מורשת יהדות מרוקו

משפחת בן שמיען

בני המשפחה נקראים ע״ש ראש המשפחה ר׳ שמעון; במאה התשע עשרה עזבו דברו בני משפחת בהן בן שמיען והתיישבו בקהילות מליליא והאיזור הספרדי, איזור ריף.

הזקן הבשר, תם וישר, ירא ה׳ ושלם, גומל חסדים טובים, ר׳ שלמה בן שמיען הוליד: יהודה.

הצדיק, זקן ונשוא פנים, בעל צדקה וחסד, טוב לה׳ וטוב לבריות, ר׳ יהודה הוליד: שלמה, מרימא, מאחא, סלטאנא.

המנוח הצדיק ר׳ יצחק בן שמיען חי היה בעיר מליליא ואין בידינו פרטים על בניו.

משפחת ברמליל

משפחה נכבדה מוזכרת באגרת יחם פאס (פאס וחכמיה, ח״א, עט׳ 137). אבי המשפחה המכונה בר מילי או בר מליל היה בעל לשון צח ומילים ברות וברורות.

הזקן והחסיד, פרי צדיק עושה חיים, גזע ישישים, אבן הראשה, איש מגזע אהרן, גזעא דקשוט, הצדיק ר׳ שלמה הכהן די ברמליל, הניח ברכה: משה, דוד, יוסף, אהרן.

הצדיק, עץ עושה פרי, אילנא תקיפא, נהנה מיגיע כפיו, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים עם החיים, ר׳ משה הכהן (נתבש״ם שנת תרמ״ו) הוליד: דוד, שמואל, שלמה, רחמים, אהרן הי״ד, עווישא, מסעודא, מרימא.

הנכבד, גומל חסדים טובים, ביתו פתוח לרווחה, נהנה מיגיע כפיו, נקי כפים, מיחידי הקהילה, מזכה את הרבים, וימל את בני ישראל, ובעל מקוה טהרה בבית, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: משה־מאיר, אהרן, אברהם, חיים-אליהו, אסתר, מרימא, סאעודא, עווישא הי״ן, נונא.

גברא רבא ויקירא, רחים ומוקיר רבנן, אוהב תורה ולומדיה, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שמואל הכהן הנד הוליד: משה, שמעון, אסתר, סאעודא, נונא.

החשוב ומעולה, בפז לא ימולה, טוב לשמים ולבריות, איש חסד, מתהלך בתומו צדיק, הזקן הכשר ר׳ שלמה הכהן הנד הוליד: ר׳ משה הי״ד (נהרג בפוגרום בעיר ג׳ראדא), אברהם, סתירא, סאעודא.

הזקן הכשר ונשוא פנים, נקי כפים ובר לבב, רחים ומוקיר רבנן, ואיהו גופיה צורבא דרבנן, הצדיק ר׳ רחמים הכהן הנד הוליד: ר׳ משה, אהרן, שמעון, אברהם, אליהו, אסתר, סאעודא, זהארי.

החכם השלם, בישראל להלל, סופר סת״ם, שו״ב, מרביץ תורה בישראל, תלמיד חכם בקי וחריף, הרב אהרן הכהן הנד הי״ד הוליד: ר׳ משה, מרים, אסתר.

הזקן הכשר, טוב בעיני אלהים ואדם, נהנה מיגיע כפיו, גומל חסדים הצדיק ר׳ יוסף הכהן די ברמליל הנד הוליד: יצחק, דוד, סתירא, מרימא, מסיעדא.

הזקן הכשר, ירא אלהים וסר מרע, איש אמונים, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ אהרן הניח ברכה: יעקב, יהודה, מסיעדא, סתירא, זמילא.

המנוח הולך בתומו, גומל חסדים טובים, משכים ומעריב, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: יהודה (ליאון), סוזן, עווישא.

הנכבד, ענוותן ושפל ברך, מתפרנס מיגיע כפיו, משכים ומעריב לבי כנישתא, הזקן הכשר ר׳ יהודה הוליד: אהרן, אליהו, שלמה, מרים, ג׳ולי, סלטאנא.

גברא רבא, אבן טובה, חי מעמל עשר אצבעותיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שלמה די ברמליל הניח ברכה: אהרן, מרימא.

הנכבד, ישר ותם, איש אמונה, חי מיגיע כפיו, משכים ומעריב לבי כנישתא, הזקן הכשר ר׳ אהרן הוליד: שלמה, אליהו, יוסף, דוד, כרמלה, עליזה, שמחה, סאעודא הי״ד, לאוני הי״ד (שתיהן נהרגו ע״י בני עוולה בכפר ג׳ראדא בשנת תש״ח).

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

הכתובות שנתגלו בערב, ושרידי המקדשים, הקברים, ברכות, הבורות והסכרים, העידו נאמנה על גדולת הארץ לפנים. החוקרים החלו חושפים את קורותיהן של ממלכות עתיקות, שהיו קיימות שם לפני אלפי שנים " ממלכות מָעָן, שבא, חצרמות וקַתַבאן, ממלכת הנבטים, תדמור, לִחיאן וחמיאר.

זוהו השמות שהיו ידועים מן התנ"ך והספרות היוונית, ונחקרו השפעות גומלין בשטח התרבות והדת. נתעוררה בעיית קשרי המסחר, שראשיתם נעוצה בתקופה קדומה מאוד של ההיסטוריה האנושית בקדמת אסיה ואפריקה, ונתברר שערב הייתה לפנים מרכז גדול חשוב, המפורסם ברחבי מזרח ומערב.

דרכיה המו לפנים מרוב אורחות, שגמליהן נשאו את סחר שבא וכוש. אורחות אלה היו מחברות את הארצות שבאזור הים התיכון עם הודו וסין, כלומר את אירופה עם אסיה ואפריקה. כי ים סוף והמפרץ הפרסי לא היו מפרידים בין חלקים אלה של העולם וערב, אלא, להיפך, מחברים אותם אליה.

לנו , היהודים עניין מיוחד בחקר ערב.

אנו מסתייעים בתוצאות של חקירות המדע הבלשני השמי בחקר הלשון העברית ודקדוקה. לאור התגליות השבאיות – חמיָריות מתבררים ומתגלים עניינים סתומים במקרא. זאת ועוד אחרת : מימי אברהם גייגר, שספרו " מה קיבל מומחמד מן היהדות ? " הופיע עוד בשנת 1833, מנסרת בעולם המלומדים השאלה : חלקה של איזו דת גדול יותר באסלאם, חלק של יהדות או חלקה של הנצרות ? ויצויין עוד, שחקר ערב מפיץ אור רב על קורות תפוצות ישראל אחרי חורבן הבית השני.

כשלוש מאות שנה אחרי מרד בר כוכבא קמה בחצי האי ערב, בחלקו הדרומי מערבי, הנקרא היום תימן ( אז קראו לו מדינת שבא או חִמְיָר ) שושלת מלכים מתייהדים והארץ נחשבה בעולם למדינה יהודית. האחרון בין המלכים האלה ד'ו נואַס, נלחם לעצמאות ממלכתו ונפל בקרב. הכתובות שנחשפו מעידות על השפעתה של היהדות על חיי העם החמירי.

באותה תקופה ממש הקימו מהגרים יהודים בצפון הארץ, בחיג'אז, שורה של כפרים, קריות וישובים באזורים הפוריים של הערבה. הללו היו אדוני השטחים האלה : " מלכי מדינה ", " מלכי תימא " כך קוראים להם ההיסטוריונים הערביים. באחוזותיהם הקימו את טירותיהם ומצודותיהם, ורק ברשותם יכלו מהגרים חדשים מבין שבטי ערב להתיישב בסביבות הנאות היהודיות. 

דברי ימי יהודי ערב לוטים עדיין בערפל, ובחקירתם נתקלים בבעיות שעדיין לא נמצא להן פתרון. ביחס לכמה פרקים מחיי בני עמנו בערב חסרים המקורות לגמרי, ואילו לפרקים אחרים נשתמרו ידיעות מועטות בכתובות של דרום ערב וצפון ערב, בתלמודים ובמדרשים, בספרות הכנסיה, בדברי ימי הערבים ואגודותיהם, ובעיקר בספר הדת המוסלמית – בקוראן.

מלומדי המערב, לרבות המלומדים היהודיים, עסקו על פי רוב בעניין זה רק דרך אגב, בקשר לבעיות אחרות, או הצטמצמו במחקר פרקים בודדים ולא הקיפו את כלל קורותיהם של יהודי ערב. כנראה לא ראו את הקשרים בין החוליות הבודדות או נרתעו מפני הקשיים הרבים, המתעוררים בשעה שניגשים לחקירת כל המקורות.

משום כך נתפצל אף אותו החומר המועט אשר נשתמר עד ימינו, לא ניתן לנו מחקר, המכנס את כל המקורות הידועים לנו, מעביר אותם בכור הביקורת, מעבר מחדש את החומר ומצרף את הטבעות לשלשלת אחת.

בספר המוגש בזה לקוראים, נעשה ניסיון לתקן מעוות זה. כונסו בו כל היריעות שנותרו ממגילות דברי ימי יהודי ערב, והחומר המכונס מצטרף לפרק חשוב בקורות עמנו. המחבר השתדל להרצות את תולדות נפוצות ישראל בחצי האי ערב לפי סדר השתלשלות המאורעות, ונדמה לו כי עלה להפיץ אור חדש על כמה וכמה תופעות ולעקור שיבושים שונים.

על ראשית ההתיישבות היהודים בערב אין בידינו ידיעות מוסמכות. יש אגדות שונות, שמקצתן מקורן בתנ"ך ובתלמוד ומקצתן נולדו בער עצמה " אגדה על ראשוני הכובשים, שבאו לערב בימי משה רבנו ונאחזו בה. אגדה על כהנים, אשר הבקיעו להם דרך בשעה שנבוכדנצר צר על ירושלים והגיעו לערב. אגדה על יהודים, שנרדפו על ידי היוונים בארץ ישראל והיגרו אל ערב וכו…..יהודים ולא יהודים טיפחו אגדות אלה.

לעומת אגדות דומות, שנתרקמו בתפוצות אחרות, מוצאים אנו באגדות האלה של ראשית התיישבות היהודים בערב גרעין מה של אמת. הידיעות על התיישבותם של יהודים בימי בית שני בארצות הסמוכות לארץ ישראל מתאשרות על ידי מציאות שונות. כתובות, דברי עתיקות, מטבעות. לאט – לאט עברו רבים מבני עמנו דרומה והגיעו אל לב ערב.

דפוסי החברה היהודית.

נוסף על הנתונים החיצוניים שנקבעו על פי הנסיבות של הפוליטיקה החיצונית והפנימית של מרוקו, יש לציין את התפקיד החשוב של הגורמים החברתיים הפנימיים. בראש וראשונה יש לציין כי חלק מדפוסי החברה היהודית מושפעים מאורח החיים ודפוסי החברה של החברה המארחת.

ואולם אנו נדגיש שני צדדים שהם ייחודיים לחברה היהודית דווקא. לדפוסים אלו יש לעתים מקבילות בקהילות ישראל בגיליונותיהן שארגונן הפנימי הוא בעל מתכונת דומה. מן הדין לשרטט אי אלו קוים בחיי הקהילה היהודית במרוקו. בעיקר יש לציין את התפקיד החשוב שנועד לנגידים וחכמים בתוך הקהילה היהודית.

הנגידים היו אחראים על ביצוע המיסוי, אך לא זה היה תפקידם היחידי, יש לציין את העדר המיסוד המלא של תפקיד הנגיד, שאין בו תכונות של קבע, ומבחינה זו שונה מעמדו מזה של החכם או הדיין. תפקיד הדיין יש בו מעט יותר קבע, והוא מעוגן במסורת ההלכה מימים עברו.

ואולם בכל מקרה יש לציין את ייחודה של מרוקו שנגידיה על כורחם, היו כפופים להנהגה הרבנית שהייתה הסמכות העליונה בחיי היהודים במרוקו. אלא שיש להוסיף כי גם המשרה הרבנית לא הוגדרה עד תום וגם בה נותר תפקיד חשוב לאישיותו של החכם על פיה עיצב את מעמדו.

כמו כן נזכיר כי במרוקו מונו רבנים בתוקף ה " שררה " העוברת בירושה ומכאן נבין כי רבים מצאצאציו של רבי יעקב אבן צור נשאו בתפקידי הדיינות אחריו, כשושלת רבנים מפוארת, כפי שנראה להלן. היו שניים מצאצאיו המכובדים מעורבים בהדפסת ספר פיוטיו שך רבי יעקב אבן צור, תודות למשרה הרבנית הנכבדה אותה ירשו מאבותיהם.

מאידך גיסא יצויין כי המעמד האינדיבידואלי של תפקיד הדיין גרם לכך שלבעלי דין אשר קָבלו על פסקו של בית דין אחד, ניתנה אפשרות לפנות לבית דין אחר ולערער. תופעה זו קשורה במספר הליכים משפטיים והיא חזרה על עצמה בימי רבי יעקב אבן צור.

כמו כן יש לציין כי מוסד חשוב אחר הקשור לחיי היהודים, הלא הוא בית הכנסת, מתחלק במרוקו לבתי כנסת של יחידים ובתי כנסת של ציבור. אלא שלעתים הוגבלה פעילות בית כנסת של יחיד, ואפילו על רבי יעקב אבן צור שומעים אנו כי בבואו כפליט בטיתואן ביקש לפתוח בית כנסת ולא הרשהו לקבץ אליו פליטים שברחו כמוהו מפאס מפני חמת המציק.

בתחום היחסים עם הנוכרים מתרחש תהליך מיוחד כשהיהודים מתרכזים בפאס ברובע היהודי המיוחד הלא הוא המללאח. יש להוסיף כי חלק נכבד מן היהודים יושבים במרוקו בערים. מכאן שתרבותם היא עירונית. ומצוים בהם יהודים רבים העוסקים במסחר. והודים אלו נהנו מן ההגנה של המלך , ומן הדין להזכיר את עובדת היסוד, כי במרוקו היו שני אזורי שלטון, אזור הממשל היעיל, עליו חלה שליטתו של המלך הלכה למעשה ומשם גם נגבו המסים באופו סדיר, ומכן השם בלאד אלמכ'זאון, לאמור הייתה זו אדמת האוצר, באזור שלטון זה תקפה יד המלך לגבות מסים, אך היה ביכולתו גל להגן על נתיניו היהודיים.

לעומת זאת היו אזורים אליהם לא הגיע השלטון, שנקראו בלאד – אסביה, לאמור " אדמה ללא רסן ", ושם היה ראש השבט או תקיף מקומי פועל כשליט עצמאי, כשהיהודי נאלץ איפוא לצאת מעירו לצורך מסחר, למרחקי ארץ.

נתחייב לעתים קרובות להישען על עזרת תקיף מקומי. וכך נוצרה מערכת יחסים מעניינת מאוד שעברה לעתים בירושה מדור לדור בין יהודים לבין שושלת של ראשי השבטים מקומיים, אשר סיפקו הגנה לאותם סוחרים שהסתובבו ברחבי מרוקו בתחום שמחוץ לממשל הישיר של המלך.

כרקע כללי לפעילותו של רבי יעקב אבן צור עלינו ליתן את הדעת לתחומים נוספים. שכן אין היצירה הספרותית צומחת מתוך חלל ריק. וגם אם אין הדברים עולים ישירות מתוך כל שיר ושיר , והנה האווירה הרוחנית שברקע היא אחת. על מרוקו במאה הי"ח נוכל ללמוד מתוך ספר שאלות והתשובות של רבי יעקב אבן צור " משפט וצדקה ביעקב " .

מספר זה וממקורות אחרים למדים אנו על מקומם של אומנים ובעלי מלאכה בפאס. שאלת החינוך העסיקה את רבי יעקב אבן צור בכל חריפות והוא התמודד בכל כוחו עם שאלה זו מתוך ניסיון לתקן תקנות לשיפור מצב החינוך היהודי במרוקו. ואחרונה חביבה היא המשפחה היהודית במרוקו : על אף המבנה החברתי המיוחד שלה כמשפחה גרעינית משולבת במסגרת משפחתית רחבה יותר של בתי אבות, הנה גם בה נשאר מרחב יוזמה ליחידים.

לסיכומו של פרק זה יש לציין כי ככל שהננו מתבוננים במאה הי"ח על חכמיה היהודיים, יש להבליט את הפעילות הספרותית הענפה של חכמים שקמו באותה תקופה. ואין להשוות בין תקופה זו לקדמותה. מעל לכל יש להבליט את השגשוג הרוחני של דורו של אבן צור, הניצב בסתירה לתנאים הקשים שנכפו על היהודים מבחוץ בימי מולאי איסמאעיל, אך המבטא את חוסנה הפנימי של החברה בעלת מנהיגות דתית מפוארת, דוגמת רבי יעקב אבן צור שעל תולדותיו נעמוד להלן.

פורים שני היה נהוג בקרב היהודים יוצאי ליבורנו בתוניס מראשית המאה ה-17.  תוניסיה מספר על מאורע שאירע לרב הסוחר ידידיה בן נחמן מיכאל בי"ב בשבט תק"ב (1742) שודד התנפל עליו והכהו מכות רצח. לאחר שניצל כתב מגילה בשם "מגילת ידידיה".

במגילה הוא מספר על נס ההצלה של כל הקהילה בשעת רעידת אדמה. הרעש חזר על עצמו פעמים אחדות. בימים שבין רעש לרעש גזרו היהודים תעניות והציבור וראשי הקהל קהל החליטו "לתקן תקנות ולגדור פרצות" כי ראו ברעש רמז על ג' פשעים: ריב, עריות, שבועת שקר. לזכר המאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת לוורנו את יום כ ב' בשבט ליום צום ותענית. הדיין ר' מלאכי בר יעקב ה הן חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" (ליבורנה תק"ג – (1743)) ו"שבחי תודה ". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות.

היום המיוחד הזה מוזכר גם בשאלות ותשובות של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב (1792) – בו הוא מציין: "ושבח אני את רבני ליוורנה שכאשר אירע להם תק"ב לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה) צרת הרעש וניצלו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קודש לומר "הלל" הגדול כ"ו כל"ח (כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו "), במקום שתיקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ובניגון יפה…" (חלק ב' סימן י"א עפ)

תרומתם של הגורנים ליהדות תוניסיה ולארצות המגרב בכלל, הייתה רבה. לא זו בלבד שקהילת הגורנים הייתה מעורבת מאוד בתחום המסחר והכלכלה, אלא שגם בתחום הרוחני והדתי היא הביאה לתוניסיה את הזרמים הגדולים של המחשבה הספרדית.

תרומה אחרת של קהילת הגראנה לקהילת תוניסיה, היא אומנות הפיוט הספרדית. אומנות זו טופחה ואומצה בחום על ידי יהדות זו, עד שיצרה לה סימנים משל עצמה, אולם תרומת הפיוט הספרדי לא נמחתה ממנה עד היום הזה.

ברם, תרומתם של היהודים הליוורנזים לא נבלמה במנהגי המסורת בלבד – מתוכם יצאו אנשי רוח משכילים רבים, בהם עיתונאים, רופאים ופעילים פוליטיים. בתחילתה של המאה העשרים המשיכו היהודים הליוורנזים לשמור באדיקות על זיקתם לאיטליה. הם השתקעו בערי החוף של תוניסיה בעיקר, רובם בעיר הבירה תוניס, ויתרתם בערי החוף – ביזרט, סוס וספאקס. הם למדו בבתי ספר איטלקיים ובסיום לימודיהם יצאו ללימודים באוניברסיטאות באיטליה ולמעשה היו הראשונים בהתמערבות הקהילה היהודית בתוניסיה.

בחלוף השנים, וככל שהמדינה התוניסאית התמערבה, עם קרבתה ועם הפיכתה למושבה חשובה של צרפת, הוסיפו בני הקהילה יוקרה וכבוד לעילית היהודית בתוניסיה בשל ידענותם והשכלתם האירופאית.

הקשרים של הקהילה האיטלקית בתוניסיה עם איטליה ארץ מוצאם, היו טובים. התוניסאים ממוצא איטלקי הגנו עוד בסוף המאה ה-19 על האינטרסים האיטלקיים בתוניסיה. הם נהנו מהזכות שניתנה לנתינים האיטלקיים להעביר את אזרחותם האיטלקית מאב לבן ולעסוק בתוניסיה בכל המקצועות החופשיים ולהקים בתי ספר ומוסדות עזרה. לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הניחו כמו שאר יהדות איטליה, ששלטונו החדש של הדוצ'ה ישרת את האינטרסים האיטלקיים. הם גם לא יכלו לעמוד בלחץ האדיר של הקונסוליה האיטלקית להציג אהדה כלפי המשטר החדש והם אף חששו כי הסתייגות ממנו תביא לנידויים ולחרם מצד האומה האיטלקית. לפיכך נפוצה בין יהודי הגורני התופעה של תרומה למען הצבא האיטלקי שיצא לכבוש את אתיופיה ואף נטילת חלק בלגיון הזרים שהיה מורכב ברובו מאיטלקים תושבי ארצות חוץ.

בזכות נאמנותם זו של הגורנים הם זכו לתפקידים ברשויות האיטלקיות ובקונסוליות. בשנות השלושים של המאה העשרים היו לליוורנזים נציגים בתוניסיה: במועצה המינהלית של הבנק האיטלקי – בנקה איטליאנה די קרידיטו (Banca Italiana di Credito), במועצת המנהלים המקומית של העיתון ליוניונה (L'Unione) ובהנהלת מוסדות צדקה ובאגודות תרבותיות.

לקראת סוף שנות ה-40 של המאה ה-20 החלה להתגלות ההתנגדות למשטר הפשיסטי. בקהילת הגורנים היו גרעינים קטנים אך בעלי השפעה של הבונים החופשיים, הסוציאליסטים והאנרכיסטים. כתגובה חלה ההתעוררות האנטי פאשיסטית לאחר שצעירים יהודים הגיעו אל הקומוניזם, וניסו להגשים בפועל את האידאולוגיה שלהם באמצעות התנגדות של ממש למשטר הפאשיסטי כפי שקבע אותה האינטרנציונל הקומוניסטי השביעי. הם נתנו את תמיכתם לליגה האיטלקית לזכויות האדם והיו היזמים העיקריים של הבטאון לאיטליאנו די תוניסי (l'Italiano di Tunisi) שהחל להופיע באוקטובר 1936. הקונסוליות האיטלקיות גינו את התנועה וכינוה "תנועה של בוגדים". הפשיסטים אף החלו במאבק אלים בפעילים בתנועה שבמסגרתו נרצח הפעיל מיצ'לי, אולם הבטאון האנטי פאשיסטי המשיך להופיע.

קהילת הגראנה הוכתה בתדהמה של ממש כשהחיל הדוצ'ה מוסוליני את חוקי הגזע שאסרו עליהם ללמוד במוסדות חינוך ציבורי, יסודי, תיכוני וגבוה. הם לא יכלו עוד להחזיק משרה ממשלתית וזכויותיהם ברכוש תעשייתי וחקלאי הופקעו. גם הנישואין המעורבים נאסרו עליהם ולמרות שהיהודים ממוצא תוניסאי היו רחוקים מארץ המוצא של הגזרות, הם נפגעו קשות מפרסום החוקים שלמעשה נידו אותם מכל קשר לאומה שאהבו כל כך.

לאחר חוקי הגזע פחת באופן משמעותי מספר היהודים שביקשו להתאזרח כאיטלקים. הקשר לאיטלקיות כמעט ונעלם, מאידך, הפעילות האנטי פשיסטית בתוניסיה של קהילת הליוורנאים גברה. הם הקימו עיתון יומי בשם איל ג'יורנלה (Il Giornale) אשר בו בלטו כותבים והוגים יהודים אינטלקטואלים שלחמו בלהט כנגד השלטון הפשיסטי.

לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה ופחתה ההתבדלות הליוורנזית, בני הקהילה חברו לארגונים הציוניים ולתנועות הנוער ככל צעירי הקהילה היהודית, הנישואים המעורבים הלכו ונתרבו ולמרות הבדלי המעמדות היכרים בזכות הבלטותה של הקהילה הליוורנזית בחיי המסחר ובמקצועות החופשיים בתוניסיה, הרי שהציונות והאידאולוגיה הציונית הביאו להטמעות ממשית של קהילה זו ביתר בני הקהילה היהודיים, כשבראשי התנועות הציוניות עומדי בני הגורני בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית המקומית

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

לעומת זאת, המורשת הרוחנית שהביאו אתם היהודים הללו מארצות מוצאם, באה לידי ביטוי בעיצוב הפנים. אלמנטים ארכיטקטוניים הזהים לאלמנטים מארצות מוצאם שולבו בבניין המשופץ באופן המבטא את העולם ה

רבי משה מלכא

רוחני, הצורני והחומרי העשיר, אותו השאירו מאחוריהם בבואם לישראל.

הצורך בשילוב בין הצנעה כלפי חוץ והעושר כלפי פנים יצר אתגר תכנוני ועיצובי יוצא דופן, ובמהלך תכנון הבניין נדרשנו לעמוד מקרוב אחר העולם העיצובי בארצות המוצא, כולל נסיעות למרוקו, פגישות עם אדריכלים, מתכננים ומעצבים מקומיים, וביקור בעשרות אתרים הרלבנטיים לעולם הרוחני, הצורני והחומרי של ארצות אלה.

המבנה במצבו כיום הוא התוצאה הסופית של הלימוד המעמיק, ההתלבטויות ויצירת השילוב הרצוי, כאשר נותרו עדיין השלמת הקומה השלישית וחלל גג הרעפים״.

מחנה ישראל – השכונה וראשית הקמתה

שכונת מחנה ישראל נוסדה ב־1866. היא נקראה גם שכונת ממילא משום קרבתה לברכת ממילא, או שכונת המערבים בפי תושביה, שמרביתם הגיעו מן המערב, ממרוקו שבצפון־מערב אפריקה. יש חוקרים המקדימים את ייסודה לשנת 1865, עם רכישת המגרש הראשון באדמותיה, אך השלב העיקרי לראשית בניינה נסתיים רק בשנת 1868. גראייבסקי כותב ב״ספר הישוב״: ״בשנת תרכ״ה (1865) נבנתה השכונה השניה (אחרי משכנות שאננים) מחוץ לחומות העיר, שכונת מחנה־ישראל לעדת המערבים בירושלים״.

במפת וילסון שכותרתה ״התפתחות השטח הבנוי בשכונת מחנה־ישראל 1864 – 1918״ (ראה עמי 20), מצוין כי המבנה הראשון בה נבנה כבר ב־1864, וייתכן שזהו ביתו של נוצרי ששמו יוראי שממנו נרכשה החלקה הראשונה. וילנאי בספרו ״אוצר יהודי ספרד״ אף מקדים את המועד וכותב: ״המגרש של שכונה זו נרכש בשנת תר״י – (1850). זהו המגרש הראשון שנרכש בידי יהודים מחוץ לחומות העיר־העתיקה. התושבים היו בהתחלה כולם מיוצאי אפריקה הצפונית ולפיכך הייתה מכונה

שכונת־המערבים״. נראה כי קביעה זו אינה מדויקת וכי קרוב לוודאי שהשכונה נוסדה ב־1866-1865.

מחנה ישראל הייתה השכונה הראשונה שהקימו יחידים מחוץ לחומות ירושלים. קדמה לה שכונת משכנות שאננים, שהוקמה ב־1860 והייתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות. היא נבנתה ביזמת משה מונטיפיורי כבית מחסה לעניים ולימים נקראה לכבודו בשם ״ימין משה״. הייתה זו שכונה ציבורית שנועדה לכלל עניי ישראל, וטחנת הקמח שהוקמה שם קודם לכן ב־1857 נועדה להוזיל את מחיר הטחינה לעניים.

שכונת נחלת שבעה נוסדה סמוך לאחר הקמת מחנה ישראל ונחשבה משום מה במשך זמן רב השכונה הראשונה שהוקמה ביזמת יחידים מחוץ לחומות, אולי משום יחסי ציבור טובים יותר של תושביה. קרקעותיה של שכונה זו נרכשו ב־1867, אך בבנייתה הוחל רק בשנת 1869, ויש חוקרים המציינים כי בתיה הראשונים נבנו בשנת 1870.

את דבר היותה של שכונת מחנה ישראל השכונה הפרטית הראשונה מחוץ לחומות מציין גם אברהם משה לונץ במורה הדרך שלו מ־1891: ״השכונה הזאת (שכונת המערבים היהודים מול בריכת־ממילא) נבנתה לפני כל השכונות האחרות אשר מחוץ לעיר ובה בית־הכנסת ובתים אחדים להכולל״.

שכונת מחנה ישראל בגבולותיה המורחבים והבנויים עד שלהי מלחמת העולם הראשונה השתרעה בין הרחובות האלה של היום: רחוב אגרון בצפון־מזרח, רחוב דוד המלך במזרח, רחוב הס בדרום־מזרח ורחוב זמנהוף במערב. שטחי הקרקע שהוקמה עליהם השכונה היו על אדמות גבעת ניקופוריה. חלק מהם היו מוקפים במטעי זיתים של היוונים, והשאר היו אדמות שממה וטרשים, מרבץ למרצחים, לגנבים ולשודדי לילה ומקום ששוטטו בו תנים וצבועים.

אחדים מאמידי העדה המערבית רכשו שם קרקעות ובנו עליהם בתים ואחוזות. את הקרקע שנותרה בידם מכרו לאחרים מבני עדתם. תעודה משנת 1866 מעידה על רכישת קרקעות כאלה סמוך לברכת ממילא: ״לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידועה להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז׳(נזכרת) קנו שדה א׳(אחד) הח׳(החכם) המי(המופלג) כה״ר (כבוד הרב) מכלוף זירגואל יצ״ו(ישמרהו צורו וגואלו), והחי המי(…) מערבי הי״ו(השם יחייהו וישמרהו), ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ (גם־כן) שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והחי הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע (נוחו עדן)״.

כאמור, בהתחלה נרכשה קרקע מנוצרי ששמו יוראי ושהיו לו בית, חצר ובור מים מוקפים בשטחי מטעים של ניקופוריה וגם באדמות טרשים. העיתון ״הלבנון״ מחודש סיוון תרכ״ו(1866) מדווח על רכישה נוספת: ״בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו(השם יחיהו וישמרהו) לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתיישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה״.

כל השטח שנרכש עד אז, לרבות השטח שרכש הרדב״ש, שהחל בפעילותו ובמעורבותו בבנייה בשכונה רק ב־1869, הגיע לארבעה דונם. בין הרוכשים בלטו שלמה אוטבול (אבוטבול), מכלוף זירגואל ואליהו עזרא. על אליהו עזרא נכתב כי רכש קרקע מול ברכת ממילא ולימים נבנה עליה חלק משכונת מחנה ישראל. בתחילה בנה שם את ביתו והתגורר לבדו. בלילות היה יוצא ורובהו בידו כדי לירות ולהבריח את הצבועים ששוטטו בסביבות נחלתו.

רבי חיים המוגרבי

מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה-16. כתב ספרי חזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב, והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות לרב חיים ויטאל זצ"ל ומחזק לבו אכן ב " ספר החזיונות " מספר רבי חיים ויטאל על " חכם הרב חיים המגרבי " כמי שנגלה אליו בחלומו.

רבי חיים בן עטר.

סאלי, תנ"ו – ירושלים, תק"ג. נמנה עם גדולי חכמי מרוקו, אותה יצא בשנת תצ"ט. הרבה נכתב עליו ואין טעם להאריך במגרת זו.

רבי חיים בן עטר הראשון – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

מחכמי סאלי שבמרוקו, מתואר רבי חיים בן עטר הזקן חי במאה החמישית כל ימיו של אותו צדיק הרביץ תורה בתלמידים ושימש כראש הישיבה בבית הכנסת הגדולה שבעירו סאלי שנודעה בשם " בית כנסת בני עטאר " על כי הייתה אחוזת רבי חיים ורבי שם טוב אחיו שהיה הנגיד בעיר סאלי.

רבי חיים הנ"ל הוא זקנו של בעל אור החיים הקדוש. ונודע בשערים המצוינים בחסידות ובקדושה, וכן העיד עליו בעל אור החיים הקדוש בהקדמת ספרו " חפץ ה' ", שמרוב חסידותו לא עבר עליו חצי לילה בשינה אפילו לילי תמוז מלקונן ולספוד כאישה אלמנה על חורבן בית אלוהינו בבכי גדול וכו…

הרב הנזכר למד לני שני גדולי הדור מו"ה רבי יחייא דיין ומו"ה אלישע אשכנזי ז"ל והוא האריך ימים והפליג בזקנה נתבש"מ בשנת תפ"א זיע"א.

רבי חיים הנזכר ואחיו הנגיד רבי שם טוב שעל פטירתו נשלח מכתב זה, ניהלו בשותפות מסחר גדול וביססו להם מעמד חשוב, בין הגולים שנמלטו למכנאס מפני הרעה, היה גם הנגיד רבי שם טוב וכנראה שלא היה יכול לסבול עול הנדודים והטלטולים ואחרי זמן קצר נפטר בחודש תשרי התס"א – 1701.

חיים מויאל.

 נזכר בספר " מאור ושמש "

חיים דוד סירירו בן מתתיה.

 תק"י – תקפ"ו. הספד עליו נמצא בספר " בת רבים " 

חיים אברהם פינטו.

מורה צדק במוגאדור אצווירא. חיים זאב הירשברג כותב עליו " הילה של קדושה עוטפת את רבי חיים פינטו, שעל כוחו בנגלה ובנסתר מרובים הסיפורים, ואלה נמצאים גם בקובץ שבעריכת דב נוי " שבעים סיפורים וסיפור מיהודי מרוקו.

גם מוסלמים חולקים לו כבוד. פיוטיו נדפסו במקומות כגון " קול רנה ", קזבלנקה. לפי הירשברג הוא נפטר בשנת ת"ר אך לפי בן נאיים תר"ה. בכל אופן, יש הסכמה ממנו ל " מאור ושמש " והיא מחודש אדר תקצ"ו.

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

מדויות הפאר שעיטרו את יהדות מרוקו, היה הגאון הצדיק רבי חיים פינטו זכותו יגן עלינו אמן. רבי חיים נולד בעיר מוגאדור השוכנת על שפת האוקיאנוס בדרומה של מרוקו, לאביו אבי שלמה פינטו שהיה מפורסם בצדקתו ובגאונותו.

כשהיה רבי חיים בן עשר שנים עברה משפחתו לגור במוגאדור הסמוכה, שם חי ופעל עד הגיעו לשיבה. קדוש נערץ היה רבי חיים על כל יהודי מרוקו, ואגדות מופלאות על סיפורי מופתים נקשרו בדמותו. באחת מערי מרוקו התגורר יהודי עני שעסק לפרנסתו ברוכלות.

 הוא היה משוטט על עגלתו, קונה גרוטאות ברזל ונחושת ובקושי היה מתפרנס חמחייתו. באחד הימים פנה אליו שייך מוסלמי והציע לו לקנות פיסת נחושת במחיר זול. היהודי שמח על המציאה שנפלה לידו. אמר השייך ליהודי : " דע לך, כי פיסת הנחושת שמכרתי לך לא יכולה להביא ברכה אל ביתך. אפ תעמידנה על השולחן, ולידה תעמיד שני נרות דולקים תתעשר תוך זמן קצר ".

לקח היהודי את פיסת הנחושת ועשה כפי שאמר לו השייך. ואכן, מיום ליום הלך ושגשג מסחרו עד שתוך זמן קצר הפך לעשיר מופלג. באחד הימים הגיע רבי חיים פינטו לאותה עיר. פנה רבי חיים פינטו אל הידוי תושבי העיר ושאלם אם ידוע להם על יהודי העובד עבודה זרה בעירם. השתוממו האנשים על שאלת הצדיק, וענו בשלילה.

שאל שוב רבי חיים : " אולי יש בעיר יהודי שהתעשר בזמן האחרון ? "

סיפרו לו האנשים על מוכר גרוטאות העני שהתעשר. הלך רבי חיים אל ביתו של היהודי, וביקש ממנו לספר לו כיצד התעשר תוך זמן קצר. לא כיחש האיש דבר, וסיפר לצדיק את המעשה עם פיסת הנחושת שקנה משייך מוסלמי, ועלך נרות שהוא מדליק ליד הנחושת. נבעת רבי חיים, ושאל את איש שיחו :

אם יתן לך איש מלוא ביתו כסף וזהב, כשי שתעבוד לאל אחר, האם תסכים לכך ? " חלילה לי מלעבוד אלוהים אחרים ! ענה האיש.

דע לך – אמר רבי חיים – כי בלא ידיעתך עבדת עבודה זרה. השייך המוסלמי מכר לך נחושת שלקח מבית יראתם, וכל חפצו היה להכשילך בחטא גדול.

תכך ומיד לקח האיש את פיסת הנחושת, ניתץ אותה לרסיסים ונשליכה למקום שלא נשאר זכר ממנה. את כל הכסף שהרוויח על ידי החטא הנורא חילק לעניים. הוא המשיך לעסוק במסחר ותוך זמן קצר התעשר מחדש.

רבי חיים פינטו נפטר בשיבה טובה בכ"ז באלול שנת תר"ה – 1845, ונקבר בעיר מגוריו – מוגאדור. מקום מנוחתן הפך למוקד לעלייה לרגל לכל יהודי מרוקו, שהיו באים בהמוניהם לשפוך את צקון ( תפילה מתוך כוונה עמוקה ) לחשם אצל קברו של הקדוש שהיה נערץ עליהם.

סיפורי מופתים מסופרים על ידי יהודי מרוקו על נסים שהתרחשו לחולים ומוכי גורל שהשתטחו על קברו של הצדיק במוגאדור.

בנו של רבי חיים פינטו – רבי יהודה נודע אף הוא בקדושתו וחסידותו. רבי יהודה היה אביו של רבי חיים פינטו השני שהתגורר בקזבלנקה, ובכדי להבדילו מסבו, היה נקרא בפי כל רבי חיים פינטו הקטן. גם הוא רבי חיים פינטו מקזבלנקה היה מפורסם כצדיק וקדוש שבכוחו לפעול ישועות. רבי יהודה נפטר בט"ו באב תרמ"ט – 1881, ונקבר סמוך לקבר אביו. 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ומקורות שונים אחרים

יהודה בן עטר.

 נפטר בי"ט בסיוון תצ"ג, לבד מחיבורי הלכה כתב פירוש קבלי לתורה " מנחת יהודה " נדפס ב " מאור ושמש " היה חברו של רבי יעקב בן צור.

רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

המאור הגדול, חד בדרא, צדיק יסוד עולם, איש אלהים קדוש, ראש גולת אריאל רב ורבנן, הרב הגדול המלומד בנסים כבוד הרב יהודה אבן עטר זצוק"ל.

הרב יהודה בן עטר נולד לאביו רבי יעקב בן עטר באלול התט"ו – 1655 בעיר פאס אשר במרוקו. משחר נעוריו התמסק ללימוד התורה. רבותיו היו הגאונים רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בשנת התל"ח – 1678, בהעות רבי יהודה בן עשרים ושלוש, נפטר עליו אביו.

עקב זה למד רבי יהודה את מקצוע הצורפות לפרנסתו, ושמו התפרסם כצורף זהב מומחה העושה מלאכתו בנאמנות, בין ליהודים ובין לגויים. עד היום נמצאים בידי הערבים המיוחסים בפאס כמה טבעות ונזמים שמסורת בידם, שהם מעשי ידיו של רבי יהודה בן עטר, והם מאוד יקרים בעיניהם ומשמשים להם גם כקמיע מומחה.

למרות שהיה נאלץ לעבוד לפרנסתו ולפרנסת בני ביצו, שם רבי יהודה תמיד לנגד עיניו את הפסוק : " והגית בו יומם ולילה ", והיה לימודו בתורה בעיקר, ועבודתו טפל. מסופר עליו שיום לאחר תפילת שחרית היה פותח את חנותו, וכשהיה מרוויח שיעור פרנסת אותו היום, היה קם, סוגר חנותו והולך לבית המדרש. שם יש ללמוד תורה וללמדה לאחרים כל היום וחלק גדול מהלילה.

גם לאחר שנתמנה לכהן כדיין וכאב בית דין, המשיך רבי יהודה להתפרנס וליהנות רק מיגיע כפיו בעבודתו כצורף, ומעולם לא נהנה מכספי הציבור, אף כי היה עליו לפרנס את בני משפחתו וגם את בני משפחת בנו, רבי עובד, שכנראה ישב ולמד תורה ואביו פירנסו, ולמרות שפרנסתו לא הייתה בריווח, שכן רוב זמנו היה מקדיש לעבודת הציבור.

דיין וראש אב בית דין.

כל ימיו המשיך רבי יהודה בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, ושמו התפרסם לתפארת ולתהילה בכל העיר. בשנת התנ"ח – 1698, נבחר לכהן כדיין עם רבותיו רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו, ייתכן שנחבר למלא את מקומו של רבי מימון אפלאלו, שכיהן כדיין ונפטר באותם הימים. ובשנת התס"ד – 1704, עם פטירת רבו רבי וידאל הצרפתי, מונה לכהן כראש אב בית הדים המקומי.

רבי וידאל הצרפתי – כיהן כראש אב בית דין, והשאיר אחריו פסקי דינים רבים. נפטר בי"ד בכסלו התס"ד – 1704.

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו כיהן כדיין בפאס. היה רבו המובהק של רבי יהודה בן עטר. נפטר בכ"ג באדר התס"א – 1701. השאיר אחריו פסקי דינים, הגהות על שלחן ערוך וביאורי תנ"ך.

גדולתו בתורה של רבי יהודה, חסידותו וענוותנותו הקנו לו אהבה והערצה גדולה בקרב כל בני העיר בכלל ותלמידי חכמיה בפרט. כל תלמידי החכמים שבאותם הימים החשיבו את עצמם לתלמידיו. היה מקרה שתלמיד אחד העיז לחלוק על דבריו, ומיד הגיבו נגדו בצורה חריפה והרחיקוהו מתוכם, ללא הסכמת רבי יהודה, מאחר שלדעתם חלק על הרב בצורה שאינה הולמת כבוד הרב. והשגתו על הרב הייתה לא לשם שמיםן, רק לשם יוהרא.

מכל מרוקו פנו אליו בשאלות, ולכולם היה משיב תשובה ברורה, ודבריו היו מתקבלים כהלכה שאין לערער אחריה. בבית דינו של רבי יהודה כיהנו הרבנים גאוני עולם :

רבי שמואל הצרפתי – נולד בשנת הת"ך – 1660 ונפר בשנת התע"ג 1713. כיהן כדיין והשאיר אחריו הרבה חיבורים שחילקם נדפס, וחלקם עודנו בכתובים. 

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

בשנת 1665 – שנת התגלותו של שבתי צבי – החלו להסתמן עליתה וביסוס שלטונה של השושלת החדשה, שושלת העלאווים, השלטת עד עצם היום הזה.

מולאי ראשיד (בנו השני של מוחמד אל־שריף) כבש בסערה חלקים נרחבים של מרוקו, הגיע עד שערי פאס והצליח לגבור על המלך המראבוט מוחמד בךאלחאז׳ ולמגר את כל שרידי שלטונו. כל שבטי הסביבה נכנעו לו והכריזוהו מלך עליהם.

במשך מסע כיבושיו הצליח מולאי ראשיד לכבוש גם את סאלי (מבצרם של שודדי־הים) ולהכות שוק על ירך את שליטה שודד הים ג׳ילאן ״וג׳ילאן ברח וימלט לעיר טאנג׳ר״. היהודים שנמצאו בשטחי כיבושיו חשבו שיכולים לנשום לרווחה ״כי המלך הזה (מולאי ראשיד) אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד״. אך תקותם נכזבה ותוחלתם היתה לשוא.

גם לאחר שהוכרה מלכותו של מולאי ראשיד על־ידי חלקים גדולים של הממלכה עוד לא נכונה המלוכה בידו. המלך החדש לא הצליח להשליט סדר ומרות בכל המדינה. כיסי התעדויות נשארו לרוב פה ושם, והתקוממויות פרצו לעתים תכופות.

מלחמות הטהור שערך כדי לבסס את שלטונו נגד הנסיכויות הרבות ועד אחוזות השייכים חייבו הוצאות כספיות ענקיות, ומי הראשונים הנדרשים לממן אחזקת הצבא אם לא היהודים? ושוב הוטלו מסים כבדים על היהודים.

מה היה מצבם של היהודים תחת שלטונו של מולאי ראשיד? ומה היה יחסו ליהודים? על השאלה הראשונה אין קושי להשיב. מצבם לא היה טוב יותר מאשר בתקופות שקדמו לשלטונו; והסיבות מובנות. ראשית, נאמנו­תם של היהודים לא היתה מובטחת לו, לאור הזיותיהם המשיחיות ולאור החלומות שהם רקמו שבקרוב המשיח יוביל אותם קוממיות לארץ המוב­טחת. שנית, המלך לא ביסס עדיין את שלטונו ומרותו לא הוכרה בכל הממלכה, היעדר בטחון בדרכים, וכאמור היו עוד פה ושם התקוממויות. המלך היה זקוק לכסף ומסים הוטלו על היהודים. בסיכום: אי־השקט ששרר במדינה היה בעוכריהם של היהודים. אשר ליחסו של המלך אליהם – הדעות חלוקות. לפי רולנד פריג׳וס (Roland Frejus), אשר עשה במרוקו בשליחות מלך צרפת לואי הי״ד בשנות 1671-1666, יחסו היה טוב וסובלני. פריג׳וס מספר שבימי ביקורו במרוקו הכיר הרבה יהודים בעלי השפעה שפעלו בחצרו של מולאי ראשיד, ביניהם אהרון קארסיינטי, שהיה צורפו של המלך ויעקב פאריינטה אשר שימש גם מתורגמן של חצר המלכות.

לעומת פרג׳וס מספר ר׳ שמואל אבךדנאן, המעתיק של ״דברי הימים־׳, שכאשר כבש מולאי ראשיד את העיר אזאווייא מידי יריבו מוחמד חאג׳;

׳נשבע המלך מולאי ארשיד שלא יצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבה וינתץ הבתים והחומות ותשאר שממה מבלי יושב וכן עשה, הגלה את הפלשתים ;הברברים)… ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ויהי ביום השלישי וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם דוקא מה שיכלו שאת על כתפיהם והיו אנשים עשירים רובם כבולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כטף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל … מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב. ובאו כל הקהל של אזאווייא לכאן לפאס והיה זה בר׳׳ח אב הרחמן משנת נפשנו חכת״ה״ … כמו ג׳ באות בלי בתים ולא יצא המלך מן העיר עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה שממה וחרבה מבלי יושב.״

עדות דומה בענין יחסו של מולאי ראשיד ליהודים אנו מוצאים אצל ר׳ רפאל משה אלבז בעל ״כסא מלכים״:

" והלך מולאי ראשיד לעיר אזאוויא, והכניע סידי מוחמד לחאז׳ שהיה מושל שם. והגלה הפלישתים אשר שם ונתץ כל האלזאוויא ויתן ליהודים אשר שם זמן שלשה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים לפאס ג׳ מאות בעלי בתים בר׳׳ח אב שנת התכ״ח (1668) ליצירה ויש מהם באו לצפרו ולשאר מקומות.״

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

משתי העדויות מתקבל שיחסו של המלך היה אמביולנטי כלפי היהודים. מצד אחד הגרוש של היהודים מאזאווייא לא היה מכוון במיוחד כלפי היהודים, אלא בראש ובראשונה כלפי יריביו המושבעים של המלך, היינו הכת של אזאווייאת דילה וראשיה ולכן גזר אומר להחריב עד היסוד את מבצרם ומכיון שנמצאו שם יהודים, גם בהם פגעה מידת הדין וגם עליהם חל צו הגרוש. ומצד שני לא חס עליהם ועל רכושם וממונם והעמיד לרשותם זמן מוגבל כדי לצאת את העיר, והתוצאה שכל הונם ירד לטמיון ובתיהם נחרבו.

עדות שלישית ממקור יהודי אך יותר נחרצת וחד־משמעית על יחסו של מולאי ראשיד אל היהודים אנו מוצאים אצל ר׳ יעקב ששפורטש. באגרת לר׳ יעקב בן סעדון, מראשי הכת השבתאית בסאלי הוא אומר: ״ושם בסאלי עצמה אין להם בית תפלה בגזרת המלכות ובאזאווייא כל יהדותם בסתר, ואפילו שמירת שבת מנועה מהם. אם לא עכשו במלכות זה המלך ולא אדבר מהגירוש וגזרת המלכות שעמדה כנגד ק״ק הנודע בשערים בתורה ויראת חטא וכל כללות משפחותינושעמדה עליהם גזרת המל­כות להמיר דת או ייצאו בתוך ח׳ ימים וכי.״

במקום אחר מוסיף ששפורטש: ״ובחודש סיון קבלתי איגרת מעיר סאלי מאחד מבעלי האמונה הזאת ומעיד ומגיד תוקף הצרות התכופות עליהם ולכל קהלות המערב מאת המלך העז והקשה מלך תאפיליטי, שגזר על בתי כנסיות של העיר מאריוקוס (מרקש) ותידולה להחרב וכן נעשה והכביד עול המסים וגזרות אחרות״.

ועוד עדות נוספת של איש התקופה: ר׳ אהרן הסבעוני, מראשי מתנגדי הכת השבתאית, כותב באגרתו אל ר׳ יעקב ששפורטש:

״קהל תידולה גזרו עליהם לילך יחפים תמיד בבל העיר בלי שום מנעל, ובטלו להם בתי כנסיות כי אם להתפלל בעשרה בביתם וגזר המלך על כל הכפרים אשר סביבותיהם שיקבעו כולם לתידולא ולא נשאר א׳ מהם בחוץ, והרי הם בעוונות במצור ומצוק יושבי חרבות ואהלים״.^,

הצד השוה בכל העדויות הללו הוא שבזמן שלטונו של מולאי ראשיד, היהודים לא נחו על זרי דפנה ולא שבעו נחת, ואף אם – לפי עדותו של פריג׳ום – יהודים כיהנו בחצרו של המלך במשרות רמות, הרי למענו עשה זאת ולא לטובתם. מסים כבדים הוטלו עליהם. הם גורשו ממקום מושבם כשלא היו נוחים לרשויות-, הצרו צעדיהם בעניני הדת והיו מטרה להתנכלויות ולרדיפות.

סביר להניח שיחסו העוין של הנסיך העלאווי כלפי היהודים נבע מעצם קיומה של התנועה השבתאית והיא שגרמה לו לנהוג בהם ביד קשה. ראשית מפני שהיא תרמה והוסיפה לתסיסה חברתית בזמן שהמדינה היתה כולה כמרקחה וזקוקה לתקופה של רגיעה, ושנית – התנועה לא הסתירה שמגמתה היא גאולה ופדות לעם ישראל וכי ״המלך המשיח עתיד ליטול את כתר המלוכה מראש השליט״.

הקדמת המחבר

את שורשיו של הרעיון להחריב גוררי שחקים במנהטן באמצעות טייסים מתאבדים אפשר למצוא בברלין. ״בשלביה המאוחרים של המלחמה, מעולם לא ראיתי את היטלר נרגש כל־כך כמו ברגעים שבהם, כמו מתוך הזיה, הוא צייר באוזנינו את מגדלי ניו יורק עולים בלהבות ומתמוטטים״, כתב ביומנו האדריכל אלברט שפר, שר החימוש של היטלר. ״הוא תיאר כיצד גורדי השחקים הופכים ללפידי ענק בוערים ונופלים אנה ואנה, וכיצד משתקפים פניה של העיר המתפרקת בשמיים המתקדרים מעליה״.

הפנטזיה הזאת של היטלר מעלה על הדעת את אירועי 2001, והתכנית המעשית שהיטלר הגה להגשמתה אף מתארת אותם ממש. לפי התכנית, טייסי קמיקאזה היו אמורים להטיס מטוסים קלים, עמוסי חומר נפץ ונטולי כני נחיתה, אל תוך גוררי השחקים של מנהטן. הסרטוטים לתכנון ״אָמֵךִיקָבּוֹמְבֶר״ של חברת דיימלר־בנץ מאביב 1944 שמורים עדיין. נראים בהם מטוסים ארבע־מנועיים עצומים, שאל גחוניהם המוגדלים יכולים להיקשר מטוסי הפצצה קטנים. מטוסי האם תוכננו להתקרב לחוף המזרחי של ארצות הברית, לשחרר שם את המפציצים, ולשוב לאירופה.

ההתלהבות שהתעוררה בהיטלר נוכח המחשבה על מנהטן העולה בלהבות, רומזת למניע שמאחורי הפנטזיה. היטלר לא השתוקק רק להילחם ביריב צבאי. הוא רצה להרוג יהודים כדי לשחרר את האנושות. מתוך התמכרותו לרעיון שמלחמת העולם השנייה כולה הייתה מאבק נגד כוח יהודי דמיוני, הוא ראה את ״ארצות הברית כמדינה יהודית " ובניו יורק הוא זיהה את מרכזה של היהדות העולמית. ״וול סטריט״, נכתב באחד מרבי־המכר של תקופת רפובליקת ויימר, ״היא, אפשר לומר, המפקדה הצבאית של יהודה איש קריות. משם נטווים קוריו אל קצווי תבל כולה״. למן שנת 1941 ניסה היטלר לקדם את ייצורם של המפציצים, כדי ״שאפשר יהיה ללמד את היהודים לקח, בדמות התקפות טרור על כרכיה של אמריקה״. לקראת סוף המלחמה היה הרעיון הזה לאובססיה.

שישים שנה לאחר מכן, כשמתקפה אווירית על מרכז הסחר העולמי יצאה לפועל, היא תואמה על אדמת גרמניה. מוחמד עטא, המצרי בן ה־31 שהטיס את מטוס הבואינג שהתרסק עם 82 נוסעיו ו־11 אנשי צוותו אל הקומה ה־ 81 של המגדל הצפוני, התגורר בגרמניה מאז שנת 1992. מרוואן אל־שייח׳י בן ה־21 מאיחוד האמירויות הערביות, שנהג במטוס שהתרסק עם 56 נוסעים ותשעה אנשי צוות אל המגדל הדרומי, חי בגרמניה למן שנת 1996. כמוהו גם זיאד ג׳רח בן ה־24 מלבנון, שריסק מטוס בואינג ובו 37 נוסעים ושבעה אנשי צוות בשדה ליד שנקסוויל שבפנסילבניה. הללו, עם רמזי בן אל־שבה ומוניר אל־מותצאדק, הקימו את תא אל־קאעידה בהמבורג, שערך מפגשים קבועים של ״מעגל קוראן״ עם אוהדים. מהם הרעיונות שדחפו את עטא ואת חבריו לפעולה? תשובה לשאלה זו סיפקו העדים במשפט הראשון שנערך בעקבות מתקפת 11 בספטמבר, משפטו של אל־מותצאדק שנערך בהמבורג מאוקטובר 2002 עד פברואר 2003. שהיד ניקלז, שנהג להשתתף בפגישות מעגל הקוראן, העיד כי ״הם האמינו בקונספירציה יהודית עולמית״. הם סברו ש״מלחמת העולם השנייה הונדסה בידי היהודים כדי שיוכלו להקים את מדינת ישראל״. נגיד הבנק העולמי הוא יהודי, היהודים ארגנו את המשבר הכלכלי במזרח אסיה, ו״מוניקה לוינסקי נשלחה בידי היהודים כדי להציג את קלינטון כשוטה״. בפגישות, אמר ניקלז, דובר רבות על ניו יורק, ״כי כל כך הרבה יהודים גרים שם״. ״הם ראו בעיר הזו את מרכז היהדות העולמית״.

שותפיו של אל־מותצאדק לדירה ציירו בעדויותיהם תמונה דומה. אל־מותצאדק הגן על מדיניותו של היטלר והתהלל ב״מבצע הגדול״ המתקרב: ״היהודים יבערו, ובסוף נרקוד על הקברים שלהם״. האם אין אנו רשאים לשמוע בציפייתו המתרוננת של אל־מותצאדק לראות ״יהודים בוערים״ הד מהתלהבותו של היטלר? למרות השוני הרב שבין מתנדביו של אוסאמה בן־לאדן לבין טייסי הלופטוואפה של היטלר, יש להם מאפיין משותף ברור: אנטישמיות.

יש, עם זאת, הבדל של ממש בין מי שמאמץ רעיונות כאלו, שמסקנתם הלוגית היא השואה, לפני רצח ששת המיליונים, לבין מי שמאמץ אותם לאחר שהדבר אירע. הסטודנטים המוסלמים בהמבורג ידעו מה הם אומרים והתכוונו לכך. למרבה התדהמה, התקשורת האמריקנית לא הביעה עניין בעדויות הללו שנשמעו במשפט בהמבורג. לו היה זה משפט של חבר הקו־קלקס־קלאן, או של איש ימין קיצוני מסוגו של המחבל מאוקלהומה טימות׳י מק׳וויי, דיווחים על אנטישמיות בסגנון נאצי היו ודאי מגיעים לכותרות הראשיות. אולם עתה, כשהמחבלים היו בעלי רקע ערבי, התקשורת הבינלאומית לא סברה כנראה שיש עניין בהתבטאויות האנטישמיות שלהם: אף לא עיתון גדול אחד דיווח עליהן.

האנטישמיות מאפיינת לא רק את התא ההמבורגי של אל־קאעידה, אלא את אוסאמה בן־לאדן עצמו. בשנת 1998 הצהיר מנהיג אל־קאעידה: ״הטינה שבינינו לבין היהודים היא עתיקת יומין ושורשיה עמוקים. אין ספק שהמלחמה בינינו בוא תבוא… תחיית המתים לא תגיע לפני שהמוסלמים יילחמו ביהודים״. בעיניו, אמריקה נשלטת בידי היהודים. על ממשל קלינטון אמר בן־לאדן: ״אנו מאמינים שהממשל הזה הוא בא־כוחה של ישראל בתוך אמריקה… היהודים… משתמשים באמריקה כדי לקדם את מה שהם מתכננים לעשות לעולם, ובפרט לעולם האיסלאם״. ובכל זאת, אפילו בדוח הרשמי של ועדת החקירה האמריקנית לבחינת פיגועי 11 בספטמבר, שהוצג לציבור ביולי 2004 בידי יו״ר הוועדה הרפובליקני תומם קין וסגנו הדמוקרטי לי המילטון, אין כל אזכור לאנטישמיות.

הדוח, על 584 עמודיו ו־1,800 הערות השוליים שלו, הוא מופת לבהירות ולדיוק, אבל חסרים בו שני ממדים, שבהם ספרנו זה מתמקד. האחד הוא ההיסטוריה של האיסלאמיזם, אביה מולידה של אל־קאעידה – היסטוריה שהחלה בשנת 1928. בדוח מוקדשות חמש שורות בלבד לכל התקופה שעד 1945. הממד השני החסר בדוח הוא אידאולוגי. הפרק על התא ההמבורגי מציין אמנם את שנאת היהודים של מוחמד עטא, אולם המילה אנטישמיות אינה מופיעה כלל בפרק ״השקפת העולם של בן־לאדן״. הדבר מפתיע במיוחד שכן הוועדה מצטטת מתוך מסמכים שבהם בן־לאדן מבטא את האנטישמיות שלו באופן חד־משמעי. כזה הוא, למשל, איגרתו לעם האמריקני מנובמבר 2002, שהדוח מצטט שוב ושוב. במכתב גלוי זה, מנהיג אל־קאעידה מזהיר כי ״היהודים השתלטו על התקשורת שלכם, ועתה הם שולטים בכל ההיבטים של חייכם. הם הפכו אתכם למשרתיהם, והם משיגים את מטרותיהם על חשבונכם״. והוא ממשיך: ״החוקים שלכם הם חוקיהם של העשירים. מאחוריהם עומדים היהודים, השולטים במדיניות, בתקשורת ובכלכלה שלכם״. למרות זאת, מחברי הדוח לא הבחינו בחשיבותן של המילים הללו ובאידאולוגיה האנטישמית המדריכה אותן.

בהשמטה זו כמו אישרו עורכי הדוח את נכונות הערתו של פרופ׳ דייוויד גֵלֶרְנְטֶר, איש מדעי המחשב מאוניברסיטת ייל (ניו־הייבן, קונטיקט), שהעיר כך במאמרו מאוקטובר 2001 על שנאת היהודים של בן־לאדן: ״האמריקנים מתקשים לקלוט זאת: שנאת יהודים טהורה, חסרת מניע? שנאה טהורה, עקרונית? הגרמנים, לעומת זאת, קלטו זאת היטב: שנאה כזו היא בלתי הגיונית ובלתי מובנת – אולם היא קיימת״.

אכן כך. ספרי זה מראה שאל־קאעידה, וקבוצות איסלאמיסטיות אחרות, מונחות בידי אידאולוגיה אנטישמית שיובאה מהעולם הנאצי אל העולם המוסלמי. הספר מראה שהשקפת העולם הפרנואידית של הנאצים ו״המציאות הבדיונית״ שהניעה את פעולותיהם שליטות כיום בתודעתם של טרוריסטים איסלאמיים ומעצבות את פעולתם, ומסיק מכך מסקנות על העימות הגלובלי העכשווי.

עד 11 בספטמבר לא התעניינתי במיוחד באנטישמיות המוסלמית. עיקר ענייני היה האנטישמיות הגרמנית והשאלה מה איפשר את אושוויץ. מחקרו פורץ הדרך של דניאל יונה גולדהגן, ״תליינים מרצון בשירות היטלר״, תרם להתעניינות^, בנושא, וכך גם מחקריי בתולדות משפחתי שלי. לאחר מותו של אבי בשנת 1996 הייתי, לראשונה בחיי, מסוגל לקרוא את מכתבי סבי וסבתי משנות השלושים ואת המכתבים ששלח אבי מהחזית המערבית בשנת 1945: מכתביה של משפחה שהפיקה רווח מה״אריאניזציה״ של גרמניה ונשארה נאמנה למשטר הנאצי עד הסוף המר.

הרוטשילדית לבית פינטו

בדצמבר 1988 נפטרה דורותי דה רוטשילד בשיבה טובה, בגיל 93. כנגד כל שנה משנותיה הותירה אחריה מיליון ליש״ט בעזבונה, וכשנפתחה הצוואה, שנה לאחר פטירתה, התברר כי את רובם של 93 המיליונים ציוותה להעביר למוסדות צדקה ישראליים. היתה זו הירושה הגדולה ביותר עד אז בתולדות בריטניה.

דורותי נשאה עד לנישואיה את השם פינטו, כבתו של ברוך פינטו – בנו של ראובן, שהיה אחיו של הרב שלמה פינטו(אביו של הר״ח הגדול). היא נישאה לג׳יימס דה רוטשילד, חבר הפרלמנט הבריטי, בנו של הנדיב הידוע – ראש הענף הצרפתי לבית רוטשילד. גייימס נפטר ב־1957.

גייימס ודורותי ייסדו את ״קרן הנדיב״, קרן צדקה שתרמה כספים רבים להקמת מוסדות. בין היתר תרמה דורותי 6 מיליון לירות להקמת משכן הכנסת החדש, ומיליונים רבים אחרים להקמת בניין בית המשפט העליון בירושלים. נוכח נדיבותה ואהבתה הרבה של דורותי לישראל העניק לה מנחם בגין בי1982 אזרחות כבוד של ירושלים.

דורותי, נחשבה לאחת הנשים העשירות ביותר בבריטניה. הליידי דורותי, או כפי שכונתה, דולי, היתה חשוכת ילדים, וביקרה מספר פעמים בישראל. במסגרת הביקורים הגיעה גם לאשדוד והתקבלה אצל הרב משה אהרון פינטו. הביקור הוצנע, לפי בקשת הצדיק זצ״ל, שביקש להימנע מחשיפה בכלי התקשורת. בנו שליט״א, הרב חיים פינטו, התארח אצל הליידי דורותי מספר פעמים, בביקורים שערך בלונדון.

בשנת 1966 עברה הכנסת למישכנה הקבוע בגבעת רם בירושלים. בעת חנוכת הבית נשאו דברים יושב ראש הכנסת, נשיא המדינה וראש הממשלה. כולם כאחד העלו על נס את פועלה של דורותי רוטשילד, ואת תרומתה להקמת מישכן הקבע.

יושב ראש הכנסת, קדיש לוז, אמר בדבריו: ״ימים ספורים לפני שוועדת המיכרז עמדה להסיק מסקנותיה ביחס לתוכניות האדריכליות של מישכן הכנסת קיבל ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, מכתב מאת הגברת ג׳יימס דה רוטשילד, בצירוף נוסח הצוואה של בעלה ג׳יימס דה רוטשילד ז״ל. הוא קראם לפני הכנסת בישיבתה. ג׳יימס דה רוטשילד ציווה את כל הנכסים הקרקעיים הגדולים של חברת פיק״א למוסדות הלאומיים וכן סכום כסף למדינת ישראל להקמת מישכן הכנסת…בניית מישכן הכנסת מסמלת את השלמת פועלם הלאומי־ממלכתי הגדול של האב והבן של בית רוטשילד להתעצמותו של עם ישראל בארץ ישראל״.

נשיא המדינה, שניאור זלמן שז״ר, אמר בין היתר בדבריו: ״יישר כוח מקרב לב נביע למשפחה האצילה שהתמחתה בנדיבות לבניין הארץ, ולכל לראש לידידתנו הכבודה, גברת ג׳יימס דה רוטשילד, שקיימה בקפדנות וברוחב לב את צוואת בעלה המנוח, נדיב בן נדיב, ולכל בני המשפחה שסייעו ומסייעים לה. תזכה המשפחה הנדיבה הזאת עוד רבות בשנים להיות מישענת נאמנה לארצנו הנבנית ותשבע נחת מפרי מעלליה ונהלל בשערים מעשיה הטובים״.

דברי תודה השמיע גם ראש הממשלה, לוי אשכול. ״על הקמת הבניין המפואר הזה חייב העם תודה למשפחת רוטשילד בכלל ולאשה האצילה, גברת ג׳יימס דה רוטשילד, בפרט״.

במהלך הטקס החגיגי של חנוכת המישכן נקראה הגברת דורותי רוטשילד לאולם המליאה, ושם העניק לה יו״ר הכנסת מגילת קלף ובה דברי הוקרה והערכה לפועלה הרב של משפחת רוטשילד. על המגילה חתמו יו״ר הכנסת, נשיא המדינה וראש הממשלה.

משפחת ספרא – ה״מונטיפיורו״ של ימינו

קשרים מיוחדים נרקמו בשנים האחרונות בין הרב חיים פינטו שליט״א לבין האחים אדמון ויוסף ספרא, אנשי העסקים הבינלאומיים משווייץ, יוצאי המשפחה השורשית והמפוארת מחאלב. המשפחה ידועה במפעליה הפילנטרופיים הרבים למען היהודים, בארץ ובעולם, וגם במוסדות ״אוצרות חיים – ישמח משה״ ידיהם להם רב. הידידות העמוקה בין משפחות ספרא ופינטו הביאה להקמת מיבנה מפואר באשדוד, קומפלקס של בית כנסת וישיבה.

בחודש סיוון תשנ״א נחנכה באשדוד הישיבה המפוארת על שם אדמון ספרא. אדמון ויוסף ספרא כיבדו בנוכחותם את הטקס,ועשה הלבה. אדמון ספרא על קבר דבי משה אהרון פינטז זצ״ל באשדוד.הנער שבתמונה הוא מנחם, בנו של הרבפ^רנטו שליט״א.

כשקודם לכן עלו המכובדים לקבר הרב משה אהרון פינטו זצ״ל בבית העלמין באשדוד. ליד הציון התקיימה תפילה, כנהוג ליד קברות צדיקים, ובסיומה אמרו שני האחים ״קדיש״ בנעימה ובהטעמה החאלבית המסורתית. הישיבה נקראת ״דברי אדמון ספרא״. בחנוכתה השתתפו בין היתר הראשון לציון, הגאון רבי עובדיה יוסף שליט״א, ראש עירית אשדוד, צבי צילקר, רבני העיר והסביבה, אישי ציבור ותושבי העיר.

בעת חנוכת הבית חלק הרב יוסף שבחים לאחים ספרא, ״אשר עשו ועושים רבות ונצורות להנציח את הוריהם היקרים, ושניהם מייסדים בכל מקום בתי כנסיות ובתי מדרשות ומכניסים אליהם ספרי תורה״. גם שר הפנים, הרב אריה דרעי, התייחס בדבריו לאחים ספרא, ״שאת שמם כמעט ולא שומעים – אבל לא בגלל שהם אינם עושים, אלא להיפך: הם עושים רבות, אבל בצינעה״. הוא סיים בדברי ברכה ותפילה, כי הקב״ה ייתן להם חן וחסד להמשיך בפועלם ולבנות עוד בית כנסת ועוד בית מדרש, מתוך אושר וברכה. הרב חיים פינטו שליט״א אמר בדברי ברכתו, כי בכל דור ודור שולח הקב״ה שליחים כדי לפאר את שמו בעולם הזה, להגדיל תורה ולהאדיר״. איש שכזה הוא אדמון ספרא, ה׳מונטיפיורי׳ של ימינו – אם לא יותר״.

בתום מסכת הברכות קבעו האחים ספרא את המזוזות בפתח הישיבה יחד עם הרב יוסף.

תולדותיו וכתביו.

תולדותיו

בדברי המבוא שלהלן אינני מתכוון לעסוק בהרחבה בתולדותיו של רבי ישראל נג'ארה, שכן אלו נכתבו בצורה מפורטת ביותר על ידי מאיר בניהו. בניהו אסף את כל החומר על רבי ישראל נג'ארה, המצוי בדפוסים ובכתבי יד, ובנה על פי ממצאים אלו תמונה ברורה למדי של תולדותיו וכתביו של רבי ישראל נג'ארה.

ברם, כתב יד בודפשט של הספר " מקוה ישראל " לא היה לפניו ולא הכירו, ולכן הסתפק בתיאורו של הספר על פי המעט ממנו שהוציא בדפוס א' ביק, ועל פי כתב יד ניו יורק אשר, כפי הנראה להלן, מכיל דפים בודדים בלבד מן הספר כולו, וגם אלו לא באים לפי הסדר.

לא ניתן לבנות תמונה, ולו חלקית, על טיבו ומבנהו של הספר, ואף לא על שיטת ומבנה הדרשה של רבי ישראל נג'ארה, אשלים ואוסיף פרטים הנלמדים מתוך כתב יד בודפשטשל " מקוה ישראל " שהוא כתב יד כמעט שלם. וחסרות בו רק דרשה אחת והתחלות של תי דרשות.

רבי ישראל נג'ארה נולד בצפת בשנת ש"י – 1550 לערך. את תורתו למד אצל אביו ואצל סבו רבי ישראל די קוריאל, מחכמי צפת ואחד מארבעת המוסמכים הראשונים. בהיותו בן עשרים וחמש לערך עבר לדמשק יחד עם אביו שקיבל משרת רבנות שם. לא ברור אם הצטרפותו של נג'ארה לאביו הייתה מאונס או מרצון, שהרי בשלב זה בחייו היה כבר נשוי.

האם נאלץ לצאת מצפת כתוצאה מבעיה כלשהי שהתעוררה או אולי אף נאלץ לברוח מדמשק. או שמא היה מעבר זה מרצון. סביר להניח שמעברו של נג'ארה היה לצורך פרנסה, בהיותו סמוך על שולחן אביו. לאחר מות אביו נתמנה לסופר הקהילות, משרה שכנראה אביו שימש בה לפניו.

תפקידו היה לנסח ולכתוב את מכתבי הקהילה ולשמור על קשר עם הקהילות האחרות. באתו זמן כנראה החל לדרוש את דרשותיו לא בדמשק עצמה, אלא בכפר ג,ובאר הסמוך לדמשק. לעת זקנתו התיישב בעזה והיה שם מרביץ תורה.

לא ברורות הסיבות למעבר זה, ואולי שהה שם בדרכו חזרה ממצרים ותושבי עזה היהודים הפצירו בו לשבת שם ולקבל משרה זו. מכל מקום, ידוע שמשפחת נג'ארה התיישבה בעזה ורבי ישראל נתמנה למרביץ תורה, משרה שאחריו ירש אותה בנו. רבי ישראל נג'ארה נפטר בעזה בשנת שפ"ה – 1625, בערך ונקבר שם. וכך אומר קונפורטי "

" ובעיר עזה היה מרביץ תורה הרב רבי ישראל נג'ארה המשורר שחיבר ספר זמירות ישראל, וחיבר עוד ספר שארית ישראל מפזמונים אבל לא נדפס, ועוד חיבר ספר מערכות ישראל פירוש על התורה, וספר מקוה ישראל מארבעים דרושים, וספר פצעי אוהב פירוש על ספר איוב ולא נדפסו, והא בנו של מהר"מ נג'ארה שהיה מרבני דמשק וחיבר ספר לקח טוב.

ואחר שנפטר רבי ישראל נג'ארה בעזה נכנס במקומו בנו הרב משה נג'ארה והרביץ שם תורה בעזה כמה שנים. ואני הכותב בעלותי לירושלים פעם ראשונה שנת הת"ה – 1645 בעברי דרך עזה אז ראיתי להרב משה נג'ארה שהיה מרביץ תורה ושם למדתי בחברתו קצת ימים. 

פיוט יה רבון עולם ישראל נג'ארא

המקום : צפת

זמן – המאה ה-16