ארכיון יומי: 15 במאי 2017


חכמי המערב בצפת

נר המערב

בעיר תיטוואן חי בחצי הראשון של המאה הזאת רבי יוסף ביבאם  בנו של רבי חיים ביבאם הנזכר בדור הקודם, ובחצי האחרון חי בנו של ר׳ יוסף הנזכר רבי חיים ביבאס, ובימיו חיו עוד שם רבי אברהם בן זמרה(סא), רבי יעקב הלוי ורבי חנניה ארובאש(םב), כלם גדולי תורה ומורי־הוראה גדולים, רבי יעקב הלוי הנזכר היה גם מקובל גדול¡ וחיבר ג״כ ספר שו״ת ״בית יעקב״ כ״י גם נמצא ממנו איזה קינות ופיוטים(סג). בעיר מכנאם ישבו מראשית המאה הזאת בני המשפחה טולידאנו שבאו מפאס ויכהנו ברבנות ובשררת ראשי הקהל שם במכנאס, רבי חיים ורבי יוסף טולידאנו בני רבי דניאל הנזכר בדור הקודם, נמנו אז לדייני העיר הזאת ובנו של רבי חיים הנזכר הוא היה נגיד העדה רבי חביב טולידאנו שזכרנו מעלה.

ובתרודאנת העיר אשר בנוף שוש חי בחצי המאה הזאת רבי יעקב היוצר המכונה פרגאן תלמידו של ר״מ בן מימון אלבאז הנד מעלה; חיבר ס׳ פרח שושן כ״י(םג) פירוש על מסכת אבות עפ״י׳ הקבלה.

ובארצות חוץ היו הרבנים האלה שארץ מולדתם היתה מארוקו, ר׳ יששכר בן סוסאן ב״ר מרדכי בעודו נער יצא בלוית אביו סביב לשנת ר״ץ מפאס עיר מולדתו ושנים אחדות ישב בירושלם וילמוד שם לפני הרב רבי לוי בן חביב, אחר כך היה גם בצפת זמן מה ושוב נסע ממנה ואז בהיותו גולה נדח בארצות חוץ חיבר את ספרו " תיקון יששכר ", עיבור שנים, מהדרה הראשונה.

בשנת ש"ו חזר לצפת ושם הוסיף לתקן את ספרו ההוא עד שנת שכ"ה שהדפיסו בקושטא. בצפת נספח רבי יששכר אל הקהלה המערבית ויחשב לאחד מנכבדיה ולפי הנראה נשאר בחיים עד אחרי שנת ש"מ. בימים ההם נקבצו ובאו שם בצפת קבוצה של חכמים מקובלים בעלי רזין מנגב מרוקו מחבל דרעא, שבה מצאה אז חכמת הקבלה קן לה, ורבים גם התפארו כי נגלה להם אליהו וכי ידעו לספר עתידות.

מהם זכרנו כבר שם האיש מסעוד מצליח בן גואשוש, חוזה עתידות, וכן חיו עוד שם החכמים האלה, רבי מסעוד הכהן, שאולי הוא בעצמו מסעוד מצליח הנזכר, ורבי מסעוד זה יחד עם תלמיד חכם אחד באו בשנת של"ז – 1577, לצפת ויספרו עוד על חכם אחד גדול הדור היודע עתידות ושמו רבי אברהם שלום בדרעא, גם רבי חיים מדרעא, ורבי מרדכי מדרעא, שניהם היו עוד ידועים אז למגידי עתידות ושנגלה להם אליהו. וכל אלו יצאו – כנראה – בזמן אחד ויתיישבו בצפת, והאחרון רבי מרדכי חיבר ספר " מעינות חכמה " ונגנז. שם בצפת התודעו החכמים המקובלים האלה לרבי חיים ויטאל הנודע, ולאו סיפר בשבחם.

עוד חיו בצפת אז שלושה חכמים מקובלים מערביים, שלמדו שם לפני האר"י, והם, רבי אברהם הלוי אלמוגרבי, ממשפחת ברוכים, שגם אודותיו יסופרי כי " ראה השכינה פנים בפנים בהקיץ בכתל מערבי ", ורבי יוסף המערבי בן טבול, מקובל גדול, וחיבר פירוש על הזוהא והאדרא. הוא נמנה שם בצפת לאחד מרבני העיר ויתחתן גם עם רבי יום טוב צהלון ( מהריט"ץ ) ויקח את בתו, בנו רבי יעקב טבול הלך למצרים ושם הצליח בעושרו, ובכשרונותיו נמנה לאחד משרי העיר וגדוליה. אך אחר כך בקנאת עם הארץ ממנו, נהרג. והרב השלישי שחי אז עוד בצפת, הוא רבי סולימאן בן אוחנא מערבי, עיר מולדתו הייתה פאס ומשם נסע עד לצפת ויתיישב בה, שם נחשב לאחד מגדולי הרבנים ויצטיין גם כן במלאכת הכתיבה כי היה ספר סת"ם ויותר מאלף זוגות תפילין יצאו מתחת ידו, ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתב על ידי רבי סולימאן בן אוחנא. וההמון מעריצים אותו. הוא היה בקי גדול בידיעת הקבלה, וכל ספר הזוהר הקדוש וכמה מספרי הקבלה היו שגורים על פיו כאלף בית, גם חיבר בפשט, פירוש על ספרא וספרי, ופירוש על המכילתא, וכנראה חיבר גם פירוש על התנ"ך. עוד חכם אחד חי בצפת, שהיה גם כן מחבל דרעא, ושמו רבי אברהם בן רבי שלמה עלון, והוא הוציא לאור ספר " דרכי הגמרא " מר"י קנפנטון.

ובמצרים חיו עוד בדור ההוא הרבנים האלה, ראשי קהלת המערבים שם והם : רבי דוד חבריה, רבי שמואל חדאד, רבי יהודה מנחם, רבי יוסף חג', רבי יששכר בקבוק ורבי דוד המוגרבי, וזה האחרון היה גדם בשתי ידעו וחגר ברגליו ובכל זאת היה סופר מהיר וכותב בפיו ספרי תורה תפילין ומזוזות.

ובירושלים נתיישבו בחצי האחרון של המאה הזאת שני הרבנים המערביים האלה רבי שמואל בן רבי יעקב חאגיז, ורבי יצחק צבאח. הראשון נסע מפאס עיר מולדתו סביב לשנת ש"ן, ויעבור דרך טריפולי הברברית שבה ישב זמן מה ואחר כל הלך לונציה. שם הדפיס בשנת שנ"ו את ספריו " מבקש ה' " והוא דרשות על התורה, ו " דבר שמואל " על ספר דברים. איזה שנים אחר כך נסע לירושלים וישב בה, ובשנת ש"ף הוליד שם את בנו רבי יעקב חאגיז הנודע בספריו " הלכות קטנות " ועוד

ובשנת שצ"ג גוע וימת. הרב השני רבי יצחק צבאח, היה לפי הנראה נכד רבי שמואל צבאח הנזכר בדור הקודם, גם הוא נסע אז סביב לשנת ש"ן מהמערב, ויתיישב בירושלים, שם ישב מרביץ תורה בתלמידים וימנה לאחד מדייני העיר משך כחמשים שנה עד שנת ת"ח שבה גוע וימת.

ובאמשטרדאם חי אז רבי יצחק עוזיאל מפאס, בנו של רבי אברהם עוזיאל הנזכר בדור הקודם, בעקבות רבי אברהם אביו אהב גם רבי יצחק את חכמת השיר והמליצה ויעש בה נפלאות, הוא שר שירים רבים ונכבדים מלאי תוכן ונשואי רעיונות נעלים, ויהי גם מדקדק ויודע בחכמת השיעורים.

כנראה שבשנת שס"ד – ס"ה, מפני ימי הרעב, יצא רבי יצחק עוזיאל מפאס ויעבור דרך אוראן, שם נתאכסן אצל ראש עדת היהודים שר וגדול ושמו יצחק, כנראה רבי יצחק קנשינו, וינחל רבי יצחק עוזיאל אצלו כבוד ויקר. בשנת שס"ו נמצאהו כבר באמשטרם ששם נמנה כנודע לרב הקהלה, היא הקהלה הראשונה שהולנדייא שנושבה אז מפליטי האנוסים.

בקהלה ההיא הביא רבי יצחק עוזיאל רוח חיים בדרשותיו הנמרצות, וחכמים נודעים לשם שחיו אחריו באמשטרדאם ומהם גם רבי מנשה בן ישראל, נחשבו לתלמידיו, ממנו נמצא ספר " מענה לשון בדקדוק ", ושירים וקינות שמהם נדפסו במחזורי אפריקה, ומהם עודם בכתב יד, הוא מת בשנת ש"ף.

רבי אברהם בן רבי ראובן בנחמן המכונה אבוזאגלו, ממשפחת אזולאי מעיר מראכש, בסוף שנת שס"ד יצא החכם הזה מהעיר ההיא, כי נשלח בפקודת הנגיד רבי אברהם בן וואעיש קרובו לקנות למלך מרוקו אבני חפץ וכלים יקרים וילך עד ונציה.

אכן אז שררו במארוקה אותם המאורעות שזכרנו כבר, מלחמה ודבר ורעב ועל ידי זה לא יכול הנגיד ההוא לשלוח לרבי אברהם את הכסף מאת המלך, וישאר רבי אברהם שם בונציה יושב ומחכה כשנה וחצי, ובין כה וכה היה לו גם דברי ריבות עם סוחר אחד שם בעיר ההוא ויהי נאלץ להפסיד סכום רב.

נהגו העם מנהגי יהודי מרוקו-רבי דוד עובדיה זצ"ל

שבועותרבי דוד עובדיה 2

  • ליל חג השבועות. צריך האדם שלא יישן בלילה הזאת כלל ולהיות כל הלילה נעורים עוסקים בתורה, כנז׳ באורך בהקדמת ס׳ הזוהר בפי בראשית ובפי אמור ודע כי כל מי שלא יישן בלילה הזאת כלל אפי׳ רגע א׳ ויהיה עוסק בתורה כל הלילה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא וכמ״ש הרשב״י ע״ה בהקדמת בראשית וז״ל דיפוק ההוא שתא בשלם וכו׳ ע״ש ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בענין זה, כי אם לא ישן כלל ודאי שלא ימות בשנה ההיא ודי בזה, ולכן פשט המנהג בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות. (בכ״י אבא מארי ז״ל).

 

  • בשבועות אומרים תהלים כי דוד המלך מת בעצרת והיו כל ישראל ,אוננין והקריבו למחר עיין תוס׳ דחגיגה פ״ב די״ז בשם הירושלמי, ולכן מה טוב ומה נעים היה מנהגנו לקרא ביום הקדוש הזה ספר תהלים כלו ובאגדת פר׳ במה מדליקין המדברת בענין פטירתו של דוד המלך כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר ,וזכות דוד המלך תגן עליו, ותכפר עליו מאשר חטא כל השנה כולה בקום למשפט אלקים בעצרת על פירות האילן, ודין גרמא דמצוה רבה להתפלל לפני אלוקים לכפר עליו כ״י כמוה״ר אהרן רפאל מונסונייגו ז״ל. (בעהמ״ח שו״ת דבר אמת).

 

ג.                                  היה מנהגנו בחג השבועות לזרוק מים אחד על השני, ושמעתי הטעם כשנולד משה רבינו הצפינה אותו אמו ג׳ חדשים וכאשר לא יכלה עוד הצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדרך זו נצול על ידי בת פרעה, ולפי דברי חז״ל משה רבינו נולד בז׳ לחדש אדר ובכן מלאו לו ג״ח בששה בסיון יום שחל בו חג השבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו נוהגים לזרוק המים מאחד על השני לחבב את המים שע״י נצול מקבל התורה. עוד שמעתי טעם אחר לזכר שעת מתן תורה פרחה נשמתן של ישראל, והקב״ה הוריד טל תחיה להחיותם ולזכר זה זורקיו המים אחד על השני. וזאת להודיע שהמנהג הזה היה רק בין הגברים לבד, ולפי השמועה פה בארץ ישראל התחילו גם הגברות להתערב בין הגברים במנהג הזה, ועי״ז באים לידי פריצות ותערובת נשים, ולכן יש לבטל מנהג זה בפרט ביום הקדוש יום מתן תורה צריכים לשמור על הקדושה ובו נצטווה משד, רבנו ״אל תגשו אל אשד.׳׳.

ד.                                  נהגו שביום אסרו חג של שבועות אוספים כל הגניזה של תורה וגליונות מספרי דפוס בשקים וכדי חרס ומוליכים את הגניזה לבית החיים בפרסום ובעם רב בשירים בתופים ובמחולות. ועיין למדן בש״ע או״ח סי׳ קכ׳׳ד ס׳׳ה וביו״ד סי׳ רפ״ב ס״י ועי׳ להרב מהר״י משאש ז״ל בספרו מים חיים סי׳ ן׳ שנתן סמך לדבר ממ״ש רז״ל יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה וכו׳ עשו אותו יום טוב וע״ז נתקנה ברכת הטוב והמיטיב כמ״ש במסי ברכות דף מ״ח ע״ב, ולזה גונזים התורה בשמחה שגליונותיה לא נשארו כבזיון וע״ש שנתן טעם אחר למנהג זה שהיה במקנאס עיר מולדתו ובכמה מערי המערב.

נוהג בחכמה- מנהגים-רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

ח.        מנהג כשמוליכין המיטה מהבית לבית הקברות, פורסין על הארוןנוהג בחכמה

של המת איזה מלבוש שלו ואחרי הקבורה מחזירין אותו מלבוש לבית. וראיתי למהר״י פאלאג׳י ז״ל, בם׳ יפה ללב, חאהע״ז, סי׳ פא אות ב, שכתב ומה שנוהגים כשמת בחור או בחורה נותנים בגדיהם החמודות ע״ג מטתם ומוליכים להם מביתם עד קברם משום עגמת נפש, ואח״ב חוזרים אותם לביתם וכו׳. עייש לענין אם יהיו נאסרין כיון ששמו אותם ע״ג המת, ונשא ונתן בהלכה על זה עיי״ש. והיום עשו אנשי חברת גמ״ח סדינים גדולים בגד שחור ושפתם קטונות קטון נהדר, ומכסין בו המטה בהולכה. וגם משאילין אותם לקרובי המת, לכסות בו הקבר בשלש פקידות. ונתהווה זה בשביל אנשים עניים שאין להם בגד חשוב של מת לכסות בו המטה ואתי לידי זלזול, לכן עכשיו כל אפייא שוים יחד עשיר ואביון מכסים בבגד ההוא שהוא של הרבים מכים אנשי חברת גומלי חסדים, ולא נשאר בושה לשום אדם. ומה טוב ומה נעים אם לא יכסו המיטה ולא הקבר בבגד שחור, לדעת המקובלים. כי הקליפות החיצונים מתדבקים ונאחזים בגוון השחור, לכן יש למנוע מזה ולהיות כסוי המטה מגוון אחר. והרב גור אריה הלוי, יוד״ ע, סי׳ שמט, אות ד, עמי׳ ש מרן ששיער המת אסור בהנאה, כתב וז״ל: ולכן המצע שמניחין על המת, או הכר וכסת שנותנים תחת מראשותיו, או סדין או טלית שפירסו על הארון, או על המטה שמוליכין בה המת, אינו נאסר, עכ״ל.

 

ט.       מנהג עתה לקרוע על המת החלוק הנקרא קאמיז״א דוקא ולא הקאפ״א, הרב זכול״א, בשם השו״ג, הביא דבריו בם׳ כרם חמר, ח״א, דף כה ע״א.

 

 

י. מנהג בענין הנחת תפילין ביום ראשון, ראיתי בס׳ פקודת אלעזר, סי׳ רסא, וז״ל: ודע דמנהגינו הוא בקובר מתו בחול סמוך לחשיבה, דלמחר מניח תפילין אחר הנץ החמה שדיינינן ליה ביום שני. דאע״ג דלס׳ הגאונים דסבירא להו יום מיתה וקבורה דאוריתא הי״ל לילך לחומרא, דשמא אותה שעה לילה הוא וצריך לנהוג כדין יום א; מ״מ מנהגינו הוא כמ״ד דאין אבילות דאורייתא דהרי בקובר מתו יו״ט שני, אין נוהגים אבילות כלל מהך טעמא, וכדאיתא ביו״ד, סי׳ שצט. ועוד דזה שקבר מתו סמור לחשיכה, ודאי דהיתה המיתה קודם בשעה שהוא ודאי יום, והו״ל יום מיתה שאינו קבורה. יום קבורה שאינו יום מיתה, לכו״ע אין אבילות מה״ת, עכ״ל.

יא. מנהג שאם מת ת״ח או אדם גדול ואדם כשר, כשבני החברה מחתכין את התכריכין, החתיכות שנופלים חוטפין אותם בני אדם כמי שחוטף דבר מצוה, ומשמירין אותם לזכרון ולמשטרת. ואפשר לתת טעם לזה והוא דאיתא בש״ס, דכל המוריד דמעות על אדם כשר מתכפרין עוונותיו, בשביל כבוד ובכיה שבכה על הנפטר. לכן אוחזין חתיכה מן התכריכין לבנה, לרמוז אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. [וראה להלן ערך קבר, כט, מ״ע].

יב. מנהג שהאבלים גם בע״ש אחר חצות, נשארים יושבים על הארץ. ובליקוטי ויאמר יצחק, יוד״ע, הל׳ אבילות, סי׳ יד, ציין להד״ט, יו״ד סי׳ לו, אות לב, שכתב שהמנהג שאין יושבים בעש״ק אחר חצות.

יג. מנהג כשנפטר ת״ח, בשעת ההספד ובהולכת המטה תוקעין בשופרות תשעה שברים, הרבה פעמים והרבה בני אדם, עד פתח בית החיים ואז פוסקין מלתקוע. נזכר זה בזוה״ק, פ׳ ויקהל, דף קצו ע״ב, שהוא כדי להגין על החיים שלא ישלוט בהם מלאך המות להשטין למעלה, דאז אית ליה רשותא. עיין בזה בס׳ מעבר יבק, מאמר שפתי רננות, פרק עשירי. אלא דלפי טעם זה אמאי לא יעשו כך בכל המתים, ואפשר לפי שבהולכת מיטת ת״ח יהיו בני אדם לרוב משום יקרא, לכן חששו עליהם מקטרוג השטן. עיין שם בזוה״ק, שהביא זה ע״פ וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר ובו׳ [במדבר י, ט.], עיי״ש [וראה להלן ערך שופר, ג, נימוק נוסף, מ״ע].

פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון-האישה שלא חזרה-מרזוקה

האישה שלא הגיעהפנטזיה מרוקאית

זאת היתה סעודת ערב ראש השנה עם ידידים בפאריס. עשינו את כל סדר הברכות והטעימות כהלכתו, שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, והיטבנו את לבנו בקוט דו פרובנס מעולה. כשהאווירה התחממה, התחלנו לספר על ירושלים. כל אחד סיפר את סיפורו, עד שהגיע תורה של אחת האורחות, שהתוודתה, שאין לה מה לספר, כי היא לא היתה מעולם בירושלים. התפלאנו איך צעירה אינטליגנטית, בת לקורבנות שואה, לא מצאה זמן לבקר בירושלים, ״היא סיפרה את הסיפור הבא.

היא הזמינה טיסה לפראג לבלות שם את הוויקאנד. זה היה יום שישי, והיא איחרה מעט לטיסה, וכשהגיעה לשרל דה גול, ראתה את המטוס שלה נוסק באוויר. לא היה נעים לה לחזור הביתה עם המזוודה, ושאלה בדלפק אם יש טיסה למקום אחר. הטיסה האחרונה שנותרה, אמרו לה, זה לירושלים. קנתה את הכרטיס, עלתה למטוס. כשהגיעה לבן גוריון, כבר היה בין השמשות, חיפשה טכסי לירושלים ועלתה, ומיד נמנמה מעייפות. כשפקחה את עיניה, ׳אתה את הילטון. שילמה לנהג ונכנסה. בדלפק הציגה את הפספורט, ילאה את הטפסים וקיבלה מפתחות לחדר. כל כך עייפה היתה, שאחרי האמבטיה נחתה ישר על המיטה לשינה עמוקה. כשקמה בבוקר והזיזה את הווילונות כדי לראות את ירושלים, ראתה ים. ־־א לא ידעה שבירושלים אין ים, ויצאה לחפש את הכותל. תגיד ל• בבקשה, איך מגיעים לכותל, שאלה את הראשון שפגשה, והוא :־.ח חיוך שקט ואמר: ישר ובפנייה הראשונה שמאלה. הלכה ־פנתה ולא ראתה סימן לכותל. הדרך לכותל, בבקשה, שאלה עוד ע־בר ושב, וגם זה צחק קלות והצביע מולו: הרמזור הראשון שמאלה ־מיד ימינה. חיפשה, חיפשה ולא מצאה. היתה בטוחה, שהיא רק טועה בסמטאות ירושלים, והמשיכה בחיפושיה עד רדת החושך.

בסוף היום עייפה ומאוכזבת חזרה למלון. לשאלת הפקיד איפה היא היתה, סיפרה לו איך חיפשה כל היום ולא הצליחה למצוא את הכותל. בתל־אביב אין כותל, הצטער הפקיד לגלות לה. הכותל הוא בירושלים. מרוב כעם ואכזבה הזמינה מונית, לקחה את המזוודה, וביקשה מהנהג לנסוע לבן גוריון. עלתה על המטוס הראשון וחזרה לפאריס. חשבתי לי שאין סיפור יפה מזה להגיד שלירושלים לא מגיעים במקרה. מי שלא בא אליה בכוונה, לא מוצא אותה.

מרזוקה

בביקור הראשון שלי במרוקו שכרתי טכסי עם נהג לתור את הארץ הגדולה. הנהג הצעיר מעולם לא עזב את עירו, פאם, אבל אני, שעזבתי אותה בן עשר, חזרתי אליה מלא געגועים, מצויד עם כל מפה אפשרית ועם המון חשק, כדי לחקור אותה עד הסוף. עכשיו אחרי שחלמתי עליה שנים, לא התכוונתי לוותר על שום חלק שלה. כל יום גיליתי ערים וכפרים חדשים, נופים וצבעים אחרים, אנשים, מנהגים, אירועים ותמונות חדשות. רבט ופאס הן פנינות של תרבות והיסטוריה. הרי השוף בצפון מדהימים בפראותם. החוף הארוך ש הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי מפעים באורכו ובצבעיו, הרי האטלאס וכפריהם הקטנים חיים עדיין באלף לילה ולילה, אבל הפנינה שבכתר היא מרקש, עיר החומות האדומה הנשקפת על הר טוקבל המושלג מכאן וחולות מדבר הסהרה מכאן, ואין סוף הדקלים המחברים ביניהם. השם סהרה תמיד הילך עלי קסם ומרזוקה – המקום המסתתר בין חולותיו הענקיים – היה מין דיבוק שרדף אותי ללא הרף, והייתי חייב להשתחרר ממנו. וכך יצאנו בוקר אחד ממרקש במונית לעיר ריסאני, היישוב האחרון לפני המדבר. במקום שהכביש נגמר על שפת המדבר עטו עלינו המון רוכבי אופניים בצעקות ודחיפות, מציעים לנו את שירותם כמדריכים למרזוקה ומפריעים לנו לנסוע. אני שאינני יודע לקנות אפילו גפרורים, לא ידעתי להתעסק עם ההמון, והחלטתי לברוח קדימה למדבר ולמצוא את מרזוקה בעצמי. עד אז לא נזדקקתי למדריכים. היו לי מספיק מפות וגם אינסטינקטים טובים ולמרות שהייתי כמעט בודד בדרכים הארוכות והריקות, לא היה לי חשש שאלך לאיבוד. האמת שמה שנתגלה לנו תוך כדי נסיעה היה ים חולות אינסופי, בלי שום נקודות אחיזה בשטח. חוץ מסימני צמיגים של כלי רכב, שהופיעו על החול מפעם לפעם, לא היה שום סימן חיים, לא עץ ולא מבנה, ולא יכולנו לדעת איפה אנחנו, ואם אנחנו בכיוון הנכון. רק כשעה יותר מאוחר מצאנו תמרור עץ פרימיטיבי תקוע בקרקע עם חץ מצויר ומעליו השם מרזוקה. שמחנו שיש אנשים טובים שדאגו לתמרור במדבר, ונסענו בטוחים בעקבות התמרורים, עד שכעבור כשעתיים מצאנו את עצמנו בחזרה ליד התמרור הראשון. הבנו שמישהו – אולי מורי הדרך – הטעו אותנו בכוונה כעונש על כך שלא קנינו את שירותיהם, והיינו מאוכזבים ומבולבלים, אלא שלמרבית המזל הופיע באותו רגע כמו מלאך, איש כחול, רוכב אופניים. בסהרה חי לו שבט האנשים הכחולים, רועים ברובם, שכהגנה בפני השמש הקופחת הם מכסים את גופם ואת פניהם בגלימות בצבע כחול, והוא כנראה אחד מהם. לאן אתה נוסע, שאלנו את האיש הכחול והוא ענה למרזוקה. מה המרחק למרזוקה שאלנו. שעה נסיעה ברכב, הוא אמר. אני גר במרזוקה, הוא הוסיף, אם אתם רוצים תנו לי טרמפ ואביא אתכם לשם. קשרנו בשמחה את האופניים שלו לגב המכונית, ודהרנו איתו למרזוקה, הפעם בביטחון ובידיעה שנספיק להגיע בזמן ולחזור לפני רדת החשיכה לריסאני. בתוך שעה כבר היינו שם. אילולא הגענו איתו לא היינו מבחינים במקום, כי בדיוק השתוללה שם סופת חול שכיסתה הכל, ובקושי ניתן היה להבחין בכמה חושות, שביניהן דידו כמה תרנגולות, עז אחת או שתיים, וזקן שפוף שרץ בין שני מבנים קטנים. אחד מהם נשא עליו שלט של בית קפה. האיש הכחול אמר תודה והתרחק עם אופניו, ואנחנו התיישבנו בשמחה ליד אחד השולחנות והזמנו תה עם נענע. במקום ישב עוד זוג צרפתי, בעל ואישה בגיל העמידה, שגם כן היו מאושרים, על שהצליחו לעשות את הדרך בכוחות עצמם ויחד חגגנו, החלפנו רשמים על הדרך, על התמרורים, על מורי הדרך ולבסוף עשינו סיבוב ניצחון, וצילמנו כל מה שזז ביישוב השקוע בחול בקצה העולם וחזרנו לבית הקפה לקנות פילמים וללכת. בדרך חזרה לריסאני נעצר לפתע הרכב הצרפתי. הם שכחו את המצלמה בבית הקפה, ואיך הם יכולים לחזור הביתה בלי הצילומים של מרזוקה? הם חייבים לחזור, רק ביקשו שנדאג להודיע עליהם במלון היחיד בריסאני, ששם אמורים גם אנחנו לבלות את הלילה. לחזור לבד למרזוקה קרוב לחשיכה ואחר כך שוב לריסאני זה היה ממש סכנת נפשות, אבל מה לא לעשות כדי להשיג את הנכס היקר מכל? התמונות של מרזוקה? לשמחתי סמוך לחצות לילה שמעתי את רעש המנוע של מכוניתם, ומחלון חדרי יכולתי לראותם חונים ונכנסים למלון עם המצלמה.

בארוחת הבוקר עם הספינזאת, התה והנענע, התחבקנו והתנשקנו כמכרים ותיקים. מסתבר, שהמזל האיר להם פנים, ואיש כחול רוכב אופניים ביקש איתם טרמפ בחזרה ממרזוקה לריסאני. פיתחנו ביחד את התמונות שלנו ושלהם, מתלהבים ונרגשים מהצילומים, ומהצלחתנו להגיע למרזוקה ולחזור ממנה.

שנים סיפרתי לכל מי שרצה לשמוע על הביקור המופלא במרזוקה בלב הסהרה, עד שיום אחד פגשתי מדריך תיירים, שחזר זה עתה משם, והתלהב להראות לי תמונות. עיני נפקחו בפליאה והפתעה. היו אלה תמונות של מקום אחר לגמרי. חולות ענק ללא מידה, גמלים שנראים כזבובים למרגלותם. לא היה שם לא בית קפה, לא תרנגולות ולא עזים. רק חולות מדבר צהובים מרהיבים ומדהימים בגובהם.

הבנתי שלא הייתי במרזוקה. שלא רק מורי הדרך והתמרורים הטעו אותנו, אלא גם בעלי בית הקפה והתושבים של המקום הקטן, שלא מיהרו לתקן לנו את הטעות. וכי למה להם לתקן? הרי בלעדינו למי יוכלו למכור כוס תה, קפה או פילם לצילום? ומי ייקח אותם כטרמפיסטים לעיירה הקטנה שכוחת האל וממנה?

לימים ראיתי אצל הצייר שמעון בן חורין מתל־אביב תמונה מדהימה. היה זה צילום של אישה ענקית בגודל דיונה שרועה עירומה בלב המדבר. בעצם לא היה לגמרי ברור, האם היו אלה חמוקי אישה, שנראו כחולות של דיונה, או חולות של דיונה שנראו כחמוקי אישה. קשה להגיד. מתחת לתמונה היה כתוב: מרזוקה.

אה! אמרתי לעצמי. אם זאת מרזוקה אז גם מדריך התיירים לא היה שם. אבל רגע, האם הצייר היה שם? או שגם הוא מצייר איזה מרזוקה שלא ראה, איזה דימוי של משהו שאיננו ושאף אחד לא יגיע אליו לעולם. אני מוכרח לצאת שוב למסע בסהרה, כדי לגלות איך נראית מרזוקה האמיתית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר