ארכיון חודשי: ינואר 2019


 לפרשת בשלח וט"ו בשבט. מאת: הרב משה אסולין שמיר.בשלח

להאיר באור החיים

 לפרשת בשלח וט"ו בשבט.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,

ושירת ההודיה – על הגאולה בימינו.

שירת הגברים:

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה,

  ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).

שירת הנשים:

"ותען להם מרים:

שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).

שירת הגאולה:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

                  פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (ישעיה כו', א – יט).

"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:

הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.

פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.

הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').

פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).

הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.

 בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.

בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.

רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).

הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.

פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).

הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.

המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.

התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".

כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה –  יהיו פי נ' = פי חמישים.

האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:

"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":

"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /

לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".

פרשת בשלח – שבת שירה.

"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).

 השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".

המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.

כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).

שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:

"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.

יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.

"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).

השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם  תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.

"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",

 בתפילת שחרית.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה'  – יש לאל ידו".

או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

"אשירה לה'":  "אשירה" –  בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.

רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:

"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".

"שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).

שירת הנשים – מול שירת הגברים.

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').  מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.

רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).

הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.

"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".

 "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.

חוקרי השירה קבעו: משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,

במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,

דוגמת מרים הנביאה שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.

"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

רבנו אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעמ"י, אותם הוא רואה כצדיקים המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

רבנו-אוה"ח-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

רבנו-אוה"ח-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אוה"ח-הק':

  • יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.

ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

  • יראת העונש.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר:  "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".

 הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של בני ישראל. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה חוסר ביטחון.

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות – מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).

  • "ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).

יראת הרוממות.

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".

ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).

                           האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי הגר"א לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,

והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,

  כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כב – טו).

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה'ע"פ הטבע במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

רבנו-אוה"ח-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).

רבנו-אוה"ח-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

בעל הטורים אומר: "מחלה {83} אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד  ל).

 ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.

עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים בשלח טו').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…"

(שמות כו', ב – יט).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"נחית בחסדך – עם זו גאלת.

נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.

שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.

חיל אחז יושבי פלשת {הפלשתינאים יזדעזעו}.

אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.

אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.

 נמוגו כל יושבי כנען… {ערביי ארצנו יפחדו}.

תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…

מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).  

תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,

במשנתם של רבנו-אוה"ח-הק' ורבנו הגר"א.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".

רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.

 רבנו מסתמך על הזהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זהר בשלח, נז ע"ב).

הזהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב  'וישראל עושה חיל' (זהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).

הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.

מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.

אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.

פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות, גם כיום}.

שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשךשמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.

א. אדום – מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים בשובו לא"י מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".

לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וניסיון מתמשך לחסל את שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל,  החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.

ב. פלשת – רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".

בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).

בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… {הר הזיתים ורחב הכותל עד מלחמת ששת הימים} וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".

בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).

אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.

ג. מואב רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי בתו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.

מסר אמוני:

אדום – אירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.

פלישתים – הפלשתינאים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה –  להפריע  לעמ"י למשול בארץ.

מואב – מסמל הפקרות וחוסר צניעות. הוא מקדש את תרבות הערב רב המתנגדת לכל דבר שבקדושה – "הדתה"!

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריכים שמירה מכל דקדוקי עברות, {כמו} הרהורי עברה" (כג, י), בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).

"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.

טו' בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא). 

אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך".

"שירת הים"

ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.

הזהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".

רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:

"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן  הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":

האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". יש מפרשים: לעתיד לבוא כשארץ תהיה "מלאה דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא ט), ולא יצטרכו לכתוב ספרים רבים העשויים מנייר המופק מעצים – אז באמת העצים ישמחו וירננו לה', היות ולא יגדעו אותם יותר.

 התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.

"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה,

 מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת(תה' סח ז),

הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו, ויושבים בביתם כיחידים.

 "בכושרות" = בכי + שרות.

על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כמו כן, מדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא). כנ"ל בני זוג הזורעים ומצמיחים שתילים רכים, המצטרפים לעם ישראל.

השימוש במילה 'אדם' בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך להשתדל.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהיה ליד העץ, כיסה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

המסר האמוני: המצב בו נמצא האדם, הוא המצב האידיאלי המתאים לו, כפי שקבע לו הקב"ה.

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

בברכת תורת אלוקים חיים,

ועבודת ה' מתוך שירה.

 משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

רחל חסון-בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי בארצות האסלאם

בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי בארצות האסלאם

רחל חסון

הנחה מקובלת היא על המקורות השונים, כי הצורפות בארצות האסלאם היתה אומנות יהודית. מן הגניזה של קאהיר אנו למדים, שהצורפות במאה ה־11 ובמאה ה­-12 במצרים ובשכנותיה, עד עדן, אכן היתה מקצוע שעסקו בו יהודים בדרגת מומחיות גבוהה. כבר תחת שלטון הפאטימים מתבלטות שתי משפחות יהודיות במצרים, ובמיוחד משפחת בנו סהל, בעיסוקן בסחר תכשיטים. במצרים במאה ה־ 11 הביא סחר התכשיטים לעוסקים בו רווחים נאים יותר מאשר אלה שהופקו מהלוואות בריבית, עיסוק המיוחס לרוב ליהודים, שכן בני המעמד הגבוה הרבו באותה עת לרכוש תכשיטים וחפצי־ערך. אף א׳ אשתור מציין כי במקורות מתקופות שונות יש ידיעות על יהודים במצרים וסוריה שהיו צורפים, ובלא ספק היו כאלה גם בימי הממלוכים. דוד הראובני שבא חמש שנים אחרי נפילת הממלוכים לבירת מצרים, מספר שהלך אל שכונת היהודים ועמד לפני פתחה של חנות שהיו בה צורפים יהודיים. מה גדול היה התפקיד של יהודי המזרח באמנות זו, על כך מעיד הכינוי שניתן לה בימי הביניים על ידי הנוצרים באירופה ׳מעשה היהודים׳.

גם בספרד המוסלמית שימשו היהודים כצורפים, כפי שכותב א׳ אשתור: ׳והנה בכל אותם ענפי כלכלה, שהיו מלפנים משגשגים באנדלוסיה ופרנסו רבים בכבוד היו היהודים רֹב מנין ובנין, הצורפים, יצרני הבדים היקרים (…) בחלקם הגדול יהודים היו.

בפרק הזמן שלאחר שלטון הממלוכים עד המאה ה־19 לא מצאתי נתונים ועובדות שיהיו משמעותיים לנושא דיוננו. בשנת 1884 שיגר מוריס כהן, מורה בבית־הספר של חברת כי״ח בבגדאד, דו״ח לועד ׳אגודת האחים בלונדון׳, ובו הוא כותב: ׳בידי היהודים נמצאת כל מלאכת הצורפות, כסף וזהב. לעומת זאת בידי המוסלמים נמצאות המלאכות (…) מספר היהודים העוסקים בצורפות 250 לעומת 40 סנדלרים, 10 חייטים, 40 בנקאים, 50 סוחרי משי׳.

על יהודי מצרים במאה ה־19 כותב י״מ לנדאו:

דבריו של ליין, ששהה במצרים בשנים 1853-1825 מתארים למעשה את מצב היהודים באופן נכון, רבים הם העניים המתפרנסים מן הציבור, ישנם בנקאים ומלווים בריבית, מהם חלפנים ומהם צורפי זהב או כסף. אף בימי השלטון הבריטי היו צורפי זהב וכסף יהודיים שסובבו בכפרים ומכרו את סחורתם.

את המצב בכורדיסתאן באותה תקופה מתאר א׳ בן־יעקב:

באמצע המאה ה־19 נמצאו בכורדיסתאן כמה משפחות יהודיות של רוכלים וצורפי כסף וזהב. הנוסע לאיירד ראה אותן נודדות מכפר לכפר וציין כי אלה אינן בלתי רצויות אפילו בבתי הכורדים הקנאים, כי הם עושים וגם משנים את תכשיטיהן של הנשים.

אף בארצות המגרב נתפרסמו היהודים כצורפים, וחוקרים רבים מציינים את חלקם הרב בצפון־אפריקה במאות.20-19

מן המקורות שלפנינו עולה איפוא, שהיהודים תפסו מקום בולט, ולפעמים אף מילאו תפקיד דומינאנטי בענף הצורפות בארצות המזרח, והיה להם חלק ניכר במגוון המלאכות הקשורות למתכות היקרות. עובדה זו מקבלת אישור אף מן המקורות הזרים. חלקם הניכר של היהודים במלאכת הצורפות ניתן להסבר הן במסורת יהודית רבת־שנים, שהביאה למומחיות והכניסה רווחים סבירים, והן בשל חוסר נטייתם של המוסלמים למלאכה זו.

למרות ריבויָם של הצורפים היהודים, הם לא הטביעו חותם יהודי על העדיים שיצרו. עובדה זו היא אחד ההיבטים התמוהים בסוגיית ׳מעמדה׳ של האמנות היהודית בארצות האסלאם מחד גיסא והתרומה היהודית לאמנות האסלאם מאידך גיסא. סוגיה זו בכללה סתומה יחסית, שלא כתחומי המדע והרפואה שהתרומה היהודית בהם היא ברורה וידועה. עובדה היא שחפץ אשר איננו נושא כתובת עברית או סמל יהודי מובהק כלשהו, אין אפשרות לזהותו כיהודי. ראוי לציין בהקשר זה, שגם את תפקידם של הארמנים או הקופטים בעבודות אומנות חילוניות שנעשו בארצות האסלאם קשה לזהות, אלא אם כן מצויה עליהן חתימת האומן, או כתובת שאינה בערבית או פסוק דתי המוכיח שהאומן אינו מוסלמי — אלה הן הדרכים העיקריות המסייעות לנו לדעת את זהות האומן, יוצרו של החפץ. אין בידינו אמצעים העשויים ללמדנו אם האומן היהודי בארצות האסלאם אכן חש את זהותו היהודית וחפץ להביעה, שכן עבודתו החילונית היא ככל עבודה מוסלמית אחרת: הוא לא השאיר כל חתימה ונשאר אנונימי לחלוטין.

סקירת התקופות השונות בארצות האסלאם, למן התחלת הכיבוש המוסלמי במאה ה־7 ועד המאה ה־18, תוך שימת־דגש על קבוצות תכשיטים כפי שהן באוספים של מוזיאונים שונים ובספרות העוסקת בנושא הצורפות, מלמדת כי לא ניתן לייחד אפילו קבוצה אחת ולהגדירה כ׳יהודית׳. אפשר להסיק מכך שתי מסקנות אלטרנאטיביות: (א) היו תכשיטים יהודיים מיוחדים, השונים מכל האחרים, אך הם לא נשתמרו עד המאה ה־18, אולי משום שהותכו כדי ליצור מהם תכשיטים אחרים, אופנתיים יותר. מסקנה זו אינה סבירה ביותר, שכן תכשיטים לא־יהודיים מתקופות קדומות כן נשתמרו. נראית לנו יותר המסקנה השנייה והיא: (ב) היהודי באשר הוא היה חלק מסביבתו, וגם אם חש את זהותו היהודית־דתית הרי שהתייחס לתכשיטים, במרבית המקרים, כאל חפצים בעלי צביון חילוני ולכן השתמש באותם תכשיטים שהשתמש בהם המוסלמי שבסביבתו. אף יש לזכור, שתכשיט אינו מונומנט טעון סמלים אלא חפץ, פריט של לבוש, שמתהדרים בו בהתאם לצו האופנה, שאף היא חולפת.

רחל חסון-בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי בארצות האסלאם –

פעמים 11 1982–עמ' 19-17

מאסף ספרותי לנשים ציוניות בסלוניקי-שמואל רפאל-פעמים 82 – חורף תש"ס-

מבעד למידע על מעמד האשה בארצות אירופה השונות מבצבצת הקריאה לשחרורן של הנשים ולחיזוק מעמדן בחברה היהודית. גם שני הנושאים האחרים המובאים בגיליון אינם מובאים במנותק מן הנושא המרכזי, וגם מבין שורותיהם עולה שאלת מעמדה של האשה. לדוגמה, במאמר על דמותה של העיתונאית היהודייה־הצרפתייה ז׳וליאנה בלון (Juliane Bloch), מוצגת בלוך כדוגמה וכמופת לדמות האשה היהודייה, החותרת ללא לאות להביא מרעיונותיה לידיעת הציבור, ואלה זוכים להתעניינות מרובה ולתגובות מעוררות עניין. מן המאמר על אודות בלוך עולה כי היא נהגה לפרסם מאמרים בעיתון שערך אביה, שמעון בלוך. בלוך היתה מורה בהכשרתה המקצועית, והתמסרה בעיקר לחינוך הבנות היהודיות; כבר בשנת 1859 החלה לפרסם מאמרים בשבח האמונה הדתית ובשבח אהבת ארץ האבות ארץ ישראל. בכל מאמריה העלתה על נס את דמותה של האשה היהודייה למן תקופת המקרא ועד ימיה שלה. לצד הפגנת האהבה שלה לרוח היהדות המסורתית ידעה ז׳וליאנה בלוך לחבור לאנשים הנכונים בטרקליני האירועים, באולמי הקונצרטים ובגלריות לאמנות. היא היתה בקיאה במוסיקה, בציור ובאמנות, הצטיינה בכושר רטורי מעולה, אבל מעל הכל הקדישה חיים שלמים לחינוך בנות יהודיות, ונהגה להורות שיעורים פרטיים בביתה שבשכונת פאסי(Passy) שבפאתי פאריס. ניתן לומר שז׳וליאנה בלוך נולדה להיות מורה.

המאמרים האינפורמטיביים של הגיליון אינם נושאים רק אופי חדשותי, והנעימה המרכזית של המאמרים היא נעימת תוכחה. ארבעת המאמרים הפותחים את החוברת עוסקים במצבם העגום של יהודי מזרח אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכדי לעורר את הזדהות הקוראים מטעים הכותב כי אל ליהודי העיר לחיות באשליה שהאירועים הללו הם רק מנת חלקם של יהודי מזרח אירופה. הוא מסיים את דבריו בקריאה נרגשת להמרצת המעשה הציוני – והנה תרגום חופשי של הדברים:

כל זה יכול להתרחש גם בקרב יהודי המזרח. אין לנו כל מוצא אחר. עלינו לקחת בידינו ומאוד ברצינות את גורלנו, מבלי לחכות הרבה מאחרים. יש לנו זכויות אנושיות ולאומיות. עלינו להציג רוח יהודית מהפכנית בקרב התנועה הציונית, כדי לכבוש את זכויותינו הלאומיות בארץ ישראל ואת זכויותינו האזרחיות־הלאומיות בגלות.

״איסטו סי פואידי אפליקאר אלום ג׳ידייוס די אוריינט, טאמביין… סיגון מוזוטרוס נון איי קי און סולו רימידייו. טומאר מויי סירייאמינטי מואיסטרו פרופייו דיסטינו אין מואיסטרום מאנוס, סין איספיראר מוג׳ו די לוס אוטרוס… טינימוס דיריטוס אומאנוס אי נאסייונאליס… איס מיניסטיר אינטרודואיזיר און איספיריטו ריב׳ולוסייונארייו ג׳ידייו אין לה אורגאניזאסייון צייוניסטה פור לה קונקואיסטה די מואיסטרום דיריטוס נאסייונאליס אין פאליסטינה אי מואיסטרוס דיריטוס סיב׳יקוס אי נאסייונאלים אין איל גלות״(מתוך ״מוס דיב׳ימוס סאלב׳אר מוזוטרוס מיזמוס״, כלומר ״אנו חייבים להציל את עצמנו״, עמי 10).

חטיבת המאמרים המרכזית, שעניינה מעמד האשה בעולם היהודי והרעיון הפמיניסטי, משובצת בין המאמרים על יהודי מזרח אירופה לבין מאמר הקורא לחידוש ולהידוק המסורות היהודיות. סדר זה של המאמרים נבע כמדומה מן הרצון להצניע את הרעיון הפמיניסטי לעמודים הפנימיים של החוברת, כדי שלא לעורר התנגדות כבר בפתח הגיליון. מלבד זאת, סדר המאמרים נועד כנראה להציג את האשה היהודייה בסלוניקי כשותפה לדאגה לשלומם של היהודים ברחבי העולם. דמות זו היתה מקנה לאשה היהודייה מעמד זהה לזה של הגבר היהודי(בעיקר המנהיג היהודי), שמתפקידו היה לגלות התעניינות במתרחש בעולם היהודי. גם הפתיחה של החוברת במאמר מאת ״אשר״ – לכאורה גבר – נועדה כנראה להפגין שעניינן של נשים במצבם של יהודי העולם זהה להתעניינותם של הגברים ולא נופל מהם. המסר היה שאגודת ״התחיה״ אינה רק אגודה לענייני נשים, כי אם אגודה ציונית. כן מסמל כתב העת ״התחיה״ תפנית חשובה בתפיסת האישה הסלוניקאית את עצמה.

התפנית באה לידי ביטוי באופי החדשני של המאמר ״לה מוז׳יר ג׳ודיאה אי איל פ׳ימיניזמו״(האשה היהודייה והפמיניזם). המאמר מפתיע בתכניו ובסגנונו, ודומה שאין שני לו בספרות הלאדינו מסלוניקי בתקופה ההיא. הכותבת עלומת־השם הציגה מאמר היסטורי־פרוגרמטי. מחד היא סקרה את מצבן של הנשים בעולם היהודי, ומאידך היא הטיפה להשרשת הרעיונות הפמיניסטיים בקרב נשות סלוניקי – רעיון חדש לחלוטין בעת ההיא.

תוספת למאמר א.פ:

נשים, חינוך ומסורת:

 עיון בחיבור 'לה מוז'יר ג'ודיאה אי איל פ'ימיניזמו'

כתב העת 'התחיה', סלוניקי, 1920

 

אנאבלה אספרנסה אברהמי

האוניברסיטה העברית בירושלים

 

כנס ביכורי מחקר, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, 15.3.2016.

 

ב-1920 יצא לאור הכרך השלישי לכתב-העת של אגודת הנשים 'התחיה' בסלוניקי. כרך זה ריכז לתוכו מאמרים על מצב היהודים בתפוצות השונות ועל הנשים היהודיות בפרט, ובתוכו חיבור על האישה היהודית והפמיניזם, 'לה מוז'יר ג'ודיאה אי איל פ'ימיניזמו'. החיבור סוקר את מצב הנשים במדינות שונות במערב ובמזרח אירופה, כמו גם בארצות-הברית, ולבסוף הוא פונה לעסוק במעמד האישה כפי שמשתקף מן המסורת היהודית.

החיבור עוסק בשלושה נושאים עיקריים: תפיסת הפמיניזם האישית של המחברת, אשר עולה בקנה אחד עם עמדות של כותבות יהודיות-ספרדיות אחרות מכתב העת ומחיבורם דומים; חשיבות חינוך הנשים והשלכותיו החיוביות; והיחס שבין מסורת לפמיניזם.

ניכר מטקסט זה ואחרים כי נשים כותבות שאבו כלים ומושגים דווקא מן המסורת היהודית, וזאת על-מנת להגדיר עצמן מחדש לעומת נשים במדינות אחרות באירופה המערבית ומחוצה לה.

חשוב לעיין בחיבור בהקשר האקדמי הרחב, של חקר חיבורי נשים בחברה היוונית-נוצרית ותורכית-מוסלמית מאותה התקופה. הקשר זה באפשרותו להציע מתודות מעניינות, ולחדש את אופן שאילת השאלות בנוגע לזהותן הפמיניסטית של הנשים היהודיות-ספרדיות. כמו כן, בכוחו להרחיב את שדה הראיה המחקרי בבואנו לזקק מתוך הטקסטים דבר מה בנוגע להגדרתן העצמית של נשים אלו.

עיון בחיבור זה עשוי לתרום להבנת חיי הנשים בסלוניקי בפרט ובמדינות היורשות של האימפריה העות'מנית בכלל, כמו גם להבנת תפיסתן של נשים יהודיות את עצמן, ועל הגדרתן העצמית. עד כאן

על פי המאמר, התנועה הפמיניסטית שואבת את כוחה מן המצב האומלל שבה היתה שרויה האשה בעולם שלפני מלחמת העולם הראשונה ושאחריה. בטרם פרצה המלחמה היה מצבה של האשה באירופה ובחלקים מסוימים של אמריקה אומלל מאוד – היא היתה מוגבלת בכל צעד ושעל, אסירה רוחנית ומורחקת מכל דעה או פרויקט. בשל כן החלה צומחת על אדמת אירופה התנועה הפמיניסטית. תנועה זו משתדלת לשבח את האשה מנקודת המבט האינטלקטואלית, להדגיש את עצמיותה, את יכולותיה כאדם חושב ועצמאי ואת הכישורים שיש ביכולתה למצות כדי לסייע לחברה שבתוכה היא חיה. על האשה להיות שוות זכויות לגבר, עליה לזכות בזכויות פוליטיות ובמילה אחת – עליה להיות עצמאית וחופשית.

כדי לחזק את עמדותיה באשר לסגולות התנועה הפמיניסטית, מתארת הכותבת את ההצלחות שגרפה התנועה בארצות כגון אנגליה, צרפת וסקנדינביה. באנגליה, למשל, ״איל פ׳ימיניזמו טופו און קאמפו די אקסייון מויי ב׳אסטו אי פרוגריסו ראפידאמינטי״ (הפמיניזם מצא כר נרחב לפעולה והתפתח במהירות). לראיה מביאה הכותבת את צמיחתן המהירה של אגודות ותנועות נשים ברחבי אנגליה, כגון תנועת הסופרז׳יסטיות – תנועה שזכתה לתגובות נזעמות מצד הציבור אבל נתייחדה בכוחה לפלס דרך חדשה. בנות הדור הצעיר צריכות להתחנך בהתאם לדגמים המקובלים באנגליה: להתרחק אט אט מבית הוריהן, לפתח ישות עצמאית, להתחשל ולהיות בעלות ״דם קר״, כדי שתוכלנה בעתיד לעמוד מול ים האתגרים המחכים להן.

מאסף ספרותי לנשים ציוניות בסלוניקי-שמואל רפאל-פעמים 82 – חורף תש"ס- עמ'90-88 

צורף יהודי ממארוקו- ידידה כ' סטילמן- פעמים 17 –תשמ"ד 1983

תולדותיו של צורף־אומן אחד במארוקו ובישראל

בעיר מולדתו סאטת שבמארוקו, כ־70 ק״מ דרומית לקאזאבלאנקה, היה י״ע ידוע כצורף־אומן (מעלם ציאג), התואר הרם ביותר שצורף היה יכול להגיע אליו. אל מקצועו הוא הגיע בדרך המסורתית, אחרי שקיבל חינוך יהודי מסורתי, נלקח לחנות המשפחתית במלאח ועבד שם לצידם של סבו, אביו, דודו ודודנו. סבו היה צורף נודד, ששמעו יצא למרחוק. הסב היה סובב בשווקים הכפריים, מוכר חפצי כסף ונחושת מוכנים, יוצר פריטים שהוזמנו בו במקום, מתקן אחרים וקונה חפצי כסף או חתיכות כסף מסוג נחות כדי להתיכם ולהשתמש בהם מאוחר יותר. הוא היה יוצא מסטאת רכוב על חמור, ובאמתחתו מזון כשר בכמות שהספיקה לשלושה ימים וכמה כלי־עבודה בסיסיים, שמאוחר יותר השתמש בהם הנכד י״ע ואף הביאם עימו ארצה. יתר כלי־המלאכה של הסב היו בבית־המלאכה שלו בסטאת. בדרכו ליווהו נער משרת מוסלמי ושוליה יהודי. הסב לימד את אומנותו לשני בניו, ולבסוף חדל מ׳נוודותו מרצון׳ כדי לעבוד אך ורק בבית־המלאכה שלו, שאותו הקים בעצמו.

אביו של י״ע היה אומן בזכות עצמו והביא לידי שלמות את טכניקות הקלואזונה והניילו, שפיארו את תכשיטי הכסף המשובחים ביותר, שנענדו באזורים הכפריים. אולם בשנות ה־40, בגבור תהליך העיור וההתמערבות במארוקו כתוצאה מהשלטון הצרפתי, התברר שפוחתת והולכת הדרישה לסוג זה של תכשיטים. על־כן לא התמחה י״ע בטכניקות אלו במיוחד. חפצים רבים עשויים כסף, שייצרו אומנים אלה היו אבזרים שימושיים, שהיו חלק ממערכת־הלבוש המסורתית(פריפות, למשל, שימשו בכפתורים והחזיקו את הבגדים העליונים, הבלתי־תפורים), ואף אבזרים אלה החלו להשתנות. נוכח מציאות זו החליט האב, שבנו י״ע ילמד צורפות זהב. אחרי שהאב לימד את י״ע את הטכניקות הבסיסיות של חרשות הנחושת וצורפות הכסף, שלח אותו להיות שוליה אצל צורף זהב אירופי מפורסם בקאזאבלאנקה, שעליו שמע מפי צורף־ עמית, שעבר מסטאת לעיר זו.

במשך 4 שנים עשה י״ע כשוליה בקאזאבלאנקה, וכאשר חזר לסטאת בשנת 1948, הושלם כבר המעבר מכסף לזהב בחלק ניכר מהאזורים הכפריים. במהרה יצאו לי״ע מוניטין כמעלם זריז ומוכשר, שלדבריו, היה מסוגל להתחיל יום עבודה בבוקר כשק״ג זהב לפניו ולסיים בערב עם מיגוון של תכשיטים או תשמישי־קדושה בעלי גימור מושלם (לדבריו, מילוי מיכסה זו הוא הבוחן לצורף זריז ומוכשר). כמות העבודה שביצע איפשרה לו להעסיק כמה שוליות. עבודתם כללה מלאכות פשוטות, כגון פיתול חוטי זהב וכסף הדרושים לעבודת פיליגראן ושיטוחם על־ידי מהלומות פטיש על גבי לוח־עץ. הם גם עשו את העבודה הפיסית הקשה, הכרוכה בייצור חוטים דקים של זהב וכסף על־ידי מתיחתם דרך נקב בגוש מתכת, הנקרא ׳מזארה׳(לוח משיכה), שהחזיקוה בכפות רגליהם. המתכת נמתחה דרך החורים באמצעות צבתות הנקראות ׳מבס דל־מזארה׳(צבתות משיכה). שוליה בשלב מתקדם יותר למד אצלו את אומנות החריתה, שנעשתה באמצעות איזמל עם ידית־עץ קטנה וקודקוד חד דמוי־מחט (למקלע).

שני מוטיבים בסיסיים היו בחריתת מתכת, ומהם ניתן היה להרכיב אין־ספור צירופים: מוטיב הענף והעלה(ערוק וו־אוּרקה) והשושנת(רוזה). את המוטיב הראשון היה אפשר לגוון על־ידי שינויים במספר הענפים לעומת מספר העלים ועל־ידי שוני הקשרים הגליים שביניהם (ראה תרשים 1). ערבסקות אלו, בעלות המוטיבים מעולם הצומח, היו יסודות מקובלים באמנות־הקישוט המוסלמית. את מקורותיהן יש לחפש בתקופה הטרום־אסלאמית, בפרוטוטיפים הלניסטיים ואיראניים. למוטיב היו שתי צורות בסיסיות: בראשונה — עלי הכותרת מקיפים במעגל את המרכז הפתוח (רוזה מתכולה), ואילו בשנייה — יוצאים עלי־הכותרת מנקודה מרכזית ללא מעגל פתוח (רוזה מפתוחה). השושנת ׳הפתוחה׳ היתה מקובלת כמשבצת לאבן־טובה (פאס). מוטיבים אחרים, שנעשה בהם שימוש בחריתה, כללו צורות גיאומטריות ישרות, שנועדו בעיקר לקישוט כלי־כסף שטוחים, כמו: צלחות, מגשים ודמויות של כעלי־ כנף, כמו ציפור ויונה, שנועדו בעיקר לטבעות, תליונים וסיכות.

בית־המלאכה של י״ע ייצר מיגוון של פריטים וחפצים, שאפשר למיינם לשלושה סוגים עיקריים: (א) תכשיטים אישיים (ב) תשמישי־קדושה וכלי פולחן(ג) אבזרים וכלי־נשק. כל אחד משלושת הסוגים הללו יידון בנפרד להלן.

צורף יהודי ממארוקו- ידידיה כ' סטילמן- פעמים 17 –תשמ"ד 1983 – עמ'104-102 

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו

הלהקות היהודית

הערים מוגאדור, מרקש ופאס הצטיינו בנגנים יהודים שכמה מהם הגיעו לפרסום במרוקו. מקו­בל לומר שכל שולטן החזיק ״נגן יהודי שלו״. כך ידוע שהשלטון עבד אל־עזיז, שמלך בשנים 1894—1908, נטה במיוחד חסד לנגנים יהודים.

במוגאדור פעלה ה״רבאעה״ של דידי בן סוסי, שהיתה מאוד מפורסמת. כפי שהשם רומז היה מוצאו של דידי מסוּס. להקה זו פעלה קרוב לשלושים שנה. איתה פעלו גם יעקב דמנטי, לאמור מהעיר דמנט, בבא זוּאַק. יש לציין עוד את להקתו של יוסף זדידי שפעלה גם היא באותו זמן. אחד מרכזי הלהקות המפור­סם ביותר בראשית המאה הנוכחית, ושחינך כמה מהנגנים היהודים, היה המוסלמי מהדי בן סוטה, שנהג לכלול נגנים יהודים רבים בלהקתו.

בבא זוּאַק: זהו כינוי לאדם העוסק בקישוט. נגן זד, התפרסם במוגאדור ובימיו האחרונים בקזבלנקה בקישוט בית הכלה והחתן. במותו נעלמה אמנות זו.

במרקש פעלה להקתו של שמואל בן הדאן, המכונה ״ארבאעה אל־קבירה״. להקה זו היא ללא ספק המפורסמת ביותר בין כל הלהקות היהודיות שפעלו אי פעם במרוקו. והרי הרכבה:

הרון כהן אל עואד — נגן בעוד

חנניה אזולאי — רבאב

 חיים ועקנין — כמנז׳ה

 יוסף אזולאי — כמנז׳ה.

נוסף לכך היו עוד שניים שהכו ב״טאר״ ועוד שניים שנגנו בעוד.

בעיר סאפי פעלה להקתו של אליהו בן שלום. להקה זו התפרקה בראשית שנת השלו­שים. חבריה היו:

  1. שלמה זיוו — טאר
  2. אליהו מלול
  3. שלמה נסים מלול.

האחרון היה הרקדן והבדחן של הלהקה. כמו כן יש לציין את להקתו של הדאן קורקום.

בעיר מאזאגן פעלה להקתו של יוסף ברובן כהן, עם הרון בן יוסף בן שמעון.

ניסיתי גם לשחזר שמות להקות שפעלו ב­מאה ה־19 ובראשית המאה הזו ושעדיין מוכרות בשטח זה. ראשית נזכיר את להקתו של ר׳ שלמה בן אל־כתאב וזו של בן דיין במרקש. מוכרת גם להקתו של ר׳ חיים בן סעדון שניגן בעוד והיה פייטן. ר׳ חיים היה מחנכם של הרבה נגנים מהמאה הזו. הוא פעל גם תקופה מסויימת בלהקתו של שמואל בן הדאן. ידועה גם להקתו של אברהם בן רוויסי אזולאי שניגן רבות לשולטן מולאי אל־חסן(שלט 1873—1894).

אביו היה גם נגן מפורסם והוא חנניה רביבי, לאמור המנגן ברבאב. נזכיר את הלהקה של מסעוד בן סוסי, אחיו של דידי בן סוסי, וכן זו של מכלוף בן מרהם סוירי. נגן אחרון זה התפרסם בזמנו כנגן המחליק ברבאב ומכה ב­טאו­ באותו זמן. באותה עיר ומאותה תקופה הוא דוד בן מרדכי סוירי, עליו ספרו שהיה נוהג ללכת לשפת הים ולנגן ברבאב תוך מאמץ לקלוט את הריתמוס של הגלים שהשתפכו לחוף. עוד להקה מפורסמת היתה זו של דוד איפלאח. הוא התמחה בקריאת בקשות בליל שבת. הוא היה מנגן ביום ששי בערב בבית הכנסת במוגאדור בקשות במסגרת החברה של ״דוד המלך״. יורשו היה דוד אלקיים. בלהקתו פעלו: יצחק בן רביע כהן שהיה פייטן, ויעקב אוחיון שקרא בקשות. נזכיר לבסוף את להקתו של דוד אפריט, בה פעל חיים אפריט שהתפרסם מאוד בקולו היפה.

הנגנים במרוקו לבשו בדרך כלל ״דז׳לבה״(הוא מעיל ארוך עם שרוולים שלובשים אותו דרך הראש) שחורה וכובע (טארבוש) שחור. יותר מאוחר החליפו את צבע הכובע לאדום.

על אף הכנסות לא מבוטלות, היו רוב הנגנים בעלי מקצוע אחר. כמה מהם פעלו בבית הכנסת עם הכנסה קבועה. שמעון אברז׳ל מלה­קתו של יוסף אלמליח היה פייטן. הרון כהן אל עואד היה ידוע כסופר סתם, חיים בן סעדון היה פייטן וכן דוד אלקיים ויצחק בן רביע. יעקב אוחיון קרא בקשות. מקצועות אחרים בהם עסקו הנגנים היו: נגרות, צורפות וכו׳…

היחסים עם הנגנים המוסלמים היו ב­דרך כלל תקינים. המוסלמים העריכו מאוד את יכולתם המוסיקאלית של היהודים. תופעה נפוצה היתה לראות תזמורות מעורבות וה­עדויות על כך רבות מאוד. היהודים למדו הרבה מעמיתיהם המוסלמים. מחנך כזה היה כאמור אל מהדי בן סוטה המפורסם, שהעסיק פעמים רבות נגנים יהודים בלהקתו. ראש להקה זה לקח למרקש לחתונה של הפחה אל־מנבהי את מאיר גרים כמכה בטאר, חנניה אזולאי עם הרבאב ואליהו בן שלום מסאפי.

ב־1927 בעלות השולטן מוחמד בן יוסף ה­חמישי (מלך בשנים 1927—1961) אביו של השולטן הנוכחי אל־חסן השני, ובבקרו את מוגאדור, הוא התקבל על ידי להקה של נגנים יהודים.

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו- עמ' רכד

אעירה שחר-אוצר הפיוטים, שירת הבקשות-הרב חיים-רפאל שושנה זצוק"ל

הבקשות והפיוטים לשבת כוללים

בקשה אחת או שתיים המיוחדות לשבת והעוסקות במצוות השבת ־ הן פותחות את סדרת הפיוטים של הסדרה לאותה שבת.

״הביתאיין״ ־ זהו ה״אסתכבאר ביתאיין״, קטע שירי קצר המופיע אחרי הבקשה לשבת ושתפקידו להודיע למשתתפים בבקשות את המקאם בו ישתמשו באותו ערב. הוא גם מאפשר לפיטן הראשי ״אל מקדם״ להכשיר את קולו, כדי שייכנס באופן נוח ללחני המקאם. "ביתאיין״ ־ שני בתים, כי חוזרים על הפיוט הקצר בן בית אחד פעמיים. מהו בעצם מקומו של ה״ביתאיין״? אם תפקידו להודיע על המקאם של הסדרה, הרי ברור לכולם מהו המקאם שהרי פיוטי הפתיחה ״דוד ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ כבר הושרו במקאם זה. יתכן ולעורכי הקובץ ״שיר ידידות״ היו שיקולים שאין אנו יודעים אותם.

32־13 פיוטים בממוצע לכל סדרה שבועית, הסדרה הארוכה ביותר נמצאת ב״יתרו״־32 פיוטים, הקצרה ביותר ב״תרומה״ ־ 13 פיוטים. הפיוטים מאופיינים במספר תכונות: הפיוטים קצרים, בני מספר בתים עם חריזה ושורה החוזרת בסוף כל בית או בפזמון המבדיל בין הבתים. התוכן עוסק בדרך כלל בנושאי גלות, גאולה וכיסופים לארץ־ישראל. שאר הפיוטים עוסקים בדברי שבח והלל לה׳, בנושאים מתוך פרשת השבוע או בנושאים שונים. הפיוטים של הפרשה מושרים ברצף בזה אחר זה. כל רצף כזה נקרא ״טריק״, מהירותם של פיוטי ״הטריק״ נעשית מואצת יותר ויותר במהלך ביצועם. בסה״כ בכל 20 הסדרות ישנם 419 פיוטים (לא כולל בקשות לשבת וקצידות).

דברי תורה יבואו אחרי סדרת הפיוטים, והם נאמרים ע״י רב מקומי הנוכח במהלך הבקשות.

הקצידה מופיעה בחלקו האחרון של המעמד וחותמת אותו. בסה״כ בקובץ ״שיר ידידות״ קיימות 89 קצידות. בדרך כלל ה״מקדם״ בוחר בקצידה אחת שאותה ישיר בפני כל הנוכחים.

      הקצידה שתיבחר תלויה ברצונו האישי של ה״מקדם״. עפ״י המידע שהגיע אלי, ר׳ דוד בוזגלו העריך את הקצידות של ר׳ רפאל משה אלבאז(קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״), ולפעמים בחר בקצידה אותה חיבר ר׳ דוד אלקיים (קצידות שלו שובצו ב״שיר ידידות״). הפיטן המקומי בדימונה, ר׳ יהודה ללוש, שר בקביעות בכל שבת את אחת הקצידות של ר׳ דוד אלקיים.

התככים בפיוטי ״שירת הבקשות״

מהם תוכניהם של פיוטי ״שירת הבקשות״? האם פיוטים אלה שנכתבו במשך מאות בשנים בקהילות היהודיות שבמרוקו היו קשורים בחויות החיים, שעברו עליהם בארץ הנכר ושיקפו חיים חברתיים ואישיים, או שמא הפיוטים עסקו בהיבטים לאומיים כלליים של תפוצת ישראל בגולת מרוקו ?

התשובה על שאלה זו ניתנת בציטוט הבא: ״השירה העברית של יהודי צפון אפריקה 'של יהודי מרוקו בפרט… היתה קודם כל שירה קהילתית שענתה על צרכים יהודיים־קהילתיים, ביטאה לחצים פנימיים וחיצוניים שהופעלו על הקהילה כקהילה, והותאמה לזמן הקהילתי והיהודי על טקסיו ודמיונותיו השונים. יסוד קהילתי זה של השירה העברית הוא גם המסביר לנו את המקום המרכזי שתפסו הציפייה המשיחית והאירועים המשיחיים ביצירה הזאת״.

במילים אחרות: הציפיות המשיחיות הן אמנם חלק מן האמונה בהגות היהודית בכל הדורות, אך ציפיות אלה התגברו עקב היותם חלק מתסיסה משיחית שנוצרה כתוצאה ממצוקות הגלות, ולפיכך הקיום היהודי בגלות הוא הכרח ואילוץ זמניים שיהיה להם סוף. השאיפות מתבטאות ברצון עז לעלות לארץ־ישראל, ארץ הכיסופים.

לגירוש ספרד ב־1492 ולהתפתחות הקבלה בצפת כ־ 50 שנה מאוחר יותר יש השפעה על הכתיבה של המשורר־הפיטן היהודי המרוקני המצוי. רוב הפיוטים שנכתבו עסקו בתפילה כבקשה מה׳ בעניינים לאומיים של עם ישראל, בקשת רחמים מאל עליון ובקשת חזרה בתשובה. הם ביטאו פחדים מסבלות הגלות, כיסופים למשיח ולא״י, שבחי השבת והמועדים. רוב הבקשות נכתבו, כאמור, בהשפעת שני האירועים המוזכרים לעיל; מכאן גם תוכנם המבטא היבטים לאומיים ורוחניים. כתיבתם האישית של המשוררים והפייטנים במרוקו ביטאה ושיקפה את הערכים המוסריים והדתיים של כלל בני הקהילה. כתיבתם כללה תכנים שהתאימו לכל אחד כפרט וככלל.

להלן אציג את תוכני הפיוטים של המשוררים השונים ואנסה להציג את אופן ביטויים במנהג ״שירת הבקשות״. עיון בקובץ ״שיר ידידות״ מגלה כי תוכני הפיוטים סבבו סביב נושאים דתיים, וכמעט שאין זכר לחיי היומיום החילוניים. המרחב הענק שבמרוקו אינו זוכה כמעט להתיחסות משום הגישה הרואה במרוקו ארץ של רשע וטומאה, ארץ שהקשתה על חייהם, ובה סבלו מאין־סוף של גזירות: השפלות, גירושים ואף הרג המוני. משום כך, מעטים השירים העוסקים בתאורי טבע, בהויה היומיומית החילונית ובחויות פרטיות.

תוכני הפיוטים כללו את כל המרכיבים של ההויה היהודית: גלות והסבל שבה, גאולה והציפיות המשיחיות, שבח והודאה לה׳, כיסופים לארץ־ישראל ולירושלים, שבתות ומועדים.

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

תעודה זו חשובה לנו, כי ממנה נלמד על האווירה החברתית, אשר בה חיו משוררינו הספרדים : חרם כלכלי, בידוד חברתי, בזיון האדם היהודי והשפלת היצור האנושי והבריאה האלוהית עלי אדמה. אף היא תלמדנו את שנאת התושבים המוסלמים ליהודים במאות הי"א והי"ב, תקופת השיא של יהודי ספרד והשירה העברית בספרד, ומשנאה ארסית זו ניזונו הפורעים, שפרעו פרעות בישראל, כפי שצוינו הפוגרומים והרציחות לעיל. ולא היו אלה שהזכרנו המאורעות היחידים בימי שלטונם של המוסלמים בארץ ספרד, ושלטון זה נחשב בעיני חוקרי חכמת ישראל באירופה המערבית כשלטון החוק והסדר החברתי והאנושי, שהצטיין בסובלנות דתית גם כלפי בעל אמונה לא מוסלמית.

התגובה : השירה העברית בספרד מלאה תגובות חריפות מאוד של משוררינו לשנאתם של המוסלמים. לכל אחד ממשוררינו יש מילון שלם של כינויים למוסלמים, ועשיר הוא יותר מהמילון של הכינויים המוסלמים מאשר המילון של הכינויים לנוצרים :

דונאש בן לבראט פאס 920 – 990, בבל, בצרה, הגרים, ישמעאלים, מואב, ערב, קדר ( שבעה במספר )

רשה"נ – קורדובה 993 – 1056, בבל, בצרה, ישמעאלים, מדין, עיפה, קדר קטורה ( שבעה )

רשב"ג – מאלקה 1020 – ואלנסיה 1068, אדבאל, אמה, אמה מצריה, ארם נהרים, בבל, גרושה, דומה, יטור ( שבט ערבי ), יליד בית, ישמעאל, מצריה, משמע, נביות, נפיש, עבד, ערב, ערביא, פילגש, פתרוסים, קדמא, קדר, קטורה, רועה אוילו, שפחה, ששך. ( שלושים ).

רמב"ע : גראנדה 1055 – 1135, אדבאל ( שבט ששכן באזור אל-עריש ), אמה, דומה, חובב, ישמעאל, מבשם, נביות, נפיש, עיפה, עפר, ערב, ערבים, פרא, פראים, קדמה, קדר, שפחה ( חמישה עשר )

ריה"ל – תודילה 1075 – קהיר 1141, אדבאל, אמה, בבל, הגר ובן הגר, הגרי, הגרית, חוילה, ישמעאל, כודי, מצרית, נביות, סבא ובנו סבא, עבד, ערב, ערבית, פרא, קדר, רטורה, שפחה ( עשרים ).

ואין הבקיאות בשמות העצם הפרטיים בקיאות לשמה, ויש עמה יעד ומטרה, כדי לכנות את שנואי נפשם בכינויים שונים ומשונים, ואף רמזים בהם לרגשי הבוז והשנאה כנגד הנוגש המוסלמי.

ציון וירושלים בשירת ספרד :

טעות גדולה היא בידי החושבים, כי היה רק משורר עברי יחיד בארץ ספרד, אשר היה קשור בציון ובירושלים, ורק הוא בלבד שר את שירי ציון וירושלים. אין זה גם נכון, כי היה ריה"ל העולה היחיד ארצה, ולא היו עולים נוספים בדורו, ולא היו עולים נוספים בתקופות אחרות מאשר בתקופתו של ריה"ל.

במאמר זה ננסה להוכיח, כי כל משוררי ספרד שרו על ציון וירושלים, החל מן המשורר הראשון במאה העשירית וכלה סופה של תקופת שירת ספרד וגירוש היהודים מארץ ספרד במאה הט"ו – 1492. אולם לא יימנו להלן אלה משוררים בודדים, ובייחוד במאות העשירית עד השתיים עשרה.

דונש בן לבראט, פאס 920 – 990. הוא בלי ספק המשורר הספרדי הראשון, אשר הכניס את המשקל הכמותי הערבי לשירתנו בארץ ספרד, גם את החרוז המבריח, וגם את דרכי השירה וקישוטיה כמו בשירה הערבית.

ובשירו : "ואומר אל תישן" הוא מסיים בשני בתי שיר המוקדשים לציון וירושלים, ויש לומר, כי שני הבתים האלה הם הבתים היפים ביותר בשיר היין :

" גְּעַרְתּיִהוּ : דֹּם דֹּם / אֱלִי זֹאת אֵיךְ תִּקְדּוֹם / וּבֵית קוֹדֶשׁ וֵהְדוֹם / אֱלוֹהיִם לָעְרֵליִם.

וְעָזַבְתָ הֶגְיוֹן / בְּתוֹרַת אֵל עֶליוֹן / וְתָגִיל וְּבצִיוֹן / יְרוּצוּן שׁוּעָלִים

וְאֵיךְ נִשְׁתֶּה יָיִן / וְאֵיךְ נָרִים עָיִן / וְהָיִינוּ אָיִן / מְאוּסִים וּגְעוּלִים

ובמקום לומר כי המשורר חי חוויותיו ואמר שירו בהתאם להן, נהגו חוקרי שירת ספרד לומר, כי בכול בשיר הוא ההיפך מחוויותיו : המשורר נוהה אחרי היין ותענוגיו, ואילו הנאמר על ידו על ציון וירושלים הוא רק מס שפתיים. והרי שני עדים לאמיתות חוויותיו " השיר לרב שמריה בן אלחנן מסיים

רשב"ג מאלקה 1020 – ולנסיה 1058, מביא את ציון וירושלים בעשרות שירים משיריו, ובייחוד בשירי הקודש. יימנו כאן בשמותיהם ארבעה משירי ציון המצוינים, כי הם ידועים לרבים.

שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן

            שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן

 

שֹׁרֶשׁ בְּנוֹ יִשַׁי, עַד אָן תְּהִי נִקְבָּר?/הוֹצֵא לְךָ פֶרַח, כִּי הַסְּתָיו עָבַר!

לָמָּה יְהִי עֶבֶד מוֹשֵׁל בְּבֶן-שָׂרִים?/תַּחַת מְלֹךְ צָעִיר – שָׂעִיר הֲלֹא גָבַר!

מִנִּי זְמָן אֶלֶף שָׁנִים אֲנִי נֶעְבָּד,/אֶדְמֶה בְתוֹךְ גָּלוּת לִקְאַת בְּתוֹךְ מִדְבָּר.

הַאֵין לְבוּשׁ בַּדִּים לִשְׁאֹל  וְאֵיךְ יִגְלֶה/הַקֵּץ – וְאֵל צִוָּה: סָתֹם וַחֲתֹם דָּבָר!

 

3 – בשיר אחר לחג הפסח, הרומז כולו לכתובים בשיר השירים, הוא שיר האבי

שלחיך כטל חרמון / להשקות גן רסיס יזלו

נעימות שיר וקול התור / בארצנו לציון עלו

עניה סוערה פתחי / שעריך אשר ננעלו.

בשיר קינה מקונן על חורבן ציון וירושלים. והוא כנראה שיר קינה לתשעה באב. נמצאים אחד עשר בתים, וכולם כאחד מסיימים בטור מאחד הכתובים במקרא ובסיום " ציון.

מקדשי היה לבזה / ביד שמה ומזה / ויצת אש בציון

בכה נבכה / וכף אל כף נכה / בזכרנו את ציון

נחם תנחם יהודה ואפרים / ותבנה חומות ירושלים / היטיבה ברצונך את ציון

עליון מהר חזיון נחומים / ואז היינו כחולמים / בשוב יי את שיבת ציון

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני- עמ' 247-244 

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון

 

המצוקה הרוחנית

בין התופעות השונות המאפיינות את הגלות של היהודים במרוקו אפשר למצוא גם את המצוקה הרוחנית. על מצוקה רוחנית זו אנו קוראים בכמה פיוטים המתארים את ההשפלה שעוברים היהודים. שנאה ולעג הם מנת חלקם:

"נמס מרב דמעותי, ערשי ויצועי

כי בתוך מהמור אויבי אסרוני

כמו צפר צוד צדוני,

ילעגו אויבינ עלי בשמעם שמעי"

( קצידה מס' 104 בספר "אעירה שחר")

בקטע אחר המצוקה הרוחנית מתבטאת בחרפה של הגויים כלפי עם ישראל:

"לעומתי בן שפחתי/נצב לריב אתי

קשתו דרוכה לירות תם/פתאום במסתרים

הנה בנך העתם/צר בדברים זרים"

(פיוט מספר 25 ב"אעירה שחר"

״בן שפחתי״ הוא ישמעאל, בנה של הגר שפחת אברהם, המנסה לפגוע בעם ישראל:

דורך קשתו לפגוע ב״תם״ בעת מארב ומפחידו באיומים.

אויביהם מנצלים את היותם מפוזרים ללא הגנה מצד השלטון:

" יונתי היא בחגוי הסלע, נעה גן נדה מעופפת

אחור וקדם מקפת, היתה לאות ולמופת

נפרדת, מעופפת, נדחפת, מצפצפת"

[1]קצידה מס׳ 281 בא״ש, חוברה ע״י המשורר ר׳ יעקב בן שבת ומופיעה בפרשת ״ויגש״.

פרק ה­

עם ישראל מדומה ליונה המדדה בין הסלעים למצוא מנוח לרגליה בגלל נדודיו הרבים – נסיונות להימלט מאויבים המחפשים לפגוע בו. ב״שירת הבקשות״ אנו מוצאים פיוט דומה:

"מה לך יונה, שוכנת בחגוי הסלעים יושבת בסתר המדרגה

קומי יונה מתאנחת, מלאה תוגה, מתנודדת נוד לרגעים.

רשת ללכדך מוכנה, אך חברתי יונה"

קצידה מס׳ 296 בא״ש, אין ציון של שם המחבר ומופיעה בפרשת ״ויחי׳׳.

בהמשך הפיוט מתאר המשורר את מאמצי האויב ללכוד את עם ישראל־היונה ־ברשתו. מאמצים אלה הם הסיבה לפחדים התוקפים אותו. המרירות והאנחות הם מנת חלקו:

״מקול פחדים נמוגה

זעה ואחור נסוגה

מרה ענה/ מתאנחת ללא פוגה"

כאשר האויב לוכד את היונה ברשתו או אז, ״קשתו דרוכה לירות תם, פתאום במסתרים״ מצבו הקשה של עם ישראל בגולה קשה מאוד: ״יונתך ביון מצולה״. העם טובע בבוץ וטיט סמיך כמו זה הנמצא במעמקי הים עד שקשה להחלץ ממנו. במצב שכזה מתלונן העם ״כי ילעגו אויבי עלי״. אויביו ילעגו לו ברגע שיראו את מצבו.

במצב קשה זה של עם ישראל אין לו למשורר אלא לתאר את השפלות הרוחנית של הגולה היהודית במרוקו שהגיעה עד כדי ״שחה לעפר, שאול הגיעה״ ובאופן קיצוני יותר ״עמך אפס נחשב״ ־ בזוי ונקלה בין העמים וכן, ״עם נבדל, ובין עמים נבדל״. זוהי זילותו של העם בגלות בודד ושונה מכולם.

ייסורי הגלות, מטביעים את חותמם על היהודים ככנועים וכפחדנים:

"נפשי כלתה נכספה, יגעה גם עיפה

תחת אשר חלפה, בדרך אהלי כושן

יראתי גם זחלתי, את פניהם נשקתי

בין רגליהם נפלתי, בדרך אהלי כושן"

הזחילה באדמה ונישוק רגליו של האויב המכונה כאן ״כושן׳ מציגה את הכניעה והשפלות בה חיים יהודי מרוקו. העם נכנס למצב נפשי של יאוש, מועקה ואבדן תקווה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'53-51

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-LES FAMILLES MAIMRAN ET TOLEDANO

LES FAMILLES MAIMRAN ET TOLEDANO

Les relations de confiance entre Moulay Ismaël et les négociants Yossef Maimran et rabbi Daniel Tolédano – les deux familles étaient d'ailleurs liées par des liens de mariage – dataient de l'époque où le souverain n'était encore que gouverneur de la ville. On sait que c'est grâce aux informations et au prêt que lui avait consenti Yossef Maimran que Moulay Ismaël avait réussi à devancer tous les prétendants et à se faire proclamer sultan à Fès. Sans titre officiel, Yossef était devenu le conseiller économique et diplomatique le plus écouté à la Cour, au point que le consul de Hollande à Salé, Heppeedorp – qui pourtant ne le portait pas dans son cœur – pour expliquer aux Etats Généraux de son pays, son statut la Cour, se laissera aller à la plus flatteuse des comparaisons : " Le dit Maymoran jouit auprès du Roy d'un crédit égal à celui du grand Colbert en France… Pas moins !

Il devait jouer un rôle central dans le rétablissement des fructueuses relations commerciales avec la Hollande qui avaient grandement décliné pendant la période de troubles de la décadence de la dynastie saadienne et de la lutte pour le pouvoir des Alaouites. Bien que convaincu des avantages du com­merce extérieur pour les caisses de l'Etat – qui prélevait un impôt de 10% sur les transactions aussi bien d'importation que d'exportation – Moulay Is­maël ne devait donner le feu vert à la reprise de négociations sérieuses qu'en 1680, huit ans après son accession au trône. Il en chargea naturellement son plus proche conseiller, Yossef Maimran. En collaboration avec les négociants d'Amsterdam, les frères de Mesquita, il fut convenu de dépêcher en Hollande pour finaliser le traité, son proche parent, Yossef Tolédano, le fils de rabbi Daniel. Il fut convenu que la commission qui sera versée en cas de réussite par les Etats Généraux d'Amsterdam, sera également partagée entre les frères Mesquita, Yossef Tolédano et Yossef Maimran – au grand dam de ce même consul hollandais cavalièrement écarté de cette juteuse affaire. La mission de Yossef Tolédano, l'aîné des huit fils de rabbi Daniel, fut couronnée de succès, avec le concours sur place de son cousin, Itshak Sasportas, le fils de sa sœur Rachel qui, on s'en souvient, avait épousé rabbi Yaacob Sasportas dont nous avons raconté le rôle dans la crise messianique.

Le traité fut ratifié en mai 1683. Quelques mois plus tard à l'automne, Yossef Maimran mourait "accidentellement" – sans doute assassiné. Sur les circons­tances de cette mort tragique plane le mystère. Faute de référence dans les sources juives, il faut s'en tenir aux thèses rapportées par les sources chré­tiennes. Pour le frère de l'Ordre de la Merci, Busnot, ce serait Moulay Ismaël lui -même; qui; pour se débarrasser d'un créancier devenu pressant, aurait ordonné de déguiser en accident – piétiné par un cheval emballé – son assas­sinat. Pour d'autres, ce serait le gouverneur de Meknès, soit croyant devancer le vœu de son souverain, soit par jalousie, qui aurait profité de l'absence du sultan en expédition contre un de ses frères à Taroudant, pour se débarrasser d'un rival. Quoi qu'il en soit, Moulay Ismaël choisit pour lui succéder, à la fois à la tête de la communauté juive et comme son plus proche conseiller financier et diplomatique, son propre fils, Abraham Maimran. Dans cette double fonc­tion, le fils devait se distinguer encore plus que le père. S'ouvrirent alors des perspectives de fructueux échanges suite à la nomination de Yossef Tolédano comme consul -ambassadeur aux Pays -Bas. Réconcilié, le consul hollandais s'associa avec Yossef et son frère Haïm Tolédano et leurs cousins Moshé et Abraham Tolédano, les fils de rabbi Baroukh, qui déploieront avec succès les plus grands efforts au cours des prochaines décennies pour éviter la rupture entre les deux pays, malgré les frictions sur la qualité des armes fournies par les Pays -Bas.

Au début des années 1691, une grande tension devait perturber les relations entre les deux pays. A la suite de la fourniture d'armes défectueuses, Moulay Ismaël, avait autorisé sa marine de guerre et ses pirates à s'en prendre aux navires hollandais, comme il s'en expliquait dans une missive adressée en 1691 aux Etats -Généraux des Pays Bas où il ne cachait pas l'extrême estime qu'il portait à "son Juif" :

" Messieurs, vous avez appris par Mimoren l'ordre que j'ai donné à Abdallah Ben Ache, général de mes vaisseaux, de prendre les bâtiments de vos sujets qu'il trouvera en mer. Votre consul vint alors à ma cour de Mequinez, il y a environ trois ans, pour me demander la restitution d'un de vos vaisseaux pris par l'un de mes corsaires. N'ayant point trouvé son passeport en forme, pour­tant en considération pour Maimoren, mon Juif, que j'aime beaucoup, je fis rendre l'équipage du dit vaisseau à votre consul. Mais vous n'ignorez point que les chrétiens qui entrent dans mon pays, de quelle manière qu'il soit, n'en peuvent sortir pour rien : c'est pourquoi votre consul me promit 25.000 boulets de canon…Cependant ayant fait venir les boulets, l'année dernière, l'arcaïd les trouva bien différents de ceux promis, c'est pourquoi il ne voulut permettre d’embarquer que la moitié des esclaves (promis). Le consul vint alors à ma Cour s'en plaindre; et m'ayant été présenté par mon Juif, à qui je ne puis rien refuser, je lui accordai ce qu'il me demandait, qui était d’embarquer le reste des esclaves qu'il avait à Salé…"

Mais à la grande déception du sultan, le consul trahit sa promesse de se rendre sur le champ en Hollande pour obtenir l'aval au dédommagement prévu et le sultan de s'en plaindre aux Etats -Généraux :

" N'eut été Moimoren, mon Juif, je l'aurais traité de la manière qu'il méritait. Toutefois, l'estimant indigne de vous porter ma missive, j'en ai chargé Tolle- dane (Haïm Tolédano) parent de mon Juif, pour vous la porter.. .11 y a six mois qu'ils sont partis et n'en ayant aucune nouvelle, j'ai ordonné à mes vaisseaux de prendre les vôtres et de les mener à Salé. L'un de mes vaisseaux a pris un des vôtres; je l'ai donné à Maimoren, mon Juif, en dépôt, jusqu'à ce que vous m'envoyez ce que vous avez promis par votre consul…et nous aurons alors comme auparavant bonne paix, puisque mon Juif me l'a demandé par grâce… Je vous recommande de faire bien à Tolledane et de l'envoyer le plus tôt que vous le pourrez…"

Haïm Tolédano qui s'occupait directement de ces importations, avait été en effet dépêché à la Haye en même temps que le consul de Hollande à Salé pour obtenir la poursuite de la fourniture des armes et l'amélioration de leur quali­té. Ce n'est qu'au bout de plusieurs mois de négociations qu'il devait obtenir, avec l'aide de son frère Yossef l'ambassadeur permanent du Maroc, le renou­vellement de l'accord de paix de 1683 et la reprise des livraisons d'armes de bonne qualité. Après bien des péripéties, la délégation retourna à Meknès et le sultan entouré de ses ministres et d'Abraham Maimran, accepta le 16 août 1684 de ratifier l'accord.

Un moment, Haïm Tolédano fut envoyé sonder le terrain pour la signature d'un traité de paix semblable avec l'Angleterre, mais sans succès. Ce même Haïm et son frère Abraham étaient devenus les banquiers de la reine mère et des princes – ce qui devait se révéler plein de risques. L'un des innombrables fils du sultan, Moulay Ali, était en relations d'affaires suivies avec les deux frères. Vers 1704, il avait contracté envers Haïm Tolédano une dette de 4000 onces d'or. Parallèlement, il avait fait des dépôts de sommes considérables chez son frère Abraham établi à Salé. Aussi quand arriva l'échéance du prêt de 4000 onces, au lieu de s'en acquitter, il demanda à Haïm de le récupérer auprès de son frère Abraham chez lequel il avait des dépôts. Sur foi de cette déclaration, Abraham remboursa à son frère la dette du prince. Mais voilà que quelque temps plus tard, ce prince vint chez Abraham retirer ses dépôts. Ce dernier lui établit son compte en déduisant naturellement les 4000 onces remis à son frère. Fureur du prince qui démentit catégoriquement avoir ja­mais demandé de rembourser la moindre dette sur ses avoirs. Il fit empri­sonner Abraham à Salé conditionnant sa libération au versement des 4000 onces d'or – une somme considérable que ce dernier n'était pas en mesure de régler sur le champ comme exigé. Aussi de sa cellule, Abraham adressait -t -il une pathétique lettre – en hébreu, car il s'agit de grands lettrés – pieusement conservée dans la famille jusqu'à nos jours :

" La raison de ces quelques lignes est le sauvetage de mon âme; viens vite mon frère à mon secours sur les ailes des aigles. Sache que le fils du sultan s'est retourné contre moi et que je suis en prison, la corde au cou depuis deux jours et qui si cela devait se prolonger; vous ne me compterez plus parmi les vivants, car je finirai brûlé. L'adage ne dit -il pas qu'une main doit laver l'autre ? Et qui donc peut me secourir à part toi ? Et si je venais à te conter mes tourments, ni le papier ni l'encre n'y suffiraient, et si tu me voyais, tu ne me reconnaîtrais certainement plus en raison du chagrin et des tortures dont je suis victime. Je ne bois, ni ne mange. Aussi dès réception de cette lettre, en­voie -moi à Salé par Yéhouda Lévy et son frère, la somme de 4000 onces que je t'avais remise, ainsi que 250 mektal pour le paiement de mes frais d’empri­sonnement… Si nécessaire, hypothèque tout ce que je possède, mais fais vite et délivre – moi au nom de l'Etemel, moi ton frère Abraham.

Ce ne devait qu'au bout de 22 jours que les sommes demandées parvinrent à Salé et qu'Abraham fut libéré. Dans la suite, les affaires des deux frères de­vaient péricliter à l'image de la détérioration globale de la situation de la com­munauté juive et du pays dans son ensemble au cours de la seconde partie du règne de Moulay Ismaël. Ceci en raison du plus grand fléau de ce règne : une fiscalité écrasante à la mesure de son zèle constructeur et de l'entretien d'une immense armée de métier, la Garde Noire, comme nous le verrons dans la suite.

Deux ans plus tard, quand un navire hollandais transportant des marchan­dises appartenant à son Juif Maimran fut saisi à Cadix, le sultan fit empri­sonner les prêtres franciscains espagnols chargés du rachat des esclaves pour obtenir la libération de sa cargaison. Le succès des négociations hollandaises pour la libération des prisonniers de ce pays, amena le roi du Portugal à sonder Maimran sur la possibilité d'arriver à un accord semblable pour ses propres ressortissants. Le sultan accepta de négocier et dépêcha deux émis­saires juifs dans la dernière forteresse portugaise de Mazagan, en route pour Lisbonne, porteurs d'un message au roi du Portugal. Le diplomate français informa ainsi Paris du succès de cette mission :

" Ils sont revenus avec un ambassadeur pour la ratification du traité qu'ils ont fait par l'entremise de Maimoran pour la libération des esclaves portugais qui sont à Mequines au nombre d'environ cent trente. Cet échange se fait en cette conformité que le Roy de Portugal fera compter à Amsterdam la somme de 60.000 piastres à un Juif que nommera à cet effet ledit Maimoran, somme qui sera employée à ce qu'ordonnera le Roy du Maroc au Juif. Encore donnera le dit Roi du Portugal tous les Maures sujets du Roy du Maroc qui se trouveront au Portugal, au nombre d'environ soixante."

Les corsaires de Salé continuant à sévir, même en temps paix, de nouveaux prisonniers hollandais étaient venus repeupler les prisons marocaines provo­cant en 1694 une grave crise dans les relations entre les deux pays, mettant dans le plus grand embarras le Juif du Roy comme le rapporte l'infatigable auteur de rapports qu'était le consul Estelle : " Maimoran, Juif et favori du Roy de Maroc, qui maniait cette affaire, se trouvait bien embarrassé de voir le procédé de ce prince à qui les Hollandais avaient apporté tout ce qu'il leur avait demandé, et encore beaucoup plus pour la liberté de quelques soixante esclaves, dont un tiers pris l'année dernière, en temps de paix et que cepen­dant ledit roy de Maroc ne voulait donner aucune liberté…"

En désespoir de cause, Abraham Maimran, obtint – moyennant présent – l'in­tervention de la seule personne à laquelle le sultan ne pouvant rien refuser, son épouse préférée, Lalla Aïcha, la mère de son grand ami le prince Moulay Zidane. Elle tança vertement son intraitable époux, lui reprochant de renon­cer à tant de poudre pour la "liberté de quelques chiens de Flamands !"Le roi lui expliqua alors qu'il avait fait un terrible rêve où il se voyait entouré de soufre et il avait compris le message : il irait en enfer s'il libérait ces chrétiens. Face à un tel argument, même la reine se trouva désarmée,

Quelque temps après, Abraham Maimran revint à la charge, expliquant au sultan les avantages du respect des termes du traité et la réponse qu'il reçut le laissa sidéré, ne pouvant aller à l'encontre des superstitions d'un souverain aussi croyant :

" Ce prince lui demanda s'il lui voulait du bien. Je laisse à penser à Votre Grandeur la réponse du Juif. Sur quoi, ce prince lui dit qu'il n'avait de l'ami­tié pour lui que pour les choses présentes, mais pas quant à l'avenir, et princi­palement à son âme, et lui fit relation de son songe. Sur quoi ce misérable Juif se taisa et ne répondit plus rien et vit son affaire perdue sans recours…" Pro­visoirement du moins, car les choses devaient s'arranger; la paix finira, après maints rebondissements par être renouvelée avec les Hollandais non sans que " ce Juif ne déplorât devant moi son malheur de servir un tel prince;"

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017page 55-59

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965

LE RABBIN QUI REFUSA DE PORTER LE DEUIL LE SABBAT

Yitsak Massas-narrateur

Il était une fois un rabbin qui priait et étudiait la Loi du matin au soir. Chaque jour, sa femme le suppliait: “Va en ville et tâche de gagner un peu d’argent. Il faut acheter des vêtements pour les enfants et leur donner à manger. Nous manquons de tout.”

Mais à chaque fois, le rabbin lui répondit: “Dieu nous aidera.” Et il continua à mener sa vie habituelle. S’il quittait la maison, c’était pour aller à la synagogue.

Un jour, sa femme lui dit: “Les enfants sont affamés. Prends- les avec toi à la synagogue, car je ne supporte plus de les voir souffrir et de les entendre pleurer.”

Le rabbin se tut — pas un mot ne sortit de sa bouche.

Un jour, c’était vendredi, la femme du rabbin n’avait pas un sou pour acheter les provisions nécessaires pour le Sabbat. Elle dit à son mari: “Prends aujourd’hui les enfants à la synagogue.”

Le rabbin ne pouvait pas refuser et il emmena ses deux fils, dont l’un était âgé de dix ans et l’autre de huit. Pour se rendre à la synagogue ils devaient passer devant une vieille maison. Lorsque le rabbin passa avec ses enfants devant cette maison, elle s’effondra subitement et les enfants disparurent sous les dé­combres. Au bout de quelques minutes, le rabbin se rendit compte qu’ils étaient morts. Mais il fit comme si rien n’était arrivé, se rendit à la synagogue et rentra chez lui dans l’après-midi à l’approche du Sabbat.

Sa femme lui demanda: “Où sont les enfants?”

“Chez leur tante”, répondit le rabbin.

Le lendemain matin, le jour du Sabbat, la femme demanda encore: “Où sont les enfants?”

“Ils jouent dehors avec les autres enfants. Ils ne rentreront qu’après la tombée de la nuit.”

Vint le soir et le rabbin quitte la maison pour réciter les

prieres de Minha et de Maariv à la synagogue. Et tout à coup i1 aperçoit ses deux enfants: ils sont en bonne santé, et jouent devant la maison qui s’est effondrée. Il récita une prière et rentra à la maison avec les deux enfants.

En les voyant, la femme leur demanda: “Où avez-vous été pendant toute la journée du Sabbat?”

Les enfants s’apprêtaient à répondre mais leur père se mit à raconter à sa femme tout ce qui s’était passé.

Tous se rendirent compte que les deux enfants étaient revenus à la vie parce que leur père, le rabbin, ne voulait pas porter le deuil le Sabbat.

 

UN JUGEMENT EQUITABLE

Massoud Abdoulhak-narrateur

Les premiers rois aimaient parfois se déguiser -— ils mettaient des vêtements simples, sales et usés et c’est dans cet accoutrement qu’ils parcouraient le pays.

Un jour le roi du Maroc et son premier ministre, habillés de vêtements déchirés et sales se rendirent, la nuit, au marché, et, tendant la main, ils demandaient l’aumône aux passants. Mais personne ne leur donna rien. Ils aperçurent un Juif, un colpor­teur de vêtements usés et de vieilles bouteilles; il s’arrêta et leur donna une pièce d’argent. Les deux eurent à peine le temps de le remercier quand ils entendirent une femme arabe s’écrier: “Juif, viens dans ma maison! J’ai quelque chose à te vendre.”

Le Juif entra et la femme essaya de le convaincre à conclure un marché malhonnête. Le Juif lui dit: “Notre Tora nous interdit d’agir ainsi” et il s’en alla.

La femme se mit à crier et à insulter le Juif: “Ce Juif a porté atteinte à mon honneur. Il s’est moqué de moi et m’a blessée dans mes sentiments.”

Puis, le roi et son ministre l’entendirent crier: “Aidez-moi, Musulmans! Regardez ce que font les Juifs.”

Les passants s’emparèrent du Juif et le maltraitèrent et qui sait ce qui lui serait arrivé, si le roi et son compagnon n’étaient pas intervenus: Laissez-le, s’écrièrent-ils, ne le tuez pas! Ce Juif criminel mérite qu’on le brûle en public, amenez-le devant le juge, devant le roi! Que tous les Juifs voient comment il est brûlé et qu’ils en tirent les enseignements qu’il faut.”

La foule se laissa convaincre et conduisit le Juif au château du roi, puis ils le firent jeter en prison.

Le jour du jugement, une grande foule s’assembla autour du tribunal -— hommes, femmes et enfants — afin d’apprendre quelle punition serait infligée au coupable qui avait déshonoré une femme arabe.

Au début du procès, le roi demanda aux témoins: “Racontez- moi toute l’affaire, mais dites la vérité, toute la vérité et rien que la vérité.”

La femme raconta que le colporteur juif l’avait attaquée et voulait porter atteinte à son honneur.

Le roi demanda: “As-tu des témoins?”

Toute la foule assemblée répondit en choeur: “Nous avons tout vu. Tout ce que la femme a dit, c’est la vérité.”

Le roi dit: “Je veux bien vous croire, mais dites-moi — ce que mes yeux voient en ce moment, est-ce bien la réalité? Ils aper­çoivent dans le ciel une caravane de chameaux chargés de mar­chandises. Y-a-t-il vraiment des chameaux dans le ciel?”

La foule leva les yeux et jeta un long regard vers le ciel et tous s’écrièrent: “C’est juste ce que vous voyez, Votre Majesté. Il y a des chameaux chargés de marchandises dans le ciel.”

—- Comptez-donc les chameaux, dit le roi.

Tous regardaient vers le ciel et chacun fit un autre compte. L’un dit cinq chameaux, l’autre sept, un troisième dix. Chacun voyait autre chose. Le roi dit: “Ce que vous dites est la vérité même”. Puis il s’adressa au Juif: “Jette, toi aussi, un regard vers le ciel, et dis-moi combien de chameaux tu y vois.”

Le Juif jeta un regard vers le ciel, mais il ne vit que le ciel et pas de chameaux. Et il dit au roi: “Votre Majesté, je crois que vous avez vu des chameaux chargés de marchandises, mais moi je ne vois rien.”

Puis le roi s’adressa aux Arabes: “Jetez maintenant encore un regard vers le ciel et dites-moi s’il y a des étoiles car moi, j’y aperçois maintenant, en plein jour, des étoiles. Ayez donc la gentillesse de les compter.”

Tous regardèrent le ciel et s’écrièrent: “C’est vrai! il y a des étoiles!” Et l’un en compta cinq, l’autre sept, un troisième dix. Chacun fit un autre compte.

Puis le roi s’adressa au Juif: “Et toi, combien d’étoiles vois-tu en ce moment au ciel?”

Le Juif leva les yeux vers le ciel et répondit: “Votre Majesté, je ne doute pas de ce que vous dites, mais moi, je suis incapable d’apercevoir même une seule étoile.”

Le roi sortit de sa poche la pièce de monnaie que le Juif lui avait donnée lorsqu’il avait demandé l’aumône au marché, et dit au Juif: “Regarde cette pièce, est-elle faite d’argent ou de cui­vre?” Le Juif répondit: “Cette pièce est faite d’argent, j’en suis sûr, je crois qu’elle était une fois en ma possession, mais je l’ai dépensée.”

Le roi dit alors: “Ce que tu dis est vrai. Tu as donné cette pièce en aumône à deux pauvres, avant que ne t’arrive ce qui t’amène aujourd’hui ici.”

Puis le roi et son ministre délibérèrent et infligèrent une puni­tion à ceux qui avaient déposé de faux témoignages. Ils les con­damnèrent à plusieurs années de prison. Et la femme qui avait accusé le Juif de crimes qu’il n’avait jamais commis fut con­damnée à être brûlée vive.

Le colporteur juif fut, bien entendu, acquitté.

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965 page 75-78

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008

למעשה, עם החתימה על הסכמי שביתת-הנשק בין ישראל לבין שכנותיה, התירוץ של מצב לוחמה – אשר העניק תוקף חוקי, רשמי, לאיסור הכולל על ההגירה – נעלם. הרזידאנס, מבלי להרחיק לכת ולהעניק גושפנקה חוקית לעלייה בגלוי, הפכה אותה ל״נסבלת״ על ידי כך שקבעה לה מסגרת. הגנרל ז׳ואן, שהגיע למסקנה, שרק הסוכנות היהודית מסוגלת לעשות את הדבר ביעילות – כמובן, בתנאי ששמה לא יופיע – כרת הסכם בעל־פה עם נציגה בצרפת, ז׳אק גרשוני. הסוכנות היהודית קיבלה אישור לפעול, במסווה של פעילות בתחום התרבות והצדקה של הקהילה האשכנזית של מרוקו, ״קדימה״.

לפני שז׳אק גרשוני יצא מרבאט לפריס, ניסח את ההסכם שאליו הגיע עם הגנרל ז׳ואן במילים הבאות:

"בזאת ברצוני לסכם בשורות אחדות את פרטי התוכנית שבה עסקנו במגעינו, ואשר אתה הואלת בטובך לאמץ אותה בעיקרון.

  1. נראה שנחוץ להכניס סדר בנושא ההגירה של יהודים ממרוקו לישראל. הסוכנות היהודית לארץ ישראל, אשר האחריות שלה לגבי הנושא מוכרת לך, חשה בצורך לארגון הגיוני.
  2. לא מדובר רק באינטרס של מדינת ישראל. לדעתנו, גם צרפת יכולה להרוויח מהגירה יהודית ממרוקו לישראל,בצורה של הרחבת השפעתה בכל הלוואנט, בתנאי שהמהגרים ממרוקו הצרפתית יכבדו את בעלת החסות.
  3. מבחינה מעשית, הדבר כולל את עיקרון הבלעדיות בכל הנוגע להגירת יהודי מרוקו לישראל, שתהיה בידי נציגים או גופים השייכים לסוכנות היהודית. לשם כך נקבע, שנציגי מחלקת ההגירה יתחילו בסלקציה של מועמדים על פי הנורמות הרגילות (גיל, מצב בריאותי, מצב משפחתי, מקצוע).
  4. למניעת הטעויות, הנמשכות עד עתה, יוקם בקזבלאנקה משרד, אשר תכליתו תהיה לתעל את ההגירה. המשרד יעבוד תחת כיסוי של אגודה לעזרה סוציאלית שכבר קיימת(׳׳קדימה״).
  5. כל עבודה מסוג כזה, תהיה אפשרית אך ורק בשיתוף- פעולה עם מינהלת הפרוטקטוראט.
  6. בפועל, צריך יהיה א) לתעל לרבאט את כל הבקשות האישיות לקבל אשרות יציאה מיהודים מרוקנים, אשר לגביהם ניתן לשער שמדובר במועמדים להגירה. ב) להקים עבורם מערך של ויזות קולקטיביות שתהיינה תקפות עבור קבוצות של נוסעים."

הסוכנות היהודית, במסווה של ״קדימה״, אכן פתחה משרד בקזבלאנקה, ומחנה מעבר בדרך למאזאגאן. ההסכם פעל כמעט ללא בעיות, עד זמן מועט לפני שמרוקו זכתה בעצמאות.

הסולטן לא הסכים ממש למצב זה. ניתן לשער מה היו רגשותיו, למיקרא התחקיר שהתפרסם ב-14 באוקטובר 1949 בשבועון ״ג׳ואיש כרוניקל״, ביטאונה של הקהילה היהודית בבריטניה:

״הרשויות הצרפתיות, מחשש שמא ״יציאת מצרים״ הזאת תלבש ממדים גדולים עוד יותר ותפריע לכלכלת הארץ, דרשו מן הסולטן להוציא ״דאהיר״ – צו מלכותי – שימנע מיהודים בעלי אזרחות מרוקנית לעזוב את מרוקו. הסולטן סירב בתוקף לעשות זאת. ׳היהודים הם ילדיי, כמו המוסלמים: אבות- אבותיהם היו נתיניהם של אבות-אבותיי, ואני מודע לאחריות שלי כלפיהם. אם הם יילכו מכאן – אני מתאבל על לכתם. אם יחזרו – אני אשמח על כך ואברך אותם על בואם, כמו אב שילדיו תעו בדרכם ולבסוף שבו אל בית אביהם׳״.

המיכסה החודשית הראשונה נקבעה ל־600 איש, לעומת 2,500 שביקשה הסוכנות היהודית. יתר על כן, היה מדובר רק בתושבים היהודים שבערים הגדולות, ולא בתושבים הכפריים באזור הרי האטלס, שנידונו להמתין לימים טובים יותר.

ז׳אק לאזארוס, מנהל המשרד הצפון־אפריקני של הקונגרס היהודי העולמי, ביקר במרוקו בסוף אוקטובר 1949, בסיור לשם איסוף מידע. הוא ציין שהייתה התקדמות גדולה בתחום העלייה, מאז ההכרה הרשמית בה מצד הרשויות. אך הוסיף:

ובכל זאת, העלייה איננה כי אם ״נסבלת״. יש לנקוט אמצעי זהירות כיאות, כדי שתתנהל בדיסקרטיות הרבה ביותר (אין להכניס שום מידע על כך בעתונות היהודית של צרפת ושל צפון־אפריקה).

חששות אלו היו מוקדמים מדי. באופן פרדוקסאלי, מתן גושפנקה חוקית לעלייה, במקום שתהווה אות לפרץ גדול של הגירה, דבר שמפניו חשש הגנרל ז׳ואן, אפשר לתעל את שטף היציאה עקב התאמה משונה בין האינטרסים של הרזידאנס לבין אלו של מדינת ישראל החדשה. עם חתימת ההסכם עם הרזידאנס, הדאגה הראשונה של ״המוסד״ – שנשאר אחראי לעלייה מצפון־אפריקה במסוה של הסוכנות היהודית ־ הייתה לבקש מן האוכלוסייה היהודית לדחות למועד מאוחר יותר את תוכניותיהם ליציאה. הרעיון שביסוד הדחייה הזאת היה לנצל את העיכוב הזה כדי להכין ולחנך את יהודי מרוקו לעלייה העתידית. אבידוב, נציג ״המוסד״ בצפון־אפריקה, דיווח:

"שלחנו שליחים לטאנג׳יר, לקזבלאנקה ולמרוקו המזרחית, כדי לסייע בתיעול גל העזיבות. הם נשאו נאומים בבתי-הכנסת, והסבירו למתפללים, שתורו של כל אחד מהם יגיע, אולם לפי שעה, עליהם להישאר בבתיהם ולהמתין. ההסברים הללו היו לשווא, ולעתים קרובות הביאו לאפקט ההפוך. האנשים ראו בכך הגבלה של העלייה, והסיקו מכך שהם צריכים להזדרז ולנסוע. היינו חסרי אונים…״

חודשים אחדים לאחר מכן, הגל הראשון של התלהבות משיחית דעך; הרתיעה מפני עלייה, שגילו האלמנטים המודעים ביותר, התפשטה עד כדי להדאיג את השליחים במקום. ביוני 1949, השמיעו הללו ״צפירת אזהרה״ במכתב קולקטיבי שהופנה לירושלים:

"נוכחנו לדעת, עד כמה הקהל כאן זקוק לכך ש״ייקחו אותו בידיים", ומבקש לדעת את האמת לגבי ארץ ישראל ללא כחל ושרק. בייחוד לנוכח ריבוי המכתבים המגיעים לכאן והעולים שחזרו למרוקו, שמדברים רעות על התנסותם. חייבים לערוך מסע הסברה ולספק מידע לגבי התנאים האובייקטיביים השוררים בישראל, כדי להשיב להם את האמון שעורער לאחרונה בגורלה…

בגלל הפצת השמועות הללו, כבר לא מוצאים כאן אותו הדחף שהלהיב את יהודי מרוקו לפני חודשים אחדים. אפילו הצעירים נעשו אדישים לנעשה בארץ ישראל. פעמים רבות שמענו את המתקדמים ביותר מקרבם אומרים; אנו מוכנים להשלים עם הקשיים השוררים בארץ ישראל, אבל לא עם האפליה. כאן סבורים שהארץ נתונה בידיו של "שבט שליט" אחד, זה של הי׳פולנים". לכן, במקום לעזוב את הנוחות בחייהם כאן, ולהמירה בחיים של עבודה קשה, ובנוסף לכך גם להיות מטרה לאפליה – הם מעדיפים להישאר במקומם.״

וכך, אם בתחילה המיכסה של 600 ויזות לחודש – כלומר, 7,200 לשנה, מספר שהיה נמוך מן הריבוי הטבעי של האוכלוסייה היהודית, שהוערכה ב־ 12,000 נפש לשנה – נראתה בלתי-מספקת בעליל, הרי שבפועל לא עברו אותה עד 1954. מספר המהגרים התקרב ל-5,000 ב-1950, ב-1951 עלה ל- 7,770, ב-1952 ירד שוב ל־5,031, וב-1953 הגיע לשפל העמוק ביותר, 2,996 מהגרים, מספר שהיה ללא-ספק קטן יותר ממספר השבים למרוקו.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 – עמ'52-48

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח

המלך מוחמד החמישי

הסולטאן יוסוף נפטר ב-17 בנובמבר 1927. ירש את מקומו בנו מוחמר החמישי. יליד פאס בשנת 1910 מבית עלאוי [או אלחסני או אלפילאלי]. המינקת שלו היתה יהודייה, והדבר כנראה נתן את אותותיו ביחסו ליהודים. בילדותו הוא גם שיחק עם ילדי המשרתים היהודים בארמון המלוכה. התחתן בגיל 16 בנובמבר 1926, היו לו שתי נשים, שילדו לו שני בנים וארבע בנות. הוא נאלץ להסתמך על תבונתו ועל סמכותו הטבעית, הצטיין כאדם שומר הדת המוסלמית. היה נוהג להשכים כל בוקר בשעה שש לתפילה, אנשי המערב לא הבינו את הקשר בין דתיות לקידמה. עלייתו לכס המלוכה הבטיחה את עתיד השושלת העלאוית, הוא עלה על כס המלכות ב-18 בנובמבר 1927, יום לאחר פטירתו של אביו המלך יוסוף. אמנם המסורת קובעת כי העולמא ונכבדי החצר בוחרים במלך, אבל הסולטאן כפה עליהם את בנו כיורש העצר. בעת הכתרתו של מוחמד החמישי, נערכו הפגנות בערים החשובות במרוקו רבאט, פאס, טנג׳יר, קזבלנקה מכנאס ומראכש. מוחמד החמישי, גם הוא הכריז על בנו חסן ליורש העצר ב-9 ביולי ביום הולדתו ה-28, וגם דאג שמשטר החסות יאשר זאת בצו מיוחד. חסן הועדף על פני אחיו הבכור, אבל איש לא העיז לערער על ההחלטה, ולהטיל ספק במעמדו החוקי של חסן, שנכנס לחיים הפוליטיים כבר בינואר 1944, במהלך פגישה סודית בין הסולטאן והנשיא רוזוולט. הוא היה אז רק בן שלוש עשרה וחצי.

המלך נאבק בברברים, מאבק שנגמר בשנת 1959. הוא דגל בהשכלה ובמודרנה, ולא ראה בכך סתירה לאמונת האסלאם. יחס חשיבות רבה לחינוך בנות, כאמצעי להשגת שויון זכויות לנשים. בתו הבכורה עאיישה סיימה בית ספר תיכון, הלכה ללא רעלה, ולבשה גם מכנסיים, רכבה על סוס, נהגה במכונית, שיחקה טניס, והאזינה למוסיקה מודרנית. בשירותו הועסקו פקידים, חייטים וצורפים יהודים. בביקורו הראשון במוגדור, לאחר שעלה על כס הסולטאנות, התקבל ע״י להקת נגנים יהודית. ב-5 באפריל 1929 ביקר בפאס, ומשלחת יהודית באה לקבלו, אך גורשה ע״י המושל המקומי. רק יו״ר הקהילה הורשה להשתתף בקבלת הפנים.

הנציב הצרפתי מחתים את המלך על צוים

הנציב הצרפתי היה מחתים את המלך על צווים, ובין השאר החתימו הנציב Lucien Saint (כיהן מ-1 בינואר 1929 עד יולי 1933) ב-16 במאי 1930 על צו המוציא את הברברים מתחום שיפוטו, ומעתה הם כפופים רק לחסותה של צרפת. לאחר התנגדות העולמא והמרוקאים הצעירים, חזר בו הנציב, ופורסם צו חדש שביטל את הקודם. הסולטאן שאף לאיחוד המדינה, ושבר את כוחם וסמכותם של מושלים חזקים ועצמאיים. למלך היה ארמון גם בקזבלנקה, למרות שלא היתה בירתה של מרוקו. המלך הפגין אהדה כלפי היהודים בארצו, ב-19 בנובמבר 1946 קיבל מוסלמים ויהודים יחדיו, והפגין בכך כי הוא רואה ביהודים מרוקאים כמו המוסלמים.

ביקורת על הממשל הצרפתי

החוגים הלאומניים במרוקו בשנות ה-20 של המאה הכ' טענו נגד הממשל הצרפתי, כי הוא לא סייע למוסדות הממשל, וכן שהמנגנון מורכב על טהרת הפקידות הצרפתית; קיימת הפליה גזענית בין מרוקאים ובין מהגרים אירופאים, לטובת האחרונים; חלוקה בלתי צודקת של נטל המסים וההנאות מהתקציב בין מרוקנים לבין אירופאים; דיכוי החירויות האישיות והציבוריות בתחום חופש העיתונות וההתאגדות; עידוד התישבותם של אירופאים בקזבלנקה ובמרוקו בכלל, על חשבון נישול האכרים המרוקנים מאדמותיהם, תמורת פיצוי נמוך. טענות אלה נמסרו על ידי ׳הועד הפועל המרוקני׳ בשנת 1934 לסולטאן ולממשל הצרפתי, אלה לא הגיבו.

הגבלות על חופש הפרסום בעיתונות ב-1936

ב-17 בנובמבר 1936 נערכה ועידה בקזבלנקה בה נידונו הבעיות של העתונות במרוקו. הועידה נערכה באחד האולמות הגדולים בעיר, אליה הוזמנו אלפי תומכים וכן צרפתים וזרים, שגרו בקזבלנקה. הכינוס נערך כתגובה לצנזורה על העיתונות, והאיסור על פרסום עתונים בערבית. באולם נוכחו נציגי הממשל האזרחי והצבאי, המושל של קזבלנקה הודיע כי הכינוס מוחרם. למחרת נערך כינוס לנציגי העיתונות הצרפתית, בה נוכחו 150 עתונאים, ונאמו נגד ההגבלות על פרסום מידע חופשי. נשלח נציג לממשלת צרפת, כדי להסביר את עמדת העתונאים, שהוגבלו בפרסום דעותיהם.

בסוף חודש נובמבר 1936 נערכו הפגנות המוניות בקזבלנקה ובערים אחרות במרוקו. המפגינים התנגשו בשוטרים, נפצעו רבים מהמפגינים, ונאסרו מאות אזרחים.

הכלכלה

אופייני לבורגנות בקזבלנקה היה סחר החוץ, שמשך תושבים מפאס לקזבלנקה, ובעת שהממשל של צרפת החל במרוקו, היו כבר כעשרים פירמות משפחתיות כאלה. העיסוק העיקרי שלהם היה יבוא של אריגים, תה, סוכר, טבק ומוצרים מוגמרים. ויצוא של צמר, עורות, ותוצרת חקלאית.

עם התקרבות מועד העצמאות של מרוקו, ננקטו צעדים כדי להשתחרר מהעיסוקים המסורתיים של השנים הקודמות, אחד הענפים החשובים ביותר היה הטכסטיל. הבנק הלאומי לפיתוח הכלכלה, העניק בשנת 1959 הלואות נוחות ליצרני טכסטיל. ענפי מסחר אחרים היו בתעשיית מזון, בנין ותחבורה.

שורשיה של האליתה הכלכלית החדשה במרוקו היא בקזבלנקה. מאז שנת 1830 גדלה הקהילה מפאס בקזבלנקה, ומאז 1956 נפתחו אפיקים כלכליים חדשים בעיר זו. שני סוגי השקעות אופייניות לבורגנות המרוקאית: יבוא ויצוא של מוצרים, ומגרשים בערים. סחר החוץ היה הגורם המושך בני פאס לקזבלנקה, ובעת שהצרפתים הגיעו למרוקו, היו כעשרים משפחות מפאס שעסקו במסחר. עיקר עיסוקיהם היה יבוא של אריגים, תה, סוכר, טבק ומוצרים מוגמרים. ויצוא של צמר, עורות, מוצרי אמנות ומוצרים חקלאיים.

האומנים המסורתיים התקשו לעמוד בתחרות מול הייצור ההמוני, שהוזיל את מחירי המוצרים. המוני עניים הצטופפו בערי פחונים בקזבלנקה ובערים אחרות, ללא אפשרות להשיג דיור ראוי.

התפתחותה הכלכלית של קזבלנקה במאה הכ׳

לפי סקירה בשנות ה-70 של המאה הכ׳, התפתחותה הכלכלית – תעשייתית של מרוקו שהחלה בשנת 1912, גרמה לעלייה במספר התושבים. בשנת 1907 חיו בה רק 20 אלף תושבים, ב-1960 קרוב למיליון, ובשנות ה-70 של המאה הכ׳ מיליון ושלוש מאות אלף. דרך הנמל עוברים 75 אחוז מכלל הסחורות שעוברות בנמלי מרוקו. 60 אחוז מהתעשיה של מרוקו מצויה בקזבלנקה, נוסף למכרות. לכן אין פלא, שהעיר קלטה מספר גדול של כפריים שלא יכלו להתפרנס מעבודת האדמה, והיגרו לערים. בין השנים 1936-1952 קלטה קזבלנקה המונים. בשנת 1965 היגרו לעיר כ-36 אלף בני אדם, אלה היו ערבים וברברים, או ליתר דיוק דוברי ערבית ודוברי ברברית, כי השפה היא הגורם היחיד שבאמצעותה ניתן להבחין בין הערבים לבין הברברים. דוברי ערבית היוו את הרוב בקזבלנקה. לפי מפקד בשנת 1952 היוו הברברים בין 20 ל-22 אחוז מכלל האוכלוסיה בעיר. הברברים מתחלקים בין שחומי עור לבין לבנים. מצויים צעירים בקזבלנקה שלא ידעו היכן נולד אביהם. ההגירה היתה בדרך כלל כך: אבי המשפחה עובר לקזלבלנקה ורק כעבור זמן, לאחר שהתבסס, היה מעביר את אשתו וילדיו לקזבלנקה.

הברברים גילו בדרך כלל סולידריות ביניהם לבין עצמם. ברישום של פושטי היד בבית המשפט בקזבלנקה, כמעט אין ברברים. הסיבה: אם אחד מהם עמד על סף פשיטת רגל, עזרו לו חבריו הברברים. ברובע החדש של קבלנקה היו חנויות בבעלותם של סוחרים ברברים. בסחר אריגים הם היו בין המובילים.

גידולה של קזבלנקה

קזבלנקה הפכה מכפר קטן לעיר מודרנית. בצפונה נמל מודרני עם רציפים והומה אוניות. בראשית שנות ה-50 של המאה הב׳ בנתה ארה״ב בסיס לאוניותיה. במרכז המסחרי עסקים של חברות אירופאיות ואחרות. בין השאר היו שם משרדיהם של יהודים אמידים. גם מוסדות של היהודים מרוכזים שם. ביניהם קרית חינוך מיסודה של כי״ח, שלה שבעה בתי ספר בעיר. במזרחה של העיר ׳המדינה׳ החדשה, בה גרים סוחרים מוסלמים בני המעמד הבינוני, ואומנים. העניים בנו לעצמם שכונת פחונים ובקתות בשטחים פנויים. מהם באו תאי הפועלים של מפלגת האסתקלאל, והתאחדות הפועלים המרוקנים. בשנת 1950 כ-19 אחוז מהתושבים היו גרים בצריפים רעועים, מהם הרוב מהגרים שבאו אליה בחיפוש אחרי עבודה. בסוף 1955 – 80 אחוז מהאירופאים שחיו במרוקו התיישבו בערי החוף, מחציתם בקזבלנקה. למרות שהאירופאים היוו רק כחמישה אחוזים מכלל האוכלוסיה, הם שלטו על כ-80 אחוזים מהפירמות והמסחר במרוקו. הרבה בתים נאים בעיר פאס ננטשו על ידי בעליהם, שעברו לקזבלנקה או למרכז האדמיניסטרטיבי החדש בבירה רבאט. בקזבלנקה גר מספר גדול של פועלים שפרנסתם מבוססת על התעשייה בעיר.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח עמ'36-32- סוף פרק ראשון

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

מנהג שמעתי ממוהר״ר שלמה ששון ז״ל, ששמע מהחכם בהה״ר יצחק מימראן ז״ל, ששמע ממאריה דאתריו הרה״ג מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זלה״ה, שמנהגינו פה מחז״ק פאס יע״א בשתיית החלב שוהים אחריו מלאכול בשר שש שעות כמו אכילת חמאה. וזה דעת מור״ם ביוד״ע סי׳ פס סעי׳ ב בשם המרדכי בשם מהר״ם, וב״י בא״ח, וכן הוא בזוהר. אבל שמעתי מפי מו״ה מאיר ישראל נ״י, שהוא שמש את הרה״ג מורינו כמוהר״ר חיים הכהן זצ״ל, שהמנהג שאחרי שתיית חלב אין שוהין, ואמ״ל שמשפחת אבן צור ביום שבועות אחר התפילה שותים חלב, לזכר הכתוב דבש וחלב תחת לשונך, ובצהרים סועדים במאכלי בשר. וזה דעת מרן מלכא ביוד״ע סי׳ פט סעי׳ ב.

            אתה תחזה ששתי אמרות טהורות של רבנים הנז׳ מכחישות זו את זו, שהאמת שאלו ואלו דברי אלקים חיים, שבודאי בימי מוהר״ר אי״ש זצ״ל נהגו להחמיר על עצמן, כמו שעד עתה הרבה מחמירין על עצמן לשהות שש שעות. או שאפשר שלא כל בני העיר היו מוסכמים בזה, יש שהיו מחמירין ויש להיפך. ובזה ראה להגאון שדה חמד, חלק יד, מערכת מי״ ם, כללים, סי׳ לח, משם הרב הפרדס, בס׳ אות היא לעולם, וז״ל: בעינינו ראינו ואבותינו ספרו לנו, שאין לך דור שאינו מתחדש בו חומרות מה; שלא היה לפנים בישראל.

         כמו אכילת בשר אחר גבינה סעודה אחת״ דמימי עולם ושנים קדמוניות כך נהגו, ועיני ראו בכל הסעודות של חתן וכלה וברית מלה, שם ישבו רבנים ועצומים רבני אלפין, והיו מביאין מאכלי חלב וגבינה ואח״כ בישרא שמינה. ובזמנינו זה נתבטל מנהג זה וכו' עיי״ש. עוד הביא הגאון שדי חמד, וז״ל: ומרן החבי״ף בס׳ משא חיים, דף זן ע׳ ד, אות זקן, כתב ג״כ ששנינו מנהג שהיה קבוע בעירו, וגם גדולים חקרי לב שלמים וכן רבים היו נוהגים אותו, היינו שבכל שבת קודש בסעודת הצהרים, היו אוכלים מאכלי חלב ודבש ומאכלי גבינה ואח״כ באותה סעודה עצמה היו אוכלים בשר.

         ונהגו כן ע״פ מה שכ׳ בס׳ חמדת ימים, בחלק שבת, ד׳ סט ע״ב, ואחר זמן ראו סתירה לדבריו ממה שכ׳ כמה רבנים בשם רבינו האר״י, שלא אכל בשר ביום שאכל גבינה. וגם חמ״י עצמו כ׳ כן במקום אחר, ולא ניחא להו לחלק בין שבת לחול וביטלו המנהג ההוא לגמרי. וכ׳ שם שהיו עוד איזה מנהגים אשר לא ישרו בעיני דורות הבאים ובטלום. ומול סוף הביא שכ״כ הרב הפרדס, בס׳ אות היא לעולם, שהבאתי למעלה, עכ״ל עיי״ש.

          ולפ״ז אפשר לומר דהמחמירין היו מתנהגים במעשיהם ע״פ האר״י ז״ל, לכן היו מחמירין לשהות אחרי מאכלי חלב ששה שעות. ובעיר צפרו נוהגים שלא לשהות כלום, שרוחצים פיהם ואוכלים בשר. והוא דעת מרן ביוד״ע סי׳ פט סע׳ ב, עיי״ש. ועיין בס׳ יפה ללב, ח״ג או״ח סי׳ תצד אות ז, מ״ש בזה. ואינה ד׳ לידי שמצאתי בס׳ טהרת הקודש, ח״ב בוידוי הנדפס שמה, באות אכלתי בשר וגבינה, ומנהג אנשי מעשה שלא לאכול אפי׳ אחר חלב בשר אלא מעת לעת. וכן אמרו בתלמוד בההוא חסידא. וכן יש לזה הכריח מדברי רשב״י פ׳ משפטים, בסוף הסדר במאמר הנה אנכי שולח מלאך וכו׳, יעויין שם ותראה כמה הרבה שלא יהיה הולך בדרך רשעים באכילה שלא ידעו במה יבשלו, עכ״ל.

        ואח״ז ראיתי לה׳ החבי״ף זצ״ל, בס׳ כף החיים, סי׳ כד, אות כה, וז״ל: והחרדים אל דבר ה׳ אינם אוכלים ביום אחד גבינה ובשר, ולפחות יזהר להמתין מגבינה לבשר כשיעור מבשר לגבינה שהוא ששה שעות, ולפחות יזהר בסעודה אחת שלא יאכל גבינה ואחריו בשר ואפי׳ שיעשה הדחה ורחיצה היטב. ושלי״ת בעירנו אזמיר יע״א, נתייסד המנהג בזמנינו דבשום משתה ושמחה בין סעודת מצוה בין סעודת רשות, אינם משימין חלב וגבינה קודם הבשר ואכשור דרי. ופוק חזי מ״ש מחמד עינינו חסין קדוש מר שארינו מורינו ה׳ הפרדס זצ״ל, בס׳ אות היא לעולם, מערכת ה, דף קיז ע״ב יעו״ש. ועי׳ בס׳ ח״י ובמת״ל, דף כג ע״א, ובס׳ עבודה. ומו״ד דף קג ע״ג, בעונש האוכל בשעתא חדא.

        ועיין בסולת בלולה, ובס׳ בן יוחאי, דף לקט ע״ב עכ״ל. ובאות כו, כתב וז״ל: תא חזי לה״ה מופת דורינו בס׳ ככר לאדן, סי׳ ח דף זקן ע״ד, דהביא מנהגו הטוב של האר״י הקדוש דביום שהיה אוכל גבינה לא היה אוכל בשר, וכן להפך. אר בתבשיל לא היה מחמיר. ועיין בס׳ בית מנוחה, דף כה ודף בו, ובס׳ עבודה ומורה דרך, הביא דמנהג רבינו האר״י היה אפילו מתחילת הלילה עד לסוף אותו היום, יע״ש. ובס׳ נוהג כצאן יוסף, הנד״מ ד׳ כט ע״א וע״ב, האריך בזה ככל הצורך, עכ״ל. ובס׳ זכרון שהביא משם הפר״ח דראוי להחמיר כדברי הזוהר שלא לאכול בשר אחר גבינה בשעה אחת או בסעודה אחת, וגבינה אחר בשר נוהגים להמתין ששה שעות, עכ״ל בדף ו. והגאון חיד״א זצ״ל בליקוטים שבס׳ ככר לאבן סי׳ ח, עמד על דברי האר״ י ז״ל, במקומות שנזכר ענין זה, עיי״ש וינעם לך.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-עמ' מב-מד

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר