשים. מהסיפורת בתרגוםראויה לציון נובלה מאת אליהו אהיליני, שתורגמה מלאדינו בידי ד״ד סאיאס, על רב הנודד מארץ לארץ כסמל הגורל היהודי.

עוד בענייני ספרות. במאמר על יוסף הלוי צוין שמוצאו מהונגריה. ברשימה על הסופרת ריינה כהן מסלוניקי נאמר, שכתבה בלאדינו פירושים לדניאל ולמשלי וספרי מוסר, היתה לאומית ושהתה באותו זמן בירושלים; דיווח על ויכוח בין יהודית רוסו, סופרת יהודייה ספרדייה, ובין פייר לוטי על תורכיה ויחס היהודים כלפיה. סקירות מעטות נכתבו על ספרים. א׳ אלמאליח, היחיד ב׳החרות׳ שהתייחס לספרדיותו של סופר, הפליג בשבח מקראה מאת יוסף ברץ מיוחס וראה בו את הסופר הספרדי היחיד בזמנו הראוי לשמו, אך הוסיף בהזדמנות זו שעל הספרדים נגזרה ׳מיתה רוחנית׳. מאמרים אחרים הם על פירוש המשניות לרמב״ם, שירי מוסר לר׳ האי גאון, ׳נר המערב׳ לתולדות היהודים במארוקו לי״מ טולידאנו, אסופת חוקים ומקורותיהם, בערבית לרב מסעוד חי בן שמעון, א׳ אלמאליח על כמה ספרים בתורכית.

כללו של דבר – דברי הספרות המעטים שפורסמו ב׳החרות׳ רובם המוחלט קלושים, המאמרים מבחינה עיונית והיצירה הספרותית מבחינה אמנותית. הספרות העברית המקורית מועטה מאוד גם בכמותה, ובתוכה ראויים לציון כלשהו אך סופרים לא־מקומיים. בין לשונות המקור של הספרות המתורגמת מרובה יחסית חלקה של יידיש ומועט מאוד חלקן של לאדינו, צרפתית וערבית – שניתן לשער שהן וספרותן היו קרובות לעולמם של העורכים – ואין תרגומים מתורכית ושפות מזרחיות אחרות. במאמרים על סופרים וספרים אין העדפה ליצירה או למחברים ספרדים וכמעט אין ביטוי לספרות יהודי ספרד והמזרח לדורותיה, אפילו תור הזהב בספרד זוכה רק לשני מאמרים. נראה לי כי הגורם לסיכום אפור זה אינו חוסר העניין של עורכיו בספרות, שחזרו והפצירו בסופרים להשתתף ב׳החרות׳, אלא זרותם לספרות החדשה. ראיה לכך היא שלוש סדרות בהמשכים שהם הגדירו כספרות ואינן אלא סיפורי עלילה על אירועים פוליטיים בתורכיה, שמקורן כנראה בחומרים עיתונאיים וכרונולוגיים. ׳החרות׳ אכן לא היה יכול להשתבח בתחום הספרות או בתרומתו לספרות יהודי ספרד והמזרח.

אנשי לב וחכמי מדע בפאם לפני תקופת הגאונים-אלכסלסי שמעון

אנשי לב וחכמי מדע בפאם לפני תקופת הגאונים%d7%9e%d7%a4%d7%90%d7%a1-%d7%9c%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d

מראשית היווסדה, הפכה פאס למרכז יהודי במרוקו בה ישבו חכמים ומלומדים, בלשנים ומשוררים. שמם של חכמי פאם יצא לתהילה וביניהם ר׳ שלמה בן יהודה שנתמנה לגאון ישיבת ארץ ישראל במאה ה-11 לספירה. הוא שימש בתפקיד זה במשך 25 שנה והיה אחד הגאונים החשובים ביותר.

ומסתם שגם יהודים פשוטים שהתפרנסו מעמל כפיהם, היו זוכים להשכלה יהודית כללית .

פריחה גשמית ובטחון מדיני גוררים אחריהם גם עליה וצמיחה תרבותית. לא עבר יובל שנים מיום היווסדה של העיר פאס וכבר נראו בבתי מדרשה, נצני תנועה מדעית וספרותית מבשרת קציר רב לדורות, עד שיצא לחכמי פאס שם בעולם היהודי והם התחרו עם חבריהם בקירואן, בהשפעתם על תעודת חקר הלשון ומליצתה בקרב יהודי ספרד.

אלדד הדני

הדחיפה הראשונה לפעולה רוחנית והשכלתית, ניתנה על ידי אדם פלאי עובר אורח, שקרא לעצמו בשם הנדיר אלדד הדני, והפתיע את יהודי המערב בסיפוריו על מלכויות ישראליות חופשיות שעוד היו קיימות לדבריו, במקומות רחוקים באסיה ובאפריקה. ולא עוד, אלא שהוא גם הביא את הבשורה כי הלשון העברית עודנה חיה בפי שבטי ישראל הנידחים ההם, וכי היא כוללת מלים וביטויים שלא נשאר להם זכר בספרותנו המקובלת.

אלדד הגיע ראשונה בדרך האורחות העולות מטומבוקטו, בירת סודן המערבית, לנאות טואט במדבר ומשם הן מצפינות והולכות בדרך סגלמסה שהיא תפיללת בימינו במידבר, דרומה למרוקו, ובה היתה ישיבה וחכמים במאה העשירית.

מסגלמסה הגיע אלדד לפאס ושם נפגש עם רבי יהודה בן קורייש בשנת 880. המחקר ההיסטורי עדיין לא קבע את מקום מוצאו ואף לא הגיע לדעה קבועה על אישיותו. לפי איגרת שנשלחה מיהודי קירואן לרבי צמח גאון סורא, ולפי תשובתו של הגאון על איגרת זו, היה אלדד נוהג לספר שהוא משבט דן, ושמוצאו מ״חוילה הקדומה אשר שם הזהב״ מעבר לנהרי כוש, בדרומה ובמזרחה של כוש, במקום שבו שוכנים השבטים דן, נפתלי, גד ואשר המדברים בלשון הקדש בלבד, והוא משתמש במלים שלא שמעו מעולם כגון תינתרא – יונה, ריקות – ציפור, דרמוש – פילפל.

אנשי קירואן העתיקו ושלחו לגאון את ההלכות שהביא אלדד עמו: ארבעה פרקים בהילכות שחיטה וטריפות, שמחמת הזרות שבהן עוררו תמיה בלבם.

בהמשך האיגרת מסופר, שלפי דבריו של אלדד נמצאים גם ״בני משה״ ב״ארץ החוילה״, אלא שהסמבטיון מפריד ביניהם לבין ארבעת השבטים, ״והם עומדים בצד הנהר משם ואנו מכאן, ומספרים אלו עם אלו״.

מטרתו היתה כנראה, לעודד את רוחם של הנידכאים ע״י הבשורה בדבר מציאותם של שבטים מישראל, שהם חיים חיי חירות, וע״י יצירתה של אוטופיה יהודית מקורית ומלבבת.

סיפוריו של אלדד שהגיעו גם אל היהודים שבארצות הנוצרים, עשו רושם עמוק על בני דורו ועל הדורות הבאים אחריו.

ר׳ צמח גאון הרגיע את אנשי קירואן שתמהו על הילכותיו המוזרות של אלדד, וניסה ליישב אותן. סיפוריו של אלדד נאמנו עליו משום שמצא להם סמך בתלמוד ובמדרש.

כמה סיפורים של אלדד נשתמרו בספר ״אלדד״, שהוא מצוי בשבע נוסחאות שלמות ומקוטעות. עניינו של אלדד נזכר באיגרתו של חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים באמצע המאה העשירית בערך.

החקירה האחרונה מאז הופיע חיבורו של אברהם אפשטיין על ״אלדד הדני״ נוטה לתת אמון במידה ידועה, לעצם הידיעות שהביא הנוסע על חיי החופש והמלחמות, שהצטיינו בהם קיבוצים יהודים בארצות הרחוקות.

כפי שהזכרנו נתגלה לראשונה אלדד הדני בעיר פאס, ושם נפגש עם חוקר ותלמיד חכם, אשר נודע בשם יהודה אבן קורייש. זה היה בשנות 880-860 כפי שהזכרנו לעי״ל. מתוך החידושים בלשון שהביא עמו אלדד, בא יהודה אבן קורייש לידי חקר ערכי הלשון העברית.

הערת המחבר : ספר אלדד הדני, הופיע לראשונה בדפוס במאנטובה בשנת 1480 לערך, ולאחר מכן נדפס כמה פעמים בשינויים גדולים בהתאם לנוסחאות השונות שבכתבי היד השונים. חלק מסיפוריו תורגם ללאטינית, לגרמנית ואף לאשכנזית יהודית.

השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקו – יוסף שטרית

ב. הנושאים העיקריים והתבטאותם בטקסט%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%90

הקורפוס המילולי עליו מבוסס מחקר זה כולל: הקלטות שערכתי בדימונה בקרב יוצאי תארודאנת שבעמק הסוס בדרום מרוקו, המכילות כ־50 בתים, היינו כ־250 שורות; כמו־כן הוא כולל טקסטים, שיצאו לאור בקזבלנקה במסגרת קובצי פיוטים, כגון ׳ישמח צדיק׳ או ׳קול ששון׳, קטעים מתור כתבי־יד שבמכון בן־ צבי ובבית־ הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקטעים מתור כתב־יד מאזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, שאותו מצאתי בירוחם בנגב.

בטקסטים אלה מתרכזים המוטיבים סביב ארבעה צירים עיקריים:

  • האהבה והייחסים שבינו לבינה: החיזור אחרי האהובה, יופייה הנשגב ומעלותיה התרומיות, שעיקרן גון עור בהיר, עיניים שחורות, לחיים ורודות וגו חטוב; מעלותיו של האהוב, המצטמצמות להיותו בעל־ הון, ולעתים רק בעל גון עור לא־ שחום; ולבסוף — בגידתה של האהובה היפה או גאוותנותה והיותה מוכחת על כך.
  • העולם היפה, השליו והנכסף — בילויים בחיק גן פורח ונטוע עצי־פרי, פרוש מרבדים, רוחש המיית ציפורים, רועש ממיתרי העוד והכינור ומושקה ביין ובתה, הבא היישר מלונדון: ׳אתאי די לונדריס׳.
  • הסבל הפיזי והרוחני, שמקורו בבדידות, בדוחק השעה, בטרדות הזמן וברדיפותיו של אויב בלתי־מזוהה — סבל כה עז עד שלעתים אף המוות פוסק מלהרתיע את הסובל.
  • הקללות והגידופים כלפי האוייב הבלתי־מזוהה וכלפי האוייב המזוהה בקטעים מסוימים שעברו אקטואליזאציה.

ולהלן אביא מספר דוגמאות למוטיבים אלה, כפי שהם מופיעים במקור, ובמקביל אביא את התרגום לעברית שנעשה לאורך כל המאמר על־ידי.

 

יופי האהובה

מסית אנא וצחאבי חתא ליהא,

וסופת פיהא וגולת: האדא חד זין.

(הלכתי עם חברי [והגעתי] עד אליה,

הסתכלתי בה, ואמרתי: ׳זהו קצה היופי

 

ומתתלת לוורד סי סבאני כדיהא,

דימיתי לורדים שעל הצעיף את לחייה,

 

וחאזבהא ריס נעאם; ועליהא עיני.

גבתה — נוצת יען; לא משה עיני ממנה.

 

וסופהא מן לגזאלא תא יתנכי נאם אוכריף

ההסתכלות באהובה מדאיבה את לב הזולת.)

 

מעלות האהוב

אבאבא חביבי, עאיירוני ביךּ נאס, וגאלולי: חוררא צחאבת

(אהובי יקירי, השמיצו אותי בגללך,

ואמרו לי: ׳אשה חפשייה לקחה לה כושי לחבר׳

 

בלחרטאני. גולת להום : מה תעארפו סי, דוךּ ננאס,

אמרתי להם: ׳אינכם יודעים, אתם המדברים,

 

ואנא בידא וזביבי ואתאני.

ולגזאלא בידא חמרא וזאדיתהא

 טורידת לחממאם׳.

אני לבנה, וצבע הצימוקים יאה לי׳.

והאהובה לבנה־אדומה והוסיפה לה

  ורדוּת החמאם

הספרייה הפרטית של אלי פילו – L'esprit du Mellah – Joseph Toledano

lesprit-du-mellahL'esprit du Mellah – Joseph Toledano

Humour et folklore des juifs du Maroc

A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :

S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre

Auraient mieux que moi ecrire ce livre

Ce livre n'est pas de moi — j'en suis presque l'auteur. . .

"L'échec est orphelin mais le succès a beaucoup de pères "dit le dicton hébrai'que. Je ne sais si ce livre aura beaucoup de succès, mais qu'il a beaucoup de pères, je suis bien placé pour le savoir! Il n'aurait pas vu le jour sans une longue chaîne de solidarité et d'amitié et l'heure des remerciements — quand ils sont sincères — est la plus douce. Mais aussi la plus périlleuse car il est difficile d'être juste et de rendre à chacun l'hommage qu'il mérite. Alors d'avance mille excuses à ceux qui pourraient se sentir lésés par mon inadvertance bien involontaire.

A commencer d'abord par les membres du Comité de Soutien car comme l'a dit le grand rabbin de l'humour juif Woody Allen, "l'argent a son importance ne serait-ce que pour des raisons financières". Ce ne sera pas Jacques Tolédano, le Président de ce Comité qui pourrait me contredire, lui qui a toujours été — souvenir d'une jeunesse passée sur les mêmes bancs de l'école — un génie en mathématiques et qui a si bien su apprivoiser les chiffres. . . La richesse s'acquière, mais la générosité s'hérite et c'est sans doute de son père Rabbi Yédidia, que Jacques tient son désir d'apporter son aide à tout ce qui touche au judai'sme marocain. Dans le cas de ce livre il y avait en plus une certaine complicité car il connaît bien l'admiration que j'ai pour le sens de l'humour qui a trouvé refuge dans sa famille.

Le sel et le soufre

Premier pas – premier faux pas.

Le Mellah est au Maroc ce que le Ghetto est a l'Europe : le nom historiquement donne au quartier juif. Aו dela de cette definition qui fait l'unanimite tranquille des hommes competents, on quitte la terre ferme pour entrer dans le monde de la fantaisie des qu'on cherche a retrouver l'origine et la signification de ce simple mot : le Mellah.

Faute d'ancrage historique, ont fleuri d'etranges hypotheses qui n'ont de commun qu'un gout de sel ( mlah signifiant en arabe sel ) et une odeur de soufre, celle de la mauvaise renommee.

La justice, dit le dicton, doit non seulement se faire, mais aussi se voir – et c'est ainsi qu'on le comprenait dans l'Ancien Maroc. Jusqu'au debut de ce siecle ( XXeme , l'un des spectacles qui attiraient le plus de badauds, était la vision des tetes des rebelles exposees aux portes des grandes villes.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר