ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
MIRACLE À RAMADAN
Par David Elmoznino / Texte / Israël • Histoire en français / 5 décembre 2012
» Et maintenant, notre âme est desséchée, plus rien ! Si ce n’est la manne pour nos yeux. »
(Nombres 11 : 6)
Les derniers jours de la fête de Ramadan s’écoulaient paisiblement dans la douceur d’un hiver tempéré. La chaleur régnait encore à Eilat et dans toute la péninsule du Sinaï, en ce Temps-là sous contrôle israélien.
Les bédouins, membres de la tribu Tarabin, été probablement Tarabin- Hedjaz, Ils sont venus au Sinaï après les membres Huwas. La tribu a disparu, ou assimiler, après avoir consenti à les accepter dans ses rangs, de mettre en garde contre les incursions des Bédouins d’autres venant du nord. Elles font désormais partie de la grande tribu Tarabin cui vie dans le nord du Néguev d Israel, dans le Sinaï Ils habitaient Surtout dans l’Est au nord de Nuweiba, ils se distinguent ils sont diffèrent du reste des Bédouins dans le Sinaï.
Les gens des tribus croyaient dur comme fer au destin, à la fatalité et étaient persuadés que toute destinée humaine, propice ou néfaste, émanait de la volonté d’Allah. Fidèles à cette croyance, ils s’abstenaient en cas de maladie, de suivre tout traitement thérapeutique et se tournaient instinctivement vers les vertus de la médecine populaire traditionnelle.
Le docteur Maurice, un médecin de famille pratiquant à Eilat et son épouse se portèrent volontaires pour soigner les populations bédouines ; ils réussirent à endiguer la vague de décès qui frappait les nourrissons, enseignèrent aux mères bédouines les règles élémentaires de l’hygiène personnelle et leur firent découvrir les succédanés du lait maternel, sous forme de conserves en boîtes de métal, à donner aux bébés à la place du thé. Les bienfaits de la médecine moderne se répercutèrent également sur la santé des bédouins adultes, sur leur espérance de vie, les amenant à un âge honorable relativement avancé. La population s’agrandit, les besoins aussi, mais les moyens de subsistance restaient très limités. Bien avant que les israéliens ne découvrent le Sinaï, ses vastes étendues et ses paysages fabuleux, il n’y avait tout simplement rien à manger sous la tente des bédouins, si ce n’est quelques poissons malodorants séchés au soleil et des oeufs de la Tnouva*, le plus souvent avariés sous l’action de la lourde chaleur. Dans l’attente d’un miracle divin, les anciens de la tribu se rassemblaient régulièrement sous la tente centrale et priaient. Ils tendaient leurs mains suppliantes vers le ciel et leur appel résonnait au loin :
? Oh Allah Clément et Miséricordieux, donne-nous de la viande, ne serait-ce qu’en l’honneur de la sainte fête de Ramadan. ?
Douze heures après la dernière imploration, les journaux israéliens publièrent le récit circonstancié de Djamal, un enfant bédouin autiste habitant du Sinaï, vivant auprès de ses parents dans des conditions miséreuses et dont un dauphin, qui est devenu son ami, améliora miraculeusement l’état de santé, après l’avoir approché lors d’une rencontre fortuite sur les eaux mythiques de Di-Zahav*, de Dahab.
Djamal était somnambule.
La nuit, il se levait au milieu de son sommeil, quittait la petite cité-dortoir et se retrouvait sur la plage. Il ne se réveillait qu’au contact de l’eau froide caressant la plante de ses pieds. Au dernier moment. Sur le point de s’enfoncer plus en avant, toujours prisonnier de son sommeil, dans les vagues menaçant de l’engloutir.
Cette nuit-là, une forte tempête de sable se leva sur le Sinaï. Un vent violent chargé de sable jaune souffla sur la mer, soulevant de hautes vagues qui vinrent balayer le rivage avec fracas, laissant derrière elles des rubans d’écume blanche. Les filets tendus mis à sécher par les pécheurs, craquèrent, s’envolèrent et partirent en mille morceaux.
Djamal, pris dans la tourmente, malmenée sur ses flancs par les rafales de la tempête, avance sur la plage, endormi, somnambule. Il atteint le bord de l’eau et commence à s’enfoncer en direction des hautes lames.
Mais cette fois-ci il ne se réveille pas.
Les bras tendus en avant, le pas hésitant, il oscille, portant avec peine le poids de son corps d’une jambe à l’autre. Ses cheveux ébouriffés par la tempête volent dans tous les sens. Alors que, les yeux fermés et à la merci des éléments déchaînés, il est sur le point d’être jeté à l’eau par une vague géante dont la menace se précise, voici qu’une voix ténue se lève tel un écho renvoyé par les monts et les lames, surmontant le fracas et le grondement de la tourmente.
Le dauphin nageait devant Djamal, poussant de petits cris.
Puis, il crie fort, de plus en plus fort, jusqu’à ce que ce dernier ouvre enfin les yeux.
Djamal, passablement sonné, s’accroupit sur le sable et pendant une heure entière observa le dauphin s’élancer hors de l’eau. Il sautait, bondissait tout en émettant une série de sons étranges et variés. Il piquait vers le large et revenait, nageait et revenait. Lorsque les premiers rayons du soleil matinal apparurent au-dessus des monts, Djamal se débarbouilla dans l’eau salée et effleura le dauphin du bout de ses doigts. Ce contact lui procura des sensations nouvelles, troublantes, fortes et vives.
Il ne se passa pas un quart d’heure que la soeur de Djamal, s’élançant au pas de course depuis la grève, fit irruption chez ses parents et les secoua vivement, les tirant de leur sommeil :
? Venez vite ! Venez vite ! Djamal vient de réaliser un miracle ! ?
Toute la tribu se tenait déjà à l’extérieur, lançant vers la mer des regards bouleversés, éperdus. ? Quelques mètres du rivage, Djamal et le dauphin nageaient côte à côte, au milieu de centaines de volailles de choix, proprement déplumées et flottant sur le fil de l’eau.
Une mer de victuailles.
Les anciens de la tribu se rassemblèrent sur-le-champ, rendirent grâce à Allah et Le bénirent. Lui qui a bien voulu répondre à leurs prières, qui a entièrement exaucé leurs voeux et qui leur a envoyé de la volaille pour la fête de Ramadan. Ils racontèrent aux plus jeunes que, de leur côté, les enfants d’Israël avaient également eu droit à un miracle dans cette même péninsule du Sinaï. Pendant que les jeunes de la tribu déployaient les filets pour pécher – pour la première fois dans l’histoire des peuples – de la volaille surgelée, les anciens revinrent sous la tente et « louèrent le Seigneur, qui est Bon. Eternelle est sa Miséricorde. » *
Puis ils mangèrent de cette manne que la mer leur offrait.
Cette année-là à Dahab, la fête de Ramadan fut de loin la plus réussie de mémoire d’anciens de la tribu. Non seulement il y avait de la viande en abondance pour la fête, mais il y eut de surcroît un surplus de nourriture qui fut promptement salé et séché à la manière des premiers ancêtres.
Cinq jours plus tard, le miracle devint un thème d’actualité et fit l’objet d’une vive polémique. Des israéliens débarquèrent à Dahab et affirmèrent aux membres de la tribu qu’en dépit des apparences, le miracle n’en était pas un. Ou alors, peut-être malgré tout, un miracle d’une nature différente ?
Un bateau de transport en provenance de Marseille, chargé de produits français de choix destinés aux riches saoudiens, fut prit dans la tempête de sable jaune et vint s’échouer sur les rocs pointus et acérés aux abords du littoral de Dahab. Le navire se trouvait dans un piteux état. Les mats brisés flottaient sur le pont au milieu d’un enchevêtrement de cordes déliées, de chevrons, pieux et piquets libérés de leurs attaches. Le navire a ensuite sombré lentement, s’engloutissant dans les profondeurs de la mer.
La totalité de son chargement, dont les centaines de volailles, flottait sur l’eau…
Lorsque la nouvelle se répandit parmi les bédouins et qu’ils réalisèrent que ce n’était pas Allah qui leur avait envoyé la volaille, une grande clameur s’éleva parmi eux. Ils se rendirent chez les anciens quêtés leur avis : que faire du surplus de volailles, le garder ou le rejeter à la mer ? Les discussions se prolongèrent trois jours entiers. On remplit des dizaines de verres de thé amer comme de l’absinthe et, pour finir, de la fumée blanche monta des narguilés.
Le destin ! C’est le destin !
Tout ce qui arrive à l’homme dépend de la volonté d’Allah.
? La volaille ne nous est pas parvenue directement d’Allah… ? Tranchèrent les anciens,
? …mais c’est par Sa Volonté qu’elle a pris le chemin de la mer, pour aboutir chez nous et… tout ce qui vient de la mer nous appartient. ?
Et Djamal dans tout cela ?
On lui accola un surnom le qualifiant de :
« Djamal, le Faiseur-de-Miracle-de-Fête-de-Ramadan.
עבודת שורשים לתלמיד
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
היבטים כלכליים ודמוגרפיים – מקצועות ותעסוקה
19 ־מאפיינים המרכזיים בתולדות יהודי מרוקו הם התערותם של היהודים בכלכלת הארץ : ׳־־ם בכל רחבי מרוקו. אלה היו הסיבות העיקריות להשפעתם הכלכלית. בעת העתיקה ־ב עסקו במידה רבה בעבודת אדמה ומעט במלאכה ובמסחר. לאחר הכיבוש הערבי עברו ־־ז־־ים רבים לערים. סחר הזהב דרך הסחרה והסחר הבינלאומי, עד הודו ועד צפון מזרח -ופה, היה כולו בידי מיעוט מבין היהודים. רובם היו בעלי מלאכה ואומנים: צורפים, מהשתים לתעשיית תכשיטים, חייטים, צבעים, אורגים ורוכלים. בעלי המלאכה התאגדו בסעודות.
־פעילות הכלכלית הגיעה לשיאה במאות ה-19-16. במוקד פעילות זו עמדו המגורשים :!ספרד וצאצאיהם, שבזכות בקיאותם בלשונות רבות שלטו על סחר החוץ בצד סוחרים ::ואים, ספרדים, פורטוגלים ואחרים.
:עורשי ספרד הביאו עמם שיטות מתקדמות בענייני אשראי וסחר בינלאומי ופיתחו יקבי יין, בתי זיקוק לסוכר ומפעלים לייצור שעווה ונשק, חכרו נמלים וריכזו מונופולין על כמה מוצרים. בשל כך נתמנו מקרב היהודים שגרירים וחותמי הסכמים מסחריים עם ארצות אירופה. השפעתם של מעטים התקיימה בד בבד עם דלותם של ההמונים.
תופעה מיוחדת היא קיומם של עובדי אדמה יהודיים. יהודי הרי האטלס עיבדו את העמקים והיו להם משקי בעל, שלחין ומטעים ברשות עצמם או בשותפות עם שכנים ברברים. אחרים סחרו במוצרי החקלאות והיו שהחזיקו בבקר ובצאן. כן עסקו בעצירת שמן בבתי הבד ובמכירתו.
במאה הנוכחית חלו התמורות הבאות:
א. ירידה בשיעור המועסקים במקצועות ה״מסורתיים״ כמו מלאכות יד ומסחר.
ב. עלייה בשיעור השכירים.
ג. גידול במספר הנשים המועסקות מחוץ למסגרת המשפחתית.
ד. היווצרות מעמד ביניים של בעלי מקצועות חופשיים ופקידים.
ה. הופעת החינוך המערבי כקריטריון מרכזי בדפוסי המוביליות החברתית.
יותר ויותר יהודים נמשכו אל המקצועות הטכניים, שדרשו הכשרה מודרנית, כגון מכונאות וחשמלאות. גם מספר בעלי המקצועות החופשיים גדל במידת מה בין 1931 ל-1951 מ- 0.69% ליותר מ-2.5%.
גידול רב עוד יותר חל במספר היהודים שעבדו כפקידים. משיעור אפסי ב-1931 הגיעו לכדי 5.83% מכלל כוח העבודה ב-1951. באשר לחקלאות, היא ירדה מ־3.93% ב-1931 לקצת יותר מ-1% ב-1951. הסיבה לכך נעוצה הן בהגברת תהליך העיור והן בתחילת העלייה לישראל, אשר בשלביה הראשונים משכה אחוז ניכר של כפריים.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140
הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..
ויקח לקח מפיהם משך זמן מה בידיעת הלשון והדקדוק, אך רבו המובהק של רבי שלמה פרחון, היה רבנו אפרים, שהוא כנראה רבנו אפרים הידוע, תלמיד הרי"ף.
כבר ידענו כי התקופה הזאת, דל ממשלת האלמורביטין, נחשבה להיותר מאושרת בקורות ישראל במרוקו. ואמנם גם אז בימים הטובים האלה, לא נקו יהודי מרוקו מצרה, פעם אחת בשנת תתפ"ז עברה רוח עועים על יהודי אחד בפאס לקרוא לעצמו מבשר ושולחו של המשיח בעצמו לגאלם, כנראה מצא לו בקרב יהודי המערב מאמינים רבים אשר נהרו אחריו, והמקרה הזה העלה חמת עם הארץ כאשר נגלו כזבי המבשר ההוא ויתחדשו על היהודים בגללו צרות רבות.
כן בעת ההיא הייתה עת צרה והרס נורא ליהודים אשר בחבל וואד דרעא, הזיק האחרון של תקות יהודי מרוקו, הנסיכות היהודית של וואד דרעא אשר עוד טפחה וגדלה יותר בימי המושלים יעקב ובנו שמואל, אחרי שישיבו בטח זה רבות בשנים מקנאת הנוצרים ותגרותם, ואחרי רדותם בהתושבים החדשים המושלמנים, יותר ממאה שנה, כאשר זכרנו כבר ( סוף פרק שלישי ).
אחרי כל ההתבצרות הגבוהה הזאת שעמדה עליה הנסיכות היהודית אז, באה רוח רעה סוערת, ותהפוך משורש את כל עמדתה וחסנה ואת תקפה, השפל עד לעפר, במשך הזמן ההוא, כמאת שנה לבוא המושלמנים שמה ויהיו תחת חסות היהודים.
ראו כי מספרם רב, ויחלו, לדרוש מאת השולטן היהודי לחלוק את הארץ. וכן, מבלי לסרב נאות השלטון לתת להמושלמנים את כל חבל הארץ שישבו בו הנוצרים לפנים, ובכן נחלקה המדינה היהודית הזאת כאשר בראשונה בימי השולטן יעקב, והחלק המזרחי שהיה אז להנוצרים נמסר עתה לידי המושלמנים.
שבע שנים היו שתי האומות אחרי חלוק הארץ בשלום ובמישור, אף מקץ שבע שנים הרימו המושלמנים ראש ויחפצו לא להסתפק בחלקם, כל אחד גם לקחת את השלטון בידם, פעם כפעם נסו להתקומם על היהודים, אך הם הוכו בכל עת וישובו מנוצחים.
בתגרה הראשונה הרגו מהם היהודים מאה איש ויאלצו להשלים אתם משך ארבעה חודשים, ובתגרה השניה משכה המלחמה ביניהם כשלושים יום, ולבסוף שבו המושלמנים בפחי נפש.
אז עשו ברית שלום לזמן מאה שנה, שלא יכלו אחד משני הצדדים להתגר מלחמה בהצד השני. אמנם אחר כמה שנים לכריתת ברית השלום הזה, קם איש קנאי וחפץ קרבות אברהים לברדעי לגרגרי, הוא בא ממקום רחוק לכבוש ארצות, וידבר תחתיו גם את המושלמנים שבחבל וואד דרעא המשרחי והלאה צפונה.
ואז המשיך את מלחמתו עם היהודים היושבים במדינת לחזר עשרים שנה, שנה שנה חודש וחודש, עד כי נגף לפניהם, וכראותו כי לא יכול יותר להלחם אתם, השלים עמהם, ואמם הוא עשה כן במרמה למען יכול יותר להחליף כח ולרכוש לו עוד חיל חדש.
וכה אחרי זמן קצר בא עוד פעם לברדעי, ובכל זאת נלחמו היהודים גם אז במרץ ויהרגו מחילו ארבעת אלפים איש, כלם מדוקרי חרב, ויהי לברדעי נאלץ עוד לעשות שלום זמני לששה חודשים, ושוב, אחרי עבור ששה חודשים נלחם אתם וינגף עוד.
ויפול אז מאנשים עוד שלשת אלפים, אך הפעם הזאת נשאר לברדעי זמן מה, כארבע חדשים מגביר חיילים ומאסף צבא רב למען יוכל עמוד נגד היהודים, וכן אמנם, בא לברדעי אז בלווית צבא רב וישתער עליהם וכמעט נצח אותם, לולא מיהר השולטן היהודי שמואל וישלח לעיר פאס וישכור מהם שנים עשר אלף פרים מאת משפחות הקירוואנים, ןיערוך אז מלחמה נוראה עם חיל לברדעי.
איומה ומשכלת הלכה המלחמה ההיא ותתלקח בין המושלמנים אנשי לברדעי ובין החיל של השולטן שמואל, עד כי לאחרונה גבר שמואל על איש מלחמתו לברדעי וימת מאנשי חילו עם רב מאד, וגם נתק מעיר תאמגרות מקום מושבו וילך עד נפת תאפיללת שפ קבע לברדעי את משכנו מני אז, אחרי אשר היה מוכרח לכרות ברית שלום עם הולשטן שמואל, ואמנם צאיבתו ועברתו אשר קנה בלבו, שמר נצח.
ויהי יושב ומצפה בכליון עיניים לעת בה ימצא לו שעת כושר להכחיד מארץ את היהודים אנשי ריבו, אהה . כי שעה כזאת סוף סוף נמצאה לו, ימים אחדים עברו והשולטן היהודי ההוא הגבור הנעקץ שמואל בא קצו למות, ואז לא אחר לברדעי לבוא בגדודי חילו השואפים נקם.
ויקרע בסערת מלחמה את רוב חבל וואד דרעא מיד היהודים, ועוד לא אמר די בקחתו את ארצם ויחפוץ גם לאנוס אותם להמרת דת לשוב לדת המושלמנית. אך אז אספו הם את שארית כחם וישתגבו במדינות לחזר, במקומות שמצד התבצרותם הטבעית אפשר להם להלחם נגד רודפיהם, כאשר באו חיל לברדעי לא יכלו להסתער על היהודים ויהיו צריכים לשם מצור עליהם.
עשרה חודשים ארכו ימי המצור ההוא, ובכל זאת נבצר מחיל ברדעי לחדור למחנה היהודים, אז שת לברדעי את המרמה פניו, וישלח לראשי היהודים להציע לפניהם לכרות ברית שלום, וגם הועד הועיד אותם לבוא את מישור החול איסיל ששם יכרת ברית השלום למחרת היום ההוא ביום השבת.
ראשי היהודים נפתו להאמין לדברי האיש הבוגד והרמאי לברדעי, וביום השבת, יום הנועד לכריתת הברית התפרקו את נשקם, ויבואו לאיסיל המקום המיועד לכריתת שלום. אמנם לברדעי ואנשיו למען לא יבינו היהודים את תרמיתם, הקדימו לבוא ולהחביא את נשקם בתוך ערמות חול, ולכן כאשר שלחו היהודים ויראו כי אנשי לברדעי גם הם באו לא מזוינים, יכלו לבטוח כי שלום אמת בלבבם.
אך, רק נאספו היהודים במישור איסיל, ולברדעי החל לדבר אחרת, בני ישראל ! – כה היו דבריו – מטרת בואנו הלום היא רק למען תשובו לדת האסלאם ונהיה כולנו אנו ואתם לעם אחד, את זאת הננו מבקשים מכם עתה לעשות. אך היהודים שחשבו עד אז כי אין נשק לחיל ברדעי פה באיסיל, הסבו את פניהם לראשי החיל ויענו להם, הוי, בוגדים, בוגדים, הלמען זאת נועדנו לבוא הנה, לשלום כזה לא נאבה לכם ולא נסכים לעולם.
הושלמנים שחכו למענה כזה מצד היהודים מהרו ויוציאו מתוך החול איש איש את נשקו, ובבט עברתם התנפלו על כל היהודים שנמצאו אז באיסיל, האצילים והורי הארץ שבאו להיות נוכחים בדבר השלום, ויהרגו שבעה עשר אלף איש, אחרי כן עלו חיל לברדעי למדינות לחזר ויבקיעו את מבצרי היהודים ובלי חמלה הרגו וטרפו ביהודי חבל וואד דרעא אנשים נשים וטף, רצח נורא אשר הכחיד לא רק את שם המדינה היהודית שלטונם וחפשיותם, כי אם גם את זכר קהלותיהם.
ונצולו רק מספר מה מהיהודים אשר מצאו מפלט להם אצל מכריהם מקרב התושבים המושלמנים, כן היו גם עבדים, אלה אשר הביאו סוחרי מדבר סחרא פעם כפעם מארץ סודאן וימכרום לאצילי היהודים בוואד דרעא, העבדים האלה רבים מהם אחרי שבתם אצל היהודים אדוניהם, למדו תורת דת ישראל ומנהגם ויתנהגו כיהודים.
ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
תקנה זו היא אישורו של מנהג שהיה מקובל מקדמת דנא בקהל אלבאלדיין, שלפיו ניכו בשעת הגבייה שליש מהסכום שהיה רשום בכתובה. אמנם חתומים עליה רק חכמי התושבים וטובי קהלם והיא נוסחה בערבית המדוברת ביניהם, אך לתת לה תוקף, חתום אתם הנגיד יעקב רותי מקהל המגורשים, ואילו נגיד התושבים שאול אבן רמוך לא חתום כלל, ועוד, חודשיים בלבד לאחר התקנה נזקקים הדיינים לפסוק דין הלכה למעשה באותו עניין.
המעשה היה בגביית כתובתה של אלמנת הנגיד שם טוב, ושישה משבעת הדיינים החתומים על פסק־הדין הם מראשי חכמי המגורשים. אין זה אלא שאז כבר לא היה בית־דין מיוחד לתושבים, בית־ הדין היחיד שבעיר הורכב כמעט על טהרה המגורשים, וביניהם רק נציג אחד מחכמי התושבים ואף הוא יתכן ששורשו מהמגורשים, הוא ר׳ שמואל ך דנאן בן רבי מימון. אף סופרי בית־הדין בעניין זה האחד היה מהמגורשים, ר׳ אברהם באלנסי, והשני כנראה מן התושבים, ר׳ דוד ך סלימאן ך ר׳ סמחון.
ויתירה מזו: בפסק־דין זה מצפים היינו למצוא בו אזכורה של התקנה שנתקנה בקהל התושבים רק חודשיים לפני־כן בנושא גביית הכתובה, ומן הראוי היה להסתמך עליה ולהתייחס אליה, אך אין הדיינים זוקקים עצמם אליה ומסתמכים רק על חקירתם: ״מאחר שנתברר ע׳׳פ עדים שמיום שישבו בעיר הזאת ידעו שמנהג פשוט וברור הוא שכשמגבין התושבים לאלמנה שטר כתובתה, הם פוחתים לה שליש״ וזה מצביע בבירור, שבשנת ש״י לא רק שלא היה בית־דין מיוחד לתושבים, ולא רק שבית־הדין היחיד שבעיר הורכב כמעט כולו מחכמי המגורשים, אלא שיש כאן התכחשות וביטול למה שנעשה עד כה במסגרת קהל התושבים. מצב זה לא נתחדש בשנת ש״י. עוד בשנת ש״ה, כשחידשו את תקנות רנ״ד רנ״ז הנוגעות כמעט כולן לכתובה כמנהג המגורשים, והוסיפו רק פרטים מספר הנוגעים לצוואת שכיב־מרע ולגביית חובות, מצאו לנכון להקריא את התקנה כולה אף בבית־הכנסת של התושבים », שכל עניין כתובה לפי תקנת המגורשים לא נגע להם, ולא עשו זאת כנראה אלא כדי להפגין את אחדותה ואיחודה של הקהילה.
הפגנת האיחוד ניכרת גם בניסוח פסק־הדין של אלמנת הנגיד. לכאורה מקרה קל הובא לפני הדיינים. אין צורך בהתעמקותם לא בתלמוד ולא בספרי הפסק כדי לחרוץ משפט. כל שיש לעשות הוא לברר מהו מנהגם של התושבים, מה־גם שחודשיים לפני־כן נתברר הדבר ונכתב ונחתם בספר התקנות של התושבים: ״כתבנו זה לזכות הקהל, במאמר הקהל יצ״ו ובפני ראשי הקהל הקדוש ראשי התושבים. באש תכון [כדי שתהיה] כתובה וחתומה כמא כאנת מן קדים [= כמו שהיחד, מקדם] כימי עולם וכשנים קדמוניות״
. ומה צורך עתה בחקירה מיוחדת בבית־דין של שבעה חכמים ? האם אין זו טרחה יתירה בדבר פשוט שיכול להיחרץ בבית־דין של שלושה ? גם הניסוח הסמכותי של הפסק: ״אנו גוזרין שלא תגבה… חנה כי אם שני שלישי… וכסדר הזה אנו גוזרין על כל שטר כתובה שיהיה כתוב בו כדת… לפי שכל זה עשינו אחר הדרישה והחקירה והעיון שדרשנו וחקרנו ועייננו שכך הוא הדין וכן היו דנין בכל בתי דינין מקדם קדמתה וכן יעשו לדורות ולא יהיה רשות לשום ב״ב [בן ברית] לשנות ממה שכתוב בפס״ד זה בשום זמן׳׳— מה צורך בו ? וכי יש חולק בדבר ? והרי הם כמתפרצים לדלת פתוחה? אין זה אלא שיש כאן מגמה מיוחדת: להבליט סמכותו של בית־הדין הזה. ודווקא בעניינה של אלמנת נגיד התושבים בכבודו ובעצמו, שגביית כתובתה אינה צריכה להיות מעניינם של המגורשים כלל, דווקא כאן מצאו מקום להתגדר בו ולהפגין סמכותם, להודיעך שבית־דין זה הוא הקובע בכל דבר ודבר
דומה שייסודו של בית־דין אחד בעיר הוא לקח שהפיקה הקהילה מפולמוס הנפיחה. הם נוכחו לדעת שחילוקי־דעות וסכסוכים בין הקהלים אינם תורמים לחיזוק הקהילה ולטובתה, ועוזרים רק להפנות את עיני השלטונות לכיסם של היהודים ולהטיל קנסות על כל הצדדים, והסיקו שטובתם דורשת לאחד את מוסדות הקהילה. וייתכן שהתושבים שהכירו בגדלותם וחכמתם של רבני המגורשים ויתרו מרצונם ללא מאבק על מעמד הבכורה שהיה להם, ולא ראו בכך פגיעה בכבודם.
מסקנה זו הגיעו אליה בפאס זמן לא רב אחרי הגירוש, וכך ניתן להסביר מדוע איננו מוצאים בפאס ובמארוקו בכלל ״קהלים״ המאורגנים לפי מפתח ארצות המוצא, כמו אלה שהיו מצויים בשאלוניקי, קושטא ושאר ערי הבאלקאן. ואף בפאס דומה שהיו התחלות של ארגון קהלים בכיוון זה. התקנה הראשונה של שנת רנ״ד נושאת חתימת ארבעה נכבדים והוקראה בארבעה בתי־כנסיות, וקרוב לוודאי שארבעת הנכבדים החתומים הם נציגי ארבעה קהלים שנתגבשו בבתי־כנסיות נפרדים, ונקראים ״קהילות הקודש״ בלשון רבים .
המקובלים במרוקו-זכרי משאש.
זכרי משאש. רבי דוד חסין, בשם אביו תיאר אותו בקינה כמי שבחדרי תורה בקי ובסתרי גורי ארי. וראה עליו משאש יוסף " אוצר המכתבים " חלק ראשון, לפיו נפטר בערב ראש השנה תקמ"ב בהיותו בן 42 בעיר פאס.
רבי זכרי היה ידידו של המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל. גם היה חריף ובקי בחכמת האר"י ז"ל, וזאת בנוסף לבקיאותו בש"ס ספרא וספרי.
להלן הקינה של רבי דו חסין מתוך הספר " תהלה לדוד "
קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב זכרי בן משאש ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.
פנה הודי הדרי.
פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי.
ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי.
כבודי גלֹה גָלָה / משושי שמחת גילי
אור חשך באהלי / נדעך וכבה לי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
זה שמי וזה זכרי : כולל את שם הנפטר
אהה לי : לשונות של צער
כבודי …..גילי : כינוי חיבה ואהבה של האב לבן שהיה שמחת חייו
נפעמתי לא אדבר / לי הוגד חזות קשה
איך נגדע נשבר / מקל תפאָרָה יָבְשָה
בָאֵפֶר אתפלשה / ושק אשית חגורי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
נפעמתי ולא אדבר : כמו ותפעם רוחו כל כך הוכיתי עד שלא יכולתי לדבר
לי הוגד חזות קשה : נתבשרתי בשורה קשה
מקל תפארה : סמל לאדם יקר ונעלה
באפר חגורי : אתגלגל באפר ואלבש שק לאות אבל
יֶחֶרד לזאת לבי / ויִתַר ממקומו
בזָכרי על משכבי / אמָרָיו כי נעמו
על יומו השתוממו / אַחָ בְּכוּ על שברי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בזכרי על משכבי : על פי התפיחה של הסליחה לרבי יהודה אבן בליעם
אמריו כי נעמו " דבריו נעימים
על יומו : על יום מותו
על שברי : על אסוני
דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון
יום יצא מלפָנַי / מת וקראוהו אסון
לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מֶה חֳרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
יום …מת : ממראה הלוויה
ועמלו בתורה / לא ימוש מן האוהל
כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יָהֵל
מֵי מנוחות ינהל / בעיון שָקֵיל פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
ועמלו בתורה : על פי ברכות י"ז, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה…ונפטר בשם טוב מן העולם
לא ימוש מן האוהל : מאהלה של תורה, שדברי תורה חביבין עליו ביותר
כחשכה כאורה : הוגה בתורה ביום ובלילה
נרו לא ידעך יהל : נרו דולר כל הלילה לעסוק בתורה
מנוחות ינהל : לומד בשיקול דעת וסברא
שקיל טרי : נושא ונותן בתלמודו.
דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה
כגיבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה
במשנה בגמרא / תוספתא סִפרא ספרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
דבר טוב רחש על לבו : מהרהר בדברי תורה
כגיבור חגר חרבו : שנדרש על עיסוק בתורה בשבת
ובמלחמתה של תורה : הוא נושא ונותן, על פי מגילה " משיב מלחמה – שנושאין ונותנין במלחמה של תורה
במשנה…..: כל ענפי ההלכה
חכם בֳּנִי ושִׂמֵח / לבי ומִלא חשקי
גיבור ובידו רומח / משנתו קַב ונקי
בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי אֲרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
גיבור ובידו רומח : ציור נוסף למלחמה של תורה.
משנתו קב ונקי : מדויקת ושלמה
בסתרי גורי ארי : רמז לבקיאותו גם בקבלת האר"י
זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי
בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי
לא החציף פניו נגדי / שומע אל דברי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בו מתעטר : מתכבד בו כעטרה
כסות עיני : שהיה לי מקור כבוד וגאוה
לאט החציף פניו נגדי : זהו מוראו של האב
קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה
לא נצרכה אלא ל / קבולינהו בשמחה
כזבח וכמנחה / יֵרָצה לפני צורי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
במר רוחי אשיחה : אדבר במרירות נפש על פי איוב.
לא…..בשמחה " זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה
כזבח…צורי : שמיתתו תחשב כהקרבת קרבן לפני ה'
נרו הלל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו
תוריד עליו טוּב שפעָךְ / בנעימים שׂים חבלו
יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בעולם שטוב כולו : בסוגיה שדנה בשכר כבוד אב ואם
טוב שפעך : זיו שכינתך
בנעימים שים חבלו : תן חלקו להתענג הנועם ה'
יעמוד לגורלו : לקץ הימים בתחיית המתים והוא מנוסח האשכבה.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
הקדמת המחבר.
ראשית דבר, הרני מביא את שמות הערים שכתבם המחבר, אמנם לא בהגותם דהיום, אך מוטב להביא מן המקור, וזה כל היופי של כתיבתו של שמואל רומאנילי. הכיתוב בצבע אדום, הינו הערות המחבר לביאור המאמר.
מושב בני ישראל השוכנים לעת הזאת בגלילות הערביאים תחת ממשלת קיסר המאוריטאניאה -Mauretania השם שבו כינו הרומאים הקדומים את צפון מארוקו ואלג'יריה של ימינו – באפריקה, הנקראים היום מראכש בלשון ערבית או מארוק בלשונותינו, במלכות בארבאריאה – לשעבר השם הכולל המדינות הצפון אפריקאיות שממערב למצרים – כמעט כולו נעלם מעיני כל העמים היושבים הלום בארצות האירופה.
ובאמת איזה דרך תגיע שמועתם עדינו ? דרך המסחר הלא מזער היא וכאין נחשבה. שלושה או ארבעה סוחרי ישראל בחוף מוגאדור – בערבית אס-סאווירא, עיר נמל שבחוף האוקייאנוס האטלנטי. נבנתה בשנת 1760 לפי תוכניתו של האדריכל הצרפתי, Cornut ומסחר הקנין אשר בין אנשי טטואן טאנג'יר – בערבית " תנזה ", עיר נמל חשובה, בערך50 קילומטרמצפון מערב לתטואן. ולארג'י – בערבית אל עראייש, בצרפתית , Laracheעיר בצורה בחוף ה האוקיאנוס,86 קחלומטרים דרומה מטנג'יר – ובין אנשי המבצר גיברלטאר כל זה איננו שוה ולא יצליח להקיץ את נפשם מתרדמת עצלותם ולעורר תשוקת לבותם להשכיל.
ואף אם מדובר בם בספרים אשר חוברו בלשונות הגוים על ענין קורות המערב, הן לא נזכרו שם רק כחלק בערך – ביחס, בהשוואה אל – אל הכל. אך מי זה יפֻתה לדבר על היהודים בלי ידע – מבלי שידע – לשונם ? המדינה היושבת ראשונה וקרובה לגלילות מערב היא ספרד.
מעבר צר דרך ים, מהלך ששת אלפים אמה, מבריח מן קצה טאריפא עד קצה טאנג'יא. עיר מבצר סו"טה עומדת בגבול טיטואן. האמנם מעמד החקירה הרשעה יניח לעבור שמועות היהודים בארצותיו ( המֻכות בסנורי הפתיות )בל ירשיע בשאט בנפש להוציא הספר ומחברו להשרף ?
היעלה זאת על לב איש ספרד בל יראה השחת הִבקע תחת רגליו לבלוע אותו ואת כל אשר לו חי שאוולה ? מי זה אפואינבא לנו ? הישמעאלי הרובץ על הארץ כל היום, נרפה ונבער מדעת, רֻתק בזיקי דתו הנמהרה, ושונא לכל אשר בשם ישראל יכֻנה ? והמוקש העולה על כלם הוא העדר הדפוס, כי עד היום לא הובא שמה ולא יובא לעולם.
הן אלה קצות הסבות אשר הדפוני להוציא לאור הסיפורים האלה הנוגעים באמת לאחי בני עמי בפרט, ובכלל אולי אף לזרים אתם, אם כי ישנו בתכליתם.
הן כל המוצאות אשר השתרגו עלו על צוארי במשך מסעי הביאוני עד הלום. שם ישבתי כמו ארבע שנים, ומקום היה לי להתערב בכל מיני אנשים גדולים וקטנים, ללמוד מעשיהם ולדעת את מוצאם ואת מובאם כמעט בכל דרכיהם..
ובכל זאת רק אשר חזיתי אותו אשמור לספר, ובהמשך קורתי אגיד קורותיהם כסעפים המסתבכים בגזעם. ואל תשגיח לאומרים בלבבם, כי כל עובר אֹרח ישפיל או ירים האמת כחפצו, כל עוד שיתרחק מופת עדותו.
כי יוכלו לחקור האמת תהיה נר לרגלי ואור לנתיבתי, לא אשא פני איש, לא אשא פנַי. עתה קום קרא בספרי ושפטוהו היושר לבך, אם להימין או להשמיל, פלס כל דבר במאזני צדק ויהי אלהים עמך !
קו לקו. אסופת מאמרים-חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳
חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳
שמעה של קהילת אלג'יר כמרכז רוחני, החל להתפרסם בעולם היהודי לאחר שנת קנ״א (1391). בעקבות הפרעות ביהודי ספרד, בשנה זו; יהודים רבים נטשו את ספרד והתיישבו בארץ הקרויה היום אלג'יריה.
הפליטים היהודיים מספרד הביאו עמם רוח של התחדשות לקהילות היהודיות באלג'יריה. מקום מרכזי בהתחדשות זו תופסת קהילת אלג'יר, אשר בה התישנו חכמים מספרד ומאיורקה. המפורסמים שבהם היו רבי יצחק בר ששת המכונה בקיצור הריב״ש ורבי׳ שמעון בר צמח דוראן (הרשב״ץ), אשר הקימו בעיר אלג'יר את המסד למרכז הרוחני לקהילות צפון אפריקה וארצות הים התיכון.
לאחר מות הרשב"ץ (1444) המשיך בנו, ר׳ שלמה דוראן ( הרשב״ש ) במגמת אביו, וכן נהגו אף נכדיו של הרשב"ץ רבי צמח ר׳ אהרון ורבי שמעון.
חיבורי החכמים האלה׳ מהווים מקור עיקרי לתולדות יהודי אלג'יריה במאה הט״ו. אולם החל מראשית המאה הט"ז, מתמעט החומר ההלכתי המשמש גם כמקור היסטורי עיקרי, ורק בראשית המאה הי"ח מתרבה הספרות הרבנית, ובעקבות זאת מתרבות ידיעותינו על הקהילות היהודיות מספרות זו וממקורות אחרים.
במאות הט"ז והי"ז התחוללו באלג'יריה תמורות מדיניות שהכבידו על היהודים: הספרדים ניסו לכבוש את חופי אפריקה הצפונית, במסע שהחל בשנת 1508 ; המסע עורר חששות כבדים אצל היהודים מן הגורל הצפוי להם, לאור לקחי גירוש רנ"ב מספרד.
השלטון המוסלמי באלג'יריה אף הוא עבר תמורות — בשנת 1516 כבשו קורסארים את אלג'יר ובהדרגה הדפו את הספרדים מחופי המגרב.
הקורסארים קבלו על עצמם את מרות השלטון העותמאני, אולם שלטון זה לא היה יציב. התמורות המדיניות הביאו לפגיעות רבות ביהודים, פרטים על כך מצויים בחלק הראשון של המאמר, אשר עסק במחברי ״ החוט המשולש ״.
רבי אברהם אבן טוואה, רבי שלמה (ר׳בי שלמה בן צמח) דוראן ורבי שלמה צרור. מלבד שלשה חכמים אלה, שתפשו מקום מרכזי בחיי הקהילה באלג׳יר, חיו בעיר זו חכמים נוספים אשר השתתפו בצורה פעילה בחיי הקהילה.
עמוד 33
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
רבי יאשיהו מתעשר בכתר ״מוסמך״
לאחר זמן נחשב כבר לאחד מגאוני הארץ, ורבו – ר׳ יעקב אבולעפיא, החליט בדעתו, כי ר׳ יאשיהו בחיר תלמידיו, ראוי להתעטר בכתר המפואר של הסמיכה. אולם בעירם דמשק לא יכל לסומכם, כי לפי דיני הסמיכה, אין לה תוקף אלא אם כן עשתה בארץ ישראל (רמב״ם פ״ד מסנהדרין הלכה ו׳), לפיכך המתין להזדמנות הנאותה בה ישהו בארץ ישראל.
בשנת שע״ז (1617) הגיעה העת, ובהיותם בארץ הקודש סמך את בנו: ר׳ חיים אבולעפיא, ואת רבי יאשיהו פינטו, והם היו המוסמכים האחרונים.
וכך כתב לו בכתב סמיכתו – הסכמתו לספרו כסף נבחר:
"אנכי הרואה את דברי ספר התורה הזה, לחכי ממתקים, וכולו מחמדים, חביבים עלי דברי דודים, זה דודי וזה רעי בחירי רצתה נפשי, החכם השלם המחבר נר״ו לא ימיש מתוך אהלי, מיום דעתי אותו אמרתי אני אל לבי, זה יעצור בעמי, הן אלה קצות דרכיו במילי דאגדתא, אותה נפשו ויעש, ועוד נוסף עליהם כהנה וכהנה, הן הן גופי תורה, סיני ועוקר הרים, לן בעומקה של הלכה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כל מן דין סמוכו לנא, יורה יורה ידין ידין, ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה׳, יהיו נטיעותיו וצאצאיו כמוהו, ויקיים בו מקרא שכתוב: לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם״.
מאז תיארו את ר' יאשיהו בכל מקום ״הרב המוסמך״, שכן תואר זה נדיר היה, והוא ורעו ר׳ חיים אבולעפיא היו האחרונים שזכו להתעטר בכתר זה.
ר׳ חיים ויטאל – מהרח"ו זיע"א ־ דודו ומחותנו
דודו של ר׳ יאשיהו, אחי אמו, בישראל גדול שמו – ר׳ חיים ויטאל, אשר לשמו תחרד כל נפש, גדול תלמידיו של עיר וקדיש מן שמיא נחית, האר"י הקדוש זיע״א.
רוחו הגדולה של ר׳ חיים הקרינה קרני זוהר, על בן אחותו הנער יאשיהו, שנועד לגדולות. גדולתו בתורה ופרישותו הנוראה, השפיעו רבות על אחיינו הצעיר, אשר שאף ללכת בעקבות דודו במעלות המסילה העולה בית א-ל. ר׳ יאשיהו למד אצל דודו ר׳ חיים ויטאל את רזי תורת הקבלה, ונעשה לתלמידו המובהק בחכמה זו. קירבה יתירה שררה ביניהם, עד שלימים נעשו גם מחותנים, כאשר בנו של ר׳ חיים – ר׳ שמואל ויטאל, נשא את בתו של ר׳ יאשיהו לאשה.
ר׳ חיים ויטאל נולד לאביו בצפת בראש חדש חשון שנת ש״ג (1540). כבר מקטנותו ניכר שלגדולות נועד, ומרן הבית יוסף היה מזהירו בשם המגיד הנגלה אליו, שיהיה שקוד על התורה ועל העבודה לעשות רצון קונו, כי נשמתו הינה גדולה מאד, ונקיה יותר מכל בני דורו.
כשגדל נעשה לאחד מגדולי הדור בתורת הנגלה, ונמנה על תלמידיו של ״האלשיך הקדוש״, שכאמור, סמך אותו בסמיכת חכמים בכ' באלול שנת ש״ן. וכה כתב בסמיכתו המובאת בספר ארץ חיים (דף רמז ע״ב):
״מהכח אשר חנן ד׳ אותי הצעיר להוסמך ע״י מוהר״ר יוסף קארו זלה״ה, סמכתי אני את החכם השלם החסיד המקובל ה״ה רבי חיים ויטאל נ״י, ולראיה בידו שיורה יורה ידין ידין ככל דין מוסמך, כתבתי ונתתי בידו היום עשרים לחודש אלול שנת ש״ן. נאום משה בכ״ר חיים אלשיך זלה״ה״.
אולם עיקר גדולתו היתה בתורת הנסתר.
בתחילה למד אצל רבינו הרמ״ק זיע״א, אך זמן קצר לאחר שהגיע רבינו האר״י הקדוש זיע״א לעיר צפת, בשנת ש״ל בערך, התקרב אליו ר׳ חיים. היה זה בתחילת שנת של׳׳א, בהיותו בן כ״ח שנה, ומאז עד פטירת האר׳׳י בה׳ אב שנת של׳׳ב, לא זזה ידו מתחת ידו.
מן השמים הורו לאר׳׳י הקדוש שתלמידו העיקרי הוא ר׳ חיים ויטאל, והוא שפרסם תורתו בעולם וינחילה לרבים. לפיכך פתח את כל מעיינות חכמתו בפני תלמידו הנאמן, והשקהו מים זכים מבאר תורת הרז.
את כל חכמת קבלת האר״י המצויה בידינו, למד הימנו בשנה ועשרה חדשים באופן פלאי. האר״י הקדוש אשר ידע ברוח קדשו היכן גנוזה באר מרים בימה של טבריה, את תלמידו בסירה לאותו מקום טמיר ונעלם, והשקה את ר׳ חיים ממי הבאר
הקדושים בקדושה עליונה. מכוחם המופלא של מים אלו, בצירוף נשמתו הגבוהה וזכרת רבו, נתיישבה החכמה בלבו.
האר"י הקדוש ציוה שאף אחד מתלמידיו לא יכתוב דבריו זולת ר׳ חיים ויטאל, ואף ר׳ חיים עצמו לא נתן רשות להעתיקם. רק לאחר שחלה חולי כבד מאד, ראה בכך אות משמים, ואז בתוך שלשה ימים, העתיקו מאה סופרים במהירות גדולה כשש מאות ניירות מכתב ידו. לאחר מכן סידרם בנו ר׳ שמואל, והם כתבי הקבלה המוסמכים בלבד. נוספו לכך עוד כמה כתבים אשר ר׳ חיים ציוה לגונזם בקברו, ורבנן קדישי לאחר שייחדו ייחודים, וקיבלו רשותו ע״י שאלת חלום, הוציאום מקברו והפיצום." אמנם, למרות שעיקר גדולתו היתה בנסתר, חיבר כמה חיבורים גם בנגלה, חידושים על הש״ס, ודרשות על כל התורה.
ברית- בעריכת אשר כנפו..אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה
אמנון אלקבץ
העיר תיטואן – ירושלים הקטנה
טמודא – Tamouda)
חוברת ברית מספר 29
חבל ארץ זה של תיטואן ובנותיה, ידוע כאזור חקלאי פורה ביותר. שפע מימיו הרבים, ושדות אדמות-הסחף הרחבים שבין עמקי-ההרים, עשוהו למעין אסם תבואה של צפון מרוקו. כל האזור טובל בירוק-עד של יערות, מטעים, עמקים וגאיות, פארקים טבעיים רחבי ידיים ונופים עוצרי נשימה. ניחוחות ההדר והיסמין, הזכירו למתיישביו שבאו מקסטיליה, מאנדלוסיה, מגרנאדה ומוולנסיה, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה עד לא מזמן.
מגורשי ספרד ופורטוגל, לא היו צריכים להתאמץ הרבה על מנת להתאקלם בסביבה. כאן הם מצאו את האווירה הים- תיכונית שאפיינה את מולדתם ממנה גורשו. הבתים הלבנים, הגינות המטופחות על שלל צבעי-פרחיהן, מזרקות המים הרבות ומעל לכל, השפה הספרדית השלטת בכל האזור, היא שפת האם שלהם, הקלו על קליטתם המהירה. לא בכדי בחרו המגורשים לקבוע את מקום מושבם דווקא במקום זה.
האזור העשיר בהיסטוריה ובתרבות שהותירו אחריהם הכובשים השונים לדורותיהם, היווה בשבילם מקור לא אכזב לעינוג נפשם ורוחם. מוסדות הממלכה חותרים כיום להפוך חבל ארץ זה של תיטואן, לאחד האזורים המתויירים ביותר במרוקו. האזור עשיר במערות רבות שבסביבה ההררית, בהן נמצאים ציורי קיר, יפים ומרהיבים, מהתקופה הפרה-היסטורית.
השלטונות מקווים שהגופים הפראיים, הצמחייה, יערות העד, המים הרבים והאקלים הים-תיכוני הנוח, יחד עם "חופי-הזהב" בהם מוקמו "מועדוני-הים-התיכון" המפורסמים שבעולם, הם שיביאו את התיירות המקווה. ברם לא סגי בכך, הגדילו ובנו גם תשתיות לפעילות פיסית. הוקמו פרוייקטים רבים בהם, מועדוני גולף המשתרעים על מדשאות רחבות ידיים. מועדוני קליעה, איצטדיון קריקט, מועדון רכיבה על סוסים, מרכז יציאה לטיולים במסלולים רבי-הוד ונופים עוצרי נשימה, וכמובן גם ארמון מיוחד למלך שנבנה על אחת הגבעות היפהפיות.
לצורך קיצור דרכי התחבורה הפנימית והובלת סחורות, הרחיבה הממלכה את שדה התעופה Sanya R Mel שליד תיטואן, ונסלל כביש-אגרא מהיר בעל ארבעה נתיבים, מטנגייר עד מראכש, באורך של יותר מ-800 ק"מ, ובקרוב הוא יגיע גם לעיר אגדיר שעל חוף האוקיאנוס האטלאנטי, בסה״כ כ-1000 ק"מאורך. אלה חלק מהפרוייקטים שנבנו על מנת לעודד את הערים לכיוון התיירות הבינלאומית המתפתחת, וכן לגרום לכך שחלק מאוכלוסיית מרכז המדינה, במיוחד זו המשכילה, תעתיק את מקום מגוריה, ממרכז הארץ אל צפונה.
כבר כיום נהנה האזור מתמריצים ממשלתיים ומהנחות מס שונות, על מנת לעודד את אוכלוסיית המרכז הצפופה שמסביב למטרופולין הכלכלי שבקזבלנקה, לעבור לצפון המדינה. המצב בקזבלנקה הגיע להתפוצצות אוכלוסין. העיר ופרבריה מונים כיום למעלה מ-12 מליון תושבים, כ-25% מכלל תושבי המדינה, והיא ממשיכה לגדול בקצב מדהים.
יחד עמה ובמקביל,' קיימת אבטלה עולה וגואה. הפתרון היחיד לכך הוא פיזור האוכלוסין, ואין מקום מוצלח יותר לקליטת עודפי כוח האדם, מאשר בחבל הארץ הצפוני המשווע לידיים עובדות. עידוד החברות התעשייתיות לעבור לאזור תיטואן, מלווה בהנחות מס של 50% ובעוד הטבות מפליגות אחרות. כגורמי משיכה, נבנו בה מרכז הכשרה טכנולוגי המפורסם בכל מרוקו, וכן מכוני יישום להכוונת בוגרים בעלי ידע מתקדם לתחומים רבים, אוניברסיטה ע״ש
Abdelmalek Essaadi, ו־ Universite des deux Rois ("אוניברסיטת שני המלכים", כנראה ע״ש מוחמד החמישי וחסאן השני). פרט לאוניברסיטאות, נבנו מכוני-מחקר אקדמיים רבים עבור השכבות המשכילות לכלל תושבי המדינה, ובהם Ecole superieure Roi Fahd de Traduction, המכון הגדול ביותר לתרגומים מדעיים במרוקו. הידוע והמפורסם מכולם הוא מכון סרוונטס לשיתוף הפעולה הבינלאומי ,Institut Fran9ais de Tanger – Tetouan המשותף לתיטואן וטנגייר.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
. התגלות על־ידי מעשה יוצא דופן סמוך לשעת הפטירה
מסורות מספרות על קדושים שבעת קבורתם ירדו שרשראות מן השמים כדי להעלות אותם, כמו ר׳ יחייא לחלו , ור׳ מרדכי דיין או שמלאכים ירדו לקחת אותם, כמו אצל ר׳ מרדכי תורג׳מן והרב של העיירה של עשרה בקבר. על ר׳ יוסף תורג׳מן מסופר שהיה זקן מופלג וביקש למות והמלאכים מסרו לו את התאריך המדויק לפטירתו בליל הסדר השני. קיימת גם אמונה שהקדושים יכולים לעלות גוף ונשמה לשמים. וכך מסופר על ר׳ יוסף באג׳איו, שמוסלמיה ראתה אותו עולה לשמים, על מול תפילין, שעלה גוף ונשמה ורק התפילין נשארו: ועל ר׳ עלי בן יצחק.
- 5. התגלות על־ידי נוכחות עמוד אש או אור מעל הקבר
עמוד האש הוא סימן היכר נוסף של הקדוש. כשעמוד אש עומד מעל קברו של אדם, זה אות כי שם קבור קדוש ויש לבקרו: כך היה עם ר׳ אליהו דהאן מאיית יעיש, שהאש רדפה אחרי מוסלמים שרצו לחפור את קברו כדי לכבותה: מול טרייא, בעל האור, הוא עץ שעליו יורדות להבות מהשמים כל לילה לפי מסורת אחת, או כל ערב שבת עד מוצאי שבת לפי מסורת אחרת:על קברו של ר׳ משה בן־יעקב חיון היתה יורדת אש כל יום שישי, כל ראש חודש וכל ערב חג, ויהודים ומוסלמים היו רואים אותה: על ר׳ חיים כהן מסופר, שבלילה שלאחר קבורתו ראו תלמיד חכם ומשפחתו, שהיו גרים ליד בית־הקברות, אור חזק כמו אש בדמות קערה מונחת על־גבי קבר הרב: כאשר נפטר ר׳ יוסף דהאן ונקבר, ראה בלילה קאדי, שהיה גר ליד בית־הקברות, אור מהשמים למטה, שני עמודים, אחד ירוק ואחד כמו נר גדול. רק הקאדי ראה זאת ואנשיו לא ראו. הוא פחד ועזב את המקום: כשהביאו את ר׳ יוסף דיין לקבורה, לאחר שהצליחו לרחוץ אותו רק בנסיון השלישי, ראו אור יורד על הקבר ואף המוסלמים הרגישו.
עמוד האש יכול ללוות את הקדוש גם בחייו. כך הציל רבי אברהם אזולאי – מראכש – את חייו ואת חיי חכמים אחרים כשהמלך ראה את עמוד האש על ראשו. על הבעל שם טוב מסופר ש " הסיר את המסווה וראה אור גדול וקם לפניו ".
- 6. תופעות אחרות להתגלות קדוש
לפעמים הקדוש מתגלה תוך התקפה של אסלאי– זוהי מחלת הנפילה – כמו מול תימחדארת, כאשר אשה מתאביה ביטאה את שמו בזמן ההתקפה.
מקרה מפורסם הוא זה של ר׳ דניאל השומר אשכנזי, שנתגלה לנער ערבי שסבל ממחלת השגעון. הנער ברח מביתו ובשדה נתגלה לו הקדוש שמסר לו את שמו ואמר לו איפה מקום קבורתו וגם ריפא אותו. הנער חזר בריא לביתו אחרי מספר ימים וסיפר לכולם על אודות הקדוש. מסופר גם שהקדוש התגלה לנער תוך כדי התקפת שדים. מסורת קדומה מספרת שהקדוש התגלה ליהודי תוך כדי התקפת אסלאי.
במחקרנו גילינו מקרה אחד בלבד של קדושה הקשורה לאדם הסובל ממופרעות נפשית. זהו המקרה של ר׳ ראובן אג׳ייני, שנראה היה לפעמים כמשוגע לאנשי סביבתו. הוא היה מנבא דברים שבאמת התקיימו, ולכן כשנפטר הלכו להשתטח על קברו.
לפי ידע פרטי שלי מפי מר שאול זיו – אג'ייאני – ז"ל מירושלים, המחלה הועברה מאיש חולה לרבי ראובן אג'ייאני כאשר כתב קמע עבור חולה זה לפי בקשת רבי שמואל אלבז מפאס. זה היה עונש של שבירת טאבו משפחתי, כי מסורת היא במשפחה שאין לעסוק בריפוי. לפי עדותו של שאול זיו, רבי ראובן אג'ייאני עשה זאת מתוך דוחק כלכלי. סיוע לעדותו אנו מוצאים בהקדמה לשיר של רבי ראובן אג'ייאני. " בקשה ורחמין למבעי מן קדם אלא שמייא, על כי רבת שבעה לה נפשי, צרות רבות מקורות הזמן, ופרט שאני שרוי בבור העניות ר,ל. ה' יאמר די לצרה – מתוך שפתי רננות, ירושלים תשל"ג, עמוד 157.
מצאנו מקרה אחד של התגלות קדוש על־ידי קדוש אחר: כאשר ר׳ משה מימון היכה באדמה לאחר בצורת קשה ובמקום פרץ מעיין, הוא הודיע ליהודים שקבור שם קדוש בשם קאייד אל־גאבא וביקש שיבואו לבקרו.
חיות מסוימות, ובעיקר יונים, הן סימן של קדושה: על דקל מסוים ישבו תמיד שתי יונים והאנשים הבינו ששם צריך להיות קבור קדוש. פעם כשיהודים קראו תהילים ליד אותו דקל, הופיע ר׳ דוד הלוי דראע, זיהה את עצמו וביקש מהם שיספרו עליו, ובאותה עת הודיע איך יציל אותם משודדים מוסלמים.
במקרים מסוימים מוסלמים הם האחראים להתגלות קדוש: ר׳ משה (שליד מולאי איגגי) נתגלה כשמוסלמים חרשו במקום ומצאו את התאריך שלו:מוסלמי אחר ראה כאשר ר׳ רפאל הכהן נכנס לקבר והקבר נסגר עליו ומסר ליהודי שעבר במקום ששם נמצא אדונם של היהודים. היהודי חפר ומצא תאריך והודיע ליהודי המקום שיצאו ברחובות העיר והכריזו שהתגלה רב בשם ר׳ רפאל הכהן והיהודים התחילו להשתטח על קברו.
מעניין לציין גם את הקשר בין עצמים בטבע — אבנים, סלעים, מעיינות, הרים, עצים וכד, לבין קדושים, לרוב קדושים אגדיים. קשר זה יכול להיווצר באחת הדרכים שהזכרנו לפני כן. לרוב נוצר הקשר באמצעות חלום, כמו במקרים של ר׳ אלעזר בן־ערך, ר׳ מימון אלגרבלי, ר׳ יצחק אל־קאנסי, מול אז׳בל אל־כביר, ר׳ אברהם דרעי, ר׳ יצחק הלוי, ר׳ מסעוד מאני, ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ יהודה וראובן ומול סדרה: או עקב הופעת אור על העץ, כמו במקרה של מול טרייא: או דרך התגלות על־ידי קדוש אחר, כמו במקרה של קאייד אל־גאבא.
סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות
עם הספר
על החיבור ועל המחברת. שנים רבות עסקה ז׳ולייט חסין במחקר על הנערה היהודייה סול סוליקה חשואל הצדיקה, בת טנג׳יר שבמרוקו, שהוצאה להורג בעיר פאס בשנת צדק״ת (1834). נקודת המוצא שלה היו הפיוטים והקצות שכתבו חכמים יהודים עליה, וטקסטים אחרים שיצאו מתחת ידיהם של לא יהודים. בראשית שנת תש״ע שמעתי ממנה שהמחקר התקרב לסיומו, ושני חלקיו של החיבור כבר כתובים. אלא שהיא מבקשת ללטש את הדברים ולהשלים כמה זוטות ועוד תוספות של פריטים ברשימה הביבליוגרפית. עקבתי אחרי המחקר שלה בשיחותינו הקבועות בטלפון בימי שישי, כאשר הייתה מטלפנת לומר ״שבת שלום״, להתעניין בכל אחד מבני משפחתי, ואגב כך הייתה שחה עמי על ספרה.
להוותנו, בחודש שבט של אותה השנה טלפנה שלא כדרכה באחד מימות השבוע ולא בערב שבת, וסיפרה לי שחלתה במחלה קשה. בביקור״ אצלה בבית החולים ובבית ההחלמה ובביתה עודדתי אותה להזדרז להשלים את הספר, וביזמתי מסרה את הספר לעריכת לשון ראשונית לידי עדנה אברמסון. ואז הממה אותי בבקשתה: ״משה, אני מפקידה בידך את הספר; אני מקווה לזכות לראות בפרסומו. אבל אם לא אזכה, אנא ממך דאג ללוות ככל שתוכל את הוצאתו לאור; אני יכולה לסמוך רק עליך״. היא הוסיפה ואמרה שהיא מקציבה סכום ראוי מעיזבונה, המופקד בידי אחיה, למימון של כל שלבי ההפקה של הספר מאל״ף עד תי״ו.
קשה היה לי להתמודד עם הדברים הללו, שהיו מעין צוואה רוחנית. אבל לא יכולתי להתעלם מהם, כי הוקרתי את ז׳ולייט כחוקרת חשובה וכדמות מופלאה. ידעתי כי בחקירתה היא הופכת ומהפכת בנושאי מחקרה, מעמיקה חקור ומבררת כל פרט עד תומו. אף לא יכולתי שלא לראות כעין הזדהות אישית שלה עם סול סוליקה. פעמים אחדות דיברה אתי שגם היא כסול לא העמידה בית. עם זאת אמרה וחזרה אמרה שמצאה תנחומות בעובדה שזכתה להעמיד מחקרים בספריה ובמאמריה על פרוסט, בספרה על שירתה של דליה רביקוביץ ובעבודותיה האחרונות על סול. ואף הרבתה לדבר על אהבתה הרבה לילדי אחיה. הספר הזה הוא מרובה פנים. חקירותיה של ז׳ולייט חסין נוגעות בהיסטוריה ובפרשנות על יסוד ההדרה של טקסטים וניתוחם הספרותי מזוויות שונות. ז׳ולייט בת מכנאס שנולדה בעולם הישן, הייתה בחינוכה ובפעלה רב השנים לבת העולם החדש. היא הייתה חוקרתביקורתית מאוד והקפידה במאוד מאוד על כל פרט ופרט הנחקר, וידעה לצרף את הפרטים לתמונה כוללת. שליטתה בלשונות ובתרבויות אחדות ניכרות בכל פרק מפרקי הספר. זאת ועוד אחרת, היא לא הלכה שבי אחרי אמונות עממיות ואגדות שנשתקעו בטקסטים, היא בחנה בחינה ביקורתית וקפדנית את כל מה שנאמר בהם בתוך הקשרו ההיסטורי והתרבותי, ולא חששה להתייצב נגד מה שהפך לנחלת הכלל.
כדרכו של כל חוקר גדול יש באמירותיה ובמסקנותיה דברים שלא כל אחד יסכים אתם. היא אף ציפתה שעיוניה בפרשת מותה של סול יעוררו ויכוח ודיון שהיא עצמה תשתתף בו. אך למרבה הצער והכאב, היא לא תיטול חלק בדיון כזה אם יתקיים. אי אפשר לו לספר הזה שלא יעורר עניין בין חוקרי תולדות יהודי המגרב ובקהל חוקרי תולדות היהודים – יחידים וקהלים – שמתו מות קדושים בכל הדורות ובכל התפוצות. היא עומדת כאן גם על היבטים חשובים הכרוכים בעובדה שבמוקד הסיפור ניצבה נערה יהודייה, כלומר אישה ולא איש. כמה וכמה עיונים בספר הוקדשו לצדדים האלה, כגון הפרק העוסק ב״סדר נשים״ (פרק ו בחלק הראשון) והעיון הקצר החותם את הספר: "סוף דבר: הפיוטים והקצות על סול על פי משנת המגדר״.
על הפקתו של הספר. הרבה שותפים חברו בהפקת הספר הזה. גב׳ עדנה אברמסון ערכה עריכה ראשונית את הלשון של החלק השני עוד בחייה של ז׳ולייט, ואת החלק הראשון היא ערכה רק לאחר מותה. כמו כן שקדה על ריכוזה ועל איחודה של הביבליוגרפיה במסירות ובידענות. לאחר מכן קרא ד״ר מאיר נזרי הגהות של הנוסח הראשון, שנמסר לו לאחר עריכת הלשון. ואז הגיע לידי כתב היד של הספר על שני חלקיו, ושקדתי עליו במשך כארבעה חודשים. קראתיו בעיון מספר פעמים. מצאתי שכוחה של ז׳ולייט רב היה לה גם בחודשי מחלתה, והוציאה מתחת ידיה מלאכה גמורה. עם זאת, במקומות לא מעטים נותרו פרטים שהיו טעונים השלמה, ואנוכי השלמתים כמידת יכולתי. אף נמצאו כאן וכאן מרכות בפרטים אחדים, ודאגתי לסלקן. לפי בקשתה של זיולייט ערכתי לה עריכת סגנון מאמר אחד שנתנה לי לפני פרסומו לפני שנים אחדות. כך נהגתי גם כאן: שיפרתי גם את הסגנון במקומות לא מעטים. אבל לא ההנתי ולא מלאני לבי לנגוע בכל פרט של תוכן, וכל מה שכתוב כאן הוא מה שיצא מתחת ידה!! רק לעתים רחוקות מאוד הוספתי בין סוגריים מרובעים כמה הערות שוליים קלות ערך. כולן חתומות בר״ת של שמי(מב״א).
על הכנסת התיקונים שלי שקדה עירית בריס. לאחר קריאה נוספת של הגהה בידי, הספר נמסר להעמדת הסדר לידי הגב׳ שולמית ירושלמי. עם השלמת השלב הזה קרא אריאל שוה את הספר כמה וכמה פעמים הגהה מוקפדת ושקד על תיקונים רבים בפרטיםבכללים. הודות לעבודתו השקודה והנבונה הושלמה מלאכת הכנת הספר. תודת בני משפחתה של ז׳ולייט חסין ותודתי נתונה בזה לכולם. יתברכו מפי עליון.
המחברת ראתה להציע לספר תוכן עניינים מפורט, שייתר הכנת מפתחות. הספר יוצא במלאת שישים שנה להולדתה בחורף של שנת תש״ו, והוא מדובב את שפתיה, ודבריה אלה הם זיכרונה.
הספר הזה לא היה יוצא לאור לולא מסירותו הכבירה של דוד חסין, אחיה הנאמן של ז׳ולייט. הוא שראה בהפקת הספר גמילות חסד אמתית לאחותו הנעלה, ודאג לממן מעיזבונה את כל שלבי העבודה. הוועדה לספרות מדעית במדעי היהדות של מוסד ביאליק, שז׳ולייט הייתה חברה בה שנים אחדות והרימה לה תרומה חשובה בנוכחותה, קיבלה את הספר לפרסום במוסד. תבורך הגב׳ אורית אלירז־ורטהיים, סגנית המנכ״ל של מוסד ביאליק, על טיפולה המסור בשלבים האחרונים של הפקת הספר במסירות ובמקצועיות.
עם הספר
משה בר־אשר
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
רבי יעקב משה עייאש
כוללות ירושלים התב"ב
שנת התק"ם – 1780
בנו של ר׳ יהודה עייאש ז״ל שעלה לארץ בשנת תקט״ז (1756) והיה בעיר צפרו בשליחות כולל ירושלים בשנת תקמ' 1780, כשהיה בעיר מקנאס שר לכבודו שיר תהלה ר׳ דוד חסין, והיה באלגיר עיר מולדתו, ושם הדפים ספר מאביו מטה יהודה על שוע׳ או״ח ואח״כ נשתקע באטליה משך 20 שנה ונתמנה לרב בעיר סיינה ופידרה וכנראה שבשנת תקס״ג עלה שוב לארץ ובשנת תקס״ו 1806 נתמנה לרב ראשון לציון ונשאר בכהונה זו עד שנת פטירתו טבת תקע״ז 1817. המסמך הרצו״ב כהמלצה מר׳ שאול אביטבול ששמו נזכר בר"ת בראש ההמלצה.
אלה הדברים הנקנים באמירה בכתיבה ומסירה בפנקסו של החכם השלם שריד מעיר הטהורה כמוה״ר יעקב עייאש
שש אנכי ומצפה ליראות ייתר שאת ויתר עז הדר, אהל יל יצען טעמו בו וריחו לא נמר, ובא האות. ציון היא מלכה הן בה, לא זזה שכינה מכותל מערבה. לטובה אות. ממנה השלוחים יוצאים במראות הצובאות. מלכי צבאות, ידדון ידדון וחלים בכרמים. כרם ה׳ צבאות, לחזק בדקה, מלקחיה ומחתותיה שואות ומשואות. חזו דאתא מרבבות קדש. עיר וקדיש. מדלג על ההרים, מקבץ על הגבאות. והוא באחד ציר המעלות. רמות ונשאות. והאיש משה ענו מאד. גדולה ענוה למופת ולאות. בר אוריין הוא ובר אבהן. יאי ויאי מורה הוראות. החכם השלם עצום ורב. זרע רב. כמוהה״ר יעקב משה ע״אש יזיי״א
אתא ואייתי בידיה שני כתובים הבאים כאחד, הן מלמדין מן המודיעות ולפנים בשערי ירושלים פלאי פלאות. ונשמע וימס לבבנו, ופקודת כל האדם במרה אפקוד. חשבו הרואות, ואנן בדידן בסובלי חולאים, מצער לצער. באש תבער יער, משיאין משואות, והרעב כבד מאד. וכלתה פרוטה מן הביס, איקור חיטי ואיקור וווי במספר שני תבואות, ונוספה נחלתינו. העיר סוגרת, וליוצא ולבא אין שלום. היו שם מחמאות, ארם מקדם ופלשתים מאחור, הצד השוה שבהם שדרכם להזיק. אכלונו הממונו, בדיני נפשות ומכות לולי ה׳ צבאות. עכ״ז קמנו ונתעודד. וחסרון הוליד את עמינדב, מחיבת הקדש עיר עת לנו הבת ירושלים ולכבוד רבניה שמה ישבו כסאות. ולכבוד האי שליחא מהמנא. אשר בדברו מעריב ערבים. המה דברי דודים ערבים בזאת נאות, ולכבוד אבותיו הקדושים שרי צבאות, ונקריב את קרבן ה׳, סך כו"כ יש בכללן מה שהיינו גובים מידי שבת בשבתו נדבה חדשה מאת כל איש אשר נדבו לבו. לזכור את ירושלים תובב״א, והיה מעשה הצדקה שלום, וארמון על משפטו ישב. עתידה ירושלים להוציא גלוסקאות. וישראל ישכון לבטח בהצמח קרן לבית דוד. ייתי ונחמיניה. ומלך מלך והשכיל יראינו נפלאות כי״ר.
בחדש מרחשון משנת להטות לבבנו אליו לפ״ק החותם פה צפת יע״א אכי״ר
שמו של שד׳יר זה שנוי במחלוקת כי בם׳ שא״י ( שלוחי ארץ ישראל ) יערי עמי 554 נזכר בשם יעקב משה עייאש מרבני אלג׳יר שהיה במרוקו שנת תקל״ט, והוא הוא שהדפיס ספרו דרב אבהו מטה יהודה. ובשנת תקס״ו 1806 נתמנה בירושלים לראשון לציון ונשאר בכהונתו זו עד פטירתו טבת תקע״ז. ושם עמי 709 מביא שבשנת תק״ע 1810 לערך סיבב בשליחות ירושלם במרוקו רבי משה עייאש נכדו של ר׳ יהודה עייאש, שעלה לא״י מאלג׳יר. והזכיר מכתב(שיבוא הלאה) מר׳ בצלאל מאנסאנו אל רבי עמור אביטבול אודותיו(נדפס ג״כ ברבעון ירושלים שם), ולבסוף כתב וז״ל שליח זה לא נודע ממקור אחר.
ברבעון ירושלים שנה א׳ עמי קס״ג-קס״ד כתב ר׳ יעקב משה טולידאנו (בעל המחבר נר המערב), בקובץ אגרות שליחים מירושלים למרוקו, וז״ל ״מיהו רבי משה זה?(שנזכר במכתב של ר׳ מאנסאנו) האם הוא רבי יעקב משה עייאש בנו של רבי יהודה שהיה ראשון לציון בירושלים וסיים, ורבי יעקב עייאש זה (השני) היה במרוקו, וביחוסו (במכתב ר׳ מאנסאנו) נאמר כי ״בא מבית לחם יהודה …. וכי רבי יהודה היה זקנו ולא אביו…. ע׳׳כ.
לפי כתב המלצה שמסר בידו ר׳ שאול אביטבול רב העיר צפרו אז בשנת תק״ם אחרי שתאר אותו בתוארים גדולים וחשובים, הזכיר את שמו במפורש כמוהר״ר יעקב משה עייאש יזיי״א (יראה זרע יאריך ימים). נראה כי שד״ר אחד הוא ולא שנים. מ״מ צדק ר׳ טולידאנו באומרו כי ר׳ יהודה עיייאש הנודע היה זקנו ולא אביו של השד״ר ועיין במכתב הרב מאנסאנו נזכר במפורש ״וכ״ש למען זקנו שמו נודע בשערים….״
ידי״ן כהה ״ר ע מור אביטבול נר״ו…
אבקשה מאת שאהבה נפשי לעמוד עמידה שיש בה סמיכה, על דבר ידידינו, ידידות זרע קדש האי נברא דכא דאתי ממערבא. קול דודי הנה זה בא מבית לחם יהודה . גור אריה יהודה, אריה דבי עילאי הייה החכם השלם משה ע ייאש נר״ו אשר בא ממחנ״ק, בידים ריקניות אחר במה הרפתקי רעדו עליה, והוא סר וזעף ומפומא ללבא לא גלי כי אם אחר כמה פיוסים ורצויים, ומאד תמהתי עליך אחי על זה עד כי הוא אמר שאתה סלקת עצמך לצד אחד ואין לך מבוא בקופת השרצים, אבל מ״מ אמרתי אני אל לבי כי עדיין יש לך פה להליץ בעדו ולללמד סניגורייא עליו לפני כמה״ר אביך נר״ו עד שיצא זכאי בדינו. כי האיך יעלה זה על הדעת שלא תחושו לכבוד צורבא מרבנן, ואם לא עשיתם בנינו עשו בנין ירושלים עיר הקדש תובב״א ובפרט בגין אבותיו ומשפחתו וכ״ש למען מר זקינו…. שמו נודע בשערים. וכבר אנכי שמעתי מחכם לבב זקן ונשוא פנים דיין ומצויין ששמע מפי שליחא דרחמנא ימים מקדם שהוא היה מצוי במצב קבורתו והיה ענן קשור על מטתו, וזה דבר גדול שלא שמענו כיוצא בו. כי אם בימי התנאים והאמוראים. ואחייב ראיתי שכן הוא בא בהסכמת קול יהודה. וראוי לך ולדכוותך לעורר לבות בני אדם נם בני איש לעשות ולעשות ולשלוח לו מנה יפה לא נצרכה אלא להעדפה והכל מתוקן ועל צד הממעיט על עשרה זהב מליאה, והחכם עיניו בראשו ודברי קדשו על אשר ננעלו ממך חייו שערי תשובה על אגרת אשר היא שלוחה מאתי לאדוני ביום ששי בשבת שעבר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם. ואכן פלא לחכם שכמותך שלא להשיב מפני הכבוד. נם כתבתי לך לשלוח מעט פתילים וכוי ולעת עתה תשובתך מהרה תצמח עם הבא הראשון. נצרה באישון. ברחמים וברצון, נם תדרוש שלום כמ ״ר מאיר צבע ישצ״ו משמי ותבריחהו לעשות משפט כתוב כי איש חכם אתה ועשית בחכמתך, ואין להאריך בי אם בשלומך וטובתך, –
כה דברי הצעיר נאמן אהבתך ע״ה ב״ה צעיר צאנו בצלאל מאנסאנו ס״ט
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחים שלא מבני העיר
בדרך־כלל השליח הוא תושב העיר שממנה הוא נשלח! איש ירושלים נשלח בשליחות ירושלים ואיש צפת נשלח בשליחות צפת וכו'. אולם יש אשר גם בן עיר אחרת נשלחבשליחות, ביחוד אם כבר נתנסה בהצלחה בשליחות עירו. כך, למשל, יצא ר׳ יוסף הכהןאיש ירושלים, בשליחות חברון לתורכיה בשנת תל״ד, (1675) ובשליחות צפת לאותה ארץ בשנת תמ״ד (1684) ; ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין יצא במחצית השניה של המאה השבע־עשרה לא פחות משש פעמים בשליחות א״י, פעם בשליחות חברון ופעם בשליחות ירושלים, ולא היה כמעט אזור־שליחות שלא פעל בו.
הוא עבר את אירופה, צפון־אפריקה, תורכיה ופרס. ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, איש ירושלים, נשלח כשליח ירושלים לארם־נהרים בשנת תקל״ז(1777), כשליח טבריה לאיטליה ולצרפת בשנת תקמ״ה (1785), ושוב כשליח ירושלים לאיטליה בשנת תקנ״ט (1799) ר׳ חיים ברוך מאיסטרו, איש צפת, היה שליח צפת באיטליה בשנת תק״ס (1800), ובשנת תקס״ח (1808) היה שליח ירושלים, ואחר־כך שליח חברון באשכנז ובהולנד בשנת תקע״ד (1814)! ר׳ יוסף ן׳ וינישטי יצא שבע פעמים בשליחות ירושלים או חברון במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, ועבר בשליחויותיו השונות את סוריה, ארם־נהרים, כורדיסתאן, צפון־אפריקה, הודו זארצות המזרח הרחוק. יש גם אשר שליח אחד יצא בשליחות אותה עיר פעמים אחדות, כגון ר׳ אברהם רוויגו שיצא שלוש פעמים בשליחות ירושלים, או ר׳ אברהם רובייו שיצא שלש פעמים בשליחות חברון ורבים כיוצא בהם.
אין השליח מקבל על עצמו בבת־אחת שליחות שתי ערים בארץ־ישראל, כי יש תמיד מעין התחרות בין ערי הקדש בקיבוץ תרומות א״י. רק מקרה אחד ידוע לי שבו פעל שליח בבת־אחת בשם שלש ערי הקודש שבארץ־ישראל, ירושלים חברון וצפת (בטבריה לא היה אז ישוב יהודי), והוא ר׳ שבתי באר, שיצא בשליחות ירושלים בשנת תל״ג (1673). הוא חותם; ״שליח ירושלים, מורשה של חברון ומשתדל בעד צפת תוב״ב״, או; ״שליח ירושלים ומורשה של צפת וחברון״.אולם אף הוא, כנראה, עיקר פעולתו היתה למען ירושלים שבשליחותה הלך, ובשם שאר הערים פעל רק כ״מורשה״ לגבות כספי הקדשות וחובות.
זוגות שליחים
בדרך־כלל נשלח לאזור אחד רק שליח אחד, אולם אם האזור חשוב ביותר או במקרה של דחיפות מיוחדת לשליחות או בשעה שיש הכרח לקבץ סכום למעלה מהרגיל שולחים שני שלוחים בבת־אחת, כדי שיוכל האחד למלא מה שהחסיר חברו, או כדי שיוכלו בשעת הצורך להתחלק ולפעול בערים שונות. עתים מצרפים ספרדי ואשכנזי, כדי שזה יוכל לפעול ביותר בגלילות יהודי ספרד, וזה בגלילות יהודי אשכנז. מטעם זה, היו בשליחות ירושלים באירופה בשנת תקל״ה (1775) ר׳ יעקב בורלא הספרדי יליד הארץ, ור׳ יקר ב״ר אברהם גרשון מקיטוב האשכנזי מיוצאי פולין. ידועים לי שלשים ושמונה זוגות־שלוחים כאלה מירושלים, חברון, צפת וטבריה. מצפת נשלח זוג־שלוחים כזה עוד בסוף המאה השש־עשרה, בשנת שנ״ט (1599), והם ר׳ יוסף ב״ר משה מטראני ור׳ אברהם שלום השני, שנשלחו לתורכיה. מירושלים נשלח זוג־השלוחים הראשון עוד בשנת שס״ג (1603), והם רבי שלמה בן חגי ור׳ מאיר מאימראן, שנשלחו למרוקו. מחברון נשלח זוג־השלוחים מראשון בשנת תע״ח (1718), והם רבי דוד מלמד ורבי ישראל הכהן, שנשלחו לאירופה.
מטבריה נשלחו זוגות־שלוחים רק במחצית השניה של המאה התשע־עשרה.יש שאחד מבני־הזוג נשלח כמה פעמים, אלא שבכל פעם צירפו אליו בן־זוג אחר. כך, למשל, נשלח ר׳ מאיר די שיגורא שלש פעמים בשליחות צפת, בכל פעם עם בן־זוג אחר, וכן נשלח ר׳ אברהם רוביו שלש פעמים בשליחות חברון, בכל פעם עם בן־זוג אחר.
כאן ראוי להוסיף, שעוד בתקופת הנשיאות נשלה לפעמים יותר משליח אחד.כך אנו מוצאים את רבי אליעזר ורבי יהושע ור׳ עקיבא יחד בשליחות מגבת חכמים בחולת אנטוכיא (ירושלמי הוריות, דף מ״ח ע״א), ושוב אנו מוצאים את רבי עקיבא בשליחות ״וחד מן רבנין עמיה״ (ירושלמי פסחים, דף ל״א ע״ב).
גם שליח שיצא יחידי לדרכו, אם איש חשוב הוא, צירפו לו אדם מיוחד למשרת בדרכו. במחצית השניה של המאה התשע־עשרה אנו מוצאים מקרים אחדים שבהם נשלחו אב ובנובשליחות יחד, ואז היה האב השליח העיקרי והבן היה לו מסייע ומשמש גם יחד.
לגבי אלה שמצאו בשליחות מקור עיקרי לפרנסתם, מתהוה ברבות השנים מעין חזקה על השליחות במשפחת השליח. כך אנו מוצאים במשפחת אזולאי ארבעה דורות של שלוחים; ר׳ יצחק זרחיה אזולאי, בנו ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, ובני בנו ר׳ אברהם אזולאי ור׳ רפאל ישעיה אזולאי, ונכדו של האחרון ר׳ יהודה זרחיה אזולאי ב״ר משה אזולאי. ממשפחת זאבי בחברון אנו מוצאים לא פחות מתשעה שלוחים החל מהמאה השבע־עשרה ועד אמצע המאה התשע־עשרה; ממשפחת ישראל יש לפנינו שוב שלשה דורות של שלוחים; ר׳ משה ישראל, שני בניו ר׳ אברהם ישראל ור׳ אליהו ישראל, נכדו ר׳ ידידיה ב״ר אליהו ישראל; ממשפחת מיוחס בירושלים יצאו, בשליחות ירושלים וחברון, לא פחות משלשה־עשר שלוחים בזמנים שונים; ממשפחת נבון בירושלים יצאו, בשליחות ירושלים וחברון, לא פחות משנים־עשר שלוחים.
בסוף המאה התשע־עשרה, כשסכנת הדרכים מתמעטת והשליחות נעשית קלה יותר והיא איפוא זכות יותר מחובה, יש ששליח מוריש את הזכות לבנו. כך עשה חכם מטבריה, שהיה רגיל לצאת בשליחות העיר לצפון־אפריקה, וכשנתמנה לרב בטבריה העביר את זכות שליחותו לבנו. ועוד משנת תקצ״ב (1832) נשתמרה שאלה ותשובה בדבר שליח חברון שמכר את זכות שליחותו לצפון־אפריקה לאיש אחר.