תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
קורות חייו
ילדות, לימודים וחיים בגולה
חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".
אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליציה. הירשברג רצה לעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.
אטימולוגיה של המונח
האטימולוגיה של המונח לוטה בערפל. מקור המלה יכול להיות حرب, "ללחום או "להוביל למלחמה". כשם עצם ייתכן שמקור המלה ב"מלחמה", حرب ו-حربة , "רומח". محراب מוגדר כשדה קרב, במובן של "ג'יהאד א-נפס" (כלומר, הקרב נגד נשמתך שלך).
יש טענה הגורסת כי הגומחה נקראת "מחראב" משום שכל מי שנכנס למסגד היה מניח את חרבו במקום זה וכך לא יכלו לבוא לידי שפיכות דמים. המסגד הוא "חרם", מקום האסור בשפיכות דמים. על כן, אם היה קם אדם לחרבו היו הנוכחים יכולים למנוע בעדו מלהגיע לחרב כיוון שכולם מתפללים לכיוון זה ויכולים לזהות מי שיתקרב לכלי הנשק בזמן התפילה.
אז התהילה שקיעתה של אגמאת כמרכז הממשל ויהודים רבים ביקשו כפי הנראה להשתקע בעיר הבירה, זה היה למורת רוחו של עלי, שבמחצית השנייה של שלטונו התחיל להסתגר בארמונו־הרמונו בבירה ולהקשיב למוצא שפתיהם של חכמי הדת ושל נשיו.
את קנאותו לדת האסלאם הוכיח על ידי הקמת מסגדים מפוארים ומלבד המסגד של מראכש הרחיב את מסגד הקרוויין )כלומר של אנשי קירואן( בפאס ובנה בשנת 1136 את המסגד הגדול של תלמסאן. אז גזר גם על היהודים שכל מי שיימצא מהם בלילה במראכש יומת ורכושו יוחרם.
הותר להם להשתהות בבירה בשעות היום בלבד, לרגל עסקיהם והשירותים שהם מגישים. אולם הפקעת הבתים בפאס ואיזור ההתיישבות במראכש היוו רק מעין הקדמה לפורענות שירדה על ראשי הלא־מוםלמים — ומוסלמים רבים כאחת באפריקה ובאירופה בעשור החמישי והשישי של המאה ההיא כאשר המייהדים התחילו במסע הכיבושים שלהם, כפי שהוא תואר למעלה.
בכתבי ההיסטוריונים שלנו נשתמרו שלוש רשימות קצרות על סבלם של יהודי אפריקה. את האחת כתב ר׳ אברהם בן דוד, הרושם: . . . היו שני הירום וגזרות ושמדות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותיהם
אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ירמי׳ טו, ב.
ועוד מוסף על נבואת ירמיה: ואשר לצאת מן הכלל יצא מפני חרב בן תמורת שיצא לעולם בשנת תתק״ב ( 1141/2 ), שגזר להוציא את ישראל מן הכלל. ואמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד )תהל׳ פג, ה .
וכן לא השאיר להם בכל מלכותו שם ושאר במדינת סלא ( כן יש לקרוא ולא צלא ) מקצה העולם עד מדינת אל מהדיה ״. רבי אברהם בן דוד כתב את ספרו לאחר שנכבשה אפריקה הצפונית עד למבואות מצרים — אולם משום מה לא פירט את כל המקומות, שסבלו, אלא נקט בשני שמות אופייניים, בשני קצוות של אפריקה, להגדרת שטח הפורעניות: כאן מציין הוא סלא, הנמל בחוף האטלאנטי מזה ומהדיה בחוף תוניסיה מזה.
ופעם שנייה כותב הוא: ״ לא השאירו פליטה לישראל מתנגד, עד אלמהדיה השב ידך כבוצר על םלסלות ( ירמ׳ ו, ט ) קביעת השטח על ידי ציון שתי ערי נמל בשני הקצוות, המערב והמזרח׳ מוצאים אנו לעתים קרובות.
היישובים לאורך החוף היו צפופים וקשורים בנתיב אורחות קבוע, נוסף על הקשר הימי. מוסרים, כי לכל האורך היו מקיימים תחנות איתות על ידי משואות אש. את הסיבה למה לא הוזכר במזרח נמל טריפולי נסביר להלן :
התאריך תתק״ב הוא מדויק במידה מפתיעה. כי אמנם בשנה 536 / 1141/2 התחיל עבד אל־מומין במסעי הכיבוש על השטחים שמחוץ לאיזורו העיקרי בעמק סוס והאטלאס הגבוה,״). ואכן מאז התחילו להשתרג הצרות, שנמשכו שנים רבות — כי היו הפסקות בין מסע למסע ונסיונות שיכנוע.
יחד עם זאת אין לדקדק עם הראב״ד בנוגע לפרטים — הרי אבן תומרת עצמו היה אז עשי
שנים ויותר בקבר.
שתי רשימות אחרות יצאו מתחת ידו של ר׳ שלמה אבן וירגה. א. בהזכירו את השמד הרביעי מוסר אבן וירגה, כי אבן תומרת גזר בשנת תתע״ב(!) על כל מי שלא יבוא בדתו למות בחרב. היהודים ניסו להמתיק את רוע הגזירה בוויכוחים ובהצעת רכושם, אולם לא הצליחו לשכנע את המלך. אז יצאו קהילות רבות מדת משה.
אבל חודש לאחר הגזירות מת המלך ובימי בנו הוקל סבלם ורבים שבו לדתם, בעוד שאחרים יראו שמה תחבולה היא מאת המלך ונשארו חוץ לדת ימים רבים.
ב. בפעם השנייה קובע אבן וירגה, כי בשנת ארבעת אלפים תתק״ו , 1146היו גזירות כוללות ועצומות בכל ארץ ברברייא ובארצות המזרח. המלך רצה להכריחם להמיר את דתם ולקבל את תורת נביא הישמעאלים.
ברור, כי התאריך ד׳ תתע״ב/ 1112 לשמד זה ברשימה הראשונה היא משובש. ומאחר שהמליצה ״יצא חרב בן הומר sמעידה על השפעת ספר הקבלה אין ספק, כי יש לתקנו לתתק״ב, כמו שם.
התאריך ברשימה ב׳ חתק"ו – 1146 הוא נכון. כי אמנם החל מאז נפלו בידי עבד אל־מומין הערים החשובות ומרובות האוכלוסים. הסיפור על הוויכוח בין המלך ליהודים מבוסס על מסורות, שיש להן על מה להסתמך, כפי שנראה להלן.
נקיטת תאריך ״חודש לאחר הגזירות״ למותו של עבד אל־מומין היא גוזמה ספרותית — אבל אינה רחוקה מהאמת. כי אמנם מת עבד( אל־מומין כשנה לאחר שחזר ממסעו האחרון לספרד 1163.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 5.
באנו להודיע ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיים המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנע
וריו עד היום הזה לא נהנה משל ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.
ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.
והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.
ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.
ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה ביתצ הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסר ציבורי שהיו בותאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.
והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……
ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.
ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .
ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.
ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.
ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.
וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.
וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….
ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.
ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.
ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……
ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..
ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים
יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.
ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.
והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.
ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיקגזרו עלי רבותי אעשה.
ע"ה שלמה ס"ט
ולא משום שרשות בידו אלא מפני שהשלטון בידו, ולארצו להסתסך אתו. לפעמים בדברים כשלא זכה אחד הצדדים בדין תורה והלך לכרעאות של גויים.
פעמים 82 – חכמת נשים-נשים-התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
פעמים 82 – חכמת נשים
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
הפרק האחרון בפרקי אבות מכונה " פרק קנין תורה ", מפני שהוא עוסק במעלותיו ובשבחיו של לימוד התורה ושל העיסוק בה. המשנה הראשונה בפרק זה נמסרה מפיו של רבי מאיר, ותוכנה אופייני לצביון הפרק הבא :
עולמן התרבותי של הנשים היהודיות בסיציליה.
יצחק בער, בהסתמכו על דברי רבי יוסף יעבץ, הציג את דבקותן הדתיות של הנשים כראיה לנאמנותם ולתמימותם של " עמי ארצות ", לעומת חולשת הדעת של המשכילים, אשר " המירו את כבודם ביום מר "
אליהו אשתר הסתפק בקביעה שהנשים היו מטבען יותר מסורתיות ויותר אדוקות בדתן. מה השפיע אפוא על החלטתן של הנשים הללו, שהתקבלה לעתים תוך תשלום מחיר אישי כבד ?
הנשים היהודיות נישאו בדרך כלל בגיל צעיר לבעלים במוגרים מהן בשנים רבות, כפי שהיה נהוג בסיציליה גם בחברה הנוצרית, אולם הנישואין לא הביאו לניתוק האשה ממשפחתה הגרעינית. כך עולה מצוואותיהן, שבהן העדיפו הנשים להוריש את רכושן לקרובי משפחתן על פני משפחת הבעל. הקירבה למשפחה הגרעינית היוותה גורם חשוב היכולת האשה להיפרד מבעלה.
תמונה זו מזכירה את המבנה המשפחתי של החברה היהודית בארצות האסלאם, המשתקף מתעודות הגניזה הקהירית. על פי מחקרו המונומנטלי של ש"ד גויטיין, הנשים הצעירות המשיכו לשמור על יחסים הדוקים עם בית אביהן, ובמיוחד עם אחיהן, תוך מתן עדיפות ברורה ליחסים אלה על פני הקשר עם הבעל ומשפחתו.
ההשוואה בין יהדות ארצות האסלאם לבין יהדות סיציליה במקומה, שכן במשך דורות רבים היו גם יהודי האי חלק מה " החברה הים תיכונית " שתיאר גויטיין. מורשת השלטון המוסלמי בסיציליה, שנמשך קרוב לשלוש מאות שנה, הותירה שם קהילה הדוברת ערבית יהודית, שקשריה עם יהדות צפון אפריקה, מצרים וארץ ישראל, נמשכו גם לאחר שסיציליה הפכה לארץ נוצרית.
כיוון שהנשים נישאו בגיל צעיר כל כך, לא ברור היכן הן רכשו את השכלתן, אם בכלל. ולעניינו, איננו יודעים מאין נבעו אותם הערכים שבעטיים הן בחרו להיפרד מבעליהן המתנצרים, אף כי ערכים אינם נקנים דווקא בבית הספר.
התיעוד הסיציליאני מזכיר לא מעט בתי ספר יהודיים ומורים, אך מדובר תמיד בנערים, ואין זכר ללימודי בנות או למורות, ובניגוד לגברים היהודים שחתימותיהן מתנוססות לעתים על מסמכים נוטוריוניים, לא נמצאו עד כה חתימותיהן של נשים.
ממסמך נוטריוני משנת 1455 ידוע על אלמנה מפלרמו המעידה על עצמה שאינה יודעת קרוא וכתוב, אך אין לדעת עד כמה משקף מקרה זה את המציאות הכללית.
מקרה אחד בלבד מספק ידיעות של ממש על השכלת נשים בסיציליה. בשנת 1376 ביקשה יהודייה בשם וירידימורה, אלמנתו של הרופא פאסקאליס דה מדיקו מקטאניה, רישיון לעסוק ברפואה. הרישיון הוענק לה לאחר שנבחנה בפני רופאים מורשים, אך אין בכתב הרישיון איזכור לדרך שבה למדה רפואה – סביר שלא למדה באוניברסיטה נוצרית, שכן ממילא רק מעטים מבין הרופאים היהודים, הגברים, זכו לכך.
הדעת נותנת שאותה וירידימורה רכשה את מקצועה כמו מרבית הרופאים היהודים בסיציליה, כשוליטה של רופא, אולי אצל בעלה. בכתב הרישיון נאמר שהיא כבר נודעה ברבים שכישוריה ובניסיונה הרב, ולפיכך מוענק לה רישיון לעסוק ברפואה בכל ערי סיציליה.
הדיון בעולמן האינטלקטואלי והרוחני של נשים יהודיות מסיציליה מכניס אותנו לסוגית הדימוי המקובל של יהודי סיציליה כאנשים פשוטים, חסרי השכלה. דימוי זה מסתמך במידה רבה על תיאורו הידוע של רבי עובדיה מברטנורא, הכותב על יהודי פלרמו כדלהלן :
והם בכורי דלים ובעלי מלאכות חרשי נחושת וברזל ונושאי סבל וכל עבודה בשדה. ובזויים לעיני הגויים להיותם כלם קרועים ומזוהמים ", על הנשים היהודיות בפלרמו אומר : גם באסור הנדה מקילים מאד, ורוב הארוסות תבאנה הרות לחופה " בעיני החוקרים יצגו שני משפטים אלה יותר מכל את בורותם ועליבותם של יהודי סיציליה.
יתכן שרבי עובדיה פשוט מסר מידע לא נכון. מן החומר התיעודי והמחקר הארכאולוגי מסתבר שמקוואות טהרה לא חברו בעיר סיציליה, לאחרונה התגלה בור רחצה ששימש כנראה כמקווה בעיר סיראקוסה. מלבד זאת, קיים בתיעוד התייחסות מפורשת לטבילתן של נשים. בעיר מַזַרַה דרשו הנוצרים שהמקווה יועבר אל מחות לחומות העיר.
מכיוון שעוד מימי קדם נהגו היהודים לרחוץ במקווה מחוץ לעיר האמורה את הלכלוך של וסת הנשים ושאר שימושים. אבל זה לא מכבר….עשו לעצמם מקווה ובית מרחץ בתוך העיר האמורה, וכמעט במרכז אותה העיר. תושבי העיר הביעו חשש שמי המקווה החדש יזהמו את מי הבארות של העיר.
אף קביעת רבי עובדיה כי " הארוסות תבאנה הרות לחופה " אינה מקבלת אישור מן התיעוד הלויני. חוזי נישואין רבים נערכים כאשר הכלות היו עדיין ילדות, בנות שתיים עשרה ולעתים אפילו בנות שמונה, וקשה להניח שהספיקו להרות בגיל זה.
עם זאת לעתים עברו שנים מספר בין האירוסין לבין עריכת הנישואין ואפשר שהיו מקרים שהמאורסים כבני זוג לכל דבר וקיימו יחסי מין עוד בטרם נישאו כדין. רבי עובדיה מברטנורא חשף טפח נוסף מעולמן התרבותי שח הנשים היהודיות בסיציליה, בדבריו על ביקורן בבית הכנסת של פלרמו בליל יום הכיפורים ובליל הושענא רבא.
גם ראיתי בליל יום הכיפורים ובליל הושענא רבא, אחר שסיימו הצבור תפלת ערבית, פותחין הנאמנים שני שערי ההיכל צפונה ונגבה ויושבים שם כל הלילה עד הבקר, ובאות הנשים משפחות משפחות להשתחוות ולנשק ספרי תורה, ובפתח האחד תכנסנה ונכחו תצאנה. וכל הלילה זו נכנסת וזו יוצאת. ובהרבה דברים חלוקים על המנהגות שלנו.
בהמשך דבריו התפעל הרב מן ההערצה שגילו כלפיו יהודי האי ובכלל זה הנשים, כי כאשר יעשו הגויים האלה לקדושים שלהם כן עשו לי…ורבים ביקשו מבגדי מעיל וצניף לזכר. והאשה אשר הגיעה למדרגה שתכבס ותגהץ החלוק אשר לי לא יאשרוה בנות ".
מן התיאורים הללו מצטיירת התנהגות דתית שהיא חווייתית מעיקרה. אין רבי עובדיה מתאר נשים מלומדות או אפילו נשים המתפללות תפילה מסודרת, אלא נשים המתאמצות להתקרב קירבה גופנית אל הקדושה. הנשים משתחוות ומנשקות את ספרי התורה, והן חשות כי זכו לשמץ של קדושה כאשר הן כיבסו את בגדיו.
חוויית הקדושה בדרך הבלתי אמצעית, הפיזית, באה לידי ביטוי נוסף באחת התעודות המוזרות ביותר הנוגעות ליהודי סיציליה. תעודה זו, שמקורה בגניזה הקהירית, מוסרת על אשה הרה שהתנבאה בעיר " שנטורבו " שבסיציליה.
מסופר שאותה אשה נפלה ארצה באקסטזה, ביקשה שיכסוה בטלית ואז הופיעו אותיות מסתוריות על הטלית. לאחר מכן אמרה האשה בפני הקהל :
" תנו שבח והודאה לה' ותחזרו בתשובה שלימה, גם אתם גם כל המקומות אשר תעברו תראו את הכתבים ואת הטליתות ויחזרו בתשובה כח כך ציוויתי מפי הקדוש…" בתעודה מתוארת נפילתה ארצה מספר פעמים כשהיא מתחננת ובוכה, מסופר על נביעת חומר מתוק כדבש מאצבעותיה, ולבסוף מובאים דברי הנבואה עצמם :
" כי קרוב הוא הקץ ואם לא ישובו הרשעים הנה, רבים בחרב וברעב ובשמד ואם יחזרו בתשובה, כי קרובה ישועתי לבוא….
התעודה חסרת תאריך, אולם על אף הניסיונות לייחס פרשה זו לקהילת אנוסים, קשה ליישב טעון זה עם התיאורים של חיים יהודיים מלאים הנזכרים שם.
מדובר על התכנסות לתפילה בבית הכנסת ביום השבת, עמידה בחוץ לפני בית הכנסת, אכילת סעודת שבת בבית האשה הנביאה, ועוד, בסיא אפוא שמדובר ביהודים שקיימו את מנהגיהם בגלוי, ולא בקהל אנוסים.
Il etait une fois le Maroc david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le 
toncondescendant ne font que corroborer les préjugés.
Quand la piraterie cessa-t-elle?
L'avance technologique des forces navales franchises et britanniques permit l'introduction de canons de haut calibre et de plus grande portee et l'augmentation substantielle de la puissance de feu. Ces puissances avaient alors une force d'intimidation et de represailles que les pirates ne pouvaient plus ignorer.
Y eut-il des pirates juifs?
Nous aurons l'occasion d'en traiter lorsque nous aborderons la saga des freres Pallache. Commencons par mentionner le role militaire qu'assumerent les Juifs dans les villes portuaires.
Aussi etrange que cela puisse paraitre, des Juifs defendirent les interets du Portugal au Maroc. Ainsi, Samuel Valenciano vint avec ses navires secourir la ville de Safi assiegee depuis plusieurs mois. En 1539 les freres Zamirou dirigerent une sortie reussie sur l'ennemi avec 200
Juifs, mettant ainsi fin au siege de la ville. II faut toutefois noter que le Portugal defendit les droits des Juifs en dehors du Maroc alors meme que l'lnquisition y sevissait. Ceci laisse a penser que la Cour portugaise laissa l'lnquisition se repandre dans son pays par impuissance et probablement contre son gre. II faut egalement garder a l'esprit qu'a la suite des predications incendiaires d'Al-Maghili, les Juifs du Touat furent extermines en 1492.
Aussi il est probable que des Juifs aient pu envisager de maniere positive les interventions des Portugais limitees aux seuls ports du Maroc. Pour en revenir a l'lnquisition, lorsque les inquisiteurs apprirent que des marranes se rendaient au Maroc pour embrasser leur religion premiere, ils tenterent de restreindre les deplacements des Juifs en dehors des enclaves portugaises en sol marocain et ils y depecherent des juges. Toutefois, il semblerait que l'autorite de ces derniers fut faible. Les Juifs assumaient le role par excellence d'intermediaires entre Chretiens et Musulmans et leurs talents furent des plus apprecies. Ainsi, Abraham Ibn Zamirou, rabbin de la ville de Safi, fut l'interprete du roi du Portugal Emmanuel Ie au cours de la premiere moitie du XVIe siecle. En 1524 un traite de paix fut ratifie entre le sultan Mohamed Al-Arj et les gouverneurs portugais de Safi et de Mazagan. Lorsqu'en 1578 le roi du Portugal Don Sebastian fut defait dans la celebre bataille des trois rois, le Juifs du Maroc, celebrerent l'evenement en observant une fete annuelle, le Purim de los Cristanos
Pour en revenir aux loups de mer juifs, ils ne pesaient pas beaucoup dans la balance surtout lorsque l'on sait que la piraterie faisait rage en Mediterranee, dans 1'Atlantique et meme en Mer du Nord. Les dizaines de fregates, chebecs et galiotes barbaresques sillonnaient les mers. Ils avaient a bord un nombre considerable de renegats constituant leur equipage et des centaines d'esclaves chretiens enchaines aux rames. Jusqu'au XIXe siecle, ils avaient fini par incarner la terreur meme. On plaignait tant les captifs des Maures qu'on leur souhaitait plutot la mort.
Dans les villes marocaines, il etait possible de reconnaitre les exiles musulmans venus d'Andalousie, les membres des tribus environnantes, les Juifs maghrebins surnommes Toshavim, les Juifs exiles d'Espagne ou Megorashim, des commergants des pays de la chretiente, des esclaves noirs, des captifs chretiens et des pretres venus negocier des rancons avec les autorites pour racheter la liberte des naufrages ou celle des captifs des corsaires. La piraterie s'estompa avec l'avenement des navires a vapeur autrement plus rapides que les vaisseaux a voiles et a rames.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקי
הרב יעקב משה טולידאנו
ם עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך
מעשה ברבינו קלונימוס אביו של רבינו משולם הגדול שחלם׳ שיקחו בנו ממנו. פעם אחת באו סוחרים לשוק! ופגעו .בו ונתנו עיניהם בו ולקחוהו והוליכוהו עמהם לבבל. ורבנו ־ משולם הנז׳ היה באותה שנה בן י״ד שנה. באו הסוחרים :אצל הנשיא שהיה בבבל וא"ל ־ רצונך שתקנה ממנו יהודי א׳ לשמשך. א״ל הן. מיד קנה אותו מהם. והנשיא הנז׳ היה ראש ישיבה ורבינו משולם הנז' נהיה ממונה על חדר־ המאכל של הנשיא הנז' ויום א׳ שמע רבינו משולם ההלכה והגיה הטעות שהיתה בהלכה בגליון כמו שקבל מאביו ר׳ קלונימום ושתק.
וכשחזר הנשיא לבהמ״ד מצא הגליון מוגה. שתק. חשב שמא מאת השי״ת היה הדבר. וכך היה רבינו משולם עושה . בכל דבר שנעלם פירושו להנשיא. פעם אחת אמר לתלמידיו רצוני אם יש מכם שיזכה לראות מי הוא המגיה זה הספר. -כשיצא הנשיא עמדו שנים מהתלמידים אחרי הכותל עד שראו שרבינו משולם מגיה הספר וכותב הספיקות בגיליון ויצא והלך. וכשבאו התלמידים לשמוע ההלכה מפי הנשיא -עמדו אלה שראו רבנו משולם ואמרו לנשיא מורינו ורבינו יש לך שמש בבית שהוא גדול בחכמה ובתורה. א״ל מי הוא׳ א״ל השמש שהביאו הסוחרים הוא היה מגיה הספר.
מיד קרא לו לבית מדרשו ובקש ממנו מחילה והושיבו אצלו והיה מגיה ההלכה ושאל לו מי הוא אביך א״ל ר׳ קלונימוס בן רבי משה בקש ממנו הנשיא׳ שישא בתו ולא רצה ר׳ משולם לעשות דבר שלא ברשות אביו׳ מיד צוה הנשיא ליתן לו משמש אחד לשמשו בדרך ולתת לו, צדה לדרך והלך ר׳ משולם למגנצא ונשא שם קרובתו והוליד ממנה בן ושמו תודרוס. והיה רבי תודרוס ראש ישיבה במגנצא אחר פטירת .אביו.
רבי משולם בן קָלוֹנִימוּס (ידוע גם בכינויים רבנו משולם, "משולם הגדול" ו"משולם הרומי"; סוף המאה העשירית, לוּקָא, איטליה, או במגנצא, גרמניה) היהפוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן.
תולדות חייו
מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. השמות "קלונימוס" ו"משולם" חוזרים ומופיעים בשושלת משפחת קלונימוס (ואף בכינוי "הגדול"). מקובל על רוב החוקרים שרבי משולם דנן הינו בנו של קלונימוס בן משה. משערים שמשה בן קלונימוס הוא בן המשפחה שהיגר מלוקא למגנצא, בערך בין השנים 900 ל-926, ועל כן ייתכן שרבי קלונימוס ובנו, רבי משולם, פעלו ממגנצא והיו מראשוני החכמים של יהדות גרמניה. עם זאת, יש לציין שיש גם מקורות לטענה שהם פעלו בלוקא.
ג.נישואי רש"י
הסיפור הבא על רש״י ועל רבינו תם, מצאתיו בכתבי יד אחדים! במארוקו ואף על פי שהוא מתייחס לרבי שמואל בן דנאן(עי׳ למעלה עמי 13), אנו רואים בו זרות וחסרון! ידיעה. למשל שאמר, שרש״י לא נשא אשת, אלא בגיל שבעים ושהוליד בת אחת בלבד, שארבעה בנים נולדו ממנה,. אמנם ברור, שיש בסיפור זה גרעינים אמיתיים, שנתערבו בהם במשך- הזמן שגיאות ושיבושים. נראה שזה נכון, שרש״י לקח לו אשה כשבבר היה גדול בשנים, אולי בחצי ימיו כי לפי חשבון השנים, שרש׳׳י מת ד״א תתס״ה, ורבינו חם מת בשנת דתתקל״א, היה הצעיר שבנכדיו של רש״י במותו תינוק.
וכן ידוע, שבתו של רש״י כתבה מפירושיו לעת זקנתו, שלא הית יכול לכתוב בעצמו. מזה נראה, שנשא אשה כשהיה כבן שלושים וכאן׳ מקור הסיפור, שרש״ י נשא אשה באיחור זמן׳ אולי מפני חשקו בתורה או מאיזו סיבה שהיא ושנישואיו היו על ידי מקרה, שנערות נכנסה לבית מדרשו. גם הסיפור על רבינו תם, אינני חושב שכולו בדוי״. שכן יש גם לו יסוד היסטורי. ידוע, שלרבינו תם היו קשרים עם שרי המדינה ובית המלכות בצרפת, כנראה ממה שכתב בספר הישר, סי׳ תקצה זי ״מלאכת אחרים עלי ועבודת המלך/ ועי׳ עוד שם, דף פג.
בעל הסיפור מאמת את סיפורו על רש״י ממה שהעלים בפירושי בפרשת. קדושים הביאור על הפסוק ״אל־תחלל את־בתך להזנותה״ זה המשיא בתו לזקן,(סנהדרין עו) ,ומביא זה בשם הרי״ע. אני משער, שזהו אחד הרבנים בן דורו של ר״ש בן דנאן, רבי יהודה עוזיאל, שחי בפאס. עי׳ בספרי־ ״נר המערב״׳ עמי 103, וניכר, שסיפור זה היה ידוע אצל רבני ספרד, שכל״ כך חיבבו והוקירו את רש״י ואת פירושיו, כאשר ראינו, שהרוב הגדול: של הפירושים שנתחברו על פירוש רש״י על התורה, הוא של רבני ספרד״ עי׳ בספרי אפריון (ירושלים תרס״ה).
עכשיו ראיתי, שהסיפור נדפס בספר רש״י, ירושלים תשט״ז, עם׳- כח — כט, מתוך ספר ״מגן וחרב״ של ר׳ יהודה אריה ממודינה שבכתב־ידי בגנזי הרב י״ל הכהן מימון. נראה, שרי״א ממודינא השתמש בכתב־יד שהובא לספרד ויש עניין בשינויים שבסיפור.
ממזרח וממערב-כרך ד'- ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
ממזרח וממערב כרך רביעי
ממזרח וממערב כרך ד
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן רמת גן– תשמ"ד
ארמית ועברית בשירת רבי דוד בו אהרן חסין – אפרים חזן.
פיוט מספר 2
143 – יה מלכות עלם מלכותיה
פיוט יסדתי כשנתרפא מחוליו יחייא נכדי. סימן י-ה-ו-ה דוד
יה מלכות עלם מלכותיה / מארי עלמא בריך שמיה
שזיב עבדיה בר אמתיה / יהב ליה ידיה ואוקמיה
יה …שמיה – ה' אשר מלכות עולם מלכותו, אדון העולם ברוך הוא
שזיב…אמתיה – הציל את עבדו בן אמתו
יהב…ואוקמיה – הושיט לו ידו והקימו על פי ברכות ה ע"ב
הוא אלה זקיף כפיפין / תמהוהי כמה תקיפין
ישמשוניה אלף אלפין / ורבוא רבוון קדמיה
ולאודויי קמי עשרה / אלהא רבא יקירא
דיהביה לן ולא לעפרא / ואוסיף שנין על יומיה
הבו יקרא למלכא / דיהיב ליה חיי וארכה
וידע מה בחשוכא / ונהורא שרי עמיה
דאחיד בשמיא וארקא / ענה יתיה בעדן עקא
צוח"א דינוקא בצוק"א / או דאבוה או דאמיה
ותבעין רחמין אנחנא / מדאית ליה קא בעינא
יעבד אתייא עמנא / ידכר לעלם קימיה
זנא ספרא דאורייתא / קרא בגו בי כנישתא
לאהלך סדר תשבחתא / בריך כתריה בריך שמיה
רבי דוד ומשה
ספר זה מספר את סיפורו המופלא של גדול רבני מרוקו דבי דוד ומשה זיע"א, קורות ח״ו ותורתו. סיפורי מופת רבים נקשרו לדמותו רבת ההוד של רבי דוד ומשה זצוק״ל, ורבים מהם קובצו בספר זה המתעד, סרט ומנציח את עולמו של הצדיק ממרוקו אשר תפילותיו מעולם לא חזרו ריקם וברכותיו עשו רושם רב בשמים ובארץ לבטל גזרות קשות, ולגזור גזרות טובות על כלל ישראל.
מאות שנים אחר פסירת רבי דוד ומשה, אנו זוכים לברך על המוגמר עם פרסום יצירה מקיפה ורחבה הסוקרת את חייו ועולמו של ענק התורה והיראה, קדוש ישראל, רבי דוד ומשה זעי׳א.
״נפלאותיו מי יגיד, ושבחיו מי יעניד מורנו הרב דוד, ומשה שמו נקרא "
רבי דוד בוזגלו זצ"ל
הקדמה
ישתבח הבורא ויתעלה היוצר על אשר זיכני לרא
ות יום זה בו יוצא לאור ספרי החדש על דמותו רבת המסתורין של גדול צדיקי יהדות מרוקו, אוצר התורה והחכמה, איש ־אלוהים, המלומד בנסים, מליץ יושר ואוהב ישראל, מרעיש הארץ בתורתו וביראתו, קדוש מבטן שקידשוהו שמיים, צפירת תפארה, הנזר והעטרה, צדיק יסוד עולם, האדמו״ר רבי דוד ומשה זצוק״ל לחיי העולם הבא וזיע״א.
יחיד ומיוחד היה רבנו רבי דוד ומשה זיע״א, סיפורי מופת וחסידות רבים נקשרו אל דמותו רבת ההוד, אשר מתארים דמות של קדוש עליון שבקדושתו ובפרישותו ידע לסייע לכל יהודי, לרפא את החולה, לפקוד בזרעא חייא וקיימא נשים עקרות, ולהושיע כל מבקש.
לא ידוע לנו אם הותיר אחריו רבנו הרב זיע״א כתבי יד וחיבורים, אך מקובלנו דור אחר דור, כי הרב זיע״א היה אחד ומיוחד מחכמי ירושלים עיה״ק, בקי בכל מכמני התורה והיראה, גאון בנגלה ועצום בנסתר, אשר אהבת ישראל נטועה בלבבו, וכל חייו הוקדשו לכלל ישראל.
היות ואין בידינו כתבים וחיבורים מאת הרב זיע״א, חשש גדול אחזני בתחילת מלאכת הכתיבה של הספר, שלא אמצא די חומר לעבדו למאמר ראוי. אך אודות לה׳ יתברך, זכותו של הרב זיע״א עמדה לי וזכיתי למצוא חומר רב אשר רבה והתעצם מידי יום לכדי ספר נאה זה. מקווה אני שספר זה יהיה בבחינת ״תורה נאה בכלי נאה״, משכן ראוי לשכן את שמו של רבנו הרב זיע״א.
רוב המעשיות המובאות בספר נמסרו לי ע״י אנשים יראי שמיים שתיעדו אירועים שחוו, ראו וחלמו סביב עולמו של הצדיק ע״ה, מעשיות אלו הינן עדות נאמנה לתורתו ולקדושתו של בעל הנסים רבנו זיע״א, כידוע לכל ירא הי. וכשם שתורתנו מועברת מאב לבן ומדור לדור כך גם דמויותיהם של גדולי ישראל ופועלם מועברים מפה לפה ונזכרים לעולמי עד. ידוע ומפורסם מאמר חז״ל ״אמר רבי לוי, לעולם יצפה אדם לחלום טוב״ (ברכות נה, ע״ב) ורש״י מבאר ״יצפה: שיתקיים״, הא למדת שכוחו ותוקפו של החלום רב הוא, ואשרי מי שראה את הצדיק ע״ה בחלום, ואשרי מי שאמר לו שלום, ואשרי המצפה לו שיתקיים. קבלתי באמונה שלמה את הסיפורים על גילויי החלומות אשר נתגלה הצדיק ליראי שמיים והשתדלתי להביא את סיפור החלום כלשון מספרה.
חלקו הנוסף של הספר מצטט את כל האזכורים של האדמו״ר רבי דוד ומשה זיע״א בספרות התורנית והמחקרית שנכתבו עד עתה, כולל פיוטי השירה שנכתבו בשבחו.
ספר זה יוצא לאור ומוגש לצבור הרחב ביום הילולת האדמו״ר רבי דוד ומשה זיע״א, ר״ח מר חשוון תשע״ד, יום המסוגל לישועות הצדיק המעתיר בתפילתו על כל ישראל, ובפרט על דורשי שמו וקהל עדתו, אני תקווה שספר זה יעלה על שלחן מלכים ויעשה פירות בקרב קוראיו ומחזיקיו.
מנאי זעירא, המצפה להקמת שבת נכון
ועל המקום משליך יהבו כביטחון
כי הוא הבורא לי לב טהור וחדש רוח נכון
ע״ה מאור שמחון ס״ט
הספרייה הפרטית של אלי פילו-רבי דוד ומשה-מאור שמחון
ספר זה מספר את סיפורו המופלא של גדול רבני מרוקו דבי דוד ומשה זיע"א, קורות ח״ו ותורתו. סיפורי מופת רבים
נקשרו לדמותו רבת ההוד של רבי דוד ומשה זצוק״ל, ורבים מהם קובצו בספר זה המתעד, סרט ומנציח את עולמו של הצדיק ממרוקו אשר תפילותיו מעולם לא חזרו ריקם וברכותיו עשו רושם רב בשמים ובארץ לבטל גזרות קשות, ולגזור גזרות טובות על כלל ישראל.
מאות שנים אחר פסירת רבי דוד ומשה, אנו זוכים לברך על המוגמר עם פרסום יצירה מקיפה ורחבה הסוקרת את חייו ועולמו של ענק התורה והיראה, קדוש ישראל, רבי דוד ומשה זעי׳א.
״נפלאותיו מי יגיד, ושבחיו מי יעניד מורנו הרב דוד, ומשה שמו נקרא "
רבי דוד בוזגלו זצ"ל
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.
ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תחילת ההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז. חלקם בדעה שההתיישבות היהודית בחצי האי ערב החלה אחרי יציאת מצרים בדרך אל ארץ ישראל. חלקם טוענים שההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז החלה בתקופת מלכות דוד ושלמה או מאוחר יותר, אחרי חורבן בית המקדש הראשון.
על פי תיאוריו של אבן-הישאם שלמעשה מסתמך בכתביו על ספרו של אבן-אסחאק ׳תולדות מוחמד/ היגר מוחמד ליתר׳ב בלויית חותנו אבו-בקר על פי הזמנתם של נציגי השבטים אווס וחזרג׳ לשמש כבורר וכמשכין שלום בין שני השבטים, אולם על פי מחקרים מאוחרים יותר התברר שאין כל ודאות ששבטים אלה חיו ביחסי עוינות או ביריבות ולא הזדקקו למשכין שלום ולבורר ביניהם.
יתרה מזו, מוחמד לא היה איש מוכר ביתר׳ב וכידוע, מנהיגי שבטי הנוודים מעולם לא בחרו בזרים אלא במכובדים מוכרים מקרב השבטים עצמם שהכירו היטב את מנהגיהם ואת תורתם.
להוכחה יש להדגיש כי מיום שהגיע ליתר׳ב, השקיע את מירב מאמציו באיסוף תומכיו ממכה ה׳מהאג׳רון ובגיוס כוחות מקומיים ה׳אנצאר׳, לגיבוש כוח לוחם בניגוד לרצונם של מנהיגי השבטים באזור.
מוחמד הגיע ליתר׳ב בתאריך 24/9/622 שייקרא לימים שנת ההיג'רה המהווה את תחילתו של הלוח המוסלמי.
שנת ההיג׳רה מתייחסת לתחילת ייסודה של האיסלאם והשנה בה היגרו מוחמד ומלוויו ליתר׳ב לאחר שגורשו מהערים מכה וטאיף.
בתחילת דרכו באל-מדינה פנה מוחמד אל שבטי היהודים במקום וביקש לגייסם לשורותיו. הוא אימץ וכיבד את תורתם, את מסורתם ואת חגיהם, הוא שמר על השבת והתפלל כשפניו פונים אל ירושלים, הוא צם יום הכיפורים ונהג בכל נושאי האמונה הדתית ממש כאחד מבני השבטים היהודיים.
מוחמד אף הטיף בלהט לכל תומכיו מקרב ה׳מוהג׳רון וה׳אנצאר׳ לאמץ את כללי הדת היהודית ואת תורתם והדבר היווה אתגר אידיאולוגי ורסיס איתן להמשך דרכו המונותיאיסטית בעתיד.
עם חלוף הזמן עלה מעמדו של מוחמד למנהיג בעל כוח צבאי שהטיל את מרותו על תושבי המקום שהיו חסרי אונים מול כוחו הצבאי שהלך והתגבש מקרב תומכיו ממכה ה׳מוהג׳רון ומקרב מצדדי דרכו המקומיים, ה׳אנצאר׳.
כדי להתמקד במרכז העניינים ולהבהיר את מעמדו כמנהיג, פנה מוחמד בלויית נציגי השבטים המקומיים לשבטי היהודים אשר בניגוד לרצונם הסכימו למתן הכשר למעמדו של מוחמד כמנהיג וכמגן וכבעל זכות בלעדית בקביעת גורלם של תושבי האזור, כפי המתואר בהסכם ׳אהדל אומה׳.
׳אהדל אומה׳ או ׳כתב האומה׳ כפי שנכתב על ידי אבן-הישאם ויספרו ׳חיי מוחמד׳ אינו משקף נכונה את השתלשלות העניינים הנותנים למוחמד בהגיעו לאל-מדינה יתרונות שליטה כה רבים. מתוכן ׳כתב האומה׳ משתמע שמוחמד הוא השליט ועל פי דבריו יקום דבר ובלעדי הסכמתו לא תחתם ברית ולא יצאו למלחמה, תיאור שאינו קביל בהסתמך על דרכי הפעולה של מנהיגי אל-מדינה ושבטי האזור.
לדוגמא, אפשר לציין שמנהיג השבט הגדול באל-מדינה עבדאללה אִבן-אובי חתם עם מוחמד על הסכם שלום אך ורק לאחר ׳מלחמת חנדק׳, דהיינו, בשלהי שנת 627 לספירה ו׳כתב האומה׳ נחתם על פי המשוער בהגיעו של מוחמד לאל-מדינה בשנת 622 לספירה ואולי קצת מאוחר יותר.
ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
תקנה זו היא אישורו של מנהג שהיה מקובל מקדמת דנא בקהל אלבאלדיין, שלפיו ניכו בשעת הגבייה שליש מהסכום שהיה רשום בכתובה. אמנם חתומים עליה רק חכמי התושבים וטובי קהלם והיא נוסחה בערבית המדוברת ביניהם, אך לתת לה תוקף, חתום אתם הנגיד יעקב רותי מקהל המגורשים, ואילו נגיד התושבים שאול אבן רמוך לא חתום כלל, ועוד, חודשיים בלבד לאחר התקנה נזקקים הדיינים לפסוק דין הלכה למעשה באותו עניין.
על כל פנים, סדר הדורות שמן הגירוש ואילך
סלאת אלפאסיין
אין בו ספק, והראשון שאנו יודעים עליו לאחר הגירוש הוא ר׳ מימון, שנהרג על קידוש־השם ונקבר בפאס, והיו עולים להשתטח על קברו בעתות צרה (״דברי הימים״, עמי 13).
השני הידוע לנו הוא ר׳ שמואל בן מימון. נזכר לראשונה במחלוקת הנפיחה, ונשלח למכנאם, כנציג של התושבים בעניין זה. אחר־כך אנו מוצאים אותו חתום בתקנות בשנת ש״ה—ש״י (סי׳ יט—כד). ר׳ שמואל היה דיין בבית־הדין של העיר, שם ייצג את קהל התושבים.
את מקומו של ר׳ שמואל בהנהגת הקהל מילא בנו ר׳ סעדיה השני. אף הוא שימש דיין, וחתום על תקנות בשנות שכ״ח—של״ה. מפסק־הדין דלהלן אנו למדים, שכשנפטר ר׳ סעדיה זה היה שמואל בנו צעיר, ולא יכול למלא מקום אביו. במקומו מונה לחכם הקהל רבי נסים הכהן. משגדל ר׳ שמואל והיה תלמיד חכמים ותיק, פינה לו ר׳ נסים את מקומו ור׳ שמואל מונה כחכם־הקהל, ומאוחר יותר כדיין בבית־הדין. על פעילותו הרבה אין כאן המקום להרחיב את הדיבור ״. הוא הידוע כרשב״ד, וחתום על התקנות בשנות שנ״ב—שפ״ב, היא שנת פטירתו. בנו ר׳ סעדיה השלישי היה צעיר במות עליו אביו. לרשב״ד היו כמה אחים. ידועים לנו ר׳ שלמה ור׳ מימון. ר׳ שלמה מונה לאחר מות אחיו, ר׳ שמואל, כראש־הישיבה של התושבים וכדיין בבית־הדין, וחתום על פסקי־הדין משנת שפ״ו עד שצ״ח.
מהאח השני, ר׳ מימון, יש לנו רק רשימה היסטורית הכלולה בספר ״דברי הימים״. בדור זה היה גם ר׳ יעקב בן ד נא ן; תחילה היה סופר בית־דין, ולאחר־מכן דיין עם ר׳ שאול סירירו ובית-דינו,
אנו מוצאים בדור זה גם אברהם ן׳ דנאן (בן שמואל י). הוא חתום בתעודה על מכירת התפוחים של ספרי־תורה יחד עם ר׳ סעדיה. ומבנו, אף הוא נושא את השם סעדיה, יש רשימות כרונולוגיות ״.
ר׳ סעדיה (השלישי), בנו של הרשב״ד, מנהיגם של התושבים בזמן הריסת בית־הכנסת הגדול ובנייתו של בית־הכנסת השני, חתום על תקנות בשנים ת״ב— תל״ח. רשימות ממנו בענייני הלכה מצויות בידנו, ונדפסו בספר התקנות בחלקן. נפטר בשנת הת״מ. על שמו נכתב שטר המכר של בית־הכנסת של התושבים בשנת תי״ח. בזמנו היתה תנועת השבתאות, ויש התכתבות בנושא זה בינו לבין ר׳ יעקב ששפורטש.
בניו של ר׳ סעדיה (השלישי): ר׳ שאול — חכם־הקהל וממלא מקום אביו בדיינות, חתום על כמה פסקי־דין ועל תקנה משנת תמ״ח ״, נפטר בשנת תמ״ט ור׳ יהודה, שנסע לתיטואן, אביהם של ר׳ יונה ור׳ סעדיה, ובסוף ימיו חזר לפאס .
בני ר׳ שאול: ר׳ אברהם, ר׳ שמואל, ר׳ סעדיה ויעקב.
ר׳ אברהם מילא מקום אביו כחכם־הקהל וכדיין בבית־דינו של ר׳ יהודה אבן
עטר(ריב״ע) וחתום על כמה פסקי־דין.
ר׳ שמואל היה שוחט ובודק, והוא שכתב ואסף את ספר ״דברי הימים״ ״ הידוע.
סעדיה היה כנראה המבוגר שבאחים, אבל עסק במסחר ולכן לא שותף בשררה. לעת זקנתו חזר לבית־המדרש, ותבע וקיבל חלקו בשררה של בית־הכנסת.
חנוכה במרוקו-מנהגים, פיוטים וכו
רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.
בנימין בר תקוה
הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו
הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.
את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.
לחנוכה.
אשיר בזמירים ליוצר הרים
הסוג : רשות לקדיש
העת : חנוכה
החתימה : אני יעקב אבן צור
אשיר בזמירים / ליוצר הרים / מסר גיבורים / ביד חלשים
נלכדו שוטני / ביד כהני / בני חשמונאי / גזע ישישים.
ישע ופורקן / לעמי נתקן / כי לא נתרוקן / פך החרשים
יסדו תורות / חכמי הדורות / להדליק נרות / שישה ושלושים
עומדים כסדרם / בפאר הדרם / אכן לאורם / אין משתמשים
קול שיר במזמור / ההלל נגמור / לצור ממכמור / התיר חבושים
בעת תפילה / גם עת אכילה / נודה בגילה / בטוב רחשים
אל נסים עשה / לעם בו חסה / ואותם פצה / מפח יקושים
בעוזך יוצרי / תאיר עוד אורי / ותהל נרי / כעין תרשישים
נוצר חסדים / שור רעים דודים / בם זדים רודים / אדונים קשים
צור ישע צוה / וטובך רוה / לעם בקצוי / ארץ נטושים
ולדל נאלח / פדותך תשלח / וחיש תשַלַח / רצוצים חפשים
רומם עם הודש / ובנה בית מקדש / תגדל ותתקדש / בסוד קדושים
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר
אבן בטוטה
אבו עבד אללה מחמד אבן בטוטה, או בקיצור המקובל אִבֵּן בָּטוּטָה (בערבית: أبو عبد الله محمد بن بطوطة) (24 בפברואר 1304 – 1368 עד 1377) היה תייר שערך מסעות רבים בעולם, בעיקר בארצות אסלאמיות. הוא ערך את מסעותיו בימי הביניים, תור הזהב בדאר אל-אסלאם, ובמהלך שלושים שנות מסעות גמא כ-120,000 ק"מ. את מסעותיו עשה בספינה, בכרכרה, ברכיבה על בהמה או בהליכה – לבדו או בשיירה. היו אלה מהמסעות החשובים ביותר בימי הביניים שלגביהם קיים תיעוד, על אף שרובו ככולו הוא כתבי אבן בטוטה עצמו, שנכתבו מהזיכרון לאחר מסעו האחרון. תיאוריו של אבן בטוטה את החיים בארצות השונות שביקר הם אחד המקורות החשובים לידע הקיים כיום על ההיסטוריה של מקומות אלה באותה התקופה, ולעתים – המקור היחיד.
תוכן עניינים
חייו
אבן בטוטה נולד בשנת 1304 בטנג'יר שבמרוקו. הוא למד את הקוראן, משפט דתי וספרות ובגיל 21 כבר היה בקיא באסלאם. תחילת מסעותיו הייתה בהחלטתו לעלות לרגל למכה כדי לקיים את מצוות החג'. היותו איש דת והמוניטין שרכש לעצמו תוך כדי המסעות אפשרו לו לממן את המשך המסעות.
אבן בטוטה עלה למכה בדרך היבשה: תחילה הגיע לירושלים והמשיך בדרכו לסוריה. בדמשק למד נימוסים בינלאומיים שעתידים היו לאפשר לו להתקבל בחצרות המלוכה. משם נסע דרך מדבר ערב והגיע למכה, שם השלים את הידע שלו על הדת והחוק האסלאמי. ממכה יצא למסעו הבא לעיראק, עבר במקומות הקדושים לאסלאם השיעי וענף אחר של האסלאם: הסופיות, שלא הכיר עד אז. יצא להפלגה ימית באוקיינוס ההודי ובאפריקה עסק בסחר מוצרים מהמזרח הרחוק.
שליט הודי שהתאסלם הזמין אותו להיות מורה הוראה בחצרו. הוא נסע להודו דרך אסיה הקטנה ומשם הגיע לצפון הודו, דרך אפגניסטן של היום. מהודו המשיך במסעותיו לאיי הדרום, המשיך לסומטרה והגיע לסין. כאשר חזר לביתו בטנג'יר, יצא למסע אחרון במרוקו, בסודאן ובספרד המוסלמית. את שארית חייו הקדיש לסיפור קורותיו לתלמידיו, ואלה העלו את תיאוריו על הכתב.
אין עדויות שלפיהן ניהל אבן בטוטה רישום של קורותיו במהלך מסעותיו. ב-1354 הורה לו הסולטאן של פס להכתיב את קורותיו מזיכרונו למשורר החצר "לטובת משפחתו וכל מי שיימצא עניין בכך": לספר על המקומות שעבר בהם, על המנהיגים שפגש ועל מורי הוראה מוסלמים שלימדו אותו. מניחים כי בספרו, "תֻחפת אלנזאר" ("מתנה למסתכלים"), יש הגזמות רבות וכי כלל בהם גם מידע ששמע מאחרים. למרות זאת נחשב הספר לקלאסי בעולם התרבות האסלאמי.
שנת מותו המדויקת של אבן בטוטה אינה ידועה, ונראה כי הייתה בין 1368 ל-1377. המוות השחור, שממנו הצליח לחמוק פעמים רבות, השיג אותו לבסוף בפס. בני דורו לא ייחסו חשיבות לספרו והוא נשכח למשך מאות שנים. במאה ה-19 גילו מזרחנים אירופים את הספר מחדש באלג'יריה ותרגמו אותו לכמה שפות אירופיות. אז התבררה חשיבותו כמקור מידע על האזורים הרבים המתוארים בו. אבו בטוטה נסע מרחק רב יותר ממרקו פולו, ממגלן, מקולומבוס או מכל מגלה ארצות ידוע לפני הופעת הרכבות.
המוניטין של אבן בטוטה בעולם המוסלמי הוא ניכר. על שמו נקראו אמצעי תחבורה, רחובות ואפילו חנויות לממכר מזון מהיר. אחד הרחובות במזרח ירושליםנקרא על שמו, וב-2005 נקרא על שמו מרכז קניות בדובאי, הגדול ביותר במזרח התיכון.
אבן בטוטה
אבו עבד אללה מחמד אבן בטוטה, או בקיצור המקובל אִבֵּן בָּטוּטָה (בערבית: أبو عبد الله محمد بن بطوطة) (24 בפברואר 1304 – 1368 עד 1377) היה תייר שערך מסעות רבים בעולם, בעיקר בארצות אסלאמיות. הוא ערך את מסעותיו בימי הביניים, תור הזהב בדאר אל-אסלאם, ובמהלך שלושים שנות מסעות גמא כ-120,000 ק"מ. את מסעותיו עשה בספינה, בכרכרה, ברכיבה על בהמה או בהליכה – לבדו או בשיירה. היו אלה מהמסעות החשובים ביותר בימי הביניים שלגביהם קיים תיעוד, על אף שרובו ככולו הוא כתבי אבן בטוטה עצמו, שנכתבו מהזיכרון לאחר מסעו האחרון. תיאוריו של אבן בטוטה את החיים בארצות השונות שביקר הם אחד המקורות החשובים לידע הקיים כיום על ההיסטוריה של מקומות אלה באותה התקופה, ולעתים – המקור היחיד.
מסעותיו
מטנג'יר למכה
ב-1325, בגיל 21, החליט לעלות לרגל לערים הקדושות מכה ואל-מדינה שבחצי האי ערב. מסע זה הוביל למסעות נוספים אל הארצות שבהן התקבל האסלאם.
ב-14 ביוני 1325 יצא אבן בטוטה למסעו הראשון למכה. הוא החל את מסעו מטנג'יר לעבר קהיר שבמצרים, ברכיבה על חמור. בדרכו לאורך חוף הים התיכוןהגיע לתלם סן שבאלג'יריה, שם הצטרף לשיירת סוחרים ועולי רגל, ואיתם המשיך לאלג'יר ולעיר העתיקה קונסטנטין. הוא הגיע לתוניס, ולאחר לימודים במדרסהבעיר היה למנהיגה הרוחני של שיירת עולי רגל בת אלפי אנשים שעשתה דרכה למכה. דרך טריפולי שבלוב הגיע לאלכסנדריה שבמצרים, אזור שהיה אז תחת שלטון הממלוכים ונחשב בטוח למעבר. אורך מסלולו לאורך חוף הים התיכון היה כ-4,200 ק"מ.
ממצרים תכנן להגיע למכה בדרך הים, שנחשבה לנוחה ביותר. הוא הפליג על הנילוס לדרום מצרים, והמשיך לעיר הנמל אידאד (aydhad) שבסודאן, לחוף ים סוף, בכוונה להפליג למכה. אולם בשל מרד שפרץ בעיר נאלץ לשנות כיוון ולשוב במורד הנילוס לקהיר. הוא פנה לעבר חצי האי סיני, הגיע לעזה, לחברון, ולבסוף לירושלים.
את ירושלים שבשליטת הממלוכים מצא כעיר קטנה, ובה 10,000 תושבים. הוא ציין את פועלם של השליטים הממלוכים מהשושלת האיובית שבנו בעיר מדרסות, ביקר בכיפת הסלע ונמלא התפעלות מיפי המסגד ומהאדריכלות שלו. מירושלים המשיך צפונה, עבר את עכו וצור וצפה במצודות. הארץ הייתה הרוסה לאחר מאה שנות כיבוש צלבנים ומלחמות צבאות האסלאם. את דרכו המשיך בנסיעה דרך טריטוריה ממלוכית, שהדרכים בה היו בטוחות יחסית, וכך הגיע לדמשק, שהייתה צומת מסחרי חשוב בין מצרים, איראן, אסיה הקטנה והארצות לחוף הים השחור. אבן בטוטה מתאר את העיר בתקופה הממלוכית כ"כלבו" ענק של סחורות. אוכלוסיית העיר הייתה כ-100,000 תושבים, והיא עוררה רושם רב על המבקרים בה. אבן בטוטה תיאר את המסגד האומיי הגדול שבנה וליד הראשון כ"מסגד הגדול בעולם, מושלם מבחינה האדריכלית ובולט ביופיו".
בסיום הרמדאן המשיך אבן בטוטה בשיירת עולי הרגל, בדרך היבשה למכה. הוא היה חסר אמצעים, וקיבל גמל כתרומה. חלקו הראשון של המסע היה מדמשק לאל-מדינה, מרחק כ-1,350 ק"מ. הוא ארך בין שישה לשמונה שבועות, ורבים מעולי הרגל מתו בדרך מקשיי המסע. אבן בטוטה הגיע לאל-מדינה, והמשיך למכה ב-1326. במכה מילא את מצוות החג' וזכה בתואר "חג'".
אורכו הכולל של המסע הראשון למכה היה כ-9,300 ק"מ – דגלים 1-3
מעיראק לאפריקה
בנובמבר 1326 יצא אבן בטוטה למסע חדש לעיראק ולאיראן. הוא יצא ממכה לאיראן בשיירה של פקיד פרסי, שבשל החום נעה במדבר ערב גם בלילה, לאור לפידים. הם הגיעו לבצרה שבשפך הפרת, והמשיכו לערים הקדושות לשיעים, שם פגש לראשונה מוסלמים אחרים: פרסים שיעים, שאת תפילותיהם לא הכיר. אבן בטוטה ביקר בנג'ף, המקודשת לשיעים. העיר, כ-160 ק"מ דרומית לבגדאד, התפרסמה כאתר הקבורה של עלי אבן אבו טאלב, מקים השיעה והאימאםהראשון, וכונתה ה"עיר מסביב לקבר".
מנג'ף המשיך אבן בטוטה לבגדאד, שבעברה הייתה עיר מפוארת ומפורסמת ביותר בעולם הערבי, אלא שהוא הגיע אליה כשבעים שנה לאחר הכיבוש המונגוליב-1258, שזרע הרג וחורבן בכל עיראק. באיראן עבר אבן בטוטה באיספהאן ובשיראז והמשיך צפונה לטבריז, בירת פרובינציית מזרח אזרבייג'ן שעל דרך המשי. במסע זה נחשף להשפעת הסופיות, שבה עתיד היה לגלות עניין מאוחר יותר. הוא חזר למכה דרך איראן. אורך המסלול – כ-8,000 ק"מ. דגל 4.
אבן בטוטה שהה במכה בשנים 1327 – 1330 ואז יצא למסעו הבא, האחרון לדבריו, הפעם למזרח אפריקה, דרך ים סוף וההאוקיינוס ההודי, אל החוף המזרחי של אפריקה ומשם בחזרה מדרום אל חצי האי ערב. הוא הפליג מג'דה שלחוף ים סוף בספינה לעבר תימן, שם ביקר בערי חוף ובכפרים קטנים. תחנתו הראשונה בתימן הייתה צנעא, משם המשיך לפנים המדינה, לתעיז, עיר הבירה דאז. הוא הגיע לעדן, ולאחר שהחליט כי יעסוק במסחר ימי הפליג לג'יבוטי, בחוף המזרחי של אפריקה.
הוא ביקר במומבסה ובמוגדישו (היום בסומליה), והגיע לאיים פאמפה וזנזיבר. זנזיבר שימשה הנמל הגדול ומרכז סחר העבדים שהגיעו מרחבי יבשת אפריקה. מזנזיבר המשיך לקילווה (היום בטנזניה) – הנקודה הדרומית ביותר בחוף מזרח אפריקה שאליה הגיע. אבן בטוטה תיאר את קילווה כ"עיר בעלת רמת חיים גבוהה, מרכז לסחר בזהב. לתושבים יש ארמונות, מזונם בכלי פורצלן מסין, לובשים בגדי משי וחדרי הרחצה והנוחיות שלהם בתוך הבית." סולטאן קילווה נחשב עשיר במיוחד. במסגרת עסקיו הוא עסק במסחר עבדים: קבע את שיטת איסופם, מכירתם והצעתם כמתנות.
אבן בטוטה חזר לחצי האי ערב והגיע לעומאן. לאורך חופי דרום חצי האי צפה בציד כרישים. הוא התעניין גם בשווקים, ראה בסחורות מהודו ומהמזרח הרחוק ובכך התכונן למסעו הבא. הוא הגיע למצר הורמוז, חזר לתימן ועבר דרך פסגותיה הגבוהות, בגובה של 3,000 מטר. הוא עבר במדבריות וחזר למכה. אורך מסעו: כ-15,000 ק"מ. דגל 5 – 6
חנוכה במרוקו-מנהגים, פיוטים וכו
הסברים על מנהגי חנוכה במרוקו מפי לאזאר מכלוף ממרוקו