יהדות מרוקו עברה ותרבותה-הרעה במצב היהודים

הרעה במצב היהודים

לפי מידע ממקורות שונים, החל בשנות ה־60 של המאה ה־19 ועד 1912 סבלו היהודים מזעזועים בממשל, מעריצותם של מושלים מקומיים, ונפלו קורבן לעלילות, גירושים, התנפלויות המוניות על רובעים יהודיים, שוד ורצח בדרכים. גם בדורות הקודמים סבלו היהודים מהתעללויות דומות, אבל בתקופה זו, הודות לקשרים עם יהודי אירופה, הגיעו יותר ידיעות על כך. גם נסים אירעו לעתים, ואלה מצאו ביטוים בפורים מקומי. כך, גילאלי אלמעגיאז, שהכריז על עצמו בתור נביא ב־1862, מרד בסולטאן. המורד שם מצור על מכנאס, ובעת הקרב בין צבא הסולטאן לבינו טען המורד שאללה נגלה עליו ופקד עליו להרוג את כל יהודי מכנאס ולשבות את נשותיהם. לבסוף הובס המורד על ידי צבא הסולטאן בט״ז באדר, ויום זה נחוג על ידי יהודי מכנאס כיפורים אלמעג'אז, שבו לא אמרו תחנון. לכבוד האירוע חוברו שירים בעברית ובערבית.

יהודים ונשותיהם נאלצו לעבוד בשביל הממשל גם בשבתות ובחגים. בין השאר נאלצו ב־1873 לעסוק במלאכה הבזויה של מליחת ראשיהם הערופים של מורדים שהוקעו בחומת העיר רבאט. אותה שנה העביר מושל העיר מאזאגאן את ימי השוק מימי שני לשבת, כדי למנוע מיהודים לסחור בשוק.

ביולי 1873 ניסה יהודי חולה בפאס להיכנס לבית מרחץ מוסלמי בלוויית שני חבריו, לאחר מתן שוחד לשומר. אך הדבר התגלה והם הובלו לכלא, כשבדרך נרגמו, הוכו ונדקרו על ידי ההמון, ואחר הולקו 500 מלקות. בינתים עלה לשלטון הסולטאן חסן הראשון ב־12 בספטמבר, והודות להתערבותו של שגריר צרפת טיסו (TISSOT) הורה הסולטאן לשחררם.

בתחילת 1880 נקלע יהודי זקן בפאס לסכסוך וחילופי מכות בין יהודי בעל חסות צרפתית ובין מוסלמי. היהודי בעל החסות ברח, אבל ההמון תקף יהודים עוברי אורח, וביניהם זקן שנרצח באופן ברוטלי, כאשר שפכו עליו נפט ושרפוהו. האירוע גרר התערבות דיפלומטית ומשפחת הקורבן זכתה לפיצוי מהסולטאן.

יהודי זקן ואמיד באנתיפה שבהרי האטלס, שפרנס אשה מוסלמית בשנת בצורת, היה קורבן לעלילה שהעליל עליו מושל העיר, שהיא הרתה לו, ובעוון זה חוסל על ידו ב־1880. בשנים 1880־1883 הולקו נשים יהודיות בטנגייר ובקזבלנקה. הסולטאן הפקיע שטח מבית הקברות היהודי העתיק בפאס, הסמוך לארמון, בשני שלבים, ב־1877 ולבסוף ב־1884_י למרות בקשות חוזרות במשך כשבע שנים ולמרות פעולתם של גורמי חוץ שביקשוהו להימנע מחילול הקברים.

במאי 1884 תקף אספסוף מוסלמי את המלאח בדבדו ושדד את הבתים. ב־1885 פנו סוחרים יהודים במרוקו למדינות אירופה בבקשה שיתערבו לביטול ההגבלות החלות עליהם. בתזכיר שהוגש לשר החוץ הבריטי על ידי ׳אגודת אחים׳ וועד שליחי הקהילות באנגליה ב־3 בפברואר 1888, כלולים 27 סעיפים של השפלות והגבלות כלכליות שהוטלו על היהודים, ביניהן כאלה שלא היו ידועות בדורות הקודמים. (פרטים להלן, חלק ב, פרק א.)

בחורף 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל־700 יהודים, כולל נשים וטף, משלושה כפרים באיזור הסוס לרגלי הרי האטלס. רק לאחר התערבות דיפלומטית התיר להם הסולטאן לחזור לבתיהם, שנשרפו בהעדרם. סיבת הגירוש לא ידועה, שהרי יהודים לא היו מעורבים במרידות האופייניות לשבטים ברבריים, שהסולטאנים לחמו לדיכוים.

בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90 של המאה ה־19 הגיעו לאגודות היהודיות באירופה ידיעות על מצוקתם של יהודי העיר דמנאת, שהיו קורבנות להתעללויות ולפרעות בשנים 1884־1891, וכן על יהודי מראכש, שסבלו מידם הקשה של המושל והקאדי. אלה הלקו יהודים באכזריות, וגרמו לאחדים להתאסלם כדי לצאת מהמצוקה. על רקע מידע זה נסע לטנגייר שמואל מונטגיו (1832־1911), חבר הפרלמנט הבריטי, פילנטרופ שפעל למען יהודים סובלים ונזקקים. מטרת ביקורו היתה לפנות לממשל במרוקו בבקשה לשמור על היהודים מפני מתנכלים. אבל פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ בדצמבר 1893 לא נשאה פרי.

בשנת 1898 גזר מושל העיר תאזה שאסור לתקוע בשופר, אך היהודים לא צייתו ותקעו. כתגובה התנפלו מוסלמים על המלאח.

על אף האמור לעיל, היו גם תופעות חיוביות ולסולטאן היו קשרים עם יהודים. להקת נגנים בניהולו של יהודי בשם אברהם בן רוויסי אזולאי הופיעה בפני הסולטאן. הוא ביטא את יחסו ליהודים בכמה פעולות: בנה מלאח המוקף חומה להגנת היהודים בדמנאת. בהתחשב בשנות הבצורת בשנים שקדמו ל־1887, ויתר הסולטאן ליהודי מראכש על המסים שהיו חייבים לו עבור שמונה שנים. כאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר נוסח תפילה בערבית לשלומו, שחוברה לכבודו. הסולטאן נשק את הנייר ואמר, שלא ידע שנאמנותם כה רבה עד שהם מתפללים לשלומו. עם זאת, לא היתה לו שליטה על המושלים העריצים.