הספרייה הפרטית של אלי פילו-נר מצוה-הרה"ג רבי יוסף משאש זצוק"ל
נר מצוה
על ענין חנוכה, שבת דרשות שונות ושאלות ותשובות
מאת :
הרה"ג רבי יוסף משאש זצוק"ל
הוצאת : מכון בני יששכר ירושלים
תש"ס – 1999
הקדמת המוי׳ל
אנו שמחים להגיש לציבור הרחב, אוהבי התורה, עוד ספר של מו״ר רבי יוסף משאש זצוק״ל נר מצוה.
ספר זה הודפס בפעם הראשונה בפאס (מרוקו) בשנת תרצ״ט (1939), הודפס שוב בירושלים בשנת תשב״ט (1969) לאחר 30 שנה עם כמה תוספות. כיום, לאחר עוד 30 שנה, אנו זוכים להדפיס אותו שוב להנאת הציבור הרחב שנקשר לסגנונו העשיר, בקיאותו וישרותו של המחבר ז״ל. י
ספר נר מצוה בלול מכמה עניני ניסים שקרו לעם ישראל: חג החנוכה בעיקר בהלכה ובמנהג, שירים לחנוכה, מעשה יהודית, נס פורים של מעגאז שאירע בשנת תרכ״ב (1862) במרוקו וניצלו בו היהודים. וכמה דרשות ומכתבים שונים.
נר מצוה מתוסף על ספריו החשובים של הרב יוסף משאש זצ״ל:
אוצר המכתבים, גרש ירחים ובגדי ישע שכולם יצאו לאור על ידינו.
תפלתנו לאדון העולם, שיזכה אותנו להוציא לאור עולם את שאר כתביו שלא זכו עדיין לראות אור עולם, וכן להפיץ את אלו שאזלו מן השוק.
זכותו תעמוד לבנו ר׳ אליהו הי״ו להתברך בבריאות איתנה ונהורא מעליא שיראה בשמחת בניו ובנותיו שיחי׳, אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו אמן.
הרב מאיר אביטבול
מייסד ומנהל הקרן אוצרות המגרב
ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים
התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי.
את הידיעות הראשונות על היישוב היהודי באוראן בין השנים רס׳׳ט (1509) — תכ׳׳ט (1669) תחת שלטון הספרדים שואבים אנו דווקא מן החקירה שנערכה בארכיונים של אוראן בקיץ תכ״ח (1668), לפני מתן פקודת הגירוש, שעה שבחצר במדריד ביקשו לדעת באילו נסיבות ועל פי אילו תנאים הורש
ו היהודים להתיישב בעיר, כפי שעוד נראה להלן. החקירה העלתה שלפי פקודתו של המלך פרנאנדו הקתולי, מיום 30 בינואר רע״ב (1512), הותר לשתי משפחות להתיישב במקום במסגרת הקפיטולאציות: בית קאנסינו ובית אבן זמירו, שעברו להתגורר בשכונה היהודית ובה עוד יהודי בשם ראובן סטורה, התורגמן לערבית בשעת כיבושה של העיר בידי הספרדים.
ב־30 בנובמבר תכ״ז (1666) נתקבלה תשובת המלכה העוצרת. היא ביקשה לדעת אילו קשיים עלולים להתעורר בעקבות מינויו של מועמד נוצרי על פני היהודי. דומה שהמושל התלבט במתן תשובתו, מחשש לכשלון תכניתו ולתגובת הנגד של היהודים. לכן, לפני שהשיב למלכה, כתב מכתב ארוך ומגמתי אל האב ניטהאךד, האינקוויזיטור הכללי והשר, איש סודה ואמונה של המלכה, והפציר בו להשפיע עליה, ככומר הוידוי שלה: או אז ייזקף גירוש היהודים לזכותו15. למחרת, ב־28 במרץ תכ״ז(1667), שלח גם את תשובתו לכתר. במכתבו זה נקט לשון ברורה על הצורך במינויו של נוצרי למשרת התורגמן הראשי, ואף המליץ יושר על האיש שחפץ ביקרו: Capitan Don Diego Merino, כאמור, שהיה מבאי ביתו של המושל ואיש המקורב למשפחתה של אשת המרקיז. לדידו, לא זו בלבד שלא יתעוררו קשיים עקב העברת המשרה, אלא שתהיה בכך תועלת לתושבי המחוזות שבתחום שיפוטו.
[1] Juan Everardo) Nithard), ישועי ממוצא גרמני, שנודע בשל מעורבותו בפוליטיקה הספרדית. קשריו עם המלכה העוצרת היו כה חזקים שלאחר מות בעלה פילים הרביעי(17 באוגוסט 1665) ואיש אמונו דון לואיס די הארו (Don Luis de Haro) לא סמכה אף לא על אחד מן השרים, אלא מסרה באופן עיוור אפילו עסקי ציבור בידי הכומר שהדריכה מאז ילדותה. על האיש ומפעלו ראה בהרחבה: :1. Mendoza Garcia, "El Padre Juan Everardo Nithard Valido e Inquisidor General", Inquisition Espanola — Nuevas aproximaciones, Centro 77-98 ..de Estudios Inquisitoriales, Madrid, 1987, cap. 3, pp
הצלחתו של המושל לא היתה מיידית, שכן המלכה, במזכר נוסף מ־12 במאי תכ״ז (1667), ביקשה הפעם שיוסבר לה אלו קשיים עלולים להתעורר אם יושארו היהודים באוראן, וכן שאלה מה התועלת בהימצאותם של יהודים במקום. כך עולה בבירור מתשובתו של המושל ב־8 ביוני תכ״ז (1667), שבה ניסה לשכנע את בית המלוכה שישיבתם של היהודים באוראן אינה רצויה, הואיל ולתפקיד התורגמן הראשי — ובכלל, לקשרים עם המאורים — יש במחוז נוצרים רבים היודעים את השפה במידה מספקת. יתרה מזאת, היהודים חשודים על אי־נאמנות, שכבר הביאה את המרקיז די קומארס (Marques de Comares) להוציא אחד מהם להורג בתלייה: במגעים עם אחיהם באלג׳יר ובתלמסאן עלולים הם לעמוד בקשרים עם האויב ולמסור לו ידיעות חשובות, שיוכל לנצל ברגע של חולשה בחיל המצב הספרדי. נראה בעליל שהמושל תיכנן בקפדנות רבה את תכניתו, שכן, בהעלאת הנימוק הבטחתי — טיעון שנודעה לו בספרד חשיבות בעבר – כיוון המושל לרתום לתכניתו גם את מועצת המלחמה המלכותית, שדבקה, כפי שנראה להלן בעלילת ״הקשר היהודי״ והמליצה על הצורך בגירוש, וכתנאי מוקדם לו על פירוק היהודים מנשקם. לפיכך נמנע המושל מלהעלות עתה את כל דבר ההסתה הדתית שבמכתבו אל האב ניטהארד. הוא קיווה, כמדומה, שסיום המלאכה נעשה כבר בידי זה.
אף על פי כן, ההחלטה בנידון נשארה תלויה ועומדת כמעט שנה. ב־15 ביולי תכ״ז (1667) המליצה מועצת המלחמה, על העברת המשרה לנוצרי, והצביעה על מפקד חיל הרגלים, דון דיאגו מארינו, המועמד מטעם המושל, כמועמד המתאים ביותר. עם זאת הפנתה את הדיון בגירוש לפורום אחר. כמו כן המליצה מועצת המדינה, תחילה ב־14 בינואר תכ״ח (1668), שהדיון בעניין הגירוש ייעשה על ידי ועדה מיוחדת שתתכנס בלשכת האינקוויזיטור הכללי. מאוחר יותר, ב־20 ביולי תכ׳׳ח (1668), על פי נתוני הוועדה המיוחדת וחוות דעת קודמת של הקרדינאל אראגון, תמכה המועצה בהצעת הגירוש. לאחר שנתבקשה על פי פקודה מלכותית מה־16 ביולי תכ״ח (1668), נתנה את דעתה וקבעה שיש לבצע את הגירוש לאלתר.
עם זאת יש להעיר שעדיין נמצאו שרים בחצר, דוגמת הרוזן די פניארנדה (Conde de Pefiaranda), שהסתייג מן הצעד הרדיקאלי הזה. כדי למנוע קבלת החלטה שרירותית, ביקש הרוזן לדעת על פי אילו תנאים נתקבלו היהודים באוראן בזמן הקיסר קארלוס החמישי, ואם תנאים אלו שרירים וקיימים. על נושא זה נסבה השאילתה הבאה של המלכה העוצרת אל המושל, בטרם תחליט על מתן פקודת הגירוש.
חוות הדעת של הקרדינאל אראגון, שלושת המסמכים על דיוני האינקוויזיטור הכללי והוועדה המיוחדת שהתכנסה בלשכתו לדון כאמור בנושא הגירוש משקפים בבירור את החוג שהכריע בהליך קבלת ההחלטה. חוג זה זכה למלוא התמיכה של המועצות המלכותיות, שכן האינקוויזיטור הכללי עצמו והקרדינאל אראגון היו חברים במועצת המדינה. (אין לתמוה אפוא על האצלת סמכות הדיון בגירוש ממועצת המדינה לוועדה המיוחדת שהתכנסה בלשכת האינקוויזיטור הכללי, שהרי זה האחרון היה חבר במועצת המדינה, והסופרימה עצמה היתה אחת המועצות המלכותיות המנהלות את המדינה. יתר על כן, כפי שראינו, המלכה הורתה בפקודה למועצת המדינה לדון בהחלטות הוועדה המיוחדת, והמועצה נתנה את ברכתה להן).
הדו״ח הראשון של הוועדה הוא כאמור מה־28 בינואר תכ״ח (8 166 ). זהות חבריה ידועה לנו בבירור: בנוכחות האינקוויזיטור הכללי וכומר הווידוי של המלכה העוצרת, המרקיז די אגילה פואנטה (Marques de Aguila Fuente), הבישוף הנבחר של גואדיס, והמגיסטר פריי פראנסיסקו די ארקוס (Fr. Francisco de Arcos), ובהיעדר המגיסטר סוריבאם (M. Sorribas), נידונו שתי השאלות העולות משלושת מכתבי המארקיז די לוס ויליז: הכדאיות שבהעברת משירת התורגמן הראשי לנוצרי וגירושם של היהודים מן המחוז. הוועדה החליטה כי הא בהא תליא, כפי שראתה זאת קודמתה, שישבה בבית הבישוף והאינקוויזיטור הכללי ב־10 בנובמבר ת״כ (1659 ), וכפי שמשתמע גם מתוך חוות הדעת של הקרדינאל אראגון. מכאן שבגירוש שוב ישבו ודנו אותם גופים שעניין משרת התורגמן לא היה עבורם עתה אלא עילה.
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו
שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.
להערכה מיוחדת זכה בעל אור החיים הקדוש בקרב קהילות אשכנז וספרד גם יחד, ומאז ועד עתה שפתותיו דובבות בפי רבבות שומרי אמונים, השוקדים על ספריו הקדושים, בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, בפירושי התורה והש״ס, בחסידות ובמוסר, ובאורו הזורח השאיר לנו את החיים עד העולם.
במרוקו נוצרה אצולה חדשה של יהודים בעלי ־ מאה, שהחלה לדחוק את רגלי האצולה הוותיקה, עמה נמנתה גם משפחת בן עטר.
שם־טוב החליט לדרוש מקומץ המשפחות העשירות ליטול על עצמן את עול התשלום. באמצעות פקידיו, זימן את ראשי המשפחות הללו אל לשכתו. אולם בינתיים גונבה לאוזניהם שמועה בדבר מטרת הזימון, וכאילו מתוך קנוניה — איש מהם לא בא.
הייתה זו פגיעה מפורשת וחצופה במעמדו של הנגיד, ושם־טוב נאלץ לשלוח את אנשי המשמר של הקהילה, לאכוף את הצו על הסרבנים. להפתעתם, מצאו בפתחי בתיהם של עשירי הקרת חיילים ממשמר המושל, ואלה פירקו את נשקם של שלוחי הנגיד, והפליאו בהם את מכותיהם
שם־טוב בן עטר נקרא בדחיפות אל המושל, שזעמו היה רב: ״אתה העזת לשלוח את אנשיך אל ידידי?״ ״שלחתי את המשמר אל בני משפחות…״ ״אלו הם ידידי! חרגת מסמכותך!״ ״סמכותי פרושה על כל בני הקהילה היהודית, וגם היהודים העשירים והשחצנים העם חלק מהקהילה.״ ״חרגת מסמכותך באופן חמור, אך אין עתותי בידי עכשיו לדון בעניין הזה. הבאת את הכסף?״ ״עדיין לא.״
״מדוע אם כן, אינך דואג למלא את מצוות המלך במקום להטריד את ידידי?״
״רק על־ידי הטרדת ׳ידידיך׳ אוכל למלא את מצוות המלך,״ השיב שם־טוב, וחש שסבלנותו פוקעת, אך היה עליו לשמור על אורך־רוח, ולא להעז פנים יתר על המידה. ״לא. שלא תעז ללכת אליהם, סידי בן עטר. אל תנסה לסחוט מהם את מאה כיכרות הכסף! הם כבר משלמים די והותר, ואותם אין מטרידים!״
שם־טוב בן עטר ידע, שעשירי העיר היהודים נהגו לתת למושל באופן קבוע מתנות נאות כדי שיעלים עין מעסקאות מפוקפקות, וכדי שישחררם ממסים.
״הנה כי־כן,״ הרהר בינו לבין עצמו, ״העשירים הגדולים יצליחו להשתמט מנשיאה בעול הכספי הכבד, וכל הנטל עתיד ליפול לבסוף על הבינונים והעניים.״ וכבר עמד להיכנע לגזירה, אך חמתו בערה בו והוא אמר בזעם מאופק: ״בקרב הקהילה היהודית, כבוד מעלת המושל, יש רק איש אחד שסמכותו קובעת…״ והוא נשא עיניו אל איש־שיחו והשלים: ״והאיש הזה הוא אני!״ כלום קץ בחייו? מוחו פעל בקדחתנות: ״המושל הארור הזה מסוגל לשסף אותי בו במקום בהינף אחד של חרב.״ עדיין זכר את היום שבו קם אחד מבני המלך איסמאעיל, וללא סיבה נראית לעין רצח את אחיו של אברהם מימראן, נגיד יהודי מרוקו, שהיה שר ויועץ לאביו המלך. אמו של הנסיך התחננה אל בעלה והוא חנן את בנו. היהודים היו חסרי־אונים ואמרו בינם לבין עצמם: ״רק השם יתברך — הוא ייקום את דמו של היהודי המת!״
שם־טוב בן עטר? האם גם הוא חשוב כמת? ״המושל הזה זקוק לי!״ העריך בן עטר את המצב, ״למען אשיג עבורו את מאה כיכרות הכסף. זוהי כנראה הסיבה לסבלנותו המופלגת. קודם אשלשל לידיו את הממון, ואז…
חיי לא יהיו שווים כקליפת השום. אם אצא חי מן הארמון הזה, אעזוב את העיר הזאת בהקדם האפשרי!״ חיים בן עטר הילד לא הבין מדוע הזדרזו כל בני משפחתו להעמיס את מיטלטליהם על עגלות ולצאת מסאלי באישון־לילה למזרח, בואכה מכנאם.
מכנאס, בירתו המלכותית החדשה של שולטן מרוקו, מולאי איסמאעיל, היתה עיר תוססת ורועשת. בניגוד לסאלי השלווה, המתרפקת על חוף ים זהוב, היתה מכנאס דחוסה ולוהטת ואקלימה יבש, כמעט מדברי.
עיר של ניגודים חריפים. ארמנותיו של מולאי איסמאעיל העניקו לעיר את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. מפי דודו, משה בן עטר, בנו של ר׳ שם־טוב, שהכיר את המולאי ושירתו לא פעם כנציגו בארצות ניכר, שמע חיים הקטן את ההערה, שהמלך המקומי מנסה לחקות את דרכי מלכה האדיר של צרפת, לואי הארבעה־עשר, אשר בנה לעצמו בירה מלכותית מחוץ לפאריס, היא ורסאי.
משה בן עטר, נעים ההליכות והמשכיל, ביקר בצרפת פעמים אחדות בשליחותו של מלך מרוקו. הוא שלט בשפה הצרפתית על בוריה. עתה גם התמחה בשפה האנגלית, כי הבין שאין אדם יכול למלא שליחויות מדיניות בלי לדבר בשפתם של אלה שעמהם עליו להתדיין.
חנוכה במרוקו-מנהגים, פיוטים וכו
שירו של רבי דוד בן אהרן חסין לכבוד חנוכה
207 – מי זה ימלל – נסי
פיוט לחנוכה – סימן אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ
מי זה ימלל נסי אל יתבונן
בימי מתתיהו בן יוחנן
אנכי אשמח אשיש בה'
הגדיל חעשות עם בני חשמונאי
רם הוא על כל רמים נגלה בסיני
רכבו רבותים אלפי שאנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
דור ודור רבים קמים עלינו 
לכלות זכר שאריתנו
לולא ה' צבאות מלכנו
מרום לארץ השפיל קרנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
ויהי בימי יון בני עולה
הערימו סוד עצה ותחבולה
גזרו על שבת ראש חדש ומילה
יחד שלשתם יעברו מינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
דרכו את קשתם אויבים עזי פנים
אלישה תרשיש כתים ודודנים
על גוי קדוש ממלכת כהנים
באו טמאו מקדש המכונן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
בן יוחנן כהן אל עליון הוא
שמו נאה לו מתתיהו
אחיו הכהנים יסובבוהו
נגד אויביהם הוריקו זינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
אהרן יגל בניו ירנו
ואל ה' קראו ונענו
בכ"ה בכסלו שכנו וחנו
בבית אלהים כזית רענן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
בימים ההם בזה הזמן
זרע חשמונאי טהרו עצמן
מצאו מעט שמן חתום מסמן
לילות שמונה הספיק שמנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
נודעה יד ה' את עבדיו
וזעם את אויביו ואת מורדיו
לכן להזכיר את רב חסדיו
נרות להדליק תקנו רבנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
חובה עלינו כל שנה ושנה
לכבד באורים שוכן מעונה
אנו מדליקין עד ימים שמונה
אכן לאורם לא משמשינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
סלו סלו לרוכב בערבות
האל הגומל לחיבים טובות
אלף אלפים ורבי רבבות
תמיד בצלו נחסה נתלונן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
ימי חנכה בהם הוראה
דלא למספד ולהתענאה
לבד ההלל גמור ובהודאה
לפני האלהים אשר חנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
נדבות פי רצה שוכן מעוני
באורך האר אפלת אישוני
תמיד כל היום אליך ה'
אקרא ואל אלהי אתחנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
חזק ואמיץ יוסיף שנית ידו
לקנות את שאר עמו יחידו
צמח יצמיח לדוד עבדו
מכל עקתין בישין ישבזבינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
חנוכה במרוקו-מנהגים, פיוטים וכו
עם נאמני
שיר — לחנוכה
לחן — שיגה מצריה — או מוואל זידאן
מילים — ר׳ דוד בוזגלו
פזמון
עם נאמני, זרע אמוני
הודו לה׳, כי גבר חסדו,
בימי מתחיה, זקן ידידיה.
רב עלילתה, פקד צאן ידו,
בניו חניכיו, יוצא יריכיו,
הלכו בדרכיו, לבשו את מדו.
עם יון תקיף, את ציון התקיף,
וה׳ השקִף, משמי הודו.
גבורים נפלו, וּטמאים חדלו,
וגאים שפלו, הרב עם עבדו.
חלשים נָצחו, צדיקים צלחו,
וטהורים שימחו, איש ומחמדו.
באו למקדש, עזרו שיר חדש,
לאל הנקדש, גדול כבודו.
וּטהור שמנים טמאו יונים,
וקהל כהנים, חש להִפָקְדו.
ובחפוש יחד, מצאו פך נכחד,
רק לילה אחד, סִפק לבדו.
עוד שבעה משכה, מדתו ארכה
כי הברכה, שרתה על ידו.
ימים שמונה, גמרו רננה,
לאל אמונה, אין מבלעדו.
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.
פולחן הקדושים הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש ליהדות מרוקו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם. יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני עצמו אלא גם למחקר הכללי.
ר׳ אליעזר טורי-זהב (תאמערוף)
נקרא גם ר׳ אליעזר בן-ירושלים. כל יהודי האיזור נהגו להשתטח על קברו ואת ההילולה השנתית ערכו בפורים. לפי המסורת, הוא היה שד״ר שבא לאסוף כספים לארץ-ישראל ודאג לחלק ציציות ותפילין לאנשי האיזור. הוא נערץ גם על-ידי המוסלמים.
רבי אליעזר, הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר התכוננו לעלות ארצה, באו הציונים לכפר שלנו כדי לרשום אותנו. אנחנו לא חיכינו להם. בא הקדוש בחלום לכל אחד מאתנו ואמר לנו: קומו, אני עד עכשיו טפלתי בכם, ועכשיו הגיע הזמן שגם אני אעלה לעיר שלי. אני לא יכול להישאר יותר. כל יום בא לאחד מאיתנו. כולם פחדו. קמנו ונרשמנו ובאנו לקזבלנקה. כל אחד מאיתנו השאיר את כל רכושו. יהודי אחד השאיר כמאתיים פרות וגם בתים. השאיר הכל וברח לקזבלנקה. אף אחד לא נשאר. כולנו פחדנו. לא חיכינו עד שנמכור את הרכוש, כי בגלל החלום של הקדוש עליו השלום, אם הוא יאמר משהו בחלום, למחרת זה מתקיים. עליו השלום. פחדנו, רעדנו כולנו. אותו יהודי פחד גם הוא, ברח עם בניו, השאיר אותם בקזבלנקה, חזר לכפר ומכר את כל רכושו ורק אז עלה ארצה.
הוא מארץ-ישראל. בא מטעם הכולל. הוא לא היה אוכל בשר, רק תפוחי׳ אדמה שלוקים. גם הביצה של התרנגולת לא היה אוכל אותה, עד שהוא בדק את התרנגולת שהטילה אם היא אינה שבורה. הוא היה מחכה עד שהיתה מטילה ואז היה בודק אותה. הוא הביא כמה תפילין. סיפרו לנו אבותינו. כשהיה חולה אמרו לו: חכם, אולי תאכל בשר כבש? והוא ענה להם שאם יוכל לאכול ולהתרפא, היה מוכן לאכול אפילו נבלה, כדי להחזיק מעמד ולשוב ארצה. אבל אם הוא עתיד להיקבר שם, למה לו לאכול בשר, כי הוא ידע שייקבר באותו מקום. הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר נפטר, עליו השלום, ונקבר בבית-הקברות שלנו, אף אחד אינו יכול להיכנס לבדו. רק שלושה אנשים ומעלה מעיזים להיכנס לבית-הקברות.
זה חכם שהגיע מארץ-ישראל. הוא נפטר בתאמערוף ונקבר שמה. אם בא אדם שאינו נקי, לא טהור, אינו יכול להיכנס לבית הקברות בו קבור הקדוש הזה. יום ששי אחד, היינו מוזמנים אצל מישהו באותו כפר, ושמענו שאדם אחד נכנס לבית-הקברות הזה, וקמה רוח סערה והפילה אותו ארצה. כאשר באו אנשי העיירה לראותו, טיפלו בו ונוכחו לדעת שאותו אדם לא היה נקי, ועליו היה לעשות טבילה לפני שייכנס להשתטח על הקבר של אותו חכם. אני נכחתי וראיתי במו עיני. אותו יהודי הזהירו אותו אנשי העיירה לפני כן ואמרו לו שהוא צריך להיות נקי וטהור ולפני שייכנס לבית-הקברות צריך לעשות טבילה.
ר׳ אלעזר בן־ערך (איגיניסאין)
רבי אלעזר בן-ערך. מן התנאים הראשונים, קבור אצלנו. כך סיפרו לנו בימיו של מור אבי ז״ל, סיפרו את המעשה הבא: ליהודי עשיר מקזבלנקה, בא אליו ר׳ אלעזר בן-ערך בחלום וביקש ממנו שיבנה ציון. הוא היה קבור מתחת לעץ חרוב. האנשים נהגו לבוא לזיארה במקום, ולהדליק נרות. כאשר חלם אותו יהודי, ראה אותו וביקש ממנו שיבנה לו ציון כדי שיראה את זכותו. בא אותו עשיר והתארח אצל מור אבי. שאל אותם: האם אתם יודעים את מקום קבורתו הקבוע׳ ענו ששמעו מפי אבות אבותינו. לקחו אותו למקום קבורתו. הגיע. ביקש שיקחו את האבנים מן המקום, כדי שיבנה מעליו. באו העובדים. כל היום עבדו ומהבוקר עד הלילה הצליחו לגלגל את האבן שכיסתה את המקום. גילגלו אותה לוואדי לעומק [מרחק] של אלף מטר ויותר. בלילה לא הספיקו לבנות וחשבו להתחיל בבנייה למחרת בבוקר, הביאו את הלבנים וחומרי הבנייה. בבוקר כאשר באו לבנות מצאו את האבן במקומה. עלתה מן הוואדי וחזרה למקומה. התפלאו. חשבו מה לעשות? איך לעשות? אמרו לו שאם החכם לא רוצה שיבנו, מה לעשות? ושוב ניסו לגלגל באותו יום את האבן ולמחרת מצאו אותה במקומה.
ר׳ אלעזר הכהן (איגיניסאן)
קבור בבית-הקברות המקומי. נקרא גם ר׳ עזר כהן. נולד ב-1834 ונפטר ביום ששי כ״ה בכסלו תרע״א (1919). זוהי דוגמה מעניינת, שיכולה להאיר מקרים אחרים, של רב מקומי שהפך לעיני בני קהילתו לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו. קברו שימש מקום עלייה לרגל של בני אותו כפר.
רבי אלעזר הכהן קבור בבית-הקברות שלנו. הוא נהג לצום כל הזמן. עשה רק שתי הפסקות בשנה: בשבת יתרו ובראש השנה. הוא היה צדיק גמור הוא ובניו ר׳ שלמה כהן ורבי משה כהן. הוא נולד בעיירה אחרת. הוא היה מלמד ילדים והתחתן בעיירה שלנו.
קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו
לימוד קריאה בתורה בנוסח מרוקאי שיעור מס' 1- הקדמה
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.
שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים
נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.
תיאור מדויק, המתאים בכל פרטיו לידוע לנו מהמקורות הערביים, מוצאים אנו במכתבו של שלמה כהן, שישב באלכסנדריה של מצרים, שמע על המאורעות מפי עדי ראייה והריצן אל אביו בפוסטאט, שהיה תאב לדעת את הנעשה במגרב.
תאריך המכתב הוא שבט, א׳ תנ״ט לשטרות, כלומר ד׳ תתק״ח/ 1148 . שלמה כהן מציין׳ כי הוא כותב אותו ביום שבו הגיעה השמועה על כיבוש בג׳איה —ידיעה מפתיעה המהווה חידוש לעומת כל מה שידוע לנו על מסעות חמייחדים
והרי תרגום אותם הקטעים הדנים במאורעות אפריקה וגם ספרד: אכן מה שרצונך לדעת על מאורעות המגרב, אשר כל שמעיהם תצילנה אזניו (השווה ש״א ג, יא), הגיעו יחידים וחבורות, גם יהודים, מאלה שהיו נוכחים במערכה והודיעו, כי עבד אל־מומין הסוסי ( מעמק סוס) יצא נגד האמיר תאשפין בוהראן, צר עליו, חרג את צבאו ואת חאמיר תאשפין,וצלב את גופתו
. לאחר מכן כבש את תלמםאן והרג את אשר בתוכה, מלבד אלה שפשעו( בהמרת הדת ). וכשהגיעו הידיעות לאנשי סג׳למאסה, התקוממו נגד האמיר שלהם, הראו בגלוי את התנגדותם למוראביטון וגירשום מן העיר, שלחו את עבד אל־מומין והסגירו לו את העיר.
לאחר שנכנס הוא או נציגו אל העיר,אסף את היהודים והציע להם את ה ״ פשעות ״ כלומר המרת חדת ולאחר שהוא ניסה שבעה חדשים לפתותם לעבירה, בעוד שהם כל הזמן יושבים בתענית ומתפללים, לאחר זה בא אחד המפקדים ודרש מהם את ה ״ פשעות ״. הם סירבו.ואז נהרגו מאה וחמישים יהודים על ייחוד השם. הצור תמים פעלו וגו׳ (דבר׳ ברוך דיין האמת שופט בצדק ואמת ג ו ׳ באשר דבר מלך שלטון (קהל׳ ח׳ ד). הנותרים פשעו.
וראשון ה״פושעים״ היה יוסף בן עמראן, דיין סג׳למאסה. על זה אספדה ואילילה (מיכה א, ח. ויהי לפני בוא עבד אל־מומין העירה,בזמן שהתקוממו אנשי העיר המוראביטון, ברחו מבין אנשי העיר היהודים
מאתים איש בקירוב אל הקצבה ובתוכם מר יעקב עבודי אחי אבי ומר יהודה בר מר פרחון ואחיו והם כעת בדרעה, לאחר שלקהו כל מה שהיה עמהם אין אנו יודעים מה קרה להם לאחר מכן.
ולא נשארו בכל ארצות המורא ביטון מאלה שהצטרפו למרידה נגד המייחדים זולתי דרעה ומכנאס. קהילות המערב בעוונות כולם לקחו להם רשות / ל ב ג ו ד / ולא נשאר מן בג׳איה עד שער אף אחד שהמשיך לחיות בשם יהודי. נהרג מי שנהרג ופשע ( בהמרת הדת מי שפשע. (
ביום כתבי את מכתבי זה באה הידיעה כי לקחו את בג׳איה . . . ה' יתעלה ישבור את כוחם ולא יהרסו שוב. אקווה כי הוא בנפילה בגלל הרס הארץ. וכן נתברר, כי לו חוף הים כולו משער אשבליא עד שער טורטושה; פרץ רב. אלה מאנשי אנדלוס שלחו אליו והמליכוהו עליהם. ולא נשאר בארץ אף מוראביט
.. אחד. . . . קרטובה וגראנאטא
וכאשר נכבשה פאס נהרגו בה מאה אלף נפש, ובמראכש נהרגו מאה ועשרים אלף נפש. הנני להודיעך זאת לא מהשמועה, אלא אני מוסר לך על ס מ ך ידיעה אישית ״.
לאחר שורות מספר, שבהן מודיע שלמה כהן לאביו על עסקי מסחר חוזר הוא לסיפור המאורעות במארוקו ומזכיר, כי בימים אלה הגיע פליט מסג׳למאסר ״ אדם מלומד, מר יוסף בן מלאל, שלמד אצל בן מיגש ואתו כתב מינוי מאת בן מיגש.
חנוכה במרוקו-מנהגים, פיוטים וכו
שירים לכבוד חנוכה נר לרגלי דברך
פסוקים שאומרים כשמונת ימי חנוכה בעת פתיחת ארון הקודש
לחן — כקריאת משלי שלמה
נר לרגלי דבריך, ואור לנתיבתי.
נר ה׳ נשמת אדם, חופשי כל חדרי־בטן.
כי נר מצוה ותורה אור. ודדך ,חיים תוכחות מוסר,
כי אתה תאיר נרי, יי אלהי יגיה חשכי.
אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.
ואורח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום.
לדוד ה׳ אודי וישעי ממי אירא, ה׳ מעוז חיי ממי אפחד
קומי אורי כי בא אורך, וכבוד יי עליך זרח,
מאין כמוך, ה׳ גדול אתה, וגדול שמך בגבורה.
אשירה לצור נורא
שיר — לכבוד חג האורים
לחן — חגאז׳
נועם — ימינך תסעדני
סימן – אני שלמה (ברדוגו) חזק.
אשירה לצור נורא קדוש עושה פלאים.
בכוח ובגבורה הרס מבצרי גאים
קוני־שוטני־מוני, הכוני פצעוני
ארוממך ה׳ כי דליתני
נסים גדולים עשה, צור מצמיח ישועה,
נתן צריו למשסה, מלכות יון הרשעה,
אמרו־ערו־גזרו דת להעבירני
ארוממך ה׳ כי דליתני
יעצו על עמנו, במרמה ותחבולה,
להפר בריתנו, שבת ראש חידש מילה.
צורי, נרי אורי, לאורה הוציאני
ארוממך ה׳ כי דליתני
שַלֵם גמולם להם, על יד בני חשמונאי,
נפלו על חלליהם, ביד עדת כֹּהֲנַי,
שחו־ארחו־ברחו מרעים הקיפוני
ארוממך ה׳ כי דליתני
לא נמצא שמן זית, כי נטמאה העזרה,
וזאת תורת הבית, להדליק בו מנורה,
באו־ראו־מצאו, פך שמן בדוכני
ארוממך ה׳ פי דליתני
מצאו בו שיעור לילה לנרות מערכה,
גזר נורא עלילה, לשרות בו הברכה.
חזקו־ספקו־דלקו עד בוא יום השמיני
ארוממך ה׳ כי דליתני
הם קִבלו עליהם, את הנרות הללו,
וזרעם אחריהם את הימים הללו,
קבעו־זעו־כךעו לאל בצרות עזדני
ארוממך ה׳ פי דליתני
חסד אל כל הימים לדור ודור הִגִידו,
הפודה מיד קמים, זרע אברהם עבדו,
גילו־סֹלו־חלו פני אל צור מגני
ארוממך ה׳ כי דליתני
זמרו צוּר צבאות, גבר עלינו חסדו,
נסים וגם נפלאות, גדולות לו לבדו,
שירה־זמרה־אומרה לאל בפי ולשוני
ארוממך ה׳ כי דליתני
קומה נא וגאלנו, גאֻלה העתידה,
וקבץ פזורינו, ישראל ויהודה,
שָׂא נֵס־שנס־כנס לביתך עדר צאני
אז בשירה לה׳, ורומם תחת לשוני
ארוממך ה׳, כי דליתני
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
Colomb-Béchar laissa rarement indifférents les explorateurs, aventuriers, fonctionnaires, militaires, commerçants ou simples voyageurs qui eurent l'occasion d'y séjourner. Des événements de tous ordres ont contribué à établir la renommée de notre cité : ce furent, des films (Torrents, l'Escadron blanc…), les richesses du sous-sol et dans les années 1950-1960, bien avant Kourou et la Guyane, les centres d'essais et de lancement des engins spéciaux (missiles Matra et autres, fusées Vesta, Véronique) à Hammaguir.
Les anciens bechariens apprecieront sans doute de voir reconstituer le plan de leur ville, chose rendue possible grace au travail du Cdt Godard, et aux renseignements obtenus a Vincennes (Archives de 1'Armee de Terre).
A qui s'etonnera de ce que des noms de combats ou de militaires aient ete donnes a la plupart des rues de la ville, je rappellerai les conditions et circonstances qui ont preside a sa fondation, en 1903 et qui ont fait que meme le batiment de la gare etait fortifie : le capitaine Debenne fut tue le 8 decembre 1928 pres de Menouarar ; le lieutenant Jaegle, de la Legion, et le lieutenant Ferrand sont tombes en 1908 du cote de Beni Abbes ; le nom de Menabha rappelle les combats du 16 avril 1908 comme El Moungar ceux du 2 septembre 1903 il ne faut pas non plus perdre de vue la vocation meme de cette ville, l'importance de la garnison, le nombre impressionnant de batiments construits et utilises par l'armee : Quartier de la 4° C. S. P. L. E, Camp de la 711° Cie de Transmissions, Camps Canavy, Clavel, Coste, Decaux, Jaegle, Moll, Pasquet, batiments du Genie, Hopital mili- taire, Infirmerie de garnison, Hotel du Territoire, Cercle militaire, Mess des officiers, sans compter le champ de tir, le depot d'explosifs, les magasins a poudre et munitions, la sta- tion d’emission radio, les piscines et villas d'officiers et sous-officiers… «Ville etrange, avec son plan presomptueux et son architecture prematurement vieillie, Bechar est marquee par son destin militaire. (…)Bechar, situee en un point particuliere- ment strategique en bordure du Sahara, est avant tout un nceud de communications, une plaque tournante»'
Les civils qui ont donne leur nom a des rues de Colomb-Bechar sont peu nombreux ; outre Eliahou Benassaya, deja cite, signalons G.B.M. Flamand, le celebre geologue du Sahara qui s'interessa notamment aux mines de Kenadza.
| Noms de militaires | Noms de personnalites civiles |
| Avenue (du General) Claverie | Rue Isabelle Eberhardt |
| Rue Revoil | Avenue Poincare |
| Rue Capitaine Vauchez | Rue Rene Estienne |
| Rue Lieutenant Ferrand | Rue Flamand |
| Rue Lt. Jaegle | |
| Rue Cap. Debenne | Autres designations |
| Rue Cdt. Ceard | Avenue du Sahara |
| Rue Colonel Pein | Rue de la Mosquee |
| Rue CI. Pierron | Rue de Taghit |
| Rue colonel Fabien | Rue de Kenadza |
| Rue Pierre Marty | |
| Rue Perligny | Rue du ksar |
| Rue Romero | Place Lutaud (PL des chameaux) |
| Rue Albert Perez | Place du Tanezrouft |
| Place du Marche | Place de la Mosquee |
| Avenue de la gare | |
| Combats | Rue Mazeres |
| Rue Sidi-Brahim | |
| Rue El Moungar | |
| Rue Menabha
Trois communautees, trois quartiers un equilibre fragile |
La ville de Colomb-Bechar, comme son nom double pouvait le laisser supposer, etait par- tagee en deux : la ville «europeenne» fondee en 1903 sur la rive droite de l'Oued Bechar, et la partie «arabe», sur la rive gauche, le toponyme Colomb-Bechar etant forme a partir de Bechar, nom arabe donne a la localite primitive vers laquelle avait ete envoye un messager (bchar, en arabe) ; a ce toponyme ancien a ete substitue puis adjoint le nom de Colomb, le premier officier, qui s'illustra dans cette region, en luttant contre les Doui Mne' vers 1852, pres d'Abadla, et en 1857 contre les Oulad Djrir, aux environs d'Ouakda. Edmonde Charles-Roux a joliment romance des circonstances de la conquete de la petite localite par les Francais :
"[Bechar], ce nid de brigands dont les successifs gouverneurs de I'Algerie avaient tous reclame I'occupation. Mais en vain…
Lyautey n'avait pas hesite. Tenir Bechar, c'etait tenir le carrefour des routes entre le Haut-Guir et le Tafilalet; c'etait aussi interdire a Bou Amama I'acces aux oasis du Touat et du Soudan. Le nouvel avant-poste jut-il baptise au champagne ? Le nom qu 'il recut fut Colomb, en hommage a un officier superieur tue dans les parages […] Lorsque le gouverneur Jonnart recut de Paris I'ordre de faire immediatement evacuer ce poste, parce que Bechar etait en territoire marocain, il put repondre : «Nous ne sommes pas a Bechar, mais a Colomb ".»
Racontes des decennies plus tard, les faits pourraient relever du merveilleux… De fait, rien n'etait vraiment simple a Colomb-Bechar et la juxtaposition des quartiers avait aussi une histoire, bien differente de ce qui pouvait s,imaginer a travers la forme de coexistence observee entre les groupes de peuplement successifs.
La population arabo-musulmane, indigene et dominante jusqu'a l'arrivee des Francais, ne s'etait resignee ni a la defaite de Bou'Amama, son heros, ni a la soumission des tribus guerrieres (Oulad Jrir, Doui Mne'..), soudain reduites a vivre pauvrement de culture et d'elevage. Desheritee le plus souvent, la population musulmane de Bechar etait partagee entre le quartier de DEBDABA (petits jardiniers), sur la rive gauche de YOued Bechar, le vieux Ksar de Tcigda, ancetre de Bechar, ou vivaient les boutiquiers, et le ravin de la CHA'BA, sorte de bidonville surpeuple au coeur de la cite.
La partie europeenne, se trouvait au nord, a proximite des nombreuses constructions a usage militaire : c'etaient les petites villas de style mauresque des officiers et sous-officiers. Les autres europeens, une majorite d’employes au chemin de fer, vivaient dans de petites maisons, pres des gares.
Quelques rares fonctionnaires completaient cet ensemble assez disparate, mais qui, peu a peu, allait tendre vers une forme d'homogeneite, sous l'influence de facteurs unificateurs positifs (la religion catholique et le mode de vie) ou negatifs (une certaine distanciation par rapport aux groupes juif, bien sur, et surtout musulman).
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
בית הכנסת בית אל מראכש
תוכן השאלה
השאלה מורכבת מאפשרויות שונות והיא עוסקת בזוג שהתחייבו בשטר לתאריך נשואין, ושני הצדדים לא עמדו בזה. האם בכך פקעה ההתקשרות ביניהם, או כל עוד שאחד הצדדים ידרוש את יישום ההתחייבות, ההתקשרות ביניהם קיימת, והצד השני שלא ירצה לקיים יצטרך לשלם את הקנס. ונפסק שההתחייבות עומדת בתוקפה.
ב. במקרה שהמתחייב בשטר הוא אבי החתן, והחתן שלח סבלונות לכלה. והחתן חזר בו מכוונתו לשאת את הכלה ודורש להחזיר לו סבלונותיו, מאחר שהוא לא התחייב. צד הכלה מחזיקים בסבלונות כבטחונות, עד לקבלת סכומי הקנס.
האב פוטר עצמו מהתחייבותו באומרו שאנוס הוא, כי מה יכול לעשות אם הבן לא רוצה את הכלה. חכמי מראכש פסקו: טענת האב אינה טענה וחייב לשלם את הקנס. אם אכן הסבלונות ניתנו מכספי החתן, על משפחת הכלה להחזירם לו ולתבוע את האב. השואל ביקש וקיבל הבהרות מהחכמים המשיבים.
מהתשובה שלפנינו אנו שומעים כי באזור מראכש נהגו בחיובי שידוכין גם כפי מה שנהג בספרד.
התשובה
שאלה מבעלי ההוראה יושבי על מדין, בחור אחד נשתדך עם בתולה אחת, וכתבו שטר השדוכין בזה הלשון: בסי׳[מן] טו'[ב] שדך ראובן את הנערה פב"פ [=פלונית בת פלוני] והתנו ביניהם וכוי והעי' ע״ע בקש״מ בחייה בשית׳ הבחור ראובן שנתחייב חו״ג בשטר, ( והעידו על עצמם בקנין שלם מעכשיו בחיוב השבועה בשם יתברך הבחור ראובן שנתחייב חוב גמור ).לפרוע ולתת להבחור שמעון אחי הנערה ( כנראה שהנערה הייתה יצומה ואחיה טיפל בשידוכיה ) סך חמשה ועשרים מתקאלי' יתירה באח״ג וכוי ובנא״ג כשע״ך וכו' ( באחריות גמורה וכו' ובנאמנות גמורה כשני עדים כשרים ) ובכל תיקוני השטר כולם, ולא יפטר מהחוב כי אם נכנס עם הנערה פ' לזמן שבועות הב״ק, ע"כ ( הבא קרוב ) לשון השטר כתוב וחתום כתחז״ל. ( כתיקון חכמים זכרונם לברכה ) וג"כ כתבו שטר אחר וכתוב בו שנתחייב שמעון לראובן סך חמשה ועשרים מתקאלים וכוי כמ״ש בשט״ח הנז״ל. ( כמו שכתוב בשטר חוב הנז"ל ) וכל אחד מהם תפס שטרו בידו. והנה כשהגיע שבועות הנז' לא הכינו צרכי החופה לא החתן ולא קרובי הכלה, ושתקו זה לזה עד שעבר הזמן. ולאחר שעבר הזמן באו קרובי הכלה ותבעו לראובן לעשות נישואין או לתת להם קנם הכתוב עליו כמ״ש לעיל. וטען ראובן שאינו רוצה ליקח את הנערה, וגם כן לא יתן לה קנס מפני שכשעבר הזמן נתחייבו זה לזה ואפוכי מטרתא למה לי, ואחייך לא נתחייבו חיוב אחר מחדש, וממילא נפטר מהקנס. ושמעון אחי הנערה טען הגם שעבר הזמן מי שירצה לבטל הנישואין לגמרי הוא חייב בשט״ח.
עוד יש לשאול אם תמצי לומר בנדון זה חייב ראובן כיון שרוצה לבטל הנשואין לגמרי, יש להסתפק אם טען ראובן עדין אני רוצה את הנערה אמנם כשיזדמן לי לעשות נשואין אני עושה בשנה זו או בשנה אחרת. ושמעון טען אין לדבר סוף, בכל פעם תאמר שעדין אין אתה רוצה בנשואין עכשיו אלא האמת הוא אם תרצה לעשות נישואין תכף ומיד כיון שעבר הזמן הנה מה טוב, ואם לאו דחוי קא מדחית לה ומרמה אתה עוד בדבר, ע"כ.
שאלה אחרת ראובן נשתדך עם נערה אחת, וכתבו שטר השדוכין בזה הלשון: בסיט״ו שדך הבחור ראובן את הנערה פב"פ והתנו ביניהם וכוי והעי' ע״ע בקש״מ בחייה בשי״ת הרי יעקב אבי ראובן, שנתחייב חו״ג בשטר לפרוע ולתת להבחור שמעון אחי הנערה סך חמשה ועשרים מתקאלי' באח״ג וכוי ובנא״ג וכוי כשע״ך וכו' ( מתקאלים באחריות גמורה וכו' ובנאמנות גמורה וכו' כשני עדים כשרים וכו" ) וכל תיקוני השטר כולם, ולא יפטר מהחוב כי אם נכנס הבחור ראובן בנו לחופה עם הנערה לזמן פסח הב״ק, עכ״ל השטר.
והנה הבחור ראובן שלח לנערה בעת השדוכין סבלונות חפצים טובים כלי כסף וכלי זהב. ולאחר שעבר הזמן לא רצה הבחור ליקח את הנערה לאשה הנז', שלא ישרה בעיניו. ושלח לקרובי הנערה להחזיר לו הסבלונות שלו, ואמר הבחור שאם אביו נתחייב לו קנם, יעשה עמו מה שהדין נותן, כי הוא על כל פנים לא רצה ליקח אותה לו לאשה. וקרובי הנערה טענו שלא נתרצו לכתוב השט״ח על יעקב אלא מכח הסבלונות שבידם, ועל סמך הסבלונות נתרצו לכתוב שטר על יעקב אביהם, ואלו החפצים הם כמו ערב, ואם כן לא יחזירו לו הסבלונות עד שיפרע להם אביו השט״ח הכתוב עליו.
עוד יש לשאול כי הנה קרובי הנערה תבעו את יעקב לשלם להם קנס הכתוב עליו כמ״ש, כיון שלא רצה בנו ליקח את הנערה. וטען יעקב אנוס ופטור, כי לא עלתה על דעתו שיעכב בנו הנישואין ולא ירצה את הנערה. וקרובי הנערה טענו אתה חייב בשט״ח גמור, וכתוב בו שאין לך פטור כי אם נכנס וכוי, וכיון שלא נתקיים התנאי חייב אתה לשלם השט״ח. והמבוקש מכת״ר הוא שישיבו לנו על אלו השאלות, ושכמ״ה.
תשובה על השאלה הראשונה, חייב הבחור לשלם הקנס כשיתבענו אחי הנערה ליכנס לחופה ולא ירצה, דהגם שבזמן שקבעו לא תבעו זה את זה, מכל מקום כיון שכתוב בשטר השדוכין שלא יפטר מהחוב כי אם כשנכנס עם הנערה לחופה בזמן פ', נהי דבזמן ההוא נתרצו זה לזה שלא לעשות נישואין, מ"מ נשאר החיוב על השטר אם לא ירצה הבחור ליכנס עם הבתולה לחופה, וכן עמא דבר.
גם תשובה על השאלה השנית, אם הסבלונות של הבן, לא יעכבו אותם קרובי הכלה. ואם של האב, יכולים לעכבן. וחייב האב בשט״ח הכתוב עליו, זהו מה שנראה להשיב. וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה, כי דעת ממנו פליאה. נאם הח"פ מתא מראכש יע״א ס' וכפר עליה הכהן וטהרהמשי לשארו הקרוב אליו,והכל שו״ב וקיים. וחתומים על זה החכמים השלמים הדו״מ: כמוהר״ר אברהס קרקום נר״ו וכמוהר״ר יצחק חרוש נר״ו וכמוהר״ר אברהם פינטו נר״ו וס״לנמ״כוז״ל:
ואם אין עדים שהכלים של הבן, ישבע הבן שהם שלו שהוא שלחם בתורת סבלונות בעת השדוכין, כמ״ש בשאלה. וק״ש וחתום על ענין הכלים כמוהר״ר אברהם המי. וס״ל נמ"כ וז״ל:
שאלה וי״ל על ענין הכלים אם הם של הבן, אם צריך להביא עדים שהם שלו או ישבע שהם שלו, ועל ענין האונס לא השיבו כתייר כלום אם נקרא אונם או לא, ע"כ.
תשובה על ענין האונס עיקר התשובה היא על זה דלא הוי אונס, ומפני כך כתבנו שחייב האב, ומשם תבין התשובה דלא הוי אונס וא"צ לכתוב זה בשאלה דמכללה אתיא, ע"כ.
סוף המאמר
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
הרב אברהם אסולין היו
תורת אמך ◆ פרשת ויצא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 29◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען(לז, א).
כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל רב באופראן ותהלה, ובארץ ביבנה, בספרו נתיבות שלום, ולכאורה יש לעורר כאן סתירה בין דברי רש"י לדברי המדרש, כי לשון רש"י הוא, "וישב" ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. לעומת זה במדרש רבה מובא הדבר בלשון אחר וזה לשונו אמר רבי אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה 'השטן' בא מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בעולם הזה. כלומר ברש"י כתוב שהטוען זהו הקב"ה ובמדרש כתוב שהטוען זהו השטן, ויש לתרץ שדברי רש"י מיוחסים לצדיקים שמבקשים לאכול מפירות התורה והמצות בעולם הזה שבאופן כזה רק הקב"ה טוען על הצדיקים לא דיין לצדיקים שיהיו ניזונים מתמצית פירותיהם בעוה"ז כדי למלא אוצרותיהם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה ולאכול פירותיהם בעוה"ז ולא ישאר להם דוקא לעוה"ב. וכו' ושמא תאמר האם יחסר ליעקב שהוא איש תם יושב אהלים, פירות בעוה"ז, לזה בא רש"י כמתרץ, אמר הקב"ה לצדיקים 'מה' שמתוקן להם מלשון 'ונחנו מה'(שמות טז, ז),דהינו כלום הוא הבל טובת העוה"ז לעומת מה שמתוקן להם לעשות מפירותיהם שכר לעוה"ב, וחבל שיפסיד צדיק כמו יעקב אבינו משהו מהכל טוב לעוה"ב. אמנם המדרש שמזכיר שהשטן מקטרג, מדובר על הצדיקים שרוצים לאכול גם מהקרן של המצות, ובאופן כזה יש רשות לשטן לקטרג, ומדוקדק לשון המדרש שאמר לא דיין לצדיקים שהוא מתוקן, מילת שהוא ולא נאמר שהם מורה על הקרן.
אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם(לז, ב),כתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל רב העיר פתח תקוה בספרו באר משה, את דבתם רעה. מה היה אומר, רבי מאיר אומר: חשודים הם על אבר מן החי. רבי יהודה אומר: מזלזלים הם בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים. רבי שמעון אומר: נותנים עיניהם בבנות הארץ. אמר רבי יהודה בן פזי, כתיב(משלי טז),פלס ומאזני משפט לה, אמר הקב"ה הוא אמר חשודים הם על אבר מן החי, אני מוכיח עליהם, שנאמר וישחטו שעיר עיזים. הוא אמר מזלזלים הם בבני המשפחות, לעבד נמכר יוסף(תהלים קח),הוא אמר נותנים עיניהם בבנות הארץ, הוא דוב מתגרה שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף(ירושלמי פאה פ"א ה"א).כתב התורה תמימה, לא נתבאר איפה מצאו חז"ל בפסוק זה רמז שהדיבה היא מענינים אלו וכו' ולא ידעתי במה נתקשה, הלא הדבר פשוט בדברי רבי יהודה בן פזי שהביא דברי הגמרא על הפסוק פלס ומאזני משפט לה', ואכן מהעונש שנענש, אנו יודעים מה הדיבה, ממה ששחטו שעיר עזים, ידענו שהיה חושד שאוכלים מן החי ללא שחיטה וכו' וכן פירש במדרש רבה על המתנות כהונה. והרא"ם פירש שחז"ל למדו לומר כן ממילת רעה, כי הוקשה לו הלא היא רעה, כי אין דיבה שהיא טובה, ואם כך לשם מה הוסיף הכתוב "דיבה רעה" (ראה רמב"ן שם שכתב, כי יש דיבה טובה). מכאן למדו בגזרה שווה כתיב הכא רעה וכתיב התם חיה רעה אכלתהו, זהו אבר מן החי. וגבי אשת אדוניו כתיב, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, הרי גזרה שווה. וגבי אמה העבריה כתיב אם רעה בעיני אדוניה. הרי זלזול בבני השפחות.
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם(לז, ב).
כתב הגאון רבי עמור אביטבול זצ"ל מחכמי צפרו בספרו עומר התנופה, יש לפרש בהקדם מה שאמרו בגמרא(קידושין ע),כל הנושא אשה שאינה הוגנת הווין ליה בנים שאינם מהוגנים שנאמר(הושע ה, ז),בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ואמרו במדרש(במדבר רבה ג, ו),הביאו הראנ"ח פרשת מסעי כל הנושא אשה מהוגנת הקב"ה מוציא מהם בעלי הוראה, שנאמר(תהלים סח, ז),אלהים מושיב יחידים ביתה וכו' ואין יחיד אלא לשון גדולה שנאמר(בראשית כו, י),כמעט שכב אחד העם את אשתך, ואומר(דברי הימים א, יז, כא),ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ובזה נבין ראיה אמתית שיעקב לא נשא שתי אחיות באיסור, דאם דנשא אשה שאינה מהוגנת לו לא יהיו בניו כולם צדיקים שבטי יה. וזה שאומר הפסוק ויבא יוסף את דבתם שלא היו מהוגנים, זו רעה אל אביהם שפגע באיסור שתי אחיות.
ויוסיפו עוד שנא אותו על חלמתיו ועל דבריו(לז, ח).
כתב הגאון רבי יוסף משאש בספרו אוצר המכתבים, הקשה והלא חלום אחד הוא, שעדין לא חלם השני, ואפשר שסיפר להם החלום הרבה פעמים כדרך הנערים. ולדעתי יש חיזוק לדבריו ממ"ש ויחלום יוסף חלום ויג לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו, ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה וכו' והנה אנחנו וכו' הרי שני פעמים אמור. ואפשר עוד לדעתי, שאחיו היו אומרים לו רעיוניו על משכבו סליקו, שביום חושב שימלוך עליהם, ובלילה חולם מחשבת היום, ולכן כתיב חלומתיו, חלום הלילה, וחשבת היום שדומה לחלום.{חכמי וגאוני מרוקו}.
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם(לז, יב).
לרעות את צאן נקוד על את, ללמד שלא לרעות את הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות ולהתפתות(אדר"ג לד).כתב התורה תמימה, לא תבאר איפה נרמז דרש זה, ואשר לומר ע"פ מ"ש במדרש רבה בסמוך, נלכה דותינה וכו' ולא היו יכולים להתפתות ביחד, ולהסכים למעשה רק על ידי רבוי אכילה. וכתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בספרו באר משה, ולפ"ד הדבר פשוט, כי הוקשה להם לרז"ל מדוע הלכו כל האחים לרעות, והלא אחד מהם היה מספיק לרעות צאן אביהם, ויעשו ביניהם תור, שכל אחד ירעה בשבוע ולמה הלכו כולם יחד, והלא לבן שלח את צאנו ביד בתו לבד, ומשה רעה את צאן יתרו לבד, אם לא שתאמר שלא לרעות את הצאן הלכו כולם, אלא לרעות את עצמם, לאכול ולשתות בנאות מדבר מקום אויר צח ומבריא, ורז"ל עוררו אותנו על זה, במה שניקדו על מלת "את" להורות שלא את הצאן הלכו לרעות אלא את עצמן.
ויראו אותו מרחוק ויתנכלו אתו להמיתו(לז, יח).
כתב הגאון רבי שמואל די אבילה, מחכמי ראבט, בספרו אוזן שמואל, וזהו אומרו ויראו אותו מרחוק כלומר כשבא אצלם ראו ביאה זו משונה ורחוקה מן השכל אחרי שהיה יודע שהיו שונאים אותן אף בעיר היה לו להשמט מהם כי כן דרך מי שיש לו אויבים וכ"ש שלא יצא עמם לשדה מקום שאין שם אדם ועכשיו בא אצלם אל הדרך אמרו ישפוט בצדק שנחלש מזלו. ולכן כשראו אותו מרחוק אז ויתנכלו אותו להמיתו שנתמלאו נכלים וערמומיות להמיתו ולבקש לו שום סיבה שידנו אותו למיתה בשבילה ולא ימשך להם ממנה עוון אשר חטא.
ויראו אתו מרחק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו(לז, יח).
כתב הגאון רבי יוסף פינטו זצ"ל מחכמי מרכאש בספרו לקח טוב. במדרש(ב"ר פד, יד),שיסעו בו הכלבים, וצריך להבין למה ועל מה השליכו אותו הבורה, ואם כדי שלא ימיתו אותו הרי סוף סוף כתיב 'והבור ריק אין בו מים' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים ישבו (שבת כב),וימות שם, וגם אמרו ז"ל(ילקוט שמעוני רמז קמב),בשעה שהשליכו אותו לבו היה יהודה משליך עליו צרורות, וקשה ולמה היה משליך עליו צרורות, אכן יובן על מה דקיימא לן דאין מביאין עגלה בזמן שנמצא חלל, אלא אם חלל חרב ולא שגררתו חולדה או חיה ולא צף על פני המים ולא תחת הגל, ולכן מתחילה שיסו בו את הכלבים שאם היו הורגים אותו בחרב היה יהודה ובית דינו שהם השבטים צריכים להביא עגלה ערופה והם צריכים לומר "ידנו לא שפכו וכו'(דברים כא, ז),וזה לא יתכן, לכן שיסו את הכלבים דהיינו גררתו או חיה או חולדה ומן הדין פטורים מעגלה ערופה, וכשראו שהכלבים לא רצו לשלוח בו יד, אמר להם ראובן השליכו אותו אל הבור הזה, והיינו כצף על פני המים ונהיה פטורים מעגלה ערופה, וכשראו שהבור אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו ולא הזיקוהו, באו והטילו עליו צרורות, דהיינו תחת הגל ופטורים גם כן, וכשראו כשהשליכו עליו צרורות ואף על פי כן לא מת, אמר להם יהודה 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' כי כל אחד ואחד מאלו הישמעאלים אחינו בשרנו הוא, וקיימא לן(סנהדרין פו ע"א),הגונב נפש מאחיו וגנב אותו ומכר אותו לאחד מן אחיו אינו חייב מיתה, וישמעו אחיו.
וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש(לז, כב).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו אור החיים, פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרג מי שלא נתחיב מיתה מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יפגעו באדם אם לא יתחיב מיתה בידי לשמים, והוא אומרו ויצלהו מידם פירוש מיד הבחירי ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומתיו וגו' כי הבחירה תבטל הדבר ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במ
הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה
געיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
ק. ז. ויסוצקי מקים מרכז ארצי ל" חובבי-ציון" בארץ
כאחד ממנהיגי חיבת-ציון בדק ויסוצקי את מצב הקליטה בארץ. על-אף שראה בהקמת ישובים חקלאיים משימה חשובה מאוד, לא השתכנע שכל העולים מרוסיה מסוגלים להיקלט רק בחקלאות, מה גם שבידי העולה המתישב בחקלאות חייב להיות סכום כסף הנדרש לקניית האדמה שעליה יתישב. הוא לא היה יכול להתעלם מן העלייה שביקשה להתישב בערים ושאל, היכן ייקלטו הסוחרים, בעלי-המלאבה והתעשיינים, שפרנסתם בערים?
אחרי שק. ז. ויסוצקי סיים את ביקוריו בירושלים, צפת וטבריה, הוא ביקר גם בשבם, עכו, צור, צידון, עזה, לוד ורמלה, כינס את מנהיגי הישוב לטכס עצה היכן לקלוט את העולים שפרנסתם בעיר. באותו זמן שררה אכזבה בקרב מתישבי המושבות החקלאיות. מצבם הכלכלי התערער והם לא יכלו להחזיק מעמד. לעומת זאת נקלטה ביפו עלייה גדולה והפרנסה היתה מצוייה בשפע, זאת בשעה שהישובים החקלאיים ניצלו מהרס רק הודות לעזרתו של הברון רוטשילד.
ק. ז. ויסוצקי הציע להקים ישובים יהודים נוספים בערים ערביות
בישיבה שכינס ק. ז. ויסוצקי ביום ג' בסיון תרמ״ה, בהשתתפות נציגי פתח-תקוה, ראשון-לציון, ירושלים ויפו, פתח ק. ז. ויסוצקי את האסיפה בדברים אלה:
"באנו לשפוט על דבר עמנו אשר אץ לו מנוח בגויים, כדי להכין עבודה ופרנסה לאלה הנמצאים עתה בארץ, ולאלה שיבואו למצוא מחיתם ממקור אשר לא יאכזב".
"בענין החרושת, המסחר ועבודת האדמה והקניין יש להחליט מראש על מקום לענף זה, או לענף זה. לדעתי, על חובבי-ציון לפקוח עיני אחינו ועמנו העובדים, ובעלי-המלאכה והמסחר, ולומר להם:-
"אחים יקרים! בארץ הקודש עוד ערים רבות שלא גרים בהן יהודים כמו: שכם, נצרת, רמלה, לוד, בית-לחם, עזה, אשקלון, צור וצידון. האנשים היושבים שם אוכלים לחם, הולכים במלבושים, נועלים ברגליהם, וצרכים רבים להם. כאשר יבואו יהודים, טבעי שגם הם ימצאו שם מחיתם במשך הזמן.
"לכן, כל מי מכם שהוא חרש-עץ-ואבן, לוטש ברזל וכדומה, וצר לו המקום, יובל לפשר בדעתו. אשר כפאניבז תהיה עזה, ואשר כראסין תהיה אשדוד, וכפי שמצא בביאליסטוק, וילנה ומינסק, יוכל לחיות גם שם. כך נוכל לקוות, כי עוד יבואו ימים ולא יראו בני-עמי היושב בציון משפט מהו ולא יפחדו מאלה המאיימים עליו. עלינו לקנות לבב הטובים שבאחינו הספרדים ולהרגילם לרעיון ישוב הארץ, והיה זה גם להם לתועלת לא מועטה".
בשיחה עם אברהם מויאל הגיעו למסקנה, כי הרעיון להקים ישובים יהודיים בערים ערביות ניתן לביצוע רק אם יעלו לשם ראשונים צעירי יפו, שהרי הם דוברי ערבית ומכירים את מינהגי הערבים. אחרי שיקימו את הישוב ויתבססו, יבואו להתישב אחריהם העולים החדשים מרוסיה ומאירופה ולעסוק במלאכה בחרושת ובמסחר, כמו ביפו.
זו היתה גם דעתם של אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון ושל עוזרו אליעזר רוקח. גם יתר מנהיגי הישוב בעת ההיא המליצו כי ההתישבות בערים הערביות תתרום יותר מכל דרך אחרת להגברת העלייה, כי לא כל העולים מסוגלים לחיות בישובים חקלאיים ולהתפרנס מחקלאות. שליחות זו הוטלה על אברהם מויאל.
צעירים בני-יפו ששלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של הערבים ושל השלטונות גויסו על ידו לצאת בשליחות להקמת ישובים יהודים חדשים בערים ערביות.
רק הם בלבד, אמרו אברהם מויאל ואליעזר רוקח, חונכו על ברכי אמונת אבותיהם כי עלייה וישוב הארץ יחישו את גאולת העם. צעירים אחרים מהישוב היהודי הישן לא יזוזו, כל עוד הם מצפים למשיח שיגאל ויבנה את הארץ עבורם.
״הגיע הזמן להרחיב את ההתישבות העירונית בארץ", אמר אברהם מויאל לעסקני קהילת יפו, כפי שהציע ק. ז. ויסוצקי כי יפו מלאה עד אפס מקום ואין להשיג בה דירות וחנויות. מחירי השכירות הרקיעו שחקים ואין כל אפשרות לקלוט ביפו יהודים נוספים. וכפי שבבר נאמר – צעירי יפו הם היחידים המאמינים בישוב הארץ.
אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון בארץ-ישראל, קרא ב-1865 לצעירי קהילת יפו לתרום את חלקם בישוב הארץ ולצאת בשליחות להקמתם של ישובים נוספים בערים ערביות כמו ביפו, להתישבות עירונית של יהודי רוסיה. הוא, ועוזרו אליעזר רוקח, וראשי קהילת יפו, סיפרו להם אודות ההחלטה שנתקבלה בישיבה שקיים ויסוצקי עם נציגי פתח-תקוה, ראשל״צ, מקוה-ישראל, פינס, ד"ר הרצברג ואליעזר בן-יהורה מירושלים. בישיבה זו החליטו על התישבות יהודים בערים ערביות כגון: רמלה, לוד, עזה, שכם, עכו ובית-לחם, ובערים נוספות שבהן לא גרו יהודים ושאפשר לקלוט בהן עולים שיבואו מרוסיה ומרומניה, כפי שגרים יהודים בערים רוסיות.
כאמור, חיים אמזלג, שהיה סגן-קונסול בריטניה ביפו, הציע, מטעמי זהירות, לא לעלות בבת-אחת להרבה ערים ערביות, ולא לעורר חשדות בקרב האוכלוסייה והשלטונות העוינים. מוטב להקים בשלב ראשון שניים-שלושה ישובים בערים הגדולות; עזה, שכם ולוד, או עכו. בערים אלה", טען אמזלג "אנחנו עובדים עם הסוחרים הערבים ובחלק מהן מתגוררות כיום כמה משפחות יהודיות. אם נוסיף להן עוד במה משפחות לא יורגש שמקימים ישוב חדש.
ר' אהרן שלוש, שבניו היו סוחרים בעזה ובנגב, וכן יתר המשתתפים הסכימו לדעת אמזלג, ורבי דוד בן-שמעון מירושלים הבטיח לעודד גם צעירים מוגרבים לאומיים בירושלים להצטרף להתישבות.
יוסף בק מויאל ור' משה אלקיים, שהיו סוחרי שעורה בנגב, הודיעו כי יעזרו למתישבים לסחור בשעורה. אליעזר בן-יהודה בירך ועודד את חברי ארגון "תחיית ישראל" על חלקם במשימה. ז. ד. לבונטין, חסיד ההתישבות בעזה ויחזקאל סוכובולסקי (דנין) חסיד ישוב לוד, עודדו את המועמדים להתישבות, להבטיחו לסייע להם ולעמוד לימינם.