ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
אמונת ז. ד. לבונטין ו"חובבי-ציון" בישוב יהודי בעזה
ההתעניינות בפיתוח הישוב היהודי בעזה החלה עוד בראשית 1882, כשחובבי- ציון באודיסה התענינו בישוב הארץ, והחלו לחלום על שטחים נרחבים לפיתוח ישובים בדרום ובנגב יהודה. כאשר נוכחו לדעת כי האיזור הוא רחב-ידיים וטוב לזריעה, הם תיכננו ודיברו על מושבות בסביבות עזה.
בספרו של ז. ד. לבונטין "לארץ אבותינו" מופיע תיאור על עזה: "הכיכר ההוא רחב-ידיים אשר בנקל יוכלו לשבת עליו כחמשת אלפים משפחות, כיכר שאין כמעט דוגמתו בכל ארץ פלשת, חוץ מעבר הירדן מזרחה. ואפילו בימים הראשונים יוכלו להתיישב כעשרים-שלושים משפחה, לסחור את הארץ ולהתעסק בכל מלאכה ובחרושת המעשה. אם מספר הבאים לאה״ק יתרבו, יוכל להיות הכפר הזה מרכז ראשון להתיישבות".
ז. ד. לבונטין היה מחסידי הרעיון של ויסוצקי להקים ישוב יהודי בעזה, והיה מן היחידים שעמדו לצידו במצוקתו. "עזה תהיה עיר יהודית גדולה" אמר לבונטין. וכך כתב בספרו: "לפנות-ערב שמתי פעמי לעזה להתעסק בענין קניית הקרקע (כיברת ארץ אחת שעמדה אז להימכר על-ידי הממשלה), ושנים-עשר האיש שנתנו לי דמי קדימתם על קנין הקרקע בחרו מביניהם איש אחד ללכת עימדי ולראות את טיב הקרקע ויבולה, וגם עוד שליחים אחדים ממקומות שונים שבאו לאה״ק הלכו איתנו.
"הראיתי להם את האדמה ויאשרוה ויהללו את תנובתה, יבולה ואווירה. ונגמר אומר כי ישובו ליפו כל הבאים אתי, ואנוכי אשאר פה לגמור את הענין הזה. והנה ביום חמישי לפנות-ערב הגיעתנו טלגרמה מיפו, מחברי הוועד, כי אחדל להתעסק ע״ד קנין הקרקע וכי אשוב על פעמי חזרה ליפו. ואף כי האגודה נתנה לי כוח והרשאה לקנות הקרקע, בבל זאת מצאתי לנחוץ לשוב על עקבי ולראות מה החדשה שהיתה שמה. אח"כ נודע לי כי עלה בידי הסוחרים השונים לרפות את ידי החברה החדשה הזאת ונתפוררה החבילה. במוצאי-שבת קיבל כל אחד מהם את דמי קדימתו חזרה, וכל עמלי וכל הוצאותי עלו בתוהו". המקום שרמז עליו ז. ד. לבונטין הוא ג'בל אלמונטר, רמה גבוהה 270 מטר מעל פני-הים, המשקיפה על הרי חברון ועל ימה של עזה וכל השטח מסביב כמונח על כף היד.
גם בשנת 1914 ניסה ז. ד. לבונטין לרכוש את השטח הזה, אולם מלחמת-העולם הראשונה שמה לאל את כל התוכניות והענין נדחה.
הנה כי-כן, עבר ז. ד. לבונטין"כפרים הרבה בארץ מישור ואף בהרי יהודה. השדות בפלך עזה משכו את לבבנו, ובאנו לידי החלטה כי המקום היותר מוכשר להתישבות יהודים הוא המישור, הלא הוא הנוף אשר על שפת הים התיכון, בדרום הארץ, ליד הבדואים יושבי האוהלים ורחוק מדרך המלך יפו-ירושלים. נוכל לסדר שם התישבות רחבה מבלי למשוך עלינו קנאת העמים הנושאים את עיניהם אל הארץ הקדושה". דברים אלה כתב בשנות השמונים של המאה ה-19 איש העלייה הראשונה, זלמן דוד לבונטין. מסתבר שסייר בעזה לפני שרכש את אדמות ראשון- לציון והיה אומר כי בעזה צריך להתחיל בהתישבות יהודית רחבה.
הדברים לא נסתייעו, אבל כאשר יצא הגרעין, שרוב אנשיו היו חברי ארגון "התחיה", להקים ישוב יהודי בעזה לא פסקו ז. ד. לבונטין ואליעזר בן-יהודה לעודד אותם בשעות מצוקתם, להמשיך" כי עזה תהיה עיר ואם בארץ-ישראל וגשר עם מצרים".
ז. ד. לבונטין ויחזקאל דנין לחצו במשך כל התקופה על המשרד הארצישראלי לשלוח עולים לעזה. בשנת 1914 שלח ז. ד. לבונטין את אברהם אלמליח לקנות את אדמות הר המונטר שאהב, כדי לקיים הבטחתו ולהגשים את חלומו להתחיל בהקמת ישוב גדול בעזה. וכאמור רק מלחמת-העולם הראשונה שיבשה את תוכניתו.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת י
שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים
חש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
מורינו הרב אברהם אבודרהם זצ"ל.
אחד מרבני תיטואן חי במאה החמישית ויש פסק דינים ממנו ונדפסו מהם בשאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב סימן כ"ג פ"ו קצ"ט שט"ו וכל הפסקים הנזכרים המה בין שנת תע"ב לשנת ת"ק.
מורינו הרב אברהם בן סמחון זצ"ל.
מורה צדק בעיר בגריס בנוף תאפילאלת והוא הרביץ תורה בתלמידים והוא שונה לתלמידיו מאה ואחד פעמים לבל ישכח מהם כנזכר בסוף פ' כ"א מספר בנאות דשא ששמע מזקניו זלה"ה.
מורינו הרב אברהם הלחמי ז"ל.
עיר מולדתו מראקס ושוב קבע דירתו במקנאס הרביץ תורה במקנאס בים התלמוד והיה ידוע לחם תלמודי, והיה איזה זמן בפאס ולמד תלמידים, והיה לומד בעל פה כי הוא היה חולי עיניים, וחי במאה השישית ותחילת השביעית והניח אחריו שני בנים כבוד הרב יהודה הלחמי ז"ל ואחיו כבוד הרב מרדכי הלחמי ז"ל.
כהה"ר אברהם בן וואעיש ז"ל.
חי במאה הרביעית במראקס הוא שימש במשרת הנגידות בשנת שס"ו.
מורנו הרב אברהם אלבאז זצ"ל.
מורה צדק במקנאס בזמן מוהר"ר משה טולידאנו זצ"ל ומהר"י בהתית ז"ל.
מהר"ר אברהם ביבאס ז"ל
מחכמי פאס והיה מבעלי מחלוקת הנפיחה עם מורנו הרב חיים גאגין.
מורנו הרב אברהם הלוי ברוכים זצ"ל
מחכמי המערב והלך לצפת תוב"ב בימי רבינו האר"י ז"ל ונתיישב שם ולמד ממנו חוכמת הקבלה ויסופר רודותיו שראה השכינה פנים בפנים בהקיץ בכותל המערבי וראה בשה"ג או ר"א הלוי ברוכים מ"ש בזה. וראה במילואים שבסוף נר המערב צד 229 כתב שבאינצליקופדיה אוצר ישראל נאויארק תרס"ז צד 90 נרשמו חיבוריו נדפסים וכתב יד.
ובקורא הדורות ד' מ' כתב טעם למה היו קורין אותו ברוכים, וראה בסוף שם הגדולים הוצאת בן יעקב בהגהות והערות שבסוף הספר.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס…החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים
ד"ר דן אלבו
החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים
א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים
ד. כניסת הצבא הצרפתי לווזאן.
מנקודת ראותה של הקהילה היהודית, בכניסת הצבא הצרפתי לוואזן היתה מקופלת תקווה גדולה לשינוי כלכלי, תרבותי ומשפטי. ואולם מפנה היסטורי זה בתולדות הקהילה, לא היה נקי מזכרונות קשים. בנובמבר ובדצמבר 1918 ובינואר 1919 בחודשי החורף הקרים ביותר, נעצרו 30 סוחרים יהודים מוואזן על ידי הצבא הצרפתי, בדרכם ליישובי השבטים הסמוכים עימם קיימו קשרים כלכליים מזה דורות, כמשקיעים בגידול תבואה ובקר, מלווים בריבית, רוכלים ובעלי מלאכה.
הסוחרים והרוכלים היהודים הואשמו לא פחות "בסיוע לכוחות המורדים נגד ממשלת צרפת."! משום שסחרו עם לקוחותיהם משכבר הימים. הקשרים הכלכליים הלגיטימיים שהתקיימו מזה דורות בין שתי האוכלוסיות נתפסו לפתע בימי המלחמה שהתנהלה בין הצבא הצרפתי ושבטי מבוא-הריף כאיום פוטנציאלי על הצבא הצרפתי. לאחר מעצרו של הסוכן הגרמני Kuhnel שפעל כמתסיס ומדריך צבאי בקרב השבטים הלוחמים נגד צבא צרפת, הקולונול פלגרין אשר פעל בחזית הלחימה המליץ בפני המודיעין הצבאי, שעצר את היהודים כדי לדלות מידע על מצבה הכלכלי של האוכלוסיה האזרחית הריפית שחוותה עורף אספקה ומסתור לכוחות הלוחמים – על שחרור שלושים הסוחרים היהודים. מעצרם הממושך של שלושים ראשי בתי־האב לא היה רק אירוע טראומטי עבור העצורים ומשפחותיהם אלא חייב את מוסדות הקהילה להתגייס לטובת משפחותיהם ובעיקר לטובת המשפחות חסרות האמצעים, שנותרו במשך מספר חודשים במצב של חרדה, אי וודאות ובעיקר ללא כסף ומפרנס. כעשירית מכלל בתי האב בקהילת וואזן היו עצורים בידי צבא צרפת בחורף זה. אפיזודה אומללה זו עמדה ברקע המפגש ההיסטורי בין הצדדים כעבור שנתיים בחורף 1920.
יחידות הצבא הצרפתי התרכזו ב- 16 בספטמבר 1920 בעיך דיפלי בפיקודו של הגנרל פוימירו [General Poeymirau]. שני כוחות האחד בפיקודו של קולונל טרסטורנל והשני בפיקודו של קולונל קולומבט נעו לעבר העיר וואזן תוך ניהול שיחות עם מנהגי השבטים באיזור. הפעולה הכפולה, הצבאית והדיפלומטיה הובילה להצלחה מהירה. ב- 2 באוקטובר 1920 גינראל פוימירו נכנם בראש יחידותיו לוואזן וזכה לקבלת פנים נלהבת מצד מוסלמים ויהודים כאחד. צבא צרפת בראשות גנרל פוימירו התקבל בטקס חגיגי, ע״י השריף ברכה (תוארו הדתי של ראש המסדר התוהמי, ראש הזאוויא וואזניה) הפרו צרפתי מולאי טייב, הקאיד הלל ונגיד הקהילה היהודית מר אברהם בטאן.
הנציב העליון גינראל ליוטה הגיע לביקור בוואזן ב- 7 באוקטובר, והתקבל בשמחה על ידי תושביה המוסלמים והקהילה היהודית. בעקבותיו הגיע לביקור בוואזן מולאי יוסף הסולטאן של מרוקו ביולי 1921. הסולטאן התקבל על ידי הקהילה בברכה המסורתית. מזל-טוב צרויהבת השבע בתו של ראש הקהילה יצחק צרויה הגישה לסולטאן זר פרחים. המלך ביקר בעיר בלוויית משלחת גדולה, הוא עלה דרך הרובע היהודי על סוס מפואר, עשרות עבדים סוככו עליו בשמשיות. המלך ביקר בקבר של מולאי עבדללא א שריף. תכלית הביקור הייתה סימבולית ופוליטית כאחת. להביע הזדהות ובו בזמן להפגין ריבונות כלפי נתיניו ועל השורפה של וואזן, שפעלו נגד בית המלוכה הפילאלי לאורך המחצית השניה של המאה ה-19 ויחסי בית המלוכה עמם ידעו עליות ומורדות מאז שוואזן קיבלה את חסותה של צרפת ברביע הרביעי של המאה הי״ט.
זקני הקהילה ילידי העשור השני של המאה העשרים נהגו לספר את זכרונותיהם על ביקור הסולטאן מולאי יוסף עד לא מזמן.
בזכות צבא צרפת השתרר שקט סביב וואזן. בפגישה שהתקיימה בינואר 1921 בין מפקד החזית הצפונית גינרל פוימירו General Poeymirau והשריף הגדול מולאי טייב והקאיד הלל, הביעו אלה בפניו סיפוק רב מהשקט שהושג בעקבות הפעולות הצבאיות נגד המורדים. מתוך זהות אינטרסים עם השורפה של וואזן, הצבא הצרפתי שאף לייצב ולחזק את הגבול הצפוני של הפרוטקטורט העובר צפונית לוואזן. מלבד הרצון לממש את ריבונותם על העיר, הצרפתים חששו שבמקרה של לוחמה בין הצבא הספרדי ובין שבטי ההר, יעברו אלה לשטחם ומשם ינהלו לוחמת גרילה נגד הצבא הספרדי ולהיפך. כיבוש וואזן וסביבותיה נועד למנוע משבטים אלה אפשרות לנצל את הגבול במטרה לנהל לוחמת גרילה בצד אחד ולהימלט לצדו השני.
פחות משישה חודשים לאחר כניסת הצבא הצרפתי תושבי וואזן חוגגים ב-1 באפריל 1921 את העלאתו בדרגה של הנציב הכללי גנרל ליוטה לדרגת מרשל ב- 19 בפברואר. בשעה 13:00 ביום שמש בהיר, ברחבת השוק המשתרעת צפונית לעיר העתיקה, נערך מפגן דהירה פולקלוריסטי של פרשים תוך כדי ירי באויר. הפרשים נמנו על הכתות הדתיות: עישווא, חמדושיה ודגיליליה. מופע הראווה נערך ברוב עם בפני נציגי הצבא הצרפתי, הקהילה היהודית ותושביה המוסלמים של העיר.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.
עם כל ה ופעה של ילקוט הפרסומים הממשלתיים – הז'ורנאל אופיסיאל – התבשרו יהודי המגרב על גזירה חדשה או על צו בדבר הוצאה לפועל של חוקים הנוגעים ליהודים : אלפי ילדים סולקו מבצי ספר, מאות פקידים פוטרו ממשׂרותיהם, ועשרות אנשים נושלו מנכסיהם. בה בעת הובלו מאות פליטים יהודים , מתנדבים לשעבר בצבא צרפת ואסירים פוליטיים, למחנות עבודה שהוקמו בשולי מדבר סהרה.
ויגאן, שהיה ראש המטה הכללי האחרון של צרפת לפני המפלה, תפס מקום מיוחד במינהל של המגרב, לאחר שהרחיק אותו פטן מווישי. לימים הפך לאחד האידיאולוגים של המהפכה הלאומית, ובמקביל לא חסך את שבט ביקורתו מן הנטיות הפרו־גרמניות של לאוואל ושל דארלאן, והיה מצליף ללא הרף ב׳צרפת החופשית׳, תוך נאמנות טוטאלית למרשאל פטן. לצפון־אפריקה נלווה אל ויגאן איב שאטל, ששירת שנים רבות בהודו־סין. שאטל היה המזכיר הכללי של ויגאן עד ליולי 1941 אחרי־כן משנה למושל הכללי ומושל כללי של אלג׳יריה מנובמבר 1941 ועד למחרת הנחיתה של בעלות־הברית.
שאטל היה איש ציני ואינטליגנטי, שלא שפע מוסריות, אבל הוא נהנה מאמתו המלא של ויגאן:
פקחותו, נסיונו העשיר ויכולתו המינהלית עשו אותו לעוזר מעולה בכל המובנים. לא עבדנו צד בצד אלא שנה אחת בלבד, אולם מחודשים אלה של עבודה אינטנסיווית אני שומר לו הכרת תודה נאמנה, ומה עוד שמת מנודה והרחק מארצו.
בדומה לסגל המושלים והנציבים הכלליים, לא מונו אנשים ׳חדשים׳ בתור נציבי מחוז, מנהלים או מזכירים כלליים. את המינהל איישו פקידים מוכשרים, שניחנו ביכולת מינהלית גבוהה, שכל ממשלה באשר היא יכלה להתברך בשירותם, ולו רק בשל יכולתם להדחיק ואף לשכוח לחלוטין את נטיותיהם הפוליטיות מאשתקד. כך, למשל, שקד הנציב הממונה על מחוז אוראן, בוז׳אר, על מילוי הוראותיו של ממשל וישי באותה קפידה שבה נהג לפנים לבצע את אלה שהיה מקבל מן ׳החזית העממית׳, שמינתה אותו לתפקידו באלג׳יריה: וכך עמיתו בקונסטנטין, מאקס בונאפו, סוציאליסט ומוסמך לפילוסופיה, שעורר את תשומת־לבו של פיאר לאוואל, שמינה אותו באפריל 1942 לשר האספקה. שארל אטורי היה חבר במועצת־המדינה ונמצא בשליחות בצפון־אפריקה כאשר מינהו ויגאן לתפקיד מזכיר כללי ליד המושל הכללי של אלג׳יריה.
כל אלה ראו את עצמם, קודם כל, בתור משרתי המדינה, שנתפסה בתור ׳נכס עליון׳, שאותו יש לשמור ויהי מה, מעל ומעבר לכל תמורה אפשרית — אם תבוסה ואם שינוי כלשהו במשטר. כאשר התגברו על הזעזוע שחוללה שביתת־הנשק, עברו רובם לסדר היום וחזרו בהם לחלוטין מכל כוונה לערער על פקודות או לפסוק בדבר ערכם המוסרי של צעדי המשטר החדש. יתר על כן, מתוך עצם הכשרתם הצבאית והמינהלית, לא יכלו אנשים אלה להישאר אדישים לפילוסופיה הפוליטית של ׳המהפכה הלאומית׳, שהעמידה את ׳המדינה׳ מעל לכל — בתור מגינת האומה ומקור ראשון לכל סמכות — ודגלה בתפיסת שלטון מבוססת על סמכות ועל סולם סמכויות קפדני; וכמו בצבא, למשול פירושו העיקרי היה מכאן ואילך להעביר פקודות, מפסגת ההירארכיה דרך הדרגים השונים של החברה, ׳ומרובד אחד למשנהו עד לעצם יסודות המדינה והאומה׳.
הרי כי כן, בעקבות הפעולות האנטי־יהודיות שבוצעו באלג׳יר, בספטמבר 1940, הוכיח האדמיראל אבריאל — ׳שומר ומפרש יחיד של המחשבה ושל תכניות ממשלת המרשאל פטן׳ — את האחראים, על שסברו כי ׳ביכולתם לבוא באין סיכון במקום הרשויות׳; שכן —
אין המדינה מותירה עוד לאיש להעמיד את עצמו במקומה. מכאן ואילך מנוי
וגמור עמה להוביל, ולא להיגרר, כבימים עברו […]. ובל יופתעו אלה
המתעקשים לחשוב את עצמם חזקים מן המדינה או חכמים ממנה.
כדי להנהיג את ׳המהפכה מלמעלה׳, הקים המשטר החדש את ׳לגיון הלוחמים הצרפתי׳, שנועד להפיץ את עקרונות ׳הסדר החדש׳ באמצעות ׳היסודות הטובים ביותר של האומה׳, היינו, החיילים המשוחררים. בצפון־אפריקה, שבה הועמדה התנועה הזאת בראשותו של הגנראל פראנסואה, ציווה ויגאן על ׳הלגיון הצרפתי׳ —
להגביל את עצמו, בענייני תעמולה, להמחשת ההודעות הממשלתיות, תוך כדי הסברן של ההחלטות שהתקבלו ותיקון הסילופים המשודרים לעתים קרובות למדי בתחנות חוץ."
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 
פני הדברים שונים במקרה של אמין אל־חוסייני, שכיהן כמופתי של ירושלים למן שנת 1921. ייתכן שכמה מהלאומנים הערבים בשנות השלושים שראו בגרמניה שותף למאבק בבריטים לא התעניינו במיוחד בטיבו של המשטר ההיטלראי, אולם המופתי התעניין בו בהחלט ועמד על טיבו, ובדיוק משום כך גם נמשך אליו.
כבר באביב 1933 הצהיר המופתי באוזני קונסול גרמניה בירושלים כי ״המוסלמים בתוך פלשתינה ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטותה של שיטת הממשל הפשיסטית, האנטי- דמוקרטית, גם לארצות אחרות״. תנועת הנוער של המפלגה שהקים המופתי פעלה זמן־מה בשם ״הצופים הנאצים״. היא אימצה פריטי לבוש – מכנסיים קצרים וחגורות עור – בסגנון נוער היטלר, והפיצה עלונים מעוטרים בשלל ססמאות נאציות וצלבי קרס. עם פרסום חוקי נירנברג בשנת 1935 קיבל היטלר מברקי ברכה מכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי, אך, כדברי ברנרד לואיס, במיוחד ״ממרוקו ומארץ־ישראל, שבהן הייתה התעמולה הגרמנית פעילה ביותר״.
הנאצים עצמם אימצו עמדה אנטי־ציונית כבר בשלב מוקדם. אלפרד רוזנברג, שהיה עתיד להיות מראשי האידאולוגים של המפלגה הנאצית, פרסם בשנת 1921 ספר שכותרתו ׳הציונות, אויבת המדינה׳. ״בפלשתינה״, כתב שם, ״היהודים משתמשים בשיטה הישנה של ניצול האוכלוסייה האמיתית, שהתגוררה שם אלפי שנים, וגירושה מן הארץ, במטרה ליצור נקודת כינוס יהודית טהורה […] לשם קידום מדיניות רחבת היקף במזרח״. כיוון ש״היהודי״ לא יהיה לעולם ״יצירתי באמת״, תהיה זו, לדעת רוזנברג, שגיאה לדבר על ״מדינה״. בשנת 1925 פיתח היטלר את הרעיון הזה ב׳מיין קאמפף׳. היהודים, כתב, ״אינם מתכוונים כלל לבנות מדינה בפלשתינה [.״] הם רוצים רק מרכז ארגוני למזימת ההונאה הבינלאומית שלהם, מרכז שיהיה מצויד בריבונות מדיניה משלו וחופשי מהתערבותן של מדינות אחרות, מקום מפלט לנוכלים שהורשעו ואוניברסיטה לדור חדש של רמאים״. האין במינוח הזה דבר־מה המבשר את המונחים האנטי־ציוניים המאוחרים, נוסח ״הישות הציונית״ ו״המשטר ההתנחלות,״? ועם זאת, עד שנת 1937 לא אימצו הנאצים מדיניות אנטי־ציונית גלויה. כל עוד קיוו הגרמנים לשמור על יחסים תקינים עם בריטניה, הם נמנעו מצעדים אנטי־בריטיים ברורים.
אלא שבקיץ 1937 נוצר מצב חדש. תכנית החלוקה של ועדת פיל כללה הקמת מדינה יהודית. שר החוץ הגרמני קונסטנטין פון-נוירָט הדגיש במזכר שכתב כי ״יצירת מדינה יהודית״ אינה ״מתיישבת עם האינטרסים של גרמניה״, שכן מדינה כזו ״תיצור עמדת כוח נוספת ליהדות הבינלאומית בחסות המשפט הבינלאומי. לפיכך יש לגרמניה אינטרס לחזק את העולם הערבי כמשקל שכנגד לעומת עלייה אפשרית כזאת בכוחה של יהדות העולם״.
תחילה הייתה מדיניות חיזוקם של הערבים נגד היהודים חשאית, ובכל זאת היקף הפעולות בכיוון זה היה מרשים. סטודנטים מארצות ערביות קיבלו מלגות גרמניות, חברות גרמניות קיבלו מתמחים ערבים, מנהיגי מפלגות ערבים הוזמנו למצעדי המפלגה בנירנברג, וקצינים בכירים מארצות ערב – לתמרונים של הוורמכט. בברלין נוסד ״מועדון ערבי״, מרכז להתססה בענייני ארץ־ישראל ולשידורים בשפה הערבית.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.
הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.
בהדרכתו של מינסטריון התעמולה הגרמני החלה סוכנות הידיעות הגרמנית DNB, במשרדה בירושלים, להפעיל שירות בערבית. לראש הסניף הירושלמי, ד״ר פרנץ רייכרט, היו קשרים מצוינים עם המופתי, ולא פחות חשוב – עם העיתונות הערבית. הוא שיחד עיתונאים, ורכש את אהדתם של כלי תקשורת סרבנים באמצעות רכישת עמודי פרסום.
בספטמבר 1937 יצאו שני חברים במחלקה היהודית של האֵס־דה, השירות החשאי של האס־אס, לסיור לימודי בן כמה שבועות במזרח התיכון. אדולף אייכמן היה אחד מהם. לאחר מכן ביקרו באזור גם מנהיג נוער היטלר בלדור פון-שיראך, וראש האבוֶוהר, שירות הריגול הנגדי, וילהלם קנריס. לבסוף, באפריל 1939, שהה בארץ־ישראל ובמצרים ראש מחלקת המזרח במשרד החוץ הגרמני, אוטו פון-הֶנטיג. לביקורים היה אופי מעשי. פון־שיראך צייד את אנשיו בדמשק בכסף להקמת ״מועדון ערבי״ בעיר. במועדון זה אומנו, בידי גרמנים נאצים, מתנדבים למרד הערבי שהנהיג המופתי בארץ־ישראל. קנריס עטף את האזור ברשת ריגול.
בקשותיו החוזרות ונשנות של המופתי לשיתוף פעולה נענו עתה בדמות אספקת כסף ונשק. תחזוקו של ״המרד הערבי״, משנת 1937 ועד סופו בשנת 1939, היה במידה רבה תלוי בסיוע מברלין. ״המופתי עצמו״, כותב קלאוס גנזיקה במחקרו החלוצי, ״הודה שבתקופה ההיא הוא הצליח לשמר אה ההתקוממות בפלשתינה רק בזכות המימון הגרמני. מההתחלה הוא הציב לנאצים דרישות כספיות גבוהות, ובמידה רבה הללו נענו״. נוסף על כך נשלח למורדים נשק בערוצים חשאיים. אדמירל וילהלם קנריס, ראש המודיעין הצבאי הגרמני, גילה שמעט קודם לפרוץ המלחמה הוא נפגש עם מזכירו של המופתי ״פעמים אחדות, כדי לדון אישית בהעברת כלי נשק למורדים הערבים״, כלי נשק שכוונו בראש ובראשונה לחסל את הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.
בשמיעת האוזן…המכיר את מקומו, על כך מפרש הרב יעב"ץ ז"ל, המכירת את מקומו – המכיר את משפחתו ואת יחוסו עד כאן לשונו
. היינו המתבונן בשורשיו ובמורשת אבותיו זוכה לעלות במעלות התורה
משפחת אלבוז
משפחה מוזכרת באגרת יחס פאם עמי 138. נראה שהיא משפחה מאד עתיקה, הרב יוסף משאש בספרו אוצר המכתבים, ח״ב, כתב: אלהבוז, ר׳ יעקב ור׳ יהודה אחיו, היו סופרים סת״ם בסוף המאה הרביעית (1640-1620)! והם משפחה מרובת אוכלוסין בעיר תלמסאן. האם הם כהנים ולסיבת מה נשמט מהם השם כהן?
משה, אליהו.
הזקן הכשר, חי מיגיע כפיו, משכים ומעריב הצדיק ר׳ משה הכהן הוליד: יוסף.
היקר, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: סעדיה, משה, יעקב, עווישא, אסתר, צליטנא.
אליהו הנד נפטר תמ״ב.
משפחת אנבוז
משפחה מוזכרת באגרת יחס פאס תחת השם אנכוז (נראה שנפלה טעות דפוס, במקום אנבח נדפס אנבח!).
הזקן הבשר, תמים וישר, משבים ומעריב, ר׳ שלמה הכהן (המי דלמגרשל) הנז׳ הוליד: דוד הי״ד, לוויהא, נונא.
המרוחם, אוהב תורה ולומדיה, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ דוד הבהן הי״ד הגז׳ הוליד: עווישא.
משפחת בן זמילא
החכם השלם, חכם בתורת ה/ ידיו רב לו בתורת הי, טוב לה׳ וטוב לבריות, הצדיק ר׳ שמואל הכהן הנז׳ הוליד: משה, שלמה, יוסף, אסתר, רחל.
משפחת בן ישראל
הזקן הכשר, חי מיגיעת כפיו, משבים ומעריב, נותן צדקות, העריק ר׳ ישראל הכהן (די בן ישראל) הנז׳ הוליד: פריחא, סתירא, מרימא, סעידא.
הזקן הצדיק, אוהב תורה ולומדיה, מתפרנס מיגיעו, משבים ומעריב לבי כנישתא ר׳ יצחק (המי דלחג׳ר), קמירא דלחג׳ר (אחות ר׳ יצחק).
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן
הרב יעקב משה טולידאנו – רבה הראשי של תל אביב יפו, גדול חוקרי יהדות מרוקו ומגדולי חכמי ישראל מחבר ספר: "נר המערב" – תולדות ישראל במרוקו.
א. אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאוד, את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לארץ ישראל ולקופת ר' מאיר בעל הנס ור' שמעון בר יוחאי, והשד"ר (שלוחא דרבנן) הבא מארץ ישראל אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניא נאה ומתת כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכולתם…
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
סופרים רבים דברו כבר אודות האמונות בהבלי שווא, בהזיות ברוחות רעות ובשדים, בעין הרע ובכישופים ובחלומות הנפוצים במדה מרובה מאוד אצל יהודי מרוקו בפרט, ויהודי ברבריא בכלל, אי אפשר לספר פה ולחשוב את כל ההזיות וההבלים שיאמינו בם (בהם) יהודי מארוקו אחת לאחת, אם נתבונן לכל תנועותיהם בכל פינות שהם פונים נפגוש את (?) הסימנים ורישומים של הזיות של מיגור מעין הרע וכדומה מאמונות טפלות…
ב. אמונות טפלות בימי החתונה והאבילות וכו'*
חלק גדול ממיני ההזיות שאצל יהודי מארוקו שייכים אל העתים האלה בייחוד, שבעת ימי החתונה, שבעת ימי האבלות ושמונת ימי הלידה, בהימים האלה יש לפגוש הרבה מיני פעולות שמירה מוזרים בתור מגן מעין הרע, ורוחות רעות.
את בית היולדת יקיפו מיד בשעת הלידה בסכינים ובציורי לחשים ושמות מלאכים ועל הפתחים והחלונות יתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד בם את השדים לבל יכנסו פנימה. אחרי אשר נסגר בית היולדת בלילה פעם, לא יפתחו עוד את הדלת בשום אופן, וכל אותם שנמצאו בבית היולדת בעת שנסגר הדלת לא ירשו להם עוד לצאת חוצה בשום אופן.
החתן בעת החופה לא יוכל לענות לשום איש שיקרא אותו, כי אולי האיש ההוא קורא לו בכדי שיקשור אותו לבלתי יוכל לבוא על ארוסתו, אבל וחתן וכלה ויולדת לא יוכלו להימצא שניים מהם בבית אחד.
האבל בבית החתן והכלה, או בבית היולדת, כי בהיפגשם יחד יש סכנה לאחד מהם, וכן החתן לא יוכל להביט בפני ילד שלא שלמו לו ארבעים יום, ואם יקרה כי ראהו יכריחו את החתן לשתות מים שרחצו בהם פני הילד, וככה רבים הם השמירות והבלי השווא שידקדקו להיזהר בהם במשך ימי החתונה והלידה והאבלות.
אם יקרה כי בחצר אחת מתו במשך שנה אחת שני מתים, אז מיד ישחטו עוף על פתח החצר ההוא, כי יאמינו שאם לא ישחטו עוף, אז ימות מת שלישי לפני תום השנה ההיא.
בליל מוצאי שבת יש משפחות רבות שנוהגים כי לא יוציאו דבר מה מביתם….
ככה יזהרו מלכתוב בדיו ומלשתות קפה ומלראות כל דבר שחור למען לא תהיה התחלת השבוע בדברים שאינם לסימן טוב.
ג. פתרונות הבל לעין הרע
בראותך אחד מבניהם, יפה, לא תוכל להללו בפני הוריו מבלי שתצטרך לירוק בפני הילד למען לא תשלוט בו עין רעה.
למחלות כי תחלנה בעיר או לחולה פרטי יתחילו בתרופות וסגולות נגד עין הרע, תרופות כאלה רבות ושונות הם למיניהם.
יש אשר יתיכו עופרת במים ממעל לראשו או יתנו להחולה שתן לשתות, או רוק של אותם החשודים כי הם עינו אותו ועוד תרופות משונות שלמותר נחשוב לזוכרם.
לחולי הקדחת יתנו שמן במחתה עשויה מעיסת קמח וידליקו בה שלש פתילות וישימו אותה באמצע הרחוב, והיה אם יבוא כלב או חתול לשתות את השמן ותכבינה הנרות, יתרפא החולה מקדחתו ותדבק הקדחת בהכלב או החתול.
ד. חיזוי העתיד
יהודי מארוקו הרבו להאמין בהגדת עתידות ע"י שאלה בגורלות וגם על ידי מעשי כשפים שונים, בדברים כאלה ישתמשו גם במקרים של גניבה לדעת את הגנב וכן להתיר חתן נקשר, לפקוד עקרות למשוך לב נערה אל אהובה, להצליח בעסק מה, ודברים כאלה הם חזיונות רגילים ונפוצים בין יהודי המערב.
("נר המערב" לגאון איש האשכולות הרב יעקב משה טולידאנו בספרו: "נר המערב" עמודים ש"ה-ש"ז. הכותרות א, ב, ג, ד, אינן במקור ונוספו בעריכה זו).
ומי שאינו מסתפק בחכמי מרוקו ובבל, הנה גם חכמי תימן הקדושים עסקו בכך…
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר ל
צד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:
יש כתובות אבן שונות ושרידי עתיקות, ספוני טמוני חול. יש ידיעות, שנשתמרו כאילו אגב אורחא בספרות התלמודית ובכתבי מחברים, של בני עמים שונים, שחיו בתקופות בהן אירעו הדברים או זמן קצר לאחר מכן. מהם מסרו את דבריהם כלאחר יד, ומהן נתכוונו להרצאה היסטורית.
כתבי אבות הכנסיה מגמתם הדתית בולטת. אחד המקורות הנכבדים לחקירת חייהם הדתיים של בני ישראל בצפון ערב הוא הקוראן, אשר גם עליו אין לומר, כי נקי הוא מפניות ומגמות מסויימות. ידיעות חשובות נשתמרו בשירי משוררי ערב, והדי הדברים רבים נצברו בספרי ההיסטוריה והדת של הנוצרים והמוסלמים.
מהם בעלי ערך היסטורי, מהם אגדות או מעשיות בדויות, שמקורותיהן עכורים. לעתים קרובות דברי המקורות האלה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר. רק סוג אחד של מקורות דל ביותר : תעודות יהודיות וידיעות, שנשתמרו במקורות יהודיים. מלבד כמה רמזים בספרות התלמוד ומעט שירים, שזהותם מפוקפקת לפעמים, ומסמך אחד או שניים מן הגניזה של קאהיר, לא הגיע לידינו דבר.
מתוך חומר זה יש לברור את גרעיני האמת, ועבודה זו אינה קלה, כיוון שקשה מאוד לקבוע תאריכים מדוייקים ולהבדיל בין עובדות היסטוריות ודברי הזיה. בייחוד חשוד החומר, המצוי בספרות הערבית הצפונית, וזאת מדגישים כל החוקרים. כן אין לסמוך גם על התאריכים.
בכלל, אסור לתת אמון בתוכן הסיפורים אם אין סעד לדברים ממקור אחר. קשה מאוד לנתח חלקי שיר ערבי קדום, המצטרף מחרוזים, שלא תמיד אפשר למצוא את הקשר ביניהם, ולקבוע, במידה מסוימת של ודאות יחסית, איזו מהם מקוריים ואיזו אינם אלא עיבוד מאוחר של חרוז קדום או תוספת מאוחרת או סתם זיוף.
מרובים הקשיים והמכשולים, שחוקרי תולדות יהודי ערב נתקלים בהם, ועל כן נדרשת זהירות יתרה בעיבוד החומר ובחינה מדוקדקת של שיטת העבודה.
חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב השטח שהיום שייך לערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו -מכּה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאיסלם.
האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, ביניהן מצרים והאימפריה העות'מאנית אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנת 1916 , חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.
ח'ייבר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה עוסק בנווה מדבר בערב הסעודית בו שכנו שבטים יהודיים עד אמצע המאה השביעית.
ח'ייבר (ערבית: خيبر, תעתיק מדויק: ח'יבר) הוא שמו של נווה מדבר אשר נמצא כ-150 ק"מ מצפון לאל מדינה אשר בערב הסעודית במקום ישבו שבטים יהודיים, עד עליית האסלאם וכיבוש המקום על ידי מוחמד בשנת 628 בקרב ח'ייבר . בעקבות כך גורשו התושבים מחצי האי ערב
במשך מאות שנים היה נווה המדבר מקום מנוחה לשיירות אשר חצו את המדבר במקום התפתחה התיישבות סביב סדרה של סכרים עתיקים שנבנו כדי לאצור את מי הגשמים עצי תמר צמחו במקום, שהפך למרכז גידול ושיווק תמרים.
חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן
נוסח הכתובה ממוגדור
הכתובה של רבי יוסף מלכא ־ תרנ״ט 1899
נוסח הכתובה
בסימנא טבא ובמזלא יאיא ובנחשא מעליא ובשעת רצון והצלחה: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳. יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודא מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת. יברכך ה׳ וישמרך, יאר פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום.
בחמישי בשבת עשרים יום לחודש אדר המהודר שנת חמשת אלפים ושש מאות ותשעה וחמשים לב" ע (לבריאת עילם) למניינא דרגילנא לממני ביה בכאן במתא אצוירא יע״ה (יעזיה ה׳) דעל כיף ימא מותבה איך השה״ט (השם הטוב) הבח״ון (הבחור ונחמד) הח׳ הש׳ (החכם השלם) והוותיק כה״ר (כבוד הרב) יוסף ס״ט (סייפיה טב) בר כהשה״ט (כבוד השם הטוב) הח׳ הש׳ והוותיק כה״ר אליהו ס״ט בר כהשה״ט הח׳ הש׳ והוותיק הישיש ונכבד כה״ר מסעוד נ״ע נוחו עדן) המכונה מלכא – אמר לה לכלה הנעימה הבתולה חביבא מב״ת (מנשים באהל תבורך) בת כהשה״ט הזקן הכשר הנבון וחשוב הישיש ונכבד כה״ר דוד נ״ע בר כהשה״ט הח׳ הש׳ והוותיק כהר״ר (כבוד הרב רבי) משה המכונה אשריקי נ׳׳ע, הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא בס״ד (בסיעתא דשמיא) אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין הנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא.
ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרים וחמשה דחזו ליכי מינאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמנדע יתיכי כאורח כל ארעא וצביאת יעלת חן כב״ד (כלתא בתולתא דא) חביבא מביית (מנשים באהל תבורך) והוות ליה לחתנא דנא לאנתו וצבי והוסיף לה מדיליה ע״ע (על עיקר) הכתובה עם הכפל סך שלושת אלפים דורוס גדולים די ספנייא גמר ונתנם לה מנכסיו ואגב מהקנה אגב) אדייק (ארבע אמות קרקע) מתייג (מתנה גמורה) מת״ש (מתנה שלימה) מת״ב (מתנת בריא) מתנה מחיים ולאח״מ (ולאחר מיתה) מתנה גלוייה ומפו' (ומפורשת) מתנה חתוכה וחלוטה לצמיתות כדין וכדת וכהלכה וכתחז״ל (וכתקנת חז״ל) ודא נדונייא דהנעלת ליה בין בגדים ותכשיטים ושמושי ערש ומעות בעין סך שני אלפים דורוס די אספנייא ונכנסו לרשותו תקפן ע״ע(על עצמו) במ״ור(בתורת מלוה ודשו) (כתובה) נצ׳׳ב (נכסי צאן בחל) נמצא ס״ה (סך הכל) עיות״ו (עיקר ותוספת) ונדו׳ (ונדוניה) סך חמשת אלפים דורוס גדולים די אספנייא וכך אמ״ל(אמר לה) חתנא דנא לכב׳׳ד (לכלה בתולתא דא ) הנז׳(הנזכרת) אחריות וחמר וחיזוק שטר כתובה דא קיבלתי עלי ועל ירתאי בתראי להתפרעא ומכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כ״ש (כל שמיא) מקומ״ט (מקרקעין ומטלטלין) מ" ש (מה שקניתי) ומשע״ל (ומה שאני עתיד לקנות) כוליהון יהון אחראין וערבאין לפי׳ (לפירעון) שטר כתובה דא כולה כנ״ל, וקבע״ע (וקבל על עצמ0 חתנא דנא שלא ישא אישה אחרת עליה כ״א <כי אם) דווקא ע״פ <על פי) התקנה החדשה הידוע׳(הידועה) ושלא יוציאנה ממדינה זו למ״א (למדינה אתית) כ״א (כי אם> עפי״ר (על פי רצונה) וקנינו לה להכלה המי (הנזכרת) בקש״מ (בקניין שלם מעכשיו) ובאייה (ובאופן המועיל) עכ״ה (על כל האמור) בכו״ פ (בכלל ובפרט) דלא כאס׳ (כאסמכתא) ודלא כטו״ד (כטופסי דשטרי) אלא כדחז״ל (כדעת חכמינו זכרתם לברכה) והכתובה כמנהג התושבים י״ץ(ישמרם צורם) והכל שריר ובריר וקיים.
תרגום
בסימן טוב ובמזל יאה ובמזל מעולה ובשעת רצון והצלחה: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהי. יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית בישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודא מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת. יברכך ה׳ וישמרך, יאר פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום.
בחמישי בשבת עשרים יום לחודש אדר המהודר שנת חמשת אלפים ושש מאות ותשעה וחמשים לבריאת העולם, למניין שאנו רגילים למנות כאן, בעיר אצוירא יעזרה הי, שיושבת על חוף ים, איך השם הטוב, הבחור ונחמד, החכם השלם והוותיק, כבוד הרב יוסף ס״ט בן כבוד השם הטוב, החכם השלם והוותיק כבוד הרב אליהו ס״ט בן כבוד השם הטוב, החכם השלם והוותיק, הישיש ונכבד כבוד הרב מסעוד נוחו עדן, המכונה מלכא, אמר לה לכלה הנעימה הבתולה, חביבא, מנשים באהל תבורך, בת כבוד השם הטוב הזקן הכשר, הנבון וחשוב, הישיש ונכבד, כבוד הרב דוד נוחו עדן, בן כבוד השם הטוב, החכם השלם והוותיק, כבוד הרב רבי משה המכונה אשריקי נוחו עדן, היי לי לאישה כדת משה וישראל, ואני בעזרת הי, אעבוד ואוקיר (ואכבד) ואזון ואפרנס ואתמוך ואכסה אותך כמנהג יהודים שעובדים ומוקירים וזנים ומלבישים ותומכים ומכסים את נשותיהם באמונה. ונתתי לך מוהר בתולייך אחיד וקיים עלי מנכסיי, כסף מאתיים זוז, שהם מטבע כסף עשרים וחמישה שמגיעים לך ממני ומזונך וכסותך וספוק צרכייך ולדעת אותך כדרך כל הארץ. ורצתה יעלת החן חביבא מנשים באהל תבורך, והייתה לו לחתן הנ״ל לאשתו והסכים והוסיף לה משלו על עיקר כתובתה עם הכפל סך שלושת אלפים דורוס גדולים של אספנייא, גמר ונתנם לה מנכסיו והקנה לה ארבע אמות קרקע מתנה גמורה, מתנה שלימה, מתנת בריא, מתנה מחיים ולאחר מיתה, מתנה גלוייה ומפורשת מתנה חתוכה וחלוטה לצמיתות כדין וכדת וכהלכה וכתקנת חז״ל, וזאת הנדוניה שהביאה לו בין בבגדים ובתכשיטים ושמושי ערש ומעות בעין (מזומנים), סך אלפיים דורוס של אספנייא, ונכנסו לרשותו תקפם על עצמו בתורת מלווה ובתורת נכסי צאן ברזל, נמצא ס״ה עיקר ותוספת ונדוניה סך חמשת אלפים דורוס גדולים של אספנייא וכך אמר לה החתן הזה לכלה הבתולה הזו, הנזכרת: אחריות וחומר וחיזוק שטר כתובה זה, קיבלתי עלי ועל יורשי אחרי, לפרוע ומכל שפר ארג (מהמשובחים) נכסים וקניינים שיש לי תחת כל שמיים, מקרקעין ומטלטלין, מה שקניתי, ומה שאקנה לעתיד לבוא, כולם יהיו אחראים וערבים לפירעון שטר כתובה זו כולה כנזכר למעלה. וקבל על עצמו החתן הזה שלא ישא אישה אחרת עליה כי אם דווקא על פי התקנה החדשה הידועה ושלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת כי אם על פי רצונה. וקנינו לה להכלה הנזכרת בקניין שלם מעכשיו ובאופן המועיל על כל האמור בכלל ובפרט, ושלא כאסמכתא ושלא כטופסי שטרות, אלא כדעת חכמינו זכרונם לברכה והכתובה כמנהג התושבים ישמרם צורם והכל שריר וברור וקיים.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת ויצא ◆לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 27◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדם (לב, ד).
ויש להקשות דלמה היה צריך להשמיענו ששלח מלאכים "לפני", בודאי שהשולח מלאכים הולכים לפניו ולא לאחריו. ועוד זה שאמר "אל עשו אחיו"
הרב אברהם אסולין היו
וכי איננו יודעים שעשיו אחיו. ועוד אומרו "ארצה שעיר שדה אדום", מי אמר לו שהוא בארץ שעיר ושמא הלך למקום אחר, והיה ראוי לומר ששלח מלאכים סתם לכל מקום שימצאנו ואע"פ שכתוב "וישב עשיו בהר שעיר" שמא הלך אחר כך למקום אחר, מי יודע אם נשאר שם אם לאו. אמנם יובן כי הנה קודם ביאת האדם לזה העולם מזומנים לבוא עימו ב' מלאכים והם יצר הטוב והיצר הרע, יצר הטוב בימינו ויצר הרע בשמאלו כדכתיב "לב חכם בימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י, ב), אבל היצר הרע הוא מקדים לבוא עם האדם לזה העולם וכצאתו מרחם אימו הוא עימו, כדכתיב "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז). עוד אמרו רז"ל כי התורה שאדם לומד והמצוות שאדם עושה נבראים מהם מלאכים, וכמאמר התנא (אבות ד, יא), עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד. וגם כן אמרו רז"ל כי יעקב רמז ליצר הטוב ועשיו רומז אל היצר הרע, ויצר הטוב הוא מצד החסד שהוא לבן, ועשיו הוא מצד הגבורה שהיא אדומה, וכסף וזהב יוכיחו, ומצינו פסוק גם כן שאמר "הן עשיו אחי איש שעיר" (בראשית כז, יא). ובזה נבוא אל הכתוב "וישלח יעקב" הוא יצר הטוב, "מלאכים" שנבראו מן התורה והמצוות שלו, "לפניו" רצונו לומר קודם בואו לעולם, כי הוא אינו בא עד אור לי"ד כלומר עד שנת הי"ד שהיא לאחר הבר מצווה. ולמי שלח אותם "אל עשיו אחיו" שהוא יצר הרע שהיה אחיו כי שניהם מזומנים היו קודם בוא האדם לעולם הזה, והיכן ימצאו אותם המלאכים, לזה אמר "ארצה שעיר שדה אדום" רצונו לומר גוף האדם שבו מולך שעיר שהוא היצר הרע ומסעיר הגוף עד שעושהו כולו שדה אדום הרומז לדינים שהם מצד יצר הרע. ולפי שהוא מזומן להלחם עימו לכן שלח אליו. וזהו שסיים "ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשיו כה אמר עבדיך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה", ירצה כי ציוה את המלאכים ואמר להם בזה הלשון "תאמרו לעשיו" שהוא אדוני, כמו המלך שיושב בתוך הבית ועבדיו ומשרתיו סובבים אותו לפי שהוא קדם לגוף ומלך עליו ואני עכשיו כמו עבדיך, "עם לבן גרתי" רצונו לומר עם החסד שהוא מעולם העליון "גרתי", ואין לי רשות לבוא, ועל כן "ואחר עד עתה" שהוא אור לי"ד.
ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה(לב, ה).
כתב הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל בספרו מנחת יהודה, יעקב אבינו ע"ה, חשש פן מה יאמר עשו, כל מה שאומרים לי בשם יעקב הוא שוחד דברים ולא יקבל מהם, ויאמר בפני דוקא אומרים כן להחניף לי, ולא הוא אמרה. לכן אמר "כה תאמרון לאדוני לעשו", שיאמרו – כה תאמרון. ולפי זה "כה אמר עבדך יעקב", דבק עם "כה תאמרון", ולא עם לבן גרתי. ואמר "עם לבן גרתי" כלומר – די לי עם מה שאמרתי שהיתי נושא ונותן בתחבולותיו שלא ירמה אותי, ולא השתדלתי בכבודך, ולכן "ואחר עד עתה".
ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך (לב, ה-ו).
כתב הגאון רבי רחמים יוסף מאמאן זצ"ל מכמי צפרו, בספרו חיגרא דיומ"א, יש לדקדק למה מודיעו עם לבן גרתי, ומאי נפקא ליה מינה. ועוד היה לו לומר בחרן גרתי ועוד מה שאמר ואחר עד עתה, מה צריך להודיעו שנתאחר עד עתה, הרי ראה וידע שנתאחר, ועוד מאי משנה הדבר, ועוד מה שאמר ויהי לי שור וחמור וכו', גם הודעה זו מה טיבה. ונלע"ד לפרש בהקדם הידוע, והוא שהאויב מבקש שלום אויבו מג' סיבות. א. אם יראה אויבו בצער גדול. ב. כשיאריך הזמן הרבה אחר הרעה שעשה לו, אז שוקט כעסו ונח. ג. אם הוא עשיר מבקש שלומו, כי מבקש ממנו הנאה. וזהו שאמר "עם לבן גרתי", שהוא רשע ורמאי כי רמהו כמה פעמים, בנישואין ובצאן שהחליף את משכורתו עשרת מונים. וזה שאמר "עם לבן גרתי" ולא אמר בחרן גרתי, רצה לומר שהייתי דר עם נחש בכפיפה, ואם כן כל הימים בצער, לכן יכרמו רחמיך עלי ועוד "ואחר עד עתה" זה עשרים שנה, ובאורך זמן זה ינוח כעסך וישקוט. ועוד "ויהי לי שור וחמור" שאני עשיר ויהיה לך הנאה ממני. וזהו שסיים "ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך", כי כל השלשה סיבות הגורמים השלום נקבצו באו בי.
ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות(לב, ח). כתב הגאון הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, צריך להבין מדוע הקב"ה לא הזהיר את עשו בחלום הלילה שלא יפגע ביעקב כמו שנתגלה ללבן בחלום והזהירו לבל יזיק את יעקב, ומדוע הביא את יעקב לפחד גדול כל כך. ואפשר לומר כי לגבי עשו שהיה אחיו של יעקב ידע הקב"ה שבהסברת פנים שיעשה לו תתעורר האחוה בלבו ולא יעשה עמו רעה, ולכן לא היה צריך את הדרך הנס שה' יתגלה לו בחלום הלילה. אבל לבן שלא היתה לו קרבה ליעקב רק מאמו, אי לאו שמנעו ה' בחלום הלילה היה חשש שיזיק את יעקב.
וכתב הרב יוסף בן הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף, "ויחץ את העם". הפסוק קשה מאד, למה לו לחצות לחלק לשנים. אפשר לתרץ, כי יעקב אבינו ע"ה גלגול אדם הראשון והיה מצטער שמא עדיין לא תיקנו, כמו שכתוב (בבא מציעא פד.), "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". לזה אמר "ויירא יעקב מא"ד" אותיות אד"ם, "ויצר לו" שמא לא תיקן פגמו. אז "ויחץ", קם בתיקון חצי הלילה הוא ובניו וכל העם אשר אתו, נדד משנתו. הע"ם ר"ת ה'יו ע'מו מ'לאכים שלו. שנבראו מפרי מעשיו הטובים. "והצאן" הם בניו שנקראו שה פזורה ישראל. "והבקר" היא אמו – רבק"ה הם אותיות הבק"ר. "והגמלי"ם" הם גמילות חסדים שהיה גומל, היא עמדה לו, לזה אמר מא"ד.
וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו(לב, יד).
כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל בספרו לך דוד, צריך להבין, מה הפירוש "מן הבא בידו". הנה, כשבא יעקב אבינו ע"ה לקחת מעדרו מנחה לעשיו אחיו, היו בורחים ממנו כל הבהמות ולא רצו להיות בחלקו של עשו הרשע ולזוז ממקומן, עד שהלך יעקב אבינו ע"ה ותפסן בידו והפרישן לחלקו של עשו, אזי זזו ממקומן והלכו לעשות רצון צדיק. לכן אמר "ויקח מן הבא בידו", דהיינו עד שבאו לידו ומסרם הוא לשלוחיו.
עזים מאתים ותישים עשרים(לב, טו).
גדול כבוד הבריות שדוחה שבעה בצאן (מדרש פליאה). וביאורו, כדכתיב (שמות כא, לז). כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. ובפרשתנו נאמר "עזים מאתים ותישים עשרים" וכו', וברש"י מבואר מאתים עזים צריכות עשרים תישים. נמצא מאתים לחלק לעשרים שוה עשר, כלומר כל תיש ראוי להוליד עשר, והוא עצמו הוי אחד עשרה. וכאשר גונב אותו הפסיד לו אחד עשרה, וכשנשאו על כתיפו ונתבזה משום כבוד הבריות, דוחה ממנו שבעה ונשאר לו לשלם רק ארבעה. וכן פרות ארבעים ופרים עשרה (בראשית לב, טז), נמצא ארבעים לחלק לעשר שוה ארבעה, כלומר שיכול להוליד ארבעה והוא עצמו הוי חמשה. אם כן בגנבתו הפסיד לו חמשה, לכן ישלם לו חמש {רבי יעיש בוסקילה זצ"ל, המובא בלך דוד}.
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל(לב, כט).
כתב הגאון רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, המלאך אמר ליעקב ע"ה, "לא יעקב יאמר עוד שמך". כלומר לא יעקב שהוא לשון סוף ועקב יאמר עוד שמך לענין מלכותך וששלטונך, כאמור וידו אוחזת בעקב עשו, שנרמז בזה שמלכות יעקב היא בסוף אחר גמר מלכות עשו. "כי אם ישראל" שהוא ענין ראשית והתחלה, לשון שר ונגיד תהיה מעתה. יען "כי שרית עם אלהים", אני המלאך שרו של עשו, "ועם אנשים" לבן ועשו, "ותוכל" להם, אם כן מזה מוכח שמעתה ומעכשיו אתה נגיד ושר.
וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך (לג, ה).
ויש להבין והלא בשאלו מי אלה לך כיון אף על הנשים, א"כ מפני מה ענה לו יעקב רק על הילדים. ונראה לפרש שכיון שעשו בשאלתו "מי אלה לך" לומר אחר שאני רואה כי ד' נשים איני מבין דרכך, כי מה לך וריבוי נשים וכי רודף תענוגות אתה, ומי אלה ואיך הם קשורים לטבע הצניעות וההסתפקות במועט שיש בנפשך. ועל זה ענה לו יעקב כי ריבוי הנשים אינו מפני התענוג אלא שמתאוה להוליד שבטי י'ה וזהו שאמר הילדים אשר חנן וכו' המה סיבת הריבוי. וכן הוא לעיל (כט, כא), על הפסוק "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה". ופירש רש"י והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן. (אמרי ברוך).
ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר (לד, יח).
למה התעכב יעקב אבינו ע"ה בלהכנס לעירו, ותירץ בספרו אליהו זוטא, שבכך ניצל מעין הרע להיותו שלם בגופו וכן בממונו. כי בהכנסו בכח נפשותיו וגודל מקנהו וממונו הנראה לעיני אנשי העיר, לכן בהתיישבו שם העמיד שם מקנהו, והם יכנסו לפרקים עד שיתרגלו ביניהם, או לא יכנסו באסיפה לשם. תירץ עוד תירוץ הגאון החסיד רבי יחיא שנאור זצ"ל בספרו יש מאין ח"א, איתא במדרש (בר"ר יא, ז), תיקן להם תחומין, מכאן ששמר יעקב את השבת. והקשה הגאון "פרדס דוד", למה לא שמר יעקב את השבת רק עד עכשיו, ונל"ד לתרץ בס"ד, ע"פ חקירת חכמינו ז"ל, דאיך יעקב אבינו ע"ה שקיים כל התורה נשא שתי אחיות שעתידה התורה לאוסרן, ותירצו כי לא קיים מצוות התורה רק בארץ אבל בחוץ לארץ לא. והראיה כשהגיע לגבול ארץ ישראל מתה עליו רחל אמנו. ואפשר לומר דגם כאן "ויחן את פני העיר", שתיקן להם תחומין של שבת, והיינו כיון שהגיע לשכם שהיא בארץ ישראל נתחייב במצוות, לכן שמר את השבת. לא כן כשהיה בחוץ לארץ לא היה חייב, זה שאמרו ששמר יעקב את השבת.
ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו. אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להמל לכם כל זכר(לד, יד-טו).
כתב החסיד רבי שלום אביצור זצ"ל בספרו נתיבות שלום {העלו עצמותיו ומנוחתו כבוד בנתיבות, ראה באתרנו אור חדש בפורום, רשימת הצדיקים שהעלו עצמותיהם ממרוקו לארץ}, אפשר לומר שזוהי חכמה בני יעקב שאמרו לבני שכם "לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה". וכוונתם לאיש שהערלה היא לו ונקראת עליו שם ערלה, שאפילו ימול את עצמו עדין נקרא ערל, שלעולם הערלה דבוקה בו. "אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו", פירושו של דבר, "כמונו" ממש להתגייר ולהמול לכם כל זכר. ונראה שרמזו להם גירות ומילה ולא במילה לבד הסתפקו, אבל אנשי שכם טעו והבינו מדבריהם שהעיקר היא המילה בלא גירות, ונמצא לפי זה שאנשי שכם לא קיימו את דבריהם.
ברכת שלום שלום
הרב אברהם אסולי
a0527145147@gmail.comלתגובות:
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.
הרב אלברט אברהם חזן.
דמותו של הרב אלברט אברהם חזן, יליד טיארת 1920 שגדל בשרשל, אלג'יריה – מוכרת מאוד בציבור הרבני החינוכי בקרב יהדות מרוקו שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא שימש רב צבאי במלחמה העולמית השנייה ועד סוף שנת 1960, לבסוף גורש מאלג'יריה לאחר שנכלא לשלושה ימים בשל פעילות ציונית מחתרתית.
בהמשף פעל רבות ב E.N.H כאחד ממייסדיו. הוא כיהן במרוקו כמפקח חינוכי להוראת השפה העברית, ופעל באגודת " חובבי השפה " שדניאל לוי היה הרוח החיה שלה. שליח הסוכנות היהודית מהחלקה לתרבות תורנית, עקיבא קשת ושלמה גולדשמידט, סייעו רבות למפעל ה- E.N.H.
עם עלות הרב חזן ארצה התמנה לרב הראשי של המשטרה ושירות בתי הסוהר בארץ. עם פרישתו הקים את " קרן התשובה " שנועדה לשקם אסירים לשעבר לניהול חיים אזרחיים מתוקנים.
הבחירה בשם שרל נטר לתנועת הנוער אינה נראית לו מקרית, שכן דמותו של שרל נטר רשורה בעבותות ביהודת צרפת ובארץ ישראל. בהקימו את בית הספר " מקוה ישראל " בשנת 1870, סמוך ליפו, כרך שרל נטר את מפעלו וחזונו בתקווה שקיננה בארץ ישראל דווקא.
לדידו, בתנועת שרל נטר, ביקשו ליצור תשתית חינוכית הזורעת תקווה כשהאוריינטציה היא ללא ספק ארץ ישראל בזיקה ליהדות צרפת .
בהשראתו של הרב רוש התוודע הרב חזו לטמיעתו של האינדיווידום היהודי ( לא של הקהילה המרוקאית בכללה ) בקרב התרבות הצרפתית תוך היווצרות פער עמוק בין הזהות היהודית לבין הזהות האירופאית הנחשקת.
המימד העברי יהודי נדחק לקרן זווית, והעילית הרבנית דתית לא היוותה מוקד משיכה לבני הקהילה ; בית הספר היווה " מעבד להתבוללות ולזהות במשבר ". הרב אברהם חזן וחבריו החליטו להירתם לפעולה חינוכית שתמלא את הפער האמור, תוך מאבק בתסביך נחיתות מסוים שנרקם אל מול התרבות האירופאית.
ההנחה הייתה כי יש כאן מה להציל, לאחר השואה האיומה – הן בכמות והן באיכות : " שהילות כמו מכנאס, פאס , מראכש, בכל פינה ובכל רחוב וסמטה – הייתה מונחת יהדות דתית בוטחת ללא סימני שאלה, שלא כבערים הגדולות שבהן כבר נסללו נתיבי התבוללות, כמו בקזבלנקה ".
יתר על כן, השפה העברית הייתה שגורה בפיהם של בני קהילת מרוקו, דבר שעשעה רושם עז על באי הקהילה, לרבות שד"רי ארץ ישראל ולרבות הרב חזן. זה היה בבחינת חידוש רב משמעות.
הרב חזן, כעמיתיו, רואה ב " מגן דוד ", מייסודו של המנהיג הציוני ש"ד לוי, את הגרעין שממנו נבנה ה- E.N.H נדבך על גבי נדבך. מה שהחל כדבר ספונטני, עדיין במדים צרפתיים, המשיך ונתמסד " תכנית לימודים, צוות, כיתות, עמוד שדרה ארגוני, תקציב, גיבוי ותמיכה של כל ישראל חברים – כל אלה היו ביסוד הקמת בית המדרש, שהיה חדור שליחות היסטורית לחבר בין היהדות הקהילתית, השורשית, האותנטית – לבין עידן התמורות והמודרנה.
מטבע הדינאמיקה האמורה, גילו הרב חזן ועמיתיו את אלפונסו צבע, דניאל לוי וג'ו לסרי כפעילים מובהקים בקהילה. האחרונים גילמו בעיני הראשונים את הסינתזה המושלמת של המודרנות והמסורת, שהביטוי המעשי שלה היה שרל נטר.
התנועה הזו עוררה חידוש : מעתה אין להפריד בין פעילויות נוער כחינוך גופני לצד התפילה, ואין סתירה בין השניים. הדיכוטומיה שנסתמנה בחיים המדורניים, לפיה חיי מודרנה ומסורת אינם דרים לכאורה בכפיפה אחת, פינתה את מקומה לסינתזה המיוחדת " נפש בריאה בגוף בריא ".
הזיקה של צוות בית המדרש העברי לשרל נטר הייתה בעיקר לפעילות הוראת השפה העברית והתרבות היהודית ברוח הציונות הדתית ( במסגרת אגודת " חובבי השפה " ) לנוער ולמבוגרים, בתמיכת הג'וינט ובהשראת סמינרים שהיו מקיימים בקיץ באורסאי, בפרברי פאריס, יחד עם הרב ליאון יהודא אשכנזי ( " מניטו " ) בסטרס בורג – יחד עם הרב אברהם אפשטיין ופרופסור אנדרה נהר, ובאירופה – עם המחלקה לתרבות תורנית ובראשה הרב זאב גולד, ועם השליחים מהמחלקה – חמיאל, גולדשמידט ובן ארי.
יתר על כן, מרצים מהשורה הראשונה מצרפת מילאו אולמות ברחבי מרוקו. אחד המרצים הזכורים לתהילה היה לאון מייס, יו"ר הקהילה היהודית בצרפת ; אפיק נוסף קשור לפעילות הספורטיבית ( כדור יד, כדורגל, כדורסל ואגרוף ), במיוחד בימי שישי, סיימו חניכי שרל נטר מחק כדורסל ובאו להתקלח, ונכנס דניאל לוי ובישר על טקס הכרזת המדינה העברית המתקיים זה עתה. לשמע הבשורה אחזה בבני הנוער התרגשות עזה.
" מפעח זה על טהרת הדיסקרטיות מטבע ברייתו ". השלטון הצרפתי מזה והאוכלוסייה המוסלמית מזה חייבו פעולה שאינה הפגנתית אלא חינוכית במובן הצנוע והעמוק של המילה. מעבר לגישה החינוכית המהותית, נדרשת זהירות.
הייתה התאמה במטרות ובדרך של E.N.H לזו של שרל נטר. בנקודות משיקות אלה פעלו בהרמוניה רבה. פעילות זו לא נשאה אופי קרייריסטי אלא הייתה כולה על טהרת הרצון הטוב וההתנדבות, שכן בד בבד שימש חזן כרב בצבא הצרפתי.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת ז
ו.
מוגאדור, אל־צמירה (״המצודה הקטנה,,)
עיר נמל בחוף האטלאנטי של מרוקו. העיר יושבת על רכס-כורכר בקצהו הדרומי של מישור החוף של סאפי ומוקפת מצד היבשה בדיונות חול נרחבות. בפירצה שברכס נמצא הנמל המוגן. במקום נמצאו שרידים פניקיים, והוא היה מבצר פורטוגלי במאה ה-16. העיר נוסדה ב-1767 על ידי הסולטאן סידי מוחמד, לפי תוכנית שתי וערב, והצטיינה בניקיונה ובסגנונה האירופי. כיום משמש נמלה כנמל דיג המספק חומר גלם לתעשיית הדגים בעיר. כן קיימים בה מפעלים לעיבוד עורות ועצים.
בין 1650 ל-1808 ישבו בה יהודים ששלטו על סחר העיר בראשותו של ״סוחר המלך״. ב- 1807 הוקם הרובע היהודי(מלאח). במאה ה-19 גדל מספר היהודים והגיע ל-14,000. הוקמו בתי ספר וישיבות, והיהודים נודעו כבעלי השכלה גבוהה. אחר כך ירדה העיר מחשיבותה הכלכלית והקהילה היהודית נידלדלה.
מוגאדור היא אחת מעיירות החוף הפורטוגליות היפות ביותר שנוסדו במרוקו. יהודים שסחרו בנשק במרוקו השתתפו ברכישת התותחים שבנמל. במלאח היהודי ישבו במאה ה־ 18 ובראשות המאה ה-19 רוב תושבי העיר בכללה.
מבקרים זרים באל-צווירה במאה ה-19 תמהו לגלות השפעה אנגלית כה רבה בנמל החוף הדרומי האטלנטי של מרוקו. התפתחות התעבורה הביאה ליבוא גדל של ביגוד, ריהוט ופרטי-מותרות שונים. התמורות לא היו רק חומריות: תעבורה טובה יותר סיפקה אפשרויות גדולות יותר לנסיעה, והסוחרים בני אל־צווירה לא זו בלבד שנסעו ללונדון ולמאנצ׳סטר כדי לנהל את עסקי המסחר שלהם, אלא אף שלחו לשם את ילדיהם, כדי שיקבלו חינוך אנגלי, או ישתקעו שם. כיוון שאנגליה היתה השותפה העיקרית למסחר עם אל-צווירה, השתלם להושיב בן משפחה באנגליה, כדי שיעמוד על מצב האספקה והביקוש השוטפים.
ואמנם הקשר המיוחד של אל-צווירה עם אנגליה מקורו ביחסי מסחר. אל-צווירה נוסדה בשנת 1764 כנמל מלכותי, ותוך עשור שנים הפכה להיות נמלה העיקרי של מרוקו בסחרה עם אירופה. אנגליה תפסה את העמדה הבכירה בסחר זה, והסוחרים היהודיים של אל-צווירה הם שהביאו להרחבת הקשרים האנגלייס-מרוקניים.
במשור הראשון של המאה ה-19 כבר התחילו להתיישב בלונדון בני משפחות חשובות של דיירים בני אל-צווירה ואפילו באו בברית הנישואים עם כמה מהחשובים ביותר בקהילה הספרדית של לונדון, למשל עם בני משפחת מונטיפיורי. הם המשיכו לקיים קשרים עם מרוקו והיו חלוצי המערכה הפילאנתרופית במשך המאה ה-19.
האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה ב-1961 4,563 נפש. 3,636 עזבו את העיר במהלך מבצע יכין.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
אכילת בשר שהקטינה התפילין של הראש
כבר בכמה סיפורים קודמים סיפרתי על יהודים שלא מצאו פרנסה בעיר, והלכו לנדוד בכפרים ערביים מרוחקים שם עסקו במסחר או במלאכות-יד שונות. הם חזרו לביתם רק בימי החגים הגדולים, ביניהם יש כאלה שלקחו אתם בחור יהודי בתור פועל או עוזר. הקשר בין יהודים אלה אל משפחותיהם היה ע״י ״רקאס״ (קי דגושה) – שליח ערבי נאמן, שמצד אחד היה מביא לבנים מלוכלכים וקצת כסף למשפחה, ולעומת זאת היה לוקח לבנים מכובסים, ודברי מזון. אשה אחת היתה רגילה לשלוח לבעלה כד קטן אחד, מלא בשר מטוגן ומשומר בשמן. כי יהודים אלה חיו כל הזמן על כוסכוס או על דגים שדגו בעצמם בנחלים ובנהרות שהיו באותם כפרים. היהודי מעולם לא טעם מהבשר שאשתו שלחה לו, כי כל בוקר היה מוצא כד הבשר הפוך על צידו וכמעט ריק. הדבר חזר על עצמו כמה פעמים, והיהודי התחיל לחשוד בפועל שלו, שהוא הוא שאוכל את הבשר. כשהעיר לו על כך ענה לו הפועל ״הרי אנחנו גרים באוהל פתוח לכל הרוחות, והכלבים הרבים המשוטטים בלילה, ריח הבשר סוחב אותם והם שאוכלים את הבשר סימן לכך שאנחנו מוצאים תמיד הכד הפוך על פיו״.
היהודי לא ידע מה לעשות, והלך להתייעץ עם שכנו החונה על ידו ושמו יהודה רופא – איש פיקח ומלא תחבולות. לאחר ששמע את הסיפור אמר לו: ״שמע בקולי, ותראה שמהיום והלאה, הפועל שלך לא יאכל יותר בשר מטוגן, גם אם תגיש לו אותו. בינתיים קח את תפילין הראש שלו והדק מעט את הלולאה, כך שבקושי התפילין ייכנסו לראשו. כך תעשה יומיים, ואחר כך תשלח אותו אלי״.
בבוקר, עוד לפני שהפועל יקום להתפלל, אמר לו בעל הבית: ״הראש שלך נראה לי נפוח קצת״. הפועל אומר לו ״אדוני, אל תבהיל אותי, אין לי כל כאב ראש״. ביום השלישי הפועל לא היה יכול כבר להכניס את ראשו ללולאת התפילין. פנה לבעל הבית ואמר לו ״אתה צודק. אני נוסע העירה, להיבדק אצל רופא אולי אני סובל ממחלה מסויימת, על אף שאין לי כאבים״.
בעל הבית אומר לו ״אין צורך ללכת לבדיקה, לך אצל יהודה רופא, השכן שלנו, והוא יאמר לך מה
לעשות״.
בהופיעו אצל יהודה רופא, הלה כאילו נדהם, אומר לפועל ״מה קרה לך, ראשך התנפח כמו בלון״, אומר לו ״גם בעל הבית שלי הרגיש בכך ואני חוזר העירה להיבדק אצל רופא״. יהודה רופא אומר לו ״אין כל צורך ברופא, מה גם שאין לך כאבים. היה מקרה דומה, והערבים המומחים קבעו שתופעה כזו באה מאכילת דברים מטוגנים בשמן״.
הפועל אומר לו ״אתה צודק״. וסיפר לו את מעשה הכד. ״אוי ואבוי לך, עמדת לפוצץ את הראש שלך. היזהר מאוד מאכילת בשר מטוגן״.
בעל הבית התחיל יום יום להרחיב את לולאת התפילין, שהגיעה לרוחבה הרגיל. והפועל נדהם לראות שהתפילין נכנסים לראשו בקלות.
בעל הבית שאל את הפועל ״איזו תרופה לקחת?״ ״לא לקחתי שום תרופה״ וסיפר לו את חידת כד הבשר. מאותו יום כלבים לא נכנסים יותר לאוהל, והפועל לא נגע יותר בבשר. הנה יהודה רופא, בשמו כן הוא, הפך לרופא ממש, ופתר את חידת כד הבשר.
חברת קדישא הערימה על המשטרה
יום האחרון של חג הפסח נפטר הרב אברהם ריוח, שהיה רב בעיר סטאט שבמרוקו. הוא היה בן עירנו ותלמידו של הרה״ג רפאל אלנקווה – רבה הראשי של יהדות מרוקו. הרב הנ״ל נפטר כתוצאה ממגפת טיפוס, בה מתו כמה עשרות אנשים בעיר סטאט. בהיותו בן עירנו סאלי, ועד הקהילה ונכבדי העיר החליטו להביא את גופתו לעירנו, ולקבור אותו ליד רבו. המשימה הוטלה על יעקב אחי דל. יעקב אחי לקח אתו סכום כסף ניכר. בהגיעו לעיר סטאט, שאל הקהילה היהודית היכן מונחת גופתו של הרב, ענו לו שמיד אחרי פטירתו, אנשי משרד הבריאות שרפו את כל מה שהיה בביתו מחמת שהמגפה תוסיף להתפשט בעיר, ושמו את גופת הרב בתוך ארגז עץ, שאת מכסהו סגרו בהרבה מסמרים, וחתמו אותו בחותמות שעווה. הארון נלקח על ידי המשטרה ואנשי משרד הבריאות, והניחו אותו במקום מבודד, יחד עם יתר חללי המגפה.
יעקב אחי הלך קודם כל לקצין המשטרה ואמר לו שמדובר ברב חשוב מעיר סאלי, והקהילה רוצה לקבור אותו בעירו. המשטרה ענתה לו שהיא עשתה את שלה, והדבר נתון בידי אנשי משרד הבריאות המקומי. יעקב אחי נתקל בסירוב מוחלט, בטענה שהעברת הגופה מעיר לעיר, עלולה להביא המגפה גם בערים אחרות, שהגופה תעבור דרכן.
הוא גם הציע שהארון יושאר סגור וחתום כמות שהוא, ויסיע אותו במכונית אטומה לחלוטין. הצעתו לא נתקבלה בשום פנים ואופן.
יעקב אחי הגיע למסקנה, כי מה שלא יעשה השכל, הכסף יעשה אותו. כי במרוקו השוחד פותח כל שער
על אף הסכנה שבדבר, מצא דרך איך לפתות בשוחד, ובסכומים די גדולים, את קציני המשטרה ואנשי לשבת הבריאות. ואכן השוחד עשה את שלו. גם המשטרה וגם אנשי לשכת הבריאות התעשתו לבקשתו של יעקב אחי, בתנאי שהגופה תישאר בארון, עד להטמנתה בקבר. המכונית בה יוכנס הארון תהיה סגורה ואטומה לחלוטין. בכל עיר שתעבור בה הגופה, המשטרה של אותה עיר תחתום על אישור שהארון לא נפתח.
בסופו של דבר, יעקב אחי הצליח במשימה שהוטלה עליו והצליח להביא את הארון לעירנו. אלא שבזמן הקבורה הופיעו כמה שוטרים, כדי לוודא שאכן הגופה לא הוצאה מהארון, ושהארון נטמן באדמה כשהוא סתום וחתום. המשטרה בעירנו קיבלה הודעה טלפונית ממשטרת סטאט, לפקוח עין בזמן הקבורה. ואכן, בהתאם להוראות, הארון נטמן כשהוא סגור לעיני המשטרה. זה היה בשעת דמדומי הערב. לאחר שנסתם הגולל על הקבר, המשטרה חתמה על אישור שהכל התנהל כשורה. כשהמשטרה עזבה המקום, אנשי החברה קדישא ביקשו מהקהל להתפזר וכל אחד ילך לביתו.
בשעות החשבה כאשר איש לא נשאר בבית הקברות, כמה מאנשי חברה קדישא, וביניהם האחים שלי יוסף ויעקב דל, פתחו את הקבר, הוציאו הגופה מהארון, קברו אותה באדמה בתוך הקבר, ואת הארגז הטמינו במקום אחר, שאיש לא ידע עליו. וכך הרב נטמן באדמה כדת וכדין מבלי שאיש ידע על כך. הדבר נודע רק לאחר כמה שנים, כשכבר לא היתה כל סכנה לאלה שעסקו בכך, והרב נטמן ליד קבר רבו. הנה התחבולה היהודית גברה על כוחה של המשטרה.