ארכיון חודשי: נובמבר 2013


הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך לאור חכמי מרוקו מס' 25◆ מאת המלקט: הרב  אברהם אסולין

 

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה(כח, י).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו מאור חיים, הנה לאחר שיעקב זכה לבכורה ולברכות ו

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

יצחק הכיר בו כיורש, דוקא בשעה זו נתמלא פחד, בגלל שנאת עשיו עליו והוכרח לעזוב את אוהליו וללכת לגולה עם ברכותיו. ובא הכתוב לבאר "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", התורה לימדה אותנו מוסר גדול ביציאת יעקב, לבל יחזיק אדם במחלוקת. שמצאנו ביעקב אבינו ע"ה, שאחר שלחם עם עשו יצא מן המקום, כדי לקרר החרון אף שהיה לו עם עשו. ונרמז זאת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", רצה לומר, הלך החרון אף, וג"כ על זה הרמז לא אמר לחרן אלא "וילך חרנה"

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא(כח, יא).

בדרך רמז, הפרשה תרמוז על ענין האדם. הנפש כשיוצאת מעולם העליון, נשבעת שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:), והיות והיצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, צריך להתפלל לה' שלא יעזבנו בידו, וכך צריך האדם לנהוג עד יום מותו. ואין לו לסמוך על עצמו כלל, כנאמר (אבות ב, ג), אל תאמין בעצמך עד יום מותך. והאפשרות כי יתגבר על היצר, היא על ידי התורה שנמשלה לאבן, שעל ידה נסקל ונרגם היצה"ר וכוחותיו. ואם אתה עושה כן, ראוי אתה לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום. וגם לא ימנע את עצמו ממעשים טובים בעוה"ז, שעל ידם מתעלים. וממדרגה זו יעלה לנבואה, וכל אחד מישראל מוכשר לדבר זה (אור החיים).

כתב הרב מקיצץ זצ"ל בספרו אך טוב לישראל, רבותינו זכרונם ברכה פירשו (ברכות כו:), לשון תפלה, ולמדנו שתיקן תפילת ערבית(רש"י), והקשה הגאון מהר"ש אלגאזי ז"ל משם הרא"ם, שבמסכת חולין (צא:), אנו אומרים שהתפלל בהר המוריה ורצה להמשיך לכיון חרן, אז שקעה לו חמה, כי הקדוש ברוך רצה שישאר שם. ואם כן איך התפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה, שהרי צריך קריאת שמע מבעוד יום ואסור. ונראה לפי רש"י ז"ל, במסכת ברכות (ב.), שפירש: שעיקר קריאת שמע שעל המיטה, ומה שאנו קוראים אותה מבעוד יום בבית הכנסת כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ולפי זה מובן, אף שקרא קריאת שמע מבעוד יום, יתכן שלא קראה לצאת בה ידי חובת ק"ש של ערבית, אלא כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי תורה. ובעת שוכבו יתכן וקראה לצאת ידי חובת ק"ש של ערבית, כי יעקב אע"ה קיים כל התורה כולה.

הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך(כח, טו).

כתב הגאון רבי יהודה בן דאנן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, נרמז בכתוב, לאדם העומד להפטר לבית עולמו, יש לו פחד משלושה דברים, מגיהנם מחיבוט הקבר, ומדרך הקליפות. הקדוש ברוך הוא מבטיח לצדיק "והנה אנכי עמך", וכיון שאנכי עמך "ושמרתיך  בכל אשר תלך", כשתלך הנשמה לגן עדן דרך ישרה ולא דרך הקליפות, והגוף ינוח בקבר בלי צער חיבוט הקבר, אלא חביטה שהיא מוכרת במידת הרחמים. כי אפילו יונקי שדים אין ניצולין מחיבוט הקבר, כי לנער זוהמת הנחש וצריך חביטה, כדרך שחובט אדם את כסותו ומנערו להסיר ממנו העפר הדבק בו (חסד לאברהם אזולאי משמיה דאריז"ל), והשיבותיך אל האדמה הזאת" כלומר, ממה שאתה משתומם על פרידת נפש רוח ונשמה ממך ונשאר הגוף לבדו בקבר, הנה אנכי פותח את קברותיכם, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, וכן נתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל לו, יב-יד), "כי לא עזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". הרמב"ן ורוב גאוני עולם מבארים, שגם הגוף יהיה לעולם הבא עם הנפש לקבל שכרם.

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה לי לאלהים(כח, כא).

לכאורה קשה, וכי יעקב עשה תנאי עם הקב"ה אם ישוב לביתו בשלום יהיה ה' לי לאלהים, ואם לאו חס ושלום לא. אלא יובן הפסוק, עם מה שאמר שלמה המלך עליו השלום בסוף קהלת (קהלת יב, יג), "סוף דבר הכל נשמע וכו' כי זה כל האדם". פירושו של דבר הכל נשמע, שצריך לעולם לראות סוף של כל דבר, התכלית. יעקב אבינו באומרו "והיה לי לאלהים", במילת "לי", ביקש מאת ה' שמכנה שם ה' עמו, אברהם ויצחק ושיאמר גם כן אלהי יעקב. ואם תאמר, מה ראה יעקב בעצמו לבקש מאת ה' כבוד גדול כזה, סוף הפסוק של שלמה המלך ע"ה הוא התירוץ, שאמר "כי זה כל האדם", ואמרו חז"ל (ברכות ו:), שכל אדם ואדם הוא לבדו ממש הוא עולם אחד, ומה שביקש יעקב לא ביקשו לכבודו, אלא לתת גדולה ליוצר בראשית, שיהיה לו זכות כמו אבותיו שמכנה ה' שמו עליו, וגדולה היא למלך ברוב שמותיו. וזה רמוז בתורה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, די לנו שיאמר בראשית ברא אלהים את השמים והארץ, אלא גדולה היא למלך כן (מאור חיים).

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים(כח, כא).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, וכי לא יהיה ה' לו לאלהים, רק עד שישוב לבית אביו? ואפשר לפרש ע"פ חכמנו ז"ל (כתובות קי:), כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה שאין לו אלוה, וכן מצאתי שכן פירש הרמב"ן.

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם(כא, א).

כתב רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם ע"ה, כונת הכתוב, להורות שקפצה לו הארץ עד מקום שנפשו נשא את רגליו, וזה היפך הטבע, כי כל ההולך צריך לעקור רגל ברגל, ויעקב נשא את שתיהן בבת אחת. אפשר לומר שבא ללמדנו, שעל ידי קפיצה זו ויפגע במקום וילן שם (בראשית כח, יא), שהוא מקום המקדש מבלי ידיעתו, עד שאמר עליו (כח, יז- יח), אכן יש ה' המקום הזה ואנכי לא ידעתי, מה נורא המקום הזה, ושם הראוהו בנין מקדש ראשון וחורבנו, בנין מקדש שני וחורבנו ובנין בית שלישי שיבנה בב"א.

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו(כט, ד).

כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אליהו זוטא, איתא במדרש (בר"ר ע, י), ויאמר להם יעקב, אח מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו וכו' {הכתוב מפרש את המאורע של פגישת יעקב עם מקום גלותו}, רבי יוסי בר חנינא פתר את המקרא בגלות של ישראל וגאולתם ממנה, כגלותו של יעקב ושהוא נגאל ממנה. "ויאמר להם יעקב אחי", אל אחיו לצרה, שהם ישראל בגלותם. "מאין אתם", למה אתם בורחים ממקום למקום, ויאמרו והם עונים לו, מחרן אנחנו, מפני חרונו שחרה אפו בנו, בגלל עונותינו אנו בורחים וגולים.

ויש לשאול, איך יפרש רבי יוסי מה שאמר הכתוב, "מאין אתם", לפי שפתר המקרא בגלות, ועל כן לומר ששאל להם יעקב, והשיבוהו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים, ואם כן מה השאלה, אלא השאלה היא, למה עכשיו שאתם גולים ונדחים בין הגוים עזבתם את ה' יתברך תורתו ומצוותיו, ואחזתם מעשה גוים בידכם, כמו שכתוב (תהלים קו, לה), ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. וזהו "מאין אתם", כאילו אינם ניכרים שהם יהודים, לפי ששינו את לשונם היות שנשבעים שבועת שקר ושבועת שוא, שינו את מעשיהם ואת מקומם בהיותם דרים עמם במחיצתם. ויאמרו, מחרונו של הקב"ה אנחנו בורחים, בגלל טרדות הזמן והצרות שהם תכופות טרדונו ותכפונו, אין אנו יכולים לעבוד את ה' מסיבת חרונו של מקום. הכוונה בזה, שאין לנו פנאי כי אנוסים אנו, ולולא הצרות וחרונו של מקום ב"ה, היינו עוסקים בעבודת ה' יתברך.

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא (כט, ט).

כתב הגאון רבי רפאל מה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, רחל אמנו ע"ה בזכותה ניתנו ר'אשי ח'דשים ל'ישראל. וכן "ר'אשי ח'דשים ל'עמך נתת", ראשי תיבות רחל. ומוסף ראש חודש רחל אמנו תקנתו, שראתה ברוח הקודש שנשי המדבר לא נכשלו בעגל, ורמזה שמה בר"ת ראשי חדשים לעמך. ונראה כי נרמז בפסוק (שמות יב, ב), "החדש הזה לכם ראשי חודשים"ראשי תיבות רחל, לומר שבזכותה נתנו להם.

וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך(כט, יא).

יש לדקדק, למה יעקב בכה בקול? אמנם הוא נרגש מפגישת רחל בת משפחת אמו וצאן דודו. ולא בגלל סיבה זו בכה, אלא להודיע, כי נשיקה זו אין בה צד פריצות, כי הבכי לא יזדמן בעת הפריצות כפי הטבע, וי"א שלא נשק לה בפניה, שכן כתוב: "וישק יעקב לרחל", ומזה משמע שנשק לה בראשה או בכתפה, שאם לא כן, היה כתוב וישק יעקב פני רחל. {ראב"ע רמב"ן, ורבנו בחיי}.(אליהו זוטא).

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה(כט, יב).

כתב הגאון רבי ידידיה טולידאנו זצ"ל, "ותרץ ותגד לאביה", לעיל ברבקה כתיב (בראשית כד, כח), ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה. יש לדקדק על השינוי משם לכאן, ועיין רש"י ז"ל שכתב: ואין הבת מגדת אלא לאמה (בר"ר ס, ז), ולפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לאביה. ונראה טעם השינוי, דרבקה הרגישה מאליעזר שבא על ענין הנישואין, ואין דרך ארץ להגיד ענין זה כי אם לנשים מפני הבושה, אבל כאן ביעקב לא הרגישה בדבריו שום ענין הנישואין, כי אם אצלם מצד הקרובה דוקא, וזה שייך לאביה. ומדויק אריכות הלשון הנאמר ברבקה מה שלא נאמר כאן ברחל, דהיינו (בראשית כד, כח), ותגד לבית אמה כדברים האלה, אבל כאן כתיב בקצור, ותרץ ותגד לאביה. ואחרי כותבי פירוש זה, ראיתי שכתב קרוב לזה.

ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה (כט, יז).

כתב רבי יוסף ביטון זצ"ל בספרו קול יוסף, שלושה במסורה, ועיני לאה רכות. ועיני רשעים תכלינה (איוב יא, כ), ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מח, י), הכתוב שיבח את לאה שבכתה שלא תיפול בגורל עשו. והקב"ה מנע מעשו מללכת ללבן, כי שמע את בכי לאה. יעקב אמר ללבן "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", (בראשית כט, יח), יעקב ידע שלבן רמאי, נתן סימנים לרחל. וידוע שרחל מסרה ללאה את הסימנים, שנאמר "ויהי בבוקר והנה היא לאה" (בראשית כט, כה), בלילה חשב שהיא רחל. "ועיני לאה רכות", כי בכתה שלא תיפול בגורל עשו, והקב"ה שמע בכייתה, ועל כן אמר ועיני רשעים תכלינה" {עשו}, באותו לילה לא ראה יעקב שהיא לאה, ועל כן אמר "ועיני ישראל כבדו מזוקן".

ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו ויבא אליה. ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה(כט, כג-כד).

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל מדיני העיר מכנאס, בספרו נשמת חיים, יש לדקדק, כי ברחל כתוב להיפך, כי נתן לה את בלהה תחילה ואחר כך כתוב (בראשית כט, ל), "ויבא גם אל רחל", וצריך להבין למה עשה לבן שינוי זה. ואפשר לומר, כי זלפה היתה משרתת תמיד את לאה ובלהה את רחל, ולפי שעשה לבן רמאות בלאה, לכן הרחיק מעליה את שפחתה, כי ירא פן בבואה לשרת את גבירתה, תקרא אותה בשמה – לאה גבירתי, ויוודע ליעקב רמאותו. לכן איחר הנתינה עד אחר שנכנסה לאה לחופה ועשה יעקב מעשה. וברחל שלא היתה שום רמאות, לכן נתן לה את בלהה תחילה.

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה(כט, כו).

כתב הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספרו אם למסורת, יש לשאול מאי "במקומנו", כי בכל מקום נוהג מנהג זה, ועוד למה אמר גדולה וקטנה כמו שכתב ביעקב "בתך הקטנה", נראה לומר, יתכן שרחל ולאה היו שוות בקומה ואם ילכו למקום אחר, לא תוכר מי הגדולה ומי הקטנה, אבל בעיר מולדתם אף שהם שוות בקמה כבר יודעים מי נולדה קודם. ולזה אמר לו יעקב "ברחל בתך הקטנה", כלומר אף שהן שוות אני יודע שרחל היא הקטנה. ולזה אמר לו לבן "לא יעשה כן במקומנו", שהם יודעים שזוהי "הצעירה", שלשון צעירה ייאמר על קטנות השנים, כמו שכתוב (איוב לב, ז), "צעיר אני לימים". אבל לשון "קטנה וגדולה", יאמר על קטנות וגדלות הקומה הניכר לעין כל.

ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי(ל, א).

כתב רבי שמואל עמר זצ"ל בספרו שמע שמואל, כרחל ביקשה מיעקב להתפלל עבורה, "הבה לי בנים", כי הדברים בהם זוכות הנשים הם שנים: אחד, שממתינות לבעלים שיבואו מלימוד ומצילות אותם מן החטא. והשני שמגדלת את ילדיהם. ואחד מהם אין לי, כי הנה לך ארבע נשים להנצל מן החטא, ולא נשאר כי אם לגדל בנים לתלמוד תורה, ואם אין לי, הרי אני כמתים שאינם עוסקים במצוות.

ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי(ל, כג).

כתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה, כונת הכתוב ע"פ רבותינו ז"ל (בר"ר פד), שיוסף נולד מהול. וידוע שהערלה נקראת חרפה, שנאמר (בראשית לד, יד), "לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו", וכמו שאמר המדרש וזה לשונו, רבי נחמיה אומר מהיכן מצינו שנקראת ערלה חרפה מהפסוק "כי חרפת היא לנו" והוא שאמר "ותהר ותלד בן", וראתה אותו שהוא מהול, ותאמר "אסף אלהים את חרפתי", כי אין לו ערלה הנקראת חרפה.

ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך(לג, ג).

כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, כונת הכתוב "שוב אל ארץ אבותך", כדי לקיים מצוה אחת מעשר הדברות. "ולמולדתך" כדי לקיים מצות ישיבת מצות ישיבת ארץ ישראל, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי פרשת ראה), ואם תאמר, כי ירא אתה מעשו אחיך שיש בידו זכות שתי מצוות הללו, מצות כיבוד אב ואם ומצות ישיבת ארץ ישראל, כי זמן היותך בפדן ארם זה עשרים שנה. לזה אמר "ואהיה עמך" להצילך מעשו ומכל דבר רע, לא תירא ולא תיחת.

בברכת שלום שלום

הרב אברהם אסולין

a0527145147@gmail.comלתגובות:

 

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ

משה שוקד

מחקרים אנתרופולוגיים בשיטת התצפית המשתתפת נעשו בדרך־כלל על־ידי אנשים שהיו זרים לחלוטין לחברות הנחקרות, כמו חוקרים אנגלים שחקרו חברות אפריקאיות. חוקרים אלו נבדלו מנחקריהם בגון עורם, דתם, בתרבותם ובמנהגי־חיים יסודיים. לעומתם, מחברי ספר זה, אשר נקטו גם הם שיטות־מחקר אנתרופולוגיות, קרובים היו לנחקריהם במאפיינים חברתיים עיקריים. מתיאור חוויותיו האישיות של הכותב נעמוד במאמר זה על היתרונות והמגבלות של מחקר אנתרופולוגי הנערך על־ידי בן החברה הנחקרת לעומת בן החברה הזרה

בתקופת עבודת־השדה נדמה לעתים קרובות, שהאנתרופולוג הנוכרי הצליח להיקלט בחברה המארחת, ובעיקר כאשר הוא מאומץ על־ידי אחת מקבוצות־השארות המקומיות. אף־על־פי־כן, אין לו ולמארחיו אשליות בנידון. הוא נשאר נוכרי ביניהם, מכיוון שממשיך הוא להיות שונה ממארחיו, אשר כמעט אינם יודעים ואינם מבינים דבר על שורשיו החברתיים. האנתרופולוג נראה להם כאורח שבא מעולם אחר, אליו ישוב כעבור זמן מה. מצב זה מאפשר לאנתרופולוג החברתי לשמור על מידה רבה של ריחוק ואובייקטיביות בתצפיותיו ובקשריו עם בני החברה הנחקרת. מצב זה מעמידו גם בעמדה נוחה יחסית מבחינת מחויבותו כלפי החברה המארחת — מארחיו אינם מצפים ממנו שינהג על־פי המוסכמות במקום. מובן שעליו לנהוג בכבוד כלפי האמונות והמנהגים המקובלים אצלם, דבר שהוא עושה גם משום שבדרך זו מתאפשרת לו גישה נוחה למקורות מידע ולעריכת תצפיות. אך יחס האחריות במישור הבין אישי והמוסרי בין האנתרופולוג לבין החברה הנחקרת משתנה בדרך־כלל עם עזיבתו, שעה שהחברה הנחקרת הופכת לגבי החוקר מצבור של נתונים.

על אף שרוב האנתרופולוגים היו בני ארצות־הברית ואירופה והתעניינו בעיקר בחברות ורות ומרוחקות, היו ביניהם גם כאלה שהתמסרו לחקר חברתם שלהם. מספרם של האחרונים הולך וגדל, בעיקר בארצות המתפתחות. ואכן חוקרים מקומיים רבים הולכים היום בדרכו של סריניבאס, אשר במשך שנים רבות חקר כקרב בני חברתו ההודית. מגמה זו, המצויה עדיין בשלביה הראשונים, עתידה להביא את האנתרופולוג לידי מעורבות, שלא היתה מוכרת לו עד כה. בעוד קודם לכן לא היתה לאנתרופולוג הזר התחייבות עמוקה כלפי החברה הנחקרת בתקופת עבודת־השדה ולאחריה, הרי המעורבות החדשה תתבע ממנו התחייבות לטווח ארוך, אשר תהיה בעלת אופי שונה.

ניתן להצביע על גורמים אחדים, הממריצים את האנתרופולוגים גם בארצות המערב לבחור בנושאי־מחקר במסגרת החברות שבהן הם חיים. הדחף המקורי לחקר חברות פרימיטיביות נבע מן הרצון למצוא עדויות על הצורות הראשוניות של המוסדות החברתיים ועל מידת הגיוון של המוסכמות החברתיות. דחף זה פוחת והולך. שנית, בשל תהליכי מודרניזציה והתמערבות הולכות ונעלמות החברות הנורימיטיביות, שהיוו בדרך־כלל נושאים למחקר. נוסף על כך, חברות אלו המשתנות ונהיות למדינות החדשות המרכיבות את ׳העולם השלישי׳, מנהיגיהן שוב אינם מעוניינים בנוכחותו של האנתרופולוג הזר. כפי שכבר ציינו מאקט (1964) ולוי־שטראוס(1966), מזהה המנהיגות המקומית את האנתרופולוגים החברתיים עם נציגי הקולוניאליזם, וכן מאשימה אותם שדרך ואופן הפרסום בספריהם השפילו את אוכלוסיות הילידים, אשר הוצגו כפרימיטיביים. ולבסוף, נראה לי שהאנתרופולוג פונה למחקר בתוך חברתו בהשפעת הדחף שהתעורר בחברה המערבית לחיפוש הישות והזהות העצמית, מצד אחד, ובשל חוסר הסיפוק הגובר אצל בן המערב מתנאי־קיומו החברתיים, מצד אחר.

לוי־שטראוס צופה משבר באנתרופולוגיה החברתית בגלל היעלמותן הקרובה, כביכול, של החברות הפרימיטיביות, ונוכח דחייתם של מנהיגי המדינות החדשות את האנתרופולוגים החברתיים. מכאן מסיק הוא לגבי עתיד האנתרופולוגיה:

…כאשר האנתרופולוגים החברתיים יהיו בני החברה הנחקרת, תאבד

האנתרופולוגיה את טבעה הייחודי, ותהיה דומה יותר לארכיאולוגיה, היסטוריה

ופילולוגיה; וזאת משום שהאנתרופולוגיה היא מדע החוקר תרבות כפי שהיא

נראית מבחוץ (1966: 126 ).

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנודבדו עיר הכהנים

מורסיה (בספרדית: Murcia, נהגה: murcja, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת לגדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה מורסיה בקצב מהיר מאוד.

מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבשה ב-1266 ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכלל בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.

העיר משמשת בעיקר כמרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי. השטחים שמסביב לה מושקים במימי הנהר ומנוצלים לחקלאות. כן נמצאים בסביבה מכרות בדיל ומפעלים מסוגים שונים

א.  המקובלים בדבדו

עוד לפני שר׳ מתתיהו אוחיון איש צפרו ייסד חברת הזוהר, היו מקובלים בדבדו כמו ר׳ דוד הלוי מחבר ספר המלכות על הקבלה, הרש׳׳ך ׳׳ארבי לקביר״ בקי בתורת הח"ן. הר׳ דוד כהן עסק בלילות בתורת הנסתר והתפלל תפילות שמונה עשרה לפי כוונות האר״י וסיגף עצמו בצומות ממושכים הנק׳ צום ההפסקה. הוא חיבר את ״ילקוט דוד״ וכן ״באוהל דוד״ על תורת הנסתר — הרש״ך הזכיר בספרו רבנים שהיתה להם יד בתורת הח"ן — סופרי דבדו עסקו בקבלה ובגימטריאות והתכנסו ללימוד הקבלה בעליית הזוהר ״גורפת אזוהר״: לסופרי סת״ם בדבדו היתה השפעה מעין זו של חכמי קהילה ורבניה כפי שרומז הר׳ שמואל מרציאנו לחימר: לספר על ישוב עירנו המהוללה עיר של חכמים וסופרים מליאה כרמון היתה בחכמיה וסופריה. שתי חברות עסקו בצוותא בלימוד זוהר אחת ב״גורפת זוהר״ למשפי מרציאנו והשניה ב״בית זוהר״ למשפחות הכהנים.

שיטת הפסיקה של חכמי דבדו

הרש״ך הרבה לעסוק בשאלות שהזמן גרמן כמו שימוש בחשמל, טלפון, רכב בשבת וביום טוב. נושא אחד היה קרוב מאוד ללב הרש״ך והוא דיני כהונה וכהנים. ביחוד הראה הרב רוחב דעתו ובקיאותו בתשובה שקרא לה ״מרכבותיך ישועה — הילוך הכהנים״. בה התיר לכהנים לרכוב ברכב ובעגלה בדרך החוצה את בית הקברות הישן בפאס שנהפך לצומת דרכים והיתה שם טומאה רצוצה. הרש״ך נתן היתר משום ״צערא דכהני דצריכי נינהו לאקופי בדרכא אחרינא והיא רחוקה מאד ואם יהיו צריכים להקיף אית להו צערא רבא. דרכו בתשובה היתה ארוכה בציטוט מקור תלמודי או ראשונים. ואילו בשאלות אמונה או מנהגים היה מקצר. הוא הזכיר שו"ת חכמי ספרד. ובעיקר חכמי מרוקו, עד לפוסק האחרון. כמה מספרי פוסקי אשכנז לא הגיעו לידי הרב כגון שו״ת רעק״א אינו מצוי בידו וכן ספר הלבוש ידיעות רבות על עיר מולדתו ובנותיה מסר הרב אגב פירוט תשובה. לשונו ציורית תלמודית בהא סלקינן ובהא נחתינן וכן ״ואם סתרתי במקצת את דבריו… לא ירע הדבר בעיניו, ולא אשובה לי, כי כך היא דרכה של תורה זה בונה וזה סותר, זה חולם וזה פותר.

הרש״ך נוטה להקל בהרבה שאלות כפי שהעיד עליו הרד״ך ״…והעלה במצודתו כחא דהיתרא״. תקנות ופסקי דין שחיברו חכמי דבדו היו בידי הרש״ך.

פרק 9: תקנות הקהילה

מעט מאד מתקנות הקהילה הגיעו לידנו. מהרש״ך ״ארבי לקביר״ הניח אחריו תקנות שתקן בעירו, אך כולן עדיין בכ״י. גם הרש״ך מזכיר תקנה קדומה בדבדו וז״ל… עוד מצאתי נוסח תקנה אחת שהתקינו במחז״ק שנת לישראל היא שנת תקע״ח וכתוב בנוסח בזה הלשון, וחתומים… ע״כ. אלא שהרב סתם ולא פירש התקנה מה היא.

נזכיר במה תקנות חשובות

א) תקנה לקבלת שד״רים, למגביות בחג הפסח דוקא, כי בניסן רוב בעלי הבתים נמצאו בדבדו. תקנת הבחירה הידועה ממכנאם היתה נהוגה גם בדבדו: כמו מנהג דבדו… שיש להם תקנת הבחירה, כלומר בחירה בפרעון הכתובה או הבעל ישבע או שיפרע הכתובה במושלם כאשר האשה נפטרה ולא השאירה זרע. וכן יש בדבדו תקנת בחירה בקשר לגירושין. קהל קדוש שיביליאנוס אשר בדבדו עושים כמנהג המגורשים, בענין כתובת האשה.

ב)  תקנה — כל מתנה שתמצא היא בטלה מפני חשש ערמה, וזמנה שנת תקע״ה. בדבדו לא נהגו להפחית שליש מסך הכתובה לגרושה ור׳ יעקב מרציאנו רצה להנהיג מנהג פאם בענין. מנהג משפחות כהנים לכתוב סך אלף אוקיות בכתובה ומשפחות מרציאנו לכתוב סך אלפים אוקיות בכתובה. בדברו נהגו דין גוד או אגוד בבית כנסת: ואירע מעשה בבית כנסת של בני דוד הכהנים שעשו בה גוד או אגוד ובדברו נהגו לדון בבית הכנסת גם ד״ח וכ״ש לדון בה גוד או אגוד כדי להשבית ריב ומדון.

 ישיבות

ישיבות ידועות בדברו היו: ישיבת הרש״ך ״דבדו עיר הכהניםארבי לקביר״, ישיבת ר׳ אברהם כהן, ישיבת ר׳ אברהם בן שושן, ישיבת סבי ר׳ שמואל מרציאנו.

ספריות

הרש״ך ארבי לקביר — בפטירתו הוריש לר׳ אברהם כהן כל נכסיו כולל ספריה גדולה, ספריית הדיין ר׳ אברהם בן שושן וספריית ר׳ אברהם מרציאנו. ספריית סבי ר׳ שמואל מרציאנו. את הספרים קנו בדרך כלל בערים כמו פאס, תלמסאן, ווהרן. יש שקיבלו ספרים מהרבנים השד״רים שביקרו לעתים תכופות בדבדו, וחילקו ספרים מתנות לחכמי הקהילה. במאה העשרים סבי הזמין ספרים מווינה, וורשה, או מארץ ישראל, הוא קיים קשרים בענין זה עם ר׳ יוסף שלוש ור׳ עמרם אבורביע, מראשי עדת המערבים בירושלים.

קהילת דברו, באמצעות הר׳ אברהם מרציאנו, השתתפה בחברת ״דובב שפתי ישנים״ שנוסדה בפאס בראשות ר׳ רפאל בן שמעון, חברה ששמה לה למטרה קדושה להוציא לאור כתבי יד חכמי מרוקו".

ספרי חכמי דבדו

נדפסו:

ר׳ דוד הלוי — ספר המלכות, על הקבלה.

ר׳ דוד הכהן בן אזהור (סקלי) — חיבר: קרית חנה דוד, בשיר דוד, לך דוד, דוד ברוך, קרן דוד, ילקוט דוד, בנפש דוד, משכיל על דבר.

ר׳ אליהו בן גיגי — קול צעקת הרועים, וערך ספר מכשירי מילה.

 ר׳ שלמה כהן צבאן — ויאסוף שלמה, ויחל שלמה, לך שלמה, מעלות לשלמה, להם מצורף קונטרס יחס דבדו.

 ר׳ שלמה כהן זאגורי — ויקץ שלמה.

ר׳ שמואל מרציאנו לחימר — ויען שמואל.

 מורי ורבי אבא מארי ר׳ מאיר מרציאנו הי״ו — בית מאיר, דברי מאיר. ועוד חיבורים כ״י.

ר׳ משה בן חמו — ישמח משה, יסוד הבנין (בדפוס).

 ר׳ יצחק בן שושן — דברי יושר, תולדות יצחק, אור התשובה, ברכת יצחק ועוד.

כתב יד

ר׳ יצחק בן נאים — דרושים על התורה ומאמרי חז״ל.

 ר׳ דניאל בן צולטאן — דברי חכמים.

 ר׳ שלמה כהן ארבי לקביר — חיבור על תקנות דברו ועוד.

 ר׳ אברהם בן שושן — שרית ופסקי דינים, ליקוטי דינים.

 ר׳ אברהם הכהן — ברית כרותה על הלכות מילה, באר מים חיים על הטור, וכן שו״ת.

נושאים שבהם היתה דבדו בשו״ת חכמי מרוקו

חינוך ושררה על משרות הקודש – משפט וצדקה ביעקב סי׳ ע״ב, זכות אבות סי׳ רכ״ז. חינוך הבנים — אשר לשלמה סי־ ס׳׳ג. סכסוכים — מלל לאברהם סי׳ כ״ד, הלכה למשה סי׳ קכ״ז—קכ׳׳ח, מלל לאברהם סי׳ ט״ו.

מסחר — משפט וצדקה ביעקב סי׳ רפ׳׳ט, משפטים ישרים סי׳ קנ״ד, חלק ב׳. מלל לאברהם סי׳ כ״ד.

רכוש ויבום, ממון — אבני שיש, א׳, סי׳ מ״ב, חלק ב׳ סי׳ נ׳׳ו, סי׳ ע״א. נר מערבי סי׳ צ״ב, ליצחק ריח סי׳ ב״א, שופרייה דיעקב אה״ע סי׳ כ״ה, דברי שלום סי׳ כ״ח, מטה אהרון סי׳ ל/ נר מצוה דף ז׳. אבני שיש, א/ סי׳ ל״ג, סי׳ צ״ז, חלק ב׳ סי׳ ל׳. דברי שמואל, פרק נ״ב, צ״ה. בנין בית כנסת: משפט וצדקה ביעקב סי׳ ל״ו.

רבי שלמה אבן וירגה-שמד שביעי-חלק שני

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.

שלמה אבן וירגהשבט יהודה

השיב טומאש: מלך גדול וקדוש! מה מאד חרפתני חרפה שאין עליה חרפה.

השיב המלך: כבר אמרתי שאינך מהם, ואילו אמרתי שאתה מהם וכעת נוצרי אתה — מה מאד חרפתיך? ונודע לעולם, כי אין בכל העמים מי שיוכל להגיד התחלתו וגזעו ושרשו הטהור כמו היהודים העניים האלה. והנה אבותינו המלכים האדירים התפארו כי הם מזרע גודוש, וקצת מהמספרים אמרו כי הגודוש הם מזרע גד בן הפאטריארקה יעקב, אשר בא אחד מן הזרע ההוא לרומי וקבל דת ישו והצליח מאד, והשיג להיות ראש כל היועצים הנקראים קונשוליש, אחר זה הצליח למלוכה, וממנו משפחת גודוש. וכאשר תחקור בשאר העמים לא תמצא מאי זה שרש נמשכו.

והנה רומי אשר משלה בכל  העולם עד הרי חשך, כי לא יכלו עבור, נפל ספק מאי זה זרע או עם הם, שלושטייו כתב שהם ממשפחת טוריאנוש, וירגיליו כתב שהם מבני יון, ואחרים כתבו שהם מאנשי רומולו. ומיום שבאו הקסרים לעולם התבלבלו המש­פחות, כי ראשונה היה הקיסרות ברומי ומשם נעתקה לקושטאנטינא, והם מבני רומה, ובאו לישב שם על ידי הקיסר קושטאנטין, ועוד היום אנשי יון  נקראים רומייוס על שם רומי.

 אחר זה באו הצרפתים ואמרו כי לא נודע לרומיים שרש, וכי הצרפתים הם זרע המלך אליפס, והביאו הקיסרות לצר­פת על ידי המלך הגדול קארלו מאגנו. באו האשכנזים ואמרו כי לא נמצא שרש אמת כי אם בהם, ועשו מלחמה והביאו הקיסרות לאשכנז על ידי הקיסר אנטונייו, ואלו ואלו אין יודעים אמתת שרשם, ואיך נפלא ? כי הנה באמונתנו 30 לא נודע משפחת מושיענו, כי הנה מאטיאו מייחד אותו לבעלה של מרים הנקרא יוסף, ואמר כי יוסף מזרע דוד היה, ולוקא אומר כי הוא לא היה מזרע המלוכה, רוצה לומר יוסף הנזכר, ואנו מאמינים שלא ידע יוסף את מרים לא קודם לדת ישו ולא אחר כך, לבד רוח אלהים, אם כן איך נייחסהו לדוד ? ואמרנו עובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד ודוד הוליד את ישו!

השיב טומאש: אדוננו המלך! מרים היא נתייהסה לדוד, כל שכן שאינו פגם  באמונתנו כאשר נאמר שאין לו יחס עם בשר ודם אלא עם האל הגדול ורוחו! אמר המלך: כן אני מאמין, ואליו אפקיד רוחי, ואין הכוונה אלא לומר כי אין שרש מפורסם במשפחות, ואילו אלו העניים היהודים עמד שרשם בם. ומה שאמר הנביא הגדול בלעם: ״ובגוים לא יתחשב״ וחשבנוה לבזיון הלא הוא  לכבוד, כי לפי שלא נתערבו עם הגוים נודע שרשם וגזעם, כמו שאמר מיד: ״מי מנה עפר יעקב״.

השיב טומאש פניו לשרים ואמר: אין כתר ככתרי המלכים! הנה אדוננו המלך הליץ על היהודים כפלים ממה שהלצתי, ואין מי שיאמר לו מה שאמר הוא עלי                                                                                      

אמר המלך: הדברים אשר אמרתי לך דרך אמת ושמחה למה תהפוך אותם לסמימות? וראוי שנעזוב הדברים האלה ונבוא לדברים יותר עצמיים ואש­אלך, כי אמרת בדבריך שלא נתנו המצות כי אם לעם אשר יצא ממצרים, וזה נאות לאותם מצות התלויות ביציאת מצרים, אבל שאר המצות, והם חקים ותורות אמת, למה לא נתנו לנוצרים                                                                      

השיב טומאש: אמרו היהודים כי אין זו שאלה, כמו שאינה שאלה: למה לא עשה החמור פילוסוף והפרד נביא? או כמו שלא נתן לנמלה האור שנתן לשמש?

אמר המלך:אני לא שאלתי ממך מה שאומרים הטפשים, אבל שאלתי ממך מה דעתך, אם אינך טפש כמותם!                                                                

אמר טומאש: גם בזה היה לי ויכוח עם האבראבאניל, ועליהם שנאתיו ימים הרבה עם היות כי חכם גדול הוא.

אמר המלך: לא יפה אמרת, כי אין שנאה בעניני הויכוח, והרשות נתונה, לכן אמור מה שאמר לך.

השיב טומאש: אמר, כי האלמוג הוא אמצעי בין הדומם והצמח, והאספוג  הוא אמצעי בין הצמח והחי, שהרי יש לו חוש ההרגש, והקוף הוא אמצעי בין החי והאדם, והאדם הוא אמצעי בין החי ליהודי, והיהודי הוא אמצעי בין הש­מים והארץ, והשמים הם אמצעיים בין המלאכים והיהודי. ולכן מזון היהודי נבדל, כי הצומח ניזון מן העפר, והחי ניזון מן הצומח, וכל צמח יערב אל החי, והאדם, שהוא במדרגה יותר מן החי, אינו נזון מן העשבים כי אם מן הנאותים למזגו, וכן נזון מן החי ולא כל חי, כי לא יזון מן הסוס ומן הפרד! והיהו­די, שהוא למעלה ממדרגת האדם, אינו נזון מן החי כי אם מבעלי חיים מיוח­דים, ואפילו מאלה אחר תקונים רבים, במליחה והדחה והסרת חלבו ודמו, עד שישתנה הבשר ההוא ויהיה כאלו אינו בשר אלא מאכל אחר, כדי שלא  יאמר שאוכל בשר בהמות. אבל הנוצרי אוכל כל חי בלי שום השתנות, לכן אמר הנביא על ענין המאכלים: ״ואבדיל אתכם מן העמים״. וכן בענין המצות לא נתנו אלא למי שהוא למעלה ממדרגת האדם, לכן אמר עליהם: ״והייתם לי סגולה מכל העמים״, ולכן לא נתנו אותם מצות לכם. אמר המלך: ומה תשובתך אליו?

אמר לו טומאש: השיבותי לו האמת, כי כל המצות ההם לא נתנו אלינו מפגי חשיבותנו ושלמותנו, כי הנה החלב והדם מחזיקים התאוה, וכן בשר החזיר ושאר בעלי חיים, אבל היהודים הרודפים הזנות, כמו שהעיד היוצר עליהם: ״לכן זונה שמעי דבר ה,״, לכן הוכרח להזהירם ולמנעם מן הדברים  העוזרים אל התאוה, אבל הנוצרים, לטוב מזגם ושלמותם, מהפכים כל דבר למזגם, כמו שהדבש מהפך מרירות קליפת הנאראנג׳ה למתיקות.

אמר לו המלך: יכול היה להכות על ראשך מכל שאר המצות שאינם ממין המאכל.

אמר טומאש: גם זה מפני חשיבותנו וטוב מזגנו, כי דבר מועט יספיק 15 לשנבוא אל השלמות, כמו שראינו אנשים חזקי הבריאות כי כאשר יבואו לחולי במעט תרופה יחזרו אל הבריאות, מפני שהבריאות הוא טבעי להם, ויש אנשים חלושי ההרכבה צריך כמה תרופות להשיבם, והם הם היהודים אשר לא הועיל הל תרי״ג מצות לעשותם טובים. והנני מדמה הנוצרי לגלגל היומי, והיהודי— לגלגל הירח, וכמו שכתב הפילוסוף, כי המלאכים, לפי 20 שהם כלם שכל, לא יצטרכו לשלמותם לעשות שום פועל בעצמם, כי אם ההנעה לגלגלים, והגלגל היומי, לפי שהוא סוף כל סוף בעל חמר, צריך שיע­שה פועל בעצמו, והיא התנועה, אבל יספיק תנועה אחת, והגלגל שאחריו שהוא רחוק יותר מהשלמות עושה לשלמותו שתי תנועות, וגלגל הירח ימ­צאו לו תנועות רבות לרוב ריחוקה מהמעלה. 25 אמר המלך: היטבת מאד בתשובתך, ודברי החכם ההוא לא מפניהם תפר אהבתך. ומוסכם לכל, כי הדתות אינן מתקיימות כי אם עם הדמיון. היהודי יחשוב בכח המדמה אשר לו, כי אין דת אחרת ולא אמונה כי אם אמונתו, והמאמין בדבר אחר הוא בעיניו כדמות בהמה. ושמעתי שאומרים כשעוברים בבתי קברות שלנו: ״בושה אמכם״ וכוי. והנוצרי מדמה, כי היהודי אינו אלא 30 בהמה בצורת אדם ונפשו במדור התחתון של גיהנם. ואם תשאל לישמעאל, יאמר על שגינו כי הגיהנם מלא ממנו. ובאיי הים הרחוקים יש משתחוים לצורת פרד ונושאים על דגליהם זנב הפרד, וגדול המגיע לנשקו, וכשהולכים שם הנוצרים לועגים עליהם לאמר שאנו משתחוים לצורת אדם, אפילו שהיא צורה נכבדת שבצורות, עד שעל כסא האל אמר: ״דמות כמראה אדם״, ובחיות אמר: ׳׳ דמות פניהם פני אדם״, והאל שהרחיק מן היהודים כל הצורות  מצוה לעשות כרובים במקדש, והם צורת אדם

אחר זה אמר המלך: יספיק דבורנו היום, כי השמש שוקע, ומחר תשוב, כי נמלצו לחכי אמריך.

ויום המחרת בא טומאש ואמר לו המלך: נמשכו הדברים בינינו, ובסבת  נפילת היהודים לא ראיתי תשובה.

השיב טומאש: אשאל ממך ראשונה מה ששמעתי עליך, המלך.

 אמר המלך: מה עשיתי רעה — יבוא המגיד.

אמר טומאש: כי שלחת שר אחד למלחמה, וכאשר טעה במה שעשה גזרת עליו שלא יוסיף עוד ראות פניך, אחר זה הלך לשם שר אחר וטעה ולא נתת  לו שום עונש, ואיה מלך המשפט? שהושוו שניהם בחטא וזה נענש וזה לא נענש!

השיב המלך: מי שאמר לך דבר זה אינו ממבקשי האמת, כי הראשון הזהר­תיו בכל עצם המלחמה ובכל פרטיה ובכל עשה להפך, ואילו השר השני אפילו שליחות למלחמה לא שלחתיו והוא חשב שעשה רצוני, והלך לשם  ועשה כפי שכלו, ולמה יומת? מה עשה?!

השיב טומאש: ישמעו אזניך, אדוננו, מה שיצא מפיך, כי השר הראשון הם היהודים אשר נצטוו על מניעת עבודת צורות השמים, ובאו להם ארבעים נביאים אחר משה להזהירם, והם עשו להפך, לכן לא רצה האל שיראו פניו עוד, וכמו שאמר בספר הבריבייא: ״ואנכי הסתר אסתיר פני״, ונאמר: ״וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה״, אבל כל העמים העובדים עבודה זרה לא קראם האל ולא נצטוו, והם משכלם ראו לכבד צבא השמים כמי שמכבד לש­רים מפני כבוד המלך, ולכן אמר על היהודים: ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם״. ועוד נענשו, מפני שכל אותם העמים אין גם אחד שיעבוד שתי אלוהות, והמודה בשנים כופר באחד, והיהודים עבדו  הרבוי, עד שנאמר עליהם שהיו בשומרון עיר המלוכה שס״ה בתים של עבו­דה זרה כמנין ימות החמה, היו עובדים בכל אחד מהם יום אחד ובסוף השנה לכלם יחד. והוא הדבר השנוי לאל, כי הרבוי הפכי לאחדות, אבל השלוש אינו רבוי, כי אם אחדות פשוט למבין. ושלשה גדולים מחכמי אשכנז ראיתי ול­מדתי מהם מספרי הקבלה, וראיתי כי משם מתבאר איך השלוש הוא האחדות, ובתוך הדברים שאלתי מהם: מי הם טובים יותר הם או אבותיהם? והשיבו: ודאי, כי אבותינו קטנם עבה ממתנינו, והמקדש יוכיח, שחזר אליהם לסוף שבעים שנה! אמרתי להם: ואם הם טובים מכם ועבדו הרמי—אתם למה לא תאמינו השלוש? כל שכן כי מספר קבלתכם יראה שהוא האחדות  הגמורה! השיבו לי: אדרבה! מאבותינו קבלנו תוכחת שלא לעבוד רבוי, כי מכל הנביאים הוזהרו שאם יעבדו עבודה זרה יפלו נפילה עצומה.

אמר המלך: יותר טוב השיבו לך ממה שאתה שאלת!

 אמר טומאש: ואם השלוש הוא האחדות אין טענה מעונש אבותיהם.

 אמר המלך: אומר לך, טומאש, כי אני רחוק מדעת המלכים שקדמוני, אשר בקשו להכריח היהודים באמונת ישו ולסוף לא עלתה בידם, כי בחדרי משכיתם הם יהודים בכל תנאיהם. וכבר אמרו, כי שלשה מימות אבודים הם: מי הבאוטישמו על איש יהודי, והמים הנופלים בים והמים שעל היין. והטעם אשר לי הוא זה, כי היהודים אשר ראו אותם המעמדות הנוראות והקדושות  ואותם הפלאות ואש מן השמים בנתינת דתם נתחזקה אותה צורה ושבה אלי­הם טבעית, ולכן שיפשטו אותה צורה הקדומה שבלבם וילבשו צורה חדשה כמעט שהוא להם הפך הטבע, אבל הנוצרים כשלבשו צורת אמונת ישו לא היה להם מקודם צורה אחרת מן השמים, כי אם דברים שהוציאו משכלם, והיא עבודת הצורות, ומי שאין לו צורה קיימת מוכן לקבל כל צורה.

אמר טומאש: לכן אני אומר שאי אפשר להוציא מלב היהודים את דתם אם לא באש, כמו שניתנה באש.

אמר המלך: יפה דברת! אבל יאמרו לך, שהאל שנתנה באש ראוי שיוציאנה באש, ולא אתה. וכן שמעתי על שלחן אבי מפי שני שלוחים, דון ג׳ושפי בן בנבנשת ודון שולימאן ן יעיש, והם שלוחים מן האלג׳אמאש אשר מקאשטילייא, וכאשר אמרו לפני אבי לאותם אנשים שיבואו לדת ישו, אמרו כי נתינת תורתם בששים רבוא ופלאים והגלות שכינה ואש מן השמים ונטילתה ראוי שיהיה כנתינתה, לכן יבוא האל הגדול ויקרבנו אל הר אחד ויראנו גדלו ויאמר לנו שנעזוב דת משה ונקח דת ישו, ותראה המלך אם נפציר בדבר! ולכן אמרתי כי אין להאשימם בהפצר זה, וכל שכן כי ענייני מושיענו אף על  פי שאינם חוץ לשכל אינם קרובים אל השכל, ולכן נקראת אמונתנו פירוש ולא דת, ובה אני חי ובה אמות ועמה אקבר, והיא תושיעני ותושיבני בגן עדן עם המלכים אשר היו לפני. ולא אמרתי זה להליץ בעדם, כי אם לומר שאין לנו כח להעבירם על דתם.

 אמר טומאש: וכמה דברים יוצאים מן השכל אני רואה שהם מאמינים.

 אמר המלך: אמור קצתם!

אמר טומאש: אמרו, שכשעמדו בסיני קרע להם האל כל השמים ממעל, והנה השמים לא יקבלו שום הפסד ולא קריעה. ואמרו שהאל היה יושב באהל משה, ולפי זה האל הוא גוף, והם בורחים מאמונת משיחנו מפני שהיה לו גוף. ואמרו, כי בבית הב׳ לא ירדה אש מן השמים, אבל מצאו בהר חפירה מלאה שמן ולקחו ממנו ונתנו על עצי המערכה שבמזבח ונהפך השמן לאש. ואמרו, כי חבקוק היה הולך אל השדה לתת מאכל לקוצרים, ובא מלאך והוליכו כמה פרסאות לגוב האריות אשר שם דניאל, ואכלו ושתו שניהם, וחזר חבקוק אל הקוצרים ועדין שעת אכילה לא הגיע. ואמרו, כי צדיק מהם העזים שלו היו קמים על הזאבים ואוכלים אותם, רוצה לומר הכבשים לזאבים. ואחר אמר ששם חומץ בנר והדליק במקום שמן.

אמר המלך: גם אני שמעתי משטויות היהודים כאלה. אמרו שעוף אחד הטיל ביצה אשר החריבה ששים כרכים. ואמרו שבמקום אחד מן הים ירד ברזל, ועבר שבע שנים ולא הגיע לקרקע הים. ותמה אני מאד, כי אותם שאמרו הדברים האלה נבונים וחכמים היו, אם לא שרומזים בדבריהם סודות, או שבא סכל ורשע והכנים אותם דברים בתלמוד להטיל דופי בכל דבריהם. ואיך שיהיה אין מזה כח או שאלה לומר שיאמינו השילוש, לפי שאותם דברים מחזיקים האמונה בלב ההמון, כי הם מראים יכולת האל ואיך משגיח על הצ­דיקים שמשנה הטבע בעבורם, ואולי לזה כוונת מי שאמרם. אבל השילוש מפסיד אמונתם, מפני שהם מאמינים האחדות, ואין בהמון העם כח ועיון 15 לאמת איך הם שלשה והם אחד, ולכן יאמרו לך כי יאמינו בדברים המחזיקים אמונתם ולא במה שיבטלנה.

אמר טומאש: דברים אלו ראויים ליכתב ולדרוש אותם לפני חכם לב. ונ¬שוב לענין ואומר: סבת נפילת היהודים בדרך טבע, אם לא יראה לרוממותו דרך העונש. אמר אדוננו מעשרם, ויותר ויותר היה להם. והנה שלמה הוציא במקדש אלף ושמונה ככרי זהב ושבעת אלפים ככרי כסף, ומרבויים יותר ויותר היה! ויביאו דברי הימים הארוך וימצא כתוב שהיו ישראל אלף אלפים ומאה אלף שולפי חרב ומבני המלוכה ארבע מאות אלף ושבעים אלף.

השיב המלך: על ב׳ דברים נפלאתי: האי — מנין לו לשלמה כל העושר העצום ההוא? הב׳ — איך נתמעטו אלה היהודים תחת היותם כל הרבוי אשר \ אמרת?

השיב טומאש: באניות אופיר היו מביאין לו בכל שנה דבר מפליא, ואביו הניח לו הון עצום אשר גזל מן העמים, ולכן לא רצה שלמה לבנות ממנו המקדש.

אמר המלך: ראוי אתה לעונש גדול אשר חרפתנו, לנו ולכל המלכים, וכי מה שלוקח המלך בחרבו גזל יקרא? אבל חכמתך יכפר היום עונך, ומה תשיב על ענין המעוט שנתמעטו?

השיב טומאש: נתמעטו במלחמות העצומות, וכמו שאספר! והנשארים אשר באו למלכותך באותה שנה עלה עליהם דבר כבד, כי הם אשר הביאו הדבר לעולם, שכן אמר הבריבייא: ״ידבק ה׳ בך את הדבר״, בך ולא באומה אחרת, וזה כשהיו עומדים בארצם, אבל אחר שיצאו נדבק בנו, משום ״אוי לרשע ואוי לשכנו״.
השיב המלך: אילו היה האומר איש אחר הייתי חושב כי מוח חתול אכל, והנה טוליו גדול ממך אמר כי המשים שגה קודם שבאו היהודים לספרד היה דבר כבד כל כך עצום עד שננעלו שערי המדינות הגדולות, ובפרט קורדובה מולידו שבילייא. גם בזמני ראיתי מגפה גדולה, והיו נופלים מן הנוצרים מאה בכל יום ומן היהודים לא מת אחד, עד שבלילות היו הנוצרים מוליכין בניהם לבית היהודים אולי ינצלו.
ובעיר הגדולה רומא וכל גלילותיה היה דבר שלש שנים רצופים, עד שחשבו כי האלוהות כעסו עליהם ושרצונם להכריתם כלם, לכן די מה שיש ליהודים מהגנות ולא תטיל עליהם מה שאין בהם, וכמעט אומר כי לא הלצת בעדם בתחילה אלא להטיל סם זה באחרונה. ונשוב אל הענין, כי עדין אין תשובה איך נפלו בסבה טבעית.
השיב טומאש: אומר לאדוני, כי גדולתם ונשיאותם היא היתה סבת נפילתם. משל לאילן כי כאשר יגבה קומתו היא סבת נפילתו, לפי שאויר שולט בו יותר. וכן היהודים עבר עליהם רוח גאוה, ושונא הגאים השפילם, ואמר עליהם הנביא: ״השליך משמים ארץ״, אשר כיון למה שאמרנו כי עליתם לשמים היא סבת נפילתם, כי נתגאו אלו על אלו עד שנפרדו הלבבות מאד. וידוע שכל הדברים שבעולם יש להם חבר, חוץ מן הגאוה שאין לו חבר.
ומן הגאוה נמשכה ביניהם השנאה, ומן השנאה — הפירוד, וכל אחד מהם היה אומר כי לו יאתה השררה והמלכות, וכדי להשתרר אלו על אלו שמו ביניהם נכריים. וכאשר ידעו מסתוריהם ופרוד לבבם הוסר מעליהם אימתם ולא חשבום ובאו עליהם והפילום, כי קודם זה היה נאמר עליהם מה שאמר הבריבייא: 
״לא האמינו מלכי ארץ כי יבוא צר וארב בשערי ירושלם״, ולא עמדו כנגד אויביהם, כי הרבוי עם הפרוד שם למעוט, וכל אחד היה פונה לדרכו כדי להכעיס את חבירו, ובזה הדרך נחלש כחם, והיה רבויים רבוי הי¬תושים, לא לעזר ולא להועיל, ואמר עליהם הנביא: ״כלנו כצאן תעינו״. ואמרו הטבעיים כי אין במין החי יותר סכל ממין הצאן, ולכן אמר הנביא: ״כצאן תעינו״, ולא היה להם טוביות הצאן שהם אוהבות הקבוץ, אבל להפך, שכל אחד פנה לדרכו, ולכן אמר: ״איש לדרכו פנינו״. ומזה נמשכו המחלו¬קות בין היהודים כפי רוע מזגם. ומה יפה פירש ניקולאו די לירא, והוא מהם והיה יודע עניינם, אמר כי מה שאמר הכתוב: ״לא תבערו אש בכל מושבו¬תיכם ביום השבת׳,כי לא על האש נאמר, כי איסורו כבר נודע במה שאמר:
״לא תעשה כל מלאכה״, אבל אמר על אש המחלוקת שלא יבערו אותו בשבתותיהם כמנהג היהודי כשיושב ובטל.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991חלוצים בדמעה

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

שוני ברמות הלימוד

מעבר לגיל חינוך החובה, היינו מעבר לגיל בר־מצווה, משתנה התמונה באורח ניכר- הן במספר הנערים, הממשיכים את לימודיהם, הן בתכניות הלימודים וברמתם. מסתבר כי בשל המצב הכלכלי הקשה התמעט מספר הלומדים לימודים על־יסודיים, שכן רוב הנערים יוצאים לעבודה. ברם נראה כי הדוחק הכלכלי הוא הסבר אחד בלבד לתופעת הנשירה הגדולה מלימודי המשך. הסבר נוסף, אשר לא עמדו עליו די הצורך, נעוץ במבנה החברתי של קהילות יהודי מרוקו.

החברה היהודית במרוקו, ככל החברות המסורתיות, היתה מעמדית בצורה מובהקת. שכבה דקה הנהיגה את הקהילה, הן בתחום החיים ה״חילוניים״ והן בתחום החיים הדתיים, וכל יתר בני הקהילה קיבלו את סמכותם. המוביליות מלמטה למעלה, היינו העפלתו של אדם מפשוטי העם לתפקיד ציבורי כלשהו, היתה קשה מאוד, שכן התפקידים המנהיגותיים היו מוחזקים בידי משפחות מעטות ואלו העבירו את זכויותיהן בירושה לבניהן אחריהן. הזכות להורשת סמכות מעמדית מעוגנת היטב במנהג ובהלכה והיא היתה מקובלת על הכל. המניע לקידום בסטטוס החברתי היה אפוא נעדר כמעט לגמרי בקרב השכבות המונהגות, ובניהן של אלו פנו כולם לאומנויות זעירות, למסחר ולרוכלות. ההצלחה באומנויות השונות לא היתה מותנית ברכישת השכלה, ובוודאי לא בהרחבת ההשכלה היהודית. על־כן לא המשיכו בני פשוטי העם את לימודיהם. לעומת זה מילוי תפקידי ה״שררה״ דרש רמת ידיעות סבירה, ובתפקידים מסוימים כגון רבנות ודיינות״ רמת ידיעות גבוהה מאוד. מי שרצה להמשיך את מסורת אבותיו במנהיגות הקהילה היה חייב להרחיב את השכלתו. סיכומו של דבר-למבנה החברתי של הקהילה היתה השפעה מכרעת על החינוך. מחד גיסא, הוא עודד מאוד את בני האצולה המעמדית להוסיף ידע, אך מאידך גיסא, הוא קטל באבה כמעט כל מוטיבציה אינטלקטואלית אצל בני השכבות הפשוטות.

מצב זה התנגש כמובן עם אחד מעקרונות היסוד של היהדות, הלא הוא חובתו של כל איש בישראל ללמוד תורה בכל גיל ובכל מצב." הרבנים, אשר ראו עצמם אחראים לקיום מצוות תלמוד תורה בקרב בני קהילותיהם, נמצאו בקונפליקט גדול: מטעמים כלכליים לא היה אפשר לדרוש מן ההורים שיוותרו על עזרת בניהם המת­בגרים וישלחום לבית־המדרש. אך מטעמים חברתיים לא היתה אפשרות להבטיח קידום חברתי לכל בן־תורה. הרבנים ניסו להיחלץ ממֵצר מצפוני כבד זה באמצעים שונים. הם לא ויתרו על דרישתם-היא דרישת ההלכה־ שכל אחד יקבע עתים לתורה ככל שיוכל ובהתאם לרמת ידיעותיו.

גם ליהודים הפשוטים, שרמת ידיעותיהם הגיעה לקריאת בלבד, נמצאו פתרונות מתאימים: טופחה ה״קריאה״ בספרי הקודש, היינו קריאה ממש גם כשאין היא מלווה הבנה ועיון. הדרשנים הרבו להטיף לקריאה קבועה ומסודרת, יומית או לפחות שבועית, בתהילים ובזוהר. בשבתות ובמועדים נקבעה קריאה גם בפרקי משניות. יהודים רבים, בעלי רמה מעט יותר גבוהה, נהגו לקבוע עתים לקריאת חוק לישראל – הלוא הוא הפנסום היומי, שכלל קטעים קצרים של תורה ותרגום אונקלוס (מן הסדרה השבועית), נביאים וכתובים, משנה וגמרא, זוהר, הלכה ומוסר. רבים דבקו בהתמדה במנהגי ״קריאה״ אלה וראו בכך יציאת ידי חובתם בקיום מצוות תלמוד תורה. אגב כך יכלו האבות לעקוב בקלות אחרי התקדמות ילדיהם בבית־הספר ולעתים קרובות נדרשו הילדים להוכיח את יכולתם הלימודית על־ידי קריאה פומבית של קטעי תפילה בשבת בבית־הכנסת ועל־ידי קריאת ההפטרה. ברמה של בית־הספר היסודי היה אפוא קשר הדוק ופורה בין בית־הספר ובין ההורים ובית־הכנסת. אפשר לומר, כי בדרך־כלל השיג בית־הספר היסודי את המטרות שקבע לעצמו.

L'esprit du Mellah-J.Toledano

LA JUSTE MESURE

Ida kan elmehdt hbil                                                        A la folie du conteur —

Ikoun elmsnat a'kil                                                     L'intelligence de l'auditeur

Bel avertissement qui pourrait servir d'exergue a tous les livres! La credulite dans une societe ou l'information ne passe qu'oralement

le fameux "telephone arabe" et ou le merveilleux est aussi courant que la realite la credulite donc, est le piege a eviter. II faut passer tout recit au crible ce la critique, user de son bon sens qui doit bien etre la chose la mieux partagee. L'exageration etant dans les societes traditionnelles une tentation permanente, avec la croyance au surnaturel et aux miracles, ce proverbe vient nous mettre en garde; il ne faut rien prendre pour de 1'argent comptant. Quand le conteur est fou ou ce qui est plus grave, fait le fou auditeur doit y

טולידאנו

suppleer en usant de son sens critique, de son intelligence.

LE POIDS DU CHAT

On raconte qu'en vue du samedi, un brave Juif avait achete de la meilleure viande et se proposait deja d'inviter ses amis pour un festin royal. II demanda a sa femme de bien la garder en lieu sur. Mais gourmandise est plus forte que fidelite et la femme s'offrit pour elle toute seule ce plat royal, estimant que son estomac n'en avait pas moins besoin que ceux de ces importuns. En rentrant chez lui le mari trouve sa femme tout en emoi et lui en demanda la raison:

—Las mon mari notre chat a trouve la viande et l'a mangee!

—  Le chat, repondit le mari incredule, comment un chat qui pese un kilo pourrait-il en avaler trois? On n'a qu'a peser le chat!

Entendu en Israel une version plus sophistiquee:

Un brave Marocain va acheter son journal favori quand il voulut payer le prix habituel de un shekel, le vendeur lui dit c'est un shekel un demi. Notre lecteur en puissance s'executa et apres quelques pas revint au marchand:

—          Mais c'est ecrit que le prix est de 1 shekel!

—Ah vous etes encore de ceux qui croient ce qui est ecrit dans le journaux!

—      Elli ka ihbha klha — Ka yikhliha klha                     Qui veut tout — Laisse tout

—      Amma mno mno — Amma klo klo                           Ou rien-rien — Ou tout-tout

II ne faut pas passer d'une extreme a l'autre, en toutes choses il faut savoir mesure garder. C'est la regie d'or de la conduite et elle est valable dans tous les domaines; comme par exemple en matiere d'education quand on reproche aux parents de passer d'une severite trop poussee a une indulgence qui ne vas pas moins loin. Le plus remarquable est que meme en matiere religieuse on n'appreciait pas que le mecreant d'hier soit le hassid d'aujourd'hui faisant la morale aux autres. La sincerite de tels sauts etait mise en doute, on exigeait au moins que le nouveau rabbi fasse ses preuves avant ses remontrances.

סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

 

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. סאלי וחכמיה

רבי דוד חיים שמואל חסן.

יצא בשליחות ירושלים לפי יערי, הוא הינו יליד סאלי והדבר מסתבר כי הוא עלה עם רבו אוהח"ק לארץ ישראל ונשאר ללמוד בישיבתו בירושלים, " כנסת ישראל ". תקופה מסוימת שהה כרב באלכסנדריה. יצא עם בנו, רבי שלמה לליוורנו, בה נפטר בשנת התקמ"ה.

בנו הוא חתנו של רבי יום טוב אלגאזי

חיבוריו

מכתב לדוד – על הרמב"ם

קדשי דוד – על הש"ס

רבי חייא דיין.

יליד ירושלים, מבני דיין בסוריה המתייחסים לדוד המלך, רבי חייא הוא משלוחי חברון. בחברון היו מספר ישיבות של רבי עמרם בן דיוואן שאף הוא נשלח למרוקו ונפטר בוואזאן. קרוב לוודאי שבשליחותו הגיע גם לסאלי, כי ישנו חדר על שמו בסאלי כנזכר לעיל.

רבי חייא דיין ישב בסאלי, אליה הגיע בשנת התכ"ה ונפטר במקנס.אצלו למד רבי חיים בן עטר הזקן.

רבי יהודה בירדוגו.

נשלח למרוקו על ידי קהילת טבריה בשנת התרל"ו. בפנקסו כתב שהתאכסן בעיר סאלי בעת שליחותו "…בעיר סאלי אצל הרב יוסף אדהאן הי"ו ".

רבי יוסף ארוואץ

יליד העיר רבאט, עלה לארץ ישראל ונתיישב בעיר חברון, שימש כאב בית דן הספרדים ביפו. הופיע בעיר סאלי כשד"ר בשנת התרמ"ב, כך נמצא באיגרת מתקופה זו.

רבי מימון אזולאי

נשלח בשליחות ירושלים בשנת התנ״א לסאלי. בשובו לירושלים, העיד בפני הרבנים על עובדיה אלפנדרי שיצא למרוקו לעסקים ונהרג.

עדות זו נמסרה, כדי להתיר את אשתו מעגינותה. אל רבי מימון הגיעו יהודים מסאלי ביושבו שם וסיפרו לו שעובדיה נהרג ע״י ערבים בין אלגאזין לשישוואן. הוא בדק הענין ומצא את העדות אמיתית.

רכי רפאל ביבאס

 עליו כתבנו בפרק חכמי סאלי. נולד בשנת התר״ך.

עלה לטבריה ויסד בה תלמוד תורה הראשון בארץ ישראל בעת האחרונה. בשנת התרפ״ג יצא למרוקו לגייס כספים, שם שהה 7 שנים.

נלב״ע ב- ב׳ בתמוז התשי״ג ונקבר בטבריה. (חותמו מופיע ב-״ספר טבריה״).

רכי רפאל ב"ר ישראל הלוי

נשלח לקהילת סאלי כשד״ר בשנת התקפ״ז. באיגרת שליחותו, עליה חתומים חכמי ארץ ישראל, מתואר המצב הקשה השורר בארץ ישראל, הדלות המחסור ומסירות הנפש של ההוגים בתורה העוסקים בישובה של ארץ ישראל.

סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי

 

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.

הקדמת המחבר

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.סוד הפמוט

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

סוד הגחלת

״הנוצרים החדשים״ התנהגו כלפי חוץ כנוצרים, אבל במחתרת, שמרו על מנהגי היהדות. הצורך בהסתרת המנהגים גרם לכן, שבמשך השנים, השתבשו המנהגים ושונו ואף הולידו מנהגים חדשים. הם הדליקו נרות-שבת בתוך כוך נסתר, כי בערב-שבת, יצאו בלשי האינקוויזיציה לבלוש אחריהם.

עד היום, הם נוהגים להדליק נרות בסתר, מכיוון שהמנהג השתרש ואינם זוכרים כבר את מקורו ודיוקו.

את ליל-הסדר, ערכו במרתפים ויש ביניהם, שעד היום מחזיקים את ההגדה על ברכיהם, כדי שאם יכנס אדם זר לחדר, יוכלו מיד להסתירה. את התפילות העבירו לילדיהם בעל-פה, אבל במשך הזמן, הן נשתכחו. משפחות אלו גילו לילדיהן שמוצאם יהודי, רק בהגיעם לגיל 13 מחשש שמא יגלו זאת לחבריהם. נתנו להם גם שני שמות, שם יהודי בו נקראו בבית ושם נוצרי כדי להשתמש בו – בחוץ. הכפייה הדתית של הכנסייה הנוצרית, לא הצליחה לחסל את היהדות לחלוטין.

נפילת האינקוויזיציה

בתקופת מלחמת נפוליאון, הפסיקו לרדוף את היהודים בספרד. בשנת 1808 ביטל יוסף בונאפארט את הגזירה גם בפורטוגל. מאותה תקופה, ניתן למצוא ריכוזים של אנוסים, שמשפחותיהם נישאו רק בינן לבין עצמן והם מתפללים בצוותא. על אנשים מפורסמים סופר, שדם יהודי זורם בעורקיהם. ביניהם ניתן למצוא גם את שפינוזה והיו גם חברי ממשלה ואנשי אצולה. אפשר למצוא היום במקומות רבים, אנשים, היודעים שהם מצאצאי האנוסים, או הנוהגים מנהגים המזכירים את מנהגי היהדות. בעיר ארבס, למשל, נוהגים התושבים ללבוש את בגדי השבת ביום השבת ולא ביום ראשון.

אבל, גם לאחר נפילת האינקוויזיציה, לא שבו היהודים הנסתרים ליהדותם המלאה, אם מתוך פחד, מתוך הרגל, או מתוך חוסר ידע-למי ולאן הם שייכים.

בשנים האחרונות, החלה התעניינות בנושא האנוסים ואם עד לאחרונה, היו כל ארכיבי האינקוויזיציה סגורים לקהל, הרי שלאחרונה מתחילים לפתוח אותם. היום מתחיל המעגל להיסגר.

צאצאי האנוסים מתחילים להתעורר ולחפש את כור – מחצבתם היהודי.

מלך ספרד מכריז על טקס, בו יבטל רשמית את צו הגירוש. 500 שנה מיום מתן צו הגירוש, השנה – 1992.

התעוררות צאצאי האנוסים כיום

על שיחות עם צאצאי האנוסים, התרשמות ממנהגיהם המיוחדים ושרידי מנהגים יהודיים ששמרו עליהם בסתר והעבירום מדור לדור מבלי להבינם, שמענו מאנשים שביקרו בריכוזים אלו, שוחחו עם האנשים והקרו את מנהגיהם.

הקדמת המחבר

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

מנתבים שהגיש לבית התפוצות

מחפשים שורשים

״למרכז דורות״ המרכז לרישום מגילות יוחסין שבבית התפוצות, מגיעים מכתבים רבים, מאנשים המחפשים שורשים משפחתיים.

דיאנה וענת העובדות שם, תרגמו עבורנו מכתבים אחדים. שמות הכותבים שמורים ״במרכז דורות״. חנה מכתבים לדוגמה –

במכתב שנשלח מסן סלוודור שבמרכז אמריקה, נכתב בין היתר: ביקרתי במוזיאון בית התפוצות בשנת 1989 ונדהמתי לגלות, ששם משפחתי הוא ממקור יהודי – עברי. אני מבקש לשלוח לי מידע, גם על שמות נוספים. בתי נולדה בשם — ונישאה למשפחת —. ילדיה רוצים לדעת, אם גם שם זה מקורו יהודי.

מדוע לא מפרסמים רשימת שמות, שהם ממקור יהודי – עברי, עבור הציבור הספרדי הדרום – אמריקאי ?

במכתב אחר שהגיע מהעיר מנאו-אמסונס שבברזיל, מבקשת הכותבת לדעת, אם היא קשורה באיזו שהיא דרך ליהדות. היא נישאה לאדם ששמו —. היא שולחת עץ-חיים ובו הפרטים שהיא יודעת על משפחתה.

במכתב שהגיע מצ׳ילי, מספרת הכותבת, שהיא נולדה למשפחה צ׳ליאנית, אבל יש כל מיני עובדות המצביעות על כך שהיא יהודיה. היא רוצה לדעת מהו מקומה האמיתי בעולם. אביה הוא פרוטסטנטי ואמה קתולית.

היא מספרת שמשפחתה שנאה יהודים והציקה לה, על שהיו לה חברים יהודים.

סבתא שלה, הייתה בתו של צרפתי ובתם נישאה לאדם בשם —. כשהייתה ילדה, אמרה לה סבתא שלה, שהשם — היה שם יהודי ספרדי.

היא הכירה יהודי ששם משפחתו — שפירושו בגרמנית זהה לפירוש בספרדית.

מה שהיא רוצה לדעת זה, אם השמות הם שמות יהודיים. כי אם כן, זה עושה אותה שלושת-רבעי יהודיה והיא רוצה לדעת אם היא יהודיה.

ועוד מכתב מצ׳ילי בו נכתב – קיבלתי את כתובת בית התפוצות בשגרירות ישראל בצ׳ילי. אני רוצה מידע אמין, אולי מרישום התושבים. מה שמעניין אותי זה שאבות אבותיו של אבי נקראו בשם —, אמי נקראה —. אני יודע שאב סבתי הגיע לצ׳ילי והתחתן עם אשה בשם —. הם עברו לבוליוויה. שם נולדה אמא של אבי. היא נישאה לאדם מספרד, זה אבי, ששמו —. הכותב מוסיף ומסביר שאביו נפטר בהיותו ילד ועם אובדן אביו, הוא איבד גם כל דרך ואפשרות, לדעת על אבות אבותיו ועבורו זה חשוב. הוא מבקש שיבינו אותו ושידעו שביבשת הרחוקה צ׳ילי, יש לב האוהב את עם ישראל.

אני חייב, כך הוא מוסיף, להרגיש את הביטחון, שבוורידים שלי זורם הדם הקדוש הזה.

הוא מבקש מה שיותר מידע על השמות ואם יש להם קשר ליהדות.

כי אני אוהב את העם הזה והאדמה הזאת. כאילו האדמה הזאת ראתה אותי נולד.

הוא מברך בסוף המכתב בשתי ברכות: בשם האלוהים שלו ובשם אלוקי ישראל.

במכתב אחר מברזיל נכתב – אני מרגיש הערצה עמוקה לאנשים שנולדו יהודים. האהבה הזאת לישראל, קושרת אותי בצורה היסטורית, לכן אני מבקש, שתבררו אם אני ממקור יהודי. השם הוא —. משפחתי היגרה בשנת 1800 מאזור הנקרא בניטו שבאיטליה לברזיל.

הייתה להם כנראה אמונה יהודית. איזו סיבה הייתה להם לאמונה הזאת ? הייתי מאוד מאושר אם הייתי מוצא שאלו שורשי והייתי מבין סוף, סוף, את מהות הרגש הקושר אותי לעם היהודי.

ובמכתב אחר שהגיע מברזיל –

אני עושה ״עץ-חיים״ של משפחתי, משפחת —. לצורך זה, אני צריך מידע מדוייק אם זה אפשרי.

אין לי כסף לנסוע אישית לישראל, לכן אני מנסה לקבל זאת בדואר. אני מבקש מידע על מקור השם. והוא מסיים בברכה אופיינית נוצרית שאלוקים ילך אתכם לכל מקום.

ובמכתב מהעיר אברה בצרפת –

בביקורי בישראל, ביקרתי במוזיאון בית התפוצות, עם הרבה עניין והתרגשות.

אמי נולדה בפורטוגל. אנחנו צאצאי המרונים, האנוסים, הנוצרים החדשים. כלומר – יהודים פורטוגזים, שבסוף המאה ה-15 הכריחו אותנו להתנצר.

אחרי הביקור שלי בבית התפוצות, הייתי מאוד רוצה לבנות את אילן היוחסין שלי.

אני זוכר את שמות אבות המשפחות שלי, אבל לא תאריכי לידה ומקומות מדוייקים. כי לפי חוק הנישואין האזרחיים בפורטוגל, שמות הנשים מלפני הנישואין, אינם נרשמים, מופיע רק שם המשפחה של הגבר לו נישאו.

מצאתי שאמא שלי, בת של משפחת — ממשפחת — ולאבא שלי קראו —. סבתא שלי —, זכורה לי רק לפי שם בעלה, וזה גם השם שאני נושא היום.

אימצתי לי גם את שם הסבתא. המרונים האנוסים, באים קרוב לוודאי מצד אמי.

קרובי משפחה של אבא שלי, הם —. מצד אמא שלי —. אלו הם שמות האנוסים.

אנא, נסו לאתר אם יש במשפחתי איזה שהוא מקור יהודי, שאני מרגיש כל כך קרוב אליו. השם — בא מהעיר אבורה בפורטוגל. השם — בא מהעיר ווילהבוים בפורטוגל.

מסתבר שיש הרבה אנשים ספרדים, שהם כבר ארבעה דורות נוצרים, אבל אומרים שהם מרגישים יהודים.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּריםמאז ומקדם

החלקים המוספים בתצרֵף

עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר

להאמין בדברים בלתי־אפשריים.

 המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת

 הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי

בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים

לפני ארוחת־הבוקר.

עליזה בארץ־הפלאות ..

.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.

–         המלט       

רק בשעה שכבר היתה כתיבת הספר בעיצומה ניצבתי, בעל־כרחי, מול הגורמים ההיסטוריים הטמונים ביסודה של ״בעיית ארץ-ישראל״. לכתחילה נועד הספר להיות רק חקירה בצרתם הנוכחית של ״הפליטים הערביים׳, כמו שנהגו עוד לקרוא אז לאותו נושא.

אף שרובם המכריע של הפליטים עזבו בינתיים את המחנות והעדיפו אפשרויות גדולות יותר בקרב אחיהם – רבים מהם במדינות־המפרץ ברוכות־הנפט – הרי רובם לא זכו לקבל אזרחות בארצות הערביות שאליהן עברו. בלי שים לב לתרומותיהם כאזרחים ״שומרי־חוק״ בפועל, ובלי שים לב לפרק־הזמן של ישיבתם שם, בחלקם הגדול הם מופלים לרעה. כמו שאמר ערבי פלשתינאי אחד בכוויית לעורך פלדבס, ג׳יימס קוק, בי1975:

חייבים לי אזרחות. אני נמצא פה כבר קרוב ל־20 שנה ואני עזרתי ביצירת העושר הגדול של הארץ הזאת. ככה זה. פשוט, לא די שמגיעה לי האזרחות, חייבים לי אותה. פליט ערבי זה, שמצוקתו טיפוסית לרבים כל־כך, לדבריו של קוק, היה ׳׳רחוק מלקבל זאת״, אם גם אומרים שאחדים מן הערבים שעקרו מארץ־ישראל המערבית לכוויית זכו לבסוף באזרחות כווייתית. הפלשתינאים שבעיראק ״הורשו לגור בארץ אך לא לקבל אזרחות עיראקית״, אף שהארץ זקוקה לכוח־אדם והיא ״מעודדת אנשים ממדינות ערביות לעבור ולגור שם על־ידי שהיא מעניקה להם אזרחות, להוציא פלשתינאים״

במאמץ הזה קיבל העולם הערבי תמיכה מופלגת מצד האו״ם, כמו שהודה איש גלוי-לב ששימש בעבר בוועדת־הפיוס של האו״ם לארץ־ישראל. וכך כתב ד״ר סאבלו דה אסקאראטֶה:

…ההצהרה החגיגית [על ״זכותם של הפליטים לשוב…״] מצד העצרת הכללית [של האו׳׳ם], והכללתה בנוסח ההחלטה מן ה-14 בדצמבר 1948, הניבו שלוש תוצאות. קודם־כל, נוצרה בימה שלא־תסולא־בפז לכל אותם יסודות פוליטיים ערביים המעוניינים להתמיד במאבק המדיני נגד מדינת־ישראל יותר מאשר לשים קץ, על-ידי נוסחת פשרה מעשית והגיונית, למצבם הטראגי של הפליטים. האמת היא שמאז נתקבלה ההחלטה… לא עשו המדינות הערביות דבר, כל־אימת שהתעוררה השאלה, פרט לכך שתקפו את ישראל… התוצאה השניה מן ההכרזה… השלימה את הראשונה – שותקה כל יזמה אפשרית מצד אלה שהיו מעדיפים לתת קדימות לא למאבק נגד ישראל אלא לפתרונה של בעיית הפליטים על־ידי נוסחת פשרה הגיונית וקונסטרוקטיבית.

ושלישית, ההצהרה והתעמולה שמסביבה יצרו בקרב הפליטים הלך־רוח המבוסס על תקוות-השווא לשוב לבתיהם, ודבר זה שיתק את שיתוף־הפעולה מצדם,… שהוא תנאי־ולא׳ יעבור אם רצוננו לפתוח דרך לפתרון מעשי!קונסטרוקטיבי כאחד לבעיה המדאיבה שלהם… …ההישג היחיד שהושג אחרי שנים של מאמץ הוא שהפליטים מקבלים מזון וקורת-גג באיזו צורה שהיא, בלי לצעוד אפילו צעד אחד בדרך לשיקומם הכלכלי והחברתי. עד כה גם השכילה התעמולה הערבית להפנות את כל תשומת־הלב לצד אחד של בעיית פליטי המזרח התיכון משל כאילו זה הצד היחיד באותה בעיה, ובכך הוסוותה המציאות הכוללת. אמת אחת מכרעת בחשיבותה, אחת מרבות שטושטשו ונדחקו לקרן-זווית, היא שמספר הפליטים היהודים שברחו מן הארצות הערביות או גורשו מהן כמוהו כמספר הפליטים הערבים מישראל וכי היהודים יצאו מתוך כורח וברחו מסכנה.

اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب

لالة سوليكة.. يهو دية رفضت تلبية رغبة عشيقها المسلم 
قصّة إعدامها تحولت إلى تراجيدبا يتبرّك بها اليهود

حسن البصرينشر في المساء يوم 16 – 07 – 2013

======================================================
لليهود في المغرب أولياؤهم الصالحون وولياتهم الصالحات، من ذوي الكرامات، إذ أقاموا لهم أضرحة و
خلّدوهم في مواسم وحفلات شتى اكتسبت تقليدا وصيتا مع مرور الأيام والسّنوات..
تتناسل في تراب المملكة الشّريفة مئات المزارات لأولياء اليهود، أبرزهم على الإطلاق ضريح الرابي عمران بن ديوان في قرية «أسجن»، قريبا من مدينة وزان، والرابي حاييم بينتوو في الصويرة، ولالة سوليكة ويهودا بن العطار ومنشي بن ديان وفيدال سرفاتي في فاس، وإسحاق بن شتريت وأبراهام أمسلم وإيلياهو في الدار البيضاء، ويعقوب أحكنازي، المشهور بلقب «مول الما»، في مراكشوضواحيها، وقِس على ذلك.. إلا أنّ أبرز الوليات اليهوديات هما لالة سوليكة، دفينة فاس، ومائير بار شيتات، دفينة مراكش.
تعتبر المقبرة اليهودية، الموجودة قرب القصر الملكي في فاس، من بين أقدم المقابر اليهودية بفي المغرب، حيث يوجد فيها حوالي 20 ألف قبر، إذ يعود تاريخها إلى ما بين 2000 و2500 سنة، كما تضمّ أضرحة أشهر الحاخامات الذين يحظون بقدسية لدى اليهود، ونذكر منهم الحاخام يهودا بن دحان والحاخام حاييم كوهين والحاخام فيدال سرفاتي وضريح لالة سوليكة، وأغلبهم أولياء يهود عاشوا في القرن التاسع عشر الميلادي.
تقف نساء اليهود طويلا أمام ضريح لالة سوليكة في المقبرة اليهودية في فاس ، يذرفن دموعا غزيرة على القبر، ومنهنّ من ينهار أمامه وهو يسترجع حكاية هذه الولية، التي صدر في حقها حكم الإعدام وفصِل رأسُها عن جسدها وعمرها لا يتجاوز 17 سنة..
اختلف المؤرّخون في تسمية هذه الولية اليهودية، هناك من يفضّل اسم لالة صليحة، وهناك من يطلق عليها إسم لالة زوليخة.. ولكن الرّاجح هو اسم لالة سوليكة.. لكنّ أغلب الكتابات التاريخية أجمعت على قصّة الحب التي جمعتها بشاب مسلم، وإن اختلفت في بعض الجزئيات البسيطة للقصّة.
في سنة 1817، وُلدت سليكة هاتشويل من أب وأم يهوديين يقيمان في مدينة طنجة، ترعرعت الطفلة في كنف أسرة تنشط في مجال التجارة، وحين اشتدّ عودها وأصبحت فاتنة الجمال تحولت إلى حديث المجتمع الرّجالي في طنجة، بل وارتبطت وعمرها 14 سنة بشابّ مسلم يفوقها ببضع سنوات وينتمي بدوره إلى عائلة عريقة تدعى الطاهرة.. وهو شقيق صديقة سوليكة وعلبة أسرارها.
ذات يوم، احتدم خلاف بين سوليكة وأمها التي كانت تحذرها من عواقب الزيارات المتكررة لمنزل الطاهرة.. بعد أن استنشقت نسائم علاقة ودّ تنسج في الخفاء بين العائلتين، إلا أنّ سوليكة رفضت مصادرة حقها في زيارة صديقتها، بل إنّ هذا الخلاف العائلي دفع العشيق إلى تقديم مقترَح الزواج من سوليكة شريطة التخلي عن ديانتها اليهودية واعتناق الدين الإسلامي.. لكنها رفضت تغيير ديانتها ولو اقتضى الأمر التضحية بالعشيق، الذي لم يكن ينتظر هذا الرفض، واعتقد أنّ الحب يكفي لاستبدال المعتقدات والديانات.
في ظل هذا المأزق، عمد شقيق الفتى الولهان إلى استئجار شهود قدّموا شهادة مزيفة في حق الشابة اليهودية، وحرّروا محضرا يؤكدون من خلاله معاينتهم اعتناق سوليكة الديانة الإسلامية طوعا ودون أيّ ضغط، وأنها ردّدت الشهادة، مفتاح دخول الإسلام. لكنّ هذه الأخيرة رفضت هذه التمثيلية وأصرّت على الإبقاء على دينها، وهو ما جعلها مُهدَّدة بتهمة الرّدة، على اعتبار المحضر المزور.. ولأنّ عاقبة الرّدة هي القتل فقد راسل والي مدينة طنجة السلطانَ مولاي عبد الرحمن في النازلة طالبا منه فتوى تنهي المشكلة التي هدّدت التعايش الإسلامي -اليهودي في المنطقة.. أحال السلطان القضية على قاضٍ في فاس يدعى محمد بناني، ملمّ بالشؤون الدينية، الذي لم يجد بدا لاستحلاص براءة الفتاة إلا بنفي الرّدة والقول أمام الحاضرين إنّ الإسلام هو دينها..
في صبيحة أحد أيام سنة 1834، جيء بسليكة مغلولة القدمين واليدين لتقول شهادتها أمام القاضي في حضرة السلطان. التقطت أنفاسها وصرَخت: «وُلدتُ يهودية وعشتُ يهودية، ثم سأموت يهودية.. لن أغيّر عقيدتي ولن أستبدل ديانتي حتى ولو منحوني ذهب الدّنيا كلها».. أصدر القاضي حكما يقضي بسجن سوليكة ومنعها من الأكل إلى أن تقرّ ببقائها على دين الإسلام. بينما كان اليهودي السّرفاتي يرسل لها الطعام سرا إلى السّجن.. وحين تبيّن للجميع إصرارها على الاعتقال مَهْما كلفها الأمر، تقرّر إعدامها في عيد ميلادها السابع عشر بعد ثلاث سنوات من الأسْر، وقطِع رأسها في سوق أسبوعيّ أمام الجميع.. وتقرر حرق جسدها، تنفيذا لقرار المحكمة.
وتقول الرّوايات التاريخية إنه أثناء قطع رأسها رمى اليهودي رفائيل قطعاً من الذهب في السماء، فانشغل الجميعُ بجمعها مما مكنه من سرقة الجثمان ودفنه في المقبرة اليهودية في الملاح قبل حرقه.. ليصبح مزارا يحمل اسم «الصّديقة سوليكة»، وهي الدّراما التي استلهم منها الكثير من الكتاب حكاياهم.. 

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

18- בר מזל וביש גדא

מספר יצחק מסס

יצחק מסס (מספר! סיפורים 18—19), נולד (1916) בטאנג׳יר. אביו, בן העדה המקומית הדוברת ערבית׳ הוא יליד מקנס, אך עבר בילדותו עם משפחתו לטאנג׳יר. שם מצא את בת זוגתו לעתיד, גם היא ילידת מקנס, שעברה עם הוריה לטאנג׳יר. בגלל סיכסוך עם ערביי המקום נאלצה המשפחה לעזוב את טאנגייר ויצחק גדל בלארוש (אל־עראיש) שבמארוקו הספרדית.סיפורי עמים

18. בר־מזל וביש־גדא

פעם היה חי איש אלמן, ולו שני בנים, שגדלו יתומים מסכנים, בלי אם. כאשר הגיעו הבנים לפרקם, הגדול היה בן 22, והקטן בן 18, חלם אביהם חלום, שבו הודיעו לו כי ימות כעבור שבעה ימים. קרא אליו האב את בניו וציווה עליהם: — כעבור כמד, ימים אמות. אנא, שימו אותי אז על סוסה ותנו לה להתקדם כרצונה, כשאתם הולכים בעקבותיה. במקום שבו תעצור הסוסה, בו תקברו אותי.

הבן הגדול לא רצה לשמוע את דברי אביו על מוות והלך לו. הבן הקטן נשאר במקום׳ כשהוא בוכה בכי מר. אמר האב לבנו הקטן:— זכור, בני! אחרי שתעשה מה שציוויתי עליך, שמע לדברי אחיך הגדול. כל מה שיגיד לך לעשות — עשה! כי אתה, בני, טוב יותר ממנו. בשום פנים ואופן אל תמרה את פיו.

כמה ימים אחרי מות אבא בא: הבן הבכור אל הצעיר ואמר לו!— אבא מת, ואתה תן לי את כל הכסף הנמצא בבית. כל מה שיש בבית תיתן לי. לא הגיב הצעיר אף במלה אחת, רק אמר:— כל הכסף שבבית שלך הוא. עברו כמה ימים, והבן הבכור חזר:— הבית הזה שלי הוא! רוצה אני למכור את הבית.

אמר הבן הצעיר:— אחי, יש אלוהים למעלה׳ תעזור לי לפחות להשיג מקום שבו אוכל לישון. אל תשאיר אותי בחוץ, אל תמכור את כל הבית.

אך הבן הגדול אמר לו ־ — בחוץ יש קצת מקום, תוכל לישון שם ואל תדבר אתי יותר!

אמר הצעיר: — אלוהים רוצה, כנראה׳ בכך. ואתה עשה כרצונך. יצא הצעיר החוצה והבכור מכר את הבית.

כעבור כמה זמן חזר הבן הגדול לעיר, וכל תושביה מפחדים ממנו ומשתח­ווים לפניו, כדי שלא יעשה להם העשיר־התקיף דבר רע. אבל בלבם הם שונאים אותו מאוד.

נכנס הבן הגדול למקום, שבו ישן האח הקטן, בחוץ׳ ואמר לו:— אחי, מה נשמע ? יש איזה סוד בינינו. תגיד לי, אחי שלי. אמרת ״יש אלוהים למעלה״, במי רוצה אלוהים ? בך או בי ? ברע או בטוב ? עגה האח הצעיר שפחד מאוד מאחיו הגדול:— אלוהים רוצה ברע. אמר האח הבכור:— צריך אני לשאול את האנשים על כך.— והוא פגה לאחד העוברים ושבים:—בוא הנה! את מי אוהב השם יותר י את הרע או את הטוב ?

האיש שפחד ממנו ענה:— השם אוהב יותר את הרע. אמר האח הבכור:— עכשיו ניצחתי. ומכיוון שאלוהים אוהב אותי, אסמא את עיני אחי.

אמר ועשה. הוא סימא את אחיו, ואת עיניו השליך החוצה. נדד האח הקטן העיוור בשדות ובמדברות וכל הזמן הוא אומר:—יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה!— וכך הוא היד, הולך ובוכה, הולך ומגשש באפלה.

פעם נזדמן העיוור ליער ונתקל בעץ. וביער חיות רעות לרוב ונחשים ארסיים, אבל הם לא נגעו בו לרעה, כי ענן היה הולך לפניו ואחריו ומגן עליו. שם הצעיר את ראשו בין ידיו׳ והנה הוא מוצא את עצמו לפתע על העץ, למעלה.

והיו שם שתי יונים אחיות, אחת מהן עיוורת ואחת מהן פיקחת. והאיש שומע ומבין כל הזמן את מה שהן מדברות. אמרה הפיקחת לעיוורת:— קחי עלה מאילן זה, העבירי אותו על עיניך ותתרפאי ותשובי לראות.

ובאמת, הוא שמע, כיצד נתפקחה היונה העיוורת ועפה לה. נטל גם הוא עלה מעלי העץ, שם על עיניו ואמר שלוש פעמים:— יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה!— ולפתע פתאום הוא רואה את הכול. אור־עיניו חזר אליו! חלץ הצעיר את בגדו ומילאו עלים שקטפם מעץ הפלא. אחר כך ירד ממנו ואמר בלבו:— אם אני חוזר בדרך זו, הרי אחי שם. אפנה א-פוא למקום, שבו אין איש מכירני.

הגיע הצעיר לעיר, ובה נודע לו, כי למלך יש בת צעירה, בת 22 בסך הכול. יפהפייה, אך עיוורת. והמלך הבטיח:— מי שירפא את בתי הוא יהיה חתנה׳ ועוד אוסיף לו על כך את חצי המלכות. אך אם לא יצליח האיש לרפא אותה׳ יכרתו את ראשו.

באשר שמע על כך הצעיר, הודיע לאיש שסיפר לו על כך:— אלוהים ואני נרפא את בת המלך. צחק ממנו האיש ואמר:— אין לך בגדים, אין לך כלום, וכיצד תרפא אותה ? אך הצעיר חייך ולא ענה דבר. הוא הגיע לארמון המלך, אך השומרים הכושים לא נתנו לו להיכנס. הוא הודיע:— שלחני אלוהים לכאן, והוא ואני נרפא את בת המלך.

בל הטענות היו לשווא. השומרים סירבו להכניס את הזר לארמון. אך המלך שמע את המלים המוזרות שבפי הצעיר וציווה על השומרים — הכניסוהו!

אמר הצעיר למלך: — שלחני אלוהים אליך, כדי שארפא את בתך. אם לא אצליח׳ תכרות את ראשי.

—  ומה נחוץ לך לשם ריפויה י — שאל המלך.

—  חדר אחד ומיוחד׳ שבו ניכנס רק אני והיא. כן נחוצים סיר מלא מים חמים ובגדים. יותר מזה אינני רוצה.   

כאשר נכנם הצעיר לחדר המיוחד, הוא מצא בו את בת המלך, שלא הכירה איש. אפילו את אביה לא ראתה מעולם, כי נתעוורה בהיותה תינוקת קטנה. נסגר החדר המיוחד. המלך, המלכה ואתם אנשים רבים מחכים בחוץ ואינם רואים דבר.

אמר הצעיר לבת המלך:— נשלחתי בידי אלוהים כדי לרפאך, ואתי אברהם׳ יצחק ויעקב. — ואת העלים שהיו לו שם במים החמים ואמר לה: — הגידי אחרי: אלוהים י הגידי אחרי: אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. — היא חזרה אחריו והוא שם את פניה במים. ולפתע היא פקחה את עיניה, וראתה אותו בלבד, רק אותו. הלביש לה הצעיר את הבגדים החדשים ואת העלים שנשארו לו החביא. שניהם יצאו החוצה, ואת שמחתם של אבא ואמא אין לתאר:— בני! ילדה שלי!— קראו המלך והמלכה, והם ערכו חגיגה גדולה, ואחריה חתונה מפוארת. הצעיר נתמנה ליורש העצר.

כעבור כמה זמן אמרה הנערה לבעלה:— רוצה אני להציע לאבי שירשה לי לטייל בעיר כדי להכירה וכדי לראות בה את הכול אתך.

המלך שמע את דבריה ואמר:— מחשבה טובה ויפה הגית. — והוא העמיד לרשות הזוג הצעיר מרכבה אחת, שני סוסים ושני עבדים כושים.

מטיילים בגי הזוג, והנה הם רואים אדם אחד עולה ומטפס על ההר. הכיר הצעיר כי אין האיש המטפס במעלה ההר אלא אחיו הגדול. אמר לאשתו:— קחי את העגלה, סוס אחד ועבד כושי אחד, וחזרי הביתה• אני נשאר כאן עם כושי אחד ועם סוס אחד.

התחילה האשד. לבכות, כי פחדה מאוד:— לא! לא! אתה תברח ממני, ותעזוב אותי.

בעלה הבטיח לה:— לא! לא אברח! את אשתי, אך אני מוכרח ללכת לשם. חזרה האשד. הביתה, והאיש התקרב עם סוסו ועם עבדו אל אחיו. הכושי רצה לנגוע במטפס על ההר, אך אדונו אמר לו:— אל תיגע בו!— ואכן, לאח הגדול היתד. מחלת הצרעת, ומי שהיה נוגע בו, היה נדבק ומת. כן היה האיש עיוור לחלוטין. לא שמע הכושי את אזהרת אדונו והעלה את העיוור על הסוס. אך הם לא הספיקו להתקדם אלא מטרים אחדים בלבד, והכושי מת.

חזר הצעיר עם הסוס ועם אחיו לעיר. הוא הולך ברגל ואחיו רכוב על הסוס. ומובן שהאח הגדול לא הכיר את אחיו הצעיר. כיצד יראה, והוא עיוור י

בשובם לארמון הכניס הצעיר את אחיו לחדר שבו היתד. גרה אשתו שעה שהיתה עיוורת. אחר כך ציוה על עבדיו:— הביאו לי מים חמים ובגדים, ואל תתנו לאיש להיכנס פנימה. ולאחיו אמר:— תגיד אחרי: ה׳ אלוהי אברהם יצחק ויעקב. — והוא עשה לו כפי שעשה לאשתו.

לפתע פתאום הבריא האיש ואור עיניו חזר אליו. קרא הצעיר לאחד העבדים וציווהו להלביש את האיש שנתפקח בגדים טובים ויקרים. כן אמר לעבד:— תביא הערב את האיש הזה למקום שבו יושבים המלך וכל השרים. והאיש שהבריא היה מלא פחד, כי לא ידע מה עומד לקרות אתו הוא היה בטוח כי יהרגוהו.

בינתיים הלך הצעיר אל אשתו ואמר לד.:— בקשי נא את אביך שיזמין הערב את כל השרים למשתה. בערב באו כל המוזמנים למשתה. הם אוכלים ושותים ונהנים, והנה קם מכיסאו יורש־העצר הצעיר ופנה למלך:— עכשיו שמע נא אתה ושמעו כל הנוכחים, מה שאומר לאדם אחה — והוא ציווה להכניס פנימה את האיש שנתפקח. הביאו את האח הגדול, כשהוא לבוש בגדים יפים׳ אך הוא רועד כולו מפחד, כי אינו יודע מה יעשו לו.

קרא הצעיר אליו:— בוא הנה!— ואחר כך שאלו — מי אתה ? איך קוראים לך ? מניין אתה? היש לך אבא ? היש לך אח ?

האח הגדול ענה על כל השאלות. על השאלה האחרונה ענה:— היה לי אח קטן, אבל הוא מת

—       לא נכון! שקרן אתה!— קרא לעומתו הצעיר. כולם שומעים את דבריו והוא ממשיך:— תסתכל בי! האינך מכירני ? הרי אני אחיך הצעיר.

נרתע האח הגדול אחורנית מרוב פחד. אך הצעיר אמר לו:— אין לך מה לפחד ממני, כפי שאנשים היו מפחדים ממך! רק ענה לי עכשיו  את מי אוהב אלוהים יותר ? את הטוב או את הרע

—       את הטוב!— ענה האיש.— ואני מבקש, שתסלח לי ותמחל לי ואל תעשה לי כגמולי.

אמר הצעיר:— לא אעשה לך שום דבר רע. הרי אתה אחי׳ יוצאי אמא אחת ואבא אחד שנינו. אל תפחד.

השתחווה האח הגדול לצעיר וזה אמר לו:— לא אעשה לך שום דבר רע, כי אבא זכרו לברכה ציווה שלא נתקוטט בינינו. — והוא קרא לאחד העבדים וציווה לתת לאחיו כסף וזהב ובית, ולשלח אותו מן העיר׳ כדי לא לראות יותר את פניו.

גירשו את האח הגדול מן העיר, והצעיר נשאר בה עם אשתו. ושניהם חיו חיי אושר, שמחה ונחת.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.קורות היהודים בצפון אפריקה - אנדרי שוראקי

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

במקום פתיחה להפרדה.

לימים, ועל אף עלייתו של קונסטאנטינוס הגדול 311 – 377, שביקש לכוף על יהודי הקיסרות את שלטון הצלב, בא צו הסובלנות, שניתן במילאנו בשנת 313 והעניק לכל הנתינים הרומיים, והיהודים בכללם, את הזכות להטיף לדת אשר בחרו.

בשנת 325 עשתה ועדת ניקיאה את הצעדים הראשונים לכינונה של הנצרות כדת המדינה. היהודים הורחקו בהדרגה מן החיים האזרחיים ונדחקו לכעין שמורה, בה היו רשאים להתקיים.

הקיסרים הנוצרים שללו מהם את הזכות לעשות נפשות ולגייר עובדי כוכבים; נאסרו עליהם אי אלה חוזים בקשר לעבדים לא יהודים, לחפצי פולחן נוצריים, לעסקאות במקרקעין, שהוקדשו לפולחן הנוצרי ( כנסיות, בתי קברות וכו… )

נאסר עליהם לקנות אל להעביד עבדים נוצרים הוגבלה זכותם לערוך צוואות או לקבל ירושות; בוטלה האוטונומיה המשפטית שלהם, שעד אז התבססה על התורה של משפט הבוררות; לבסוף, נאסר עליהם לשלוח מנחה תרומות ומעשרות לירושלים.

לחוקי הפליה אלה נתלוה פולמוס אנטי יהודי, בו היו המסיתים הארסיים ביותר טרטוליאנוס, קיפריאנוס הקדוש, אמברוזיוס הקדוש ואוגוסטינוס הקדוש, יחד עם הקדוש יוחנן כריסוסטומוס.

ההגזמות המשולהבות שבדבריהם מעידות לפחות על חיותה של היהדות, ששמרה על כוחה בצפון אפריקה, אף שגם ההטפה הנוצרית זכתה להצלחה בקרב המוני הברברים, עד לניצחונו של האסלאם.

ברור שקרת חדשת, בירתה הנוצרית של צפון אפריקה, הייתה אחת הזירות הנסערות ביותר לפולמוס הנזעם, בו ניצבו זה כנגד זו, שתי אחיות, שהפכו להיות שונאות בנפש למשך דורות. היהדות שעמדה נגד הקיסרות הרומית והן נגד הקתוליות הרומית, נראתה לשלטונות של הפרובינציות האפריקאיות בחינת " גוף זר ועוין, שאינו ניתן לעיכול "

המאבק נעשה חשאי יותר, קשוח יותר : רגליהם של היהודים נדחקו בהדרגה מכל המשרות הציבוריות, ואילו המסים, שגבה הפרימַט, העשירו את אוצר המדינה. חוקים מיוחדים הגבילו את הזכות לבנות בתי כנסת ואפילו לתקנם. פעמים ניתן צו להפכם לכנסיות.

בטיפאסה ( עיר באלג'יריה ) הוקדש בית הכנסת בראשית המאה הרביעית לפולחן הנוצרי והפך להיות כנסיה סלסה הקדושה. מדור לדור התרופף מעמדם של היהודים, בחינת הקדמה לגורל הצפוי להם תחת שלטון הקיסרות המוסלמית.

מסע תעמולתי נמרץ שקד למשכם אל הנצרות. כשלא די היה במלים, נתלווה להן כוח הזרוע : דוגמה ראשונה לניצורם של יהודים באונס בצפון אפריקה נתגלה בבוריון. לחץ זה אך חיזק את התנגדותם הרוחנית של היהודים לקריאותיה של הנצרות.

מעט-מעט עברה עשיית הנפשות היהודיות לגלילות המרוחקים ביותר ממרכזי ההשפעה הנוצרית, ובכך הכשירה את הקרקע להישגים, שנחל האסלאם ברבות הימים באוכלוסיה של המגרב הפנימי. תוך כדי מגע אינטימי וממושך זה עם הסביבה הברברית העכו"מית ספגה יהדות צפון אפריקה השפעות, שאחדות מהן נשתמרו בעינן, כפי שעוד נראה, ממש עד סף העת החדשה.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מורשתו הרוחנית

מורשתו הרוחנית רבת היקף, ספרים רבים חיבר, ובעת הדפיסו את אחד מהם, ראה אות משמים שחפצים בהדפסתם, כפי שמספר בהקדמתו לאחד מספריו.

הדבר היה בשנת שפ״ח, ( 1628 ) בעת שנסע לוונציה לצורך הדפסת ספרו ״כסף מזוקק באחד מימי שהותו שם, נסע לבית הקברות ומשם לבית הדפוס. בעת שעשה את דרכו באחת מתעלות העיר, התנגשה סירתו עם סירה אחרת. סירתו התבקעה והחלה לשקוע במים. נוסעי הסירה והרי״ף בתוכם החלו לשקוע במים, וזעקו לעזרה. כשחש הרי״ף שהמים מגיעים לצוארו, החל לזעוק בתפילה לבורא עולם שיצילהו מרדת שחת, וביקש: ״ריבונו של עולם, עשה למען תורתך הקדושה. עשה למען בני הקטן, שלא טעם טעם חטא, ותורתו זכה ברה ונקיה״.

ר׳ יאשיהו מספר שתיכף ומיד התחילו המים שבתעלה לרדת, וכך ניצלו הוא ושאר נוסעי הסירה ממות בטוח. אירוע זה גרם לקידוש שם שמים ברבים. הרי״ף הב­ין כי מקרה זה בדרכו לבית הדפוס, ארע כדי לבוחנו כיצד ינהג, והצלתו היתה בזכות הדפסת ספריו, שיאירו את עיני ישראל, יסירו מכשול מדרך הרבים, וילמדום דעה

ספריו הם:

א) ״כסף נבחר״, פ״ב דרושים נחמדים על התורה, דרוש אחד או שנים לכל פרשה. נדפס לראשונה בדמשק בשנת שס״ה, ואח״כ בוונציה בשנת שפ״א.

ב)   ״כסף מזוקק״, קפ״א דרושים נחמדים על התורה, נדפס בוונציה בשנת שפ״ח. ובסופו קונטרס ״כסף תועפות״, פירוש על התורה.

ג – כסף צרוף׳, פירוש על ספר משלי, נדפס באמשטרדם בשנת תפ״ט.

ד – ״כסף נמאס״, פירוש על מגילת איכה, לא נדפס מעולם.

ה – "צרור הכסף״, דרשות, לא נדפס מעולם. בספר חזון עובדיה (לר׳ עובדיה בן אברהם הלוי מחכמי ארם צובה, ליוורנו תקמ״ז) פ׳ אמור ( עמוד קמ״ס) כותב: ״וראיתי בכתב יד מהרב המוסמך הרב יאשיהו פינטו ז״ל, בקונטרסו הנקרא צרור הכסף מחודשין סימן קל״ב שכתב״ וכו'. לאחרונה נמצא כתב היד בדרך מופלאה באחד הגנזכים בעיר ניו יורק, ונדפס בהוצאה מפוארת ע״י מוסדות שובה ישראל.

ו – ׳נבחר מכסף״, שאלות ותשובות בעניני הלכה, נדפס בארם צובה בשנת תרכ״ט, על ידי ר׳ אברהם ששון.

ז) קבוצת כסף״, פסקי הלכות בדיני נשים וממונות, על סדר הרמב״ם, עשוי לתלמידים לשנות להם בדרך קצרה, לא נדפס. (על פי עדות ר"א ששון הנ״ל, כתב היד היה מונח בבית מדרשו של החסיד ר׳ חי משה פיגוטו, ובימי ר״א ששון היה מונח בידי נכדו של ר׳ משה, השר והטפסר ר׳ רפאל די פיגוטו, קונסול רוסיה ופרוסיה בארם צובה.)

ח – ״מאור עינים״, פירוש אגדות הש״ס על סדר הספר עין יעקב, נדפס פעמים רבות.

רבי יאשיהו שילב בכל השמות ספריו את המילה ״כסף״. את ההסבר לכך, נתן בעצמו בהקדמתו לספרו "כסף צרוף״. תיבת ״כסף״ מהותה מביעה כיסופים, והוא כה נכסף לאלוקיו כפי שכותב שם: ״ועל דבר הכסף, אשר נכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה' אלקי קדושי, כל ימי היות על אדמתי, עד מותי היתה לי נחלתי בחצרות ה' מסתופף "  ראויים הדברים למי שאמרם. ובהקדמתו לספרו ״כסף מזוקק״ הוסיף: " ואוהב כסף –  בתשוקה לבוא לחדרי משכיות התורה – לא ישבע כסף".

מתוך ספריו מבצבצת ועולה שיעור קומתו וגדולתו הרוחנית. לצד פסקי ההלכה הרבים שכתב, מאירים ומשמחים ספרי דרשותיו, אשר דרש במקהלות ולימד דעת את העם.  בספריו מזכיר רבות את רבו שלימדו תורה, ר׳ יעקב אבולעפייה, בהביאו חידושים ופירושים שונים ששמע מפיו. ספריו הרבים בהלכה ובדרוש נהפכו לנכסי עם ישראל לדורותיו, ורבים שתו בצמא את תורתו ודרשותיו הנפלאות.

דברי תורתו מובאים בהרבה מאד מספרי האחרונים, כולם הירבו להגות בהם, והיללו ופארו את דבריו, (לדוגמא: בספר דרשותיו של מהר״ם חביב זצ״ל, שהיה גדול הדור – בדור שאחריו, מופיעים דברי תורה מספרי דרשותיו של ר׳ יאשיהו למעלה מעשרים פעמים!). בשנים האחרונות שוקדים צאצאיו, בני כבוד הרב שליט״א, לההדיר את כל ספריו, בעריכה נאה ומסודרת, בדפוס משובח, במסגרת מוסדות שובה ישראל באשדוד.

קורות הדפסת ספריו

לאחר שהדפסת ספרו הראשון ״כסף נבחר״, בדמשק בשנת שס״ה, לא עלתה יפה, היות והדפוס שהוקם בדמשק היה נחשל, ואותיות הספר היו קשות לקריאה התחיל ר׳ יאשיהו להדפיס את ספריו בוונציה. בשנת שפ״א הדפיס שם שנית את ספרו ״כסף נבחר״, ולאחר מכן בשנת שפ״ח הדפיס שם את ספרו כסף מזוקק כמסופר לעיל.

ספרו ״כסף צרוף״ נדפס בשנת תפ״ט באמשטרדם, על ידי בחור בשם יצחק לופיס פיריירה תושב ירושלים, אשר בעת מסעו לאירופה עבר דרך דמשק, שם פגש בבני משפחתו של ר׳ יאשיהו. נכדיו: החכם הישיש ר׳ יאשיהו פינטו, והגביר המעולה ר׳ דניאל פינטו, הפצירו בנער שיקבל על עצמו שליחות מצוה, ויעלה את הספר על מזבח הדפוס בעיר אמשטרדם. בבואו לשם הראה הנער את הספר לחשובי העיר, והם בראותם את יופי אמרותיו, יצאו מגדרם, והתנדבו להדפיס את הספר מכיסם, כמסופר בשער הספר.

ספר תשובותיו ״נבחר מכסף״ עבר גלגולים רבים. גדולי חכמי ארם צובה היו ­­משתעשעים בכתב יד זה, ונשענו בתשובותיהם על פסיקותיו, כפי שניתן ללמוד מתשובת הגאון ר׳ רפאל שלמה לאנייאדו זצ״ל – ראש רבני ארם צובה, שכתב בספרו כסא שלמה (ירושלים תר״ס, סימן זי): ״וחדשות אני מגיד, כי יש בידי ספי שו״ת להרב המוסמך מהר״י פינטו ז״ל, ובסימן ב׳ על מעשה שהיה, שהיו מסובין בסעודת מילה ואמר א׳ לבנו״, עכ״ל.

בזמן מסויים כתב היד היה מצוי בבית מדרשו של ר׳ ישועה ששון שקנהו בדמים מרובים, והועבר לבנו ר׳ אברהם ששון. באותו זמן התעוררו אנשי חסד להוציא את הספר לאור עולם, ושלחוהו לקושטאנדינא להדפיסו שם. בימים ההם הדרכים היו משובשות, ואותם אנשים חששו פן יאבד הספר בדרך, לכן נתנוהו למעתיקים שיעתיקוהו. חששם התאמת, ורצונם הטוב לא יצא לפועל. הכת״י עצמו אבד מהעולם מסיבה לא ידועה, ונשתיירו רק אותם העתקות. אולם ההעתקות לקו בחסר, כי המעתיקים בחפזונם לא השגיחו, וקרוב לעשרים תשובות לא העתיקו כלל. אותם העתקות ישבו בקרן זוית, עד שקם ר׳ אברהם ששון, שהיה תלמיד חכם מופלג, ויחד עם בניו ר׳ אליהו חי ששון ור׳ משה חי ששון, גאלו את ההעתקות, ובשנת תרכ״ט הדפיסו את הספר בצירוף הערות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר