אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה
בנובמבר 1951 ,לאחר שלוש שנים של עלייה המונית, שונתה המדיניות והוחל ביישומה של עלייה סלקטיבית. במידה רבה הייתה זו חזרה מסוימת למדיניות שהייתה נהוגה בימי היישוב. מדינת ישראל והסוכנות היהודית לא יכלו להשיב את הגלגל לאחור. הלגיטימציה שניתנה לעלייה ההמונית ולתפיסת העולם שראתה בארץ ישראל ובמדינת ישראל את המקלט ליהודים נרדפים המשיכה לשלוט בכיפה. אבל במסגרת השיח הלגיטימי עדיין היו צעדים שאפשר היה לנקוט על מנת להגביל את היקף העלייה ולצמצמה. מדיניות העלייה הסלקטיבית קבעה שמארצות שבהן לא נשקפת סכנה ליהודים לא יוכלו לעלות יהודים שיהוו נטל על הכלכלה הישראלית.
בניסוח הפומבי של תקנות העלייה הסלקטיבית לא הושם דגש על מוצאם של העולים. לא היה אזכור לאכזבה מעולי ארצות האסלאם ולהשתלטותה של המורשת הקולוניאלית על האתוס הלאומי. לכאורה הייתה מדיניות העלייה הסלקטיבית חזרה לעבר רק בממד אחד – בניין מול הצלה. אולם בדיונים בסוכנות באה לידי ביטוי העובדה שמדובר כאן לא רק בקשיים הנובעים מהיקף העלייה, אלא גם באכזבה מההרכב העדתי שלה. מבחינה זו ציינה מדיניות העלייה הסלקטיבית נסיגה במידה מסוימת מהגישה המשלבת את יהודי ארצות האסלאם, וקבלתה של גישה מסתייגת.
הדבר בלט במיוחד בעת הדיון על מעבר לעלייה סלקטיבית וההכרעה עליה. הדיונים על מדיניות הסלקציה התמקדו במועמדים העיקריים לעלייה באותן שנים – מניתוח הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות ניכר שמדיניות זו כמו יהודי צפון אפריקה. 'נתפרה' עבורם. הקשר שבין מדיניות העלייה הסלקטיבית ליהודי ארצות האסלאם התבטא לא רק באזכורם במהלך הדיונים הרבים בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום (הוועדה המתאמת בין פעולות הסוכנות לבין פעולות הממשלה). מרגע שהחלה יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית, בשלהי 1951 ,עיקר ההגבלות והפסילות של עולים היו בקרב יהודי צפון אפריקה, ובממדים קטנים יותר גם בקרב המועמדים לעלייה מהודו ומפרס.
כשנה לאחר ראשיתה של מדיניות העלייה הסלקטיבית נפתח מחדש הדיון בה. באותם ימים התברר שמדיניות זו, שנועדה להביא עולים צעירים ובריאים, נוחלת כישלון. ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל (הפועל המזרחי), כמו גם חברים נוספים בהנהלת הסוכנות, שאפו להביא לחידושה של העלייה נוכח הירידה המאגר העיקרי של יהודים שהיו מעוניינים בעלייה היה בצפון 38 הדרסטית בהיקפה. על אף שלא נשקפה 39 אפריקה. במרוקו חיו כ-250.000יהודים ובתוניסיה כ-130.000. להם סכנה, הם נתפסו כקהילות בעלות פוטנציאל גדול לעלייה, בעיקר לנוכח מצבן הכלכלי והחברתי.
הערות המחבר : 7 אבי פיקאר, 'ראשיתה של העליה הסלקטיבית בשנות החמישים', עיונים בתקומת ישראל, כרך 9 .394-338 'עמ), 1999) 38 בשנים 1949-1951 עלו 000,200 עולים בשנה, בממוצע. ב-1952 עלו 000,23 עולים. 39 מצבם של יהודי אלג'יריה היה שונה מאחר שהם היו בעלי אזרחות צרפתית החל מ- 1870 ,מתוקף צו כרמייה.
על מנת לאפשר למעוניינים בעלייה לממש את רצונם, היה צורך בהגמשה של הגבלות מדיניות העלייה הסלקטיבית. יצחק רפאל, שהיה ראש התומכים בהקלות, לא חשב שיש לבטל את הסלקציה אלא רק למתן אותה ולעבור לסלקציה על בסיס משפחתי. בחודשים הראשונים של 1953 התקיימו דיונים רבים בסוגיה זו. כנגד מחלקת העלייה, שראתה בחיוב את הגמשתה של הסלקציה, ניצבו מחלקת הקליטה של הסוכנות בראשות גיורא יוספטל ומשרד הבריאות הממשלתי. מנכ"ל משרד הבריאות, חיים שיבא, הוביל את המערכה. גופים ואישים אלה ראו בממדים הקטנים של העלייה ברכה; הפוגה שאפשרה להם להתמודד עם הדרישות והצרכים שהצטברו במהלך שנות העלייה ההמונית. גם אותם חוגים בחברה הישראלית שהסתייגו מיהודי ארצות האסלאם וחששו מעלייתה של הקהילה הגדולה בארצות האסלאם (יהדות מרוקו) ראו את הגבלות העלייה הסלקטיבית באופן חיובי.
ההכרעה במדיניות העלייה אמורה הייתה להתקבל בקרב מקבלי החלטות בהנהלת הסוכנות ובממשלה. אולם כמו במקרים אחרים, גם לדעת הקהל היה משקל חשוב בסוגיה זו. מחלקת העלייה ייחסה משקל ניכר לדעת הקהל ועקבה בדריכות אחר הפרסומים השונים בנוגע לעלייה. יצחק רפאל ראה בעיתונות כלי שכרסם בקונסנזוס בשאלת העלייה ונתן לגיטימציה לקולות הקוראים להגבלתה. הוא חשש שביטויים נוספים בגנות העלייה, ובעיקר בגנות מאגר העולים הגדול בצפון אפריקה, 'מכשירים את הקרקע להגבלות נוספות'
עיתון הארץ מילא כאן תפקיד מרכזי. הוא היה 'שופר החרדה הדמוגרפית החדשה. יצחק רפאל תיאר בציניות את המערכה שניהל הארץ נגד העלייה כ'מערכה קדושה, עד כדי מסירות נפש ממש'. כך למשל קבע מאמר מערכת של הארץ נחרצות שבוויכוח בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות הצדק עם משרד הבריאות, ויש לנהוג בקפדנות יתרה בכל הנוגע לבדיקות רפואיות של העולים מצפון אפריקה. רפאל התלונן על כך שמשרד הבריאות הזין את העיתון בנתונים כוזבים. גם במשרד הבריאות התייחסו לעמדת העיתונות בכלל והארץ בפרט. בניגוד לרפאל, הביעו אנשי משרד הבריאות סיפוק מהקו שנקט העיתון והגדירו את מאמר המערכת הקונטרוברסלי כמאמר 'נבון וטוב'.
הערת המחבר : ההוכחה הטובה ביותר לחריגות עמדתו של הארץ, ביחס לעיתונים האחרים, היא ההתייחסות המרובה אליו בקרב מקבלי ההחלטות והבחנתם שמדובר בתופעה חריגה בנוף הישראלי. 43 צור, קהילה קרועה, עמ' 3
דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל – חיים ביינארט
העדים והעדויות הם שהביאו למעשה לתוצאות הרצויות לתביעה והדרושות לה. משום כך מיעוט המעונים על־ידי האינקויזיציה בשנות ישיבת בית־הדין בסיאודד ריאל. חדר־עינויים ודאי שהיה קיים, אלא שלא נזקקו לו. כידוע, נזקקו לעינויים כשלתביעה חסדו עדים והוכחות והיא היתה תלויה בהודאתו של הנאשם עצמו. נמצא ששיטת העינויים בהשגת הודאות הלכה והתגברה במאה הט״ז, ואף נראה שמספרם של הנידונים על עוון התיהדות פחת והלך באותה מאה לעומת מספר נידוני סוף המאה הט״ו. לכן גם נמצא בתיקי המאה הט״ז, שהנתבע לדין נדרש לספק אינפורמציה על עצמו ועל משפחתו, והיתה נערכת לו רשימה גיניאלוגית. באותה תקופה גם נזקקו לאינפורמציה שנאספה ביחס לנאשמי סיאודד ריאל, בימי תקופת־החסד, ובית־הדין החליט אז שלא להביא אותם אנוסים לדין על אותן עבירות. עתה, שחשדו בהם, צורפו גם עניניהם הישנים שעליהם אפילו התודו בתקופת־החסד וזכו לכפרת עוונות. במאה הט״ז אף הוכנס סוג אנשים נוסף שנועד לעינויים: עדים, שהיה חשד כלפי עדותם שהם מסתירים משהו מן האינקויזיציה. דרך מיוחדת זו להשגת אינפורמציה מראה כמה העריכה האינקויזציה את העינויים כשיטה לקבלת ידיעות על הנתבע על־ידיה לדין. אם הכחיש הנאשם כבר במעמד הראשון את דברי התובע, נתנו השופטים פסק־דין־ בינים להבאת ההוכחות. לנאשם ולמערכת הסניגוריה שנתמנתה לו ניתן העתק מכתב־התביעה, ואף זה לפי החלטת השופטים. בדרך־כלל אפשר לומר, שמבנהו של ההעתק ודרכי השמטת שמות העדים והנסיבות שבהן קוימו המצוות נשמדו בכל השנים. ואם נחפש בהם תמורות ושינויים, הרי שהללו הם בכיוון להחמרה. במאה הט״ז הקפידו במסירת תוכן העדות והוסיפו שהעד הושבע כדין וציינו רק את החודש ואת השנה שבהם נמסרה העדות. כן צוין מועד השבועה (חודש ושנה), אבל התאריך המדויק של היום שבו ניתנה העדות הושמט, כפי שהושמטו, כאמור, כל המסיבות שהיתה בהן אחיזה כלשהי לזיהוי העד. פירוט זה של חודש ושנה ספק אם העלה משהו כלפי הנאשם, והוא אך בא לשו1ת להעתק העדויות צורה מדויקת יותר. ודאי שהיו לאינקויזיציה שיקולים לנהוג כך ולא אחרת, כנראה כדי להקדים תשובה לטענות הסניגוריה על עדים שלא הושבעו כדין ועל הפיקטיביות של עדותם.
להבאת ההוכחות נקבע מועד של שלושה, ששה או תשעה ימים, הכל לפי הצודך. הסניגור והנאשם השיבו לטענות כתב־התביעה בנאום ראשון והגישו שאלון שעל פיו ביקשו שייחקרו עדיה של הסניגוריה, לאחר שהוצגו וד,ושבעו כדין ונחקרו. לאחר טיעון ראשון זה ניתן פסק־דין להבאת הוכחות. פסק־דין זה הוא sentencia de.prueva קודמ־לכן הצהיר הסניגור שסיים את טיעונו, ולתובע ניתן מועד להבאת הוכחותיו. פסקי־דין אלה נתקבלו בצירוף הנוסחה הקבועה: salvo jure impertinentium et non admitendorum. כוונתה של נוסחה זו להורות שפסק־ הכינים שניתן הוא בלי זכות להביא במשפט טענות או הוכחות שאינן נוגעות למשפט הנידון גופו, וכן שבית־הדין יוכל לקבל דברים שונים ולדחותם.71 אף לא ישפיע פסק־דין הביבים במאום על פסק־הדין הסופי. נוסחה זו היא ירושה מסדרי־הדין האזרחיים שהיו נהוגים בספרד ונתקבלו על שיטת הדין של האיבקויזיציה. דק לאחר־מכן הוצגה הוכחת התביעה בהבאת העדויות בתיק המשפט ואישורן מחדש על־ידי העדים שנקראו למעמד הדין והושבעו. התובע, אם לא הספיק להביא הוכחות במועד שהוקצב לו לשם כך, יכול היד, לבקש מועד נוסף הקרוי בשם quarto pla?o, להבאת הוכחותיו. הוא נתחייב בשבועה שאינו נוקט צעד זה מתוך כוונה רעה אלא משום סיבות, שבגללן לא הספיק להביא את עדיו. לאחר־מכן ביקש התובע את פרסום עדויות־התביעה.74 כתום פרשת ההוכחות וההוכחות שכנגד נשא הסניגור (לעתים הנאשם עצמו) את נאוברהסניגודיה השני לדחיית טענות עדי־ התביעה. הוא הוסיף עתה שאלון להזמת עדי־התביעה ומנה מנין ארוך של שמות שונאי הנאשם ודורשי רעתו.75 ניתן פסק־דין בינים נוסף לקבלת ההזמות והוצגו עדי־הסניגוריה הנוספים לשם הוכחת שנאה זו. הצדדים הוסיפו והודיעו על סיום זמני במשפט וביקשו פסק־דין.
בכך תמה למעשה פעולת הצדדים במשפט. השופטים כינסו מומחים להתיעצות לשם מתן פסק־דין וקבעו את מועד הכרזתו.
- נידונים שלא בפניהם
אם הנתבע לדין ברח, נפתח דינו שלא בפניו והתובע הודיע על הבריחה והוכיח אותה באמצעות עדים. כבר בשנת 1484 החליטה האינקויזיציה על נקיטת שלוש דרכים ביחס לבורחים. הראשונה, והיא החמורה פחות, ננקטה כשהיתה שהות בידי האינקויזיציה והיא ניסתה להחזיר את הבורח. את הנתבע לדין גירשו מן הכנסיה לשנה אחת, ואם לא שב תוך זמן זה היה דינו דין כופר ומין. בית־הדין בסיאודד ריאל נקט שתי הדרכים האחרות. הנאשם, שאשמתו היתד. ברורה ומוכחת, נקרא להופיע לפני בית־הדין! אם לא הופיע, נידון ככופר. אם אשמתו לא היתה מוכחת וודאית, נתנו לו מועד לא קבוע ומוגדר להופיע בו ולטהר את שמו. בכל מקרה עמדו והכריזו על כך במועדים קבועים לפני ביתו של הנתבע לדין ובכנסיה הפארוכיאלית שאליה נשתייך ותבעו ממנו להופיע. מכל־מקום, ברור שחובת ההוכחה על בדיחת הנתבע לדין היתד. מוטלת על התביעה, ורק לאחר שהוכחה עובדה זו על־ידי עדים ציוה בית־הדין לתת לנאשם מועד נוסף של 60 יום להופעה לדין. גם צו זד. הוכרז בכנסיה הפארוכיאלית ולפני ביתו של הנאשם, ושם אף הודבק. באותו מעמד הוזמנו בניו, קרוביו ויורשיו להגן על הבורח. רק משעבד מועד זה פתח התובע בהאשמתו, ואם היתד. קיימת הנחה שהנאשם עתיד להתגלות, ניתן לו גם מועד נוסף להופעה. נראים הדברים שאי־הופעתו של הנאשם ועריכת דין שלא בנוכחותו, ומתן פסק־דין של שריפה בדמות, לא פתרו את שאלת תשועת נפשו של הנידון. לתשועת נפשו, כפי תפיסת הימים ההם, אפשר היה להגיע על־ידי שריפת גופו ממש (או שריפת עצמותיו-שארית גופו), ולשם כך צריך היה הנידון להיות נוכח במשפט. משום כך נהגה האינקויזיציה להאריך את מועדי ההופעה מפעם לפעם, ולעתים מזומנות אף שלחה שליחים מיוחדים להבאת הבורח לדין, מהם גם בני־משפחה קרובים
ביותר, ומהם גם כאלה שבעצמם הוחזרו לחיק הפנסיה. כולם היו טובים לצורך זה. משאפסו כל התקוות להביא את הבורח לדין בגופו, הוכרז כמורד בכנסיה. ואם בניו ויורשיו לא הופיעו להגן עליו יצא גם דינם כדין מורדים. לא ניתנה לו מערכת סניגוריה, והמשפט כולו בנוי על יסוד התביעה והוכחותיה באמצעות עדיה. אין חלק זה בפרוצידורה שונה מן הפרוצידורה במשפטים של נידונים בפניהם. לפסק־ הדין שניתן לאחר התיעצות נתלוותה מחדש הזמנה להופעה לדין. האינקויזיציה ידעה לחכות שנים באודר־רוח, והיא עשתה מאמצים רבים להביא בורחים לדין.
תוצאות גזירות קנ״א – אליהו רפאל מרציאנו
תוצאות גזירות קנ״א
השלכות רבות טובות ומועילות לכלל ישראל היו לגזירות קנ״א והראשונה בהם היתה עלייתם לארץ של יהודים רבים, אשר עמדו בנסיון השמד של שנת קנ״א, וגם אנוסים, (הרב עובדיה מברטנורא פגש בירושלים בעלי תשובה מהאנוסים).
הרשב״ץ מברך, תוך שמחה וצהלה, את ר׳ יצחק נפוסי העולה לארץ ישראל: ״.לפיכך אנחנו חייבים ההלל לגמור, לפתוח פי בשבח בנגון ושיר מזמור … בצאתך משעיר בצעדך… בהר צבי קודש עול הזמן לפרוק … תאמר אמור עלץ לבי… ואתה הגביר תזכה… וראית בשביה מלך ויפיו וצבי עדיו עני ורוכב על חמור… ירושלים נוה שאנן…ו).
הכמיהה העמוקה לעבודת ה' שנבעה מתוך הדיכוי הנוצרי דחפה יהודים לחפש ארצות המקיימות חופש הדת, והריב״ש מעיד שהיו יהודים שהפליגו ב״ארחות ימים" ו״הרחיקו נדוד לקצות הארץ מהם לקצה המזרח ומהם לקצה המערב למלט נפשם מיד שאול לעבוד את ה׳״.הביטוי ״קצה המזרח״ רומז לארץ ישראל והארצות הסמוכות לה.
הגולים מספרד אחרי שנת קנ״א ראו ביישוב ארץ ישראל אמצעי להטהר מתועבות הגויים ומחטאי העבר, כפי שציין זאת הרשב״ץ בתשובה לשאלת אחד העולים: … מכל זה תתברר שאלתכם כי מי שהוא בעל תשובה ומתחרט מעוונות שבידו ורוצה לעלות לא״י עם היות שהתשובה היא מכפרת, העליה לארץ ישראל היא מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו…2).
זרם האנוסים הנוהרים אל חיק אומתם ואדמתם, יצר אז מעין תנועה של חוזרים בתשובה, וכך התייחסו אליהם גדולי ישראל, אחרי גירוש רנ״ב: …ואלה הם מעשים בכל יום ובכל מקום בפני הגדולים שכל האנוסים הבאים לשוב בתשובה אין אנו מצריכים אותם כי אם מילה…3).
בעלי תשובה מספרד, ראו, כאמור, בארץ ישראל מקוה טהרה אחד גדול, ומאז, חזרה הארץ לתודעתם של יהודי ספרד. משפחת כהן שולל אשר נמלטה לאלג׳יריא אחרי שנת קנ״א, זכתה לכך שבניה עלו לארץ והיו לנגידי קהל קדוש ירושלים.
גבורתם הנפשית של האנוסים, העושים עצמם הפקר על מנת לזכות באורח חיים יהודי מלא, מסמלת, גם היא, דרגת קידוש השם של יהדות ספרד.״4).
יהודים המשיכו לברוח מספרד ומפורטוגל ועזבו ביתם וקברות אבותם, עלו על ספינות אשר ספק יגיעו ליעדם ספק לא יגיעו. לעתים קרובות נתקלה הספינה בשודדי ים אשר מכרו את היהודי כעבד, ולעתים קרובות רב החובל הנוצרי שדד את היהודי והשליך אותו לים. על רקע זה ניתן להבין מעט מעוז רוחם של יהודי ספרד מול אויב עמלקי המנהל נגדם מלחמת חרמה.
מול רוח טהרה של יהודים אמיצים שררה גם רוח נכאים ויאוש, ועל רפיון ידים כתוצאה מגזרת השמד כתב הרב א. קפשאלי: …בעת ההיא כשל עוזר ונפל עזור …ומאז מתו רוב חכמי ספר־ ונתבטלו הישיבות ושמם העולם ונשתכחה התורה כמעט … ויעזבו את התורה בקרן זוית נאנחה וגלמודה … וטבעו בטיט היון ובדברי היוני עשו כונים למלאכת שמים.״5).
יהודים רבים החלו להתרחק מקיום מצוות, והרשב״ץ מציין אחת מהם וז״ל: …גם ראיתי שערוריה בבחורי חמד הבאים מאצלכם שהם כולם קצוצי פאה … הורגלו בזה עד שהותר להם הדבר …6).
והיו אשר נטשו מנהגים עתיקים, והריב״ש מספר על מנהג משלוח סבלונות לארוסה, ההולך ונעלם אחרי שנת קנ״א, וז״ל: …ואף אם זה מנהגם הנה בעוונות, כבר נתבטל המנהג ההוא בשעת השמד …7).
הרב שלמה אלעמי, מזהיר בני דורו מללכת בדרך המיואשים המחפשים דרכים להקל מעליהם שמירת מצוות וז״ל: …ושוב לך מאחריהם … המשכילים הנכשלים המקילים בדברי תורה ובדברי חכמים מזלזלים… זאת ועוד אחרת להוסיף אשמה קצת חכמי האחרונים הערימו סוד לחדש פני התורה התמימה ולהסבירה בסברות יוניות בדניות חתיות וילבישוה בגדי יוניות … ויקומו לחקור באמרותיה ולשקול מצותיה במאזני שכלם הנקל…8).
והוא מציין גם: אל תשמח ישראל אל גיל בעמים… ותחת השחתת פאת זקנינו ופאת ראשינו, נגזר עלינו לגדל שיער ראשינו וזקנינו כאבלים …9).
הרב חיים גאגין מפאס מתרעם על הקולות הרבות שחידשו רבני ספרד בין שנות קנ״א ורנ״ב, וז״ל: … על ענין הטרפות בענין הנפיחה בריאה… עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימו עמי בעצו ישראל ומקלו יגיד לו ונתנו היתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם ממי קדם … ואומר מה שאירע שמחרבן שנת קנ״א וגזרות ושמדות של שנת קע״ב … בכמה מקומות בקשטיליא עמדו ובקשו עלות וסבות להפיל חומות ולפרוץ גדרות ותפסו הקולות וסמכו על ר״ת…10)
דרך הקולא בה החלו ללכת יהודים רבים בספרד, לא נראתה לרשב״ץ אשר עוד ממקומו באלג׳יר ראה אותה והזכיר ליהודי ספרד שעליהם להשתמש, בדרך, שאותה הציעו חז״ל, וזאת, עד שיעבור זעם וז״ל: …אחר שאתם במקום שאין מניחים אתכם לדון בדיני ממונות ותורתכם היא קצרה קיימו אותה כראוי…11).
רעיון זה של קיום ״תורה קצרה״, חזר בגלגול חדש בספרו של הרב אברהם סבע, ממגורשי שנת רנ״ב וז״ל :…והענין הזה כמו שכתבתי שהתורה הגיעה לסוף הצרות והגזרות שעתידין לגזור על ישראל להעבירם על דת ושלא יעסקו בתורה כמו שקרה בגירוש פורטוגל שגזרו שלא ידרשו ברבים ושלא ילמדו לתינוקות… עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל… ולא נשאר להם אלא שילמדו שמע ישראל וידעו איך ה׳ אחד ושראוי לאהבו ולמסור נפשו על קדושתו ולכן נתן ה׳ לישראל לאותם זמנים פרשה קצרה של שמע ישראל שהיא כלל כל התורה… ואם יבואו בני בליעל להדיחו מעל השם שילמד לו למסור נפשו למות על קדושת השם …12).
תורה קצרה, פרשה קצרה, תפילה קצרה, אלה פתרונות שחכמי ישראל הציעו כאשר יהודים נמצאים בשעת משבר רוחני.
יהדות ספרד ידעה ימי שלווה ובטחון ופריחה, היא היא אשר הניחה לנו ירושה עצומה ואדירה והנחילה לעם ישראל ספרי יסוד בשטחי הדקדוק, והשירה העברית, ההלכה והשאלות ותשובות, במחשבת ישראל ותורת הסוד כגון גילויו של ספר הזוהר בספרד והרי השפעת ספר קדוש זה על חייו הרוחניים ותרבותיים של עמנו, היתה אדירה! ויהדות זו נאלצת להסתפק בתורה קצרה!
Meknes – Joseph Toledano Portrait d'une communaute juive marocaine
L'auteur ne faisant pas de publicité, vous serait reconnaissant de l'aider à la diffusion du livre en lui communiquant les noms, adresses, email de proches, amis qui pourraient éventuellement y être intéressés. D'avance merci
Joseph Toledano
Portable 052-6985233
C'est une fois encore du Sud que partit la tempête emportant tout sur son passage. Son prophète Mohammed ibn Toumert dit El Mehdi, messie envoyé de Dieu, prêchait dans le Sous le retour aux sources de l'islam pur et dur, le retour intégral à l'unicité de Dieu, à l'orthodoxie sunnite contre les déviations maraboutiques et les descriptions anthropomorphiques de Dieu. Pour parfaire cette purification, il prônait le bannissement de tous les infidèles de la cité islamique. Son espoir de soulever la population de Meknès échoua et ses successeurs feront payer cher à la petite ville ce manque de ferveur. C'est son successeur et plus fidèle disciple, Abdel Moumen, qui, combinant au zèle prédicateur de son maître, le génie guerrier, conquit toute l'Afrique du Nord et une partie de l'Espagne, au cri " Le glaive ! Le glaive ! ", ne laissant d'autre choix aux dhimmis que la conversion ou la mort, et dans les meilleurs cas, l'exil.
Meknès fut prise en 1147 après un long siège et entièrement saccagée par Abdel Moumen. La communauté juive locale n'en fut pas épargnée à l'instar de toutes celles tombées sous le joug de la nouvelle dynastie, comme le rapporte le chroniqueur contemporain, rabbi Abraham Ben David, dans son livre Séfer Hakabbala :
" Il y eut des années de crise et de conversions forcées pour Israël. Cela arriva à cause de l'épée d'Abou Moumen qui décréta l'apostasie sur les enfants d'Israël en disant : " Rayons -les du nombre des nations et que le nom d'Israël ne soit plus mentionné. Il ne leur laissa aucun coin de repos dans tout son royaume de Salé sur l'Atlantique, à Mahdia au bout du monde. " (en Tunisie) Nous ne possédons aucun document; aucun témoignage sur l'éventuelle survie – peu probable – d'une communauté juive après les massacres et les conversions forcées d'Abdel Moumen. Un grand nombre se convertirent de façade dans l'espoir qu'on leur permettra un jour de revenir à la foi de leurs ancêtres, ou dans l'attente de l'arrivée du Messie. Un plus petit nombre; ceux qui le purent, choisirent l'exil à l'exemple et sur le conseil de Maïmonide " car le monde est vaste ". Après son départ du Maroc et son installation comme médecin du sultan Salah Edine, Saladin à Fostat, en Egypte, il devait ainsi résumer la tragédie almohade : " Toute joie a cessé au Maghreb, tout fidèle à Dieu doit se cacher. La lumière d'Israël s'est éteinte au Maghreb …"
Ce terrible constat aurait pu signer la fin à tout jamais de la présence juive sur la terre marocaine, mais bien que privées par l'émigration de leurs chefs spirituels les plus prestigieux, des communautés juives matériellement et spirituellement appauvries, devaient commencer peu à peu à se reconstituer après des décennies de clandestinité sur la terre marocaine et sans doute également à Meknès. Déjà le fils d'Abdel Moumen, Abou Yacoub Youssef (1165 -1184), sans doute conscient de l'importance du rôle économique des Juifs, en particulier dans l'artisanat et le commerce local et international, devait selon certaines sources autoriser les Juifs convertis de force à revenir à leur religion s'ils le désiraient. Il imposa par ailleurs aux convertis, doutant de la sincérité de leur conviction, le port d'un signe particulier pour les distinguer des fidèles de vieille souche – un couvre -tête de couleur jaune et un habit spécial. Sous son règne, les villes de l'Afrique du Nord connurent prospérité inconnue depuis des siècles et il est possible qu'elle ait favorisé le retour de populations juives.
Son fils Yaacoub El Mansour (1184- 89), couvert de gloire après son expédition en Espagne, tout en revenant au respect du pacte d'Omar, introduisit de nouvelles discriminations dans le statut classique de la dhimma. C'est ainsi que les Juifs – désormais les seuls dhimmis avec la disparition des derniers vestiges de populations chrétiennes – se virent interdits l'usage et l'étude de la langue du Coran. Une mesure qui ne sera jamais levée et aura des conséquences cardinales sur la vie culturelle du judaïsme marocain pour les siècles suivants, quand il se reconstituera.
Privés de la connaissance de l'arabe classique, dans laquelle Maïmonide a écrit ses chefs œuvre, les érudits n'auront plus les moyens et encore moins la curiosité, de se familiariser avec les textes, traduits dans cette langue, de la philosophie grecque antique, de même qu'ils n'auront plus accès aux travaux scientifiques où excellaient leurs frères en Espagne : mathématiques, astronomie et médecine. Il s'en suivra naturellement une baisse significative du niveau intellectuel des Juifs et un repliement sur les seules traditions religieuses. Et même dans ce domaine des sciences juives, nous n'avons pas conservé de trace pour ces XII -XIIIèmes siècles, d'aucune œuvre marquante, ni à Meknès, ni ailleurs. La lente décadence de la dynastie et l'effritement de l'autorité centrale permirent aux Juifs de se ressaisir et de revenir sur scène. Une partie des Juifs fuyant les persécutions qui avaient trouvé refuge dans les marges sahariennes, hors d'atteinte du pouvoir almohade, et qui avaient contribué à l'essor du commerce avec le Soudan, s'infiltrèrent de nouveau vers Fès et Meknès. La nouvelle dynastie de Beni Merine, les Mérinides, de la tribu berbère des Zénata, qui s’empara de Meknès en 1240 et de Fès en 1250, revint à la traditionnelle tolérance envers les dhimmis. La nouvelle prospérité que connut Fès, ayant retrouvé son statut de capitale, favorisa également sa modeste voisine, Meknès, qui sur le plan religieux vivra jusqu'au XVIIème à l'ombre de la capitale. Les Mérinides firent procéder à divers travaux touchant l'enceinte de la ville, le système d'adduction d'eau et les ponts. Avec l'affaiblissement de la dynastie, la ville connut une certaine stagnation.
הקצידה – לךָ יְדִיד נֶאֱמָן – לרמ"א ד"ר מאיר נזרי
פֶרֶץ עַל פְּנֵי פֶרֶץ / בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יִתְלוֹנָן
אֲגֻדוֹת מוֹטָה מִי אֲשֶׁר חָטָא
בְּמַחְשָׁך מַעֲשֵׂיהֶם / אֲשֶׁר זָמה בִידֵיהֶם / כִּי טַח מֵראְוֹת עֵינֵיהֶם
שָׂרַיִך סוֹרְרִים / בּוֹרוֹת(בארות) נִשְׁבָּרִים
מֵאִישׁ שֹׂגֶה וּמִפֶּתִי /וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן
וּבְכָל מִדָּה רָעָה לְךָ עֶשֶׂר יָדוֹת
בָּך הִתְעִיבוּ עֲלִילָה / אַף פָּעֲלוּ עַוְלָה:
10-16. לאחר שמנה היום את מעלותיו, פונה הוא ליריבו ומונה את מגרעות הלילה.
10.פרץ על פני פרץ: שבר על גבי שבר, על פי איוב טז,יד.
בצל כנפיך יתלונן: עדה״כ תהי צא,א ונמשך גם לאחריו כאן: שבר ומכה חוסים בחשיכה שלך./
- אגדות מוטה: חבלי העוול והעושק, על פי ישי נח,ו.
מי אשר חטא: של מי אשר חטא, על פי שמי לב,לג.
במחשך: נמשך לפניו ולאחריו.
במחשך מעשיהם: החוטאים עושים מעשיהם בחשכת הלילה, על פי ישי כט,טו'והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו'./ 12. אשר זמה בידיהם: מעשי החוטאים מלווים במחשבות רעות, על פי תהי כו,י.
כי טח מראות עיניהם: על פי ישי מד,יח. כאן: חשיכה כפולה: חשכת הלילה וחשכת המידות./ 13
שריך סוררים: כאן השולטים בלילה-מורדים וסרים מן הדרך הישרה, על פי ישי א,כג.
בורות נשברים: החוטאים מוותרים על היום ומעדיפים את חיי הלילה, על פי ירי ב,יג.
- מאיש שוגה ומפתי: אלה הם שריך, אנשים טועים שוטים ומכלים, על פי יחי מה,כ.
ורשתו אשר טמן: הם טומנים מלכודת. מוסב על איש שוגה ומפתי אולי גם על הלילה כמושא לגינויים, על פי תהי לה,ח./ 15. ובכל…ידות: ובכל דבר רע נטלת פי עשרה.
- התעיבו עלילה: מוסב על שריך, איש שוגה ופתי – עשו מעשים רעים, על פי תהי יד
,א. אף פעלו עולה: בניגוד לכתוב תהי קיט,ג'אף לא פעלו עולה',
הנהגת הקהילה – תחומי פעילות
מינויו של ראש הקהילה האשכנזית
יהודים בבית המשפט המוסלמי
במושב בית־הדין של השריעה הנאצלה הופיעו היהודים יהודא בן מוסא ומוסא בן סלימאן, . מעדת היהודים האשכנזים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה. שניהם הסכימו באורח חוקי מרצונם הטוב, כי סלימאן בן אצלאן היהודי יהיה אחראי עליהם ועל שאר עדת האשכנזים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה, על־פי מנהגם הקדום [!־]כדוגמת אותם אחראים על עדת היהודים הנזכרים שקדמו לו. סלימאן הנזכר הסכים וקיבל זאת משניהם באורח חוקי. [הדבר] נרשם ב־3 בחודש רגיב שנת.958 – 7 ביולי 1551
ספרדים ואשכנזים — זקני קהילה נפרדים בראשם
היהודים פלאק וסלימאן בן אצלאן, זקני' [עדת] היהודים בירושלים הנאצלה, הסכימו זה עם זה באורח חוקי, כי פלאק לא יהיה אחראי על עדת האשכנזים, לא יגבה מהם [מסים], לא יוציא [כסף עבורם] ולא יתערב עבורם בעניין [כלשהו], וכי סלימאן לא יהיה אחראי על שאר היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה. [הדבר נרשם ב־3 בחודש רג׳ב שנת 958],7 ביולי 1551
3 חכירת חלקת אדמה מהקדש מוסלמי בחברון
השבח לאל. בפני סיידנא הקאדי החנפי, מחמוד, [התנהל הדיון הבא:] הקאדי עלאי אל־דין עלי בן המנוח הקאדי ח׳יר אל־דין מחמד אל־תמימי, הנאמן־הממונה על הקדש סיידנא תמים אל־דארי, אשר באדמת חברון, על־פי כתב־מינוי סולטאני- נאצל, לנצח תהי חליפותו, בא [אל בית־הדין] ותבע את אסחאק היהודי, זקן עדת היהודים בירושלים הנאצלה, בטענה כי הוא ו [בני] עדתו חייבים להקדש הנזכר סכום ידוע, בדמי חכירת חלקת־קרקע [של ההקדש], הוא דרש ממנו בעניין זה עבור ההקדש הנזכר 50 מטבעות [כסף] לשנת תאריכו [של מסמן זה. אסחאק] נשאל בעניין והודה, אלא [שטען], כי הוא [עלאי אל־דין] בא אליו כל פרק זמן קצר ודורש זאת ממנו [ואם נכונה טענתו] יציג נא את כתב המינוי שלו כדי שיידע מה יש בו [ועל־סמך זאת] ישלם לו. אז ציווה עליו השופט הנזכר להציגו ו[עלאי אל־דין] הציגו. כתב המינוי הוקרא בפניו. או אז נהג [הקאדי] על־פי כתב המינוי וציווה באורח חוקי עליו [על אסחאק] לשלם לתובע את הסכום, אשר נדרש לעיל, ולא לשלם ל[איש] זולתו, אלא אם כן הוא המשגיח או הנאמן־הממונה על ההקדש הנזכר על־פי כתב־מינוי חוקי. הואיל והעניין היה כזה, [דהיינו], משקף את אשר קרה [לאשורו], נכתב פסק זה כדי שיהיה מסמך לעת הצורך. מה שקרה התרחש ונרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסג׳ל] לעיל [ב־16 בחודש שעבאן שנת 962], 6 ביולי 1555.
הערות המחבר : החנפי זהו תוארו של כל הנמנה על האסכולה(מד׳הב) של האסלאם הסוני, אשר הולכת בעקבות אבו הניפה (תיאולוג מן המאה השמינית לספירה). אסכולה זו נחשבה ל״רשמית״ באימפריה העות׳מאנית, ולכן לא ייפלא, כי הקאדי הראשי של ירושלים היה נמנה עליה
במקור: על הקדש ״וקף״. זהו מוסד אסלאמי (שכמותו גם בדתות אחרות), אשר מציין את המעמד המשפטי המיוחד שהוקנה לנכס מסוג זה: הבעלות הסופית שלו יצאה מחזקת הפרט והיא ״שייכת״ למטרה כללית, בדרך־כלל ציבורית־דתית, ואילו את דרך השימוש בו למעשה — ובפירותיו — קובע מי שהכריז על הנכם ככזה בכתב־הקדש (״וקפיה״). וראה Wakf", El"
עליית רבי דוד בן שמעון והקמת העדה הנפרדת. יעקב ברנאי
עליית רבי דוד בן שמעון והקמת העדה הנפרדת.
בשנת 1854 עלה לירושלים מרבאט שבמרוקו הרב דו בן שמעון, המכונה " צוף הדבש ", ובעקבותיו הגיעו רבים מתלמידיו ועולים נוספים מן המערב. גידולה המהיר של העדה המערבית בעת ביאו של רבי דוד בן שמעון, שהיה אישיות תקיפה וחזקה, תלמיד חכם גדול ומכובד מאוד בעיני עדתו ובעיני ההנהגה הספרדית, הביאו להצלחת ההפרדה של העדה המערבית מן העדה הספרדית וארגונה מחדש.
לזכות של רבי דוד בן שמעון שרשרת של פעולות ברוכות למען העדה המערבית בירושלים למן שנת עלייתו, שנת 1854 ועד לשנת פטירתו 1880. משנת 1854 עד שנת 1860 הנהיג רבי דוד בן שמעון את עדתו, שהייתה עדיין חלק בלתי נפרד מן העדה הספרדית. בשנת 1860 הגיע להסכם " פשר " הראשון, שקבע בפירוש את הפרדת העדות תוך קיום יחסי גומלין וזיקה הדדית בין המערבים לספרדים.
הסכמים אלה חודשו אחד לעשר שנים לערך על מלחמת העולם הראשונה. כמה מן ההסכמים שרדו בידינו, ומהם ניתן ללמוד על טיב היחסים שבין העדות, עיקרי הסעיפים חוזרים על עצמם בהסכמים השונים בשינויים קלים.
- הסכם על חלוקת הכספים המגיעים מחו"ל כשהמערבים מקבלים אחוזים מהכנסת הספרדים ולהיפך. בדרך כלל לא הספיקו הסכומים לכלכלתם של עניי המערבים ואנו שמועים גם לאחר חתימתם תלונות רבות מפי המערבים.
- היתר לעדה המערבים לשלוח שד"רים משלה, אך בהסכמת ההנהגה הספרדית. ואכן אנו יודעים כי שד"רים מערביים ליגאליים החלו פוקדים בעיקר את צפון אפריקה בתדירות הולכת וגוברת החל מאמצע שנות הששים.
- מינוי ראש אב בית דין לעדה המערבית, תחילה רבי דוד בן שמעון ואחרי מותו אחרים, כמנהיג רוחני וחומרי לעדה, הכפוף לראשון לציון, הביא לאוטונומיה שבשיפוט הפנימי של העדה
הסכמים אמנם חודשו אחת לעשר שנים לערך, אך סכסוכים פרצו מדי פעם על רקע חלוקת הכספים, ענייני קבורה, שהיו קשורים בתשלומים שונים, כגון מס נפטרים. ענייני ירושה ומס קבור ובעיקר במסים הנגבים מקרובי הנפטר. לאחר שהנהיג את העדה בין השנים 1860 מ- 1866 ראה רבי דוד בן שמעון כי המשא כבד עליו והעניים מבני עדתו שהתרבו בירושלים הביאוהו להקמת ועד לעדה, המורכב משבעה אנשים שיעזרו לו במילוי תפקידו. לוועד נבחרו כמה מחכמי העדה ובתפקידים המרכזיים של המזכיר והגזבר כיהנו שלמה אבו שדיד ומימון עמיאל, שניים מעשירי העדה שעלו באותן שנים ממרוקו.
הוועד בהנהגתו של רבי דוד בן שמעון, שלח שד"רים לחו"ל ומשנת 1862 עד לשנת 1880, שנת מותו של רבי דוד בן שמעון, ידועים לנו שמונה שד"רים שיצאו בשם העדה, אך לדעתי, היו כנראה שד"רים נוספים, שעדיין לא מצאנו את כתבי שליחותם. בין פעליו החשובים של רבי דוד בן שמעון היו מפעלי בניה למען אנשי עדתו. בשנות הששים של המאה הי"ט החלו תושבי ירושלים, בעזרת נדיבים יהודים מחו"ל, להקים שכונות ושיכונים בין החומות ומחוצה להן.
כמה מהשכונות נתפרסמו מאוד וזכו שתולדותיהן יסופרו במפורט. אך כדאי לציין כי השכונה הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות על ידי אנשי ירושלים, שכונת " בתי טורא " או " ימין משה " שנבנתה על ידי מונטיפיורי בשנת 1860, לא הייתה " נחלת שבעה " המפורסמת אלא " מחנה ישראל " שהוקמה על ידי הרב דוד בן שמעון והוועד שלו למען אנשי העדה המערבית.
שכונה קטנה זו נבנתה ליד שכונת ממילא ושרידים ממנה נשארו באיזור מלון המלך דוד עד היום. שכונה זו שהחלו להקימה בשנת תרכ"ז, נעזבה כמה פעמים ונתיישבה מחדש גם במאה העשרים. רבי דוד בן שמעון גם הקים בתי מחסה לעניי העדה בתוך העיר העתיקה ובנה בתי כנסת, ישיבות ותלמוד תורה.
על פעילותו הספרותית ידוע לנו כמה ספרים שחיבר בענייני הלכה ושאלות ותשובות, שענה לארצות שונות. ספר אחד הודפס עוד בחייו וחלק נוסף מכתביו יצא על ידי בנו רבי רפאל אהרן בן שמעון, יליד ירושלים, שיצא כשד"ר לצפון אפריקה היה אחר כך רבה הראשי של אלכסנדריה שבמצרים ונפטר בשנות השלושים של מאה זו בתל אביב. כל ספריו של רבי דוד בן שמעון עוסקים בדיני יישוב הארץ וחיבת הארץ ואין ספק כי בספריו משתקפים גם מעשיו למען ישוב הארץ ולמען עדתו, שמצבה היה הקשה ביותר בין כל עדות ירושלים במאה הי"ט.
שמות ספריו : שער החצר, שער המפקד מצוּר דבש. רבי דוד בן משעון נפטר בשנת 1880 בירושלים ופטירתו גרמה צער רב לאנשי ירושלים מכל החוגים. בעל " החבצלת " הספידו כך : אבח כבד ליהודים היה היום הזה כי אבדה גדולה אבדה לאחינו תושבי ירושלים ". בהמשך באה סקירה מפעלי חייו ונאמר בין השאר…מעודו לא התערב בדברי ריבות….אחרי מותו עזבו רבים מאנשי העדה המערבית את ירושלים.
Jean-Louis Miège LA BOURGEOISIE JUIVE DU MAROC AU XIXE SIECLE Rupture ou continuité
Ce n'est bien que variété supérieure de la catégorie des dhimmi. Et ce que la volonté du Prince a fait, le caprice du Prince peut le défaire.
Les disgrâces ne se comptent pas, qui précipitent de la faveur et de la fortune au cachot où à la mort. Romanelli exprime parfaitement ce caractère de dépendance à l'égard du roi: 'tant que le Roi s'en sert, ils sont pareils à ces rares ustensiles auxquels le vulgaire qui ne sait pas les manier se brûle dès qu'il y touche, mais il suffit que le Roi les écarte pour qu'ils soient perdus pour toujours… Si haut que soit leur situation, l'abîme reste toujours sous leurs pieds; ils savent qu'il suffit d'une parole du Souverain pour qu'ils y soient engouffrés… l'exécution, l'exil, l'expropriation, les châtiments de toutes sortes, tel est le sort ordinaire de cette classe de gens qu'on appelle communément dans le Maghreb du nom de 'Sahab es Soltan'. Michaux-Bellaire le constatait en étudiant le passé du Gharb, soulignant la fin tragique dans l'histoire, de certains Negidim: 'Il est rare que cette prospérité dure plus de deux ou trois générations; le plus souvent la fortune ne se prolonge pas au-delà de la vie de celui qui la créé'.
La richesse est fantasque et vagabonde car elle ne repose sur aucun statut juridique: celui de Dhimmi, à la fois précis et vague, ne protège pas contre l'arbitraire. Les plus illustres ne sont le plus souvent que parvenus portés provisoirement sur le devant de la scène, jamais à l'abri des revers de faveur s'ils ne sont pas juifs étrangers ou juifs andalous aux liens de familles noués en Europe. La Gibraltarisation, qui jouera un tel rôle plus tard, n'est recours, au XVIIIe siècle, que pour quelques uns. Et recours doublement fragile comme l'a récemment souliginé Madame Magalie Morsy.
La résidence dans la place n'est accordée qu'a titre temporaire, et toujours soumise à révocation. Le jeu de la politique anglaise, la jalousie d'autres commerçants, les représailles parfois sur les familles restées au Maroc entraînent une insécurité contraire aux lentes ascensions. A cette insécurité n'échappent même pas les agents consulaires ou employés des rares consulats qu'entretient une Europe à la fois ignorante et insensible aux affaires du Maroc et prompte à s'exagérer sa puissance. Ecoutons encore Romanelli 'c'est un pays totalement soustrait à l'attention de tous les peuples européens les Juifs eux mêmes ne connaissent rien à leurs coreligionnaires qui y résident. L'échange du commerce avec l'Europe se réduit à trois ou quatre commerçants juifs établis à Mogador…'
Dix exemples rappellent cette précarité, de Salomon Nahmias, commerçant de Salé pris comme interprète par l'envoyé britannique John Sollicoffe dans son ambassade à la cour en 1733 et néanmoins exécuté; à Salomon Hasan représentant de l'Espagne à Tétouan et exécuté dans d'horribles conditions en 1790.
Une classe est constituée par son nombre, son assiette, la conscience enfin qu'elle a de former un ensemble spécifique. Dans ces trois domaines, une transformation va se manifester au XIXe siècle, faisant total contraste avec la situation antérieure.
1) Le fait essentiel c'est la sécurité à la fois mieux assurée et pour un nombre beaucoup plus grand de juifs. Avec cette sécurité intervient la capitalisation jusque là de tenure précaire et irrévocable. Les trois decennies du milieu du siècle — des années 1835aux années 1865 — qui marquent l'ouverture commerciale du Maroc sont décisives et plus spécialement l'époque du règne de Sidi Mohammed. La multiplication de consuls et leur vigilance accrue, le nouveau statut des juifs dans les principaux états européens, l'augmentation des échanges et de la population étrangère des ports; tout fait garantie indirecte.
Mais surtout, corollaire de ces transformations, s'affirme et s'étend la protection étrangère. La question de la protection mériterait en elle- même une réflexion nouvelle. Constatons ici que le juif—jusque là protégé d'un musulman devient désormais protégé européen. Tout en gardant ses fidélités ataviques le voici introduit dans une nouvelle dimension historique.
La sécurité est la 'qualité bourgeoise' essentielle, celle dont procède les autres vertus. Elle apparaît et de plus en plus affirmée comme le facteur d'ascension en même temps qu'élément de distenciation par rapport aux non-protégés. Ainsi, à Tétouan, en 1864, lorsque le Comité du Mellah entre en conflict avec le Pacha, sur ses 12 membres, 8 qui sont protégés ne sont pas inquiétés, les 4 autres sont arrêtés et jetés en prison.
Le nombre des protégés s'accroît non seulement en fonction du nombre d'Européens mais de l'élargissement de leurs activités et du laxisme de la plupart des Consuls. A Mogador, en 1882 pour 18 commerçants européens on compte 95 protégés. Sans doute ne faut-il pas exagérer l'ampleur numérique de cette protection officielle. Dans les années 1878-80, à la veille de la Conférence de Madrid, on en compte, pour tout le Maroc, environ 7 à 800 dont environ 25% sont des juifs ce qui représente quelques 150 à 200 chefs de familles. Mais l'influence de la protection s'étend au delà des seuls protégés. Elle s'élargit, en fait, à la famille entière, couvre efficacement employés et associés. Les documents invitent à multiplier par 15 ou 20 les chiffres officiels; ainsi seraient concernés quelques 3 à 4000 personnes; environ 3% de la population juive du pays.
Aux protégés s'ajoutent bientôt les naturalisés. La permission de sortie accordée aux juifs en 1858 a amplifié un mouvement développé dans les deux ou trois décennies antérieures. On signale un peu partout sur la côte ceux qui reviennent d'Algérie avec un passeport français, ceux qui sont de retour d'Amérique Latine avec un passeport brésilien^ ceux, enfin, qui viennent de Gibraltar et sont considérés comme anglais. La place de Gibraltar joue un rôle essentiel dans la première moitié du siècle et jusqu'aux années 1875 dans cette première 'réhispanisation' et anglicisation des juifs marocains. Son statut de port franc, le libéralisme croissant des autorités reflet de celui de Londres en font la place refuge par excellence. On s'y précipite en cas de guerre ou de troubles—en 1844 en 1859 surtout — et les enfants nés dans la place ont automatiquement la nationalité anglaise. Lors des événements de 1859, 4 à 5000 juifs s'y sont réfugiés, certains y demeurent, y font souche avant d'envoyer des parents s'occuper de leurs affaires marocaines. Si la ville comptait 680 juifs en 1791 elle en avait 1625 en 1844 dont 1385 nés à Gibraltar, la plupart de parents marocains. 2151 enfin sont recensés en 1862 représentant 14% de la population civile.
יחס דבדו – משפחת בן עוויזר – אליהו רפאל מרציאנו
משפחת בן עוויזר
משפחה נכבדה מוזכרת בתעודה החשובה של השר״ר הרב אברהם מרציאנו זצ״ל. בני המשפחה יצאו מדברו במאה התשע עשרה לעיר תאזא ולעיר פאס, ומשום לערים טיטוואן וטנגייר.
האשל הגדול, מעוז ומגדול, אילן ששרשיו מרובים, ראש גולת אריאל, תם וישר, אבונא הראשון, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו זלה״ה הוליד: דוד.
גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הוליד: אלעזי־ (הנק׳ עוויזר), יעקב (הנק׳ עקד), בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי), דוד (הנק׳ עלוגא), וכן שני בנים שלא נודע שמם.
פרי צדיק עץ חיים, גזע ישישים, זקן ונשוא פנים, מתהלך בתומו צדיק ר׳ אלעזר (הנק׳ עוויזר) הניח ברכה: מרדכי, יוסף.
המרוחם, ישר ועניו, מאושר בכל ענייניו, מתהלך בתומד צדיק, ר׳ מרדכי הנז׳ הניח ברכה: אהרן, דוד.
אין בידינו פרטים על בני הצדיק ר׳ אהרן הנז׳ (בניו התגוררו בעיר תאזא).
המרוחם העניו, חי מיגיע כפיו, מתהלך בתומו, הצדיק ר׳ דוד הניח: מרדכי, פריחא, צלטאנא, מרים.
המנוח צדיק תמים, משכים ומעריב, עושה צדקות, הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: דוד, דינה, רחל, חסיבא, מזל טוב.
איש צדיק תמים, בן איש חיל, מקבציאל, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שמואל.
המנוח, עניו ושפל ברך, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ שמואל הנז׳ הניח ברכה: יוסף.
השם הטוב, טוב לה׳ וטוב לבריות, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ יוסף הניח ברכה: שמואל.
המרוחם, נבון וחכם, גזבר נאמן, חבר ועד קהל קדוש פאס, רב טוב לבית ישראל, ביתו פתוח לרווחה, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: ר׳ פנחס, ציון, יוסף, סעידא, אליס.
הזקן הכשר, איש ספר עורך ומגיה, איש חינוך, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, הצדיק הרב פנחס הוליד: אליהו, יצחק, שמואל, אסתר, חנה, מרים, זקלין, מרסל.
המנוח הצדיק ר׳ ציון הנד נפטר בלא זרע ב״מ.
המרוחם, מתהלך בתומו, חי מיגיע כפיו, גומל חסדים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: שמואל, ציון, אווה.
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי
המעבר למדינה לא היה קל כל עיקר. עקירת אדם מביתו וממשפחתו לא היתה דבר שבשיגרה, בפרט בימים ההם שבהם לא היה מוכר מושג הניידות החברתית או הסביבתית שלא בדרך כיבוש. יחד עם מוחמד היגרו (מכאן ששנת 622 נחשבת לשנת ההיג'רה} רעיו ומאמיניו הקרובים, אלה שקראנו להם הזצחאבה, ושנועדו לתהילת עולם בהמשך דרכם. הם גם הרכיבו את השורה, המועצה, אשר ייעצה למוחמד והיתה לעזר לידו, וממנה יצאו גם כמה מחזורים מיורשיו, כגון אבו-בכר (המכונה ״הצדיק״), שהיה גם אבי עאישה, אשתו הצעירה והאהובה של מוחמד; עלי – בן דודו וחתנו מאז שנשא את בתו פאטמה; ועומר, גדול מייסדי האימפריה האסלאמית. חוץ מן הכבודה נשואת הפנים הזאת, היו לא מעט מתושבי מדינה שהתאסלמו ותמכו במוחמד, והם נקראו האנצאר (תומכים), שם שמוסב עד היום באורח סמלי לתומכי קבוצות אסלאמיות, בדרך כלל יסודניות, כמו אנצאר אל-אסלאם על גבול עיראק-איראן, שמובלעתם חוסלה על-ידי האמריקנים בתחילת מלחמת עיראק ב-2003 ומשם הם נפוצו לכל עבר. בעוד אשר האנצאר גם כן הגיעו לנקודות זכות בחסדי תמיכתם בנביא האסלאם, האחרים, שהיססו או פסחו על שתי הסעיפים, כונו בשם גנאי אל-מונאפיקון (הצבועים – אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר). במקומות שונים באסלאם היסודני בימינו, התומכים והמתנגדים לזרמים אלה ולשיטות האלימות שלהם, ממויינים עדיין בטרמינולוגיה ההיא, עם כל ההסברים והפרשנויות הנלווים. המושג היג'רה עצמו, מילה שגורה ופשוטה כביכול, הפכה אף היא לטעונה משמעות עבור כמה מגדולי היסודנים האסלאמיים בדורנו. כי המעבר ממצב נרדף למצב שליט, לא נראה על ידם רק כהתגוננות, הישרדות או שיפור תנאי הקיום, אלא כאקט רצוני של מוחמד להגר מן הסביבה הג'אהלית של מכה, לבנות סביבה מוסלמית למהדרין, ולהשתמש בה כמקפצה לכבוש את ארצות הג'אהיליה ולהכניע אותן.
ההיג׳רה היתה גם סמל להתחלה חדשה עבור מוחמד, חצי-האי ערב והערבים שבו, משעה שהיא בישרה את תחילתו של האסלאם וסופה של הגא׳היליה. אשר על כן, שנת 622, לפי הלוח הירחי, נחשבת לתחילת מניין השנים המוסלמי, ממש כפי שהספירה הנוצרית נמדדת מלידתו של ישוע. אלא שבהיות הלוח המוסלמי בלתי מותאם ללוח השמשי, חגי האסלאם ומועדיו נעים סביב כל השנה, והשנה המוסלמית הנה בה 360 יום קבועים (30 כפול 12), ללא עיבור או התאמה. לכן, נזקקים ללוחות סינכרוניים לחישוב התאמתם של תאריכים נוצריים למוסלמיים, שהרי תוספת מכנית של 622 שנה לחישוב תאריכים כלליים איננה מספקת. בז׳רגון של היסודנים הקשוחים, היג׳רה הפכה לאנטי-תזה ולאנטי-דוט לג׳אהיליה. אם קצה נפשך באווירה ג׳אהילית מחניקה, כפי שלדידם המצב ברוב מדינות האסלאם כיום, אזי כל שיש לעשותו הוא להגר ממנה, פיזית ממש, כמעשה הנביא, או כמעשה אנצאר אל-אסלאם או אנשי אל-קאעידה, ולתקוף אותה מבחוץ עד להכנעתה, או להגר ממנה נפשית, כפי שהאחים המוסלמים במצרים עושים, ולהמתין לשעת כושר כדי לשוב ולהסתער על החברה שבשוליה הם חיים. קבוצה קיצונית כזו במצרים בשנות ה-70, שהתהדרה בשם ״קבוצת התכפיר וההגירה״, משמע שהטילה בחברה את חטא הכפירה ודרשה להגר ממנה כתרופה, נלחמה במשטר עד שחוסלה. היא פשוט נטלה את דבריו כפשוטם של מנהיגם הנערץ סייד קוטב, ראש וראשון להוגים היסודנים החדשים, וביקשה לבצעם במציאות גם במחיר הקרבה עצמית ללא תוחלת. מכל מקום, לאחר ההיג׳רה והתארגנות מוחמד ואנשיו בשלטון העיר, ולאחר שהשיגרה החדשה התבססה על אספקת פתרונות אד-הוק לבעיות השעה על ידי התגלויות חדשות לבקרים, פנה מוחמד לשתי בעיות קרדינאליות שהטרידו אותו: שאלת היהודים במדינה, שהיו למיעוט בלתי נשלט למרות כל מאמציו לאלפם, וסוגיית מדיניות החוץ האגרסיבית מחוץ למדינה, שרק בה יכול היה לפרוץ את מעגליה הצרים של עירו ולפרוש כנפיים במרחב. חשבונו עם היהודים התארך, לאחר שחיסל את נוכחותם בעיר, ושולב במדיניות החוץ שלו. משמע, לא רק את מדינה רצה יודנריץ, אלא את כלל חצי-האי ערב, ולכך הוא החליט להתמסר בכל ליבו.
תחילה לסוגיה הפנימית, דהיינו להתנגשות בין מוחמד המהגר לבין יהודי המקום העשירים, הרבים והוותיקים. בבואו הוא מצא את נווה המדבר מיושב על-ידי חקלאים יהודים מגדלי תמרים, שהיו גם הם מאורגנים בשבטים והיוו את רוב האוכלוסייה. הגדולים בשבטיהם היו בנו קורייזה, בנו נדיר ובנו קאינוקע, שהראשונים שבהם כונו ״בני כוהנים״¡כאהנאן), אולי על שום ייחוסם בעת גלותם בימי בית שני. לצידם גרו במקום שתי קבוצות שבטים עובדי אלילים, אשר ישחקו תפקיד בולט בהיסטוריה האסלאמית לאחר מכן, והן: בנו עווס ובנו ח׳זרג' שעוד נשמע עליהן. בעבור המאבק בין קבוצות השבטים, שבו נקטו גם היהודים עמדה לצד זה או אחר, הוזמן מוחמד לתווך ולהשכין שלום במדינה; אך הואיל והיהודים לא נכללו ברובם בהסדרי השלום הללו, וגם לא נטלו חלק במשא ומתן שהביא את מוחמד לעיר, הם גם לא היו עתידים להיות מוגנים על ידם, למרות שיש רגליים לסברה כי עצם התאסלמותם של עובדי אלילים רבים עוד בטרם בוא מוחמד לעיר, ורבים עוד יותר לאחר בואו, היתה קשורה ביחסים התקינים ומלאי ההערכה ששררו בין היהודים לבין השבטים עובדי האלילים. התאסלמותם של הפגאנים, אם כן, היתה מעין קבלה של כמה מן הערכים והאמונות שהם קלטו משכניהם היהודים מזה מאות בשנים. אלא שבבוא מוחמד כשליט המוכר של העיר, מטבע הדברים היה שירצה בציותם של כלל תושביה, וככל שרב מספר תומכיו מבין הפגאנים שהתאסלמו( הׁאנצאר), כך גבר לחצו גם על היהודים, בעלי העמדות וההשפעה בעיר, שיסורו אף הם למשמעתו. והנה במקום שיילכו אחריו כפי שצפה, בפרט אחרי הוויתורים הרעיוניים מרחיקי הלכת שעשה למענם, הם הרבו ללעוג לו ולהקטין בערך נבואותיו וחידושיו, שלא ראו בהם יותר מאשר העלאת גרה של סיפורים, רעיונות והתגלויות תנ״כיים שהם היטיבו ממנו להכיר. אשר על כן, לבד מן האינטרסים הכלכליים הכבירים שהיו לו בהשתלטותו על נכסי היהודים הסוררים, לא עמדו בפני מוחמד אלא שלוש אפשרויות: האחת, לאסלם אותם תחת לחץ, מאחר שרובם דחו את חיזוריו לאסלום בדרכי נועם¡ השנייה, לברוח על נפשם למקומות אחרים בחצי-האי, שם תשיגם ידו מאוחר יותר; והשלישית, להכות אותם לפי חרב, במסע נקמה, שסופו בטבח שהאיסלאם נושא כחטוטרת על גבו מאז.
הספרים האישיים – הספריה – עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
הספרים האישיים
הספריה
על־פי הספרים המוזכרים בספר ״עץ חיים נראה שהיתה לר׳ חיים ולחכמי הגירוש ספריה עשירה ומגוונת בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרי הלכה ובספרי הגות. חלק חשוב ממנה היו אלה ספרים בכתבי־יד, מאחר שבתקופה זו טרם ראו אור הדפום. תשעה מן הספרים המוזכרים טרם הובאו לדפוס עד היום, ורובם אינם ידועים לנו ממקור אחר. נראה שלפחות חלק מספרים אלו נמצאו בפאס במספר עותקים, מאחר שהם מוזכרים ומצוטטים בידי ר׳ חיים וחכמי הגירוש. מהמגוון הרב של החיבורים המוזכרים מוכח העושר הספרותי הרב שהיה אז בפאס, שהרי מדובר בספרים הדנים בנושא אחד. אין זה ברור אם חיבורים אלה נמצאו בפאס לפני בוא המגורשים; ואם כן, הרי זה מוכיח על רמתם התרבותית־רוחנית של היהודים התושבים. או שמא הובאו מרבית הספרים בידי המגורשים, כמו שמצאנו אצל ר׳ יהודה חייט, אשר נתן במתנה לקהילת שישוואן מאתיים ספרים שהביא איתו בגירוש, כתמורה על ההוצאות שהוציאה הקהילה בפדיונו מידי המוסלמים, אשר העלילו עליו עלילות שוא. להלן רשימת החיבורים שעודם בכתובים הנזכרים ב״עץ חיים״.
מחזיק הבדק לר׳ אברהם הירחי מלוניל, נפטר בטולדו בשנת ד״א תתקע״ה (1215) בהקדמתו המליצית ל״ספר המנהיג״, מזכיר ר׳ אברהם את חיבורו ״מחזיק הבדק״, אך לא היה ידוע על קיומו של חיבור זה ממקורות אחרים. ב״עץ חיים״ הוא מוזכר מספר פעמים ׳». עד היום חיבור זה בחזקת אבוד. ר׳ ברוך טולידאנו פירסם לראשונה הוכחות על קיומו. הוא הסתמך בין היתר על הציטוטים מתוך ״עץ חיים״, שהיה תחת ידו. אחד מהציטוטים מצא בהלכות שחיטה וטרפות לר׳ אברהם הירחי שבמוזיאון הבריטי בכתב־יד 8, אשר קטעים ממנו העתיק עבורו ד״ר משה שטייג־ שניידר. מזה הסיק שהלכות שחיטה וטרפות אלו הן חיבור ״מחזיק הבדק״ האבוד. יצחק רפאל פירסם הלכות אלו בשלמותן׳9 ומתוכן מתברר שאין זה חיבור ״מחזיק הבדק״, מאחר שנזכר בתוכן: ״והטעם כתבתי במחזיק בדק״ 10לכן מסיק רפאל 11שהלכות אלו אינן אלא חלק מ״ספר המנהיג״ שנשמט מגוף הספר, כשם שנשמטו ממנו הלכות רבות אחרות. ואילו ״מחזיק הבדק״ שאותו חיבר על הלכות טרפות, לפני שחיבר ״ספר המנהיג״, עדיין בחזקת אבוד. לפי שעה חיבור ״עץ חיים״ הוא המקור היחידי שממנו ידוע לנו על קיומו של ספר ״מחזיק הבדק״, מאחר שמובאת ממנו ציטטה ארוכה 12: ״אע״פ שכתבתי בכמה מקומות מספר זה הנקרא מחזיק הבדק הקצר והארוך…״ והמחבר חתום עליה, וקטע זה אינו בהלכות שחיטה וטריפות הנ״ל. תלמידי רבנו יונה לחולין, מוזכר ומצוטט בפסק חכמי הגירוש ובדברי ר׳ חיים גאגין 13. חיבור זה מוזכר גם בהלכות טרפות לד׳ דוד אבן יחיא 14, חיבור זה איננו יודעים היום על קיומו. בשנת תרל״א פירסם רנ״נ קורוניל ״משפטי הסכין ומשפטי בדיקת הריאה לרבינו יונה״13. כבר אז עירערו על ייחום משפטי בדיקת הריאה לרבנו יונה16. חיזוק לעירעורם מתקבל מהציטוטים ב״עץ חיים״ שאינם ב״משפטי הבדיקה״ הנ״ל.
הערת המחבר : שז״ח האלברשטאם, המגיד, טו (תרל״א), מס׳ 25, עמי 199 ; שם, כא (תרל״ז), מס׳ 8, עמי 77. הוא כותב שמחברו הוא ר׳ יצחק הקטן בר׳ דוד, החותם בקולופון של ״משפטי בדיקת הריאה״: ״וזה הוא מה שראיתי לחקור על דת הריאה ולבאר משפטיה אל החברים המקשיבים למצוא דברי חפץ ממני אני יצחק הקטן בר׳ דוד זלה״ה״. וכן מזכירים אותו הרשב״ץ, בחיבורו יבין שמועה, ליוורנו תק׳׳ד, סוף פרק ח (דף כא ע״א) ; וכן מזכירו בנו הרשב״ש, בתשובותיו סימן תכד. ״והר׳ יצחק הקטן ז״ל קרובנו הורה להתיר״, והעניין נמצא ב״משפטי בדיקת הריאה״.
פירוש הר״י אבוהב על טור יורה דעה״.
הלכות בדיקה לר׳ יוסף אלבו.
הלכות בדיקה לר׳ מתתיה [היצהר,]״.
קונדריס ר׳ משה אבורביע«.
קונדריס ר׳ שלמה [שמואל] בן אלעזר.
קונדרים ר׳ משה אלפראנג׳י
אין אנו יודעים על היקפם של חמשת החיבורים האחרונים, כי המצוטט מהם הוא מהלכות בדיקת הריאה, ואין זה ברור אם כללו רק דיני הריאה או כל הלכות טריפות; ייתכן שחלקם כללו גם דיני שחיטה.
שה תמים: לא נודעו לנו שם מחברו וזמנו. בקובץ כ״י הנמצא בספריית מונטיפיורי ומס׳ 4617, מצוטט הספר ״שה תמים״, וממנו משמע שזח ספר רב היקף, הכולל כל דיני איסור והיתר. הוא מוזכר שם סימן רפא, לעניין איסור שרצי המים; וסימן תה, לעניין ביצת עוף טמא שנתבשלה עם ביצים טהורות
תוספות: בפרק ח מצוטטים שני דיבורי תוספות שאינם בתוספות לפנינו. אחד מהם מצאתי בתוספות הרא״ש לחולין. מכיוון שהתוספות לחולין שלפנינו הם תוספות ר״א מטוך, ואילו תוספות הרא״ש לחולין מבוססות על תוספות ר׳׳ש משאנץ, ומאחר שמתוך שני דיבורי התוספות המצוטטים שאינן לפנינו נמצא אחד מהם בתוספות הרא״ש, הרי יש מקום לומר שהתוספות שהיו לפני ר״ח גאגין לחולין היו תוספות ר״ש משאנץ.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – קו לקו. אסופת מאמרים
אסופת המאמרים המופיעה בקובץ זה מוקדשת לזכרו של חברנו רבי שאול אג'ייאני – זיו – ז"ל. המאמרים דנים בנושאים שהיו קרובים ללבו. ארץ
ישראל ומורשת יהדות המגרב. כל מי שהתקרב לד' אמותיו הרגיש באהבתו והתלהבותו לנושאים האלה.
התלהבות שהייתה מפיחה בו רוח חיים. גם בימיו האחרונים בשוכבו על ערש דווי, לא חדל מלהתעניין ולטפל בנושאים אלה. מסיבה זו גרמו לו ביקורי עמיתיו בבית החולים קורת רוח, עידוד וחיזוק רב, ביודעו שאנשי בשורה הם לו. הדבר בלט לעיני בני ביתו שהיו ליד מיטתו, אשר ביקשו להרבות בביקורים אלו.
הוא יה בין המעוררים והתובעים להקמת מכון שיעסוק במורשת יהדות מרוקו, תולדותיה ויצירת חכמיה. כל מוסד שהיה קיים או קם ואמור לטפל בנושאים אלה, היה מעורר בלבו של שאול תקוות וציפיות גדולות.
בין הראשונים היה להציע את עזרתו ותרומתו, מידיעותיו הרבות בתחום זה, היה ניגש עם תוכניות רבות באמתחתו, אך תמיד היה חסר " השולחני לפורטם ", היודע להכיר ולהוקיר יהודי הנהנה מיגיע כפיו ועם זה מקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעיון ולמחקר בעידוד, ידריך ויכוון.
הוא עצמו שקוד היה על לימודו, ובכל עתות הפנאי המשיך לעסוק בביתו בתחום זה, תוך אמונה שיבוא יום ויוגשמו חלומותיו. ואכן, יגעת ומצאת האמן – זכה להוסיף נדבך נוסף בחקר יהדות מרוקו ומורשתה.
מבצע מוראל-מקורות שונים
אין זה מן הנמנע שבמהלך הדברים נודע למישהו בברן, משהו על כוונותינו, אך איש לא הזכיר זאת מעולם. את האמת לא נוכל היום לדעת. יתכן שכמה מן היושבים בשלטון, בהיזכרם בטרגדיה האנושית של שנות המלחמה, כשיישום קפדני של החוקים הביא למותם של חפים מפשע רבים כל-כך, העדיפו כעת לעצום עין. לא נעשתה כל חקירה בנידון. כל עוד לא עבר איש על החוק השווייצרי, וקבוצות הילדים עזבו את שווייץ תוך שלושה חודשים – לא נראו קשיים באופק.
מכתבי ההמלצה הנזכרים לעיל היו תנאי בל יעבור לתחילת שליחותי. באחד מהם הוצגתי כשליח ״אוסאן״ לצפון אפריקה. ובאחד כחבר O.S.E בצפון אפריקה ומרוקו. על מנת להשיג מכתבי המלצה אלו, כמו גם את שיתוף הפעולה השווייצרי הרשמי, היה הכרח לקשור את שני הארגונים. מכל מקום, מהצד המרוקני, כל חשד לקשר עם ־.O.S.E היה עלול להמיט אסון על המשימה, כיון שארגון בינלאומי זה פעל במרוקו והודבקה לו תווית של ״ציוני״. כך, הבחירה של ״אוסאן״ גרמה לי בעיות מאוחר יותר. אבל מצד שני, קשה להניח כי הרשויות השווייצריות היו מסכימות להמליץ על ארגון בלתי מוכר ושאינו קשור ל .O.S.E הרשויות השווייצריות לא נתבקשו מעולם לשתף פעולה באורח מחתרתי, ומכל מקום לעולם לא היו מסכימות לכך.
תיבת דואר על שם ״אוסאן״ נפתחה במשרד הדואר הראשי בג׳נווה, מול משרדי n־.O.S.E: נייר כתיבה רשמי הנושא כתובת זו הוכן לשימוש ״אוסאן״ בג׳נווה ובמרוקו. כל המכתבים היו חייבים להיות חתומים על־ידי נ׳ להמן, המזכיר הכללי של ״אוסאן״ (למעשה, העלמה אאידה שירמן). במידת הצורך היה עלינו לפנות למנהל ״אוסאן״ במרוקו כ״פרופ׳ אברזון״, ולא פרופ׳ בלוך.
הזירה המרוקנית
אחרי מלחמת העולם השניה, האוכלוסיה היהודית של מרוקו(בני חסות של צרפת וספרד ותושבי טנג׳יר) מנתה כמעט 300,000 איש. ב־8 השנים שחלפו בין הכרזת העצמאות של ישראל ב־15 במאי 1948 ועצמאות מרוקו ב־2 במארס 1956, קרוב ל־100,000 יהודים ממרוקו עלו לישראל וכי20,000 היגרו למקומות אחרים, בעיקר לצרפת.
למרות שלפני הכיבוש הצרפתי של המדינה בשנת 1912 היו היהודים, כ׳׳אהל אל־ד׳מה״,* במצב מסוכן, ב־1956 היה עדיין יחסם של המלך וממשלתו כלפי היהודים נוח. עם זאת, ההגירה לישראל נאסרה, בלחץ הליגה הערבית ונשיא מצרים נאצר, וקשר המכתבים בין המדינות נותק במהרה. קבלת דרכון מרוקני הפכה למשימה קשה מאוד ליהודי מרוקו.
ב׳1958 חלה הידרדרות גדולה במצב וחששות החליפו את מקום האופטימיות. צעירים יהודים נאסרו, נערות נאנסו, וקטינים – בני שני המינים – נחטפו ואוסלמו בכוח. ״מדיניות זו״ מוסדה לאחר מכן, כשראש מפלגת האסתקלאל, עלאל אל־פאסי, התמנה לתפקיד שר לענייני האסלאם ומטרתו הראשית, מסתבר, היתה ההודעה הכמעט יומיומית על מספר היהודים שהתאסלמו.
במהרה פותחה פעילות מחתרתית על־ידי ״המוסד״, תוך שיתוף פעולה עם קבוצות מקומיות, לזרז את יציאתם של יהודים רבים ככל האפשר. אך זו היתה פעולה מסוכנת, ועד מאי 1961 רק כ־10,000 יהודים הצליחו לעזוב את המדינה במשך ארבע השנים.
שני מאורעות שהתרחשו בדצמבר 1960 – ינואר 1961 היוו את נקודת המפנה ליהודי מרוקו. ראשית, לנשיא נאצר נערכה קבלת פנים מרשימה כשבא לקזבלנקה לפגוש את מנהיגי הליגה הערבית. ילדים יהודים מרוקנים שיצאו לרחובות עם בני ארצם המוסלמים כדי לקבל את הראיס המצרי, פוזרו באכזריות. המדים שלהם בצבע כחול לבן(כצבע סמלה של ישראל), לא זכו להערכה ממנהיגו הכאריזמטי של העולם הערבי, גם לא מהאוכלוסיה המקומית. לעומת זאת, ילדים יהודים אחרים לבושים במדי צופים מרוקנים, הצליחו להגיע לחוף ללא הטרדה ובאלמוניות, משם הם עזבו את הארץ בסתר בספינה.
שנית, בליל כפור שבין ה־9 והי10 בינואר, סירה ספרדית קטנה ושמה Pisces, היא ספינת ״אגוז״, התהפכה בסערה בין אלחוסימה וגיברלטר. טבעו 43 יהודים מרוקנים (בתוכם 24 ילדים) שביקשו לברוח ממרוקו, ישראלי אחד וספרדי אחד, אחיו של הקפטן. היחידים שניצלו היו הקפטן הספרדי ועוזרו, בן דודו.
סבלה של יהדות מרוקו הובא לידיעת העולם באירוע טרגי ודרמטי זה, ולא ניתן עוד להסתירו. ממשלת מרוקו מצאה את עצמה במצב מביך למדי בתקופה שבה הסתמכה על העולם המערבי, לשם קבלת תמיכה. על מוחמד החמישי, הליברלי, הופעל לחץ דיסקרטי, במיוחד על־ידי מדינות שמעבר לאוקינוס האטלנטי, על מנת שיתערב, וייתכן כי היה נוקט מדיניות גמישה יותר בעניין אישור הדרכונים ליהודי מרוקו ־ בדיוק חודש לפני מותו. את מקומו ירש בנו, המלך חסן השני, שהתחנך בצרפת.
טרגדיית ספינת ״אגוז״ לא הפסיקה את יציאת מרוקו האיטית, ואף לא את פעילותה האמיצה של המחתרת. מפקד הרשת המחתרתית החדש, הקצין אלכס גתמון, הגיע בדצמבר. הוא התפטר מתפקידו בצה׳׳ל כדי לקחת משימה זו על עצמו, בעזרת קבוצה מסורה של צעירים, נשים וגברים, מקומיים וישראליים. מלבד הרפתקאות מחתרתיות של יציאת 300-100 איש בחודש, חיפש ״המוסד״ פריצת דרך שתכריח את הממשלה המרוקנית – באמצעות לחץ בינלאומי, או בדרך אחרת – לנקוט מדיניות שתאפשר יציאה המונית של יהודי מרוקו. למרות הסתייגויות אחדות מהתוכנית המזורזת של ״אוסאן״ ועליית הנוער, במיוחד במה שנוגע לכישורים שלי לבצעה בהצלחה, הסכימו אנשי ״המוסד״ לשתף איתי פעולה בכל דרך אפשרית.