ארכיון חודשי: נובמבר 2013


ברית מס31- תפילאלת..מלאח בוזמילה..נסים קריספל

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

מלאח בוזמילה

נסיעה של קילומטר על דרך עפר קשה מביאה אותי מאירארה לבוזמילה. דומה, ששער הכניסה לקצאר של בוזמילה, הוא היפה ביותר בין שערי הקצור שפגשתי. ליד השער פגשתי את אל חאג' עלי בן אלחביב, שהיה מעבר לגיל שמונים. הוא סיפר לי על קהילה יהודית קטנה שחיה בבוזמילה בשלום ובאחווה עם שכניה. הוא גם זכר את כולם:

הרנאג – היה מאחה קדרות שנסדקו-'ארבאט' בערבית. כשחאג' עלי היה מזכיר את בעל המלאכה הזה, הוא היה מסנן בין שיניו את המילה 'חשאק' שפירושה מתקרב ל- " חוץ מכבודך', מסתבר, שמקצוע זה היה בזוי מאוד באותם ימים.

 בן מומו – היה סוחר

איגו – גוזז צמר, תמיד עם שק על גבו.

בראהים ובנו אליהו ואחיו יוסף ובנו של יוסף חיים = "לאבאס עליהום" רוצה לומר שמצבם הכלכלי -פינאנסי טוב מאוד. הם היו פלאחים

 בוחיריס – מוכר וקונה עם הערבים

שלום – סוחר

מסעוד ובנו שמעון – חרש ברזל ומתקן קדרות בישול סדוקות

משה מאני – חדאד – חרש ברזל מוצאו מאירארה

הוא מציין את הנשים מסעודה הארון אשתו של אליהו, ארחמה, עישא ושמחה עזו, כולן אומר חאג' עלי היו תופרות מכנסיים, 'איזאר' – מעין גלימת בד לבנה או שחורה שנשים היו מתעטפות בה. בגדים, וגילאביות. הכל בעבודת יד, לא הייתה להן מכונת תפירה. חאג' עלי מספר: "היה להם בית כנסת אחד. אבא שלי, חביב, וסי מוחמד היו השיחיים שהעניקו חסות ליהודים אז. זה היה בימיו של השליט העריץ בל-קאסם שהגיע לאיזור ב- 1914 וב-1929 הגיעו הצרפתים למחוז התפילאלת. התותחים של הצרפתים היו יורים מ׳אולאד זהרה' לכאן ומטוסים ירדו והפציצו את הקצור. בל-קאסם היה חוטף יהודים עשירים ומבקש תמורתם כופר. הוא מציין את חיים היהודי מאירארא שנחטף על־ידם לצורך מיקוח. ריצאני הפכה עם הזמן לבירה הדרומית-צרפתית של הסהרה.

איית מרעיאד הייתה 'קבילה' – שבט גדול שהגן עלינו יחד עם איית אזדיג מתיעלאלין. איית עטא היו מתנפלים עלינו יחד עם בני מחמד, אל עירפא, וואדי איפלי ותאניזיד, כל אלה תמכו בשבט איית עטא שפשט עלינו. אנחנו, כארבעים עד חמישים קצור, נקראים 'ספאלאת', כולנו נלחמנו בעריץ בל-קאסם ובשבט איית עטא. רבים מתו בקרבות הללו ולא מעט יהודים שילמו בחייהם. אחרי שבל-קאסם הוציא להורג את היחזאן אלכביר' שלכם. הרבה יהודים קמו ועזבו את מחוז התפילאלת ועקרו לוויהראן ולקולומבישאר שבאלגייר. כבר אז, קצאר בוזמילה החל להתרוקן מתושביו. למן היום שבו בנו את הסכר על נהר הזיז סמוך לעיירה ראשידייה, כדי לווסת את זרימת מימיו במהלך כל השנה, אנחנו במקום להתקדם נסוגונו לאחור. אין מים באפיק הנהר, מפלס מי התהום הולך ויורד. בעבר היית חופר בור מים לעומק 5-8 מ' ומוצא מים. היום חופרים בורות לעומק של 50 מ' ולא מוצאים מים. מטעי הדקל שעליהם פרנסתנו מתייבשים, אי אפשר לקיים גם חקלאות שלחין והתושבים עוקרים מכאן לערים הסמוכות, לכן קצאר בוזמילה נראה היום כמבצר רפאים.

אני הקפדתי לצלם את ביתו של אליהו שהיה עושה דליים מעור. ביתו נותר שלם כפי שהיה. חצר ביתו מקורה במרישי דקלים. היא נישאת על 2 עמודי דקל מתומנים. הערבי שנכנס לגור בבית החליף את עמודי הדקל בעמודי בטון, אבל דגם עמודי הבטון שומר בצורתו על עמודי הדקל. בריבוע שנוצר סביב העמודים, קרוע חלון. חדרים קטנטנים נשענים על החצר. הקירות היו מעוטרים בציורים נפלאים, בהם היו גם כוכים לאחסון. במפלס העליון היה חדר שאליו מטפסים באמצעות סולם. חדר זה מכונה בפי המקומיים בשם 'צריר', בו הם מאחסנים זרעים 'צרורים', בחדרים התחתונים היו מאחסנים תמרים. חדרי השינה נמצאים תמיד בקומה העליונה או על הגג.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?משטר וישי

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

ניתן להסכים עם הסיפא של דברים אלה, כי אמנם ׳האנתרופולוגיה היא מדע החוקר תרבות כפי שהיא נראית מבחוץ׳, כיוון שמחקרים באנתרופולוגיה, כמו בסוציולוגיה, ניתנים לביצוע הולם רק על־ידי חוקרים, שאף־על־פי שהם ׳שייכים׳ לחברה הנחקרת הרי במובן מסוים הם גם ׳זרים׳ לה; כלומר, חוקרים שיש בידם הכושר לצפות בחברתם מתוך עמדה של ריחוק. אולם אם יכול חוקר להבחין רק בתכונות הייחודיות של חברות הזרות לחברתו, אך אין ביכולתו להשקיף מבחוץ ולבחון את התכונות המיוחדות לחברתו שלו, הרי שלא ניחן בכושר־שיפוט אובייקטיבי החיוני לעבודת האנתרופולוג. שלא כדעתו של לוי־שטראוס סבורני, שמבחנה של האנתרופולוגיה וסיכוייה לעתיד נעוצים דווקא ביכולתם של האנתרופולוגים לערוך מחקרים בקרב חברותיהם. ודאי, אין מסקנה זו מחייבת את האנתרופולוג לחקור את סביבתו הקרובה ביותר, כגון משפחתו, כפרו, או שכבתי המעמד שלו. כל החברות, הללו המכונות כיום פרימיטיביות והללו המכונות מודרניות, מגוונות דיין על מנת לספק קבוצות למחקר שלגביהן החוקר בן החברה הוא בבחינת ׳זר׳. דיוננו עוסק, מתוך כך, בעיקר בשני נושאים, הקשורים זה בזה:

(א) מידת האחריות והמחויבות של האנתרופולוג כלפי האנשים שהוא חוקר:

(ב) מהותה של האנתרופולוגיה, כפי שהיא משתקפת במחקרים המבוצעים על־ידי חוקרים בני החברות הנחקרות.

בהמשך המאמר אדגים כמה מהנסיונות שעמדתי בהם וכמה מן השגיאות שאפשר ושגיתי, שעה שחקרתי את יוצאי הרי האטלס. ייתכן שאלה ישפכו אור על הבעיות שבפניהן עשויים לעמוד בעתיד אנתרופולוגים אחרים, גם אם המצבים הקונקרטיים יהיו שונים. דברים אלה אמורים גם לגבי מחקרים נוספים אשר ראוי לערכם, ובהקדם, בחברה מגוונת כמו החברה הישראלית. רק במאוחר מתעוררים בציבור שלנו, כמו גם במקומות אחרים, געגועים אל תרבויות, שכמעט הפכו לנחלת העבר, ולא נותרו מהן אלא מעט שרידים ממשיים ויותר זכרונות של ילדות רחוקה.

הבעיה המוסרית והמעשית הראשונה שעמדה בפני היתה ציפיותיהם של אנשי רוממה מהתנהגותי הדתית. בעוד אנשי רוממה הקפידו על שמירת כללי הדת והמצוות, הרי אורח־החיים שלי היה חילוני. עד־מהרה התברר לי שאפשרויות המחקר שלי, כמו מידת הנכונות לקבלני בלא מחיצות, יושפעו ממידת היותי שומר מצוות, ולו רק כלפי חוץ. היתה זו החלטה קשה בשבילי, לקבל על עצמי תפקיד זה. בעיקר הציק לי הצורך להונות, להעמיד פנים, כמו גם החשש שמא אתפס ב׳קלקלתי׳. אבל בזכות החינוך הדתי שקיבלתי בנעורי, לא היו לי קשיים במילוי התפקיד של שומר מצוות. נוסף על כך, למדתי לחקות בקלות בעת תפילה וטקס את תנועותיהם ומעשיהם של המתפללים האחרים.

טעויות באקראי נסלחו לי ברוח טובה, בהנחה שמקורן של אלו במסורת האשכנזית שעליה חונכתי. כך, למשל, השתדלתי להקפיד על כל איסורי השבת, להתהלך בכיסוי ראש ולשמור כשרות. אולם כאשר נקראתי בבית־הכנסת בשבתות ובחגים לעלות לתורה, גימגמתי במבוכה. השתדלתי מאוד להתחמק מכיבודים אלה, ולמרבה מבוכתי התפרש הדבר כסימן לענווה.

אין להסיק מכאן, שכאילו איש לא הבחין במגבלותי בתחום הפעילות הדתית. הרב, אשר הגיע לקהילה מבחוץ ומעמדו בה לא היה מבוסס, הוא שהבחין בחוסר־הנחת שלי בתחום זה. תחילה הסתייג ממני, אך במשך הזמן שינה את יחסו כלפי. בעת חגיגה שנערכה לכבוד רכישת ספרי זוהר על־ידי אחד מאנשי רוממה, אף קרא הרב להרים כוסית לכבודי. הוא הסביר כי על אנשי רוממה להודות למזל הטוב שהביא אותי אליהם, שכן ניתן לראות בי את האמור בדברי חז״ל ׳קדמה דרך ארץ לתורה׳ (לפי מאמר חז״ל, מדרש רבא, ויקרא, ט, ג: ״כ״ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה״.) אנשי רוממה קיימו את מצוות התורה בקפדנות, אך ביחסים שבין אדם לחברו בכפר לא תמיד נקטו דרך נימוס. בהללו את מידת ׳דרך ארץ׳ שלי בחגיגה האמורה, הצביע הרב ברוח טובה על היתרונות והחסרונות שלי ושל אנשי רוממה כאחד.

הייתי אסיר־תודה על מחווה זו, שבה נסלחו לי בפומבי מגבלותי בענייני דת, אך ניתן לי מעמד בזכות התנהגותי הנאותה בהתאם לערכי המסורת. סיכומו של דבר, עמדו בפני שני קשיים עיקריים בתחום זה של התנהגות דתית: ציפו שאנהג כ׳יהודי׳, כלומר שומר מצוות, ועם מימוש ציפיה זו עמדתי בפני החשש שמא באחד הימים, אם בתקופת עבודת־השדה ואם לאחריה, תתגלה התנהגותי הדתית כהעמדת־פנים.

דוגמה ללחצים שהופעלו עלי להתאים את עצמי לנורמות ולציפיות של אנשי רוממה, ניתן לראות בדילמה שעמדה בפני בתקופה של חג הפסח. בהתקרב חג זה התחוור לי, שלפי מנהגם של אנשי רוממה חוגגים את ליל הסדר בחוג המשפחה בלבד. בניגוד בולט לחגים אחרים, לא תיכנן איש לערוך את הסדר שלא עם שאריו הקרובים ביותר, ולפיכך לא ציפו כלל שיגיעו לרוממה ביום זה אורחים מבחוץ, קרובים או ידידים. אמנם לא היה בלבי ספק שאילו החלטתי להישאר בכפר היו אחדות מהמשפחות במקום מזמינות אותי להסב עמן בליל הסדר.

אך משיחות־אקראי והערות־אגב הבנתי, שאם לא אסע לעשות את ערב החג בבית הורי, יתפרש הדבר שלא כראוי: אנשי רוממה היו רואים בכך פגיעה מצידי במצווה של כיבוד הורים. כדי לשמור על מידת ׳דרך ארץ׳ שמצפים ממני כיהודי, נאלצתי לעזוב את המקום לימי ראשית חג הפסח, למרות רצוני להישאר ולהשתתף בכל אירועי החג במקום.

הערת המחבר : פירוש הדברים הוא, שחובת דרך ארץ, כלומר חובות מוסריות וכללי־התנהגות נאותים כין אדם לחברו, כבר נדרשו בימי אדם הראשון. לעומת ואת, התורה העוסקת ביחסים שכין אדם למקום ניתנה רק בימי משה, לאחר עשרים ושישה דורות. מאמר זה של חז״ל בא ללמד שאין קבלת תורה ללא אימוץ דרך ארץ, ומשתמשים בו כרי להרתיע במקרים של התנהגות חברתית פגומה, הן מצד הנכבדים והמלומדים וחן מצד פשוטי־העם.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית

חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
מפת יישובים שהוקמו על ידי מרוקאים

על הקמת קיבוץ יוטבתה והמאבק להמשך קיומו מספר יחיאל בנטוב  ( בין יתר תפקידיו הציבוריים היה ראש מועצה מקומית אופקים ) ממיידי הקיבוץ, בין השאר כך :

הרעיון להיות בין החלוצים הראשונים ממרוקו הנאחזים באדמת המולדת קסם לי מאוד. כאשר אליעזר אביטל הציע לי עוד בשבוע הראשון בשהותי בישראל (דצמבר 1948) לארגן גרעין של צעירים עולים ממרוקו להתיישבות והכשרה בקבוצת דורות, במטרה לגבש גרעין להתיישבות חדשה, לא היססתי לרגע ויחדיו החלטנו להתגייס לנח״ל. את ההכנה וההכשרה להתיישבות עברנו בקיבוצים תל־יוסף ועין חרוד. בתקופת שהותנו בתל- יוסף, הגיע ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון לכנס של נציגי הקיבוצים שנערך במקום. בכנס דרש מהם בן גוריון לקלוט עולים חדשים כפועלים שכירים בקיבוצים וזאת כדי להקל על מצב התעסוקה… בסיום אותו מפגש, התוודע לנו והופתע לגלות שאנחנו גרעין מרוקאי ולא גרעין אמריקאי, כפי שסבר תחילה….בשלהי חודש אוקטובר 1951 נפלה ההכרעה להקים היאחזות נח״ל 40 ק״מ צפונה מאילת, בלב הערבה[ יוטבתה] …במקום מצאנו אדמת סבחה רוויה במי תהום, עליה נווה מדבר טבעי של דקלים מניבי פרי… בראשית 1954 הוחלט בממשלה בתיאום עם הסוכנות לפרק את יוטבתה מכיוון שלא היה לתנועות ההתיישבות גרעין להתיישבות במקום ולא הייתה שום אפשרות שהיישוב יעמוד על רגליו בכוחות עצמו ובלי תקציב ממשלתי. הידיעה על הפירוק הדהימה אותנו. לי היה ברור שפירוק ההיאחזות , פירושו חיסול יוטבתה וכי כדי לקיים אותו יש צורך בגרעין התיישבותי רציני שיישב את המקום…

(ביטאון ״ברית״ פסח תשס״ד, עמי 14-15)

בנטוב נסע לפגוש את בן גוריון בשדה בוקר והצליח לשכנע אותו לבטל את ההחלטה. ״הזקן״ קיבל את נימוקיו ועל כך אומר בנטוב:״ אכן, בזכות הגרעין המרוקאי הראשון להתיישבות, יוטבתה קיימת ומשגשגת בערבה״, וחברו שלמה יוחאי (ביטון) מקיבוץ צאלים מוסיף, שכאשר ביקשו להעניק פרס לדוד בן גוריון על הצלחתה של יוטבתה אמר, הפרס אינו מגיע לו, כי אם ל״מרוקאי״ שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים.

התרומה של יהדות מרוקו לתנועה הקיבוצית נעשתה במספר דרכים: א. קיבוצים (במספר קטן) שהוקמו ע״י גרעין מייסד של ילידי מרוקו למשל: יוטבתה, ברור חיל וצאלים. ב. קיבוצים שהמשך קיומם התאפשר בזכות הצטרפותם של גרעינים ממרוקו. לדוגמא קיבוץ גזר. הקיבוץ נוסד לפני קום המדינה בידי עולים מגרמניה, אבל הוא ננטש בעקבות השילומים, ורק גרעין הבונים הגדול שהתיישב בו הציל את הקיבוץ. גרעין אחר של הבונים ממרוקו, כפי שכבר הוזכר קודם, הציל את קיבוץ עין גב בזמן המשבר בתנועה הקיבוצית. ג. גרעינים ובהם בין 20 ל 50 צעירים וצעירות שהצטרפו לקיבוצים קיימים, על פי תפיסתם האידיאולוגית (ראה טבלה מס׳ 4). ד. נערים שעלו ממרוקו במסגרת עליית הנוער ונקלטו בקיבוצים. לדברי אריה אזולאי לא היה קיבוץ בארץ שבו לא נקלטו נערים ונערות ותרומתם לא הייתה פחותה מזו של הגרעינים

اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب

http://www.israelinarabic.com/%D9%8A%D9%87%D9%88%D8%AF%D9%8A%D8%A9-%D8%A3%D8%B1%D8%B6-%D8%A7%D8%B3%D8%B1%D8%A7%D8%A6%D9%8A%D9%84/

حتى “القرآن” اعترف بيهودية أرض اسرائيل

“الاستيطان” او “بناء المستوطنات” عبارات تجتاح الوسائل الاعلامية العربية، للتعبير عن سخطهم لقيام الشعب اليهودي ببناء تجمعات سكنية على ارضه التاريخية.

محاولة دعائية وبروبغندا استعمارية لم يفتأ العرب عن استخدامها لتحويل شعب اسرائيل شعبا غريبا عن هذه الارض.

الاستيطان هو التَّوطُّن في أرض محتلَّة، والمعروف تاريخيا ان ارض اسرائيل هي يهودية الهوية منذ 3000 سنة، ولم تعرف للعرب وجودا الا في زمن الاحتلال العربي والغزو الاسلامي حيث جاؤوا هذه الارض فارضين عليها سيطرتهم واستيطانهم .

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאראלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

לאור ייחודה וחשיבותה רואים בה חוקרים כר נרחב, עתיר תחומים להעמקת הידע על פאס ולהרחבתו. המאמרים הם פרי עיבוד של ההרצאות שנישאו בכינוס, ואולם מקוצר המצע לא יכולנו לכלול את כל הרצאות הכנס. אלה שלפנינו הם ייצוג הולם למגוון הנושאים למרחב הזמן.

לקובץ חמישה שערים: לשון, פיוט וספרות, פרשנות והגות, הלכה ופסיקה והיסטוריה.

השער ״לשון״ נפתח במאמרו של פרופ׳ שמעון שרביט, ״איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס״ על שני נושאיו: א. מסורת קריאת התרגום הארמי בציבור ב. מעמדה של לשון המשנה בעיני חכמי ימי הביניים. בולטים במאמר שני חידושים, האחד – השוואה בין הלשונות והאחר — השוואה שיטתית בין שני רבדיה הקדומים של העברית: לשון המקרא ולשון חכמים והשוואות לארמית ולערבית. ממלא את דבריו פרופ׳ אהרן ממן במאמרו ״פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות הי׳־י״א״. מאמרו של פרופ׳ יצחק גלוסקא, ״לשון וסגנון ב׳אור החיים׳ לרבי חיים בן־עטר״ דן לראשונה בלשונו ובסגנונו בצורה שיטתית ומקיפה.

 

את השער ״פיוט וספרות״ פותח מאמרם של פרופי אפרים חזן ופרופ׳ משה עמאר, ״חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב״ץ״. לאחר דברי מבוא מתפרסמות איגרות בענייני חברה ומשפחה(בליווי ביאורים) מתוך איגרונו של רבי יעקב אבן צור לשון למודים. מאמרה של ד״ר תמר לביא, ״יסודות דידקטיים־פדגוגיים בשירת ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו״, עוסק בקובץ שירתו נאות מדבר. מאמרה של ד״ר כרמלה סרנגה, ״חידת זהות מחבר ׳ספר הישר׳ וגלגולי הספר מפאס לאיטליה״, עוסק בהשקפתו התרבותית, האידאית, הלאומית והדתית, כפי שהדבר עולה מהקדמת המחבר ומגוף הספר. וכן ניתנת הדעת ליכולת הרטורית העולה מן הנאומים, מן הקינות, מן המשלים ומן הפתגמים. מאמרו של פרופ׳ יוסף שטרית, ״הומור, אירוניה וסאטירה בפתגמים של יהודי פאס ושל בני קהילות אחרות: עיון סוציו־פרגמטי״, מציג מודל לניתוח פתגמים וטקסטים הומוריסטיים ומפרש עשרות פתגמים ערביים-יהודיים המאירים יסודות הומוריסטיים אלה באור המודל שהציג. חותם שער זה מאמרו של ר״ר אבי עילם אמזלג, ״משקל ומקצב מוסיקלי בפיוט של יהודי מרוקו״, הבוחן את ההיבטים הריתמיים של מערכות הפיוט העיקריות ומתמקד באופני הביצוע היהודיים הייחודיים הנובעים מן העובדה ששירה אנדלוסית מושרת בלשון העברית.

 

השער ״פרשנות והגות״ נפתח במאמרו של פרופ׳ שאול רגב, ״עיונים בדרשותיו של ר׳ יהודה בן עטר: לשאלות תוכן וצורה״, המצביע על ז׳אנר ספרותי של דרשות המתפתח מתוך זה הקיים במאה השש-עשרה אך משנה אותו. בולטות בעיקר שתי התכונות: הדרשות קצרות והן פותחות בהקדמה עיונית־מוסרית. במאמרו ״דרכו של ר׳ רפאל בירדוגו ביישוב סתירות במקרא בספרו ׳משמחי לב׳״, דן ד״ר מיכאל אביעוז בעקרונות שהנחו את ר׳ רפאל בבואו ליישב סתירות ואי התאמות שונות הקיימות לכאורה במקרא. הוא מעלה שאלות לעיון, כגון: האם נטה ר׳ רפאל לדרך הפשט או לדרך הדרש? האם הבסיס ליישוב הסתירות הוא פולמוסי או פרשני? מאמרו של ר״ר דן מנור, ״הרמב״ם בכתבי חכמי מרוקו בני המאות ט״ז־י״ז״, סוקר את יחסם של מקצת חכמי מרוקו – מחברים הנוטים לחשיבה פילוסופית – לרמב״ם ולתורתו. חותם שער זה מאמרו של פרופי משה חלמיש, ״מעמד הקבלה בפסיקתו של הרב יהושע ממן״, המבקש להראות עד כמה הפליג הרב ממן בנטותו אחר המקובלים ובשילוב הקבלה בעולם ההלכה.

השער ״הלכה ופסיקה״ נפתח במאמרו של פרופ׳ יוסף ריבלין, ״מתנות הנישואין אצל הרי״ף״, הדן במתנות הנישואין על פי שיטת הרי״ף, ובעיקר בזכויותיה של האישה במתנות שניתנו לה הן מידי אביה או בני משפחתה והן מידי בעלה ובשאלת מימוש הזכות הנוגעת לתקופת הנישואין או לאחר פקיעתם בשל גירושין או פטירת הבעל. מאמרו של פרופ׳ משה עמאר, ״פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז: ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה״, מתאר את הרקע ההלכתי והחברתי לפולמוס ואת השלכותיו על הפסיקה ההלכתית במרוקו עד לדורות האחרונים. מאמרו של פרופ׳ אהרן גימאני, ״ייבום וחליצה בקהילות פאס ומכנאס לאור ספרות השו״ת במאה ה-י״ח״, דן במגוון של נסיבות שבהן הועדף הייבום או הועדפה החליצה. המקרים שנידונו מלמדים, שהפסיקה במרוקו העדיפה את טובת היבמה והגנה על כבודה ועל מצבה הכלכלי. חותם את השער מאמרו של פרופ' אלימלך וסטרייך, ״תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום״, המתבסס על ספרות ההלכה והתקנות של חכמי המגורשים במרוקו.

את השער ״היסטוריה״ פותח מאמרו של ד״ר חיים בנטוב, ״משפחת סירירו״, שבו מתוארת אחת השושלות מצאצאי המגורשים, שפעלה בעיר פאס מאז הגירוש עד הדורות האחרונים. מאמרו של ד״ר משה עובדיה, ״הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר״, עוסק במי שנחשב לחלוץ המחקר בכתיבת ההיסטוריה החברתית של יהדות מרוקו, כמוכח בחיבורו נר המערב. מאמרו של ד״ר יגאל בן־נון, ״סניף פאס־מכנאס של ׳המסגרת׳ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961״, דן בסיבות שגרמו להתמוטטותה של הרשת המחתרתית שהקים המוסד במרוקו, בהפצת הכרוז הישראלי המאשים את מרוקו בטביעת ספינת העולים ״אגוז״ ובהפקרה המצערת של המתנדבים היהודים על ידי שליחי ישראל. את השער הזה חותם מאמרו של ד״ר אריק ה׳ בהן, ״יהודי צרפת ילידי מרוקו, אלג׳יר ותוניס: ניתוח השוואתי של ערכים״, הדן בשאלה, כיצד השפיע שינוי דמוגרפי קיצוני זה – גלי הגירת יהודי צפון אפריקה וערכיהם המסורתיים – על הקהילה היהודית הוותיקה בצרפת האמונה על ערכיה הרפובליקניים של ארצם.

המחברים מביעים תודה והוקרה למרכז דהאן ולד״ר שמעון אוחיון העומד בראש המרכז, שנטל על עצמו משימה נכבדה בכינון הכנס הבין־לאומי ״פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה״ ובפרסום קובץ המאמרים שלפנינו. תודה מיוחדת לגברת אורה קובלקובסקי, שריכזה את ענייני הקובץ, וכן שלמי תודות לפרופ׳ יוסי כץ יו״ר ההוצאה, לעובדי הוצאת אוניברסיטת בר־אילן ולעורכת הלשון חיה אלחייני אשר שקדו על הכנת הקובץ במסירות.

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגריתט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.תולדות. הירשברג

 והיה לו משא ומתן עם הרב ולא הצליח ה' מעשיו. וכן הגיע אדם בשם בן קצ׳יב מגדולי פאס, שברח מאותן הארצות וניצל הוא ואחיו האחד. הוא הודיע לשלמה, כי ספר התורה, ששלח אביו של שלמה עם בן תאלוית הביאו אתו אל בג׳איה. וכן מספד שלמה כי בא עוד אדם, כהן מאנשי פאס, הנקרא בז אל־קאבוי, והוא קרוב שלהם. הוא אמר שאין לו אלא דבר מועט.

כאמור מתאים תיאור הקרבות לידיעות שבספרות הערבית. גם המסופר על מספר הקרבנות שנפלו בפאם ובמראכש ועל אורך המצור במקומות שונים דומה למספרים שנוקטים ההיסטוריונים — ובלי ספק הם מוגזמים כאן ושם הזכרת כיבוש בג׳איה בשנת 1148 — ולו לזמן קצר — אינה טעות, כי הכותב הדגיש כבר לפני כן כי כל הקהילות מבג׳איה ועד שע ר . . . בסבתה טנגיר או סלא(?) נחרבו.  

סיפור זה הוא פליאה, מאחר ששום מקור ערבי אינו יודע דבר עליו. לפי הכרוניקות הערביות נכבשה בג׳איה לראשונה בשנה  1152 או 1153ייתכן שהיה לפני כן ניסיון להשתלט עליה, שלא הצליח, או שזקף או שלמה על חשבון המייחדים איזו תקרית מקומית — כגון סכסוך בין שליט  תוניסיה לשליט בג׳איה .

אגב סיפור מאורעות גדולים אלת למדים אנו על קיום שתי עדות במקומות נידחים במארוקו.  אין ספק, כי בסיפור על בן תאלוית, הכוונה לאדם ממקום בשם זה. כעת ידוע בשם זח יישוב חשוב באזור מראכש, בהרי חאטלאם הגבוה, ששימש אחד המבצרים של שלטון הברברים הבלתי־תלויים.

עד לפני זמן מה היו פזורות בשטח זה עדות יהודיות קטנות — וייתכן כי תאלוית של ימינו היא היא המקום׳ שממנו בא אותו היהודי בימי המייחדים.  גם הכינוי אל־קבאווי,  כפי שנקרא קרובו של שלמה רומז לאזור בשכנות וואדי דרעה.

 אנו עוברים עתה לתיאור המאורעות בקינתו המפורסמת של ר׳ אברהם אבן עזרא " אהה ירד ", והתוספות השונות עליה . הראב"ע הולך ומונה את הערים באפריקה, שסבלו בזמן הרדיפות: םג׳למאסה   ״ עיר גאונים ונבונים ״, מראכס ״ עיר המלוכה ״, קהל פאס, סבתה, מכנאסה, דרעה, ״ שדם בנים ובנות

נשפך בה ביום שבת ״.

חריזת המאורעות היא ללא סדר כרונולוגי, וקרוב לוודאי, כי הראב"ע, שנדד באותם הימים בארצות אירופה לא ידע על השתלשלותם.  את זמן חיבורה של הקינה יש לקבוע לכל המאוחר לראשית שנות הששים, כלומר לפני שנפוצו באירופה הידיעות על כיבושיו של עבד אל־מומין בתוניסיה וטריפוליטאניה

ועל גירושם של הנורמאנדים מאפריקה.

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגריתט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

שני ענקים חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

קינה זו היתה נפוצה מאוד ואנו מוצאים תוספות והשלמות שונות עליה.וכן פרסם ח. שירמן קטע הדש, שנתגלה בגניזה, שהוא שונה מטופס הקינה הידועה מכבר. 

 

איך נחרב / ה מ ע ר ב / ורפו כל־ידים

ואוי ירד /על ־ ס פ ר ד / רע מן־השמים

עיני עיני ידדה מים.

 

ימי רעה /על־דרעה/  אשר באו בתחלה

ביום בא צר /חשך צ ר / עליה ואבלה

ולכד עיר / ו יעי ר / חמתו על־הקהלה

קהלת אל /ישראל/  סגלת שוכן מעלה

 

קהל ישרים / ו כשר ים/ הוד תורה וגדלה

וחיש צדם / ולכדם/  ביום זעם וחלחלה

יום המר / והנמהר/ יום חשך ואפלה

ואמר ״אי /אל רואה/ ולא נראה לחשמלה

 

בוראכם / בוחרכם / להיותכם לו סגלה

יושיעכם / ו יצי ל כם/  מחרב המחוללה

ברו־לכס / ו ג ם לנפשכם / תנצלו משאולה

האזינו  /והאמינו/  בדתי המהללה

 

. . . ן . . . ת  /יהי נשבת/ ודין התורה כלה

אכבדכם /ואושיבכם/  בכס משרה וגדלה

אם תאבו /ותקשיבו/ תאכלו טובי סלה

ואם תמאנו / ת נ ת נ ו / לחרב ובזה וכסלה

 

ולא אבו /והשיבו/ עזי־ מצח מלה

״גוי סכל / ל א נוכל/ להחליף ימין בשמאלה

דת צדק / ב דת חדק/ דין ישר בדין עולה״

וחיש גמרו / ו גם אמרו/  חלילה חלילה

 

לכפר בדת / י ק ר חמדת/ דת אל נורא עלילה״

ולא רצו / ו נקבצו / סנדרי קטנה וגדולה

והם שבעים  /ואחד ע ם / שלשה ועשרים עגלה

ונאסרו / ו נמס ר ו / לפי חרב בבהלה

 

וצעקתם / ו נאקתם / לא נשמעה בזבולה

לפי רגע / בא נגע/ אליהם ונעשו כלה

ביום שבת / ב ן עם־בת/ שפכו דמים כמים.

הוי אקרא / כמצרה/  על־קהלת םגלמאסה

עיר גאונים /ונבונים/  מאורם חשך כסה

ושח עמוד /התלמוד / והבניה נהרסה

והמשנה /לשנינה/ ברגלים נרמסה

 

ועל־יקרים /מדקר ים / עין אויב לא חסה

ועל קדושים / ב י ד קדשים/  עליהם קינות אשא

ואי חסן /קהל תלמסאן / וחדרתם נמסה

וגדולים / ב י ד ערלים/ חיש חיו למשסה

 

וקול ארים /בתמרורים/  על־סבתה ומכנאסה

אצפצף כסוס /עגור לסוס/ אשר הייתה לקלסה

ועיר אגמאת  /בלי הצמת/  לפי רגע נמסה

לזאת אבכה / וכף אכה / וידי על חלצים

.

אוי אפס /כל־קהל פאס/ וחיש אבדו במהרה

עיר תורה /והמקרא/ והמשנה והגמרה

עיר חכמים   /מחכמים/  בסוגיא ובסברה

ותלמידים /החרדים/ במצות אל ברה

 

ודרשנים /המבינים/ בסוד ספרי וגם ספרא

ומדרשות /מאין חשות/ ולא תמוש התורה

וחזנין  /מתחננין/  בקול ערב ובצורה. . .

 

עיקר ההרחבה לעומת החרוזים ב ״אהה ירד ״ הוא תיאור הוויכוח, שהתנהל בדרעה בין היהודים לכובשים המוסלמים. וכבר קראנו במכתבו של שלמה כהן,כי בסג׳למאסה התנהל ויכוח דומה שבעה חדשים

ויכוחים כאלה היו בהחלט בהתאם לרוחו ולשיטת פעולתו של עבד אל־מומין — ושל אבן תומרת לפניו.בתחילה היו המייחדים מנסים לשכנע את האוכלוסייה על ידי ויכוחים והטפה, ירק לאחר מכן היו משתמשים באמצעי שיכנוע יותר יעילים" 

חנוכה במרוקו-מנהגים, פיוטים וכו

שירים לכבוד חנוכה נר לרגלי דברך

פסוקים שאומרים כשמונת ימי חנוכה בעת פתיחת ארון הקודש

לחן — כקריאת משלי שלמה

נר לרגלי דבריך, ואור לנתיבתי.

נר ה׳ נשמת אדם, חופשי כל חדרי־בטן.

 כי נר מצוה ותורה אור. ודדך ,חיים תוכחות מוסר,

 כי אתה תאיר נרי, יי אלהי יגיה חשכי.

 אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.

 ואורח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום.נר מצוה

לדוד ה׳ אודי וישעי ממי אירא, ה׳ מעוז חיי ממי אפחד

 קומי אורי כי בא אורך, וכבוד יי עליך זרח,

 מאין כמוך, ה׳ גדול אתה, וגדול שמך בגבורה.

 

אשירה לצור נורא

 

שיר — לכבוד חג האורים

לחן — חגאז׳

נועם — ימינך תסעדני

סימן – אני שלמה (ברדוגו) חזק.

 

 

אשירה לצור נורא קדוש עושה פלאים.

בכוח ובגבורה הרס מבצרי גאים

 קוני־שוטני־מוני, הכוני פצעוני

ארוממך ה׳ פי דליתני

 

נסים גדולים עשה, צור מצמיח ישועה,

 נתן צריו למשסה, מלכות יון הרשעה,

אמרו־ערו־גזרו דת להעבירני

ארוממך ה׳ פי דליתני

 

יעצו על עמנו, במרמה ותחבולה,

להפר בריתנו, שבת ראש חידש מילה.

צורי, נרי אורי, לאורה הוציאני

ארוממך ה׳ פי דליתני

 

שַלֵם גמולם להם, על יד בני חשמונאי,

 נפלו על חלליהם, ביד עדת כֹּהֲנַי,

 שחו־ארחו־ברחו מרעים הקיפוני

ארוממך ה׳ פי דליתני

 

לא נמצא שמן זית, כי נטמאה העזרה,

 וזאת תורת הבית, להדליק בו מנורה,

באו־ראו־מצאו, פך שמן בדוכני

ארוממך ה׳ פי דליתני

 

מצאו בו שיעור לילה לנרות מערכה,

גזר נורא עלילה, לשרות בו הברכה.

חזקו־ספקו־דלקו עד בוא יום השמיני

ארוממך ה׳ פי דליתני

 

הם קִבלו עליהם, את הנרות הללו,

 וזרעם אחריהם את הימים הללו,

קבעו־זעו־כךעו לאל בצרות עזדני

ארוממך ה׳ פי דליתני

 

חסד אל כל הימים לדור ודור הִגִידו,

 הפודה מיד קמים, זרע אברהם עבדו,

גילו־סֹלו־חלו פני אל צור מגני

ארוממך ה׳ פי דליתני

 

זמרו צוּר צבאות, גבר עלינו חסדו,

 נסים וגם נפלאות, גדולות לו לבדו,

 שירה־זמרה־אומרה לאל בפי ולשוני

ארוממך ה׳ פי דליתני

 

קומה נא וגאלנו, גאֻלה העתידה,

וקבץ פזורינו, ישראל ויהודה,

 שָׂא נֵס־שנס־כנס לביתך עדר צאני

אז בשירה לה׳, ורומם תחת לשוני

ארוממך ה׳, כי דליתני

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בפרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים והמגוונים הקשורים לחיי המשפחה וביניהם: מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידת בנים או בנות בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון, הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת הלידה או לאחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה, הנקה, ברית מילה, פדיון הבן וזבד הבת, חופת נעורים, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהורים וילדיםהילה, בר-מצוה ובת־מצוה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה.

בהסתמך על ר׳ רפאל אנקאווא, אם יש ספק מי העקר ־ מותר לשאת אשה נוספת

מעשה במאה ה־20 ביהודי שחי עשר שנים עם אשתו ולא ילדה, והיא אמרה אפשר ממנו העקרות ולכן אם רוצה לישא אשה אחרת עליה, יפרע לה כתובתה ויפטרנה בגט. האשה ביקשה ששניהם ייבדקו על ידי רופא. בפסק דין בעיר אוג׳דה בשנת תר״ץ (1930) הטיל ר׳ דוד צבאח ספק בהנחה שהוא העקר ״דבאנשים לא שייך עקרות״. הוא ציטט את דברי ר׳ רפאל אנקאווא הנ״ל, ״סתם אנשים רובם ככולם אין בהם עקרות״. החכם פקפק בחוות הדעת הרפואית ״דאפשר גם הרופאים אינם בקיאים בכך לידע בבירור שהוא הוא הגורם״, והיות שהיא מסופקת אם האשמה בה או בו, מסקנתו היא שרשאי לשאת אשה נוספת (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ כז).

לעתים התגלתה עקרותו של הבעל רק לאחר שנשא אשה שלישית. הדבר מעיד אולי על הפחד מפני גילוי האמת, ועל סבלנותן של הנשים. מעשה באדם במחצית הראשונה של המאה ה־18, שנשא אשה שנייה, כי הראשונה לא ילדה, וכחמש שנים אחרי פטירת הראשונה נשא את אשתו השלישית, וגם ממנה לא נבנה, ״כי אומרים שהוא עקר בודאי״ (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קעא).

דרכי ריפוי עממיות

במרחשון תצ״ד (סוף 1733) ניתן פסק דין באירוע הבא: היה ויכוח בין אבי הכלה ובין החתן שעל אף שחלפו שנתיים ורבע מאז שנשאה ״עדין לא עשה מעשה כי אין לו גבורת אנשים״. הוא חייב לגרשה ולפרוע כתובתה, כי לפי הדין אין האשה חייבת לסבול יותר משישה חודשים. אבל החכם קבע להם זמן נוסף ממרחשון עד פורים, כלומר כארבעה חודשים, תקופה בה ״אולי יחנן ה׳ וישלח דברו וירפאהו״.

אבל התנאי היה שישכור לה מדור חדש בין שכנים חדשים הגונים, לפי ראות בית הדין, יחזיר לה מלבושיה להתקשט בהם ויקנה לה חדשים, ולא יקניטה ולא יכעיסה, כל שכן שלא יקלל אותה ושלא ייכנסו אליה לא אמה ולא חמותה, אבל תלך לבקר את אמה משבת לשבת. ובזמן הזה ישתדל החתן למצוא תרופות ״על ידי היודעים ובקיאים בטבע ובסגולה״. אם התרפא ובעל – הרי טוב. ואם לאו, יפטרנה בגט, ויפרע כתובתה (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ ח). במקור אחר מדובר באשה שהייתה נשואה 18 חודשים, מהם במשך 12 חודשים לא קרב אליה, כי היה עקר (שם, ח״א, סי׳ שנט).

קישור – כישוף.

 הייתה אמונה שחוסר אונות (כמו גם אי מציאת חתן או כלה) הוא תוצאה של ״קישור״, בערבית ״תקאף״. דהיינו, יש איזה כוח סמוי שמונע מהאדם את פעולת ההפריה, וניתן להתירו על ידי פעולות מיסטיות. יעב״ץ מספר מעשה ביהודי אשר: נשא בתולה אחת ושהה עמה יותר משתי שנים ועדיין לא עשה מעשה. ונתברר הדבר שהעיכוב מצד ראובן הנזכר שאין לו גבורת אנשים, יען הודה לשואלים אותו שאין לו גבורת אנשים באשר הוא מקושר, ורבתה המחלוקת בין החתן ובין אבי הכלה, שתבע גירושין. פסק הדין במקרה זה היה כי על החתן לשלם לאשתו עיקר כתובתה ללא התוספת, ונדוניה שהכניסה לו, ויגרשה (׳מוצב״י/ ח״א, סי׳ קפג).

בפני ר׳ ש״י אביטבול מצפרו הובא נושא זה לדיון בשנת תקל״ט (1779): האשה הקטנה עזבה את בעלה כי הוא עקר. האב, משה אדהאן, שדיבר בעד בתו, טען שאין לחתנו גבורת אנשים ״מחמת שהוא קשור… ושהיה משתדל עם כותבי קמיעין שבאים לכאן ברפואות וסגולות וקמיעין להתיר קשורו״. האיש שייצג את החתן טען כי הקשר הותר והוא בריא ״ובא עליה כדרך כל הארץ״.

החכם תולה את החלטתו בעדות האשה. אם היא תאמר שהוא בריא ופורה, אין לנתק את קשר הנישואין. הוא ציטט את הדין בשו״ע אהע״ז סי׳ עו, ס״ק יא: ״אם חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חודשים עד שיבריא… ואחר־כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה״ (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ נח).

לפי מקור משנת תקנ״ד (1794) נערך דיון בבית הדין בצפרו, במעמד הנגיד, בקשר לחתן יעקב אלבאז ״שהוא קשור ואינו יכול להזדקק לכלתו מזמן נישואיה עד היום הזה כמו עשרה חודשים״.

נקבע כי הוא חייב לפעול להתרת הקישור בתוך עשרה חודשים. יהודי אחד הבטיח להתיר את החתן על ידי רפואה, תמורת תשלום, אבל הפעולה לא הצליחה. אבי החתן היה מוכן לשלם לו שוב, ואמר ל׳מרפא׳:

הילך הסך הנזכר שאמרת ותתיר את בני מן הקשר ותרפאהו שבודאי אתה הוא שאסרת וקשרת את בני ומחמת שהיית רוצה לשדך את הכלה אשת בני ולא אסתעייא לך מלתא [לא הצלחת], לכן קשרת אותו לבלתי יזדקק לה. הנאשם הכחיש את האשמה. אבי הכלה דרש שיישבע שלא עשה לבעל שום כישוף וקשר, ולא עשה לו כל עוול. אבל הנאשם סירב להישבע על זה. ר׳ שלמה אביטבול מצפת פסק כי הדיין יכול להשביעו. ר׳ אליהו הצרפתי מפאס אישר את פסק הדין, ותבע שהנאשם יישבע בספר תורה שלא עשה לבעל כישוף, ואם יסרב ולא יתירו מהקישור ׳הוא מנודה לשמים׳(׳מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ לג).

חכם שפעל במחצית השנייה של המאה ה־19, כתב על: ״ראובן שנשא בתולה ומיום שלקחה לא נזדווג עמה שאין לו גבורת אנשים כי הוא קשור על ידי כישוף ועתה תבעה אותו אשתו להוציא וליתן כתובה (יצחק אבן מאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ י, דף טז ע״א).

ר׳ יוסף משאש כתב על מעשה בבעל שהיו לו שתי נשים ״והראשונה עשתה כשפים לשנייה״. וכשהבעל בא לשנייה אבדה ממנו גבורת אנשים. הוא דרש ברופאים ולא הועיל ״והזקנות הודיעוהו כי יד כשפים באמצע ודרש בכותבי קמיעים, ולא הועיל״.

הבעל ואשתו השנייה היו מתקוטטים עם הראשונה, וטענו שהיא שגרמה להם זאת, אך היא הכחישה. בהמשך מסופר כי נמצאה בבית מסגרת של ברזל. לאחר שזו נפתחה, הוא הצליח לשמש עם אשתו בדרך נורמלית. למחרת שלח החכם שיבואו אליו הבעל עם נשותיו, והראה להם את המסגרת. והאשה הראשונה הודתה ובכתה. החכם הטיל עליה חרם אם תחזור על כך. לבסוף עשה החכם שלום ביניהם. הוא מספר על אירוע נוסף, דומה לראשון (׳נחלת אבות׳, ח״ב, עמי קפז-קפח).

בפסק דין שניתן בסיוון תש״ב (מאי 1942) על ידי חכמי פאס, עליו חתומים ר׳ ידידיה מונסונייגו, ר׳ משה אבן תאן ור׳ אהרן בוטבול, נדון המקרה הבא:

נציג הבעל התלונן שרבקה בת אברהם מאמאן, לא טבלה במשך ארבעה חודשים – מאז שנישאה – באומרה שבעלה עקר, והיא מביאה את אחותה ללון עמם באותו בית. לבעל תעודה של רופא ראשי בבית החולים הממשלתי הצרפתי, המאשר שאינו עקר. היא עזבה את ביתו עם נדונייתה והוא תובע שתחזור עם הנדוניה, ואם תסרב – תיחשב כמורדת. הוא אומר שכל זמן שאינה חוזרת לביתו לא ישלם לה מזונות. הוא דורש שהוריה לא ייכנסו לביתו אלא לזמנים קצובים, והיא לא תלך לבית הוריה, לא תצא לשוק אלא פעם בשבוע, ובעלה יצא עמה.

Tehila le David.R.D.Hassine-SYNAGOGUES

TEHILA LE DAVID

Poemes de David ben Hassine

Le chantre du judaisme marocain

תהלה לדוד 001Edtion critique etablie et annotee par

Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan

Pour la premiere fois dans l'histoire des letters juives, l'oeuvre poetique complete d'un paytan marocain, replace dans son contexte historique et litteraire, fait l'objet d'une etude systematique, destinee aux specialistes comme au grand public.

SYNAGOGUES

A partir du XVIIIe siecle, le mellah de Meknes est desservi par une vingtaine de synagogues,132 qui portent le nom de leur proprietaire, ou d'un rabbin celebre, et dont l'aspect n'a guere change jusqu'a nos jours. Ce sont souvent de modestes salles amenagees dans un appartement, eclairees par les nombreuses lampes a huile qui pendent du plafond, ou prient de cinquante a cent fideles. Une seule synagogue a prevu une 'azara, ou galerie pour les femmes, au grand scandale des puristes. (La galerie des femmes de la synagogue "Rabbi Shemouel Ben Wa'ish", construite au debut du XVIIIe siecle par le naguid Moshe Ben 'Attar, malgre l'opposition des rabbins (Yossef Messas, .(1:33 ,אוצר המכתבים 

[1]        Comme la taqqana promulguee a Meknes en 1708 (cf. תקנות חכמי מכנאס, op. tit., p. 410), celle qui est contresignee par David Ben Hassine en fevrier 1792 interdit de creer de nouvelles synagogues au mellah (voir ci-dessus, note 98 Un siecle plus tard, Meknes a 19 synagogues (אגרת יחם פאס״", op. tit., 1:136), probablement le nom- bre maximum permis, puisque Yossef Messas n'en compte que 18 au debut du XXe siecle (1:18-39 ,אוצר המכתבים). A titre de comparaison, on denombre a la meme epoque quinze synagogues a Fez, dont une seule est communautaire, toutes les autres etant des synagogues privees ("אגרת יחם פאס", p. 130), et quatre seulement a Tanger (משא בערב, pp. 35 et 39).

 La synagogue sert souvent de local pour une yeshiva ou meme pour une ecole primaire, ainsi que pour des groupes d'etude independants. La plupart des synagogues sont des etablissements prives, geres par leurs proprietaries, qui les considerent comme des sources de revenus non negligeables.

Yossef Messas nous a laisse une description detaillee de la synagogue qui, jusqu'aux annees 1960 , portait le nom de David Ben Hassine, dans l'ancien mellah de Meknes:

Dans la rue [du Cimetiere], a droite, se trouve une synagogue a laquelle on accede en montant quelques marches. L'interieur, de forme presque carree, contient deux arches d'alliance, a Test et au sud. La chaire est au centre, l'offlciant faisant face au nord. La salle est eclairee par des lampes a huile traditionnelles, des bancs, etc., comme les autres synagogues. Les anciens lui donnent le nom de Rabbi Ya'aqov Ben Simhon – Que sa memoire soit benie! – mais tout le monde l'appelle "Synagogue Rabbi Abraham Ben Hassine" – Que sa memoire soit benie! – l'arriere petit-fils de Rabbi David, le celebre poete – Que son merite soit pour nous une protection! Amen! On dit qu'elle est tres ancienne. Ses premiers proprietaries en furent les premiers officiants. Mais, a present, l'honorable Rabbi David et son frere Rephael, les fils d'Abraham Ben Hassine, remplissent les fonctions d'officiants, aides par leurs enfants … 

LIVRES ET BIBLIOTHEQUES

Par suite de l'absence d'imprimeries au Maroc depuis 1524, d'innombrables oeuvres de rabbins marocains sont restees inedites, ou ont disparu au cours des siecles. Cependant, malgre le prix eleve des livres, tous importes de l'etranger, souvent grace aux rabbins-emissaires de Terre Sainte, les lettres se constituent des bibliotheques importantes, et se tiennent au courant des dernieres publications, faisant recopier a grands frais les ouvrages qu'ils ne peuvent acheter. A Fez, les bibliotheques des families rabbiniques Abensour, Sarfati, Monsoniego, Aben Danan, et Serero, sont particulierement celebres. A Meknes, les Toledano, Berdugo et Bahloul possedaient des centaines de manuscrits herites de leurs ancetres, qui servirent de sources a Ya'aqov Moshe Toledano, pour son histoire des juifs du Maroc.

1:35 ,אוצר המכתבים. Cette synagogue a ete desaffectee au debut des annees 1960. Depuis les annees 1980, la synagogue ou prient les descendants du poete, a Casablanca, porte le nom de "Tehilla Le-David", en 1'honneur de David Ben Hassine.

  1. Entre c.1516 et c.1524, des Expulses portuguais, Shemouel Ben Yishaq, dit Nedibot, et son fils Yishaq, impriment a Fez une quinzaine de livres, avant de manquer de papier, que l'Espagne refuse de leur vendre. Jean Muller et Ernst Roth donnent une liste de ces livres dans Aussereuropaische Druckereien im 16. Jahrhundert (Baden- Baden, 1969), pp. 65-67. Apres cette date, certains lettres juifs marocains reussissent a publier leurs oeuvres en Europe, malgre des difficultes quasi insurmontables. La premiere presse hebrai'que moderne fonctionne a Tanger a partir de 1891, suivie par d'autres imprimeries dans la plupart des grandes villes, au XXe siecle. Sur cette question, voir Joseph Tedghi הספר והדפוס בפס (Jerusalem, 1994).

גירוש ספרד-ח.ביינארט

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

תעודות רבות מתארות את אשר התרחש באותן שנים בביצוע ההפרדה במגורים בין יהודים לשכניהם הנוצרים ואחיהם האנוסים. אמת, היו מקומות שההפרדה עברה בהם בשקט יחסי מבלי שיצוצו בעיות מיוחדות. ושמא מותר

צו גירוש ספרד - דף מספר 1

צו גירוש ספרד – דף מספר 1

ים אנו להניח שבאותם מקומות נתגוררו יהודים מלכתחילה בנפרד מן הנוצרים ולא היתה תואנה בפי השלטונות לקיים הפרדה נוספת ולהעתיק את השכונה היהודית ממקומה. אף יש להצביע שהיו ערים שבהן פסק לחלוטין קיומו של היישוב היהודי, בסיאודד ריאל באזור לה מנצ׳ה ובעיירות רבות בסביבתה. הטיעון על השפעתם המזיקה של היהודים על האנוסים שם לא תפס על פי אותו צו: באנוסים מקיימי מצוות התכוונו לטפל באמצעות האינקוויזיציה שנוסדה ממש באותם ימים. דומה שבהפרדה במגורים המשותפים היתה תואנה ואמצעי לרדת לחיי הציבור היהודי וגם היא, כפי הנראה, עלתה בקנה אחד עם דרכה של הכנסייה ושאיפתה לחיסולו של הציבור היהודי.

 לכך נתן ביטוי גם האפיפיור סיקסטוס הרביעי בהכרזת תמיכה בהפרדה במגורים. הדעת נותנת שבתמיכה זו היתה גם הבעת עמדה חיובית שנוספה על הצעדים שנקט הכתר בשאלה היהודית. ב־31 במאי 1484 אסר על מגורים בצוותא של יהודים ומאורים עם נוצרים. בזאת העניק להפרדה גושפנקא אויקומנית: חבר אפוא האפיפיור עם הכמורה הספרדית והכתר בנושא פתרון השאלה היהודית בספרד. בולה זו ניתנה בעצם ימי המלחמה בגרנדה והיא גם סימן להבנה שהכתר הגיע אליה עם האפיפיורות ועם דרכה של האינקוויזיציה הלאומית־הספרדית.

גישתו של הכתר וחומרת יחסו לפתרון שאלת ההשפעה שיש ליהודים על אנוסים, מצאה את ביטויה לא רק בקביעת מועד ההפרדה שעליו להסתיים תוך שנתיים, אלא גם במינוים של המפקחים ובקביעת הנבחרים למשימות אלה. איננו יודעים אם מיד למחרת ההחלטה, שנתקבלה ב־28 במאי 1480, נתמנו השליחים הללו ואימתי ראשית תחולתו של הצו. לכאורה, צריך היה זמן מינוים לפוג בשנת 1482, אם מועד המינוי פתח ביום שבו הגיעו למקום שנועד להם לפעולה. לא לכל הערים והעיירות נדע מי היו שלוחים אלה. אך ללא ספק נעשתה בחירתם לא רק על שום כושרם האדמיניסטרטיבי אלא גם על סמך נאמנותם לכתר וגישתם הבלתי מתפשרת למילוי הוראותיו.

דומה שיש ללמוד על שליחים אלה מהסתכלות באותם אישים שעליהם עתיד היה הכתר להטיל בשנת 1492 את ביצוע צו הגירוש וההשגחה עליו. הקריטריון למינוים היה בראש ובראשונה נאמנות ללא סייג לכתר, כפי שהכתר הקפיד על נאמנותם של הקורחידורים בערים והאלקאידים הממונים על המבצרים שעליהם הוטלה משימת הגירוש בקסטיליה כפי שהוטלה אף על האינקוויזיטורים ושופטי ההרמנדאד במלכות ארגוניה. האישים שנתמנו לביצוע צו ההפרדה היו אפוא גורם חשוב לכתר כמוציא לפועל של החלטת הקורטס והם המשענת של הכתר. כאלה היו רודריגו אלווארס מלדונאדו (Rodrigo Alvarez Maldonado) שהוציא אל הפועל את ההפרדה במגורים באווילה ובסיגוביה, הקרובות זו לזו, חואן די ספטה (Juan de Zapata), שעסק בכך בפלנסיה; נוניו אוריחון(Nuno Orejon) שפעל בסוריאה; פדרו די בריונואבו(Pedro de Barrionuevo) שפעל באלפארו שעל גבול נברה: רודריגו די אורנסי (Rodrigo de Orense), ראש מנזר סן ברתולומי די לה לופיאנה של המסדר ההיירונימיטי שפעל בגואדלחרה הקרובה למנזר;

רואי לופס די איאלה (Ruy Lopez de Ayala) שפעל בקאריון די לוס קונדס; על מלכות חאין(Jaen) שבתחומה של אנדלוסיה היה ממונה גארסי פרנאנדס, חבר מועצת המלכות, שהוטל עליו להוציא אל הפועל את ההפרדה בערים באיסה (Baeza), אובידה (Ubeda), אנדוחר (Andujar) ושאר ריכוזי היהודים במלכות אנדלוסיה; בבורגיליוס Burguillos)) הסמוכה לטולידו היה ממונה על ההפרדה גוטיארי די טריחו(Gutierre de Trejo); ובבדחוס(Badajoz) היה ככל הנראה פעיל דיאגו לופס די טרוחיליו(,(Diego Lopez de Trujillo ששימש קורחידור בבדחוס ושופט וקומיסר מטעם הכתר. בסרגוסה עסק בשנת 1481 בהפרדה, הנזיר מיגל פרד(Ferrer) שנודע באכזריותו במידה כזו שפרנאנדו נאלץ להדיחו מתפקידו. בכך נצטרפה מלכות אראגוניה לפוליטיקה הקסטליאנית בהפרדה בין יהודים לשאר האוכלוסייה. ודאי שאין אלה כל הממונים. אלה הם שהגיעו אלינו ידיעות עליהם והדים על פעילותם.

במקום אחר נזדמן לנו לפרט בתיאור ההפרדה במגורים, או בלשון אחר, גירוש היהודים מבתיהם ואכיפת העברתם לשכונות שבהן תנאי המגורים היו קשים. אין כל ספק שהכתר קיבל דוח מפורט על מה שנעשה והתרחש בכל מקום ומקום. שהרי כל מקום ואופי ההוצאה אל הפועל של ההפרדה המיוחד לו, וכוונת הדבר היא לגבי החומרה שבה הוצא הצו אל הפועל והגבולות שנקבעו לשכונה היהודית בעצה אחת עם הראשות המקומית. בולטת חומרת ההעברה של יהודי אווילה לשכונתם החדשה באזור בתי המלאכה של הבורסקאים, שנחשב לאזור הגרוע ביותר בעיר, ובתי היהודים שלא נמכרו בזמן ההעברה הפכו מפגע קשה ליהודי העיר. הבתים שלא נמכרו אז היו לנחלה לתושבים הנוצרים בזמן גירוש היהודים מספרד.

נמצאנו למדים שייתכן שבתים אלה עמדו ריקים במשך כמה שנים או שנכנסו לבתים נוצרים בתנאי מגורים של שכירות. לא שונה בהרבה היתה הפגיעה שפגעו אנשי רודריגו אלווארס מלדונאדו בקהילת סיגוביה, עיר מושבו של אברהם סניור, מקורבם של איסבל ופרנאנדו. ההפרדה בעיר זו החלה לקראת סוף אוקטובר 1481, שכן, רק ב־29 בו זימן רודריגו אלווארס מלדונאדו את ראשי הקהילה היהודית, דון יהודה סרגוסה ור׳ שלמה ביטון, שניהם מעיינים במסגרת הנהגת י״ב חברי מועצת הקהילה, שאתם לא נמנה אברהם סניור.

עמהם היו דון דוד טסארטי, דון חיים אבן אביד (Aben Abid) ודון שלמה (סוליימה) לומברוסו, בתוקף היותם נמנים על ה׳אנשים הטובים׳ של הקהילה. תיאור המעמד מלמד על הדרך הרשמית החמורה שנקט לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה: קריאת שטר מינויו, הודעה על גבולות השכונה היהודית החדשה ורישום תיאור המעמד על־ידי הנוטריון. מעמד זה מוכיח בוודאות גמורה שנעשתה פעולה קודמת לקביעת גבולות השכונה. אף היהודים שגרו מחוץ לעיר ובסביבתה נצטוו לעבור לשכונה היהודית החדשה בזמן הנקוב בצו. אך הותר ליהודים לצאת מן השכונה עם מרכולתם ולסחור בה בדוכנים ניידים בכיכרות העיר, שווקיה וסביבותיה. התייחסות זו לאמצעי קיומם של היהודים מתייחדת בהשוואה לתנאי ההפרדה שנקבעו בערים אחרות, שבהן לא הוזכרו כלל. שם היה האיסור ברור.

בכך לא תם המעמד. באותו מקום הודיעו באי כוח הקהילה על ציותם לצו כפי שנקרא לפניהם והם מוכנים ומזומנים לקיימו בשלמותו. באותו מעמד נכחו גם התושבים הנוצרים שנצטוו לסתום את שערי בתיהם. לכל המעמד נעשה רישום נוטריאלי מלא.

נר המערב-י.מ.טולידנו-סוף פרק שביעי.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

הננו עומדים כעת על מפתן מעבר חדש לרגלי התחדשות והתרבות הכנסיה הישראלית במרוקו על ידי משפחת גולי ספרד בשנת רנ"ב, ואמנם בטרם נעבור הלאה לדרוך על מפתן המעבר החדש, עלינו לשום עין על הפליטה הנשארת מכבר אחרי הדלדול וההתרוקנות שנשארו בעקבות המאורעות שח יהודי פאס, שזכרנו.

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

ופה הננו להציב יד לרבנים שהיו אז במאת השנים האחרונות שמחצי המאה השנית ועד חיצי המאה השלישית בערך, עד בוא המגורשים מספרד.

רבי משה בר מימון אלפסי, נושא המאורע של שנת קצ"ח שכתבנו, והנה רבי משה זה או כמו שיקרא " הרמב:ם אלפסי " הוא לפי השערתנו רבי משה בן מימון אבן דנאן, זקינו של רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגרנדה, כארבעים שנה אחרי כן ונודע כבר, רמב"ם אלפסי חיבר חידושים וביאורים בתלמוד אשר נאבדו כבר ואינם.

בדור הזה חיו בפאס עוד רבנים האלה, רבי אפרים בן החכם רבי שלמה בו פאלקון, ורבי נתן בוסתני, בין שני הרבנים האלה היו דברי ריבות בעניינים שונים של דת ודין שמפניהם הוצרך רבי שלמה דוראן ( הרשב"ש ) הרב באלג'יר אז להתערב, אך רבי אפרים היה איש תקיף בדעתו ולא חש בדעתו ולא חש אליו.

רבי יעקב הסופר, חי בפאס בערך בשנת ר"ו , רבי דוד ב"ר אברהם בן יוסף בן דוד בן עובדיה עראמה, נולד בפאס בערך שנת קפ"ב וילך אחר כך, אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רס"ה, לארצות אסיה ומשם נסע לספרד וישב בגרנדה, ובהיותו כבן שבעים שנה נשפט על במת האינקויזיציה ונשרף על קידוש השם.

רבי לוי בן אליד מעיר דרעה, רב גדול שחי בסוף המאה השנית, הוא חיבר ספר " בעיבור השנים ", גם השאיר אחריו שאלות ותשובות, וקונטרס בדיני טרפות, ומהם ניכר כי היה בקי בתלמוד ומורה מוסמך.

בניו של רבי לוי זה גם הם היו תלמודיים ויודעי בינה והם רבי חלפתא ורבי יוסף, והראשון בפרט היה מפורסם בכל אותם גלילות שהוא אדם חשוב וגדול מכל בני עירו בחכמה ובכשרון המעשה וביחס. שניהם רבי חלפתא ורבי יוסף אחיו אף כי לא חסר להם כבוד בארצם, דבקה נפשם רק ללכת לארץ ישראל והם יכלו גם להשפיע על אחדים ועוד מאנשי עירם מטובי הקהל.

והם, רבי אהרן בר שלמה בן מלכה ורבי אהרן בר סלימאן בן סמחון מחותנו של רבי חלפתא, ורבי שמואל בר מרדכי בן אבוטבול, שלשת האנשים האלה התקשרו יחד עם רבי חלפתא ורבי יוסף וישבעו זה לזה בנדר ובשבועה ללכת כלם ולהתיישב בארץ ישראל, אמנם רק רבי חלפתא ורבי יוסף נשארו נאמנים לשבועתם זאת, ואותם שלשת האנשים ההם אחרי שהגיעו עד תלמסן אשר באלג'יר, התנחמו מיד ולא חפצו עוד ללכת.

רבי יצחק בן משה חושטט מארץ תאפילאלת וגר אחרי כן בעיר אורן, שם התוודע לרבי צמח דוראן שחי אז בתחלת המאה השלישית ויהי לו לידיד ורע, אכן בכל זאת נמצא כי בשאלות אחדות – כנראה בטרם ידע והכיר אותו – דבר רבי צמח דוראן אתו קשות ויזלזל בכבודו.

עוד רב אחד חי אז – לפי השערתנו – בין המאה השנייה והשלישית, ושמו רבי דוד הלוי מעיר תמאגרות בנגב מרוקו, שם הרב הזה נודע לנו על פי איזה בקשות כתב יד שחוברו ממנו, ושמהם ניכר כי היה פיטן ובעל רעיונות נעלים וגם מקובל, ולפי הנראה שהוא זה רבי דוד הלוי, מחבר ספר " המלכות " בידיעת חכמת הצרוף, גם הספר הזה היה נמצא בכתב יד ואיננו עוד כעת במציאות. ורק מהדוגמאות שישנם ממנו נראה שחובר בעמקנות נפלאה.

סוף פרק שביעי.

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

את השער ״היסטוריה״ פותח מאמרו של ד״ר חיים בנטוב, ״משפחת סירירו״, שבו מתוארת אחת השושלות מצאצאי המגורשים, שפעלה בעיר פאס מאז הגירוש עד הדורות האחרונים. מאמרו של ד״ר משה עובדיה, ״הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר״, עוסק במי שנחשב לחלוץ המחקר בכתיבת ההיסטוריה החברתית של יהדות מרוקו, כמוכח בחיבורו נר המערב. מאמרו של ד״ר יגאל בן־נון, ״סניף פאס־מכנאס של ׳המסגרת׳ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961״, דן בסיבות שגרמו להתמוטטותה של הרשת המחתרתית שהקים המוסד במרוקו, בהפצת הכרוז הישראלי המאשים את מרוקו בטביעת ספינת העולים ״אגוז״ ובהפקרה המצערת של המתנדבים היהודים על ידי שליחי ישראל. את השער הזה חותם מאמרו של ד״ר אריק ה׳ בהן, ״יהודי צרפת ילידי מרוקו, אלג׳יר ותוניס: ניתוח השוואתי של ערכים״, הדן בשאלה, כיצד השפיע שינוי דמוגרפי קיצוני זה – גלי הגירת יהודי צפואלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקון אפריקה וערכיהם המסורתיים – על הקהילה היהודית הוותיקה בצרפת האמונה על ערכיה הרפובליקניים של ארצם

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

סניף ״המסגרת״ בפאס־מכנאס נרשם בתולדות הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו כגורם שהביא להתמוטטות הפעילות המחתרתית בתחום ההגירה. הדבר אירע עקב סדרת טעויות שעשו מפקדי ״המסגרת״ ומתנדביה חודש ימים לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961. הסניף המשותף לשתי הערים הוקם כבר בשנת 1955 על ידי מפקדה הראשון של ״המסגרת״ שלמה יחזקאלי ופעל ברציפות עד לאירוע הנזכר. בראשית שנת 1961 עמד בראשו אנדרה נידם מפאס וסגנו היה מאיר אלבז ממכנאס.

 הסניף אופיין בכמות פעילים גדולה בקהילה יהודית מסורתית בהשוואה ליהודי קזבלנקה, הגם שפעיליה הראשיים נמנו עם שכבה חברתית חילונית ברובה. התמוטטות סניף משותף זה בחודש פברואר 1961 גרם לסדרת מעצרים תוכפת בקרב מתנדבי הרשת בקזבלנקה, שהביאה, כשבוע לאחר מכן, לחיסולה של ״המסגרת״, להסכם דיפלומטי עם שלטונות מרוקו בחודש אוגוסט ולפינויה המאורגן של יהדות מרוקו.

מאמר זה מתבסס על מסמכי ארכיון שהותרו זה זמן מה לעיון וכן על שחזור מדויק של השתלשלות האירועים הקשורים במבצע הפצת כרוז מחאה ישראלי שכונה בשם ״מבצע בזק״. למרות השחזור נותרו שאלות אחדות ללא תשובה מספקת באשר להתנהגותם של השליחים כלפי פקודיהם ערב מעצרם. על שהתרחש אחרי המעצרים בפאס־מכנאס במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה יפורסם מאמר נפרד.

שנת 1961 הייתה שנה משמעותית בתולדות מרוקו וקהילתה היהודית. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל היהודים שם: ב־3 בינואר הגיע גמל עבדלנאצר למרוקו להשתתף בוועידת הליגה הערבית בקזבלנקה וגרם לגל התנכלויות מצד משטרת מרוקו שנחקקו בתודעת הקהילה כאירוע טראומתי. שבוע לאחר מכן טבעה ספינת העולים ״אגוז״ כשעל סיפונה ארבעים ושמונה נפשות. חודש לאחר מכן, ביום השלושים לטביעתם, הפיצה ״המסגרת״ כרוזים חריפים נגד השלטונות, שגרמו להתמוטטות המחתרת הישראלית במרוקו. באותו החודש נפטר המלך מוחמד החמישי, ימים אחדים אחרי שקיבל לשיחה את ראשי הקהילה. בנו מולאי חסן הוכתר מיד תחתיו. באוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקנים בנושא יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה, ובנובמבר החל ״מבצע יכין״ שהביא לפינוי הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה, והדבר שינה את המבנה הדמוגרפי בישראל.

חודשים מעטים קודם טביעת הספינה ״אגוז״ צייר מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר תמונה קודרת ביותר של קהילתו בפני משלחת הג׳וינט בביקורה במרוקו באוקטובר 1960. להערכתו כ-80% מ-240,000 יהודי הקהילה ביקשו להגר וכ-60% מתוכם ביקשו לעשות זאת מיד ויש לעזור להם לצאת. 20% הנותרים קיוו שיוכלו להישאר במקום, אך הביאו בחשבון אפשרות של עזיבה. עם האחרונים נמנים אנשי עסקים שחרדו לרכושם. לקבוצה זו אפשר לשייך גם את עובדי המנהל הציבורי והממשלתי. אולם, לדברי עמר, בתוך חמש שנים מן התאריך הנזכר עשויים בתי הספר להכין מאגר עובדים מוסלמים צעירים שיכבוש את שוק העבודה. המצב יגרור תחרות בין עובד יהודי למוסלמי, ויש להיאבק על הזכות על ידי איחוד הכוחות בקהילה. אולם לדבריו, איש לא היה אופטימי: ״היום צריכים אותנו, אבל מחר?״ נוסף על כך הייתה קיימת בעיית יהודי הכפרים הקטנים בדרום המדינה. המצב שם היה קשה ביותר מכל הבחינות. ובשעת מהומות נגד היהודים, הם יהיו הקרבנות הראשונים, אשר על כן היה חשוב להעבירם בהקדם לריכוזים עירוניים.

על פי המפקד שערכה הממשלה בקיץ 1960, חיו במרוקו 22,595,456 תושבים מתוכם 158,806 יהודים (בחלוקה כמעט שווה בין גברים לנשים) שהם 1.4% מכלל התושבים, רק מעט פחות מ-173,250 היו בעלי אזרחות צרפתית. שאר המיעוטים היו האלג׳ירים והספרדים. מכיוון שנתוני המפקד התפרסמו רק בשנת 1963, המשיכו הגורמים הישראלים והיהודים להפריז במספר היהודים ולנקוב במספר 250,000 יהודים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר