ארכיון חודשי: נובמבר 2015


אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן

296 – חירנא מעאהא מן די כאנת עאתק,פתגמים

 וואשעאך מן די עמלת תראתק.

קשה היתה בהיותה רווקה,

פי-כמה עכשיו שהיא מניקה.

 

297 – כוני חרצא, ועטיני ב־טרשא.

אם חרוצה את, גם סטירה ממך לא איכפת.

 

אשה נבונה ומסודרת, מלא בלום את ביתה היא מפארת.(89 j. pineaux)

אין אשה כשרה אלא העושה רצון בעלה. (תנא צבי אליהו רבה ט׳)

עם טובת-לב, בשמים מושבן, ועם רעת־ירוח שעירים יחבקוך. (ספר המידות ה׳ יבי)

אשה צייתנית יכולה למשול בבעלה(טניסון)

 

298 –  אל־מרא תהרב מן א־שיב,

פחאל אל־כ׳רוף!, מן א־דיב.

האשה בורחת מהזיקנה, כברוח גדי מהזאב.

 

סוד אחד אין האשה מגלה, והוא: גילה. (פתגם צרפתי)

 

299 –  סחארא גלבת אל־חזארא,

ולי ב־לסאנהא-עבאתו.

המכשפה גברה על המחזרת, ובעלת הלשון צדה אותו

 

רבים הנלכדים באמרי-נופת, מאשר באיומי-תופת. (יוחנן טברסקי)

אשה קולנית ובעלת לשון, כשופר מלחמה מחריב תחשב. (בן-סירא)

בלשונה ־ נופת, בקרבה ־ נופת. (תחבמוני 91)

היטתו ברוב לקחה, בחלק שפתיה תדיחנו. (משלי ז׳ בא׳)

החשוב שבכלי נשקה של האשה, היא לשונה. (פתגם צרפתי)

בפה רך תשים אשה על בעלה עול קשה. (זה לעומת זה)

 

300 –  ידין אל־מרא אל־חאדגא, פ־טעאם אידאם.

ידי אשה חרוצה כשומן בתבשיל.

 

301 –  לא דיף גיר אלי דייפתו אל־מרא.

אין אורח, אלא זה שאשה מארחת אותו.

אשה מכירה באורחים יותר מן האיש. (ברכות ו׳

ע״א)

פתיחת שערים בו זמנית-עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

לתומכי הגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות כמו גיורא יוספטל (מפא״י), ראש מחלקת הקליטה, ולוי אשכול (מפא״י), ראש מחלקת ההתיישבות וגזבר הסוכנות מ־1950, היה ברור שבלא תמיכתו של בן־גוריון אין סיכוי להביא להאטת קצב העלייה. הם תמכו על כן בהקמתו של גוף שישתף את ראש הממשלה ואת שריו בלבטים הקשורים לקשיי הקליטה. באפריל 1950 הוקם ׳המוסד לתיאום׳ בין הסוכנות לממשלה. ראש הממשלה נקבע ליושב ראש הגוף החדש. המוסד אמור היה לתאם את התכנון ואת הביצוע של העלייה, הקליטה, השיכון לעולים, ההתיישבות והפיתוח החקלאי. הוא גם היה אמור להקצות את התקציבים לתחומים אלו ולהחליט על חלוקת העבודה בין הממשלה לסוכנות. עם הזמן נעשה המוסד לתיאום במה לוויכוחים על מכסות העלייה.

הדיונים באותן שנים התבססו על הגבלת העלייה מבחינה כמותית. החשש מ׳איכותה׳ של העלייה היה שולי בדרישה לעלייה מבוקרת בשנים 1951-1949. אימת ׳המספרים הגדולים׳ (כפי שהגדירו זאת ראשי הסוכנות) הייתה מוחשית הרבה יותר. ההחלטות שנתקבלו מפעם לפעם הגבילו את מספר העולים בשנה. לכל שנה נקבעו מכסות עלייה אך לא התקבלו החלטות בדבר גילם ומצב בריאותם של העולים.

כאמור בשל הצורך במסה דמוגרפית נעשתה העלייה ההמונית לחיונית מבחינת שיקולי הבניין. אולם עדיין היו אוכלוסיות מסוימות שעלייתן לא שילבה את שתי המטרות הציוניות ־ הצלת היהודים ובניין הארץ. תרומתן הדמוגרפית הייתה שולית ביחס לעומס הכלכלי שהיה כרוך בקליטתן. אלה היו בעיקר חולים, נכים וקשישים. רשמית התבססה מדיניות הממשלה והסוכנות על האמור במגילת העצמאות ועל החלטות הוועד הפועל הציוני מאוגוסט 1949 שעסקו בעלייה חופשית ובלתי מוגבלת. אלו היו החלטות ברמה ההצהרתית. לא פורטו בהן קריטריונים מוגדרים ביחס לעולים. עניין זה נותר בידי העוסקים בעלייה בפועל. שר העלייה משה שפירא (הפועל המזרחי) הורה לנציגיו בחו׳׳ל לעודד עלייה של כל הגורמים שיכולים לתרום לבניין המדינה. עמדה זו העניקה עדיפות לשיקולי הבניין והיא לא הייתה שונה לכאורה ממדיניות עידוד ההגירה של ארגנטינה עד שנות השלושים, שתרה גם היא אחרי מהגרים שיביאו תועלת למדינה. העדיפות ניתנה לבעלי הון ולבעלי מקצוע. קבוצות אלו הועדפו עוד בתקופת המנדט. כמו כן הנחו התקנות של שר העלייה למנוע את חדירתם למדינה של אנשים העלולים לחבל במאמץ המלחמתי ולהקפיד על בריאותם של העולים. בסוף 1948 החלו בפיקוח רפואי במחנות העקורים באירופה כדי למנוע את עלייתם של החולים במחלות קשות. בארצות האסלאם נאספו נתונים רפואיים עוד בארצות המוצא. באחד המקרים נמצאו רק שישה אנשים בריאים לגמרי מתוך ארבעים שנבדקו.

נקבעו קריטריונים אחדים לעלייה ובכל זאת עלו חולים, נכים וזקנים רבים שנזקקו לטיפול רפואי וסוציאלי. לעתים תכופות אירע הדבר בשל העלמת עין של פעילי העלייה, במידה רבה משום שרבים מהם אימצו את גישת השיבה ולא את גישת התועלת.

עוד לפני הקמת המוסד לתיאום, בקיץ 1949, נעשתה הקריאה לוויסות קצב העלייה מוחשית וקונקרטית. בעוד העלייה ממחנות העקורים ומארצות הבלקן ומזרח אירופה בעיצומה התחדשה גם העלייה מתימן, עלייה שבדיון עליה הודגשו שני חסרונות של העולים: רבים מהם היו חולים (דבר שעלה במפורש), והם היו בצד ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי(דבר שלא הוזכר במפורש). מחלקת הקליטה של הסוכנות ומשרד הבריאות קראו להאט את העלייה מתימן. יצחק גרינבוים, גזבר הסוכנות באותם ימים, תהה: ׳מדוע לחסל את הגלות בתימן ולהביא אנשים שמזיקים לנו יותר מאשר הם מועילים׳. ישנה טענה ששליחי עלייה בתימן אף שלחו מכתבים לקהילות שונות במדינה שלא לזוז ממקומן עד שיקבלו את אישורו של המשרד הארץ ישראלי. לעמדתו של גרינבוים בהנהלת הסוכנות היו מתנגדים רבים. הרב זאב גולד, מנציגי הפועל המזרחי וראש המחלקה לחינוך תורני בסוכנות, התנגד בנימוקי הצלה שדחו לדעתו את שיקולי הבניין: ׳ליהודי תימן זה ענין של חיים ומוות. יהיה המצב בארץ קשה כאשר יהיה, מוטב להם להיות כאן מאשר להישאר בתימן׳. גם בן־גוריון התנגד בתוקף לכל הגבלת עלייה מתימן ואף תבע להאיץ את זרם העלייה. המצוקה הקשה ששררה במחנה המעבר בעדן הכריעה לטובת מדיניות של הצלה. בתוך עשרה חודשים הוטסו ארצה מעל 40,000 עולים במבצע שדמה לרכבת אווירית.

הערת המחבר :   שליח מטעם המחלקה ליהודי המזרח התיכון, יוסף צדוק, בעצמו ממוצא תימני, התרעם על התופעה ושלח לראשי הקהילות מכתבי זירוז, ואלה הביאו לנהירת אלפי תימנים אל מחנה המעבר בעדן. ראו צדוק, בסערות תימן, עמי 14-12; צור, העלייה, עמי 62; שגב, הישראלים, עמי 177.

התבטאויות ביחס לתימנים מראות כי למרות הריחוק, פרי המורשת הקולוניאלית, ההחלטות שיושמו בשטח היו החלטות של סולידריות, פרי האתוס הלאומי. למשל ב־1949 עמד ד״ר יוסף מאיר, מנכ״ל משרד הבריאות, בראש משלחת רפואית שיצאה לבדוק את המצב בעדן. הוא דיווח על מצבם הרפואי של התימנים, על עמדותיהם ועל תחושותיהם, ותיאוריו משדרים ריחוק. בין השאר הוא כותב על הגעת העולים למחנה המעבר: ׳דומה התמונה לעדר כבשים שמביאים מהשדה לפנות ערב והם מתנועעים לאטם, אחד אחרי השני עד שהם מגיעים לדיר – זו היא סככה אפלה אשר שם הם מצטופפים [.״] אין כל הבעת שמחה בפניהם, כל סימן של התרגשות, כל סימן של הרגשת הצלה וקץ כל התלאות. הייתי מתאכזר ואומר – הבעת פנים בהמית אצל אנשים אשר יודעים אנו שמידת האינטליגנציה שלהם והיכולת השכלית הן גבוהות למדי׳. מאיר תיאר את התמותה הרבה במחנה ובעיקר את תמותת התינוקות – בין חמישה לשמונה מכל עשרה ילדים מתו בלידתם או מיד לאחר מכן: ׳הייפלא שהמוות הוא בעיניהם איזה דבר טבעי ושכיח?׳. אולם בצד תיאור מנוכר זה המליץ מאיר על העלאת כל התימנים במהירות האפשרית לישראל(הוא הציע לגייס לשם כך 100 מטוסים) כדי לטפל בעולים בארץ. בעקבות המלצתו אכן הוחל במבצע מהיר של העלאת יהודי תימן – מבצע ׳על כנפי נשרים׳ או ׳מרבד הקסמים׳. עמדותיהם של המתדיינים על העלייה מתימן גם הן משקפות את הדילמות שהשפיעו על מדיניות העלייה של ישראל. הרב גולד ובן־גוריון ביטאו תפיסה של מדינת ישראל כמדינת שיבה ולא כמדינת הגירה ואת הגישה המשלבת כלפי יהודי ארצות האסלאם. גרינבוים, שמדד את העלייה מתימן על פי שיקולי תועלת, נקט, אולי בלי משים, גישה של מדינת הגירה ולא של מדינת שיבה.

Joseph Dadia-Alliance Israelite Universelle

ALLIANCE

Messod Lévy m'attendait devant l'école accroupi à même le sol, fumant avec délectation sa pipe. Il m'a préparé à dîner et j'ai pu apprécier ainsi les performances de la cuisinière. Une lampe posée sur le bureau éclaire ma chambre. Je viens de me rendre compte qu'il n'y a pas d'électricité dans le village de Tagadirt. La chambre est grande. D'un côté, une fenêtre donne sur la rue, un lit et un bureau l'encadrant. De l'autre côté, en face de la porte, une armoire. Messod n'a pas souhaité me laisser seul.

Il s'est enroulé dans une couverture en laine près de la porte. Je me mets à mon bureau et je prépare la classe, qui ne s'improvise pas, et que instituteur prépare chaque soir. Ce mardi est un matin radieux. Je sors de ma chambre à la rencontre des élèves qui arrivent par petites grappes dans la cour de l'école. Les oiseaux chantent dans les jardins d'alentour. Il fait un peu frais par rapport à la touffeur de la veille. Tout concourt à faire de ma première journée d'instituteur une journée agréable. La classe peut  commencer. Les élèves reprennent leur place après de longues vacances forcées. De mémoire d'enseignant, a-t-on vu une rentrée scolaire au cœur de l'hiver ? Les élèves sont tous heureux de retrouver leur banc, et je participe a leur joie. Il y a là les Abisror, les Assaraf, les Debda, les Lévy, les Touati. Toutes les familles du mellah. sont représentées par un ou plusieurs enfants.

Personne ne manque à l'appel. Deux petites mignonnes, aux boucles soyeuses, vêtues de tabliers à carreaux, exhibent avec fierté leur cartable. Je vois à leur air timide que ces benjamines sont de nouvelles élèves. Il y a là des frères et des sœurs, des oncles et des nièces, des tantes et des neveux, des cousins et des cousines à tous les degrés. Je propose à la classe de commencer notre premier cours par une chanson. Les élèves chantent le chant de «l'alouette plumée» et celui de «la promenade à la claire fontaine». Ils chantent juste. Encouragé par leurs voix, je leur apprends «Une fleur au chapeau, à la bouche une chanson ». Je leur demande de reciter « Le corbeau et le renard ». Les grands de la classe la récitent. Je les prie de sortir les cahiers et l’emploi du temps pour me faire une idée de ce qu'ils ont appris. J'engage avec eux une discussion pour connaître leurs souhaits et les matières où ils sont faibles. Il y a là quatre niveaux, du cours préparatoire au cours moyen. Une première idée s'impose à moi : il faut commencer par le commencement et tout revoir par des révisions méthodiques, sans oublier les deux nouvelles qui écoutent sagement sans rien conprendre.

 Je termine le cours par le passage où le « Petit Prince » demande à Saint-Exupéry de lui dessiner un mouton, non un éléphant ni un belier qui a des cornes, mais un petit mouton qui vit longtemps dans une caisse et qui ne mange pas beaucoup d'herbe. Le « Dessine-moi un mouton » pourrait avoir des effets bénéfiques sur ces êtres fragiles, appelés  découvrir dans les livres de lecture des images étrangères à leur environnement. Les cours devraient donc être adaptés à leur sensibilité et à eur perception des choses.

רשמים מואזאן 1952-1953 – אסתר עטר-בוטבול

אליאנס

היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך, כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום-אני יודעת את החוקים של כל ספורט.

נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפאס. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א' שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל לימד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע.

הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ-1200 עד 1400, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד נב את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. במים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם. E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח' ולקבל תעודת ה-Brevet-תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.

בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה טי. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח"כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו. מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכו' וכו'. רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל ״:וי של מנהל.

ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה״ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר, המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע"פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: "מחברת הכיתה" שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח.

בואזן, פעל בי״ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה' והיו מעולים.

לא היה בי״ם תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גמ-כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי – אורט – בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.

בי״ס בואזן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו "מר" ו"גברת" לשם המשפחה.

בית הקברות "אגן" נמצא כ-7 ק"מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי"עמרם בן דיואן" (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכָּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!

ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, לאורט וכו'… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.

נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: "היית המורה שלי בואזן!" לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.

שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב-18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה(איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפאס ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.

את ואזן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.

 

הנוער בעלייה-יוסף שרביט

תנועת " שרל נטר " – הלכה למעשה.עליית יהודי מרוקו 001

" נוער " – שופרה של תנועה.

בדצמבר 1945 חגגה תנועת " שרל נטר , את פרסום העלון הראשון של ביטאונה " נוער ", שהפך עד מהרה לשופרה המובהק של התנועה. זהו עיתון המעורר עניין רב להיסטוריון, באשר הוא מבטא נאמנה את מאווייה של התנועה ואת מורכבותה.

עיתון זה אושר על ידי משרד ההסברה של נציבות הפרוטקטוראט, לאחר מאבקים לא מעטים – מדגיש אלפונסו צבע.

במאמר המערכת פרוספר כהן מביע את תקוותו כי עיתון זה יהפוך לבמה פתוחה לכל בני הנוער של הקהילה היהודית במרוקו – על האידיאלים שלה, שאיפותיה והגיגיה. הוא מקווה כי עיתון זה יהפוך לידיד אמת, שיאפשר לכל אשר יחפוץ בכך " לחלוק את כאביו ושמחותיו, דאגותיו ואף משאלותיו וכמו כן יבטא את מחשבותיו, דעותיו ואמונותיו.

עורך העיתון רואה בו אמצעי הפצה של המידע החיוני הקשור בנוער היהודי ; הוא רואה בו במה לכל הביטויים הביקורתיים והכנים באשר לתמונת המצב של הנוער ; דרכו יוכל ללמוד על התרבות היהודית לדורותיה ועל גדולי העם היהודי שהפיצו את מאורותיהם.

במילה אחת, עיתון זה שכה ייחלתם לו יהווה מלט מאחד, אחדות שאנו כה משוועים לה, המהווה את תוחלתנו היחידה. כמידת השקעתם בו כך ייראה…..כמידת עניינכם בו, כך תהא מידת הצלחתו.

אלי אוחיון מעורכי העיתון הראשונים, מביע אף הוא את שמחתו העצומה לרגל פרסום העלון הראשון, שכן לדבריו היה על צוות העריכה לעמול לא מעט כדי להוציא מתחת ידיו מוצר מוגמר ומגובש.

הוא שואל מה יהיו תכלית העיתון ומטרותיו : " עיתון זה אינו מתכוון להיות עיתון פוליטי כלל וכלל. אין זה עיתון בו נדבר גבוהה גבוהה. מה שהוא עשוי להיות, בעזרתך אתה הקורא, זה עיתון לצעירים, בו ודרכו אתם תמצאו את עצמכם….הוא יהווה בעבורך מקור של עידוד, נחמה והשראה ".

"עיתון זה מבקש להיות גורם מקשר ומאחד, כדרך שחבל מונע מעידתם של אלפיניסטים, בדרך עלייתם…הפסגה גבוהה…., המסלול בדרך אליה קשה אולם יודעים הם כי ביום מן הימים הם יעפילו אליה וממנה ישקיפו על נוף מדהים ביופיו.

לעולם לא יתחרטו על מאמציהם בדרך לפסגה. אלפיניסטים אלה הם בני הנעורים : אין אנו מצטערים על מאמצינו ; ההר הוא מסלול הכשרתנו ; החבל הוא הוא עיתוננו ; ופסגת ההר היא היא משאלתנו כתנועת נוער, דהיינו התעלות והתחזקות פיסית, אינטלקטואלית, מוראלית של הנוער היהודי ;

כלומר נוער יהודי בעל נפש בריאה בגוף בריא המודע לייעודו ולחובתו כלפי היהדות והקהילה. לסיכום בעתיד לכשאנו ניטול על שכמנו את האחריות על הנוער היהודי, עלינו להיות ולגלם שתי מלים במלוא מובנן : יהודים ואנשים ".

העיתון זה לתפוצה נרחבת והפך אט אט לאחד העיתונים הקהילתיים המרכזיים ביותר. בשנת 19502 הגיע העיתון לתפוצת שיא של ארבעת אלפים עותקים.

נסיון להדברות ולשיתוף פעולה עם הפועל המזרחי-עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

נסיון להדברות ולשיתוף פעולה עם הפועל המזרחייהודים_באטלס_010

כ"ה באייר תשט"ו 17.5.55

נפגשתי עם מר יצחק קויפמן מכפר הרואה ויהושע כהן משדה יעקב – שניהם שליחי ארגון המושבים של הפועל המזרחי. קיימנו שיחה ממושכת וקבענו דרכים לשיתוף פעולה לטובת כל הצדדים ובעיקר לטובת עניין העליה ולטובת המדינה.

פרסומים כוזבים ועלילות שקר

ט"ו ניסן תשט"ו 5.6.55

קיבלתי מהארץ עתוני " הצופה " מתאריכים 24,25,26,29, 30 במאי 1 ו3 ביוני 1955. עברתי על כולם ונחרדתי לקרוא דברי הארס, סילופי האמת ועלילות השקר המפעפעים מפרסומים אלה. נדהמתי גם על כך שפרשה זו הועמדה משום מה במרכז ההתעניינות הציבורית, ושהגיעה לממדים מוגזמים כאלה, בו בזמן שבעיני בעיה זו היא פשוט רגילה.

" המרד הקדוש " בעמוד הראשון של " הצופה " מיום ג' בניסן תשט"ו 24.5.55 התנוססה כותרת באותיות גדולות : הסוכנות ניסתה להעביר עולים דתיים לחרובית בניגוד לרצונם.

" קבוצת עולים גדולה המונה 220 נפש ב-33 משפחות שהגיעו עם שיירת העולים ממרוקו באניה " גולדן איילס " ודרשה בתוקף את העברתם להתיישבות הדתית נתקלה בסירובם של אנשי מחלקת הקליטה בטענה כי הן הוגדרו לפני כן לתנועת המושבים.

המדובר הוא בעולים מהרי האטלס שבמרוקו, מהכפר ( עיירה ) דמנאת, שכל תושביו הם אנשי תורה ודבקים במסורת ואשר לאחר בירור שנערך בכפר עוד לפני עלייתם, נימנו וגמרו להצטרף לישובי הפועל המזרחי. הנסיונות לסכסך ביניהם לבין עצמם כדי ליצוא מצב אשר יחייב את התערבות המשטרה נכשלו, נוכח רצונם המלוכד של ביני הקבוצה….

לאחר התיעצות ודין ודברים ממושך בנמל ובבית הסוכנות בחיפה, סוכם להעביר את העולים למחנה שער העליה למשך יום יומיים, כדי לאפשר את בירור הפרשה תוך היותם במקום ניטרלי, ומקווים כי תוך זמן קצר תתקבל החלטה מוסכמת על מקום קליטתם הסופית.

יש לציין כי הודות לעמידתם האיתנה של העולים עצמם והתערבותו הנמרצת של מר מ. חזני בטלו את הנסיונות אשר כבר נתנו את אותותיהם להשתמש בתמרוני ריכוך או בכוח הזרוע להעביר את האנשים על דעתם ולכפות עליהם קליטה במקום חילוני בניגוד לרצונם ואורח חייהם.

תמרונים אלה הרחיקו לכת עד כדי גיוס שוטרי הנמל אשר הובאו למקום, כנראה במטרה להפחיד את העולים. אולם המושכים בחוטים לא הצליחו להפיק את זממם לאחר שנתקלו ברצון עז וכוח מלוכד מצד העולים ".

ברשימה זו נאמר כי העולים כבר הגדירו את עצמם בכפרים עוד לפני עלייתם, ואילו במאמר הראשי, נאמר כי העולים הגדירו עצמם באניה. במאמר הראשי בהצופה מיום ג' בסיון תשט"ו 24.5.55 נאמר :

" שלושים וחמישה בתי אב מאחד מכפרי מרוקו עלו אתמול לארץ. כולם יהודים יראים ושלמים מדקדקים במצוה קלה כבחמורה, שהגדירו עצמם באניה בפני ועדת המיון כחברי הפועל המזרחי, ורצונם להתיישב במחנה משואה אשר בחבל לכיש. הם רוצים במדריכים שומרי תורה, רוצים בבית ספר במחנך לדעת התורה, לשמירת מצוות, רוצים להתיישב בישוב דתי מובהק.

מאות שנים ישבו אבותיהם בהרי האטלס ושמרו במסירות נפש על יהדותם והורישו את אמונתם ואורח חייהם לבניהם, וכשזכו לעלות לארץ הקודש ברור שמבקשים נקודת ישוב דתית, שבה המדריכים, המורים, והמטפלים בהתיישבותם הם יהודים שומרי מצוות. כלום יש מקום לכפות על יהודים אלה התיישבות הניגוד לרצונם ? ודאי שלא

ואף על פי כן באו פקידי מחלקת העליה וניסו להבריח אותם, את חסידי מרוקו, להתיישב  במקום בו שולטים מדריכים חילוניים, ובו מחנכים חינוך חילוני. העולים באו להתיישב בחבל לכיש, אך הם מעוניינים באופן חיוני ביותר שיימצאו בסביבה דתית, בתוך אורח חיים מסורתי. לא יתכן שיכפו על אנשים אורח חיים זר להם, ומדריכים ומורים זרים להם.

העולים סירבו ללכת לחרובית. הם עמדו על דעתם ודרשו להעבירם למשואה. כל הכבוד והיקר ליהודים אלה, שיודעים להילחם על חרותם הרוחנית. לשם מניעת החרפת הסכסוך בנמל חיפה הוחלט לאכסנם באופן זמני בשער העליה. אבל יש לדרוש בכל תוקף מהסוכנות למלא את רצונם של העולים ולשלחם למשואה.

פרשת חרובית היא שערוריה הממיטה חרפה על המדינה ומחבלת בעליה. כל אדם שוחר חופש המכבד מלם אלקים שבאדם חייב להילחם בכפייה זו, שיש לה מסורת עגומה מאז פרשת ילדי טהראן ואילך. לא מבחינה דתית בלבד, אלא מבחינה כללית יש בכפייה זו משום חבלה בשלמותם המסורתית של העולים, שכן החינוך החילוני פוגע בהם כמכת הלם, מזעזע את כל אושיות נפשותיהם. יש לעקור מן השורש עריצות זו, שפגיעתה רעה במדינה ובתושביה "

התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין-דוד גדג'

דוד גדג

"התעודה הירושלמית" ומפעלו החינוכי לשפה ולתרבות עברית של שלמה דב גויטיין

by דוד גדג'

דוד גדג' ויאיר אור

בשנת 1949 החלה האוניברסיטה העברית בשיתוף עם האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות לקיים בחינה בעברית שהעוברים אותה בהצלחה זכו בתעודה שכונתה "התעודה הירושלמית". פרופ' שלמה דב גוֹיטיין, חוקר יהדות תימן והגניזה, היה מיוזמי הפרויקט ועמד בראשו בשנותיו הראשונות. פעילותו החינוכית של גויטיין החלה בפרנקפורט של ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת בתנועת הנוער כחול ולבן (Blau Weiss). עם עלייתו לארץ ב-1923 החל ללמד תנ"ך והיסטוריה בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1927 החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, ובמקביל המשיך את מפעלו החינוכי העברי. בין השנים 1938-1948 שימש כמפקח חינוך ראשי מטעם ממשלת המנדט. יותר משלושים מפרסומיו של גויטיין עוסקים בהוראה ובחינוך. שני ספריו המוכרים ביותר בתחום החינוך הם "הוראת התנ"ך" ו"הוראת העברית", שיצאו במספר מהדורות. 

"התעודה הירושלמית" של דוד תורג'מן כפי שמופיעה בספרו "ממראכש לירושלים".

התעודה הירושלמית יועדה לבני התפוצות. מטרתה היתה "לעורר ולעודד את לומדי השפה העברית וקנייני רוח ישראל בתפוצות, לתת כיוון והסדר ללימודיהם, ולקבוע רמה להישגיהם". התעודה העניקה למקבליה פטור מלימודי העברית באוניברסיטה העברית, אך גויטיין קיווה שיהיה לה ערך סמלי רב. "בתקופתנו זו, שהיא מעוטת סמלים… אל-נא יהא עניין התעודה הירושלמית קל בעינינו", אמר בכינוס המייסד של האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות הגולה ב-1947. "אנו מובטחים כי קיום תעודה זו יעורר ויעודד את הלומדים עברית בכל אתר ואתר, יציב להם מטרה, יבור להם את חומר הלימוד, יעמיד אותם ואת מוריהם על הישגיהם ויקשור את אלה ואת אלה אל האם ירושלים". גויטיין לא הסתיר את שאיפתו להפוך את ארץ ישראל למרכז התרבות היהודי-העברי, והשווה את התעודה הירושלמית לסמיכה הארץ ישראלית לרבנות. הוא הציע כי מקבלי התעודה יזכו בתואר "חבר" או "עמית", שיעניק להם יוקרה וזכויות שונות.

גויטיין הצהיר כי שאב השראה מן הבחינה האנגלית המכונה CPE (Certificate of Proficiency in English), הנחשבת עד היום להסמכה הגבוהה ביותר של אוניברסיטת קיימברידג' בשפה האנגלית כשפה זרה. ואכן, הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות שיקפה היטב את מבנה הבחינה האנגלית, שהתמקדה באותם ימים רק בתרגום, בספרות ובחיבור. בשל רמת הקושי הגבוהה של הבחינה הירושלמית, אפשר לומר שאין הבדל עקרוני בין הבחינה לבין מבחנים בספרות, בחיבור ובתנ"ך לדוברים ילידיים של עברית. גויטיין גם קיווה, בהשראת הבחינות של קיימברידג', כי בעתיד תציע האוניברסיטה גם בחינות ברמות נמוכות יותר, ואף התכוון ליצור בחינה ללומדי עברית לא יהודים, הכוללת רק תנ"ך ומשנה אך לא את הספרות העברית החדשה.

הבחינה הירושלמית כללה שני שאלונים: שאלון א', הבודק בקיאות בספרות, ושאלון ב', המתמקד בחיבור, בתרגום ובסיכום. לכל שאלון הוקצבו שלוש שעות. שאלון א', העוסק בספרות, התבסס על רשימת ספרים וחומרי קריאה, שכללו פרקי תנ"ך, פרקים מן התורה שבעל פה ומן הסידור, וכן קטעים מספרות ימי הביניים ומן הספרות העברית החדשה. בבחינת תשט"ז, למשל, הוטל על הנבחנים לכתוב על "תחילת נבואתם של משה, שמואל, עמוס, ירמיה, חגי וזכריה" או על "תפקיד המלך לפי התורה, דברי שמואל ונבואת ירמיה". בתחום ספרות ימי הביניים והספרות החדשה נשאלו התלמידים על קווי דמיון בין שירת ביאליק לשירת ר' יהודה הלוי, על סיפורי יהודה יערי, או על מאמרו של אחד העם "מוקדם ומאוחר בחיים". מעצם העובדה שהחומר הספרותי משתרע על טווח היסטורי רחב ועל מגוון סגנונות עבריים ניכר האופי האליטיסטי של הבחינה, כבחינה ברמה הגבוהה ביותר.

שאלון ב' עסק בחיבור, בתרגום ובסיכום. בחלק הראשון התבקשו הנבחנים לכתוב חיבור בן 250 מילה על נושא מתוך רשימת נושאים. בבחינת תש"ט, למשל, יכלו הנבחנים לכתוב חיבור המשווה בין אירועי ת"ח לאירועי תש"ח, חיבור על חיי התרבות של היהודים באזור מגוריהם, על דמות אידיאלית של מנהיג נוער, על מצוות הצדקה ומפעלי צדקה בישראל, או על סידור התפילה וערכו הדתי, הלאומי והחברתי. חלק מן הנושאים לחיבור נגע לשאלות המעסיקות את היהודים, ובפרט את הציונים. כך, בשנת תשט"ז התבקשו הנבחנים לכתוב על "העולים מארצות המזרח", או על דעתם בשאלה מה ראוי יותר ללמד – תנ"ך או ספרות מודרנית?

לבסוף, חלקו השני של שאלון ב' כלל גם משימות תרגום או סיכום. בחלק זה של הבחינה הופיע טקסט מודרני, שעל הנבחנים הוטל לסכם אותו או לתרגם חלק ממנו, וכן לבאר כמה מן המילים והביטויים שהודפסו בהדגשה. הטקסטים שיועדו לתרגום או לסיכום מעידים עד כמה הכתיבה הבחינה לנבחנים בקהילות השונות את סדר יומה האידיאולוגי של האליטה בישראל. טקסטים אלו כללו לאורך השנים שיר של אלתרמן, קטע מנאום חיים ויצמן בפתיחת הכנסת הראשונה, נאום ש"י עגנון בטקס חלוקת פרס ביאליק, רשימה של ביאליק על ביקורו באמריקה, רשימתו של ויצמן על פגישתו עם האמיר פייצל, דברי ביאליק על יד ארונו של אחד העם, או קטע מספר של מרטין בובר. עד שנת תשי"ב כללה הבחינה מטלה נוספת – תמצות קטע תנ"כי בשפה מודרנית.

טקס חלוקת "התעודה הירולשמית" בעיר תוניס, 17.12.1952

כיצד התקבלה הבחינה הירושלמית בשנותיה הראשונות? מספר הארצות שהשתתפו בבחינה היה קטן, וכך גם מספר המשתתפים. בין השנים תש"ט-תשי"ד ניגשו לבחינה בארצות הברית 330 מועמדים, בצרפת 211 מועמדים, במרוקו 159, בג'רבה ובתוניס 116, וכן היה מספר קטן של משתתפים באיטליה, באנגליה, בדנמרק, בדרום אפריקה, בהונגריה, ברודוס ובשוויץ. נראה כי ההשתתפות המועטה בבחינה נבעה משלוש סיבות עיקריות. ראשית, היה קושי במציאת משתפי פעולה שיארגנו וינהלו את הבחינה. שנית, נראה כי היו חילוקי דעות על אופי הבחינה ותכניה, שגרמו לחלק מהקהילות לא להשתתף בה. לבסוף, הקהילות המבוססות יותר, כגון זו של ארצות הברית (שבה היה מיעוט נבחנים ביחס לגודל הקהילה), התקשו להעניק את הבכורה לירושלים, ובמקרים רבים מצאו לבחינה חלופות מקומיות.

במקרה של מרוקו וכך גם במקרה של ג'רבה (כפי שמראה פרופ' יוסף יובל טובי במאמרו שיפורסם בקרוב בכתב העת "הגות"), ניגשו המורים לבחינה לא משום ששקלו לימודים גבוהים בישראל, אלא בשל היוקרה של התעודה ושל האוניברסיטה העברית. המורים לעברית בצפון אפריקה ראו בתעודה אמצעי להצגת רמת ידיעותיהם, מתוך כוונה לזכות בהערכה ובתגמול מתאימים. למרות ההצלחה הכמותית, אחוז ההצלחה בבחינה היה שם נמוך יחסית. אחת הסיבות לכך היא שחלק ממורי העברית בצפון אפריקה היו מהדור הישן, "מלמדים" בחדר, שניגשו גם הם לבחינה והתקשו לעבור אותה בשל אי היכרותם עם תכנים מהתרבות העברית החדשה.

קושי נוסף בקהילות אלו נבע מכך שרשימת הספרים לבחינה הגיעה לעתים באיחור, כך שלמורים לא התאפשר להתכונן לבחינה באופן יסודי. על כך יש להוסיף קושי בהשגת הספרים עצמם. בעיה זו עולה ממכתבים של מורים שנשלחו לגורמים שונים בישראל, ובהם ביקשו סיוע בשליחת הספרים הנדרשים. המורה לעברית יוסף אדרעי מקזבלנקה, למשל, סיפר במאמר שפורסם ב"הפועל הצעיר": "האידיליה 'מצבה' לד[וד]. שמעונוביץ, לא היתה בנמצא בכל מארוקו, ורק בנס נמצאה חוברת אחת ב'מגן דוד'. 'מצבה' ישנה, וממנה נכתבו כמה העתקות שנשלחו לערים". ניכר אפוא כי הבחינה הירושלמית, ששאפה ליצור סטנדרטיזציה של הידע הלשוני והתרבותי בתפוצות, עוררה התנגדות בקהילות מסוימות, ולעומת זאת קהילות אחרות מצאו בה פתרון לבעיות מקומיות.

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של הרצאה שניתנה במסגרת כנס במלאות 30 שנה לפטירתו של פרופ' ש"ד גויטיין, שהתקיים בתחילת החודש במכון בן-צבי בשיתוף האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ד בחשוון תשע"ו, 20.11.2015

הספרייה הפרטית של אלי פילו-מבט ראשון של אהבה-יצחק קינן

מבט ראשון של אהבה

זהו סיפורם של נערים ונערות שעלו ארצה ממרוקו ללא הוריהם, והצטרפו לכפר נוער בו התקבצו גם בני נוער שהתייתמו בשואה. דרך עיניו של הנער יליד מרוקו, שהתאהב בנערה מרומניה, נפרשת תקופת ראשית המדינה, על כל מורכבותה.

הכותב, במכחול רגיש משוח בתום ובהומור, מתאר איך הופך הנער לישראלי לכל דבר המתבייש במוצאו ועושה הכול כדי למחוק כל זכר למבטאו המרוקאי.

על רקע החיים בישראל של שנות החמישים מתוארות ההתמודדויות והדילמות שחווים הנערים, ביניהן ההתנסויות המיניות הראשונות ומותו של חבר.

יצחק קינן, יליד מראכש שבמרוקו, עלה ארצה במסגרת ״עליית הנוער״. הוא התחנך בכפר הנוער נוה הדסה ובקיבוץ תל יצחק. את שירותו הצבא׳ עשה בנח״ל ובצנחנים ומאז הספיק להיות: מורה, מחנך ומנהל בבית ספר גלבוע שבבית-שאן; ראש מועצת בית-שאן (מ-1974 עד 1983), שליח ״עליית הנוער״ במערב-אירופה (1984- עד 1987), ומנכ״ל אמנות לעם (מ-1988 עד 1992).

בין שיריו שהולחנו ומושרים בפי הגבעטרון: ״ים השיבולים״, ״עמק שלי״, ״פנס בשלכת״, ״ברוש של עצבות״.

שניים מסיפוריו הקצרים זכו בפרסים ספרותיים: ״קבר בהר הזיתים״ ו״מעשה בתיק״.

ספרים נוספים פרי עטו שראו אור: הרומן ״ילד מן המדברי׳ (הוצאת מסדה), ספר הילדים ״נחש הפלא ממראכש״ (הוצאת מסדה), הנובלה ״אגוז״ (הוצאת מסדה).

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

מפסגת טנג׳יר המשופעת בתים נאים ותיירים מערביים הבאים להתחקות אחר קסמה, טנג׳יר היושבת על צומת הדרכים הפיזי והתרבותי שבין צפון אפריקה לאירופה, ובה ערבית, צרפתית וספרדית משמשות בערבוביה, לא היה אפשר אלא לרדת מטה־מטה, עד שהחל לדהות הבוהק שסנוור את עינינו בראשונה. כי בעוד יהודי טנג׳יר שטבלו בשפע ציפו שמלכם הנערץ יחולל פלאים בין הערבים לבין ישראל ולשם כך היו מוכנים לייחד את המועדון היהודי המפואר שבידיהם שישמש קונסוליה ישראלית ראשונה בעיר – ככל שהדרמנו משם נתגלו לנו חיים יהודיים וכלליים פחות ופחות מושכים, ושאלנו יותר ויותר קושיות והבענו תמיהות על המשך הנוכחות היהודית שם, בפרט הדלה והמדולדלת שנגולה לנגד עינינו.

שמנו פעמינו לפאס עיר הולדתי, שאגדות רבות נקשרו בה על צמיחתה כעיר אימפריאלית ואחר כך כמרכז דתי, אינטלקטואלי ולאומני. כל האגדות היו כאין לעומת סיפורי ילדותי ונעורי שעברו עלי בעיר ההיא, על זריה וקוציה, הילתה ומשוגותיה, שמחותיה ותלאותיה; אל כל אלה עוד נשוב בהמשך סיפורנו. ובינתיים, בדרכנו לשם, עשינו אתנחתה קלה בווזאן, עיירה עלובה ומזוהמת שלולא מוניטין של קדושה שיצאו לה, ספק אם הייתה ראויה לביקור או לעצירה. וכמו שבביקורי החוזרים בהודו מעולם לא הבנתי מדוע תרבות האמורה להיות עשירה, עתיקה ורבת־השראה ירדה לעולם כרוכה בזוהמה, כי מי שרואה גל אשפה מתיישב עליו במקום לסלקו – כך התקשיתי כאן לתפוס מדוע מקום כה קדוש, שרטט עבר בי בנעורי כל אימת ששמעתי על אודותיו, חייב להיות שרוי בעזובה ובהזנחה כאלה.

קברו של רבי עמרם בן דיוואן הקנה למקום שמ­עולם עבור יהודי מרוקו שרובם נטשו, אך אפילו מלוא העיירה כבודו לא עצר את שטף ביטויי הזעזוע של חברי לקבוצה שלא יכלו לשאת את המחזות. בקול ענות חלושה, שהלך וגבר עם גבור ההעזה ועם התרחבות המקהלה של המלינים, לחשו האחד לרעהו: ״ראו כמה עלובים הם נראים!״, ״הם משתרכים 400 שנה מאחורינו!״. גאווה וצער היו כרוכים יחד באמירות אלו, אך גם עצות לרוב שבהן התברכו בני עמנו באשר הם: ״שיבואו ללמוד אצלנו כיצד מנהלים מדינה״, ״הם לעולם לא יצליחו להדביק את הפיגור!״, ״צר לנו על היהודים שנותרו מאחור!״.

או־אז גאה בנו גל של פטריוטיות ישראלית, הראינו לעצמנו כמה קשורים אנו למולדתנו בארץ עבר, ולא יכולנו עוד לסכור את רגשותינו שעלו על גדותיהם על יהדותנו ועל ישראליותנו. מהפך חל, פתאומי ולא מוסבר, מרוממות הרוח של טנג׳יר, ששם הזדהינו עם מרוקו ותרבותה והתגאינו בעברנו ובשורשינו, לגעגועים עזים לארצנו ולהרגשת ניכור מכאן ושייכות לשם, סלידה מכאן ואהבה פשוטה לשם. היה מרתק ומהמם לגלות שורשי עבר, את נקודת המוצא של מה שהבאנו עמנו לארץ ישראל, בעוד כאן נשתיירו רק הכלים המרוקנים מתוכן, כי את הסביבה הארצית אי־אפשר היה לטלטל עמנו לשם.

בשבילי אישית, שיא הסיור והטעם הראשון להיספחותי אליו הייתה פאס, עיר הולדתי וערש מוצאי. מקום זה, שפרט לירושלים שקשרה אותי אליה בעבותות כה רבים וכה עבים עד כי קשה לי להיפרד ממנה גם היום, יש לו אולי המשמעות הגדולה ביותר על עיצובי וגיבוש הלכי רוחי. גם אם נטשתי אותה סמוך לגיל 14, לבדי ובהחלטה נחושה להפליג בדרך חדשה ובחיים שאת פשרם לא יכולתי לשער בנסיבות הזמן – הותרתי מאחורי פרשת חיים מתהווה, מעשים באמצע עשייתם, קשרים באמצע הירקמותם, היכרויות שרק אמרו לבצבץ, חברויות שרק החלו לפרוח, אהבות, שנאות, קנאות, שאיפות וחלומות שאין כאדמה עליה הם נובטים כדי להביאן לכלל מימוש, מיצוי או ייאוש. בגיל הנעורים ההוא, כשהכול נרקם בחלומות, והכול כמוס בתוך הנשמה ומאיים לפרוץ, אך באין נפש מאזינה ומבינה, או מפחד שאיננה כלל בנמצא, הנער הסוער והחולמני, שהקדיש עצמו לקניית דעת ובלע בצמא כל שנקרה בדרכו – נער זה מוצא עצמו לבדו בעולם ואנוס לא לתת פורקן למחשבותיו. ואז בעקבות פרשת ההכאות בבית הקולנוע שכבר עמדנו עליה, נוצר הזרז, ויתר על כן הטעם, לקום ללכת לארץ ישראל. מדינת היהודים החדשה והמלהיבה את דמיון הצעירים ציפתה שם לגואליה, ולא היה עוד טעם בחיים אחרים. הגענו לעיבורי העיר פאס לעת לילה, ואי־אפשר היה לכבוש עוד את הסקרנות והריגוש לראותה שוב.

אלא שהשעה איננה כשרה והיינו אנוסים להמתין לבוקר. משהו מן הזרות נשתרבב לו לעיר זו, מצע לילדותי, שכה השתוקקתי לראותה. כי בין חשכה לאורות הלילה נזדקרו להם מלונות ודרכים, שמות כבישים ושדרות שכאילו נחתו מעולם אחר להאפיל על עיר ילדותי עד לבלתי הכר, שנמצאנו מיטלטלים בין הזיקה למוכר ולקרוב לבין רתיעה גמורה מן הזר, השונה והמנוכר. זכורות לי המליצות על השוני שבהמשכיות ועל ההמשך שבשינוי, אך הדברים צלצלו באוזני נבובים וחסרי פשר נוכח הלהט האצור לראות ולהתחבר מחדש, תוך שאני מודע לכך שתמונות ילדותי חזקה עליהן שנשתנו או ששובשו.

בזכות המצוה – תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל

בזכות המצוהתפוח ההריון

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהייתה אשה חסודה שהתמידה במעשה צדקה לעניים. מידי־יום חמישי, נהגה האשה להוציא אל פתח ביתה שק מלא כסף וחילקה אותו לעניי ה״מלאח״ לצדכי השבת. כך נהגה במשך שנים רבות ומעשיה מפורסמים היו בארץ המאגרב. משחלתה וקרבו ימיה למות, היא קראה לבתה יחידתה וציוותה עליה, כי לאחר מותה תמשיך במנהג זה כל יום חמישי, כי בזכותם של מעשים אלה, יש ברכה בביתם וכספם לא אוזל לעולם. הבת הבטיחה לאימה לקיים את צוואתה.

משהחזירה האשה החסודה את נשמתה לבורא עולם, נפל צער רב על עניי העיר והם דאגו לעתידם. לא חלפו אלא ימים מספר והכל חזר לקדמותו. בת־החסודה המשיכה במנהג אימה וכולם אהבוה, גם בשל טוב לבה וגם בשל יופיה הרב. כך נהגה הבת זמן רב. באחד הימים, באה נערה ענייה מחוץ לעיר לבקש צדקה. שאלה אותה בת־החסודה, איך הגיעה למצבה והנערה סיפרה, כי היא התייתמה מהוריה ואין לה היק לישון. כששמעה על נדיבות לבה, היא החליטה לבוא ולבקש עזרה. בשומעה דברים אלה, נצבט לבה של בת־החסורה. היא הציעה לנערה להיכנס לביתה ולהיות לה לאחות. שמחה הנערה על ההצעה. בערב, הגיע האב ובתו קיבלה אותו כדרכה במאור פנים. היא ביקשה ממנו שיסכים לאמץ את הנערה היתומה ולאחר שסיפרה לו את קורותיה, הסכים האב.

באחד הימים, פנתה הבת לאביה בבקשה שיתחתן עם הנערה. סירב האב להצעתה, אך לאחר הפצרות חוזרות ומשנות, הסכים והתחתן עם הנערה המאומצת, שהפכה אז לאם החורגת של בת־החסודה. לאחר חודשים מספר, בעוד הבת ממשיכה במינהג אמה לחלק כסף לעניים מידי־יום חמישי, אמרה האם החורגת לבעלה: ״בתך מחלקת לעניים את כספנו והוא הולך ואוזל. יום אחד ייגמר הכסף ונהפוך אנחנו לנצרכים״. ענה לה האב: "שנים רבות נהגה כך אשתי ז״ל וכעת בתי, והכסף לא אזל מעולם. מדוע יאזל כעת״? האשה המשיכה להציק לו עד שעיף ואמר לאשתו: "עשי כחפצך והניחיני לנפשי״.

אמרה האשה הצעירה בלבה: אחשוב על תוכנית איך להפסיק את המינהג הבזבזני.

למחרת בבוקר, ביקשה האם החורגת מהבת שתיגש לבאר לשאוב מים.

הבת, שלא ידעה מה מצפה לה, לקחה את הדלי ועשתה כמצווה. ברגע שהתכופפה למלא מים בדלי, דחפה האם החורגת את הבת לבור  האגירה. היא חשבה כי בכך גמרה עם ה״צרה״ ושהבת מתה, ובכך נעשה סוף לביזבוז הכסף. אך הודות למצוות של הבת, היא ניצלה ממוות. ברגע שהיא נדחפה, הופיע אליהו הנביא בתחתית הבאר ותפס אותה בזרועותיו. באותו רגע, התמלאה הבאר אור ובמקום המים, נפרסו מרבדים ומצעי משי.

בערב, הגיע הבעל לביתו וכשלא מצא את בתו בבית כרגיל, שאל את אשתו. זו ענתה שהיא איננה יותר בחיים וסיפרה לו את המעשה שעשתה.

ברגע ששמע דברים אלה, רץ האב לבאר והנה לנגד עיניו, הנס שקרה לבתו. הוא חזר וסיפר לאשתו את מה שראו עיניו. נבהלה האשה ופתחה את מיכסה הבאר, והנה היא רואה את הפלא. הבת יושבת בתחתית הבאר ושולחן ערוך לפניה מלא בכל טוב. המקום כולו זוהר באור יקרות ואין זכר למים שהיו לפנים. מיד ניגש האב לבאר והוציא את בתו. נפלה הבת לזרועות אביה וסיפרה לו, כי בזכות המצוות והצדקה היא ניצלה. עם צאת הבת, נתמלאה הבאר מים והיא חזרה למצבה הקודם. אותו יום היה יום חמישי, הוא יום הצדקה לעניים. הבת מיהרה לחדר הכסף ומילאה את השק כפל כפליים. היא חילקה אותו לעניים שחיכו לה בכליון עיניים.

כך המשיכה הבת מידי־יום חמישי לקיים מצווה זו יותר מאשר לפנים. האם החורגת לא יכלה לסבול עוד, שהבת מנדבת הון רב לעניים. היא ניגשה לבעלה ואמרה: ״הפעם באמת ייגמר הכסף ונזדקק בעצמנו לנדבה. לכן אני חייבת לעצור בעדה, ויש לי תוכנית איך להפטר ממנה אחת ולתמיד״. היא סיפרה לאב מה שהיה בדעתה לעשות וגם את המועד היא גילתה לו. הזדעזע האב בשומעו את דברי אשתו אך לא היה בידו לעשות דבר. הוא רק קיווה שגם הפעם תעמוד לה זכות הצדקה.

שמעה הבת את דברי האם החורגת בעוברה במקרה ליד דלת החדר. היא הלכה לחדרה ולקחה אבנים יקרות. היא פתחה את מחלפות שערה הארוכות ושזרה את האבנים היקרות בתוכן. היא הלכה לישון כאילו דבר לא קרה.

השכם בבוקר, העירה האם החורגת את הבת ואמרה לה: "בתי בתי, זה זמן רב לא טיילנו מחוץ לבית. הבה נצא ליער ונתרענן מעט״. הבת, שידעה את כוונתה הסכימה מיד. הן העמיסו צידה על עגלה רתומה לסוסים ויצאו לדרכן.

לאחר מספר שעות של רכיבה, הן הגיעו ליער. פנתה האם החורגת ואמרה: ״בתי, בואי נחנה וננוח כאן בצל העצים״. הן ירדו מהעגלה והתישבו בצל אחד העצים. נטלה האם החורגת סכין וחתכה לבת יד אחת, רגל אחת ועין אחת היא עקרה לה. האם החורגת עלתה על העגלה וחזרה לביתה.

ביער עבר חוטב עצים שהיה בדרכו לעבודתו היומיומית. הוא שמע לפתע לחישות של אדם הקורא לעזרה. הוא ניגש והנה הוא רואה ״סל ללא ידיות", נערה נכה ללא יד, רגל ועין. הוא ריחם עליה, העמיס אותה על כתפו וחזר לביתו.

אשת החוטב, שציפתה לבעלה שיביא מזון כדרכו מידי־יום, הופתעה לראותו נושא על כתפו את הנערה. היא אמרה לו: "וכי אתה יכול לפרנסנו די צורכנו כדי להביא פה נוסף"? הסביר לה החוטב, כי כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הוא מציל עולם ומלואו, ולו נשארה כך ביער, הייתה בודאי נטרפת על־ידי חיות. עוד הוסיף: "נשים אותה במחסן ונטפל בה כפי שתשיג ידינו״.

משהושיבה במחסן, הוציאה הנערה בידה האחת אבץ יקרה ממחלפות שערה. היא נתנה אותה לחוטב ואמרה: "לך לעיר ומכור אותה בשוק הצורפים, לצורף הראשון שתפגוש בדרכך ובמחיר הראשון שיוצע לך״. החוטב עשה כמצווה. הוא הלך לעיר, מכר את האבן היקרה וקיבל כסף רב. בכסף זה, הוא קנה בשר משובח, ירקות ופירות, בגדים חדשים לו, לאשתו ולילדים ועוד נותר בידו כסף רב. הוא חזר לביתו שמח. אשתו המופתעת, שאלה לפשר הדבר והוא אמר: ״אכן זה שכרה של מצווה״. אשת החוטב ניגשה למטבח והחלה במלאכת הבישול. כשהיה האוכל מוכן, לקח החוטב צלחת למחסן בשביל הנערה. דבר זה חזר על עצמו במשך שבועות מספר.

יום אחד, כשנכנס החוטב עם האוכל אל המחסן, פנתה אליו הנערה ואמרה: "הא לך שתי אבנים טובות. גש ומכור אותן. הבא בנאים ובעלי מקצוע ובנה בית למשפחתך הגדולה. בנאי שידרוש עשרים ריאל, תן לו שלושים, נגר שידרוש שלושים ריאל, תן לו ארבעים, ובלבד שיבנו את הבית כצורתו של בית אבי". וכך היה.

הביא החוטב בנאים, נגרים ובעלי מקצוע אחרים שהחלו במלאכה. הם בנו לפי ההסברים של הנערה. לאחר מספר חודשים, צמח ועלה בית עם שבע כניסות כבית אביה.

באחד הימים, פנה בן החוטב הצעיר לאביו ואמר: ״ברצוני להתחתן עם הנערה שהטיבה עימנו כל־כך". החוטב ניסה להניא אותו מתוכניתו, בהסבירו שהנערה נכה בגופה ואין זה אפשרי, אך הבן לא אבה לשמוע לדברי אביו. הוא אמר לו כי ברצונו להינשא לה, יהיה אשר יהיה. ביקש הבן מאביו שידבר עם הנערה. ניגש החוטב אליה וזו צחקה למשמע אוזניה: ״בשביל מה לי להתחתן, 'סל ללא ידיות' כמוני, אינני מסכימה לעולל לו זאת״. שמח החוטב על סירוב הנערה, אך בנו התעקש ולא ויתר. לבסוף נקבע מועד לחתונה.

הוציאה הנערה אבנים יקרות נוספות משערה וביקשה מחוטב העצים למוכרן, ובכסף זה לערוך חתונה כיד המלך ולהזמין את כל תושבי האיזור. החוטב עשה כמצווה. הוא שכר טבחים מעולים ולא חסך בהוצאות. הוא ואשתו היו עצובים, כי לא ידעו להסביר לקרואים סיבת נכותה של כלתם.

בלילה שלפני החתונה, הופיע אליהו הנביא בחלומו של חוטב העצים ואמר: ״השכם בבוקר, קום וקח איתך את הנערה על כתפיך, לאותו מקום ביער בו מצאת אותה״. החוטב ניעור בבהלה וחשב, חלום רע הוא, ולא ייחס לו חשיבות. הוא המשיך בשנתו. שוב הופיע אליהו הנביא בחלומו וחוזר חלילה שבע פעמים באותו לילה. הבין החוטב שהחלום לא מקרה הוא. השכם בבוקר, הוא לקח את הנערה ואת בנו הצעיר איתו, והלכו ליער למקום בו מצאה. שם ציפה להם אליהו הנביא. אליהו הנביא פנה לנערה ואמר: "אני, שהצלתי אותך בבאר המים, אחזיר אותך למצבך הקודם, ודעי לך שכל זה בזכות הצדקה שנתת לעניים". אליהו הנביא העביר את ידו על הנערה, פיזר אבקה וכמטה קסמים, הופיעו איברים חדשים במקום איבריה הקטועים. הנערה שבה להיות יפה וזוהרת כמקודם לתדהמת החוטב ובנו. נתן לה אליהו הנביא את האבקה ואמר לה: ״בעזרת אבקה זו תוכלי לרפא חולים״. אמר ונעלם. החוטב, בנו והנערה חזרו לביתם ולעיני הקרובים והקרואים, ניגלה יופיה, כליל השלימות. באותו ערב, נערכה החתונה שכמותה לא נראתה בכל האיזור.

לאחר ירח הדבש, פתחה הנערה באחד מחדרי הבית, מקום לריפוי חולים. היא השתמשה באבקה, אותה קיבלה מאליהו הנביא. שמה התפרסם בכל הארץ והמונים נהרו אליה. אבי הנערה, שאשתו הפסיקה לתת צדקה, ירד מנכסיו וחלה במחלה קשה. משהגיעה אליו השמועה על מרפאת זו, הוא פנה לאשתו ואמר לה: "מכרי חלק מהמטלטלין כדי שאוכל לנסוע אל הרופאה המופלאה". כך עשתה והוא יצא אל הדרך. כשהגיע, הכירה אותו מיד, ציוותה על העוזרים והעוזרות לטפל בו כיאות ולהלבישו בבגדים חדשים. והנה הוא רואה שהבית כביתו והרהיטים כרהיטיו. ביקשה ממנו בתו שיספר את תולדות חייו וכך עשה. כשסיפר את מה שקרה לבתו, זלגו דמעות מעיניו. אז פנתה אליו ושאלה: ״האם היה סימן כלשהו לבתך בו תוכל לזהותה"? ענה האב ״לבתי הייתה שערה ארוכה על זרוע ימינה, אותה נהגה ללפף סביב זרועה שבע פעמים". הרימה המרפאה את שרוולה והראתה לו את השערה. היא גילתה לו את זהותה ואת קורותיה מאז נעזבה ביער. האב שמח מאוד ונפל על צוואר בתו. היא טיפלה באביה, נתנה לו כסף רב וצידה לדרך ואמרה: ״אבי, הנה אני נותנת לך כסף רב בעזרתו תוכל לפתוח את החנות מחדש, אך הבטחה רוצה אני ממך, שתחדש את המינהג של אימי ז"ל, שבכל יום חמישי תחלק נדבה לעניים״.

נפרד האב מבתו ויצא לדרכו מאושר על שפגש בבתו שחשבה למתה. אשתו שחיכתה לו, נדהמה למראה בעלה, שנסע חולה וחזר בריא ובעל ממון רב.

הבעל סיפר לאשתו את מה שקרה לו וכן את בקשת בתו לחלוקת נדבה לעניים. גם הפעם האשה לא שמעה לקול בעלה ואמרה: ״הפעם אני אנהל את העניינים והכסף לא ייגמר לעולם״. עבר זמן מה וכל העושר נעלם כלא היה. מכרה האשה את המטלטלין שוב ואמרה: "סע לבתך והבא עוד כסף". הבעל התבייש לנסוע שוב לבתו, אך לא הייתה בידו ברירה. משהגיע אל בתו, סיפר לה כי לא יכול היה לעמוד בהבטחתו בגלל אשתו הסוררת. הציעה הבת לאביה להתגרש מאשתו ולבוא לחיות איתה בביתה. וכך היה.

כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

                     בשירות המלך.דון יצחק אברבנאל

המחצית השנייה למלכותו של אלפונסו החמישי, הייתה תקופה של שיגשוג ליהודי פורטוגל, ביחוד לדון יצחק, הכישרון המשפחתי לעסקי כספים ומסחר נחשף בו עכשיו בצורה בולטת, והשניות המוזרה שעתידה הייתה לאפיין את חייו הופיעה בו לראשונה בבהירות משכנעת, כשהסופר הפילוסופי גילה כשרון גדול לעסקים  ולצבירת הון.

יוזמותיו הכספיות ודאי הביאו אותו עד מהרה להתקשרות עם ידידיו הנוצריים של אביו, אנשי החצר של אלפונסו החמישי, וההתפשטות פעילותו הכספית וקשריו עם האצולה הרימו את קרנו בקרב היהודים. ב 1472, באותה שנה שבה נתן ביטוי לתשוקתו להתפנות מעסקיו כדי להשלים את פירושו לספר דברים. כבר היה לו מעמד של מנהיג בין יהודי פורטוגל וגם פעל כנציגם המדיני בחצר המלוכה.

בגלל תכונותיו ונטיות נפשו, ובהשפעת השראתו של אביו, ודאי נתפתחה בו מראשית בגרותו תחושה של אחריות לאחיו ובני עמו. הטיפול בבעיות שהטרידו את יהודי פורטוגל סיפקו לו הזדמנויות להכשיר את עצמו למילוי תפקידי הנהגה. איגרתו של אברבנאל בשנת 1472 אל יחיאל מפיזה, שעמד בראש בנק יהודי גדול באיטליה, התעודה העיקרית המאפשרת לנו להציץ אך פעילותו באותם הימים, כבר מעידה על טיבו של אברבנאל המנהיג, כפי שעתיד היה להופיע ברבות הימים.

הבעיה שתבעה את פתרונה באותה שנה נגרמה על ידי מסע המלחמה של אלפונסו בצפון אפריקה בשנת 1471. עם כיבוש מבצר ארזיליה שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי נפלו יהודי המקום, כמאתיים וחמישים במספר, בידי הכובשים ופוזרו כעבדים בין שועי פורטוגל. שעבודם של שבויי מלחמה היה ממנהגי הזמן, אך ליהודים היה מנהג משלהם, לפדות את אחיהם מחרפת העבדות.

יהודי פורטוגל התארגנו לפעולה, ודון יצחק נבחר  עם עסקן נוסף לעמוד בראש שניים-עשר איש, שעליהם הוטלה המשימה של שחרור המועמדים לעבדות. עצם התופעה שיהודים רבים כל כך נדונו לדיכוי והשפלה של עבדות, בעוד נשיהם צפויות לסכנת התעללות וילדיהם לחיי רעב וקלון זעזעה אותו עד עומק נפשו.

המחשבה שבני עמו, עם ה' , שרויים בבית עבדים גרמה לו צער כבד מנשוא, והוא אזר את כל כוחותיו לחלצם מצרתם. במשך שישה חודשים, כל הוא מספר לנו, נסע ברחבי הארץ, ביקר במקומות שבהם רוכזו היהודים המשועבדים ונשא ונתן על שחרורם עם אדוניהם, שלפעמים הכבידו את תביעותיהם או הפריזו בהן.

כשהושלם סוף-סוף מעשה הישועה במחיר רב של למעלה מ-10000 דובלונים של זהב, ביקש אברבנאל לדאוג לניצולים ולשיקומם במקומות שבחרו ליישובם. הטיפול שלו ביהודים מצפון אפריקה אלה, שלא יכול היה אפילו לשוחח עמם מפני שלא ידע את לשונם, נותן לנו דוגמא ממסירותו של אברבנאל לעמו, ועם זה הוא מגלה לנו את רצונו החזק ואת תחושת האחריות העזה, האישית כמעט, שחש לגבי רווחתם של אלה שנמסרו לטיפולו. כל אלו הן תכונות של מנהיגות מסורה ואחראית, ובו בזמן נתגלעה בעיה נוספת, שלא רק חשפה תכונות אלו, גם העמידה אותן במבחן, וגילתה את כישרונו הדיפלומטי.

אין אנו יודעים מה טיבה של בעיה זו, אך נראה שקשורה הייתה במאורעות רציניים שסיכנו את זכויותיהם של יהודי פורטוגל. במקרה זה כמו במקרים רבים אחרים, באה ההתקפה על היהודים מצד הכנסייה, שהרי נראה היה ליהודי פורטוגל כי תידרש להגנתם התערבות של האפיפיור. לצורך זה השתמש אברבנאל בידידותו עם ז'ואן סֶזירה, מלומד מאנשי חצרו של אלפנוסו החמישי, שנשלח באותו זמן על ידי המלך כדי לברך את האפיפיור סיקסטוס הרביעי על היבחרותו לכהונתו הרמה.

לאיש זה, שאברבנאל מתאר אותו כידיד גדול וטהור לב של היהודים, הדורש תמיד את שלומם ואת טובתם, הגישו יהודי פורטוגל תזכיר, אך נראה לאברבנאל שיגן על עניינם של היהודים לפני סיקסטוס הרביעי, אך נראה שהתנה את קיום הבטחתו בשמירת סוד מוחלט, ואסור היה שהעניין ייוודע אפילו לשולחו השני של אלפונסו, גון לופה דה אלמֶידה, שהיה ראש משלחת.בהזדמנות זו כותב אברבנאל לידידו יחיאל, איל ההון מפיזה, ומבקש ממנו לא רק לנהוג עם סֶזירה במידה מיוחדת של אדיבות וכבוד, אלא גם להושיט לו כל עזרה והדרכה שאולי יזדקק להן בעודו באיטליה.

" אם מצאתי חן בעיניך, אדוני ", הוא מוסיף, " דבר נא באוזני האנשים האלה – ז'ואן סֶזירה ולופה דה אלמידה – ואמרת שאדוננו המלך אלפונסו החמישי, זוכה בכל מקום לשבח ולתהילה על היותו עושה משפט וצדקה לכל עמו, ובכלל זה על מנהגו להסביר פנים היהודים. ועוד הוסיף לומר שממשלה כזו מרבה רווחה בארץ, ועל ידי כך היא גם מרוממת את קרנה מחוץ לה. חשוב שתאמר את כל זה כדי ששני השלוחים הללו יבואו לכלל הכרה, שאנו, היהודים, יש לנו בכל מקום בני אדם מרובי השפעה, היודעים נכונה את כל המתרחש והנוגע למצב אחיהם.

ב-1472, כשכתב אברבנאל איגרת זו המרמזת על הקשרים המצוינים שהיו לו עם מקורביו של אלפונסו, עדיין לא ביסס לו, כפי שנראה לנו, מעמד של איש חצר. כשהוא מתאר את אלפונסו החמישי ליחיאל, אין הוא מציין שהיו לו קשרים כאלה. אי אפשר להשיב בוודאות על השאלה אימתי קנה לו אברבנאל מעמד קבוע בחצרו של אלפונסו החמישי. אולם יש יסוד להניח שעלייתו  למעמד כזה אירעה בין 1472 ל-1475. יתכן שנכנס לחוג מקורביו של אלפונסו זמן קצר לאחר שכתב את איגרתו ליחיאל, ומאז גברו בהתמדה הן ידידותו עם המלך והן השפעתו בחצר.

ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

קשרים בתחום המנהלי-חברתיברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

המושל המוסלמי(=הפשה) של המלאה במראכש היה ממונה, מבחינה אדמיניסטרטיבית, גם על המלאחים של מחוז הדרום. סמכותו הקיפה את הישובים שנמצאו בבלאד אל מחז'ן, כלומר את האזורים שסרו למרות הסולטן. פרוש הדבר שהמרכז וישובים שונים במחוז, כמו: זרקאטאן, אוריקא, אסני, מסופייה, אנטיפה, שישואה, אמיזמיז, דמנאת, תמללאת ואחרים היו כפופים לאותה מסגרת אדמיניסטרטיבית. לפיכך, היה הפשה של מלאח מראכש אחראי על מינוי המנהיג הלוקאלי: "שיח' אל יהוד" בכינויו הערבי או"נגיד" בכינויו העברי. במקומות קטנים כונה המנהיג "חזאן" הן בפי היהודים והן בפי המוסלמים. סביר להניח שמינוי השיח' במחוז לא היה שונה מהנוהג שהיה מקובל במראכש , כלומר: הקהילה המליצה על המינוי והפשה על פי רוב אישר אותו. הקהילה הייתה רשאית להסיר אותו מן הנגידות אם מעל בכספיה : "מעשה שהיה כך היה, שבאו קהל סוס והזמינו לדין לפנינו את …שהיה נגיד עליהם ותבעו אותו על סך מה שנתנו לידו ולא נכנס לדאר אל מחז'ן (לאוצר השלטון) והכל נשאר בידי הנגיד …שלא הסירו אותו מהבגידות עד שתבעו אותו במה שנכנס בידו ואמר (=הנגיד) שהוציאו אותו (=את הכסף) בשוחדות והוצאות דכשליה של הקהל".

תפקידי השיח' ביישובי המחוז אף הם לא היו שונים מתפקידיו במרכז: הוא קישר בין הקהילה והשלטונות ומילא אחר הוראותיהם. גבה את מס הגולגולת וכן תשלומים נוספים שהטילו השלטונות מעת לעת על קבוצות שונות (קצבים, ירקנים, בעלי מלאכה וכוי). מבחינה מנהלית הייתה, אם כך, אחידות בין המרכז לגלילות, מה שתרם לחיזוק הקשרים ביניהם. אמנם, הקהילה היהודית של מראכש לא מינתה את הנגידים ביישובי המחוז, אף על פי כן אין ספק שהייתה לה השפעה על המינויים. מדוע?

מינוי המנהיגות הלוקאלית הייתה , כאמור, באחריותו של הפאשה הממונה על המלאה היהודי במראכש, שמתוקף תפקידו עמד בקשרים עם מנהיגי הקהילה וראשיה. סביר להניח שהקרבה הזו העניקה ליהודי המרכז אפשרות להתערב אצלו בעניין. אירוע חריג שהתרחש בין יהודי אסני לפשה של מראכש יכול להאיר סוגייה זו.

בראשית המאה העשרים מונה יעקב ישועה לשיחי באסני (ישוב בן חמישים משפחות). השיח' היה איש נוקשה במיוחד, שניצל את תפקידו והשתרר בצורה קשה על אחיו. יהודי אסני פנו לפשה בבקשה להחליפו באדם נוח יותר. הבקשה נענתה אבל תחתיו הוא מינה מוסלמי לתפקיד שיחי- מינוי שככל הנראה לא הייתה דוגמתו במקומות אחרים ואשר עמד בניגוד מוחלט למסורת המקובלת במרוקו. עם כניסתו לתפקיד הטיל השיח' המוסלמי מסים גבוהים וחריגים על המלאה והעניש קשות את המסרבים לשלם. יהודי אסני נאלצו לפנות מחדש אל הפשה, אבל רק בהתערבות ראשי הקהילה של מראכש ונכבדיה החזיר הפשה את המצב לקדמותו: השיח' המוסלמי הודח ויעקב ישועה הושב על כנו.

קיום מערכת יחסים טובה ותקינה בין יהודי מראכש לפשה שלהם הייתה חשובה אף היא, משום שהיא הקרינה גם על המקומות הקטנים. לעתים קרובות הושג הדבר בעזרת "שוחדות" (תשלומי שוחד) כפי שזה עולה מהמקורות הפנימיים. האם גם יהודי המחוז נדרשו להשתתף עם המרכז באותם "שוחדות" ? אם כן, אזי, וודאי היה חשוב למרכז מי מתמנה לתפקיד.

קרוב לוודאי שמידת ההשפעה של המרכז במראכש על המינויים הלוקאליים הייתה גם פונקציה של המעמד שהיה לראש הקהילה בעיני הפשה של המלאה ובעיני ראשי השלטון האחרים שישבו בעיר. הדבר אמור במיוחד לאור העובדה, שבמחצית השנייה של המאה ה י״ט קבעו הסולטנים את מושבם בבירה הדרומית והאדמיניסטרציה של הממלכה ישבה למעשה במראכש. משנות השמונים של המאה ה י״ט ואילך (1880-1929) עמד בראש הקהילה של מראכש ישועה קורקום ( 1830- 1929). האיש נחשב למנהיג היהודי הבולט ביותר במרוקו בחילופי המאות. הוא היה סוכנם הכלכלי(תאגיר אל סולטן) של ראשי השלטון המוסלמי ובכללם סולטנים (החל במוחמד עבד אל רחמן וכלה במולאי חפיד ) וזירים, פאשות, קאידים, ראשי שבטים ברברים ושל עוד רבים אחרים. האיש גם שימש יועץ פוליטי בלתי רשמי לשליטים השונים ונשלח מטעמם לשליחויות שונות.

הקרבה של קורקוס לראשי השלטון הבכירים ביותר , עושרו, היוקרה לה זכה- כל אלה ועוד הפכו את נשיא הקהילה של מראכש למנהיג מוכר של היהודים בפריפריה. יהודי המחוז ממקומות שונים ביקשו את התערבותו בבעיות שונות שהיו להם עם השלטונות המקומיים. כמו למשל : בקשה להפחתת עול המסים, החלפת שיח', תלונות על נגישות השליט המוסלמי וכו'. יתרה מכך, לעתים נשלח ישועה קורקוס על פי בקשת הסולטן לתווך בין המושלים המוסלמיים ובין היהודים בקהילות אחרות. בשנת 1892 לדוגמא, הוא נשלח ע״י הסולטן מולאי חסאן לתווך בין יהודי דמנאת למושל שלהם ולהשכין ביניהם שלום. כלומר, קורקוס נתפס לא רק בעיני היהודים, אלא גם בעיני השלטון המוסלמי כמנהיגם של יהודי מחוז הדרום וזאת מבלי שיהיה לו מינוי רשמי לכך.

"כשהיה רוכב אל אחד הקאידים של מחוז הדרום והיה (=ישועה) פוגש בדרכו יהודים מהבאלד (=יהודים כפריים) ברגע שהבחינו בו, הם היו עוזבים מיד את עיסוקיהם וממהרים לנשק את ברכי בן דתם, בעל העושר וההשפעה שמכבר הפכו לאגדה".

מינוי סי מדאני אל גלאויי, הקאיד החזק והחשוב ביותר מבין הקאידים שהתיישבו במראכש, לוזיר הממלכה (1908) ומינוי בני משפחתו לתפקידים בכירים במראכש ובמקומות שונים בפריפריה הכניסו יהודים רבים תחת שליטתה של משפחה אחת בעלת אינטרסים משותפים. הדבר הגביר את חשיבותו המנהלית של המרכז ביחס למחוז, במיוחד לאור הקשרים האישיים שהיו בין מדאני אל גלאויי ונשיא הקהילה קורקוס. הוזיר העניק לקורקוס סמכויות מקבילות לאלו שהיו לפשה של המלאח והוא לא היה מוכן לדון עם מאן דהוא (אפילו לא עם סגן הקונסול הצרפתי) בכל נושא הקשור למלאח היהודי או לקהילות היהודיות של המחוז בהעדרו של קורקוס מן העיר. התפתחות זו חיזקה את התלות של בני המחוז במרכז בתחום הזה. התלות באה לידי גילוי, בין היתר, בריבוי המשלחות שהיו מתייצבות לפני נשיא הקהילה ובפיהן בקשות שיתערב למענן אצל הוזיר בכל הבעיות שהתעוררו במקומותיהם עם השלטונות.

כינון קונסוליות של המעצמות הזרות בעיר, ערב הכיבוש הצרפתי, פתח לפני המרכז ערוץ תקשורת נוסף כדי ללחוץ על השלטונות לשפר את מצבם של יהודי המחוז. יהודי מראכש אף השכילו לנצל את התחרות בין הנציגים האירופאים, במיוחד בין הגרמנים לצרפתים על מנת להשיג את מבוקשם. בשנת 1910, לדוגמא, הם הפנו את בקשותיהם של יהודי טרודנט ואסני בעת ובעונה אחת ל Neyer (קונסול גרמניה) ול Maigret (סגן קונסול צרפתי). במקרה אחד הם הצליחו לבטל את מסים חדשים שהוטלו עליהם (טרודנאט) ובמקרה האחר להפחית אותם (אסני )

פרופסור אליעזר בשן – מידע חדש על קהילת אלקסר – אלכביר

המלאח:ברית מספר 28

גרמני שביקר בה ב-1830 כותב, כי ביקר ברובע היהודי של העיר, המוקף חומה גבוהה ולאחר שקיעת החמה אסור ליהודי לעזוב אותה.

אנגלי שביקר שם בשנות ה-70 של המאה ה-19 כתב, כי רובע היהודים מגעיל. כנראה שהתרשם מהלכלוך, דבר שתיירים אירופאים מציינים בדרך כלל על הרובעים היהודים בערי מרוקו.

 מספד היהודים בעיר

הרופא  John Buffa  שביקר במרוקו בתחילת המאה ה-19 כתב כי חיים בה אלף חמש מאות משפחות  ועוד 600 יהודים ששכונתם מנותקת מזו של המוסלמים. בראש העיר עומד קאיד הנתון למרותו של מושל לאראש.

בהרצאה שניתנה בחברה הגיאוגרפית המלכותית בבריטניה בשנת 1831 נאמר, כי באלקסר כ-8000 תושבים מהם כ-500 יהודים.

בדו״ח של ׳אגודת אחים' בשנת 1875 נאמר, כי מצויים במקום מעל לאלפיים יהודים. אנגלי שביקר שם בשנות ה-70 המאוחרות של המאה ה-19 כתב כי מספר התושבים לפי אומדנים של תיירים שקדמו לו הוא בין 5000 ל-30 אלף. יהודי אינטליגנטי היודע מעט צרפתית ונעזר בו כתורגמן, אמר לו כי האומדן שלו על מספר התושבים הוא 12 אלף כולל 1700 יהודים. אלה גרים במלאח שהוא מלוכלך.

Leard שביקר בה בשנות ה-70 של המאה ה-19 כותב, כי בעיר כתריסר מסגדים וכי מספר התושבים בין 5 ל-6 אלפים תושבים בניגוד לאומדן של 30 אלף של הגרמני .Rohlfs, p 25.

מספר היהודים הוא כ-600. אין בעיר רופא, אבל התושבים יודעים את התועלת בחיסון שלמדו מטנג׳יראולם יש גם אומדנים אחרים: כחמשת אלפים תושבים כולל מוסלמים ויהודים.

הצרפתי דה פוקו שעבר במרוקו בשנים 1884-1883 מחופש כיהודי ורשם את מספר התושבים בערים שונות כתב, כי בעיר בין 5 ל-6 אלפים תושבים מהם כאלף יהודים. אגודת המיסיונרים האנגליקנים שהייתה פעילה במרוקו, בעיקר החל בשנות ה-70 של המאה ה-19 דיווחה על אומדנים שונים של מספר היהודים בעיר ב-1874 וכן ב-1898 על אלפיים יהודים ואילו בשנת 1885 על 500 יהודים, שלהערכתם הם בורים וקנאים.

לפי דיווחי כי״ח בשנת 1880 חיו בעיר בין 1400 ל-1500 יהודים." גרמני שביקר במרוקו בשנות ה-80 המאוחרות של המאה ה-19 שרשם מספרם של היהודים ב-17 ערים במרוקו, ציין כי חיו בעיר 3000 יהודים. לפי מידע משנות ה-80 של המאה ה-19 חיו בה כ-5000 תושבים ביניהם יהודים.

עיתונאי בריטי ששהה במרוקו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 כתב כי מספרם בעיר גדול, ואין להם רובע נפרד. יש להם עשרים חנויות לממכר משקאות, וארבעה אטליזים. יש מהם העוסקים בסחר עם טנג׳יר.

החינוך

בית ספר של כי״ח נפתח בשנת:1879

בדיווח על החינוך שפורסם בשנת 1882 נמסרו הפרטים האלה: המנהל הוא מר אברהם פארינטה. מספר התלמידים הוא 94. חמישים ושבעה מהם לומדים צרפתית, ספרדית ומקצועות כלליים. מספרם של הלומדים לימודי קודש ועברית בלבד הוא 37. תקציב: ההכנסות מתשלומי התלמידים: 846 פרנקים. ותמיכתה של כי״ח מגיע ל-1740 פרנקים.

בית ספר לבנות נפתח בשנת 1911

פעילות המיסיון האנגליקני:

יהודי יליד רוסיה בשם גיימס גינצבורג, שהיגר לאנגליה בשנת 1846 הוטבל לנצרות ב- 1847 ולאחר שלמד לימודים תיאולוגיים במשך שלוש שנים, הצטרף לאגודה שנוסדה ב- 1809 בשם London Society for Promoting Christianity amongst the Jews ונשלח מטעמה לאלזאס, לאחר מכן לאלגייריה, ובשנת 1875 קבע מרכז קבוע לאגודה בעיר מוגדור עם מערכת חינוך ובריאות. מכאן שלח שליחים לערים שונות ברחבי מרוקו, כדי לשכנע יהודים לקבל את הנצרות. בעודו באלגייר היה מבקר במרוקו מספר פעמים. בביקורו השלישי בשנת 1873 ביקר באלקסאר.

מחליפו של גינצבורג כראש המשלחת המיסיונרית במרוקו היה תיאודור אלי זרביב החל בשנת 1886. בדיווח משנת 1899 הוא סיפר כי כאשר הפיץ את התנ״ך בדפוס של המיסיון, יחד עם הברית החדשה ביקר בין השאר באלקצאר. אשה יהודייה כעסה על בעלה שקנה ספר תנ״ך בהוצאת המיסיון, כאשר הכסף דרוש ללחם. ובעלה ענה לה כי ספר זה הוא הלחם של החיים, באשר אהבת הבורא מבטיחה חיי נצח.

אגודה בשם The Mildmay Mission to the Jews שנוסדה ב-1876 והחלה פעולתה בטנגייר בשנת 1888 שלחה רופאים, וביניהם רופאה ואלה פעלו ב-1896 באלקסאר. וכפי שדיווחו, טיפלו במשך חודש בעיר זו ב-631 חולים שלושה ימים בשבוע ביהודים. כשהביקור היומי היה בין 50 ל-80 יהודים ויהודיות, ויומיים בשבוע טיפלו בחולים מוסלמים.

לפי דיווח בסוף נובמבר 1899 ביקרו באלקסאר שני מיסיונרים מאגודה זו תושבי לונדון. הם כתבו ביומנם שבאו לחצרו של יהודי שהביא להם כסאות והטיפו בפני גברים, נשים וילדים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר