השולטן הרשע והרב הקדוש

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

36 – הסולטאן הרשע והרב הקדוש

רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון

זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.

36. השולטן הרשע והרב הקדוש

בימי שלטונו של השולטן אל־כחיל (הכחול), שכבש את כל חבל־הארץ איית־וירה, לאחר שעזבוהו הפורטוגזים, כיהן במשרת הקודש בעדת בני ישראל של העיר קאסבה־טאדלה רבי יחיא שבא למקום מארץ ישראל. לפני שנתמנה למשרתו שימש כשלוחא דרבנן (שד״ר) של הוועד הכולל ליהודי מגרב (צפון אפריקה) בארץ ישראל, והיה נוסע מעיר לעיר ואוסף תרומות בשביל תלמידי־חכמים העוסקים בתורה.

השולטן הכחול היה ידוע כרודף נשים ויום אחד בעברו בשטח המלאח (הגיטו היהודי) ראה אשה יהודייה יפת תואר. הוא חשק בה, חטפה והביאה בעל כורחה אל ארמונו. השולטן היה ידוע כשליט אכזר ושואף דמים, והאשה לא יכלה להתנגד לו מאימת המוות. אך השליט ההפכפך לא הסתפק במעשה־השפלה זה. כעבור זמן מה מאס באשה יהודייה זו וגירשה מהיכלו. במקומה חיפש אשה אחרת שתספק את תאוותו.

לפני שעזבה האשה את ארמונו של העריץ, פנתה אליו בבקשה אחת ויחידה:— רק הרב היהודי עשוי לכפר את פשעי, ולכן ברצוני להינשא לרב היהודי יחיא בן יחיא. נשבע לה השולטן בזקנו של מוחמד הנביא ובקבר אבותיו, כי ימלא אתבקשתה. למחרת היום הזמין אליו את הרב יחיא ואמר לו!— יש לי אליך בקשה קטנה וצנועה מאוד, ואל נא תסרב לי.

הבטיח הרב למלא בקשה זו, אך בשמוע הרב את דבר בקשתו ״הצנועה״, נבהל מאוד. הוא ידע שאם לא יעשה כמצוותו של השולטן, ייענש בכל חומר הדין וגם כל בני־דתו יסבלו. אך איך אפשר למלא משאלה זו ולחלל דברי התורה הקדושה ? אמנם, ״דינא דמלכותא דינא״ כפי שאמרו חז״ל «, אך כאן מדובר בעבירה, שבה אמרו: ״ ״ייהרג ואל יעבור״. — כאן — ידע הרב — עליו להצטרף להרוגי־המלכות הרבים, שקידשו בעבר את השם בגזירת המלכים האכזריים של מארוקו.

השולטן התרגז מאוד על הרב הסרבן והוציא את דינו למיתה בתלייה. כן ציווה לבתר את גופו של הרב הקדוש לחלקים ולקברם בבית־הקברות המוסלמי. ליד הקבר העמיד שומרים כדי שלא יוציאו היהודים את הגווייה הקדושה ולא יעבירוה לבית־העלמין היהודי.

בלילה שאחרי הקבורה ירדה אש מן השמים ועטפה את קברו של הצדיק. למחרת היום ראו השומרים כי עצמותיהם של המוסלמים הטמונים בקרבת מקום מנוחתו של הרב הקדוש נתפזרו על פבי כל השטח. בו ביום כרע נפל השולטן הכחול תחתיו, כי החלק התחתון של גופו שותק לגמרי ורגליו לא נשאוהו עוד. השכינוהו העבדים על מיטת האפיריון, כי הוא לא יכול היה לזוז ממקומו.

הבהיל השולטן אליו את ראשי העדה ואת הרופאים המפורסמים, גם הם מבני ישראל, וביקשם להקימו על רגליו. אמרו לו הקרואים:— אין מזור למחלתך עד אשר תעלה על קברו של הרב ותבקש סליחה על העינויים שגרמת לו, ועל שהוצאת אותו להורג בזעמך הגדול. והיה אם תתחרט על מעשיך חרטת אמת, והרב יסלח לך, ותבטיח להיטיב עם היהודים בעתיד, רק אז תשוב לאיתנך.

כמצוות היהודים השתטח העריץ על מקום מנוחתו של הרב הקדוש ונדר להיטיב את דרכו ולא להציק יותר לנתיניו הנאמנים. כל העדה התפללה לשלום השולטן והוא נרפא ממחלתו ושב לאיתנו.

בחלום הלילה נראה הרב יחיא בן יחיא לכמה ממקורביו והודיע להם: — אין להעביר את עצמותי מבית־הקברות המוסלמי אל בית־העלמין היהודי, כי אינם יותר בבית־הקברות המוסלמי. על בני העדה לבוא להתפלל בין שניהצוקים שליד הגשר הפורטוגזי, כי שם נקבע מקום מנוחתי. נשמתי תישאר צרורה לנצח בחלל האוויר של המלאח היהודי בעיר.

ואמנם הוקם במקום הזה בית מיוחד המשמש כבית תפילה עד עצב היום הזה. מכל רחבי מארוקו באים למקום הקדוש יהודים כדי לשטח את בקשותיהם בפני הצדיק׳ שקידש את שם שמים ברבים וכדי להעלות נר־זיכרון לשמו.