מורשת יהדות מרוקו

סיכום

בין הגורמים במאה ה־19 ותחילת ה־20, שהביאו לחסות הצרפתית והספרדית ב־ 1912, יש למנות את חולשת הסולטאנים מבחינה צבאית וכלכלית ותלותם במדינות זרות, שמהן קיבלו מלוות והדרכה צבאית. חולשה זו התבטאה בחוסר הביטחון במהומות שהתעוררו על ידי שבטים מרדניים, ובירידה בהכנסות האוצר בגלל בעלי חסות רבים שלא שילמו מסים.

הסולטאנים הכירו בחשיבות המודרניזציה, ועשו ניסיונות לרפורמות לשם ביסוס מעמדם, אבל לא היו מסוגלים לישם את העצות שניתנו, כגון שיפורים במנגנון, ביטול סחר העבדים והעונשים האכזריים, הטבת תנאי המאסר והגנה על רכושם וחייהם של הבלתי מוסלמים – קרי, היהודים. הכוחות השמרניים, בעיקר העולמא, התנגדו לרפורמות.

נוסף לכך ניחתו על מרוקו מכות בידי שמים, שנות בצורת שנמשכו לעתים שלוש־ארבע שנים ברציפות, כמו בשנים 1877־1881; ואת שארית התבואה כילה הארבה. התוצאה היתה מגפות, מחסור במזון והאמרת מחירים, נהירה מהכפרים לערים, ומהערים הפנימיות לערי החוף, בתקווה למצוא מזון ותעסוקה. חוסר תנאים תברואתיים בערים הצפופות גרם למגפות של מחלות, כמו חולירע. בפאס בלבד מתו ב־1901 כתוצאה ממגפה למעלה מ־3,000 נפש. המיעוט היהודי היה פגיע במיוחד, וכל מלחמה, חילופי שלטון, מגפה או בצורת, היו רקע מתאים להתנכלות בהם. רווח והצלה עמדו ליהודים שהיגרו לארצות אירופה ואמריקה. סוחרים ממוגדור היגרו בעיקר לאנגליה, בעקבות קשריהם המסחריים שם.

שיעור היהודים באוכלוסייה במרוקו

רוב היהודים חיו בערים, והיו מקומות שבהם היוו שיעור ניכר מהאוכלוסייה. למשל ב־1807 היו בסלאו 10% יהודים מתוך 1,500 נפש. בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־19 עלה שיעורם. שרל פוקו (Foucauid), קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1883־1884 כשהוא מחופש ליהודי, בלוויית מרדכי אביצרור, כתב כי בדבדו, השוכנת בצפון מזרח מרוקו 1,500 מתוך 2,000 תושבים הם יהודים. במוגדור במשך כמאה שנים יותר ממחצית התושבים היו יהודים. מספרם במאה ה־19 היה בין 10 ל־12 אלף. בתחילת המאה ה־20 היוו היהודים בטנגייר, במראכש ־בצפרו בין שליש לרבע מהאוכלוסייה.

הקהילות הגדולות בתקופה זו היו בפאס, במראכש ובמוגדור, ובכל אחת מהן כעשרת אלפים יהודים. בקזבלנקה היו 5,000 יהודים מתוך 15,000 תושבים; בלאראש – 2,000 מתוך 5,000; בטנגייר – 6,000 מתוך 30,000; במכנאס – 5,000 מתוך 25,000; בתיטואן – רבע מתוך 25,000 תושבים; בארזילה – רבע מכלל אלף התושבים; בקמר אלכביר – 2,000 מתוך 10,000.

צרפתי שביקר במרוקו ב־1902 אמד את מספר היהודים בכל מרוקו ב־90,000 עד 100,000. לפי אומדן אחר היו 100,000 עד 115,000 יהודים בתוך כ־4 מיליון תושבים. אך משקלם של היהודים היה מעבר לשיעורם באוכלוסייה, כי כ־70% מהם חיו בערים. לפי נתונים שנאספו על ידי נציג כי״ח ב־1904, הגיע מספרם ל־103,000, ובשנים הבאות מספרם עלה. בין השנים 1900־1920 קמו קהילות חדשות קטנות בצפון מזרחה של מרוקו: ברגנט(Barkana), גיראדה(Jerada) ועוד.

ברכות

• כתב הגר״י משאש על אביו הגה״ק רבי חיים משאש זלה״ה מגדולי רבני העיר מכנאם וז״ל, מעולם לא ראיתיו מברך ברכת המזון בעל פה, רק מתוך הסידור, באימה וביראה, ובכוונת הלב, ותמיד היה מזהיר לבני הבית, שבכלל ערך השולחן, ישימו גם כן ספר ברכת המזון, למען יהיה מצוי לפניו תמיד(תפארת בנים אבותם עמי רלג).

        באחד מן השנים ביום הילולת הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זלה״ה, בנו הרה״צ רבי יוסף זלה״ה, שכח מהילולת אביו, והנה אביו הגיע בלילה בחלום, ואמר לבנו למה לא ערכת לי אזכרה, לא אמרתה קדיש בכל השבוע, לא עליתם לתורה, אני מוכן לסלוח אבל על הבאת ברכות לציבור על כך איני מוותר, מיד התעורר רבי יוסף ונבהל בהלה, היתכן ששכחתי תהה, והנה נזכר שאכן כך היה ואינו בחלום, מיד למחרת ערך אחר תפלת שחרית הביא מיני ברכות לקהל. וכעין מעשה זה אירע גם לבעל הכף חיים סופר, שביום האזכרה לא יכל לקנות מילי דברכות לטובת נשמת אביו, מפני שהיתה תקופה הצנע, ובלילה אביו שאלו לפשר מעשיו, והשיבו בחלום שאין בידו פרוטה, שאלו אביו ולהגיש לציבור מים מהברז יש לכם, ראו כמה מעלת ברכות לע״נ הנפטרים.

• בכל שנה לקראת חג הסוכות, הגאון רבי יוסף הלוי זלה״ה היה בוחר את האתרוגים המובחרים עבור רבני העיר מרכאש, כאשר הביא את האתרוג לבית רב העיר רבי מרדכי קורקוס, בא לשלם הרב דמי האתרוג אמר לו ר׳ יוסף כבודו ישלם רק פרוטה כדי לקיים ״לכם, משלכם״. מספר הרב ישר הלוי, באותו מעמד הביא הרב קורקוס לר׳ יוסף כוס מים לשתות, כשלקח את הכום בירך בשקט, העיר לו הרב למה הינך מברך בשקט? הרי כתוב ימלא פי תהילותיך, שהפה צריך להיות מלא מתהילותיו יתברך" (דורות מם׳ ג׳ עמי 15).

הקבצן ואשת הרב

מכל העיירות בהן גרו יהודים במרוקו הגדולה, רק באחת נתברכו בשפע רב. תאלסינט היה שמה של העיירה, שיושביה היהודים היו כולם אמידים, לפי שמאות אלפי ערבים, בעלי משקים מפותחים, פקדו את העיירה, שהיתה מצויה בצומת דרכים חשובה, לצורך עסקיהם.

יהודים רבים, בני עיירות קרובות ורחוקות נהרו לתאלסינט, פלשו לתוכה ואף כי לא נתקבלו בעין יפה על־ידי יהודיה, הקימו בה עסקי מסחר ואף הם התעשרו ונשארו בה. רק מצוקה אחת טרדה את יהודי העיירה — דלות הרוח. זו, בשלה נזדקקו כל כמה שנים להביא מן החוץ רב, שישמש להם כשוחט וכמוהל, ידרוש להם דרשות, ילמד את ילדיהם תורה ויערוך להם תפילות שבת וחג, ידריך אותם בענייני יהדות, ובכלל ישרה עליהם רוחניות.

וביד נדיבה היו מוכנים לשלם תמורת כל אלה.

לאחר מלחמת העולם השניה נפלה בחלקו של הרב אליהו זהבי שמן העיר סטאט ההזדמנות לשמש בקרב יהודי תאלסינט: משלחת גדולה של ראשי הקהילה מתאלסינט כיבדה את הרב בבואה לעירו והצליחה לשדלו לקיים מצוות שירות רוחני דתי ליהודי העיירה. התגמול שהציעו, שהיה כה גדול וטוב, שיכנעו עוד יותר. הוא ניאות לבוא לעיירה, וביום בו היתה דירתו המיועדת מוכנה,־ אצו לשם כבוד הרב ואשתו מרים על מיטלטליהם.

בכבוד וביראה התייחסו תושבי תאלסינט לרב אליהו חשוך הבנים ולאשתו מרים, שכונתה מאמא קותא. הם נהגו להזמין את הרב לסעודות רבות־משתתפים בבתיהם, והוא הפליא לשמחם בפיוטי־קודש, בשירי שבת ובשירי געגועים לירושלים. אחד מפיוטיו המרגשים של הרב, היה מעביר צמרמורת בגוו שומעיו כל אימת ששר אותו, עוד זכור לרבים מהם. ״אני בניב שפתי אשירה, לכבוד האור הנורא. אור גדול מארצי ממנה יצא, זרחה שמש זרה״.

הרבה רבנים היו פוקדים את העיירה העשירה ומנדבים מיהודיה נדבות לקיום ישיבות חכמת ישראל ובתי מדרש לילדים ומוסדות צדקה. ואחד מהם אף אמר לו, לרב זהבי, שאינו מקנא בו על שמשו יהודים אלה, לפי שהוא דומה לרואה בין עוורים.

כך או כך, הרב הנכבד היה זוכה להרבה מידם של יהודי העיירה. לעת שמחה או חג היו שכיבדוהו בכבש שלם על כרעיו, וגם בתרנגולות ובביצים, בדבש ובחמאה, בירקות וכפירות, ששטפו אל ביתו בסלים, אף מבלי שיבקש זאת. אשתו, מאמא קותא, היתה מתקשה לנצל את כל השפע הטוב, ולא חלפו שנתיים לישיבתם בעיירה ושני בני הזוג שמנו וכבדו במשקלם עד מאוד מרוב מאכלים.

מאמא קותא היתה מבשלת כמויות גדולות מאוד של תבשילים עשירי־טעם מן המנחות האלה. כמויות כה רבות, עד שלא מצאה למי לתת משיפעת מאכליה, שהלוא העיירה מחוסרת עניים היתה, והעניים המעטים שבה היו מתקיימים בכבוד מקופת הצדקה התפוחה של הקהילה. ולפיכך היתה מאמא קותא יוצאת מדי בוקר עם סיריה וקערותיה, מלאי המאכלים, ושופכת אותם בפחי־אשפה ליד ביתה.

עם שחר היתה עושה כן, כדי להסתיר זאת מעיני כל, שלא לצער את היהודים אשר הביאו לה כל אלה.

בוקר אחד, בעודה עומדת לזרוק את מאכליה הרבים לתוך פחי האשפה, הפתיע אותה גבר ערבי מוזנח במראהו. היא נבהלה מקריאתו לעברה, ולבקשתו שפכה לתוך שק גדול שהיה ברשותו את תוכן סיריה. הוא הלך לו לדרכו והיא חזרה לביתה. אולם, למחרת, באותה שעה, שוב המתין לה הערבי ליד פחי האשפה, ולאחר שקיבל מידיה את המאכלים הטעימים, מבשר ודגים ועד ביצים, לחם ופירות, אף בירך אותה הרבה על נדיבותה.

מאז המשיכו השניים להיפגש מדי בוקר, מבלי שהאשה תדע אף את שמו של הערבי לבוש הבלויים ויפה־התואר, מוחמד שעבאן.

כבן ארבעים וחמש היה אז מוחמר, שזמן רב קודם לכן לקה בנפשו בשל אהבה נכזבת, ולפיכך החליט לענות עצמו בירידה אל קרקע השאול: הוא היה אוסף פגרי נבלות בחוצות, וביניהם גוויות כלבים, חתולים ועכברים, והיה צולה אותם עד שידיפו ריחות זוהמה בחורבתו.

לפיכך ציווה מושל העיירה לחטא מדי כמה שבועות את חורבתו של שעבאן באש, למניעת מגיפות.

יום אחד באו נוטרי המושל לחטא באש את החורבה ומצאו את שעבאן יושב וסועד ליבו במאכלים, שהם עצמם אינן זוכים להם. מיד חשדו בו, כי פרץ למאפיה היהודית וגזל משם את מאכלי השבת של היהודים. אולם, לשווא היה חשדם, לפי ששעבאן מעולם לא גנב ולא פרץ, וכל מזונו בא לו מבשר נבלות. זאת, כמובן, עד שהחל לקבל מזון מידי אשת הרב.

החוקרים מסרו סיפורו של שעבאן למושל הצבאי, וזה הורה להם לאמת את הדברים. לפיכך ארבו בבוקר שלמחרת ליד ביתו של הרב אליהו והשקיפו מרחוק על אשתו, מאמא קותא, בשופכה תוכן סיריה לשקו של שעבאן. הלכו הנוטרים ואישרו את הדברים באוזני המושל הצבאי. כך הוסר החשד מעל שעבאן. אולם, מושל זה היה מושל נוקשה, השת ליבו לכל פרט ופרט במחוזו, וגם על מעשיה של אשת הרב לא היה מוכן לפסוח: הוא זימן אליו את ראש הקהילה היהודית, חזן בן־שלמה, וגער בו על מעשיה של אשת הרב. גער חזן ברב והרב גער באשתו, וכך קץ הקץ על סעודותיו של שעבאן.

אולם, שעבאן המשיך לפקוד את פתח ביתו של הרב מדי בוקר ולהמתין לאשה טובת הלב. לשווא המתין. היא לא יצאה אליו עוד. אולם, שכנים רבים שראוהו רובץ בפתח ביתו של הרב, החלו שואלים עצמם מה לו ולרב, והיו גם כאלה שהחלו לנחש ניחושים, כמו, למשל, שהרב מנסה לחלץ את שעבאן מר־הנפש מיסוריו בעזרת קמע.

כך או כך, כאשר ראה שעבאן את מאמא קותא יוצאת מביתה וסל קניות בידה, לכיוון שוק העיירה, אף לא העז לפנות אליה.אולם, הוא היה בא, רובץ כמו חיה תשושה וזקנה על האדמה, ואחרי כמה שעות מסתלק וחוזר לחורבתו.

שכנתה של מאמא קותא, שחזתה מדי יום בביקוריו התכופים של שעבאן ליד בית הרב, העירה על כך לבעלה. זה ביטל הערתה בתנועת יד תקיפה. אולם, השכנה העקשנית הלכה אל מאמא קותא, ולאחר דברי ברכה רבים ודרישות שלום שאלה אותה, האם היא ערה לנוכחותו היומיומית של שעבאן המזוהם, כפי שכונה בפי כל, ליד פתח ביתה. מאמא קותא סיפרה לה שלפני שבועות אחדים היה נוהג לבוא ולקחת את זבל הבית על שיירי המזון שהכיל, וכי כאשר העיר לה הרב על כך חדלה ממעשיה. השכנה הזהירה מאמא קותא מפני שעבאן המזוהם, על שום שהוא מופרע בנפשו, והיתרתה בה שיש לסלקו כל אימת שהיא רואה אותו רובץ כחיה בפתח.

מאמא קותא עשתה כדברי השכנה הטובה. בו ביום יצאה לפתח ביתה, ראתה את שעבאן יושב לו מכונס בעצמו ושאלה אותו לפשר מעשיו. הוא ביקש ממנה מעט ממאכליה הטעימים שלא יכול היה לשכוח טעמם הטוב, והאשה התמימה חזרה על עקבותיה לביתה, מילאה קערת חרס במזון, שמה עליה כיכר לחם שלימה והגישה אותה לרעב, אשר טרפה בתוך כמה דקות. אחר שם את הקערה הריקה בפתח הבית ובירכה. ״אללה ייקתר כירק יא יהודיה״, אלוהים ירבה כל־טוב בביתך, יהודיה.

מכל העיירות בהן גרו יהודים במרוקו הגדולה, רק באחת נתברכו בשפע רב. תאלסינט היה שמה של העיירה, שיושביה היהודים היו כולם אמידים, לפי שמאות אלפי ערבים, בעלי משקים מפותחים, פקדו את העיירה, שהיתה מצויה בצומת דרכים חשובה, לצורך עסקיהם.

יהודים רבים, בני עיירות קרובות ורחוקות נהרו לתאלסינט, פלשו לתוכה ואף כי לא נתקבלו בעין יפה על־ידי יהודיה, הקימו בה עסקי מסחר ואף הם התעשרו ונשארו בה. רק מצוקה אחת טרדה את יהודי העיירה — דלות הרוח. זו, בשלה נזדקקו כל כמה שנים להביא מן החוץ רב, שישמש להם כשוחט וכמוהל, ידרוש להם דרשות, ילמד את ילדיהם תורה ויערוך להם תפילות שבת וחג, ידריך אותם בענייני יהדות, ובכלל ישרה עליהם רוחניות.

וביד נדיבה היו מוכנים לשלם תמורת כל אלה.

לאחר מלחמת העולם השניה נפלה בחלקו של הרב אליהו זהבי שמן העיר סטאט ההזדמנות לשמש בקרב יהודי תאלסינט: משלחת גדולה של ראשי הקהילה מתאלסינט כיבדה את הרב בבואה לעירו והצליחה לשדלו לקיים מצוות שירות רוחני דתי ליהודי העיירה. התגמול שהציעו, שהיה כה גדול וטוב, שיכנעו עוד יותר. הוא ניאות לבוא לעיירה, וביום בו היתה דירתו המיועדת מוכנה,־ אצו לשם כבוד הרב ואשתו מרים על מיטלטליהם.

בכבוד וביראה התייחסו תושבי תאלסינט לרב אליהו חשוך הבנים ולאשתו מרים, שכונתה מאמא קותא. הם נהגו להזמין את הרב לסעודות רבות־משתתפים בבתיהם, והוא הפליא לשמחם בפיוטי־קודש, בשירי שבת ובשירי געגועים לירושלים. אחד מפיוטיו המרגשים של הרב, היה מעביר צמרמורת בגוו שומעיו כל אימת ששר אותו, עוד זכור לרבים מהם. ״אני בניב שפתי אשירה, לכבוד האור הנורא. אור גדול מארצי ממנה יצא, זרחה שמש זרה״.

הרבה רבנים היו פוקדים את העיירה העשירה ומנדבים מיהודיה נדבות לקיום ישיבות חכמת ישראל ובתי מדרש לילדים ומוסדות צדקה. ואחד מהם אף אמר לו, לרב זהבי, שאינו מקנא בו על שמשו יהודים אלה, לפי שהוא דומה לרואה בין עוורים.

כך או כך, הרב הנכבד היה זוכה להרבה מידם של יהודי העיירה. לעת שמחה או חג היו שכיבדוהו בכבש שלם על כרעיו, וגם בתרנגולות ובביצים, בדבש ובחמאה, בירקות וכפירות, ששטפו אל ביתו בסלים, אף מבלי שיבקש זאת. אשתו, מאמא קותא, היתה מתקשה לנצל את כל השפע הטוב, ולא חלפו שנתיים לישיבתם בעיירה ושני בני הזוג שמנו וכבדו במשקלם עד מאוד מרוב מאכלים.

מאמא קותא היתה מבשלת כמויות גדולות מאוד של תבשילים עשירי־טעם מן המנחות האלה. כמויות כה רבות, עד שלא מצאה למי לתת משיפעת מאכליה, שהלוא העיירה מחוסרת עניים היתה, והעניים המעטים שבה היו מתקיימים בכבוד מקופת הצדקה התפוחה של הקהילה. ולפיכך היתה מאמא קותא יוצאת מדי בוקר עם סיריה וקערותיה, מלאי המאכלים, ושופכת אותם בפחי־אשפה ליד ביתה.

עם שחר היתה עושה כן, כדי להסתיר זאת מעיני כל, שלא לצער את היהודים אשר הביאו לה כל אלה.

בוקר אחד, בעודה עומדת לזרוק את מאכליה הרבים לתוך פחי האשפה, הפתיע אותה גבר ערבי מוזנח במראהו. היא נבהלה מקריאתו לעברה, ולבקשתו שפכה לתוך שק גדול שהיה ברשותו את תוכן סיריה. הוא הלך לו לדרכו והיא חזרה לביתה. אולם, למחרת, באותה שעה, שוב המתין לה הערבי ליד פחי האשפה, ולאחר שקיבל מידיה את המאכלים הטעימים, מבשר ודגים ועד ביצים, לחם ופירות, אף בירך אותה הרבה על נדיבותה.

מאז המשיכו השניים להיפגש מדי בוקר, מבלי שהאשה תדע אף את שמו של הערבי לבוש הבלויים ויפה־התואר, מוחמד שעבאן.

כבן ארבעים וחמש היה אז מוחמר, שזמן רב קודם לכן לקה בנפשו בשל אהבה נכזבת, ולפיכך החליט לענות עצמו בירידה אל קרקע השאול: הוא היה אוסף פגרי נבלות בחוצות, וביניהם גוויות כלבים, חתולים ועכברים, והיה צולה אותם עד שידיפו ריחות זוהמה בחורבתו.

לפיכך ציווה מושל העיירה לחטא מדי כמה שבועות את חורבתו של שעבאן באש, למניעת מגיפות.

יום אחד באו נוטרי המושל לחטא באש את החורבה ומצאו את שעבאן יושב וסועד ליבו במאכלים, שהם עצמם אינן זוכים להם. מיד חשדו בו, כי פרץ למאפיה היהודית וגזל משם את מאכלי השבת של היהודים. אולם, לשווא היה חשדם, לפי ששעבאן מעולם לא גנב ולא פרץ, וכל מזונו בא לו מבשר נבלות. זאת, כמובן, עד שהחל לקבל מזון מידי אשת הרב.

החוקרים מסרו סיפורו של שעבאן למושל הצבאי, וזה הורה להם לאמת את הדברים. לפיכך ארבו בבוקר שלמחרת ליד ביתו של הרב אליהו והשקיפו מרחוק על אשתו, מאמא קותא, בשופכה תוכן סיריה לשקו של שעבאן. הלכו הנוטרים ואישרו את הדברים באוזני המושל הצבאי. כך הוסר החשד מעל שעבאן. אולם, מושל זה היה מושל נוקשה, השת ליבו לכל פרט ופרט במחוזו, וגם על מעשיה של אשת הרב לא היה מוכן לפסוח: הוא זימן אליו את ראש הקהילה היהודית, חזן בן־שלמה, וגער בו על מעשיה של אשת הרב. גער חזן ברב והרב גער באשתו, וכך קץ הקץ על סעודותיו של שעבאן.

אולם, שעבאן המשיך לפקוד את פתח ביתו של הרב מדי בוקר ולהמתין לאשה טובת הלב. לשווא המתין. היא לא יצאה אליו עוד. אולם, שכנים רבים שראוהו רובץ בפתח ביתו של הרב, החלו שואלים עצמם מה לו ולרב, והיו גם כאלה שהחלו לנחש ניחושים, כמו, למשל, שהרב מנסה לחלץ את שעבאן מר־הנפש מיסוריו בעזרת קמע.

כך או כך, כאשר ראה שעבאן את מאמא קותא יוצאת מביתה וסל קניות בידה, לכיוון שוק העיירה, אף לא העז לפנות אליה.אולם, הוא היה בא, רובץ כמו חיה תשושה וזקנה על האדמה, ואחרי כמה שעות מסתלק וחוזר לחורבתו.

שכנתה של מאמא קותא, שחזתה מדי יום בביקוריו התכופים של שעבאן ליד בית הרב, העירה על כך לבעלה. זה ביטל הערתה בתנועת יד תקיפה. אולם, השכנה העקשנית הלכה אל מאמא קותא, ולאחר דברי ברכה רבים ודרישות שלום שאלה אותה, האם היא ערה לנוכחותו היומיומית של שעבאן המזוהם, כפי שכונה בפי כל, ליד פתח ביתה. מאמא קותא סיפרה לה שלפני שבועות אחדים היה נוהג לבוא ולקחת את זבל הבית על שיירי המזון שהכיל, וכי כאשר העיר לה הרב על כך חדלה ממעשיה. השכנה הזהירה מאמא קותא מפני שעבאן המזוהם, על שום שהוא מופרע בנפשו, והיתרתה בה שיש לסלקו כל אימת שהיא רואה אותו רובץ כחיה בפתח.

מאמא קותא עשתה כדברי השכנה הטובה. בו ביום יצאה לפתח ביתה, ראתה את שעבאן יושב לו מכונס בעצמו ושאלה אותו לפשר מעשיו. הוא ביקש ממנה מעט ממאכליה הטעימים שלא יכול היה לשכוח טעמם הטוב, והאשה התמימה חזרה על עקבותיה לביתה, מילאה קערת חרס במזון, שמה עליה כיכר לחם שלימה והגישה אותה לרעב, אשר טרפה בתוך כמה דקות. אחר שם את הקערה הריקה בפתח הבית ובירכה. ״אללה ייקתר כירק יא יהודיה״, אלוהים ירבה כל־טוב בביתך, יהודיה.

וכיוון שגילה כי עקשנותו משתלמת לו, המשיך שעבאן המזוהם לפקוד את פיתחה של מאמא קותא, ולא נע ולא זע משם עד שנתנה לו מזונו — כך הפך לחלק מנוף הרחוב בו התגוררו הרב ואשתו, ודיירי השכונה החלו מתרגלים לנוכחותו וחדלו מהערותיהם, שהלוא אם אשת הרב מרחמת על קבצן עלוב ומזוהם זה, מי הם שיתנגדו לכך. לבסוף החלו לברך את שעבאן לשלום בעוברם על פניו.

יום אחד לא התאפקה עוד מאמא קותא ושאלה את שעבאן למה נודף ממנו ריח רע.

שעבאן הפליג בסיפורו באוזני היהודיה הרחמניה, ובין השאר סיפר כי היה אדם מכובד, שוטר בכיר עם סוס ומדים ירוקים, רובה וחגורת לוחם במתניו. וכי ביום בו איבד את אהובתו ביקש את נפשו למות, וכיוון שאללה לא רצה לקחת ממנו את נשמתו, החליט לענות עצמו בבטלה, בזוהמה ובקבצנות עד יום מותו.

מאמא קותא הוסיפה להקשות על שעבאן בשאלותיה, לפי שהוא צעיר וגם יפה ולמה לו הלכלוך הזה. והוא הבטיח לה, שלהבא ישתדל להסיר מעליו את זוהמתו בטרם יבוא לקבל מידיה אוכל.

הבטיח — וקיים. למחרת הפתיע את היהודיה בניקיון פניו, שנחשפו על יופיים, ובלבושו הבהיר והנקי שהתנוסס על גופו התמיר פתאום.

מאז החלו השניים משוחחים ביניהם בזמן הארוחות, ולעיתים אף נשמעו ציחקוקיה מבדיחותיו. יהודים תושבי הרחוב ראו, שמעו ושתקו, אך גם התלחשו ביניהם ותמהו לאן יובילו יחסי שעבאן המזוהם עם אשת הרב שלהם. וכאשר נשאל אחד השכנים, יעקב, מה דעתו בענין זה, שם ידו על פיו, לפי שביקש לשים מחסום ללשונו, פן תבטא, חלילה, דברי הבל, שאין זה מן הראוי לאומרם על אשת הרב.

המבוכה בקרב דיירי השכונה הלכה וגברה. שעבאן המזוהם נראה נקי מבעבר והפך לאורח קבוע ורצוי אצל מאמא קותא, אשת הרב. היא אגב, החלה להיראות מטופחת ולבושה בהידור, ברחוב ובבית כאחד, וממילא גם בזמן שהגישה מאכליה למי שהגישה.

שעבאן היה הולך לו לחורבתו אחר כל ארוחה שקיבל מידי מאמא קותא, אך פניה הנאים היו מלווים אותו בדרכו וגם בשיבתו לבדו בחורבתו. דבר זה נודע מפי נערים, שהיו משחקים בסביבת חורבתו של שעבאן בזמנם הפנוי, ושבים בספרם כי המזוהם אינו מפסיק לשיר על אשת הרב. הילדים סיפרו להוריהם ואלה גערו בהם להשתיקם. אלא שהילדים לא פסקו מסיפוריהם ואף ביקוריהם ליד חורבתו של שעבאן המזוהם הפכו לתכופים מיום ליום. יום אחד אף נאלץ שעבאן לרדוף אחריהם ולהניסם באבנים. אולם, גם ידוי אבנים לא ירתיע ילדים, וגם ילדים אלה המשיכו לבוא בשקט ולהטות אוזן לשירי המזוהם על אשת הרב, שמילותיהם היו, בקירוב: ״מאמא קותא היפה, השקיני מכדך, חבקיני בזרועך, זכיני בחסדייך!״.

וזאת ידוע, לפי שהילדים הסקרנים היו שבים לבתיהם ומזמרים כל שיר חדש שלמדו מפי שעבאן המזוהם. מזמרים, מזמזמים, מדקלמים ושרים, לתדהמת הוריהם הנזעמים.

וכל השומע נדהם וכל הנדהם שם מחסום לפיו. ובינתיים פסק להסתובב ברחובות ולא נראה עוד אוסף פגרים. עד שדיירי השכונות הרחוקות התעניינו לדעת האם הוא חי או מת. ודיירי שכונת הרב שאלו את שעבאן, למה לא יילך לטייל גם בשכונות אחרות, כפי שהיה עושה בעבר.

שעבאן שמע כל זאת, ענה בתימהון ובצחוק רם ושאל למה רוצים להעלים ממנו את מאמא קותא ולמנוע ממנו את חסדיה.

כך אישר, למעשה, במו־פיו, את דיווחי הילדים, והיהודים הנדהמים התאמצו להחריש עוד יותר מקודם, מפאת כבוד הרב. אלה שתקו, ושתיקם עודדה את שעבאן להגביר ביקוריו בשכונה ולשהות זמן רב יותר בפתח הבית. לפיכך היה מגיע הרבה לפני הארוחה, משתהה אחריה ומדי פעם אף קורא למאמא קותא, שהיתה יוצאת ומחייכת אליו. יום אחד בא שעבאן לשכונה מוקדם עם בוקר, התיישב כהרגלו ליד בית הרב ונראה רציני וסגור בתוכו. יהודים שחלפו על פניו שאלו אותו למה הוא משכים קום, שהלא אין לו מה לעשות, והוא לא ענה לאיש ורק הביט בשואלים בעיניו השחורות והגדולות.

מאמא קותא יצאה מביתה כהרגלה עם סל בידה ועשתה דרכה לעבר השוק. שעבאן קם והחל ללכת אחריה. היא החלה לערוך קניות אצל בעלי הדוכנים, המקדימים, בדרך כלל לסדר מרכולתם. והוא — אחריה. לפתע ראתה אותו עומד לידה. בירכה אותו לשלום בחיוך רחב ועברה לסוחרים אחרים. המשיך לעקוב אחריה מדוכן לדוכן. הביטה לעברו בדאגה. הוא נראה רציני ומכונס בעצמו, ועם זאת ניכר היה כי הוא מצמצם את המרחק הקטן שבינו לבינה. כשסבבה לאחור כדי להמשיך בדרכה נתקלה לפתע בגופו המתחכך בגופה. היא מיהרה לכיוון אחר. הביטה לאחור והבחינה שהוא מזדרז אחריה.

שניהם זריזים היו בבוקר זה. היא בניסיונה לחמוק ממנו, והוא בניסיון להתקרב אליה. כמו משחק היה ביניהם, ואיש מבאי השוק ההומה לא הבחין במתרחש.

כאשר הבינה מאמא קותא כי רציניות הן כוונותיו של שעבאן מיהרה להיכנס לחנות הקרובה ביותר. מצאה עצמה בתוך חנותו של שמעון בן־חמו החייט. בטרם הספיקה לפצות פיה השיג אותה שעבאן ונצמד אל חזה בכל גופו. צעקה לעזרת שמעון החייט, וצעקותיה נתערבבו בגעיותיו של שעבאן, שדעתו נתערפלה עליו ולפיכך הפשיל בזריזות את מכנסיו, הרים את שמלתה והחל להיאבק ברגליה.

בעולם אחר היה נתון ולא חש כיצד נתמלאה החנות בבני־אדם, אלא כאשר ניתקו נוטר שנזדמן למקום מעם אשת הרב. לבסוף קיבל חבטות הגונות בראשו והושלך לכלא.

במשך כל תקופת שלטון העותומנים בארץ־ישראל ישבו יהודי צפון־אפריקה בעיקר מיהודי מרוקו ב״ארבע ארצות״: ירושלים, צפת, .חברון .וטבריה וגם בחיפה ויפו. מהם התיישבו בערי השדה — בחברון, בשפרעם, בצור ובצידון. בשנת הת״ק עלה לארץ־ישראל מפאס הרב ר׳ יהודה זרחיה אזולאי, שממנו מסתעפת משפחת רבנים גאונים, שהמפורסם שבהם הוא ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי המכונה חיד״א. בשנת תקס״ב עלה לירושלים הגאון המפורסם הרבי חיים בן עטר מחבר הפירוש על התורה ״אור־החיים״.

במשך כל התקופה העותומנית לא נתקה יהדות צפון-אפריקה מיהדות ארץ־ישראל אלא להפך, וזאת בשל שליחי ארץ־ישראל, שהטיפו לעליה ובשל הרוח הדתית לאומית שהפיחו רבני צפון אפריקה, משורריה ופייטניה בקרב צאן מרעיתם. בין השדר״ים השליחים יש להזכיר את ר׳ אליהו גלמידי, שנהרג באחד הכפרים בתוניס ור׳ עמרם בן דיוואן מחברון, שנפטר בוואזן, שבמרוקו ושקברו הפך לקבר קדוש, שהעלית לרגל אליו הייתה, מצווה שאין כמוה. הפיטנים והמשוררים של יהודי צפון-אפריקה יעוררו את החיבה והגעגועים לציון והניעו ׳רבים לבוא לארץ ישראל ולחונן עפרה. בין המפורסמים היו ר׳ דוד חסין, ר׳ יעקב אבן־צור.

כשם שתושבי ירושלים הראשונים, היו יהודי צפון אפריקה, כן גם הקהילות בטבריה, צפת, חיפה, יפו וחברון נוסדו על ידי יהודים אלה. ראשוני גואלי אדמות ״אמלבס״, עיון קרא ״ודוראן״, שעליהן נוסדו המושבות פתח־תקוה, ראשון לציון ורחובות היו יהודי צפון אפרקה. משפחת עבו בצפת גאלה את אדמת ראש־פנה, בני משפחת שלוש ביפו היו מבין ראשוני המייסדים את שכונת נוה־שלום ונווה צדק בשטח יפו ואת השכונה ״אחוזת־ בית״ על גבול יפו — השכונה, שהתרחבה והפכה לתל־אביב.

מבין העולים מצפון אפריקה שהתיישבו ביפו ידועות המשפחות המפורסמות מויאל ושלוש, משפחת שלוש, שאחד מבניה, אהרן שלוש פעל רבות להרחבת הישוב היהודי ביפו וביוזמתו נבנתה השכונה הנקראת. על שמו ״שכונת אהרן״ שבגבול ״נוה שלום״ שבונה אחרת, שהוקמה על־ידי עולי מרוקו היא ״אהל משה״ ע״ש משה אסולין.

בין חלוצי הישוב העברי ראוי לציין במיוחד מר, חיי בן-יוסף אמזאלג בן למשפחה מרוקאית, שהתיישבה בירושלים עוד במאה ה־18 חיים אמזאלג היה סוחר עתיר נכסים, שעסק ביבוא וייצוא, אך המייחד אותו בין היהודים האמידים, שישבו אז בארץ, היא מסירותו בגוף ובנפש לרעיון גאולת הארץ וישובה…בהיותו נתין בריטי ובעל השכלה רחבה ובקי בהליכות עולם, נתמנה לסגן קונסול בריטי ביפו. עמדתו ניצלה, על־ידו כלי לעזרה לישוב העברי, שהיה בראשית בנינו ונתון למגבלות , ולנגישות של השלטון התורכי.

חלוצי ״יסוד המעלה״ בחרו בו לנשיא כבוד של אגודתם. אדמת ״ראשון לציון״ נרכשה על־ידו ובהשתדלותו והוא אשר נתן למתיישבים העברים הוראה לבנות בתים על שמו ועל אחריותו האישית ובניגוד לאיסור המפורש של הממשלה. צאצאי המשפחה. הענפה עמדו בראש הקהילה הספרדית בירושלים. בזמן האחרון,מר ג׳מס אמזלאג תרם כסף לבנין בית־ספר מפואר עם פנימית בבני ברק בשם ״אור־חיים״.

חלוציות זו של יהודי צפון אפריקה בישוב ארץ־ישראל לא פסקה . במשך הדורות, אלא להיפך, עם קום המדינה נהרו אליה שלש מאות אלפי יהודים ונאחזו בצפרניהם בכל חלקי הארץ.

בימי מלחמת העצמאות פונו מעיר העתיקה יהודי צפון-אפריקה וסודרו בשכונות אחרות של העיר. חלק גדול של הנוער עבר למקצועות: פקידות, מלאכה, מסחר, ה׳וראה, ספרות ומקצועות חפשיים. הם התאקלמו .חיש מהר בחברה הישראלית והיו בין הקולטים את אחיהם, שעלו אחרי קום המדינה.