ארכיון חודשי: נובמבר 2015


״פסקי ומנהגי המערב״ לימי חנוכה, ט״ו בשבט. אשר נהגו בק״ק מרוקו, אלגייר, לוב, תוניס

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

ב״ה ישנה היום התעוררות גדולה בקרב אחב״י לשוב למקור מחצבתם, בכלל, ובפרט אצל אחינו הספרדים לחזור לשרשיהם. אנחנו שלמדנו בישיבות אשכנזיות, להם אנחנו חייבים הכרת הטוב, וכאן להזכיר את הרב זיידל סעמיאטיצקי ז״ל שהיה הראשון שבא למרוקו בשנות ה 05, ולקח תלמידים יקרי ערך לישיבת הרב משה שניידר זצ״ל בלונדון, ורובם ככולם ב״ה משמשים כיום רמי״ם ומשפיעים בארץ ובתפוצות, וכן הרב קלמנוביץ זצ״ל מישיבת מיד ניו יארק, ויבלח״ט הרב שמאי צהאן שליט״א מישיבת סנדרלנד, והרב גרשון לבמאן שליט״א

יש לצערנו התמרמרות מסויימת אצל עולם בחורי ישיבה המתדפקים על ישיבות אשכנזיות ונענים בשלילה, בגלל השיטה שלא להרבות ספרדים בישיבות אשכנזיות, חושבני שאין צורך וגם ללא תועלת לחקור ולהעמיק, אבל דבר אחד ברור: שהבחורים האלה יתדפקו על דלתי הישיבות הספרדיות, וככל מה שיתרבו הבחורים הרציניים והחשובים, אזי רמת הישיבות תעלה מעלה מעלה ולא יצטרכו שיסתכלו עליהם ״מלמעלה למטה״, אלא ויגבה ליבו בדרכי ד/

ואותו סיפור שהביאו מהחתן הספרדי שהתחתן לפי כתובת ומנהגי אשכנז, לא יוכל לקרות להבא, כי אדרבה הבחור ההוא יחזור להיות גאה במנהגו ושימור ערכי אבותיו ורבותיו נ״ע, זהו טבעה של העדה הספרדית, לא יודעת ללחום ולא מסוגלת לשנות אופיה העדין נפש, הביישן והבורח מהמחלוקת. לעומת זאת אחינו האשכנזים הוכרחו ללחום לאורך כל הדורות בגלל הרדיפות וכמאתיים שנים האחרונות כשהגיע ההשכלה והריפורמה רבים חללים הפילה וגדולי רבותינו ובראשם מרן החתם סופר זצ״ל יצאו במלחמה נגד כל הכיתוב המסיתים והמדיחים למיניהם.

תורת חכמי מרוקו הגיע הזמן שנאמץ לנו שיטת הלימוד הספרדית ־ קריאה מדוייקת ומדוקדקת, שוא נח ונע, ביטוי כדבעי, ע׳ ק׳ צ׳ וכו׳ טעמי המקרא, וההפטרה והו׳, לימוד גפ״ת, כפי שלמדו במרקיש, פאס, מקנאס ושאר ערים, גירסת הגמרא עם ניגון, פשט בלי נושאי כלים ואח״כ רש״י ותוס׳ ומפרשים, לימוד המסקנא הלכה למעשה, הטור וב״י ושו״ע, ונושאי־כליהם.

הכתב הספרדי

כמעט ונשכח לגמרי ממנו, וכמעט אין מי שיבין כתב חצי קולמוס (הנקרא ״טעלליק,,) שהיה נהוג במרוקו, זכורני שבמרקיש היה מוקדש יום ששי לכתיבה. הבה ונחזיר הכתב הזה למקורו, שכל אחד יידע לכל הפחות לקרותו ולהראותן לבניו ונכדיו.

הגלימא דרבנן

הגיע הזמן שהרבנים הי״ו המשמשים היום במשרות חשובות, שלכל הפחות בשבתות וימים טובים ילבשו, ״זוכא והתרבוש״ הרבני, דיברתי עם הרבה רבנים וכולם אומרים שאם נלבוש המלבוש הזה יצחקו עלינו, שזה מלבוש ערבי. אין לאף אחד על מה לצחוק, למה אין אנחנו לועגים ח״ו למלבוש הרבני האירופי או החסידי? חלילה, זה מלבוש שרבותיהם לבשוהו, בשבתות וימים טובים ואל תטוש תורת אמך, גם אנחנו צריכים לראות במלבושים הללו ״גלימא דרבנן״.

זכורני במרקיש, איך המלבוש הזה עורר בנו יראת כבוד לחכמי התורה

חזקו ואמצו ואזרו חיל להפיץ הלאה תורת רבותינו נ״ע ונזכה יחד לראות בהרמת התורה והחזרת עטרת ספרד ליושנה.

יהי רצון שיתקבלו דברים אלה לרצון בפני מלכים, מאן מלכי רבנן, ונזכה בע״ה לראות את כל מנהגינו חוזרים ומתקיימים במילואם, וזכות רבותינו ואבותינו נ׳׳ע תעמוד לנו לראות בבנין אפיריון בב״א

ישר הלוי ס״ט ץ

מחוך קונטרס ״אולוח המערב״ שבט חשנ״ג. הלב ישר לוי שליט״א ח״ח ורב בלונדון, אנגליה, יליד העיר מרקש, מרוקו.

חינוד ילדים לאור רבותינו חכמי המערב זיע״א

מדוע זכה הרב טולידאנו שצאצאיו הולכים בדרכי התורה ?

מדי ערב שבת, בסמוך לכניסת השבת, היה הרב רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, רב העיר מכנאס, עובר בשוק מדוכן לדוכן, ומזרז את המוכרים לסגור ולהספיק להתכונן לשבת, כשבידו החזיק פעמון…

וכתב המשנה ברורה (או״ח סימן רנן), כאשר אדם מודיע על כניסת השבת – ״ואשרי חלקם כי הם מזכים את ישראל לאביהם שבשמים ויזכו עבור זה המתחזקים תמיד במצוה זו, לבנים גדולי תורה.

הרב טולידאנו זצ״ל הקדיש את רוב זמנו לציבור – הן בישיבתו בבית הדין ובתקנות העיר, והן במלחמתו בבית הספר ״אליאנס״ בעיר מכנאס, שלצערינו הרב לא הצליח לסגרו, אולם הקים תלמוד תורה בתנאים גשמיים כשל ה״אליאנס״, ובו זכו ללמוד קרוב לארבע מאות ילדים מבני העיר ומהכפרים, ואשר מהם יצאו עשרות ממורי ההוראה בישראל. הצדיק – הרב טולידאנו ״עשה הסכם״ עם הקב״ה : אני אדאג לבניך, ואתה תדאג לבני …

בנחת עם הילדים

פעם אחת הגיע הצדיק רבי מאיר אבוחצירא זצ״ל המכונה ״בבא מאיר״, בליל הסדר לביתו, ומצא שולחן ערוך וכל בני המשפחה מסובין וממתינים לו שיתחיל את הסדר. לפתע, אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות… נכנס הרב לחדר להרגיעה, אולם היא מיאנה להרגע, שהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר. (עונג שבת מסי 1319 עמוד 17).

סבלנות בחינוך

אף על פי שילדיו של רבי מסעוד אדרעי זצ״ל המכונה הצדיק ״מראש פינה״, ״שובבים״ היו – לא הרים עליהם הצדיק את ידו מעולם ולא כעס כלל. כאשר היה מבחין במעשה שאינו ראוי אצל אחד מילדיו הקטנים היה מתבונן בו במבט חודר, וזה הספיק. הילד היה משפיל את עיניו בחרטה ולא שב עוד לעשות את אותו מעשה.

פעם אחת, בנו היה הולך עמו בדרך, ורבי מסעוד היה מנצל את הזמן המשותף ומלמד את בנו כיצד יזקוף ראשו ועד כמה. לא יותר מארבע אמות, מפני הגאווה. כשהיה בנו של רבי מסעוד כבן שבע, קרה מקרה בו ישב לצדו של אביו בזמן שהיה עסוק בקבלת קהל. בקש רבי מסעוד מן הילד שינצל את זמנו ויקרא בספר ״חק לישראל״. הבן סרב לבקשת אביו, ולא רצה בשום פנים ואופן לקרא מן הספר…כאשר בקש ממנו אביו בשנית, קם וברח מן המקום… חנוך ילדיו היה בראש מעיניו של הצדיק וקדם לכל . על כן, קם רבי מסעוד ממקומו, בקש את סליחת הנוכחים והחל ללכת בעקבותיו של הבן כשהוא משדלו לקרא מתוך הספר. ראה הבן את מסירתו של אביו, לא רק שלא כעס עליו והענישו על חציפותו, אלא הלך אחריו במסירות ושדלו ללמד, עצר על מקומו והמתין. הוא השתוקק לרוץ ולשחק עם חבריו, ברם מול מבטו האוהב והמבקש של אביו לא יכול היה לעמוד… לבסוף, הסכים לשבת וללמוד… שבו רבי מסעוד ובנו אל המקום שממנו ברח הילד, התישבו יחדו ופתחו את ספר הלמוד אל מול מבטם המתפעל של קהל הנאספים, אשר נוכחו במידת סבלנותו הרבה.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

הקבלה בצפון אפריקה

בספרים שונים פזורות ידיעות על ספרי הגות, אך אלה אבדו. כך ארע, כנראה, לספרו של ר׳ חביב טולידאנו (נפטר ח בחשון תע״ו). בדף שמעבר לשער ספרו תרומת הקדש (ליוורנו תרכ״א) הוא מציין שיש עמו, בין היתר, חיבור בשם ״נזר הקדש, ליישב ההשגות שעשו על מורה הנבוכים״. הוא קורא אפוא לתרום כסף להוצאות ההדפסה. וכנראה שזו לא באה לכלל מעשה. אולם חשיבות רבה נודעת לדבריו בהקדמת תרומת הקדש, בה הוא כואב על ספרי המינים והמסיתים כי רבו, ולנוכח תופעה זו ״קצר המצע מחכמי זמננו שהורגלו כי אם בש״ס ובפוסקים ולא תועיל חכמתם כי אם לענין ההלכות והוראת המצות למאמינים בתורה ובדברי חכמים מרב אשי עד משה. אבל אינם יכולים לעמוד בקשר המלחמות נגד בעלי התורות החדשות אשר פשטה המינות ברוב המדינות ורבו השאלות והחקירות בכל הפאות על ידי החכמות החיצוניות לא שערום הראשונים״ וכו'. הערכה גלוית־לב כזו היא נדירה, אבל משקפת את כל האמת במערומיה. אכן, במבט כולל אפשר להגדיר את העיסוק הרוחני בספרות הפילוסופית כעיסוק שולי. כנגד זה, מעמדה של הקבלה הלך והתחזק, ואת זאת אבקש להראות במהלך חיבור זה.

סקירת מעמדה של הקבלה בארצות צפון אפריקה חייבת מראש לתחום תחומים גאוגרפיים. בעוד שמארוקו היתה חדורה רוח הקבלה עוד מימי־הביניים, כפי שנראה בסמוך, והיתה מושפעת רבות מן הקבלה, ומשופעת בה, ואף נתקיימו בה חוגים של מקובלים, כמו זה שבדרעא בזמנו של ר׳ משה אלבז או זה שבתיטואן או במראכש במאות הי״ח והי׳יט וחוגים אחרים שריכזו תלמידי חכמים מצד אחד ו״עמך״ מצד אחר – הרי ג׳רבה, שהקבלה תופסת בה מקום חשוב ביותר, אין זו אלא מציאות של הדורות האחרונים בלבד. לפיכך, סקירתנו ההיסטורית תעסוק תחילה בכל ארץ בנפרד, ולאחר מכן, עם סקירת התכנים תלווה אותנו ההבחנה הגאוגרפית במידה פחות בולטת. עם זאת, ברור שאין החלוקה חתוכה. יש חכמים שעוברים מארץ לארץ," ויש פיוטים שמהלכים גם בארץ סמוכה. כדוגמה לתנודות אזכיר כי כתם פז של ר׳ שמעון לביא נכתב בפאס ובטריפולי, עד להדפסתו הראשונה מצוי היה בכתב־יד אצל ישועה טנוג׳י בתוניס, ומצא אותו חכם מאלג׳יר. אף על פי כן העדפנו לנקוט תחילה דרך גאוגרפית היסטורית. עם זאת, המבנה הפנימי של כל פרק, כלומר של כל ארץ, אינו זהה, והכל כמתחייב מן הנתונים עצמם.

בניגוד לצפת או לארצות אירופה שבהן נוצרו בזמן החדש אסכולות מיוחדות (כגון זו הקורדובריאנית או זו הלוריאנית, ואפילו השבתאות והחסידות) או קמו אישים בעלי שיעור קומה כמו הרמ״ע מפאנו, נתן העזתי, רמח״ל, הגר״א, ר׳ שניאור זלמן מליאדי, ר׳ נחמן מברסלב ורבים אחרים – הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה, פרט לחוגים המצומצמים שנתרכזו סביב אישיות מסוימת (כמו ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי וכיו׳׳ב), אך פעילותם והשפעתם כמעט לא חרגה מעבר לגבולם. יוצאים מכלל זה הם שני הפרשנים הדגולים של הזוהר – ר׳ שמעון לביא ור׳ שלום בוזגלו – שחיבוריהם אמנם נמנים עם הקלסיקה הקבלית. אותה התמודדות אינטלקטואלית שקטה (שכללה גם קליטה של יסודות והשקפות) עם העולם התרבותי החיצוני שהיתה אופיינית ליהודי אירופה לא פקדה את יהודי המגרב באשר לא ניצב בפניהם אתגר כזה. התופעה של המורביטון בדרום מארוקו לא הגיעה, ככל הנראה, לביטוי מיוחד. אמנם נושא הערצת הקדושים כן זכה למגע הדדי קרוב ביותר, אך ביסודו של דבר לא היה לכך קשר עם העולם הקבלי דווקא, הגם שקברי מקובלים מסוימים זכו להערכה יתרה.

אין ספק שגם המצב הכלכלי, ההיסטורי, החברתי, האינטלקטואלי והתרבותי הקשה שהיה מנת חלקם של אבותינו שם, וזאת לצד העדר בתי־דפוס כדלקמן, נתנו את אותותם בהיקף היצירתיות הרוחנית. אמנם חכמי הלכה ודרוש רבים הגיעו להישגים מכובדים בתחומם, ועם שחלקם שלחו ידם גם בקבלה, אך היצירה הקבלית כשלעצמה לא שגשגה. רובי הדברים נושאים אופי של פירוש על־אתר או דרושים שאינם מגיעים כדי פיתוח שיטתי. כנגד זה, תשומת לב רבה מאוד ניתנה לנושא התפילה וכוונותיה. אך אף בתחום זה לא מקרה הוא שהשפעה רבה נודעה (כמובן לאר״י וגם) לרש״ש ולחיד״א, ואלה באו מחוץ למגרב. כלומר, אנשי המקום נזקקים למעיין חיצוני. חיבורים מועטים נכתבו כיצירות קבליות עצמאיות, ואילו רובם שילבו אזכורים מן הספרות הקבלית, ככל שמצאה היד, לתוך כתיבתם הפרשנית, הדרשנית, ההלכית או אף השירית. ברם, אין לזלזל כלל בתופעה זו, שכן היא מצביעה על הרעב הרוחני למרות הקשיים האובייקטיביים. מבחינה זו מעניינת היא השאיבה ממקורות החסידות הבעש״טית במהלך המאות התשע־עשרה והעשרים. החלק השני של החיבור הנוכחי בא אפוא להראות עד כמה חדרה הקבלה כאורח חיים ל״אליטה״ ולשכבות הרחבות כאחת. החברה בכללה נהנתה מעצם הקריאה או ההאזנה לזוהר, ולא פחות מכן משעשועי גימטרייאות, סגולות ופתרון חלומות. אפשר לומר כי במידה רבה הופעת דברי קבלה בחיבורים הכתובים אינה אלא ביטוי לתרבות וחינוך הכוללים במסגרתם גם עיוני קבלה.

Mariage juif a Mogador-Asher Knafo-David Bensoussan

  1. Le drapeau national de certains pays figure parfois dans les ketoubot enluminées, car de nombreux Juifs dans la ville de Mogador occupaient des fonctions de consul ou de vice- consul. Ainsi, dans une ketouba de 1869, un drapeau américain est majestueusement déployé, le père de la mariée ayant occupé la fonction de Vice-consul des États-Unis. Quand le Maroc devint Protectorat français en 1912, les drapeaux juifs et français y figurent l'un vis-à-vis de l'autre. Dans une ketouba de 1907, David Elkaïm conçoit le drapeau juif par un lion doré sur fond vert avec l'inscription : "Lionceau de Juda
  2. Dans une ketouba de 1927 le drapeau juif est une version ancienne du drapeau israélien à trois bandes horizontales de largeur égale, la bande du milieu blanche. les deux autres bleues. Sur la bande inférieure figure une petite étoile de David . Par la suite, d'autres artistes ont représente le drapeau israélien dans leurs ketoubot.
  3. La ville de Jérusalem apparaît parfois dans les enluminures. Elle vient rappeler le serment de placer Jérusalem au sommet de toutes ses joies (Psaumes 137-6). Lors de la cérémonie du mariage, le marié promet solennellement de ne jamais oublier Jérusalem. Le lion de Juda, symbole de la souveraineté juive, figure dans certaines ketoubot
  4. La représentation des personnes n'est pas de mise dans les enluminures car l'un des dix commandements proscrit les images ou les sculptures qui pourraient devenir des objets d'adulation (Exode 20-4 à 20-5). Pourtant, il est intéressant de remarquer que, dans une ketouba datant de 1858, l'artiste a peint un visage d'homme et un visage de femme : l'homme est affublé de six ailes comme les anges de la vision d'Isaïe (Isaïe 6-2). Quant à la femme, elle a un corps de lionne avec deux ailes. Dans une ketouba de 1859, qui semble provenir du même artiste, l'on ne voit qu'une tête d'homme et une tête de femme à deux ailes.
  5. Mais cette représentation à forme humaine est plutôt l'exception. Des oiseaux sont parfois présents, notamment la colombe symbole de paix et d'apaisement, la colombe ayant rapporté à l'Arche de Noé la preuve de la fin du Déluge (Genèse 8-11). La colombe est également un terme d'amour dans le Cantique des Cantiques (Cantique des Cantiques 2-14, 5-2 et 6-9). Le poisson, symbole de la fertilité (Genèse 48- 16), représente le souhait d'une grande progéniture pour le nouveau couple
  6. Parfois, on trouve d'autres motifs tels la corne d'abondance ou la lyre. Dans une ketouba d'un Cohen, c'est-à-dire d'un descendant du Grand-prêtre Aaron, ce sont les accessoires du Temple qui constituent les motifs de décoration. Dans des ketoubot plus modernes, on retrouve également les symboles des douze tribus d'Israël ou les signes du zodiaque

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע )-אבישי בר אשר. פעמים 114 -115

מאורעות השיא בהגדה

 שני מאורעות היסטוריים קיבלו בהגדה מעמד מיוחד, כפי שעולה בבירור מן המבנה הספרותי של העלילה. המאורע הראשון, שהמחבר הזכירו כמה וכמגילת היתלירמה פעמים, הוא נחיתת הכוחות הבריטיים והאמריקניים בצפון אפריקה ב־8 בנובמבר 1942, שהחלה את מבצע ׳לפיד׳. עד כמה היה מאורע זה מרכזי בעיני המחבר אפשר ללמוד מהביטויים החריגים הנלווים להזכרתו למן שורת הפתיחה ואילך (שורות 2-1, 28-27, 60-59, 94). מרכזיות זו מבטאת את תפיסתו של המאורע כמעשה הצלה, תפיסה שרווחה מאוד בקרב יהודי המגרב באותה העת.

המאורע השני הוא ביטול חוקי הגזע נגד היהודים (שורות 357,341,340), שכונו תקנון היהודים, מעשה המיוחם בהגדה לדה־גול ׳בכבודו ובבוחר (שורה 218). ההכרזה הרשמית על ביטול התקנון הייתה באמצע חודש מרס 1943  אך קדמו לה כמה צעדים חיוביים, שראשיתם בוועידת קזבלנקה ב־24-14 בינואר 1943" – הנזכרת כאמור גם היא (שורה 117).

השתלשלות האירועים ממבצע ׳לפיד׳ ועד ביטולם בפועל של חוקי הגזע מתוארת בתמצית בקטע ׳על אחת כמה וכמה׳:

גירשום ממצרים, / ועשו בהם שפטים, / ולקחו מהם את טוברוק, / ורדפו אחריהם עד תוניסיה, / ורדפו אותם עד סיציליה, / והחריבו את עריהם, / והשיבו את היהודים לעבודותיהם, / והצילו לנו את אבותינו, / וביטלו את תקנון היהודים, / ושבו היהודים למשרותיהם, / וביקשו לקחת אותנו כולנו לפלשתינה, / לכפר על כל עוונותינו(שורות 360-349).

סביר להניח כי סמיכות הפרשיות ההיסטורית בין שני האירועים האלה היא שהולידה גל תגובות שמחה בקרב יהודי מרוקו, ואפשר שזה היה הרקע להחלטתו של נסים בן שמעון לכתוב את חיבורו.

נוראות השואה

יש בהגדה אזכורים רבים של קורות יהודי אירופה תחת עול הנאצים, המוצבות באופן טבעי כמקבילה לסיפור השעבוד והעינוי שבהגדה של פסח. המחבר תיאר גזרות קשות שנגזרו על היהודים: עבודות הכפייה (שורות 192-191,73-71, 202 ועוד), סימון בטלאי צהוב (שורות 168, 184) וברצועות יד (שורה 186) ובניית מחנה ריכוז בברלין (שורות 182-181) – ככל הנראה אחד המחנות שהוקמו עוד לפני פרוץ המלחמה. בין מעשי הגרמנים מתוארת גם מזימה תמוהה להשתמש ביהודים כ׳גיס חמישי׳ שיישלח על ידי הגרמנים למדינות האויב למטרות ריגול וסיוע.

תכנון השמדת היהודים נזכר בפירוש שלוש פעמים: במקום אחד מדובר במזימתם של היטלר, גרינג וגבלס להשמיד את כל היהודים (שורות 132-130); במקום אחר מדובר בצורה כללית במזימת הנאצים לטבח (שורות 372-371); ובמקום נוסף נזכר צו של היטלר להשליך יהודים אל הסיד (שורות 208-206), אולי רמז כללי למיתות משונות ומזוויעות. נראה אפוא שהמחבר ידע על תכניות ההשמדה של הנאצים, שההחלטה הרשמית עליהן כבר הייתה בתוקף מוועידת ואנזה (ינואר 1942). לעומת זאת אין בהגדה ביטויים מפורשים לידיעות על מימושן של התכניות בפועל, כלומר על רצח שיטתי של יהודים במחנות ההשמדה.

המידע הנמסר במסמך זה עשוי לתרום לבירור השאלה ההיסטורית מה היה היקף הידיעות של יהודי צפון אפריקה (כבמקומות אחרים) על ההשמדה השיטתית והמאורגנת של יהודים באירופה, אשר הייתה בעיצומה כשנכתב הטקסט. ההתייחסויות הרבות לסבלם של היהודים בארצות אחרות ודרכי המבע שבחר המחבר לשם כך, יכולים ללמדנו על תחושות האחווה וההזדהות שחשו המחבר ואנשים כמותו כלפי יהודים בארצות אחרות.

בולטים מאוד בחיבור שני תיאורים של מעללי הגנרל דה־גול בנאצים ובעוזריהם, שהם לדעתי התיאורים ההיסטוריים היחידים של מאורעות שטרם אירעו. שני התיאורים האלה מוצבים תמורת תיאורי היציאה ממצרים. דה־גול מתואר כמי שהכה בנאצים מכות נאמנות ועשה שפטים בכל ׳בכירי היטלר׳ (שורות 229-219), וכנראה יש בדברים ביטוי לתקווה פרו־גוליסטית לישועה קרובה. לקראת סוף ההגדה מובעת משאלת לב אחרת, החושפת גם היא את עמדתו הפוליטית של המחבר – שהגוליסטים ואנשי תנועת ה׳רזיסטנם׳ ילכדו את היטלר ויהרגוהו (שורות 396-394). בעת כתיבת ׳הגדה די היטליר׳ שפר יחסית מצבן של תנועות השחרור הצרפתיות שפעלו בגולה, אך המכה הסופית ניחתה על צרפת של וישי רק כעבור שנה, לאחר שרשרת אירועים ובראשם הפלישה לנורמנדי במבצע ׳אוברלורד׳.

עבדים                                                            עבדים

עביד כוננא להיטלר לעדו                                   עבדים היינו להיטלר הצורר

ופכוננא ליזאליי מן יידו    ( les allies )               ויצילונו בעלות הברית מידו

בייד קוויא ובדדרע ממדודא                                ביד חזקה ובזרוע נטויה

ואלוכאן מא זא לינגליז ולאמריכאן                       ואילו לא באו האנגלים והאמריקאים

מא ענדנא פככאן                                              הרי לא היינו ניצולים

לא חנא ולא אולאדנא                                        לא אנו ולא בנינו

ולא אולאד אולאדנא                                         ולא בני בנינו

מתררעדין כוננא מן היטליר וזהאדו                      אחוזי אימה היינו מהיטלר ועוצמתו

ואכלליה, כוננא כייסין,, כוננא פאהמין                 ואפילו היינו חכמים, היינו נבונים

כוננא עארפין אס גאדי יסיר ביה                         ויודעים מה עתיד לקרות לו

וזמיעי די יקזם ויזוויק מא טרא ביה                     וכל המרבה לספר בהלצה ובקישוט את אשר אירע לו

טרא האדא משכור                                           הרי זה משובח

Photo de l'école des garçons de l'AIU à Rabat. Une leçon de lecture d'hébreu. Année 1952

http://rol-benzaken.centerblog.net/2143-aiu-alliance-israelite-universelle

Photo de l'école des garçons de l'AIU à Rabat. Une leçon de lecture d'hébreu. Année 1952

16543.AIU.Alliance Israélite Universelle.

פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.

פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.נר המערב

ממשלת המרינים מתומטטת, התקוממות השריף מוחמד, נבואת היהודי מסעוד מצליח בן גואשאש מתושבי העיר דרעא, השריף  חמל על יהודי המגורשים בפאס, הטורקים במרוקו, שוד והרג ביהודי שוש על ידי הטורקים, מגפה נוראה בפאס אשר במרוקו, עצירת גשמים, עבד אל מאליך מושל אלגיר הגיח על פאס ויטל מס כבד על היהודים.

בניו של השריף מחמד, מולאי עבד אללאה ואחיו עותמאן, מהרו לקבץ חיל רב ויצורו על הטורקים מדי צאתם מהנוף שוש ללכת הלאה בדרכם, והמלחמה הייתה אז בין הטורקים ובין בני השריף מחמד השואפים נקם, חזקה ומשכלת, וסוף סוף יד הטורקים הייתה אז על התחתונה ורבבות אנשים נהרגן אז מהם.

וגם נשבו ביד חיל מולאי עבד אללאה חמשת אלפים נשים מהטורקים, ומולאי עבד אללאה הומלך אז על מקום אביו בפאס בה בשנה ההיא בשנת שי"ח.

ועל המצוקות המדיניות האלה, נוספה עוד מיד אחר כן מצוקה כללית, בחודש שבט של השנה ההיא החלה בעם כנראה לרגלי ההריגות המרובות ושפך הדם מגפה איומה ונוראה, ומהיהודים בלבד מתו על ידי המגפה ההיא, בפאס אלף ושש מאות וארבעים נפש, ובמרוקו שבעת אלפים ושש מאות נפש. וששים אנשים מראשי הקהל רבנים וחכמים.

מלבד המתים בערים אחרות שלא ידענו מספרם, ואנשים רבים יצאו אז בהמון מן הארץ למקומות רחוקים מפחד המות. בשנת שכ"א – 1561, הייתה עוד הפעם עצירת גשמים שארכה עד אחרי הפסח ותדכא את מצבם. בשנת של"א היו תגרות אחדות מצד ממשלת ספרד במרוקו.

ביום ב' ט' אלול מהשנה ההיא והלאה הוקבע יום חג פורים ליהודי ערים שונות במרוקו על כי ניצלו מהספרדים שצרו עליהם וביחוד בתיטואן ומסביה.

אך בעוד שבכל זאת היה המושל מולאי עבד אללאה ההוא, לא רע כנראה ביחוס הפרטי אל היהודים, הנה קם תחתיו אחרי שנים אחדות בנו מולאי מחמד, איש עריץ ורע לב, אשר הכביד אכפו על היהודים, ואמנם הוא לא החזיק מעמד בממשלתו ימים רבים כי בשנת של"ו – 1576, בא עבד אלמאליך מושל אלג'יר ויתקוף אותו.

עם מולאי מחמד היה , אז מאה אלף איש רכבים, ועשרים אלף רגלי מזוינים, הרבה יותר מחיל עבד אלמאליך, ובכל זאת נוצח מולאי מחמד ויהי נאלץ לנוס מפאס למראכיש, ועבד אלמאליך נכנס לפאס בחזקה. הוא הטיל אז מס עצום על יהודי פאס, מאה ואבעים אלף אוקיות לכלכלת צרכי המלחמה.

חלק גדול מהמס הזה הוטל ביחוד עח הנגיש של המגורשים רבי אברהם רותי שהיה עשיר ובעל הון. אחרי כן יצא עוד עבד אלמאליך לרדוף אחרי מולאי מחמד, למראכיש, ושתי המחנות נפגשו יחד סמוך לעיר סאלי וילחמו בחירוף נפש, ותוצאת המלחמה הייתי כי מולאי מחמד נגף לםני איש ריבו וינס אל ההרים ובד אלמאליך מכנז אז למראכיש.

בהיותו שם השיב ששים אלף אוקיות מהמס שנלקח מיהודי פאס, ויתנם על ידי יהודי מראכיש לשולחם לאחיהם בפאס, אך בין כה וכה כאשר רק יטצא עבד אלמאליך ממראכיש לשוב לפאס ולרדוף בדרכו את מולאי מחמד, הצליח זה לשוב בדרך אחרת מראכישה ןיספק לשבת בה אחד עשר יום בחודש אדר, ובי"א ימים ההם שפך את כל חמתו ביהודי מראכיש, ומה שכותב דברי הימים אז בזו הלשון :

ויעש בם ובספרי תורות כמה נאצות ונקמות ולולא רחמי ה' שגברו שלא נכנסו האובים להאלקצבא ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה, ונתנו סימן , אחד עשר יום בחורב, שתמיד הגירוש והששים אלף של הקהל כולה הלכה לאבדון כשנכנס מולאי מחמד לשם.

ואחר כך באה השמועה לכאן ונמס כל לב ורפו כל ידים בליל פסח…ואני ראיתי לאדוני אבא, אבא מארי זצ"ל בוכה ומבכה בליל פסח כמו בליל תשעה באב על חרבן שאירע במדינת מראכש. ואחר עבור הפסח גזרו חכמים תענית וקראו קינות, ובאותה שנה גם כן אירע לכמה קהלות מהמערב כמה צרות עם מולאי מחמד.

ואחר כך בשנת השל"ח – 1578, בראש חדש כסליו עבר מולאי מחמד הנזכר ביום ז' והצילנו השם יתברך מידו, ונשאר משוטט על כל הארצות, ולא שקט ולא נח עד שהלך לו למדינת ליזבואה ( ליסבון ) עיר רבתי עם ופתה לאדום בעצתו עד שבאו עמו להלחם עם מולאי עבד אלמאליך, ובא מולאי עבד אלמאליך ממראכיש בחיל כבד והכריזו בכל גבולי המלכות שילכו לעשות נקמה באדום והייתה המלחמה כבדה עד מאד סמוך לאלקצאר בוואד למכאזין.

ואף על פי שמת מולאי עבד אלמאליך ולא ידענו סיבות מותוהנה קצת מנעוריו העלימו הסוד והיו אומרים עדיין חי, ובאותו יום מתו שלש מלכים, מולאי עבד אלמאליך שהביאוהו לכאן לפאס וקברוהו, ומולאי מחמד, ועשה לו המלך מולאי אחמד שמלך בפאס במקום עבד אלמאליך בזיון גדול שהפשיט את עורו מעל בשרו ומלאהו בתבן ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעודנו קיים.

ושבאשטייאן מלך ליזבואה, והייתה המלחמה חזקה עד מאד בשנת השל"ח יום שני באלול ולכן נתקבצו החכמים וקבלו עליהם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך.

את הדברים האלה כתב רבי שמואל אבן דנאן השני אחד מרבני פאס אז ששמו יזכר הלאה, ואשר בתור עד ראייה נתננו את דבריו כמו שהם, ובם הננו רואים כי הרבה סבלו יהודי מראכיש בפרט ויהודי ערים אחרות בכלל, מיד מולאי מחמד ומתגר המלחמות הרבים שהסב אז, עד אשר נספה וימת במלחמה ההיא מלחמת השלשה מלכים יחד, שאודותיה ספר כבר בקורות ימי עולם כנודע.

נוסח נדלקת נר חנוכה כפי שכתב כמוהר"ר יוסף משאש זצוק"ל בספרו " נר מצוה "

נוסח נדלקת נר חנוכה כפי שכתב כמוהר"ר יוסף משאש זצוק"ל בספרו " נר מצוה "

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

תפלה זו בכוונת הלב: לבש״ע הנה אנכי בא לקיים .מצות הדלקת נד חנוכה לתקן את שרשה במקום עליון, ויהר״ט יאו״א, שיהיה עתה עת רצת לפניך, להיות עולה מצות הדלקת נ״ח לרצון לפני כפא כבייך, להאיר פני קדשך אלינו ואל עמך צאן מרעיתך, הנפוצים כארבע כנפות הארץ, לחפיר לב האכן מבשרנו, ורוח נכון חדש כקרכנו, לעשות רצונך כרצונך תמיד כל ימי חיינו, והשפיע עלינו אורה ושמחה לאור כאור החיים, כי אתה תאיר נרי ה, אלהי יניח חשכי, שלח אורך ואמתך חמה ינחוני ליראה ולאהכה את שמך, וככה פגולת הדלקת מאורות נ״ח, תחכמנו כאוד תורתך אנחנו וזרענו וזרע זרענו כרכר האמור מפי כבודך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם, כזכות מתתיהו כהן גדול ובניו, בנצח חורך הראנו נפלאות ובאורך נראה אוד, והאר פניך על מקדשך השמם, והיה לעת ערב יהיה אור, ותחזינה עינינו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנודה זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנדות אשר ראשה, ומלך כיפיו תחזינה עינינו, אכי״ר. ויהי נועם וכוי יהו לרצון אמרי פי ופו/ ואני תפלתי וכו'

ואח״ב יברך בכוונה ובנעימה

ברור אתה ה׳ אמ׳יה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנכה.

ברור אתה ה׳ אמ״ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

בליל א׳ מוםיףן,  ברכת שהחיינו, ואם שכח, יאמרנה בכל לילה שיזכור

ברור אתה ה׳ אמ״ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…..

נר מצוה – דף סא

ואח״כ מדליק בליל א׳ נר א׳ מצד ימין. ובכל לילה מתחיל בנוסף

ואחייב אומר

הנרות הללו אנו מדליקין, על הנסים ועל הפרקז, ועל הגבורות, ועל התשועות ועל הנפלאות, ועל הנחמות, שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניר הקדושים, וכל שמנת ימי חנוכה הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד כדי להודות לשמר על נסיר ועל נפלאותיך ועל ישועתיר.

ואח״ב אומר מקראי קדש אלה, שהם ר״ת יאוזדונה״י ה׳ צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. אלהים צבאות שוב נא הבט משמיה וראה ופקוד גפן זאת. הודינו לך אלהים הודינו וקרוב שמך ספרו נפלאותיך. דמינו אלהיט הפדיך בקרב היכלך.

ואתה ה, אלהים צבאות אלהי ישראל, הקיצה לפקוד כל הגויים

אל תחון כל בוגדי און פלה. נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון. הושיענו ה׳ אלהינו וקבצנו מן הגויים להודות לשט קדשו להשתבח בתהלתך.

ה׳ אלהים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה.

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.

ואח״כ אומר מזמור שיר חנוכת וכו' ואחריו אומר ז״פ פסוק ויהי נועם ואח״כ יושב על שלחנו אל מול פני המנורה, ואוכל ושותה ושמח ונוהגים לעשות ב׳ תבשילין בכל סעודות ח׳ ימי חנוכה, ומספר לבני ביתו את כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה לאבותינו ולנו בימים ההם בזמן הזה……

חנוכה

זמז הדלקת נרות חנוכה

א.   נוהגים להדליק נרות חנוכה מיד בצאת הכוכבים כדעת מרן השו״ע. ולא בשקיעת החמה. ויש בזה משום זרזין מקדמין למצות ואם עבר זמן מה, יכול להדליק עד הבוקר בברכה, ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומים ביום שלמחרת, אלא יגמור וידליק בשאר לילות כרגיל.

כ״כ מרן בשו״ע (או״ח סי׳ תרע״ב סעי׳ אי), וכך היה המנהג במרוקו כמו שכתב הרב שופריה דיוסף בירדוגו (או״ח חנוכה סי׳ בי), וכ״כ מורינו הרב שמש ומגן (ח״א, באו״ח סי׳ לאי לבי), וז״ל ומעתה צריכים אנו להחזיק במנהגינו להדליק אחר צאת הכוכבים כדעת מרן וכסברת הגאונים, וכבר כתבתי דמי שידליק קודם הזמן לדעת מרן דלא יצא והוי ברכה לבטלה, עכ״ל. וכ״כ בנהגו העם (חנוכה), וכ״כ בספר לקח טוב פינטו (עמי קי״ט). וכתב הרב עלי הדס (פרק טז׳ אות גי), שכך המנהג בתוניס.

ב. אין לבטל זמן הדלקת נר חנוכה עם סוף השקיעה כפסק השו״ע, בשביל קביעות שיעור תורה, לאנשי ארץ ישראל, שהרי מדליקים בחוץ משום פרסומי ניסא, אבל אנשי ח״ול שמדליקים בתוך ביתם, לא יבטלו את קביעות שיעור התורה ברבים.

כ״כ מרן בשו״ע (או״ח סי׳ תרעב ס״א). וכתב הגר״י משאש בספרו נר מעוה (עמוד נח), וז״ל אמנם אם אינם מובטחים לחזור ללימודם ואפילו מקצתם ואפילו אחד מהם הדעת נוטה שאין לגרום בטול תורה ואפילו אחד בשביל קדימת ההדלקה. ואף שכתב המגן אברהם (סק״ח), בשם רש״ל והב״ח ז״ל ואפילו ללמוד אסור, ואפי התחיל ללמוד פוסק משהגיע זמנה ע״ש. ומשמע דמירי גם האידנא. מ״מ נוכל לומר דהיינו דוקא ליחיד הלומד בביתו דיכול לעשות המעוה בזמנה ויחזור ללמודו. לא כן יחיד הלומד עם רבים במקום אחר שאם ילך להדליק לא יחזור למקום קביעותו, גם הם יודו דלא מבטלינן מלימודו עם רבים שהיא מעוה רבה, וכוי ובהמשך הרב תולה שכל ההיתר הוא מפני שמדליק בתוך ביתו. אבל עכשיו בארץ שרובם מדליקים בחוץ וכמו שכתב הגר״ש משאש זע״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״ד בהשמטות אות וי), וז״ל ואמנם היום שזכינו לגור בארענו, ראוי לנו להשתדל להחזיר עטרה ליושנה להדליק בפתח הסמוך לרשות הרבים למי שגרים בקומה אי ובי ע״כ, אז ידליקו ולאחר מכן ימשיכו בלימודם, כפסק הש״ע (סימן תער״ב), שפסק כהרמב״ם, שמדליקין בסוף השקיעה לא מאחרין ולא מקדימין.

 

א. כתבות מסופרי צפון־אפריקה בעיתונות העברית-יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ג'

  1. המקורות לחקר תפוצת ההשכלה העברית בצפון־אפריקההמגיד

אולם קודם שננסה להתמודד עם שאלות נכבדות אלה ואחרות, עלינו לתת את הדעת על המקורות והמסמכים העומדים לרשותנו לחקר התופעה כפי שהצגנו אותה עד כה, ועל תפוצת ההשכלה העברית ברחבי צפון־אפריקה בכלל. שמא תופעה שולית ואף קיקיונית לפנינו, שאינה מצריכה מאמצים רבים ואינה מחייבת שיתייחסו אליה ברצינות רבה כל כך?

למרות גילויה המאוחר במחקר של פעילות החוגים המשכילים בצפ״א אין מקום לסברה, שמעטים או דלים הם המקורות העומדים לרשות המתעניין כדי לתהות על ממדיה ותפוצתה של התופעה. אדרבה, הטקסטים רבים הם ומגוונים, והם מאפשרים לנו לעמוד על ייחודיהם של המרכזים הקהילתיים ושל הדמויות המרכזיות שנשאו וקידמו את הפעילות המשכילית או תיעדו אותה. המקורות הם בעיקר עיתונאיים או ספרותיים, הן פנימיים והן חיצוניים ליהדות צפי׳א, ונושאים אופי תיאורי־דיווחי, יצירתי או פובליציסטי.

א. כתבות מסופרי צפון־אפריקה בעיתונות העברית

כאמור, התודעה המשכילית העברית התפתחה בעיקרו של דבר מתוך קריאה בעיתונים העבריים, ובראשם השבועון המגיד, שהתחיל להופיע ב־1856 בליק שבפרוסיה, לא הרחק מגבול רוסיה. עיתון זה הגיע כנראה כבר בשנים הראשונות להופעתו למרכזים העירוניים היהודיים של צפון אפריקה, אולי דרך גיבראלטאר ואלג׳יר, או אף במישרין. אולם מה שחשוב עוד יותר הוא, שזמן־מה לאחר מכן לא הסתפקו קוראים מסוימים בקריאת העיתונים אלא החליטו לכתוב בעצמם רשימות על קהילותיהם ובעיותיהן, ושלחו אותן לפרסום בעיתונים העבריים של מזרח אירופה ומרכזה, כולל רשימות וכתבות שבהן הם התייחסו במישרין או בעקיפין לבעיות החברתיות והתרבותיות שהעמידה בפני קהילות אלה המודרניות הצרפתית הכובשת. כתבות אלה הן מהמקורות החשובים העומדים לרשות החוקר להבנת עולמם ודפוסי פעילותם של המשכילים העבריים בצפ״א, ולכן נמסור כאן את פרטיהן המלאים.

כבר ב־1862 לכל הפחות, לאחר שהמגיד הרבה לפרסם ידיעות מכלי שני על יהודי צפון־אפריקה ובעיקר מרוקו, לרגל מלחמת ספרד-מרוקו ב־1859 ואלפי הפליטים היהודיים שברחו בגללה לגיבראלטאר, שלח העורך ליוסף אשריקי מטנג׳יר את גיליונות עיתונו, ופנה אליו בבקשה כי ישגר לו ידיעות וכתבות מחיי הקהילות במרוקו; אולם ללא הועיל. הוא חזר ופנה באותה בקשה אל כתבים אפשריים מצפון־אפריקה באביב 1864, לאחר נסיעתו של סר משה מונטיפיורי למרוקו ודיווחו עליה מעל דפי העיתונות היהודית, העברית והלועזית. אולם הפעם, חודשים מספר לאחר מכן, התחיל אברהם שמלה מתוניס לשלוח לשבועון זה דיווחים ופניות לארגונים היהודיים על מצבם המושפל והאומלל של יהודי תוניסיה ועל עיוותי הדין וההתנכלויות שהם סבלו מהם בקהילות שונות. הוא המשיך בכך עד 1879, עם הפסקות לעתים ארוכות. ברם, עוד לפני כתבתו הראשונה של אברהם שמלה התפרסמה בהמגיד רשימה מבלידה שבאלג׳יריה, ראשונה בסדרת כתבות ורשימות מקהילות נוספות באלג׳יריה: אלג׳יר החל משנת,1865 מסתגאנם ותלמסן" ב־1868.

ב־1875 ובשנים שלאחר מכן שלח ר׳ יעקב רקח רשימות קצרות מטריפולי על הזמנתו של ר׳ אליהו בכור חזן שמש רב ראשי בקהילה ועל פעולותיו השונות של הרב. אולם רק ב־1876 הופיעה בהמגיד הרשימה השנייה ממרוקו בצורת תגובתו של רבה הראשי של טנגייר, ר׳ מרדכי בן ג׳יו, על פרשנותה של כי״ח לכתבה שהתפרסמה בעיתון הלבנון ב־1872 והתקיפה את יהודי מרוקו. בשנות השמונים והתשעים התרבו הכתבות מצפ״א, וביניהן הגיעו רשימות מקהילות אחרות, כגון גאבם(מיצחק חי בוכבזא) ואוראן(מר' יעקב סופר) או מכתבים חדשים, כגון שלום בכ׳אש ויצחק בן דוד מרעלי מאלגייר, שלום פלאח החותם בשם ״החוזה״ מתונים, יצחק בן יעיס הלוי ממוגדור. לאחר הפסקת הופעתו של המגיד נשלחו כתבות להמגיד החדש, שיצא בקראקוב.

בהלבנון, שעבר מירושלים לפאריס, התפרסמה בשנים 1875 ו־1876 מודעה שהזמינה את הקוראים באלג׳יריה הרוצים להיות מנויים על השבועון לפנות לשני סוכניו של העיתון באוראן, ר׳ יהודה צ׳רמון ור׳ יוסף שמואל אבולעפיה: ומתוך עדויות שונות ידוע לנו שהעיתון הגיע גם למרוקו, ללוב ולבטח גם לתוניסיה. עיתון זה פרסם ידיעות רבות על יהדות צפון אפריקה שהוא תרגם מהבולטין הצרפתי של חברת כי״ח, וכן כתבות מעטות שהגיעו במישרין מצפון־אפריקה. גם בהמליץ, שיצא באודסה, התפרסמו כתבות שונות שהגיעו מצפון־אפריקה בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים, אולם עמדותיו האנטי־מסורתיות של העתון לא חיבבו אותו כנראה על הקוראים בצפון־אפריקה.

מסיבות הפוכות ממש, של יישוב ההשכלה עם האמונה הדתית, היה הצפירה בשנות השמונים והתשעים, בעריכתו של נחום סוקולוב, לעיתון הנפוץ ביותר בצפ״א, ובו התפרסמו כתבותיהם החשובות של שלום פלאח מתוניס, החותם לרוב בשם־העט ״המקנא״, ושל יצחק בן יעיס הלוי ודוד אלקאים ממוגדור, שעליהן מבוססים בחלקם הגדול התיאורים והניתוחים המוצעים כאן, וזאת מלבד כתבותיהם של סופרים מזדמנים מקהילות שונות, כגון טנג׳יר. כמו כן, עם צאתו של השבועון הציוני־דתי היהודי בלונדון, לאחר קונגרס באזל, שלח אליו כתבות דוד אלקאים, והתמיד בכך כעשר שנים. מרדכי הכהן מטריפולי שלח גם הוא כתבות לשבועון זה, אולם הוא התחיל בכך רק ב־1906.

גם לעיתונים שיצאו בשנות השמונים והתשעים בירושלים, כגון החבצלת, האור או הצבי, נשלחו רשימות מאוראן, מתוניס וממוגדור, אולם כיוון שרשימות אלה לא הופיעו בחתימות שולחיהן, קשה להתחקות אחריהם. גם מאספים כגון השחר, שיצא בווינה, והאסיף, שיצא בווארשה, הגיעו לקוראים בצפון־אפריקה, ושלום פלאח פרסם בזה האחרון את אחד ממאמריו הארוכים ביותר על קהילת תוניס.

שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם אפרים חזן

אפרים חזן

הקינה ״פנה הורי והדרי״ על מות רבי זכרי בן משאש מיוחדת בכך, שהדברים נאמרים מפי אבי הנפטר, ובדברי הכתובת ״וקוננתי בשם אביו המדבר״. הכתובת מצביעה, כמובן, על המודעות של המשורר לחשיבות הדובר ולתרומתו לעיצוב השיר. הבחירה לומר את דברי הקינה בשם אבי הנפטר מקשרת את קינותיו של רדב״א חסין למסורת השיר הקדומה ולדוגמה שעוצבה בסדרת הקינות שכתב יהודה הלוי על מותם של אנשים פשוטי עם, שבהם מדובב המשורר את קרובי הנפטר ולעתים את הנפטר עצמו, ויש שהדברים באים בדרך הדו־שיח בין הנפטר לקרוביו. ודוגמה מובהקת לכך בקינה ״הה בתי השבחת משכנך …״, שבה פותחת האם ושואלת את בתה המתה הייתכן כי שכחה מקומה, שהרי נושאי הארון נשאוה למקום אחר… אצל יהודה הלוי ואצל קודמיו, בעיקר שמואל הנגיד, עומדים דיאלוגים או מונולוגים מעין אלה על קישוט ההיתממות: הדובר מתעלם כביבול מן המצב החדש, ועל כן תמה הוא כיצד זה אם מואסת בבתה ומעטרתה בעטרת עפר ומושיבה אותה בחופת אבדון.

הפער בין ההיתממות לבין המציאות הוא העושה את השיר ומעמיד את הממד הטראגי שבו. אצל ר״ד חסין אין כל שימוש בהיתממות, ודברי הצער הנאמרים מפי האב או הדו־שיח בין הנפטר לקרוביו, ובמקרה אחד בין בני־זוג שנפטרו, אינם כוללים כל יסוד של היתממות ואינם מתעלמים מן המציאות כפי שהיא. המוות קשה הוא ומצער, וכבד על המשורר גם בלאו הכי. וכך זועק אביו של רבי זכרי בן משאש ״פנה הודי והדרי / זה שמי וזה זכרי; ובצד תיאור הצער הגדול והמספד של אב ששכל את בנו ״אהה עלי אויה לי… אור חשך באהלי נדעך וכבה נרי״. דמות האב בדובר בשיר זה מבטאה לא רק את עניין המספד והצער, המועצמים מאוד כשהם באים מפיו של אבי הנפטר עצמו, אלא יש בדמות האב כדובר גם בדי להעמיד עדות של מי שמכיר את הנפטר מקרוב ויודע את דרביו היטב ויכול לספר עליהם:

ועמלו בתורה / לא ימוש מתוך האוהל

 כּחשכה כאורה / נרו לא ידעך יָהֵל

התיאור מתקשר אל ההספד, ויש בו כדי לנמק את הצער הרב על מי שאלה הם דרכיו. בו בזמן מעיד תיאור זה גם על תבונה חשובה באישיות של תלמידי־החבמים: ש ק ד נ ו ת. לא רק ידיעת התורה אלא גם השקידה בה ראויה לציון ולשבח, ואף בידיעת התורה חשיבות יש ליכולת העמידה בוויכוח ולידיעות בבל הסוגים של ספרות חז״ל, כדברי המשורר:

כגבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה

במשנה בגמרא / תוספתא סיפרא ספרי

בצד הרמיזה המפורשת שיש כאן לנאמר במסכת מגילה כח ע״ב על אותו נפטר שהיה שונה ־הלכתא ספרא וספרי ותוספתא״ ניכר בציטוט זה סממן נוסף לשירת רבי דוד חסין: הרמיזה והשיבוץ הנרחבים מתוך ספרות חז״ל ושילובם אל תוך הלשון המקראית על שיבוציה ורמזיה. בצד מה שלמדנו על דרכי העיצוב תוך ביסוס הדבר מהמשך השיר ומשירים אחרים נוכל ללמוד גם מה הם המקורות והנושאים שתלמיד־חכם אמור להיות בקי בהם, ובתוך אלה גם בקיאות בקבלה ובחכמת הנסתר, כפי שמקונן השיר בהמשך:

גבור ובידו רומח / משנתו קב ונקי

בסהלי חודה בקי / בסתרי גורי ארי

בצד ספרות חז״ל על כלל סעיפיה ובצד יכולת העמידה במלחמתה של תורה, ותוך כדי רמז למשנת רבי אליעזר בן יעקב, עולה כאן השבח של ידיעת הקבלה על פי האסכולה הלוריאנית. בהעמדת דמות האב כדובר די בדי להעניק ממד אותנטי גם לדוגמה ממשית המתארת את דרכו של הנפטר בקיום המצוות, כפי שמעיד השיר:

זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי

לא החציף פניו נגדי / שומע אל דברי

הניסוח הלכתי במובהק, ורצה לומר קיים רבי זכרי מצוות כיבוד אב כהלכתה, וממנה תלמד על שאר מצוות. ועוד עניין אחד במעשה השיר שלפנינו ביסוד השלישי של שירי הקינה, התנחומים או הברכה למת: האב־הדובר מבקש על בנו הנפטר ״נרו ההל לא ידעך / בעולם שכלו טוב״. ההל לשון ציווי הוא, כמו הָאר. נמצא ציור הנר הדלוק או הכבוי מקיף את השיר, שכן פתח ואמר האב ״אור חשך באהלי / נדעך וכבה נרי״ — בך במספד; ובשבח הזכיר עמלו בתורה ״לילות כימים — נרו לא ידעך יהל״; ובתנחומים ביקש על נר נשמתו כי יהל. ואם ניזכר עד כמה הקפידו בני צפון־אפריקה על הדלקת נר נשמה בימי האבל ולאחריהם, נגלה כי יש זיקה מעניינת בין הריאליה למטאפורה.

הקינה של רבי דוד בן אהרן חסין במלואה מתוך הספר " תהלה לדוד "

227 – פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב הגדול רבי זכרי בן משא ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.

ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי

כבודי גלֹה גלה / משושי שמחת גילי

אור חשך באהלי / נדעך וכבה נרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

נפעמתי לא אדבר / הֻגד חזות קשה

איך נגדע נשבר / מקל תפארה יָבְשָה

באפר אתפלש / ושק אשית חגורי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

יחרד לזאת לבי / ויתַר ממקומו

בזכרי על משכבי / אמריו כי נָעֵמו

על יומו השתוממו / אָחַי בְּכו על שברי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון

יום יצא מִלְּפָנַי / מת וקראהו אסון

לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מה חֳרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

ועמלו בתורה / לא ימוש מן האהל

כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יהל

מי מנוחות ינהל / בעיון שקֵיל טרֵי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה

כגבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה

במשנה בגמרא / תוספתא ספרא ספרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

חכם בני וְשִׂמַּח / לבי וּמִלֵּא חשקי

גבור ובידו רמח / משנתו קב ונקי

בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי ארי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי

בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי

החציף פניו נגדי / שומע אל דבָרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה

לא נצרכה אלא ל / קַבּוּלִינְהוּ בשמחה ( זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה על פי ברכות .

כזבח וכמנחה / יֵרָצֶה לפני צורי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

 

נרו הָהֵל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו

תוריד עליו טוב שפעך / בנעימים שים חבלו

יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור

Asilah

הבחנות בז׳אנרים ספרותיים והיבטים רגיונליים ( אזורי )  וחברתיים

מקדם ומים כרך ה'

ליקוט היסודות העבריים והארמיים שבלשונה של קהילה אחת, אם מן הטקסטים שבכתב, מתוך דפוסים ובתבי־יד, ואם מן המסורת שבעל־פה, מהקלטות של שיחות, סיפורים ושירים, אסור שיביאנו לשים את כל המלים בכפיפה אחת של מילון, אלא אם כן התווינו על כל מלה ומלה תווים המאפיינים אותה מתוך שלושה היבטים לכל הפחות.

א. ההיבט הספרותי

היבט זה נוגע רק למקורות שבכתב. על כל מלה וצירוף צריך להתוות את הסוג הספרותי שממנו הם באים, כי הנתונים התרבותיים והחברתיים של מלה וצירוף עבריים שונים בחשיבותם אם הם באים מספרות המוסר, למשל, או מספרות עממית, ואם הם באים מתרגומי תנ״ך, או מפירושי תנ״ך, ואם הם באים ממכתבים פרטיים ומסחריים או ממכתבים ואיגרות של רבנים

ב. ההיבט הרגיונלי

היבט זה נוגע הן למקורות שבכתב הן למסורות שבעל־פה. נראה לנו שאין לדבר או לכתוב באופן מכליל על יסודות עבריים בתחומה של שפה כמו הערבית היהודית או הלאדינו או היידיש, אף לא בתוך להג אחד שבארץ אחת כמו בערבית היהודית העיראקית, אלא יש לדבר על אזורים אזורים. עם כל התשתית המשותפת שביסודות העבריים והארמיים בתוך כלל לשונות היהודים, בתוך שפה אחת, ובתוך להג אחד, הרי ההבדל שבין הלהגים הערביים היהודיים החדשים כולל בתוכו גם הבדלים חשובים בשימוש היסודות העבריים והארמיים ובשכיחות הופעתם. על אף המשותף לאזורים שונים של עיראק ביסודות העבריים והארמיים בלהג הערבי יהודי יש הבדלים בולטים לגבי היסודות העבריים והארמיים במקורות הכתובים בין יהודי מוצל ויהודי בגדאד, ויש הבדלים בולטים לגבי היסודות העבריים שבמסורות שבעל־פה בין יהודי בגדאד ליהודי עאנה.

ג. ההיבט החברתי

היבט זה נוגע בעיקרו רק למסורות שבעל־פה. גם כאן לא די שנציין שמלים אלה קיימות או שכיחות ושגורות במסורות שבעל־פה, אלא חובה לסמן את השכבה החברתית שמפיה באה מלה מסוימת, כי חשוב לדעת אם מלה זו שגורה בלשון תלמידי חכמים או בפי אנשים מן השורה או בפי עמי הארצות. ולא זו אף זו, חייבת להיות הבחנה בנושא זה גם בין המינים, כי אינו דומה קיומה של מלה עברית וארמית ושימושה שבפי נשים לקיומה ושימושה בפי גברים.

אבחנות אלה לגבי מוצא היסודות העבריים בדיאלקט שבכל קהילה — המוצא החברתי והמיני, המוצא המקומי ומוצא הסוג הספרותי — נחוצות כדי להנחותנו נכונה לדעת את מידת התערותם של היסודות העבריים בקהל היהודים, אם הופעת מלים אלה היא תופעה מקרית בזמן ובמקום או שהיא ממסורת הדורותי, ואם אין היא מקרית ביעד היא מתפרסת, ומהם גבולות תפוצתה בתוך האוכלוסייה של דוברי ערבית יהודית. במסגרת זו נרחיב את הדיבור רק על שני ההיבטים הראשונים.

א. ההיבטי הספרותי

אני מציע בפניכם עתה תבנית של ״פספורטציה״, תווית מזהה לבל מלה ומלה, דבר שבעתיד יקל על עריכת מחקרים משווים בנושא זה. נתחיל בסוגים הספרותיים.

כאמור, יש הבדלים בשכיחות היסודות העבריים ובתפוצתם בין הסוגים הספרותיים השונים. להלן אני מציע חלוקה עשרונית שתקיף את כל הסוגים הספרותיים ותהיה נוחה וקלה לזיהוי. חלוקה זאת מבוססת על בדיקת המקורות, והיא עולה מתוך המקורות, ולא להפך. את המקורות הספרותיים אני מציע לחלק תחילה לשתי קטגוריות נבדלות מבחינת שכיחות היסודות העבריים והארמיים שבהן:(1.1) תרגומים,(1.2) ספרות מקורית.

1.1 גם בתרגומים יש הבחנה המבוססת על שכיחות היסודות העבריים והארמיים ודרכי שימושם:

(1.1.1) תרגומים מעברית לערבית יהודית,(1.1.2) תרגומים משפות זרות לערבית יהודית.

וזאת החלוקה לפרטיה: 1.1 תרגומים

  • תרגומים מעברית
  • תרגומי מקרא
  • תרגומי משנה ותלמוד
  • תרגומי טקסטים ליטורגיים (תפילה, הגדה של פסח, אזהרות ועוד)
  • תרגומים מהספרות העברית של ימי הביניים (כמו משנה תודה לרמב״ם וספר הישר)
  • תרגומים מספרות עברית מאוחרת (כמו תרגום אהבת ציון למאפו).
  • תרגומים משפות אחרות
  • תרגומים משפות אחיות, ממשפחת לשונות אחת (במו מארמית לערבית יהודית)
  • תרגומים משפות זרות (כמו מאנגלית ומצרפתית לערבית יהודית)

את הספרות המקורית יש לחלק לתשע קבוצות, בהקבלה לשיטה העשרונית, וכל קבוצה וקבוצה עשויה להתחלק שוב לתשע קבוצות ושוב ושוב. מיון חלקים של הקבוצות יודגם כאן, כמו מיון קבוצת ה״ספרות״, ה״מבתבים והמסמכים״:

סדר נישואין ונוסח הכתובה אצל יהודי מרוקו מהמאה השש עשרה ואילך משה עמאר

סדר נישואין ונוסח הכתובה אצל יהודי מרוקו מהמאה השש עשרה ואילךהחתונה היהודית במרוקו

משה עמאר

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

מקדם ומים כרך ח'

1 סדר האירוסין

  • אירוסין

במאמר זה אני מתמקד בעיקר בתיאור המנהג ומקורותיו ההלכתיים בסדר הנישואין ובנוסח הכתובה, ועוד חזון למועד.

עד לימי הביניים המאוחרים היה נפוץ בכל קהילות ישראל המנהג לקדש אישה שלא בשעת הנישואין. אישה שקיבלה קידושין ולא נכנסה לחופה נקראת בלשון התורה מאורשת. על מעשה הקידושין קבעו לברך על כוס יין ״ברכת אירוסין״. הברכה נאמרת לפני מתן כסף הקידושין.

הערת המחבר : בדברים כב, כג-ד: ״כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה. והוצאתם את שניהם… וסקלתם אותם באבנים ומתו…״. אף שהיא מאורשה בלבד נדונו שניהם בחומרת ניאוף אשת איש.

במעשה הקידושין היה האיש מייעד לו את האישה ואוסרה על כל איש אחר. באותו מעמד היו מתנים תנאים על היקף הנדוניה, גודל הכתובה, מקום המגורים, ועוד, וגם קובעים להם מועד מוסכם לנישואין. היו מקומות שנהגו לכתוב ״שטר אירוסין״ ובו פורטו כל התנאים שסוכמו בין הצדדים.

הערת המחבר : שטר אירוסין נכתב לא לשם הקידושין עצמם אלא לתנאים שהיו מתנים הזוג ביניהם, והיה נכתב לפני הקידושין או אחריהם. הוא נקרא גם שטר פסיקתא (קידושין ט ע״ב), כלומר פסיקת נדוניה. לדוגמאות לשטרי אירוסין ראה א׳ גולאק, אוצר השטרות, ירושלים תרפ״ו [להלן גולאק, שטרות], עמי 20-18.

הארוסה יש לה דין של אשת איש, לכן אם ירצו להיפרד זה מזו התרת הקשר ביניהם צריכה להיעשות על ידי מתן גט, כי בלי הגט היא אסורה לכל איש אחר.

אף על פי שסטטוס הארוסה עם המקדש הוא כשל ״אשת איש״ אסרו עליהם חכמים קיום יחסים כל עוד לא הכניסה לחופה, קרי עריכת הנישואין. ומכאן נוסח ברכת האירוסין: ״וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין״.

כמו כן אין הארוסה נהנית מהזכויות המגיעות לאישה נשואה: אין לה כתובה ולא מזונות, הבעל אינו יורשה אם מתה, ואם הוא כוהן אינו מיטמא לה.

הזמן שאחרי האירוסין היה מנוצל על ידי בני הזוג להכנות לנישואין. האישה מכינה את הנדוניה, והבעל את צורכי החתונה. במשנה מוזכר ״שנים עשר חודש״ כזמן סביר בין קידושין לנישואין להכנות הנזכרות.

  • הערות המחבר : חכמים אמרו: ״כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה״(מסכת כלה פ״א); ״הבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות״(ירושלמי פסחים י, א). וראה רמב״ם, הלכות אישות י, א; טור ושו״ע אבה״ע, סימן נה.
  • ראה כתובות נד ע״ב. ואם כתב לה כתובה מן האירוסין גובה עיקרי הכתובה ואינה גובה תוספת כתובה. ואם לא כתב לה כתובה, דעת הרמב״ם (אישות י, יא) שאינה גובה כלום. ואילו התוספות כתובות מד ע״א, דייה והלכתא, סוברים שיש לארוסה כתובה מתנאי בית דין, גם אם לא כתב לה. והשו״ע אבה״ע, סימן נה, פסק כרמב״ם.

1.2 בעיות שהתעוררו במרוצת הדורות

בשל אריכותו של פרק הזמן בין האירוסין לנישואין התעוררו בעיות קשות בתחום דיני אישות: למשל, היעלמותו של החתן, באונס או במזיד, היתה הופכת את הכלה הצעירה לעגונה לכל ימי חייה: לעתים היו ספקות ודיונים עקב קבלת קידושין מאיש אחר על ידי הנערה; היו מקרים שהכלה, שבגרה בינתיים, סירבה להתחתן עם האיש שקידשה; היו מקרים שאבות קיבלו בפזיזות קידושין בעד בנותיהם הקטינות ואחר כך התחרטו: ועוד כיוצא באלה. לכן כבר בימי הביניים המוקדמים נטו חכמים במזרח ובמערב לצמצם כמה שניתן את הזמן שבין האירוסין לנישואין עד כדי חיבורם למעמד אחד. ואולם במחצית המאה ה־15, בשאלה ששאל ר׳ מימון נג׳אר את ר׳ שמעון בר צמח דוראן, אנו שומעים לראשונה על תקנה בנושא מהעיר קונסטנטין שבאלג׳יריה:

שאלת עיר שיש בה תקנה שלא יקדש אדם אלא בשעת הנישואין ופירשו בתקנתם שאם קדש שלא יהיו קידושיו קידושין. ואם עבר וקדש שלא בשעת הנישואין מהו, אם יש כה בתקנת הציבור להפקיע הקידושין.

מתקופה זו ואילך אנו שומעים על קהילות רבות שאיחדו את האירוסין והנישואין לטקס אחד, ואת מקומם של האירוסין הלכו ותפסו השידוכין.

1.3 שידוכין

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים שידוכין, ובלשוננו הרווחת אירוסין. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו את הכלה המיועדת או הוריה והללו נתנו את הסכמתם, נהגו לכתוב שטר שידוכין, ובו התחייבו הצדדים בקניין על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ולפעמים גם קנם כספי שיוטל על מי שיפר את ההתחייבויות שלקח כל צד על עצמו. כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.

ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזו, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים:

 (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת האירוסין;

(ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שערמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת האירוסין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.

אשר לנזק הנפשי, מתוך ספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה. יתרה מכך, גם אם בעת השידוכים נעשה הסכם מפורש, באמצעות קניין, המחייב בתשלום סכום מסוים שעל המפר לשלם לצד השני בקנס, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס; כי בשטר השידוכין בטוח בל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. על כן נהגו בימי הביניים בספרד לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים, בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו מפקידים את שני השטרות ביד אדם שלישי, וזה מסר אותם למתחייב, אם קיים את התנאי, או לאבי הכלה, אם החתן עבר על התנאי. וכן נפסק בשולחן ערוך."

אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – נדב שרגאי 2012

 

אסלאם-ירושלים19 שנה מאוחר יותר, שעות אחדות לאחר החלטת דיין, זימן אליו ראש הממשלה לוי אשכול את ראשי העדות הדתיות והבטיח להם שהמקומות הקדושים להם לא ייפגעו. לרבנים הראשיים לישראל הודיע אשכול שהם יהיו אחראים על הסדרים ליד הכותל המערבי, ולראשי הדתות הנוצרית והמוסלמית הבטיח כי הם שימשיכו לקבוע את הסדרים במקומות המקודשים להם: כנסיית הקבר והר הבית.

המעשה המשמעותי ביותר של דיין, שעם השנים עורר מחלוקת וזכה לביקורת מצד חוגים רחבים, היה לאסור על תפילה ופולחן יהודי בהר הבית, וזאת בניגוד לסדרים שגובשו במערת המכפלה שבחברון, שגם בה פועל מסגד.

 דיין החליט להשאיר את הר הבית ואת ניהולו בידי הוואקף המוסלמי, אך בה בעת לעמוד על כך שיהודים יוכלו לבקר בו ללא הגבלה )ביקור, ולא תפילה). דיין סבר, ולאחר שנים אף העלה מחשבות אלה על הכתב, כי הואיל ועבור המוסלמים הר הבית הנו "מסגד תפילה מוסלמי, בעוד שלגבי היהודים אין הוא אלא 'אתר היסטורי של זכר העבר', אין  להפריע לערבים לנהוג בו כפי שהוא עתה." שר הביטחון הישראלי האמין כי יש לאפשר לאסלאם לבטא את ריבונותו הדתית על ההר – ריבונות דתית, להבדיל מריבונות לאומית; להשאיר את הסכסוך הערבי הישראלי במישור טריטוריאלי – לאומי; ולעקור ממנו את הפוטנציאל לסכסוך בין הדת היהודית לדת המוסלמית. במתן זכות ביקור ליהודים בהר הבית, ביקש דיין להקהות מעוצמתן של תביעות יהודיות לפולחן ולריבונות יהודית במקום. במתן ריבונות דתית למוסלמים על הר הבית, דיין האמין כי הוא מקהה מעוצמתו של האתר כמרכז לאומני פלסטיני.

הערת המחבר : במערת המכפלה חולקו האולמות ושעות התפילה בין היהודים לבין המוסלמים, והמקום משמש עד היום הן מסגד, הן מקום תפילה ועלייה לרגל ליהודים.

רכיבי הבסיס של הסטטוס קוו שדיין עיצב בהר הבית נשארו על כנם עד היום. למרות אין-ספור ניסיונות של יהודים להתפלל בהר הבית, המדינה דבקה עד היום באיסור על תפילת יהודים בהר. על פי חוק השמירה על המקומות הקדושים (תשכ"ז, 1967) שר הדתות רשאי אמנם להפעיל את סמכותו ולהתקין תקנות להסדרת תפילת יהודים ומוסלמים בהר, אולם הוא נמנע מלעשות זאת על פי הנחיית הממשלה.

 גם בג"ץ שעל שעריו התדפקו יהודים עשרות פעמים בבקשה לשנות מדיניות זו, כדי שיאפשר ליהודים להתפלל בקדוש שבמקומותיהם, גיבה את מדיניות הממשלה בעניין זה מטעמים של "שמירה על הסדר והביטחון הציבורי". בג"ץ קבע שזכות התפילה אינה אכיפה ללא תקנות, וכי מימושה בלעדיהן טומן בחובו סכנה חמורה לשלום הציבור. בפסק דינו בעניין נאמני הר הבית נגד צחי הנגבי )השר לביטחון פנים באותה עת),הבהיר בג"ץ כי לכל יהודי הזכות לעלות להר הבית, להתפלל עליו ולהתייחד עם בוראו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי; זהו חלק מחופש הביטוי. עם זאת, הזכות הזאת, כזכויות יסוד אחרות, איננה זכות מוחלטת, ובמקום שבו ההסתברות לפגיעה בשלום הציבור ואף בחיי אדם קרובה לוודאי – יש בה כדי להצדיק את הגבלת חופש הפולחן הדתי ואף את הגבלת חירות הביטוי .

אפילו הממסד הרבני העניק לאורך שנים רבות הסכמה דה-פקטו למדיניות זו, מסיבותיו שלו – סיבות שמקורן בהלכה היהודית. בבסיס האיסור על יהודים להיכנס לתחומי הר הבית, עמד הסטטוס ההלכתי של היהודים בדורנו המוחזקים כ"טמאי מתים".כיום, בניגוד לעבר הקדום, אין אפשרות להיטהר מטומאה זאת. לא כל הרבנים סמכו את ידיהם על האיסור הזה, ובשנים האחרונות התרחב מאוד מעגל הרבנים ששינו את עמדתם והתירו ליהודים להיכנס להר. עם זאת, הרבנות הראשית לישראל, שהיא הגורם הממסדי ההלכתי המכריע, דבקה עד היום בעמדתה שיהודים אינם רשאים להכנס לתחומי הר הבית. כך סבורים גם כמעט כל הפוסקים בעולם החרדי, וכך סבורים גם רבים מהפוסקים המרכזיים של עולם הציונות הדתית.

הערת המחבר : על פי ההלכה, טמא מת הוא מי שבא במגע עם נפטרים או עם אנשים ששהו במחיצתם של נפטרים. בתקופת המקדש היה אפשר להיטהר מטומאת המת באמצעות אפר של פרה אדומה מהול במים מיוחדים שהוזלפו על הטמאים. כיום, אפשרות הלכתית זו אינה קיימת.

קונצנזוס רחב אף יותר מגולם בפסיקה ההלכתית הכמעט גורפת, שאין לבנות כיום את בית המקדש השלישי, שיהודים בתפילותיהם כמהים אליו. דעה זו משותפת לרבנים שמתירים כיום כניסה להר הבית, ולרבנים שאוסרים זאת. הרבנים פוסלים זאת קטגורית גם כאשר ההצעה נוגעת לבניין המקדש במקום המסגדים, וגם כאשר מדובר באפשרות לבניין המקדש במתחם ההר ללא פגיעה במסגדים. אפשרות בניין המקדש נפסלת מכמה סיבות.

המרכזיות שבהן הן אלה:

א. ההבנה שבניית בית המקדש תתאפשר רק כאשר יגיע המשיח.

ב. רבים סבורים שבית המקדש השלישי לא ייבנה בידי אדם, אלא יירד מוכן מהשמים.

ג. רבים עוד יותר סבורים כי דורנו אינו ניחן ברמה מספקת של רוחניות, טוהר ובשלות, כדי שיהיה ראוי למקדש.

ד. המכשול ההלכתי שמונע כניסת יהודים להר, והיעדרה של 'הפרה האדומה' שאפרה, על פי המקורות היהודיים, שימש לטיהור יהודים טמאי מתים בימים עברו.

ה. החשש מעימות בין-דתי בין האסלאם לבין היהדות ופגיעה ביהודים ובמטרות יהודיות דתיות בכל רחבי העולם.

ספר בראשית – פרשת "ויצא". מאת: הרב משה אסולין שמיר. טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק'

ספר בראשית – פרשת "ויצא". Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה". (בר' כח, י).

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

 והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (בראשית, כח יב).

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 ופשרו לדורות, ובכלל זה לדורנו.

יצחק אבינו מברך שוב את יעקב ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה "מבנות לבן אחי אמך". רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו "אל לבן אחי חרנה" מפני עשיו הזומם להורגו. אכן, יעקב מקיים את מצוות הוריו במלואה, ולכן נאמר בתחילת הפרשה: "ויצא יעקב מבאר שבע – וילך חרנה". המלה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המלה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו, ללכת לשאת אישה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שהפסוק הנ"ל רומז לכך שנשמת האדם "בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון הנקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואמרו "וילך חרנה", על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו דכתיב לפתח חטאת". (רבנו אוה"ח בר' כח יד ע"פ הזוהר ויצא מקמז ע"א, ונדה ל ע"ב).

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" אותו מסמלת רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, אותה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים.

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ולכן רצוי לעקוב אחרי יעקב אבינו שהצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שהפתיע אפילו את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, ומגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה למעלה בשמים בין מלאכים, כפי שראו למטה בבית אל.

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב-י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומזת לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה. לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש ה' במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בראשית כחט ז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה+ כרוב+ נשר. א-נ-כ-י = אריה+ נשר+ כרוב+יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים. כל זאת, למרות צרות ותלאות אותן עבר בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, יוסף, דינה, והירידה לגלות מצרים, כך שחייו היו כדבריו לפרעה: "מעט ורעים היו ימי חיי…".

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם – בעקידה (בראשית יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק לה' – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו ה'" (בראשית כה, כא). בדרכו חזרה הוא נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בראשית כח יט). בעצם, הקב"ה גרם לו ללון ה' – "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה כדי שילון שם".

 יעקב אבינו חיפש את "בית אלוקים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא נתן שינה לעיניו "עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). ולכן מסופר בגמרא (ברכות ג) שעד חצות לילה היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

חכמים אומרים שהקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל תחתיו כדברי רבנו "אוה"ח הק' ע"פ (הזוהר קדושים פד, ע"א) לפס': "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בראשית כח, יג).

לאור כל זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון אל מקום השכינה – הר המוריה – שער השמים, ואילו רגליו בבאר שבע, וכל ארץ ישראל מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש… וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים.  רבנו אוה"ח הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש ואומר: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". ורש"י הקדוש אומר על הכתוב: "ואנוכי לא ידעתי" – שאים ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 רבנו "אור החיים" הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום. לכן מחדש לנו אוה"ח הק' חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום ידבר בו. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר. ורש"י ז"ל פירש ואם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש" (דברי אוה"ח הק' בראשית כח, יז). החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים בגלל שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום. המסר מדבריו הוא,  שחייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד: איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם. רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא היה משה רבנו, אלא מדוע לא היה זושא – מדוע לא ניצל את היכולות שה' נתן לו. 

 יש המתרצים את דברי רש"י בכך שיעקב הצטער על כך שישן  במקום קדוש מול קודש הקודשים דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה. אז נזכה בעזהי"ת – בניצוצות אלוקיים.

סלם" = סמל (בעל הטורים).

סמלי "סולם יעקב" לכל אחד מאתנו.

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו בשמים". {שמימיות}. 

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כלבשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

במדרש (תנחומא ויצא ,ב) נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם אבל גם יורדים. הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד}.

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

פשר מראות הסולם – לאור משנת חכמים.

רבנו הרמב"ם כותב בספרו (מורה נבוכים חלק א' פרק טו) שהמלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות עליונים ומורידים מראות אלוקיים אותם מלמדים את העם. דבר דומה ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת מקור חיים, ומלמדים את העם.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוקים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים המורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה ה' ניצב עליו" – הקב"ה משגיח על כל מעשינו. שיהיו תמיד טובים.

רבנו אוה"ח הק' אומר עוד, אם תהיה "שפל רוח" בבחינת "סולם מוצב ארצה",  הוא תזכה להיות "וראשו בשמים".

רבנו בעל הטורים אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. הקב"ה קובע מה יהי מעמדו הכלכלי של האדם בהתאם למעשיו.

 רבנו הבן איש חי מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לדברים שבקדושה. כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה לתחתונה. משפיל ומרים.

רבנו חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלבים גבוהים בבחינת "וראשו מגיע השמימה". אין לקפוץ בעבודת ה'. בעצם, בכל דבר בחיים יש לעלות במתינות כמו בניסיונות הקב"ה את אברהם אבינו: מן הקל אל הכבד.

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים" אומר: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וידידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שנדע שהקב"ה "ניצב עליו" – עלינו, ומפקח על כל מעשינו והתנהלותנו בעולם.

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה'

  שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו אוה"ח הק' כח, יד).

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו".

יעקב אבינו הבורח מעשיו הרשע, ורואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי…, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב:  "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו אוה"ח הק' כח, יד).

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים, וזוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם שעוד יוסבר להלן.

"ויפגע במקום במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו אוה"ח ע"פ חולין צא ע"ב).

השימוש במלה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה. רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך.

"ויפגע במקום" – לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י)

"תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב)

                                      מהות התפילה ומשמעותה.

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם, "להגיד בבוקר חסדך".

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב אבינו שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ונזכה בגאולתנו.

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותן של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אוהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את הבלנס בין שני הקצוות.

אראנו נפלאות

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב בכסלו

לאמו"ר הצדיק רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה המלומד בניסים –

עבודת ה' מתוך אהבה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל". (ישעיה מג, כב).

 אחת הפרשנויות לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל". נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה העוזבים את ביהכנ"ס בתחילת "עלינו לשבח" ההופכת אצלם לתפילת הדרך, ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר רואה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון כאשר נפתחה המזוודה.

בדיעבד, התגלה שהגנב פעל בעורמה בכך שהכין מזוודה דומה אותה מילא באבנים, ועמד בהיכון ליד מסוף המטענים בשדה התעופה. בהגיע מזוודת היהלומים אותה סימן, הוא חטף אותה, והשאיר במקומה את מזוודת האבנים אותה לקח העוזר של העשיר.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא), דוגמת מו"ר אבי ע"ה שמידי לילה בשעה 2:00, קיץ וחורף – תמידין כסדרן, ישב על מכונו ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא עת דודים כלה, ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה מתפללת תמיד לקב"ה, וכך מתגלית התפילה הנשמתית בבחינת תפילת הנשמה, שהיא נשמת התפילה.

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה". (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף ע"ה.

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר הטלפוני והאינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו, כך הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר ה' את כל אוהביו…". מתוך תפילת "אשרי" אותה אנו שלש פעמים ביום.

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קוים בו הכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו… שומר ה' את כל אוהביו".

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, למחרת קריאת פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוקים. ויאמר יעקב כאשר רחם, מחנה אלוקים זה, ויקרא שם המקום מחנים". אלה הם גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב.

מו"ר אבי זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד שנים עשר שבטי יה "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו בשעה 02:00 בלילה  כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו בזמן תפילתו, היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא נפטר בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ושוחט במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל המלומד בניסים הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתו.

 גם מו"ר אבי זצ"ל, היה מלומד בניסים. היות והפרשה מספרת לנו על חלום יעקב, אספר על חלום אותו חלמתי בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל. בשעות הבוקר, חלמתי שמו"ר אבי מבקשני להסיעו לצדיקים בטבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכוניתי והתיישב במושב האחורי. עד כאן החלום.

באותו היום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה לסידורים. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה לנתניה, חיכית בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה עד שהרמזור האדום יתחלף בירוק. פתאום, מתייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה. חיפשתי את האיש להודות לו – אבל נעלם. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

משה זעירא בן הצדיק רבי יוסף אסולין בר אימא עליה ע"ה, שביום יב' בכסלו, ימלאו 9 שנים לעלייתו לגנזי מרומים. וכן לע"נ א"מ זוהרה בת חנה שביום יב' בכסלו, ימלאו 11 חודשים לעליית נשמתה לגנזי מרומים.

 דברי התורה יהיו לעילוי נשמתם הטהורה והזכה.

 כמו כן, לע"נ הרה"צ הקדוש רבי אברהם הי"ד, נין למלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין זיע"א. וכן לע"נ חנה בת מרים. עליה בת מרים ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר