חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הגדרה אחרת למושג תלמיד חכם, אשר מצאנוה בספר השו״ת הנ״ל, מצביעה גם היא על אותה מגמה. תלמיד חכם הוא זה אשר מסוגל ״להמציא מידותיו לפני חכמים״. ביטוי זה, השאול כנראה מן המשנה, פירושו: לדייק. שוב מודגשת אפוא היכולת לעיון עצמאי ולא הבקיאות דווקא. עמוד 46

חיזוק להשערתנו בדבר אופיה הפורמטיבי של ההוראה בישיבות שאבנו ממקורות נוספים. ר׳ חיים בן־עטר (להלן רחב״ע) פירסם בתצ״ב (1732) את ספרו הראשון חפץ ה׳, חידושים על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי. חידושים אלה הם סיכומי דיונים, שהתקיימו בישיבה. והנה במקומות רבים מצאנו, כי רחב״ע טורח לבאר את ״דרכו של תלמוד״ בבניית הסוגיה, היינו במה שנקרא בלשון ימינו ״מבנה המק­צוע״.כן הוא מביע בפירוש הסתייגות ממנהגם של פרשנים שונים, המקשים קושיות פיקטיביות במגמה להציע את פירושיהם: ״אין דרכי להקשות ולהסיע במאמרים כקצת מרבותינו המפרשים ע״ה, כדי לבוא לפירוש מבקשים להקשות ולהרכיב פירושים חוץ מהפשט״. מטרת רחב״ע בספרו, וכמובן גם בהוראתו בישיבה, היתה לבאר את פשטה של הסוגיה התלמודית, ובלשונו ״מה שנוגע להילוך פשטא דשמע־ תתא״. פעמים רבות נבעו הדיונים משאלותיהם של התלמידים, שכן במקומות שונים פותח רהב״ע את הדיון במשפט ״הוקשו התלמידים״ או ״מקשים המשכילים״. נוהג זה מצאנוהו גם ב״ראש משבי״ר״ לרבי משה בירדוגו. מורי הישיבה היו מודעים לקיומו של כושר דידקטי, נבדל מבקיאות בחומר: ״יש חכמים רבים שתהיה חכמתה בליבם לבד, שלא ידעו ללמדה״.

הדאגה לטיפוח ״כת מלמדים״

מן המקורות שהוזכרו אפשר ללמוד גם על התכנים שנלמדו בישיבות. התכנית כללה שלושה מקצועות עיקריים: מקרא (בעיקר תורה), תלמוד ופוסקים. התורה נלמדה גם לפי הפשט וגם לפי הדרש, אף כי ניכר נסיון רציני להבחין ביניהם. בכל הרמות עסקו בפירוש רש״י על התורה וברמות יותר גבוהות הורו את חיבורו של ר׳ אליהו מזרחי(= רא״ם) בשיטתיות. רא״ם (המאה ה־16) חיבר כידוע סופרקומנטר על פירוש רש״י לתורה. העיון ברא״ם דרש לא רק בקיאות גדולה בתורה וברשי׳י אלא גם יכולת התדיינות על נימוקיו של רש״י, של קביעת עמדה ביחס לביקורת, שנמתחה על רש״י על־ידי רמב״ן ואחרים, ובמקומות רבים יכולת ניתוח סוגיות תלמודיות, המרו­מזות בפירוש רש״י לחלק ההלכתי של התורה. בפירושו אור החייט לתורה (ויניציאה, תק״ב-1742) מרבה ר׳ חיים בן־עטר להתייחם לרא״ם. חכמים אחרים בני הדור פירסמו חיבורים שלמים על רא״ם. מסתבר כי העיון השיטתי ברא״ם היה נפוץ בבתי־המדרש בכל צפון־אפריקה.

מסכתות מסדר מועד ומסדר נזיקין מתלמוד בבלי וספרי השולחן עריך של ר׳ יוסף קארו היו עיקר חומר הלימודים בש״ס ופוסקים. ר׳ חיים בךעטר הציע צידוק לתכנית סלקטיבית זו: ״יש חלקים בתורה שהם חובת גברא לדעת את אשר יעבודו, וזולת זה אינם בני ברית התורה… ויש בחינה אחרת כמו שתאמר דיני טוען ונטען, הלכות קידוש החודש, הלכות קורבנות וכדי, האמת כי חובת ידיעת התורה לכל איש ישראל, אבל לא יגרע מצדיק עינו אם יחסר ידיעתה, כל שיש בישראל גדולים שישפטו ויקדשו, יורו משפטים לישראל…״.

המשך…..