מורשת יהדות מרוקו

הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע  )

כתיב

מן הנוסח המודפס שבידינו עולה כי שיטת הכתיב של המחבר (או המעתיק) בכל מרכיבי הלשון אינה אחידה. כללי הכתיב של הערבית־היהודית, שהיא כאמור המרכיב המרכזי בלשון החיבור, הושאלו כנראה ממקור מהימן יחסית, וסביר להניח שהמחבר נצמד לנוסח כתוב של השרח באותיות עבריות שהיה ברשותו. על פי רוב התעתיק של הערבית לאותיות העבריות מדויק, עם יוצאים מן הכלל, כדוגמת הנוהג לכפול עיצורים לציון דגש(׳נכתתרר, ׳עבבא׳ וכיוצא באלה), נוהג רווח יחסית. עם זאת בתעתוק עיצורים ניכרת אי עקיבות, למשל החלפה שרירותית של תי״ו בטי״ת: ׳דרבאט׳(מכות) לצד ׳דרבאת׳, ׳נקאתלו׳ (נלחם בו) לצד ׳נקאטלר.

בכתיבת הלשון הערבית המדוברת בולטת יותר אי העקיבות בכללי הכתיב, ויש להניח שכאן לא עמדה לו למחבר מסורת מן המוכן. לדוגמה המילה عسكر (צבא) נשנית בהגדה בשתי צורות כתיב שונות: ׳עסכר׳(שורות 155, 239), צורה המבטאת תעתיק מדויק של הכתיב הערבי, לעומת ׳עצכר׳(שורה 161), תעתיק פונטי של המילה על דרך הגייתה של האות צד״י בפי המחבר. בדומה לכך נכתב בהגדה ׳האגדא׳(שורה 102) ולא ׳האכדא׳, ׳טאנג׳(שורה 231) ולא ׳טאנכּ׳. העיצור غ  תועתק לגימ״ל: ׳בן גאזי׳ بنغازي [שורה 111]) או ׳גייטנא׳ (מן השורש ע׳י״ט [שורה 188]); ו k p בסוף מילה נכתבו באותיות סופיות: ׳תוברוך طبرق [שורות 109, 328, 329, 1351), ׳ריבינטרוף׳ (Ribbentrop [שורה 39]) וכיוצא באלה. העיצור d ض או ظ תועתק בדרך כלל לדל״ת: כמו ׳ארד׳ ارض ארץ [שורות 145, 146, 158 ועוד]) או ׳דאלם׳ ظالم רשע [שורות 171,62). לעומת זאת המילה ضوء (אור) מופיעה בשתי צורות שונות: ׳דאוו׳(שורה 270) ו׳צ׳אוו׳(שורה 413), המשקפות שתי מסורות כתיב שונות שהמחבר עירבן. גם בשכבת הלשון הזאת אין אחידות בתעתיק צורן הריבוי הערבי ات ואפשר למצוא ׳תזריבאט׳ (ניסיונות [שורה 410]) או ׳טאנגאת׳ (טנקים [שורות 154, 162, 264, 324 ובשורה 235: ׳טאנגאט׳]).

אשר ליסוד הצרפתי, נראה כי בדרך כלל העדיף הכותב להביא את המונחים והשמות בתעתיק פונטי, וגם בכך לא נקט כללי תעתיק שיטתיים. בדומה לתעתיק מן הערבית השתדל הכותב למצוא מקבילות סבירות בכתיב העברי, המשקפות – גם אם בצורה מלאכותית – עיצורים ותנועות בצרפתית, אף במקומות שאין להם מקבילות טבעיות בעברית.

דוגמאות למעתקי תנועות: au – e מתועתקות לרוב לווי״ו: ׳דו־גול׳(de Gaulle [שורות 215, 224,218 ועוד]); -i é (ולעתים גם e מתועתקות כמעט תמיד ליו״ד: ׳ריזיסטאנץ׳ (résistance [שורות 396, 1400), ׳אליי׳ (alliés [שורות 25, 128, 268 ועוד]); eu מתועתקת לווי״ו או ליו״ד: ׳סאסור׳(שורות 317,313,301) או ׳סאסיר׳(chasseur [שורה 298]).

דוגמאות למעתקי עיצורים: t מתועתקת לסירוגין וללא כל עקיבות לטי׳׳ת או לתי״ו: ׳רוזוילת׳ (שורות 116, 119, 188) לצד ׳רוזוילט׳ (Roosevelt [שורות 46, 192, 194 ועוד]), ׳פורתריס׳ (שורות 150, 263) ו׳פורטריס׳ (forteresse [שורות 300, 313, 316]) וכיוצא באלה, פרט ל׳סתאלין׳(Stalin [שורות 101, 242,198 ועודו), שנכתב תמיד בתי״ו; j וגם g מתועתקות לזי׳ין:

זויף׳(juif (שורות 340, 357,341]), ׳זיניראל׳(general [שורות 215, 1218); v מתועתקת לבי״ת: ׳לאבאל׳(Laval [שורות 227,217]); s מתועתקת לסמ״ך או לצד״י: ׳פורטריס׳(שורות 313,300, 316) ו׳פורטריץ׳(forteresse [שורה 297]); ch מתועתקת לשי״ן, על פי ההגייה הצרפתית: ׳שורשיל׳(Churchill 1שורות 49, 107, 1197), אך גם לסמ״ך: ׳ליסאסור׳ (les chasseurs !שורות 317,313,301]); ci מתועתקת ל׳סי׳, כדרך הצרפתית: ׳סיאנו׳(Ciano [שורה 39]); k מתועתקת לכ״ף(ולא לקו״ף): ׳כולוניל׳(colonel [שורה 291]), ׳כולון׳ (colonne [שורה 173]); ואין הפרש בינה לבין כ״ף המשקפת c, כמו במילה ׳כונפיראנם׳ (conférence [שורה 117]), או כ״ף המשקפת gh, כמו במילה ׳ספאכיתי׳(spaghetti [שורה 382]).

במקרים מעטים נשתקע גם כתיב מדויק, בעיקר כדי לבטא היבדלות סמנטית שאינה משתמעת מן ההגייה, לדוגמה aéroplane (מטוס) מתועתק ביחיד בצורה פונטית: ׳רופלאן׳ (שורה 149), וברבים בתעתיק מדויק: ׳רופלאניס׳ (aéroplanes !שורות 163,82]), צורה המשקפת את הכתיב הצרפתי.

ככלל כמעט כל שמות המקומות והאישים הובאו לפי צורות הכתיב וההגייה בצרפתית (לרוב בעקבות השם בשפת המקור): ׳דו־גול׳(de Gaulle ושורות 215, 218, 224 ועוד]), ׳היטליר׳(שורות 5, 24, 31 ועוד) דהיתליר׳ (Hitler [שורות 280, 378, 395]), ׳שורשיל׳ (Churchill [שורות 49, 107, 197]) וכדומה; אך לעתים מתגלה הבדל בין כתיב פונטי לכתיב מדויק: שם העיר ברלין מופיע הן לפי הכתיב הצרפתי – ׳בירלין׳(Berlin [שורות 182, 288,279 ועוד]) והן לפי ההגייה – ׳בירלאן׳(שורה 277). מיעוט השמות נוטה במובהק על פי הערבית: ׳לינגליז׳ انكليز [שורות 62,60,27 ועוד]), ׳טאליאני׳ اطالياني [שורה 39]), ׳פראנסא فرنسا [שורות 220, 226]) ועוד.

בתעתיק צורני היידוע שוררת אחידות יחסית. צורן היידוע לנקבה la נכתב תמיד ׳לא׳ ומופיע לרוב בנפרד, אך לעתים הוא דבוק אל המילה (והוא הדין ביתר הצורנים): למשל ׳לא דתיים ארמי׳(la huitième armée [שורות 51, 139]) וגם ׳לאויתיים ארמי׳(שורה 381]. צורן היידוע לזכר le נכתב לעתים ׳ל׳ ולעתים ׳לי׳: ׳למארשי נואר׳(le marché noir !שורה 271]), לעומת ׳ליסאסור׳ 1 les chasseurs)שורות 317,313,301]). צורן היידוע לרבים les עשוי גם הוא להופיע בשתי צורות כתיב שונות, ׳ל׳ ולעתים ׳לי׳: ׳לגוליסת׳(Les Gaullistes ושורות 394, 408]) או ׳ליזאליי׳(Les Alliés [שורות 128,25, 268 ועוד]).

המילים העבריות המעטות שמופיעות בהגדה נכתבו בכל מקום כדרך כתיבתן בעברית, להוציא המילה ׳מיצאח׳(מצח ושורה 168), שמופיעה בכתיב סונטי דווקא, וגם אם הכיר המחבר את מקורה העברי, אפשר שאופן הכתיב המקובל נעלם ממנו.

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

אך רבינו מרוב פיקחותו היה מעמיק מאוד מקשה ומתרץ ומפלפל וכבר מגיל שבע עשרה התחיל להתכתב עם גדולי הדור ולהעלות את חידושיו על הכתב כמו שכתב החיד״א בהקדמה לספריו בין שבע עשרה שנה ופיר״ש כל מידי דקשה וכו'.

ובספרו שם הגדולים אומר:

שמרוב חריפותו של הרב היה כותב ומוחק עד שלא ניכר גדולתו העמוקה מתוך ספריו עיי״ש.

אם למסורת : ראה היעב״ץ משפט וצדקה ביעקב פסק שאלה מרבינו כשהיה צעיר לימים אשר מופנת לרבי יעקב טולדאנו , וזה לשונו: ידיד  נפשי החכם כמה״ר אליעזר דאבילה נר״ו, אחדש״ו באתי להשיב למאי דשאילנא מקמיה ע״י כהה׳׳ר יעקב אביטבול. על ראובן שנשא אשה ונפטר בתוך שנתו מה יהיה משפט חלוקתם יורשי האיש עם האישה?.״ [וראה עוד שם פסק י״ז],

קריאת שם לרבינו

כ. ראשי תיבות רב אד״א אליעזר די אבילה, לשון מושאל משמם של האמוראים רב אדא בר אהבה ורב אדא בר מתנה, שם המרמז שהיה אוהב את הבריות ובפרט את תלמידיו ורמז שהיה נותן ותומך ביד רחבה בהם כפי שיבואר לקמן. כ״כ נקרא רב אד״א או ר׳ אליעזר הגדול כך מתארו המו״ל עוז והדר בהקדמתו לספר שהוא גם אחד מזרע רב וזה לשונו: כמוהר׳׳ר שלמה ז״ל חתן המלך, נר המערבי, תנא דידן, אביר הרועים נ״י פ״ה ע״ה, ונקרא שמו בישראל ״רבי אליעזר הגדול ומנו רב אד׳׳א ז׳׳ל״. וזה כדי להבדילו מנכדו בן בנה של בתו הרבנית דונה הנקרא על שמו ר׳ אליעזר. וזה לשון ר׳ יוסף די אבילה ב״ר משה בהקדמתו לספר מגן גבורים ח״ב על מסכת כתובות וקידושין: ואלה שמותם בשמות אשר קרא להם אביהם הזק׳׳ן, אשר שם האחד כמוהר״ר משה נר׳׳ו, ושם אחיו אדוני דודי… וכו' כמוהר״ר שמואל נר״ו ועמו בחברתו בבית מדרשו שם נמצא אתו אשר ע׳׳י השני זה דודי שמו כשם רבו החכם השלם והכולל פלפלא חריפא כמה׳׳ר אליעזר נר״ו(עליו ודבר לקמן במערכת אודות בתו ונכדיו ובאם למסרת נזג).

ימי עיבורה של אמו הצדקת

רבי אליעזר הגדול שגורה אגדה בפי זקני חכמי רבאט, שכאשר התעברה אמו הצדקת של רבינו, נגלה אליה בחלום רבי אליעזר בן הורקנוס המכונה רבי אליעזר הגדול ואמר לה, דעי! שאני ר׳ אליעזר בן הורקנוס ונגזר על נשמתי לרדת שוב לעולם הזה להמשיך להאיר אור התורה בקרב חכמי הדור ולכל עולם התורה, ובכן הנך הרה וילדת בן אשר בו תהיה ניצוץ נשמתי והוא יאיר עיניהם של ישראל בתורתו, על כן הנני מבקש שתקראהו על שמי ולהתנהג אתו בזהירות ובקדושה רבה.

ויגעו בו אביו

באותו עיניין זקני חכמי עירנו רבאט מספרים, שפעם ר׳ אליעזר בהיותו רך מאוד בשנים התווכח עם חכמי הישיבה תלמידי מור אביו ר׳ שמואל והתעקש להסביר את הסוגיא שבה עסקו לפי סברתו ופירושו, אביו בשומעו שהוא עומד על דעתו בצורה עיקשת בפני חכמים גדולים גער בו חזק עד שרבי אליעזר בכה. באותו לילה נגלה לאביו בחלום רבי אליעזר בן הורקנוס, ואמר לו הרי אתה יודע שבנך זה הוא ניצוץ נשמתי ובעל הארה גדולה רוחנית בדור הזה, על כן אבקש להיזהר לא לפגוע בו ולא להרגיזו, אמנם אתה זכית בו, אך אם תמשיך להרגיזו אני אקח לך אותו. תיזהר!.

כידוע רבי אליעזר בן הורקנוס היה מגדולי התנאים בתקופה שלאחר החורבן, נחשב בדעותיו לנוטה אחרי בית שמאי. רבו רבי יוחנן בן זכאי הפליג בשבחו עד שאמר עליו: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע הוא את כולם". כך היה גם נחשב רבינו בעיני חכמי דורו דור דעה.

רבי אליעזר די אבילה היה ידוע בפי כל הפוסקים גם בכינוי רב אד״א או בפי חכמי עירו רבאט רבי אליעזר הגדול נולד ברבאט־סאלי בערב פסח של שנת תע״ד (1714) ונימול ביום אחרון של חול המועד פסח.

על כן מכנהו חתנו הזזה״ש רבי שלמה די אבילה בהקדמתו לספריו:

קדש קדשים ״מצה שמורה״ יומם ולילה עוסק בתורה ע״ש.

לזה זוכים, בעת שישראל נזהרים ממשהו חמץ בפסח, ואוכלים ״מצה שמורה״ היתה להם ישועה בדבר גדול, ואין אני יכול לגלותו לטובת הדור (דברי הרב מדרש פנחס אות ל״א) על כן מובן מדוע זכתה אמו ואביו בבן קדוש כזה, ומדוע זכו בו כל אותו הדור.

לכן למעשה מזל יום גרם לו להיות קדוש ושמור כמו ״המצה השמורה״ שהיו מכינים בערב פסח שבו הוא נולד, ואז חל יום מילתו בחול המועד פסח. על זה אביו הגאון אמר דרשה בפלפול עמוק כדרכם בקודש של גדולי ישראל בפני גאוני ארץ דייני וחכמי רבאט וסאלי, ובפרט בפני גאוני המשפחה, הסבא קדישא רבי חיים בן עטר הזקן שהיה עדיין חי, ובפני דודו אחי אמו של רבנו אור החיים הקדוש. כל הדרוש העלהו על ספרו אוזן שמואל דרשה י״ג מחול המועד פסח שנת דע״ת לפ״ק ובאמצע הדרוש הוא אומר:

נשובה אל הקדום ״למצוה שאנו עוסקים בה״ לאמר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אשר ציונו הבורא להסיר ערלת בשרינו.

ועוד בסוף הדרוש מוסיף ואומר:

״היום שקיוינוהו״ שכולם יעלו לרצון,

נפטר ברבאט בבוקרו של יום שבת קודש ג׳ אדר א׳ שנת התקכ״א (1761) ״בימי העמידה״ כלשון חתנו בהקדמה, היו ימיו ארבעים ושבע שנים כפטירת דודו האור החיים הקדוש.

תאריך הולדת ובינו

שנת תע״ד כך צריך להיות ולא כמו שכתב הרה״ג מלכי רבנן זצוק׳׳ל שרבינו נולד בשנת תע״א שהרי הוא זצ״ל מודה שרבינו היו ימיו מ״ז שנה, אך לפי חשבונו יצא שהיו ימיו חמשים שנה שהרי בטוח שהוא נלב״ע בשנת תקכ׳׳א! אלא כמו שאמרתי וכן הוא מדברי החיד׳׳א בשם הגדולים וכן משמע כדאוכיח לקמן בסעיף הבא כב, ומהאגדה המסופרת לקמן שהיתה בינו לבין דודו האור החיים הקדוש עיי׳׳ש. גזירה מפי אור החיים

כב. שמעתי מפי זקני חכמי רבאט. שאחד מביקוריו של אור החיים הקדוש אצל אחותו שהיא אמו של רבינו אשר היה קשור אליה מאוד, היה אור החיים עוקב אחרי אחיינו הקטן ומשתעשע אתו בדברי תורה ונהנה מאוד מחוכמתו המופלאה ומפיקחותו הנדירה, האו׳׳ח השמיע לו חידוש עצום עמוק ומפולפל, מייד רבינו שהיה עדיין ילד בגיל רך מאוד סתר לו את החידוש והפיל לו את הבנין כלאחר יד, ובגלל שדיבר אתו בתקיפות כאדם בוגר, האו״ח פלט מפיו קללה הנאמרת בתור ״חיבה״ לאדם צעיר העושה מעשה בגרות, ״א־ימסי סגיר״ דהיינו שילך מהעולם הזה צעיר, אמו שמעה דיבור קשה זה יוצא מפי אחיה הצדיק מייד גערה בו ובקשה שיברך אותו, האור החיים התנצל מאוד ואמר לה שזה נפלט לו מפיו מרוב שמחה ששמע אחיינו איך הוא מפרק הרי הרים כלאחר יד. מייד בירך אותו לבטל הגזירה. אך כדי להרגיע את לבה של אחותו הוסיף ואמר: ״יהי רצון שכל מה שיגזרו עלי יהיה גם עליו ויזכה ויגדל כמוני״ אבל אור החיים ע״ה לא ידע שכבר בגיל מ״ז ימלא בשלימות את שליחותו בעולם הזה ויחזיר את נשמתו ליוצרה, ואכן כשגגה היוצאת מלפני השליט, דיבורו הקדוש של האוה״ח נקלט בשמים והנה נגזר מייד שגם רבינו הקדוש נפטר בגיל מ״ז באותו גיל של דודו האור החיים הקדוש. (ראה בזה לקמן באם למסרת עב) אגדה זו מזכירה לנו הקפידה שהיתה לרבי אליעזר על רבן גמליאל אבי אשתו אמא שלום שבגינה נפטר [ראה בבא מציעא נ״ט ע״ב],

המצביא המוסלמי לא התמהמה הרבה במחנהו שעל ההר שנשא מאז את שמו ג׳בל אט־טארק או בפי אנשי אירופה גיבראלטאר. הוא התקדם עם צבאו הקטן לעבר צפון׳ לכד ללא קושי את העיר קרטייה שבקצה הצפוני של המפרץ, הדרים וכבש את העיר אלכ׳סיראם ששימשה אז כהיום נמל ותחנת מעבר לחוף האפריקאני. עיר זו נהיתה הבסיס של צבא הפלישה וטארק מסר ליוליאן את התפקיד להגן עליה ולארגן דרכה את האספקה בשביל גדודיו. לאחר כיבוש אלכ׳סיראס החל טארק לנוע צפונה. משנתפשטה הידיעה על פלישת הצבא המוסלמי יצאו נגדו חילות המצב הגוטיים שבגלילות הדרומיים של ספרד ובראשם שר הצבא בנסיו וניסו להדוף את הפולשים אחורה, אולם הגדודים הגומלים נוצחו ובֶנסיו עצמו נהרג. המלך רודריג היה באותו זמן בצפון הארץ כדי להלחם עם הבסקים שמרדו בשלטונו. אך הגיעה אליו השמועה על פלישת המוסלמים לספרד מיד חזר אל הדרום, גייס צבאותיו במהירות רבה והפציר בידידים ובמתנגדים כאחד שיעמידו את ענין המולדת מעל הכל וילחמו בכוחות מאוחדים, כך נתאסף מסביבו צבא רב ומצויד כל צרכו. כאן היו גדודי אבירים מאומנים ולמודי מלחמה, חבושים קובעי ברזל שנשאו שלטי מגן עגולים ומרובעים עשויים עור ועטורים מסגרות של ברזל. רבים מהם היו לבושים שריונות למיניהם, מורכבים חתיכות ברזל דבוקות וקשורות זו בזו, וכולם נשאו חרבות, שהיו להן חזינות של זהב או כסף. בידיהם הליו חניתות ארוכות לדחוף ולדקור את האויב ואף רמחים שהם מעץ וחודם מברזל. לליד האבירים שרכבו על סוסים נראו המוני האיכרים המגויסים הולכי רגל, לבושים בגדים פשוטים וגסים, איש איש וקשת מעל כתפו וקרדום בידו. הצבא הנוצרי היה רב המספר, הוא מנה כמה רבבות. אך עדיפה ממספרו הגדול, מאמון האבירים ומחימושם המעולה היתה הרוח שפעמה בקרבו. דוח נכאים. ריב המפלגות על כסא המלוכה זרע פירוד בלבבות ומשום שרבים ידעו על הקשרים בין מפלגת בית ויטיצה עם האויבים של המלכות היה הצבא שרוי באוירה של חשדנות. איש לא האמין ברעהו. כאשר שמע טארק על הצבא הויזיגוטי ההולך וקרב שלח שליחים אל מוסא בן נציר, שהיה מושל ומצביא עליון של כל הפרובינציות של אפריקה הצפונית, וביקש ממנו עזרה. עד אז לא היו אתו אלא 7000 איש ועל פי בקשתו נשלחה לו תגבורת של חמשת אלפים. לא זו בלבד שצבא טארק היה בהרבה קטן מן הצבא הויזיגוטי אלא שהיו בו מעט פרשים, כי המוסלמים לא הביאו אתם סוסים והיו להם בלבד אותן בהמות רכיבה שנהיו שללם בהתנגשויות הראשונות עם חילות המצב בקצה הדרומי של חצי האי. בחכמה עשה איפוא טארק שנסוג אחורה בהתקרב הצבא הנוצרי ותפס עמדות בין הביצות של כ׳נדה ובין שורה של גבעות שבקרבת אלכ׳סיראס, כדי לחכות לצבא הויזיגוטי שבא מצפון. שם החל ביום 19 לחודש יולי 711 הקרב שהכריע את גורלה של ספרד למאות שנים. כרגיל התחילה המערכה ביריית חצים מן הקשתות, לאחר מכן תקפו אלה את אלה בחניתות ולבסוף קצרו החרבות את קצירן. היום הראשון נסתים בתיקו וכן השני. כך נלחמו יום אחר יום ושני הצבאות סבלו אבדות קשות. אולם באחד הלילות ביצעה סיעת בית ויטיצה את אשר זממה מזמן. שני האגפים של הצבא הויזיגוטי היו בפיקוד של נסיכים ממשפחת ויטיצה ובלילה עברו על דגליהם ואנשיהם אל הצד שכנגד. כך נשאר רודריג שפיקד על המרכז לבדו, אבל המלך המשיך להתנגד. אולם חיל החלוץ של טארק שהיה מורכב כושים הסתער על הצבא הנוצרי והכה אותו שוק על ירך. האיכרים הספרדיים החלו בורחים לכל צד ועבר והפרשים הגוטיים עצמם נרתעו ופנו עורף עד שכל הצבא שלהם נתפורר. המלך שקע באחת הביצות וגופתו נעלמה אלא שנמצאו מקצת בגדיו ותכשיטיו. בידי הצבא המוסלמי נפל שלל עצום, סוסים ופרדים׳ נשק ורכב, אהלים וכלים למכביר.

אחרי הנצחון על המלך הויזיגוטי גברו במצביא המוסלמי יצריו. על־פי ההוראות שקיבל ממוסא בן נציר אסור היה לו להתקדם ללב ספרד, אך טארק לא שעה אל פקודה זו ופתח במסע כיבושים נועז. עם צבאו הקטן הסתער על הארץ הגדולה שהיו בו חילות מילואים של הצבא הגוטי וערים בצורות במספר גדול ואף בהן חילות מצב מאומנים. אמנם היה זה גם צו השכל והטקטיקה הצבאית שלא להחמיץ השעה ולהכות באויב המנוצח טרם יתאושש ויערך את כוחותיו מחדש. ודאי לחצו עליו גם תומכי בית ויטיצה שקראו את המוסלמים למען יעזרו להם לקבל שוב את כתר המלכות. הם היו כמובן מעונינים להגיע לטולידו, בירת המדינה, ולהמליך שם בעזרת האפריקאנים אחד משלהם, כך זז טארק לעבר צפון. בקרבת העיר אסיכ׳ה ניסו גדודי הגוטים עוד פעם את מזלם בקרב שדה וחובסו מחדש. הגדודים המנוצחים ברחו אל העיר וטארק הצטרך לשים עליה מצור שנמשך זמן מה עד שהעיר הסגירה עצמה לידו. בינתיים השתררה אנדרלמוסיה במדינה כלה. בכל מקום התעוררו תומכי בית ויטיצה וגם האיכרים והעבדים הרימו ראש. תושבי הערים האיברו־ רומנים הרגישו שבא הזמן לעשות את חשבונם עם העריצים הגרמניים. שכבת השליטים עצמה היתה מוכת תדהמה ואחוזת בהלה. פה ושם ניסו לאסוף את כוחותיהם ולהתנגד לפולשים, אלא שחסרה יד מכונת ומדריכה וכך העלו חרם בידם, מרבית האצילים והכמרים ברחו אל צפון המדינה או לחוץ לארץ, לגאליה, ומצד שני נספחו רבים מתושבי ספרד, אלפים ורבבות, אל הצבא הפולש. השורות של צבא טארק גדלו מיום ליום. נתוספו עליהם עבדים שרצו לזכות בחופש, איכרים שהתאוו לנקום בבעלי הלאטיפונדיות ולקבל האדמות לקנין ובעיקר אנשי מפלגת ויטיצה.

הרב יצחק חזן

תלמיד חכם ודיין(1990-1919). למד תורה בישיבתו של הרב ידידיה טולדנו במכנאס. רבה של העיר אגדיר שבמרוקו. כעבור שנים ספורות, נקרא רבי יצחק לקזבלנקה על ידי הרב שלום משאש לשמש כדיין בבית הדין הגדול במכנאס. אחר כך התמנה מטעם הממשלה המרוקאית לאב״ד בית הדין. בעלותו ארצה התמנה לדיין בעיר חיפה. שימש כחבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים לצדם של הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא. תפקידו העיקרי היה להכריע בדינים מסובכים וקשים שלא נמצא להם פתרון.

שולחן ערוך לפניו

כאשר הגיע הרב יצחק חזן לארץ ישראל, הממסד הדייני והרבני בישראל עדיין לא הכיר אותו במידה מספקת, ועל כן ביקש לבחון את ידיעותיו ב״שולחן ערוך״. מה רבה היתה תדהמתם של הדיינים כשגילו שכתב מילה במילה את דברי ה״שולחן ערוך״ וכל הפוסקים בכל שאלה שנשאל. בתחילה חשדו שרימה במבחן, ולכן חזרו וערכו לו מבחן חוזר בעל־פה. כשנוכחו בשליטתו בהלכה ואת העובדה שציטט בשלמותם קטעים מן ה״שולחן ערוך״ והפוסקים, הודו שהוא בקיא גדול, ומינו אותו לאב בית הדין בחיפה.

מישיבה של מטה לישיבה של מעלה

לאחר שפרש לגמלאות למד בקביעות בחברותא עם הרב מסעוד אלחדאד שהיה דיין בירושלים. ערב פטירתו אמר הרב חזן לאשתו לאחר לימודו הקבוע, ״ממחר נפסיק ללמוד בבית ונתחיל ללמוד בישיבה…״

מתוך חוכמה מקדם – חזי כהן