מורשת יהדות מרוקו

נוסח נדלקת נר חנוכה כפי שכתב כמוהר"ר יוסף משאש זצוק"ל בספרו " נר מצוה "

הרב אסולים הי"ו

תפלה זו בכוונת הלב: לבש״ע הנה אנכי בא לקיים .מצות הדלקת נד חנוכה לתקן את שרשה במקום עליון, ויהר״ט יאו״א, שיהיה עתה עת רצת לפניך, להיות עולה מצות הדלקת נ״ח לרצון לפני כפא כבייך, להאיר פני קדשך אלינו ואל עמך צאן מרעיתך, הנפוצים כארבע כנפות הארץ, לחפיר לב האכן מבשרנו, ורוח נכון חדש כקרכנו, לעשות רצונך כרצונך תמיד כל ימי חיינו, והשפיע עלינו אורה ושמחה לאור כאור החיים, כי אתה תאיר נרי ה^, אלהי יניח חשכי, שלח אורך ואמתך חמה ינחוני ליראה ולאהכה את שמך, וככה פגולת הדלקת מאורות נ״ח, תחכמנו כאוד תורתך אנחנו וזרענו וזרע זרענו כרכר האמור מפי כבודך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם, כזכות מתתיהו כהן גדול ובניו, בנצח חורך הראנו נפלאות ובאורך נראה אוד, והאר פניך על מקדשך השמם, והיה לעת ערב יהיה אור, ותחזינה עינינו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנודה זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנדות אשר ראשה, ומלך כיפיו תחזינה עינינו, אכי״ר. ויהי נועם וכוי יהו לרצון אמרי פי ופו/ ואני תפלתי וכו'

ואח״ב יברך בכוונה ובנעימה

ברור אתה ה׳ אמ׳יה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנכה.

ברור אתה ה׳ אמ״ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

בליל א׳ מוםיףן,  ברכת שהחיינו, ואם שכח, יאמרנה בכל לילה שיזכור

ברור אתה ה׳ אמ״ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…..

נר מצוה – דף סא

ואח״כ מדליק בליל א׳ נר א׳ מצד ימין. ובכל לילה מתחיל בנוסף

ואחייב אומר

הנרות הללו אנו מדליקין, על הנסים ועל הפרקז, ועל הגבורות, ועל התשועות ועל הנפלאות, ועל הנחמות, שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניר הקדושים, וכל שמנת ימי חנוכה הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד כדי להודות לשמר על נסיר ועל נפלאותיך ועל ישועתיר.

ואח״ב אומר מקראי קדש אלה, שהם ר״ת יאוזדונה״י ה׳ צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. אלהים צבאות שוב נא הבט משמיה וראה ופקוד גפן זאת. הודינו לך אלהים הודינו וקרוב שמך ספרו נפלאותיך. דמינו אלהיט הפדיך בקרב היכלך.

ואתה ה^, אלהים צבאות אלהי ישראל, הקיצה לפקוד כל הגויים

אל תחון כל בוגדי און פלה. נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון. הושיענו ה׳ אלהינו וקבצנו מן הגויים להודות לשט קדשו להשתבח בתהלתך.

ה׳ אלהים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה.

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.

ואח״כ אומר מזמור שיר חנוכת וכו' ואחריו אומר ז״פ פסוק ויהי נועם ואח^״כ יושב על שלחנו אל מול פני המנורה, ואוכל ושותה ושמח ונוהגים לעשות ב׳ תבשילין בכל סעודות ח׳ ימי חנוכה, ומספר לבני ביתו את כל מעשה ה׳ הגדול אשר עשה לאבותינו ולנו בימים ההם בזמן הזה……

חנוכה

זמז הדלקת נרות חנוכה

א.   נוהגים להדליק נרות חנוכה מיד בצאת הכוכבים כדעת מרן השו״ע. ולא בשקיעת החמה. ויש בזה משום זרזין מקדמין למצות ואם עבר זמן מה, יכול להדליק עד הבוקר בברכה, ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומים ביום שלמחרת, אלא יגמור וידליק בשאר לילות כרגיל.

כ״כ מרן בשו״ע (או״ח סי׳ תרע״ב סעי׳ אי), וכך היה המנהג במרוקו כמו שכתב הרב שופריה דיוסף בירדוגו (או״ח חנוכה סי׳ בי), וכ״כ מורינו הרב שמש ומגן (ח״א, באו״ח סי׳ לאי לבי), וז״ל ומעתה צריכים אנו להחזיק במנהגינו להדליק אחר צאת הכוכבים כדעת מרן וכסברת הגאונים, וכבר כתבתי דמי שידליק קודם הזמן לדעת מרן דלא יצא והוי ברכה לבטלה, עכ״ל. וכ״כ בנהגו העם (חנוכה), וכ״כ בספר לקח טוב פינטו (עמי קי״ט). וכתב הרב עלי הדס (פרק טז׳ אות גי), שכך המנהג בתוניס.

ב. אין לבטל זמן הדלקת נר חנוכה עם סוף השקיעה כפסק השו״ע, בשביל קביעות שיעור תורה, לאנשי ארץ ישראל, שהרי מדליקים בחוץ משום פרסומי ניסא, אבל אנשי ח״ול שמדליקים בתוך ביתם, לא יבטלו את קביעות שיעור התורה ברבים.

כ״כ מרן בשו״ע (או״ח סי׳ תרעב ס״א). וכתב הגר״י משאש בספרו נר מעוה (עמוד נח), וז״ל אמנם אם אינם מובטחים לחזור ללימודם ואפילו מקצתם ואפילו אחד מהם הדעת נוטה שאין לגרום בטול תורה ואפילו אחד בשביל קדימת ההדלקה. ואף שכתב המגן אברהם (סק״ח), בשם רש״ל והב״ח ז״ל ואפילו ללמוד אסור, ואפי התחיל ללמוד פוסק משהגיע זמנה ע״ש. ומשמע דמירי גם האידנא. מ״מ נוכל לומר דהיינו דוקא ליחיד הלומד בביתו דיכול לעשות המעוה בזמנה ויחזור ללמודו. לא כן יחיד הלומד עם רבים במקום אחר שאם ילך להדליק לא יחזור למקום קביעותו, גם הם יודו דלא מבטלינן מלימודו עם רבים שהיא מעוה רבה, וכוי ובהמשך הרב תולה שכל ההיתר הוא מפני שמדליק בתוך ביתו. אבל עכשיו בארץ שרובם מדליקים בחוץ וכמו שכתב הגר״ש משאש זע״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״ד בהשמטות אות וי), וז״ל ואמנם היום שזכינו לגור בארענו, ראוי לנו להשתדל להחזיר עטרה ליושנה להדליק בפתח הסמוך לרשות הרבים למי שגרים בקומה אי ובי ע״כ, אז ידליקו ולאחר מכן ימשיכו בלימודם, כפסק הש״ע (סימן תער״ב), שפסק כהרמב״ם, שמדליקין בסוף השקיעה לא מאחרין ולא מקדימין.

2. המקורות לחקר תפוצת ההשכלה העברית בצפון־אפריקה

אולם קודם שננסה להתמודד עם שאלות נכבדות אלה ואחרות, עלינו לתת את הדעת על המקורות והמסמכים העומדים לרשותנו לחקר התופעה כפי שהצגנו אותה עד כה, ועל תפוצת ההשכלה העברית ברחבי צפון־אפריקה בכלל. שמא תופעה שולית ואף קיקיונית לפנינו, שאינה מצריכה מאמצים רבים ואינה מחייבת שיתייחסו אליה ברצינות רבה כל כך?

למרות גילויה המאוחר במחקר של פעילות החוגים המשכילים בצפ״א אין מקום לסברה, שמעטים או דלים הם המקורות העומדים לרשות המתעניין כדי לתהות על ממדיה ותפוצתה של התופעה. אדרבה, הטקסטים רבים הם ומגוונים, והם מאפשרים לנו לעמוד על ייחודיהם של המרכזים הקהילתיים ושל הדמויות המרכזיות שנשאו וקידמו את הפעילות המשכילית או תיעדו אותה. המקורות הם בעיקר עיתונאיים או ספרותיים, הן פנימיים והן חיצוניים ליהדות צפי׳א, ונושאים אופי תיאורי־דיווחי, יצירתי או פובליציסטי.

א. כתבות מסופרי צפון־אפריקה בעיתונות העברית

כאמור, התודעה המשכילית העברית התפתחה בעיקרו של דבר מתוך קריאה בעיתונים העבריים, ובראשם השבועון המגיד, שהתחיל להופיע ב־1856 בליק שבפרוסיה, לא הרחק מגבול רוסיה. עיתון זה הגיע כנראה כבר בשנים הראשונות להופעתו למרכזים העירוניים היהודיים של צפון אפריקה, אולי דרך גיבראלטאר ואלג׳יר, או אף במישרין. אולם מה שחשוב עוד יותר הוא, שזמן־מה לאחר מכן לא הסתפקו קוראים מסוימים בקריאת העיתונים אלא החליטו לכתוב בעצמם רשימות על קהילותיהם ובעיותיהן, ושלחו אותן לפרסום בעיתונים העבריים של מזרח אירופה ומרכזה, כולל רשימות וכתבות שבהן הם התייחסו במישרין או בעקיפין לבעיות החברתיות והתרבותיות שהעמידה בפני קהילות אלה המודרניות הצרפתית הכובשת. כתבות אלה הן מהמקורות החשובים העומדים לרשות החוקר להבנת עולמם ודפוסי פעילותם של המשכילים העבריים בצפ״א, ולכן נמסור כאן את פרטיהן המלאים.

כבר ב־1862 לכל הפחות, לאחר שהמגיד הרבה לפרסם ידיעות מכלי שני על יהודי צפון־אפריקה ובעיקר מרוקו, לרגל מלחמת ספרד-מרוקו ב־1859 ואלפי הפליטים היהודיים שברחו בגללה לגיבראלטאר, שלח העורך ליוסף אשריקי מטנג׳יר את גיליונות עיתונו, ופנה אליו בבקשה כי ישגר לו ידיעות וכתבות מחיי הקהילות במרוקו; אולם ללא הועיל. הוא חזר ופנה באותה בקשה אל כתבים אפשריים מצפון־אפריקה באביב 1864, לאחר נסיעתו של סר משה מונטיפיורי למרוקו ודיווחו עליה מעל דפי העיתונות היהודית, העברית והלועזית. אולם הפעם, חודשים מספר לאחר מכן, התחיל אברהם שמלה מתוניס לשלוח לשבועון זה דיווחים ופניות לארגונים היהודיים על מצבם המושפל והאומלל של יהודי תוניסיה ועל עיוותי הדין וההתנכלויות שהם סבלו מהם בקהילות שונות. הוא המשיך בכך עד 1879, עם הפסקות לעתים ארוכות. ברם, עוד לפני כתבתו הראשונה של אברהם שמלה התפרסמה בהמגיד רשימה מבלידה שבאלג׳יריה, ראשונה בסדרת כתבות ורשימות מקהילות נוספות באלג׳יריה: אלג׳יר החל משנת,1865 מסתגאנם ותלמסן" ב־1868.

ב־1875 ובשנים שלאחר מכן שלח ר׳ יעקב רקח רשימות קצרות מטריפולי על הזמנתו של ר׳ אליהו בכור חזן שמש רב ראשי בקהילה ועל פעולותיו השונות של הרב. אולם רק ב־1876 הופיעה בהמגיד הרשימה השנייה ממרוקו בצורת תגובתו של רבה הראשי של טנגייר, ר׳ מרדכי בן ג׳יו, על פרשנותה של כי״ח לכתבה שהתפרסמה בעיתון הלבנון ב־1872 והתקיפה את יהודי מרוקו. בשנות השמונים והתשעים התרבו הכתבות מצפ״א, וביניהן הגיעו רשימות מקהילות אחרות, כגון גאבם(מיצחק חי בוכבזא) ואוראן(מר' יעקב סופר) או מכתבים חדשים, כגון שלום בכ׳אש ויצחק בן דוד מרעלי מאלגייר, שלום פלאח החותם בשם ״החוזה״ מתונים, יצחק בן יעיס הלוי ממוגדור. לאחר הפסקת הופעתו של המגיד נשלחו כתבות להמגיד החדש, שיצא בקראקוב.

בהלבנון, שעבר מירושלים לפאריס, התפרסמה בשנים 1875 ו־1876 מודעה שהזמינה את הקוראים באלג׳יריה הרוצים להיות מנויים על השבועון לפנות לשני סוכניו של העיתון באוראן, ר׳ יהודה צ׳רמון ור׳ יוסף שמואל אבולעפיה: ומתוך עדויות שונות ידוע לנו שהעיתון הגיע גם למרוקו, ללוב ולבטח גם לתוניסיה. עיתון זה פרסם ידיעות רבות על יהדות צפון אפריקה שהוא תרגם מהבולטין הצרפתי של חברת כי״ח, וכן כתבות מעטות שהגיעו במישרין מצפון־אפריקה. גם בהמליץ, שיצא באודסה, התפרסמו כתבות שונות שהגיעו מצפון־אפריקה בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים, אולם עמדותיו האנטי־מסורתיות של העתון לא חיבבו אותו כנראה על הקוראים בצפון־אפריקה.

מסיבות הפוכות ממש, של יישוב ההשכלה עם האמונה הדתית, היה הצפירה בשנות השמונים והתשעים, בעריכתו של נחום סוקולוב, לעיתון הנפוץ ביותר בצפ״א, ובו התפרסמו כתבותיהם החשובות של שלום פלאח מתוניס, החותם לרוב בשם־העט ״המקנא״, ושל יצחק בן יעיס הלוי ודוד אלקאים ממוגדור, שעליהן מבוססים בחלקם הגדול התיאורים והניתוחים המוצעים כאן, וזאת מלבד כתבותיהם של סופרים מזדמנים מקהילות שונות, כגון טנג׳יר. כמו כן, עם צאתו של השבועון הציוני־דתי היהודי בלונדון, לאחר קונגרס באזל, שלח אליו כתבות דוד אלקאים, והתמיד בכך כעשר שנים. מרדכי הכהן מטריפולי שלח גם הוא כתבות לשבועון זה, אולם הוא התחיל בכך רק ב־1906.

גם לעיתונים שיצאו בשנות השמונים והתשעים בירושלים, כגון החבצלת, האור או הצבי, נשלחו רשימות מאוראן, מתוניס וממוגדור, אולם כיוון שרשימות אלה לא הופיעו בחתימות שולחיהן, קשה להתחקות אחריהם. גם מאספים כגון השחר, שיצא בווינה, והאסיף, שיצא בווארשה, הגיעו לקוראים בצפון־אפריקה, ושלום פלאח פרסם בזה האחרון את אחד ממאמריו הארוכים ביותר על קהילת תוניס.

הקינה ״פנה הורי והדרי״ על מות רבי זכרי בן משאש מיוחדת בכך, שהדברים נאמרים מפי אבי הנפטר, ובדברי הכתובת ״וקוננתי בשם אביו המדבר״. הכתובת מצביעה, כמובן, על המודעות של המשורר לחשיבות הדובר ולתרומתו לעיצוב השיר. הבחירה לומר את דברי הקינה בשם אבי הנפטר מקשרת את קינותיו של רדב״א חסין למסורת השיר הקדומה ולדוגמה שעוצבה בסדרת הקינות שכתב יהודה הלוי על מותם של אנשים פשוטי עם, שבהם מדובב המשורר את קרובי הנפטר ולעתים את הנפטר עצמו, ויש שהדברים באים בדרך הדו־שיח בין הנפטר לקרוביו. ודוגמה מובהקת לכך בקינה ״הה בתי השבחת משכנך …״, שבה פותחת האם ושואלת את בתה המתה הייתכן כי שכחה מקומה, שהרי נושאי הארון נשאוה למקום אחר… אצל יהודה הלוי ואצל קודמיו, בעיקר שמואל הנגיד, עומדים דיאלוגים או מונולוגים מעין אלה על קישוט ההיתממות: הדובר מתעלם כביבול מן המצב החדש, ועל כן תמה הוא כיצד זה אם מואסת בבתה ומעטרתה בעטרת עפר ומושיבה אותה בחופת אבדון.

הפער בין ההיתממות לבין המציאות הוא העושה את השיר ומעמיד את הממד הטראגי שבו. אצל ר״ד חסין אין כל שימוש בהיתממות, ודברי הצער הנאמרים מפי האב או הדו־שיח בין הנפטר לקרוביו, ובמקרה אחד בין בני־זוג שנפטרו, אינם כוללים כל יסוד של היתממות ואינם מתעלמים מן המציאות כפי שהיא. המוות קשה הוא ומצער, וכבד על המשורר גם בלאו הכי. וכך זועק אביו של רבי זכרי בן משאש ״פנה הודי והדרי / זה שמי וזה זכרי; ובצד תיאור הצער הגדול והמספד של אב ששכל את בנו ״אהה עלי אויה לי… אור חשך באהלי נדעך וכבה נרי״. דמות האב בדובר בשיר זה מבטאה לא רק את עניין המספד והצער, המועצמים מאוד כשהם באים מפיו של אבי הנפטר עצמו, אלא יש בדמות האב כדובר גם בדי להעמיד עדות של מי שמכיר את הנפטר מקרוב ויודע את דרביו היטב ויכול לספר עליהם:

ועמלו בתורה / לא ימוש מתוך האוהל

 כּחשכה כאורה / נרו לא ידעך יָהֵל

התיאור מתקשר אל ההספד, ויש בו כדי לנמק את הצער הרב על מי שאלה הם דרכיו. בו בזמן מעיד תיאור זה גם על תבונה חשובה באישיות של תלמידי־החבמים: ש ק ד נ ו ת. לא רק ידיעת התורה אלא גם השקידה בה ראויה לציון ולשבח, ואף בידיעת התורה חשיבות יש ליכולת העמידה בוויכוח ולידיעות בבל הסוגים של ספרות חז״ל, כדברי המשורר:

כגבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה

במשנה בגמרא / תוספתא סיפרא ספרי

בצד הרמיזה המפורשת שיש כאן לנאמר במסכת מגילה כח ע״ב על אותו נפטר שהיה שונה ־הלכתא ספרא וספרי ותוספתא״ ניכר בציטוט זה סממן נוסף לשירת רבי דוד חסין: הרמיזה והשיבוץ הנרחבים מתוך ספרות חז״ל ושילובם אל תוך הלשון המקראית על שיבוציה ורמזיה. בצד מה שלמדנו על דרכי העיצוב תוך ביסוס הדבר מהמשך השיר ומשירים אחרים נוכל ללמוד גם מה הם המקורות והנושאים שתלמיד־חכם אמור להיות בקי בהם, ובתוך אלה גם בקיאות בקבלה ובחכמת הנסתר, כפי שמקונן השיר בהמשך:

גבור ובידו רומח / משנתו קב ונקי

בסהלי חודה בקי / בסתרי גורי ארי

בצד ספרות חז״ל על כלל סעיפיה ובצד יכולת העמידה במלחמתה של תורה, ותוך כדי רמז למשנת רבי אליעזר בן יעקב, עולה כאן השבח של ידיעת הקבלה על פי האסכולה הלוריאנית. בהעמדת דמות האב כדובר די בדי להעניק ממד אותנטי גם לדוגמה ממשית המתארת את דרכו של הנפטר בקיום המצוות, כפי שמעיד השיר:

זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי

לא החציף פניו נגדי / שומע אל דברי

הניסוח הלכתי במובהק, ורצה לומר קיים רבי זכרי מצוות כיבוד אב כהלכתה, וממנה תלמד על שאר מצוות. ועוד עניין אחד במעשה השיר שלפנינו ביסוד השלישי של שירי הקינה, התנחומים או הברכה למת: האב־הדובר מבקש על בנו הנפטר ״נרו ההל לא ידעך / בעולם שכלו טוב״. ההל לשון ציווי הוא, כמו הָאר. נמצא ציור הנר הדלוק או הכבוי מקיף את השיר, שכן פתח ואמר האב ״אור חשך באהלי / נדעך וכבה נרי״ — בך במספד; ובשבח הזכיר עמלו בתורה ״לילות כימים — נרו לא ידעך יהל״; ובתנחומים ביקש על נר נשמתו כי יהל. ואם ניזכר עד כמה הקפידו בני צפון־אפריקה על הדלקת נר נשמה בימי האבל ולאחריהם, נגלה כי יש זיקה מעניינת בין הריאליה למטאפורה.

הקינה של רבי דוד בן אהרן חסין במלואה מתוך הספר " תהלה לדוד "

227 – פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב הגדול רבי זכרי בן משא ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.

ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי

כבודי גלֹה גלה / משושי שמחת גילי

אור חשך באהלי / נדעך וכבה נרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

נפעמתי לא אדבר / הֻגד חזות קשה

איך נגדע נשבר / מקל תפארה יָבְשָה

באפר אתפלש / ושק אשית חגורי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

יחרד לזאת לבי / ויתַר ממקומו

בזכרי על משכבי / אמריו כי נָעֵמו

על יומו השתוממו / אָחַי בְּכו על שברי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון

יום יצא מִלְּפָנַי / מת וקראהו אסון

לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מה חֳרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

ועמלו בתורה / לא ימוש מן האהל

כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יהל

מי מנוחות ינהל / בעיון שקֵיל טרֵי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה

כגבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה

במשנה בגמרא / תוספתא ספרא ספרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

חכם בני וְשִׂמַּח / לבי וּמִלֵּא חשקי

גבור ובידו רמח / משנתו קב ונקי

בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי ארי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי

בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי

החציף פניו נגדי / שומע אל דבָרי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה

לא נצרכה אלא ל / קַבּוּלִינְהוּ בשמחה ( זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה על פי ברכות .

כזבח וכמנחה / יֵרָצֶה לפני צורי

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

נרו הָהֵל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו

תוריד עליו טוב שפעך / בנעימים שים חבלו

יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא

פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי /  זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי

הבחנות בז׳אנרים ספרותיים והיבטים רגיונליים ( אזורי )  וחברתיים

מקדם ומים כרך ה'

ליקוט היסודות העבריים והארמיים שבלשונה של קהילה אחת, אם מן הטקסטים שבכתב, מתוך דפוסים ובתבי־יד, ואם מן המסורת שבעל־פה, מהקלטות של שיחות, סיפורים ושירים, אסור שיביאנו לשים את כל המלים בכפיפה אחת של מילון, אלא אם כן התווינו על כל מלה ומלה תווים המאפיינים אותה מתוך שלושה היבטים לכל הפחות.

א. ההיבט הספרותי

היבט זה נוגע רק למקורות שבכתב. על כל מלה וצירוף צריך להתוות את הסוג הספרותי שממנו הם באים, כי הנתונים התרבותיים והחברתיים של מלה וצירוף עבריים שונים בחשיבותם אם הם באים מספרות המוסר, למשל, או מספרות עממית, ואם הם באים מתרגומי תנ״ך, או מפירושי תנ״ך, ואם הם באים ממכתבים פרטיים ומסחריים או ממכתבים ואיגרות של רבנים

ב. ההיבט הרגיונלי

היבט זה נוגע הן למקורות שבכתב הן למסורות שבעל־פה. נראה לנו שאין לדבר או לכתוב באופן מכליל על יסודות עבריים בתחומה של שפה כמו הערבית היהודית או הלאדינו או היידיש, אף לא בתוך להג אחד שבארץ אחת כמו בערבית היהודית העיראקית, אלא יש לדבר על אזורים אזורים. עם כל התשתית המשותפת שביסודות העבריים והארמיים בתוך כלל לשונות היהודים, בתוך שפה אחת, ובתוך להג אחד, הרי ההבדל שבין הלהגים הערביים היהודיים החדשים כולל בתוכו גם הבדלים חשובים בשימוש היסודות העבריים והארמיים ובשכיחות הופעתם. על אף המשותף לאזורים שונים של עיראק ביסודות העבריים והארמיים בלהג הערבי יהודי יש הבדלים בולטים לגבי היסודות העבריים והארמיים במקורות הכתובים בין יהודי מוצל ויהודי בגדאד, ויש הבדלים בולטים לגבי היסודות העבריים שבמסורות שבעל־פה בין יהודי בגדאד ליהודי עאנה.

ג. ההיבט החברתי

היבט זה נוגע בעיקרו רק למסורות שבעל־פה. גם כאן לא די שנציין שמלים אלה קיימות או שכיחות ושגורות במסורות שבעל־פה, אלא חובה לסמן את השכבה החברתית שמפיה באה מלה מסוימת, כי חשוב לדעת אם מלה זו שגורה בלשון תלמידי חכמים או בפי אנשים מן השורה או בפי עמי הארצות. ולא זו אף זו, חייבת להיות הבחנה בנושא זה גם בין המינים, כי אינו דומה קיומה של מלה עברית וארמית ושימושה שבפי נשים לקיומה ושימושה בפי גברים.

אבחנות אלה לגבי מוצא היסודות העבריים בדיאלקט שבכל קהילה — המוצא החברתי והמיני, המוצא המקומי ומוצא הסוג הספרותי — נחוצות כדי להנחותנו נכונה לדעת את מידת התערותם של היסודות העבריים בקהל היהודים, אם הופעת מלים אלה היא תופעה מקרית בזמן ובמקום או שהיא ממסורת הדורותי, ואם אין היא מקרית ביעד היא מתפרסת, ומהם גבולות תפוצתה בתוך האוכלוסייה של דוברי ערבית יהודית. במסגרת זו נרחיב את הדיבור רק על שני ההיבטים הראשונים.

א. ההיבטי הספרותי

אני מציע בפניכם עתה תבנית של ״פספורטציה״, תווית מזהה לבל מלה ומלה, דבר שבעתיד יקל על עריכת מחקרים משווים בנושא זה. נתחיל בסוגים הספרותיים.

כאמור, יש הבדלים בשכיחות היסודות העבריים ובתפוצתם בין הסוגים הספרותיים השונים. להלן אני מציע חלוקה עשרונית שתקיף את כל הסוגים הספרותיים ותהיה נוחה וקלה לזיהוי. חלוקה זאת מבוססת על בדיקת המקורות, והיא עולה מתוך המקורות, ולא להפך. את המקורות הספרותיים אני מציע לחלק תחילה לשתי קטגוריות נבדלות מבחינת שכיחות היסודות העבריים והארמיים שבהן:(1.1) תרגומים,(1.2) ספרות מקורית.

1.1 גם בתרגומים יש הבחנה המבוססת על שכיחות היסודות העבריים והארמיים ודרכי שימושם:

(1.1.1) תרגומים מעברית לערבית יהודית,(1.1.2) תרגומים משפות זרות לערבית יהודית.

וזאת החלוקה לפרטיה: 1.1 תרגומים

• תרגומים מעברית
• תרגומי מקרא
• תרגומי משנה ותלמוד
• תרגומי טקסטים ליטורגיים (תפילה, הגדה של פסח, אזהרות ועוד)
• תרגומים מהספרות העברית של ימי הביניים (כמו משנה תודה לרמב״ם וספר הישר)
• תרגומים מספרות עברית מאוחרת (כמו תרגום אהבת ציון למאפו).
• תרגומים משפות אחרות
• תרגומים משפות אחיות, ממשפחת לשונות אחת (במו מארמית לערבית יהודית)
• תרגומים משפות זרות (כמו מאנגלית ומצרפתית לערבית יהודית)

את הספרות המקורית יש לחלק לתשע קבוצות, בהקבלה לשיטה העשרונית, וכל קבוצה וקבוצה עשויה להתחלק שוב לתשע קבוצות ושוב ושוב. מיון חלקים של הקבוצות יודגם כאן, כמו מיון קבוצת ה״ספרות״, ה״מבתבים והמסמכים״:

סדר נישואין ונוסח הכתובה אצל יהודי מרוקו מהמאה השש עשרה ואילך

משה עמאר

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

מקדם ומים כרך ח'

1 סדר האירוסין

• אירוסין

במאמר זה אני מתמקד בעיקר בתיאור המנהג ומקורותיו ההלכתיים בסדר הנישואין ובנוסח הכתובה, ועוד חזון למועד.

עד לימי הביניים המאוחרים היה נפוץ בכל קהילות ישראל המנהג לקדש אישה שלא בשעת הנישואין. אישה שקיבלה קידושין ולא נכנסה לחופה נקראת בלשון התורה מאורשת. על מעשה הקידושין קבעו לברך על כוס יין ״ברכת אירוסין״. הברכה נאמרת לפני מתן כסף הקידושין.

הערת המחבר : בדברים כב, כג-ד: ״כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה. והוצאתם את שניהם… וסקלתם אותם באבנים ומתו…״. אף שהיא מאורשה בלבד נדונו שניהם בחומרת ניאוף אשת איש.

במעשה הקידושין היה האיש מייעד לו את האישה ואוסרה על כל איש אחר. באותו מעמד היו מתנים תנאים על היקף הנדוניה, גודל הכתובה, מקום המגורים, ועוד, וגם קובעים להם מועד מוסכם לנישואין. היו מקומות שנהגו לכתוב ״שטר אירוסין״ ובו פורטו כל התנאים שסוכמו בין הצדדים.

הערת המחבר : שטר אירוסין נכתב לא לשם הקידושין עצמם אלא לתנאים שהיו מתנים הזוג ביניהם, והיה נכתב לפני הקידושין או אחריהם. הוא נקרא גם שטר פסיקתא (קידושין ט ע״ב), כלומר פסיקת נדוניה. לדוגמאות לשטרי אירוסין ראה א׳ גולאק, אוצר השטרות, ירושלים תרפ״ו [להלן גולאק, שטרות], עמי 20-18.

הארוסה יש לה דין של אשת איש, לכן אם ירצו להיפרד זה מזו התרת הקשר ביניהם צריכה להיעשות על ידי מתן גט, כי בלי הגט היא אסורה לכל איש אחר.

אף על פי שסטטוס הארוסה עם המקדש הוא כשל ״אשת איש״ אסרו עליהם חכמים קיום יחסים כל עוד לא הכניסה לחופה, קרי עריכת הנישואין. ומכאן נוסח ברכת האירוסין: ״וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין״.

כמו כן אין הארוסה נהנית מהזכויות המגיעות לאישה נשואה: אין לה כתובה ולא מזונות, הבעל אינו יורשה אם מתה, ואם הוא כוהן אינו מיטמא לה.

הזמן שאחרי האירוסין היה מנוצל על ידי בני הזוג להכנות לנישואין. האישה מכינה את הנדוניה, והבעל את צורכי החתונה. במשנה מוזכר ״שנים עשר חודש״ כזמן סביר בין קידושין לנישואין להכנות הנזכרות.

• הערות המחבר : חכמים אמרו: ״כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה״(מסכת כלה פ״א); ״הבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות״(ירושלמי פסחים י, א). וראה רמב״ם, הלכות אישות י, א; טור ושו״ע אבה״ע, סימן נה.
• ראה כתובות נד ע״ב. ואם כתב לה כתובה מן האירוסין גובה עיקרי הכתובה ואינה גובה תוספת כתובה. ואם לא כתב לה כתובה, דעת הרמב״ם (אישות י, יא) שאינה גובה כלום. ואילו התוספות כתובות מד ע״א, דייה והלכתא, סוברים שיש לארוסה כתובה מתנאי בית דין, גם אם לא כתב לה. והשו״ע אבה״ע, סימן נה, פסק כרמב״ם.

1.2 בעיות שהתעוררו במרוצת הדורות

בשל אריכותו של פרק הזמן בין האירוסין לנישואין התעוררו בעיות קשות בתחום דיני אישות: למשל, היעלמותו של החתן, באונס או במזיד, היתה הופכת את הכלה הצעירה לעגונה לכל ימי חייה: לעתים היו ספקות ודיונים עקב קבלת קידושין מאיש אחר על ידי הנערה; היו מקרים שהכלה, שבגרה בינתיים, סירבה להתחתן עם האיש שקידשה; היו מקרים שאבות קיבלו בפזיזות קידושין בעד בנותיהם הקטינות ואחר כך התחרטו: ועוד כיוצא באלה. לכן כבר בימי הביניים המוקדמים נטו חכמים במזרח ובמערב לצמצם כמה שניתן את הזמן שבין האירוסין לנישואין עד כדי חיבורם למעמד אחד. ואולם במחצית המאה ה־15, בשאלה ששאל ר׳ מימון נג׳אר את ר׳ שמעון בר צמח דוראן, אנו שומעים לראשונה על תקנה בנושא מהעיר קונסטנטין שבאלג׳יריה:

שאלת עיר שיש בה תקנה שלא יקדש אדם אלא בשעת הנישואין ופירשו בתקנתם שאם קדש שלא יהיו קידושיו קידושין. ואם עבר וקדש שלא בשעת הנישואין מהו, אם יש כה בתקנת הציבור להפקיע הקידושין.

מתקופה זו ואילך אנו שומעים על קהילות רבות שאיחדו את האירוסין והנישואין לטקס אחד, ואת מקומם של האירוסין הלכו ותפסו השידוכין.

1.3 שידוכין

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים שידוכין, ובלשוננו הרווחת אירוסין. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו את הכלה המיועדת או הוריה והללו נתנו את הסכמתם, נהגו לכתוב שטר שידוכין, ובו התחייבו הצדדים בקניין על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ולפעמים גם קנם כספי שיוטל על מי שיפר את ההתחייבויות שלקח כל צד על עצמו. כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.

ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזו, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים:

 (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת האירוסין;

(ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שערמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת האירוסין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.

אשר לנזק הנפשי, מתוך ספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה. יתרה מכך, גם אם בעת השידוכים נעשה הסכם מפורש, באמצעות קניין, המחייב בתשלום סכום מסוים שעל המפר לשלם לצד השני בקנס, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס; כי בשטר השידוכין בטוח בל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. על כן נהגו בימי הביניים בספרד לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים, בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו מפקידים את שני השטרות ביד אדם שלישי, וזה מסר אותם למתחייב, אם קיים את התנאי, או לאבי הכלה, אם החתן עבר על התנאי. וכן נפסק בשולחן ערוך."

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר

'האוירה [נגד עלייתם של יהודי מרוקו] נוצרה על ידי מאוררים מתוצרת הארץ'. 1 זלמן שז"ר, 1954- פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 6.9.1954, הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ( S100/95.

העלייה הגדולה בעשור הראשון לקיומה של ישראל שינתה את פניה של החברה הישראלית. מיליון העולים (ששני שלישים מהם עלו בשלוש השנים הראשונות של העשור) שינו לא רק את גודלה של החברה הישראלית אלא גם את אופיה ואת הרכבה האתני. עלייה זו הוסיפה לנוף האנושי של מדינת ישראל יהודים רבים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. הודות להם נחרטה בזיכרון הקולקטיבי, על אף העובדה שכמחצית מהעולים באו מאירופה. הסיבה העיקרית היא שיעורם הגבוה בקרב העולים, שהיה בגדר חידוש (כפי שהיו הפועלים בעלייה השנייה או יהודי גרמניה בעלייה החמישית).מעבר לכך, יהדות ארצות האסלאם, שערב הקמת המדינה מנתה כמיליון איש, כתשעה אחוזים מהעם היהודי, עלתה כמעט כולה לישראל במהלך העשור הראשון. מקבוצה שולית ביישוב היהודי הייתה לקבוצה בולטת ומרכזית, והדבר הביא לקידמת הזירה הציבורית את הדיון על היחס ליהודי אסיה ואפריקה .

העלייה הגדולה נתפסת כשדה שבו צמחו זרעי הפורענות של 'הבעיה העדתית.

הערת המחבר : עם היבחרו של עמיר פרץ, יליד מרוקו שגדל בשדרות, לעמוד בראשה של מפלגת העבודה, הוא הכריז על קבורתו של 'השד העדתי' (הארץ, 11.11.2005), הכרזה המעידה כאלף מונים שהסוגיה עדיין רלוונטית לחברה הישראלית. הדיווחים הרבים על כך שהאשכנזים הוותיקים והעולים מברית המועצות לשעבר הסתייגו ממפלגת העבודה עקב מוצאו של העומד בראשה (ראו בעיתונות היומית, פברואר-מארס 2006) רק מחזקים טיעון זה.

יחסם של הוותיקים ושל הממסד הקולט נחשב לעתים קרובות לקטליזטור שהצמיח את העלבון והזעם בהקשר זה מעמדו ומשקלו של עיתון הארץ כאחד ממעצבי דעת הקהל חורגים מתפוצת העיתון. הוא היה מזוהה עם המעמד הבינוני, אך לא היה הנפוץ ביותר וגם לא הנקרא ביותר בקרב מקבלי ההחלטות דבר, עיתונה של ההסתדרות, ומעריב היו. נפוצים ממנו; אולם השפעתו הייתה רבה. בניגוד לדבר המפלגתי, ולמעריב וידיעות אחרונות ה'פטריוטים', היה הארץ עיתון 'ליברלי'. בייצגו את המעמד הבינוני ואת הערכים הליברליים הציג העיתון עמדה שהדגישה את המחיר שמשלמת האוכלוסייה הוותיקה עבור קליטת העולים. עמדה זו, שתאמה את תחושותיהם של חלק ניכר מהוותיקים, לא הלמה את הגישה הציונית, שראתה בעלייה ברכה ובמחיר שנדרשו הוותיקים לשלם עבורה – חובה לאומית. מבחינה זו, בהעדרה של מחויבות בלתי מותנית לערכים ציונים, היה הארץ כלי ביטוי של הלך רוח שבדרך כלל הוצנע בכלי התקשורת האחרים מטעמים לאומיים והביא להסתייגות מיהודי ארצות האסלאם.

תופעה זו תודגם להלן בעזרת ניתוח סדרת כתבות מאת עמוס אילון שהתפרסמה בהארץ ב- 1953. סדרה זו הייתה המשך לפרסומים אחרים בעיתון, ובהם באה לידי ביטוי קו ייחודי זה עורר  גישה שהסתייגה מעלייתם של יהודי ארצות האסלאם לישראל. סערה בקרב הממונים על מדיניות העלייה (הנהלת הסוכנות היהודית, ובעיקר מחלקת העלייה). השוני בין הדברים שפורסמו בהארץ לבין עיתונים אחרים נבע מהלכי רוח מנוגדים שהשפיעו על היחס ליהודי ארצות האסלאם, ובמידה מסוימת גם לעלייה ההמונית. היחס ליהודי ארצות האסלאם הושפע מהמתח שבין המורשת הקולוניאלית ובין האתוס הלאומי. היחס לעלייה ההמונית הושפע מהמתח שבין הצורך בהצלת יהודים לבין הצורך בבניין הארץ.

תפוצת הספרים העבריים בקרב חכמי פאם במאה הי״ח

אנדרה אלבאז

המאה השמונה־עשרה הייתה תקופה קשה ליהדות מרוקו בכלל ולקהילת פאס בפרט. היהודים סבלו מאי־יציבות הממשל, שהביאה לידי חוסר ביטחון במדינה והתעללויות קשות בהם. הם סבלו מכובד המסים שהטילו עליהם המושלים ומשנים ארוכות של רעב ומגפות, שבמעט גרמו לחורבנה של קהילת פאם בתחילת המאה. והנה, למרות הרדיפות התמידיות ועל אף העוני הקשה שהיה מנת גורלם של רובם המכריע של יהודי פאס הייתה המאה ה־18 תקופת פריחה גדולה של היצירה הרבנית. חכמים מפורסמים כגון ר׳ יהודה אבן עטר (1733-1655), ר׳ יעקב אבן צור (1752-1673), ר׳ שמואל בן אלבאז (1749-1698) ור׳ אליהו הצרפתי (1805-1750) פעלו בעיר. הרופא האנגלי ויליאם למפרייר, שביקר במרוקו באותה תקופה, הבחין ש״רק ליהודים יש תרבות של ממש״ בארץ המאורים.

כתבי חכמי מרוקו

באווירה הרוחנית החמה ששרתה ברובע היהודי למדו רבני פאס ותלמידיהם בספרי קודש מגוונים, ורובם חיברו ספרים בשפה העברית. כל חכם האמין באמונה שלמה שמוטלת עליו החובה הקדושה ״להוציא לאור חלק התורה שקיבלה נשמתו״ במעמד הר סיני. מאותה תקופה מאות ספרים מתועדים בספר מלבי רבנן לר׳ יוסף בן נאיים כתיבת ספרים והדפסתם, לזכות את הרבים, נחשבה כמצווה גדולה יותר ממצוות בתיבת ספר תורה שמניחים בבית הכנסת… דאם טורח או מסייע, הן בגופו הן בממונו, בהדפסה ספרי הקודש, נחשב עליו כאילו קיבל את התורה מסיני״.

ר׳ יעקב אבן צור הרבה להדגיש את חשיבות הדפסת ספרי לימוד. בהסכמה שכתב בשנת התע״ד(1714) הוא מתפלל לה׳ ש״יהיה בעזר המחבר ובעזר כל איש חכם לב וחפץ ה׳ בידם יצלח להוציא מחשבתם הטהורה לפועל, עשות ספרים הרבה אין קץ, יגדיל תורה ויאדיר״. בשנת התע״ו(1716) הוא שיבח את בני משפחת ר׳ שמואל הצרפתי, על שמימנו את הדפסת ספר נמוקי שמואל: ״ובכן נדבה רוחם אותם להעלותם עולה לה׳ ריח נחוח על מזבח הדפום, להוציא לאור תעלומות חכמות הרב אביהם ז"ל, ולדלות ולהשקות תורתו לאחרים לזכות את הרבים. זכות הרבים תלוי בהם… ומעשה אבות יעשוהו בנים חרות על הלוחות, ויכתבון מליו בספר ויוחקקו בעט ברזל ועופרת לכבוד ולתפארת״. אפילו בזמן חוליו, כשהיה ״מדוכה ביסורין, איש מכאובות״, יעב״ץ השתדל לעזור לתלמידי ר׳ משה בירדוגו להוציא לאור את ספר מורם, ״כי מצוה רבה היא להתפשט בעולם אורה, זו תורה, ולהתיר הנאתה לכל ישראל״.

ר׳ יעקב אבן צור מציין שמתוך רצונם הנלהב ותשוקתם העזה להפיץ את כתביהם השתדלו חכמי מרוקו ״בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם ובכל כחם וכח כחם למהר לשלוח [את ספריהם]… לערי אדום… להעלותם על מזבח הדפוס״. ברוב המקרים לא צלחו ניסיונותיהם, ורוב כתביהם נשארו בכתב יד ונגנזו, כי בתי דפוס לא היו בנמצא במרוקו. הנסיעה לערי אירופה הייתה כרוכה בקשיים רבים, בהוצאות גדולות ובסכנות ניכרות, וחכמי הדור היו עניים בדרך כלל. עם כל זה, הצליחו כמה מחכמי פאם כמו בדרך נם להוציא לאור מספר קטן של ספרים בערי אירופה."

הערת המחבר : מאלפים הם דברי ר׳ יוסף בן נאיים, בהקדמתו לספר מלכי רבנן עמי ב: ״ורוב חכמי המערב חברו ספרים למיניהם… ונשארו נפזרים בכ״י ונשכחים כמה מאות שנים, ונקברו במחשבי בתי עקד הספרים מטושטשים ומשובשים, הן מצד העניות, שלא היו מוצאים כדי חיותם והתפרנסו בדוחק ובצער… וקיימו תורתם מעוני… ופרנסתם לא היתה מצויה להם ברוחה… ולא השיגה ידם במה להדפיס את ספריהם להשאיר שמם בעולם, הן שלא נמצא בארצות המערב מכבש הרפוס כ״א בארצות הרחוקים מעבר לים, וכל הדרבים בחזקת סכנה…. ומפני חומר התלאות נשארו ספריהם בכת״י טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש, והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקונו מכל צד מגויי הארצות״. והשווה מלכי רבנן, דף כט, ע״ד.

לאחר שנסתיים כיבוש אפריקה התחיל יוסטיניאן מיד באירגון המינהל בארץ. אפריקה אורגנה עתה כיחידה עצמאית, הקשורה במישרים במטרופולין הביזאנ­טית. לפי קודכס תיאודוסיאנוס עדיין היתה  הדת היהודית מוכרת במדינה הנוצרית ואסור היה לפגוע במוסדות היהדות או במאמיניה רק באשר יהודים הם. יוסטיניאן הוא הראשון שהוציא את הדת היהודית מחוץ לתחום החוק בנובילה 37 משנת 535. בפקודה זו, שחלותה לפי סעיף 12 שבה הוגבלה על אפריקה בלבד, פורסמה אזהרה חמורה לאריאנים, לדונאטיסטים, ליהודים ולאחרים, שלא יהינו לעשות נפשות לאמונותיהם. בסעיף 8 של אותה נובילה נאמר, שלא יורשה עוד קיום בתי־כנסיות ויש להופכם לכנסיות נוצריות. אסור ליהודים׳ לעובדי־אלילים ולכופרים אחרים להחזיק ב׳מאורות׳ (הכוונה לבתי תפילה ופולחן).

גזירה זו היא תוצאה ישירה של הסתת הכמורה הרשמית הביזאנטית־אפריקאנית נגד כל אלה שאינם מודים בעיקריה. כלפי היהודים היא חמורה יותר מן הנובילה 131, משנת 545, האוסרת עליהם להקים בתי־כנסת חדשים, וכן מן הנובילה 146 של יוסטיניאן, שניתנה בשנת 553. זו אינה אלא מגבילה את פעי­לותם בשטח ההוראה הדתית ושמה אותה תחת פיקוח מגבוה, בעוד שטבילה 37 ביקשה לעקור את הכול.

ואמנם, באותה שנה, שנת 535, שהוכרזה בה נובילה 37, נפלה בידי הביזאנטים העיר בוריון, היא החמישית בין ערי הפנטאפוליס, בקצה הדרומי־מערבי של קירינאיקה. פרוקיפיוס מסביר, שהיתה זו עיר בקרבת תחומם של הברברים, שהיתה עד אז חופשית מכל עול, לא היתה מעולם למס עובד ולא ראתה מימיה גובי־מסים בשעריה. גם יהודים גרו כאן מימי קדם והיה להם בית־כנסת עתיק ומכובד ביותר, שנבנה, לפי המסורת, בידי שלמה המלך. עתה אנס האימפראטור יוסטיניאן את היהודים להתנצר ואת בית־הכנסת שלהם הפך לכנסיה נוצרית^.

גזירות אלה לא הביאו טובה לארץ. פרוקופיוס עצמו, סופר־החצר כביכול, מותח עליהן ביקורת חריפה בציינו, כי יוסטיניאן לא דאג לשלטון יציב בארץ, ולא הבין כי יש לעודד את רצונה הטוב של כל האוכלוסיה. הוא שדד את הארץ, הטיל מסים כבדים על התושבים, לקח לעצמו את הקרקעות הטובים ביותר והקשיח לבו כלפי החיילים. הנרדפים — האריאנים, הפאגאנים, הדונאטיסטים והיהודים — ביקשו להם מחסה בין שבטי הברברים החופשים, שהתייחסו אליהם באהדה

הדונאטיזם היא כת נוצרית שפעלה בצפון אפריקה במאות הרביעית והחמישית לספירה והוקעה כמינות על ידי הנצרות הקתולית. הדונאטיסטים גרסו כי סקרמנטים שבוצעו על ידי כמרים ששיתפו פעולה עם השלטונות הרומיים בזמן הרדיפות האנטי-נוצריות, בטלים.

הקלה מסוימת במשטר הגזירות חלה רק בימיו של הקיסר מאוריקיוס (582— 602), שחולל שינויים רבים במינהל הפרובינקיות ובגבולותיה, והפסיק את רדיפות היהודים והדונאטיסטים. מעתה אסור היה לנצר את היהודים בכוח, וכן הותר להם, ליהודים, להשתמש בבתי־כנסיות שנותרו לפליטה. עם זאת חזר על האיסור להקים בתי־כנסיות חדשים. הנציבים הביזאנטיים רודפי השלמונים ניצלו הקלה זו כאמ­תלה נוחה לסחוט כספים מה׳כופרים׳ למיניהם בעבור השימוש בפקודה זו למעשה.

ושוב הורע מצבם של היהודים — אבל גם של האוכלוסיה כולה — בימי פוקאס (602—610), ובאחד המקורות מסופר על גזירות־שמד בימיו בקרתיגני. אולם לפי מקור שני אירע דבר זה בירושלים. וכן לא מבוררת די־צורכה הידיעה על גזירת־ שמד על יהודים ושומרונים בקרתיגני בשנת 632. מכל־מקום אין להניח כי בימי המתיחות והסכסוכים בין הכיתות הנוצריות נהגה ד,כנסיה השלטת ברוחב־לב כלפי היהודים דווקא.

הוואנדאלים באפריקה והכיבוש הביזאנטי

מסופר שיהודי ספרד שנרדפו על צוואר על־ידי המלכים הוויזיגותים, ניצלו את ימי ההפוגה והתרופפות השלטון כדי להימלט לפרובינקיה מאוריטאניה טינגיטאני, הקרובה אליהם. מסופר כי במאה השביעית, כל־אימת שנתחדשו בספרד הגזירות החמורות, כגון בשנים 612—613, 638—642, נמלטו לכאן יהודים רבים, כי כאן, בעיבורה של האימפריה הביזאנטית, לא עצרו השלטונות כוח לרדוף אותם. כמו כן נמסר, כי אֶגִיקָה  המלך ענש קשה את היהודים בממלכתו שניסו לקיים קשרים מסחריים עם אוכלוסי אפריקה, יהודים ולא־יהודים. בשנת 694 נתגלה כביכול קשר בין יהודי ספרד ויהודי אפריקה, שנתכוון למגר את שלטונם של הנוצרים מספרד, והקונציל (המועצה) השבעה־עשר שהתאסף בטולידו החליט לנקוט בצע­דים חמורים נגד היהודים בממלכת הוויזיגותים. אבל כל אלה הידיעות מוצאן מספרד, וממקורות אחדים אין לנו ידיעות על יהודי טינגיטאני בזמן ההוא. הסיפור על המנהיג היהודי־הברברי ׳קַוּלה אל־יהודי/ שבראשונה לקח חלק בכיבוש ספרד לצד הערבים ולאחר־מכן התקומם נגדם, הוא סיפור מאוחר, מסוף המאה השמונה־ עשרה לסה״נ, שאין לו שום שורש במקורות.

ובינתיים התגלגלו העניינים בפרובינקיות המרכזיות של אפריקה במדרון מטה מטה. שחיתות ושוחד, חוסר משמעת וקנאות דתית קיעקעו את אושיות השלטון. בימי הראקליוס קיסר, בנו של הראקליוס האכסארך(מושל כללי) של אפריקה, נת­חדשו הגזירות! הוא הקיסר שערך את מסע־הנקם נגד היהודים בארץ־ישראל על תמיכתם בפלישה הפרסית לארץ ועל תפיסתם את השלטון בירושלים בשנים שהיתה העיד בידי הפרסים (614—628).

הראקליוס ביקש לנצר את היהודים בכוח, אלא שבינתיים נתחולל מאורע בלתי־צפוי, ששינה את פני העניינים בקיסרות הביזאנטית מכול וכול והטביע חותם בל־ יימחה על מהלך ההיסטוריה בשלוש היבשות הידועות אז: שבטי ערבים, שהגיחו מן המדבר ובפיהם סיסמת ׳אין אלוהים אלא אללה ומוחמד שליחו של אללה׳, שאי­חדה אותם לעם אחד ולדת תקיפה׳ גירשו את הראקליוס ואת צבאו מרובי השטחים של האימפריה הביזאנטית באסיה, פלשו למצרים והתחילו מתדפקים על שערי אפריקה וספרד.

אמנם, הביזאנטים באפריקה אפילו על פתחם של שיעבוד וגירוש לא חזרו בהם, והכיתות השונות בתוך הכנסיה המזרחית המשיכו בהתנצחותן על מהותו של השי­לוש ועל ניסוח עיקרי האמונה — עד יום כניעת אפריקה לערבים.

הנשים מביעות משאלות לאליהו.

בשעה שהמוהל עסוק בכריתת העורלה, הנשים מוצאות " שעת רצון " לשטוח את בקשותיהן לאליהו מלאך הברית הנוכח בכל ברית. מתוך אמונה ותקווה שהוא ימלא את משאלות לבן, הן לא חוסכות בבקשות ובתחנונים, כי ידוע הוא ש " מלאך יושב לפני הארון " הנשים מתפללות בעיקר על בנותיהן, שתזכינה גם הן בפרי בטן ובבן זכר :

ייא אליהו לעזיז : פחאל די דכ'לת להאד דאר, האגדאך תדכ'ל לדיור דלולייאת כאמלין, וחתא לדאר די בנתי, ונזכא נראהא ייאנא בסי סבי פידדהא, וזככני ייא לחנין נרא דאכ אנהאר דלמילה.

תרגום – הו אליהו היקר : כמו שנכנסת לבית הזה, כם תבקר בבתיהן של כל האומללות כולן, וכן לבית של בתי ( פלונית בת פלונית ) ושאזכה לראותה אני חובקת בן זכר, וזכני הו רחום, לראות את היום של המילה.

הבקשות אינן בנוסח אחיד, וכל אחת מנסחת את בקשתה ותחנוניה לפי אוצר המלים שלה.

כוס אליהו מרפאת חולים.

 גם החולים מוצאים את ההזדמנות ואת שעת הכושר, לבקש עזרתו של אליהו הנביא ולבקש את רחמיו על נפשם ועל בני משפחותיהם. הסובלים ממחלות מסויימות, מנצלים גם הם את ההזדמנות ומניחים כוס מלאה מים תחת כסא אליהו לפני הברית, ואחר הטכס מוציאים אותה ושותים ממנה.

גם העקרות נוהגות כך. בוניסיה, נהגו הנשים העקרות, לשבת תחת כסא לאיהו בשעת הברית בזמן שהסנדק ישב עליו, וכך נפקדו בפרי בטן.

החיד"א מספר כי רבי צמח צרפתי, רב מתוניס, חלה כשנתיים בדמשק, נתגלה אליו אליהו ואמר לו לעסוק בתורה כל ליל ברית מילה לכל יילודי העיר ויירפא ממחלתו, הסכים החכם להצעת אליהו ונתרפא.

וייקרא שמו בישראל.

בשעה שהרב מסיים את אמירת הקידוש אומר : " אליהו…קיים את הילד הזה ", ניגש האב לרב ובשקט הוא לוחש באזניו את השם שניתן לבן. הרב מהנהן בראשו לאות הסכמה ומכריז בקול רם " וייקרא שמו בישראל פלוני בן פלוני.

הנוהד במכנאס הוא שהמוהל אומר : וייקרא שמו בישראל, ולא " וייקרא שמו " בלבד כפי שנהוג ברוב המקומות.

יין.

בשעה שהקהל אומר " ואומר לך בדמייך חיי " המוהל טובל את אצבעו פעמיים ביין של הקידוש, ושם בפי הנימול כדי לשכך את מכאוביו וגם לשם מצווה וחינוכה. מגישיפ לאם את הכוס כדי שתטעם גם היא, משום שעל ידי פרי בטנה באה המילה.

אומר : " ישמח האב ביוצא חלציו ותגל אמו בפרי בטנה…וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונה ימים " ומשקים את האב מכוס הקידוש.

במכנאס היו ששרו מהיין הזה של הקידוש לנישואי אותו בן שנימול עתה, לטכס " שבע ברכות "

סיפור אישי שלי – אלי פילו. נולדתי לאדוני אבי ז"ל יהודה, לאימי שתחיה לשנים רוכות בבריאות טובה, לאחר שנים רבות של נישואין ללא הצלחה בהבאת צאצאים לעולם. בברית המילה שלי שנערכה במרוקו ביום שמחת התורה לפי התאריך העברי, שמחה גדולה הייתה.

אבי ז"ל שמר בקבוק שלם מברית המילה למען ייקדש בו את " שבעת הברכותץ ביום חתונתי. בקבוק זה עבר תלאות רבות, והגיע שלם לארץ ישראל, מונח היה בתיק האישי שלנו ולא יחד עם התכולה האחרת, יען כי היה הדבר יקר בעיני הוריי.

ואכן בערב הנישואין, הרב קידש מן הבקבוק הזה, שהיה סגור היטב ואף אבי עטף את ראש הבקבוק בשעווה ליתר ביטחון. היין היה עדיין טוב לשתייה, ומתוק כדבש, רק חבל שאבי ז"ל לא זכה לשתות ממנו, כי נפטר לבית עולמו בטרם יום חתונתי. עד כאן לשון הסיפור האישי שלי.

שמע את שמו.

אמונות רבות קשורות לשמיעת המילה ולנוכחות בטכס הברית. קורה ולפעמים השם שניתן לנימול הוא שמו של אדם כלשהו שנכח בטכס. איש זה היה " מאושר " ושמח מאוד על ששמע את שמו, כי אומרים " הוסיפו לו מן השמים לימיו ולשנותיו " ( זיאדולו פעמרו )

קיימת גם אמונה שכל מי שמזיל דמעה בשעה שהתינוק הנימול בוכה, נמחלין לו עוונותיו, וגם זה ששמע את שמו, " מתכפרים לו כל עוונותיו ". הוא גם זוכה בהזמנה מצד אבי הבן ומצטרף לשולחן הקרואים לסעוד עימהם את סעודת אליהו הנביא. הזמנה, שאסור לסרב לה.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

תהלוכת לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן.

לאחר סעודת הנישואין בבית הורי הכלה מובילים את החתן לבית שהכלה נמצאת בו, ושם מרכיבים את הכלה על פרדה ומלווים את שניהם בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות קריה במזמור " רננו צדיקים , עד לבית החתן, שבו נערכת החופה.

צבאח ארואח – הבוקר שלאחר ליל הכלולות – יום א' של שבעת ימי משתה. ביום שלאחר ליל הכלולות מתחילים שבעת ימי המשתה של החתן והכלה. בבוקר השקם קמה אם הכלה ולשה  בצק לסופגניות. שתי נשים אוחזות בבצק כל אחת במחציתו ועושות ממנו חמש סופגניות ענקיות, שמות במחבת גדולה מלאה שמן ואחר כך מטגנות עוד מאה ספגניות רגילות.

לאחר שהסופגניות מוכנות יוצאת קבוצת הנשים מבית הכלה לבית החתן, ובידיהן מגשים מלאים סופגניות, רקיקים ומיני עוגות ודבש. ביום זה באים קרובים ומכרים, ובידיהם מתנות ודורונות לחתן ולכלה. האורחים מברכים את החתן והכלה בברכה " מבארק ומסעוד " – בברכה ובאושר -, חלקם, ובמיוחד שושביני החתן, משתתפים בארוחת הצהריים. כל היום מוקפים החתן והכלה באורחים ובני משפחה המשתתפים אתם בשמחתם. בבית ערוך שולחן גדול מלא וגדוש מטעמים ומיני מתיקה לכל דכפין. כל השבוע שמחה וששון בבית החתן. בכל בימים הנותרים עד לשבת הגדול בית החתן כמרקחה, והנשים עוסקות בהכנות קדחתניות מיום רביעי עד יום שישי לכבוד השבת הגדול, שבת חתן.

האירועים שלאחר החופה.

שבת הגדול או שבת המתנות.

השבת הרביעית היא השבת שלאחר החופה, שחלה ביום החמישי לשבעת ימי המשתה, קרויה " שבת אלתביר " ( כפי שציין ידידינו פנחס, באזור הזה, ביטאו את האות ק' , במקומה אות ת' ) , או " שבת דלהדיאת – שבת המתנות. בשבת זו מוזמן לסעודה שנייה של שבת כל מי שנתן מתנה לחתן ולכלה. המתפללים באים לבית החתן בבוקר שלפני התפילה, שותים תה וערק, מלווים את החתן במקהלות עד לבית הכנסת ומושיבים אותו במקום מיוחד או בתיבה.

מתפללים בנעימה מיוחדת ואומרים פיוטים לפני " ה' מלך , ולפני " ברוך שאמר ". רוב הקרובים עולים לתורה ותורמים לכבוד החתן. בתום התפילה מחלקים ביצים שלוקות ושקדים למתפללים, והחתן מלווה לביתו בשירה על ידי קרוביו ורעיו. בבית נערכת סעודה חגיגית הנמשכת שעות בליווי פיוטים ושתייהת ערק.

שבע ברכות במוצאי שבת.

אף על פי שלא נהגו בתאפילאלת והארפוד לברך שבע ברכות ולא " אשר ברא " בשום סעודה בשבעת ימי המשתה בברכת המזון, אפילו בסעודה ראשונה, גם אם יש פנים חדשות, במוצאי שבת אחרי ערבית הולכים כמה אנשים מבית הכנסת לבית החתן ומברכים שבע ברכות על כוס יין בלי סעודה, אלא סליווי כיבוד קל לפעמים.

שבעה קשרי כלה – יום שישי של שבעת ימי המשתה.

יום ראשון שלאחר שבת הגדול הוא יום של חיזוק הקשר. ביום זה מעמידים את החתן והכלה וקושרים שבעה קשרים בשולי שמלת הכלה, והחתן מתיר את הקשרים זה אחר זה. לאחר כל התרה הוא קורא " בן ! בן ! " ובהתרת הקשר השביעי הוא קורא בת !. משמעו של הטקס חיזוק הקשר שבין החתן וכלתו על ידי הולדת הילדים בבחינת " אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך הנה כי כן יבורך גבר ". הצפייה היא לבנים מרובים, שרק אחריהם תבוא בת.

תורת אמך

תפארת מיכאל. אתר ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת ויצא ◆
העולמי "אור חדש" ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
המלקט: הרב אברהם אסולין

הרב אברהם אסולין.

 לתגובות ולקבלת העלון וחוברת תורת אמך לחנוכה :a0527145147@gmail.com