La persecution anti-juive-JosephToledano
Le premier statut des Juifs
La défaite est vécue par le nouveau régime installé à Vichy comme une opportunité divine pour réaliser sous couvert de l'occupation allemande, la Révolution Nationale sur le modèle des dictatures fascistes et national-socialiste. Avec son inévitable cortège d'idéologie et de mesures antisémites adaptées à la sauce française – comme le proclamait dès juillet 1940, le nouveau ministre des Affaires Etrangères, Paul Baudoin:
La révolution totale dans laquelle s'est engagé le pays était en gestation depuis une vingtaine d'années. L'évolution actuelle s'est faite en toute liberté et non pour complaire au vainqueur. Nous adopterons une solution française conforme à notre caractère, à nos besoins, dans la meilleure ligne de nos traditions… Le monde d'avant 1940 a été définitivement enterré…
Pour propager et veiller à l'application des idéaux de la Révolution Nationale, des dizaines de milliers de militants sont enrôlés dans le corps de la Légion des Combattants fiançais – dont les juifs sont naturellement exclus – en France et dans les trois pays de l'Afrique du Nord.
Rapidement, est élaboré le Statut des Juifs, adopté par le gouvernement Laval le 3 octobre 1940 et publié au Journal Officiel le 18 octobre. Sans aller aussi loin que son modèle îles lois de Nuremberg, le statut adopte la définition raciale et non religieuse de l'appartenance au peuple juif "celui ayant trois grands-parents de race juive ou deux grands- parents de la même race si son conjoint lui-même est juif. Il poursuit le même objectif: mettre fin à la domination de la pieuvre de la ploutocratie juive internationale en éliminant progressivement les juifs de la vie nationale et en les mettant au ban de la société française. Le statut écarte les juifs de la fonction publique, des mandats électifs et de toutes les professions susceptibles d'influencer l'opinion: de l'enseignement à l'information, en passant par les arts, le cinéma, la radio et la presse. Le statut fut immédiatement et automatiquement étendu à l'Algérie – avec en supplément local l'abrogation du décret Crémieux de 1870 octroyant en bloc la nationalité française aux juifs algériens – et aux juifs français résidant dans les protectorats de Tunisie et du Maroc. La décision de d'étendre également le nouveau statut aux juifs de ces deux pays ne pouvait être aussi automatique en raison de la survivance théorique de leur autonomie judiciaire.
Pour les juifs du Maroc, sujets personnels du sultan ne relevant pas directement de la juridiction française, Vichy demanda au Résident à Rabat de préparer le terrain, en adaptant, si nécessaire, les mesures aux conditions locales, pour obtenir le plus rapidement possible l'aval du sultan, seul habilité en fin de compte à donner vigueur aux dahirs, préparés et rédigés en fait à la Résidence. Dans la colonie française du Maroc l'antisémitisme larvé qui croupissait dans certains milieux, trouva là l'occasion de refaire surface et de s'épanouir au grand jour comme en témoigne un haut fonctionnaire de la Résidence, le Délégué à l'Instruction Publique, Roger Thibault:
Je fus surpris par l'attitude de la plupart des hauts fonctionnaires qui au temps où Léon Blum était Président du Conseil, affirmaient des opinions pro-sémites exagérées et qui, maintenant, ne savaient qu'inventer pour appliquer au Maroc un statut des Juifs encore plus sévère qu'en France…
(Les Cahiers de l'Alliance Israelite Universelle)
Malgré ces pressions, le Résident soucieux d'éviter les effets pervers de mesures antijuives trop sévères pour la stabilité sociale et l'équilibre fragile de la vie économique du pays, voulait, au contraire, comme devait l'affirmer son avocat lors de son second procès, "amortir ou éluder ces lois d'exception non seulement parce que Noguès les trouvaient injustes, mais parce qu'elles étaient, au Maroc, suprêmement imprudentes ".
S'il n'est pas interdit en l'occurrence de douter des considérations de morale de Noguès, l'opposition éthique du sultan à la prise de mesures spécifiques contre ses sujets juifs n'était pas un secret. Mais la faiblesse de son pouvoir effectif, surtout en ces circonstances, était trop évidente. Il ne pouvait être question pour lui de s'y opposer de front, et de concert avec les services de la Résidence, ses représentants veillèrent au cours des semaines de négociations à alléger au maximum la portée pratique de ces mesures, avant que le sultan ne finisse par donner son aval et apposer son sceau sur le dahir du 29 Ramadan 1359, publié au Journal Officiel du Protectorat le 31 octobre 1940, portant application au Maroc du Statut des Juifs.
Premier amendement, sans portée pratique, mais essentiel pour le Commandeur des Croyants qu'était le sultan, la définition religieuse et non raciale du juif. Est juif celui qui professe la religion juive. Ainsi un juif converti à l'islam ne peut plus être considéré comme juif avec ou sans mention de l'appartenance ethnique ses ascendants. En conséquence, la conversion était le moyen théorique d'échapper à la condition juive, mais nul ne songera à cette extrémité uniquement pour échapper à l'application du Statut comme en avertissait ses étudiants, futurs Contrôleurs civils du Centre de Hautes Etudes d'Administration Coloniale, le professeur Dutheil:
Autre intervention du Makhzen central sur un plan différent – la question de savoir si les juifs, pour échapper au nouveau Statut, ne pourraient s'y soustraire en se convertissant à l'islam.
Avant même que le Statut ne fut élaboré, la question avait été soumise au sultan. Dès l'abord, ce dernier en contesta le principe, exposant d'une part, que l'attestation du cadi était nécessaire à la validité des conversions et d'autre part surtout, que lui, sultan, ne pouvait assumer la responsabilité en sa qualité de chef religieux, de l'application d'une législation qui pouvait être considérée comme de nature à entraver les conversions. L'argument est peut-être spécieux, il n'en est pas moins sympathique. D'ailleurs les conversions à l'islam sont rares chez les juifs. Il illustre cependant clairement l'affirmation qu'il n'y a pas d'antisémitisme chez les Marocains, ni, d'après notre exemple, chez le premier des Marocain.
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
371 כ׳באר א־דאר, תציבו ענד א־סגאר.
ידיעוֹת מהבית תמצא אותן אצל הקטנים.
372 דַאר בְלָא אולאר,כ׳ימא בלא אותאד.
'בית בלי ולדות, כאוהל בלי יתדות.
כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת. (נדרים סדי)
כלוב בלי עופות, כוורת בלי דבורים ־ בית ללא ילדים.(ויקטיר הוגו)
ברכת הבית ברובה (ברוב בני הבית). (כתובות קזי)
373 דאד מחלולא, מן דאז ידכ׳להא.
בית פתוח, כל עובר יכנס
374 נוואלא מן אל־כּלךּ, ולא מול א־דאר יתנפךּ.
טוב שבת בבקתת עץ, מלסבול בעל־בית רועץ
טוב שבת בסוכת קנים, ולא בעל-בית מתנפח.
ביקתה וצחוק בה, טובה מהיכל ובוכים בו
טוב אוהל קידר ושמחה בו, מהיכל מלך ותוגה בו (םפר המיד|ות פרק יג, ח,)
375 א־דכ׳ול ל־דאר-עאר,
ול־כ׳רוג׳ מנהא – עאראיין.
הכניסה לבית-חרפה, והיציאה ממנו חרפה כפולה.
לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו. (ברכות סג׳)
מנע רבים מתוך ביתן, ולא הכל תביא ביתן. (יבמות
ם״ג)
376 – א־חדי עלא דארךּ, ומא תסררק ג׳ארךּ.
שמור על ביתן, ואל תאשים שכנך בגניבה.
377 – סד עליך דארךּ, ורייח עלא כ׳אטרךּ.
סגור עליך ביתך, ותנוח להנאתך.
378 – ל־יהודי ול־פאר, מא תורילהומש באב א־דאר.
ליהודי ולעכבר, אל תראה איפה אתה גר.
היהודי והשטן אל תכנים אותם לכרמך.
379 שוף ביתו – וכ׳טב בנתו.
התבונן בביתו, ובקש בתו.
380 מן דאר אל־בגר תעבי תבן?
מבית של פרות, תקח התבן?
אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין בו. (תענית יא׳ ־ חגיגה טזי)
הבית מעיד על בעליו. (זה לעומת זה 664)
יוצרות ויוצרים בשירה העברית במרוקו – ר' שלמה חלואה – יוסף שטרית
נקל להבין את התרגשותו, את התלהבותו ואת הכרת התודה של ר׳ שלמה חלואה לבני הקהילה בגיברלטר ולמנהיגיה. הוא הגיע למושבה שנה או שנתיים לאחר תום מאורעות מולאי יזיד, ב־1793 או ב־1794, וכעשר שנים לאחר תום המצור הגדול והנורא של הספרדים על המושבה בשנים,1783-1779 ולאחר שהספיקה הקהילה להתאושש, להתייצב ולשגשג מחדש. רש״ח ניצל זה עתה מזוועות וממוראות שעברו במשך עשרים ושניים חודשים על יהודי מכנאס ובני קהילות רבות אחדות במרוקו, והתוודע לקהילה מאירה פנים ופורחת, שהייתה מורכבת ברובה הגדול מיהודים יוצאי מרוקו ומצאצאיהם ילידי המושבה, שהמשיכו לשמור על מנהגי אבותיהם ועל חיי דת קפדניים. הייתה זו הקהילה היהודית הראשונה מן הקהילות שצמחו בצל האסלאם שנחלה שוויון זכויות ואף אוטונומיה תרבותית מלאה. רבים מבני הקהילה קיבלו אזרחות בריטית.31 חלקם עסקו במסחר ביךלאומי וקיימו קשרים עם מדינות אחרות, ובמיוחד עם אנגליה ומרוקו. הם חיו בבטחה, באיכות חיים ובכבוד בצל הממלכה הבריטית, ואין פלא שחייהם דמו בעיני המשורר העני כגן עדן עלי אדמות, וזאת לאור מצבם העגום, המושפל, הבלתי יציב ולעתים אף הטרגי של יהודי מרוקו. בתארו את מזלם הטוב ואת האושר שהזדמן ליהודי גיברלטר התייחס רש״ח למעשה בין השיטין למצבם השונה והרעוע כל כך של יהודי מרוקו ושלו עצמו.
פרט לכך מצא רש״ח אוזן קשבת לשיריו בקרב עשירי הקהילה, והללו גם היו נדיבים עמו. כך הוא מתאר אותם במליצה המשמשת מבוא לפיוט: ״ואחריהם יאירו נתיב יחידי סגולה, / נכבדי ארץ כותרות וגולה, / גבירים, גזברים ופרנסים הדר הקהלה, / ששים ושמחים, מאושרים לשם תפארת ותהלה, / מנייהו מלכי מנייהו אפרכי [=מהם מלכים מהם היפרכים, היינו רמי מעלה], נושאים ונותנים באמונה בסלע מלה, / נבונים וידועים, חוקרים ודורשים וזאת תורת העולה, / כל ישעם וחפצם להבין משל ומליצה, תמן מתלין מתלא [=שם ממשילים משל, מתמצאים בשירה] נ…]״. רש״ח הקדיש שתי מחרוזות תמימות משירו לתינוי שבחיו של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה דיין בתיטואן והתחיל כנראה לשמש דיין ואב בית הדין בגיברלטר לאחר תום פרעות מולאי יזיד, זמן קצר, כנראה, לפני שהמשורר ביקר בקהילה. הוא השפיע על קהילתו החדשה משאר רוחו ומידענותו הגדולה בתלמוד ובהלכה, והנהיג אותה בחכמה ובתבונה. בשיר שבח אחר שרש׳׳ח הקדיש לראשי הקהילה כדי לעניין אותם במצבו ואשר כתב אותו לפני נסיעתו לגיברלטר הוא לא הזכיר את ר׳ שלמה אבודרהם, שכן זה שימש עדיין דיין בתיטואן, אך במליצת המבוא לפיוט שלפנינו הוא האריך עוד יותר בשבחיו וציין את טיפולו המסור בעניים: ״איש רץ לקראת רש [=עני] יריץ, / יוסר מידו עושר ורש [=ועוני], ותעלומה יוציא אור מאיר לארץ, / ואחריו נוהים יראי אלד׳ים, החכמים השלמים, כל אחד לפי מעלתו נ״.]״.
גם ר׳ דוד בן אהרן חסין נסע לגיברלטר כעשרים שנה לפני רש״ח, אך התרשמות מהקהילה הייתה רחוקה מלהיות חיובית, שכן הוא יצא ממנה בפחי נפש. הוא כתב על נסיעתו זו שלושה פיוטים. באחד – ״לכו חזו מפעלות דר שמים, / זה הים גדול ורחב ידים״(תהלה לדוד2, דף י
ב) – הוא מתאר את התפעלותו מהים ומבריאתו של הקב״ה, בלא הזכרת בני הקהילה ואף בלא רמז כלשהו לגיברלטר. בשני – ״אם קמי קמו על נפשי, / ה׳ מגן בעדי, // בסודם אל תבוא נפשי, / בקהלם אל תחד כבודי״(שם, דפים ח, ב ־ ט, א) – הוא יוצא חוצץ נגד חברי מסדר הבונים החופשיים בגיברלטר, שביניהם היו גם יהודים, ומאשימם בכפירה באל. בשירו אין רמז כלשהו שהדברים מתייחסים לגיברלטר, ורבים – כולל שמואל רומאנילי בספרו משא בערב, עמי 111 – סבורים שהמשורר התכוון לתופעה שהייתה קיימת כביכול במרוקו. אולם רצה מזלי וגיליתי בכתב־יד שבבית המדרש לרבנים בניו־יורק, מס׳ 4517, דף צג, א את הכתובת שלהלן בראש הפיוט: ״פיוט זה חיברו מוהר״ר [־מורנו הרב רבי] ר׳ דוד חסין על כת ליצים של עיר גיבאלטאר[!]״. כתב־היד נכתב כנראה בסוף המאה ה־18 בידי ר׳ אברהם אלנקאר עבור ר׳ אברהם בן אמוזיג מפאס. נציין כאן גם שבדפים כט, ב – לב, ב של אותו כתב־יד רשומים פיוטים משל ר׳ אברהם אלנקאר שהוא כתב לכבוד ר׳ דוד חסין ולכבודם של אישים אחרים. לכן אין מתקבלת כל הפרשנות שבנה בטעות אליהו מויאל על סמך שירו של רדבא״ח כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו התנועה השבתאית, עמי 63, 76-75, 201, 224, 244. את השיר השלישי – ״אל חביב לי חיבתו, מחלה בלבי בלתו״ (שם, דף כה, א) – הוא ״[ייסד] בעבור עלינו] צרה בתוך הים לולי ה׳ שהיה ל[ו]״. בתוך השיר הוא כותב: ״אומד בפי לא אדום: / מי נחני עד אדום י / יושב על פני תהום / רבה בספינה״.
ASSARAF ou AZERAF ou BENASSARAF ou BENAZERAF
ASSARAF
Nom patronymique d'origine arabe indicatif d'un métier: le changeur. Son équivalent en hébreu, Halfon-Halfan, est porté chez les sépharades d'Orient et dans les communautés achkénazes. Métier d'argent donc, métier juif par excellence dans l'ancien temps. La multiplicité des monnaies au Maghreb jusqu'au XIXème siècle et l'occupation française, fut un des obstacles majeurs au développement économique et il fallait être expert pour s'y retrouver entre les différentes monnaies ayant cours légal et les changeurs juifs y étaient experts, jouissant d'un monopole presque exclusif. Pour ne donner qu'un exemple, jusqu'à la fin du siècle dernier au Maroc, avaient cours légal, outre la monnaie nationale (pièces d'argent et d'or émises par le sultan Moulay Hassam, de si bonne teneur qu'elles étaient thésaurisées, disparaissant ainsi peu à peu de la circulation, en vertu de la loi d'airain qui veut que la mauvaise monnaie chasse la bonne), la peseta espagnole, la livre sterling, le thaler autrichien de Marie-Louise et le franc-or. En Tunisie, la livre italienne était aussi courante que le dinar. En Algérie, la France avait dû surmonter bien des résistances avant d'imposer le franc. Avec la colonisation et l'installation des banques, le métier de changeur a peu à peu disparu – mais le nom est resté. Citons pour mémoire une autre explication plus savante fondée sur l'origine supposée hébraïque du nom: dérivé de séraphin, les anges serviteurs qui, dans la tradition juive, appartiennent au plus élevé en grade des choeurs d'anges qui, dans le ciel, chantent la gloire de l'Etemel. Autres orthographes: Asseraf, Seraf, Benazeraf. C'est sous cette dernière forme, précédé de l'indice de filiation, qu'il était porté dans l'ancienne zone espagnole du Maroc. Nous l'étudierons donc à part. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté dans tout le Maghreb, particulièrement répandu au Maroc (Rabat, Goulimine, Taradount, Casablanca, Settat, Tétouan, Tanger, Meknès, Fès, Sefrou Agadir, région du Sous) et en Algérie (Oran, Mostaganem, Tlemcen, Sétif, Mascara).
- YOSSEF: Rabbin dans le village de Kakou dans le Sous, au XVIIème siècle Kabbaliste célèbre en son temps, il connut la longévité et vécut plus de cent ans.
- ISSAKHAR (1817-1892): La figure dominante de la communauté juive de Salé m XIXème siècle. Descendant d'une grande famille de Tlémcen arrivée au Maroc avec la famille Encaoua, il fut le président du tribunal rabbinique de la ville portuaire. Il jouissait de l'amitié des notables et lettrés musulmans avec lesquels il étudiait les textes de Maïmonide écrits, on le sait, originellement en arabe. Les musulmans de Salé étaient particulièrment fiers comme leurs compatriotes juifs, de leur origine espagnole, et ont toujours entretenu avec eux les meilleurs relations. Aux yeux de la communauté juive, son extrême piété lui valut la réputation de saint. Sa réputation dépassait largement sa ville natale. C'est ainsi que pour doter convenablement sa fille, il se rendit à Mogador pour recueillir des dons. Il fut l'hôte de rabbi Yossef Elmaleh, dit Baba Sidi, qui était connu pour sa générosité. Rabbi Yossef le retarda chez lui pendant plusieurs semaines, en expliquant qu'il devait démarcher en sa faveur les riches de la ville. En fait il attendait que les couturières finissent de coudre tout le trousseau qu'il avait décidé de lui offrir à ses propres frais. Son amour d'Eretz Israël était immense et il souhaitait rejoindre à Jérusalem ses amis, rabbins de la ville voisine Rabat, qui avaient fondé le Comité de la Communauté maghrébine de la ville sainte, mais sa communauté refusait de le laisser partir. Décidé à passer outre, il assura sa succession en nommant un tribunal de trois rabbins comprenant les rabbins Itshak Amzallag, Messod Encaoua et Raphaël Encaoua. son gendre et futur premier Grand rabbin du Maroc. En 1880, il prétexta un pèlerinage sur les tombes de ses ancêtres à Ceuta (ou Settat?) pour continuer en secret vers Eretz Israël. Dès son arrivée à Jérusalem, il fut nommé juge au tribunal rabbinique de la communauté maghrébine. A la mort de son ami, le fondateur du Comité de la Communauté Maghrébine, le célèbre Tsouf Davash, rabbi David Bensim'on, il fut sollicité pour lui succéder, mais le poste fut finalement attribué à une autre sommité venue de Rabat, rabbi Eliezer Halévy Ben Tuoubo. Ce n'est qu'à sa mort, en 1886, qu'il accéda à la présidence du tribunal et de la communauté, poste qu'il occupa jusqu'à sa mort, six ans plus tard, laissant un impérissable souvenir dans toutes les communautés de la ville sainte.
YAACOB ASSARAF
Grand notable de la communauté de Fès au début de ce siècle et président de la Hebra Kadicha (Compagnie du Dernier Devoir). En creusant les fondations pour la construction du bain rituel de la communauté, il découvrit sept couches de tombes (le manque de place dans les cimetières Israélites était chronique en raison de l'interdiction faite par le Coran de faire commerce de terrains destinés à la sépulture, les communautés devant se satisfaire des terrains forcément réduits alloués gratuitement par les autorités) qu'il ré-enterra sur les consignes du grand rabbin Shelomo Abendanan. Après le sac du mellah de Fès, lors du terrible Tritel des 17, 18, et 19 avril 1912, les nouvelles autorités françaises confièrent au directeur de l'école de l'Alliance Israélite Universelle, Amram Elmaleh, le soin de négocier le montant des indemnisations dûes aux victimes des massacres et du pillage. Le peu de zèle montré par le directeur de l'école qui estimait exagérées les demandes de réparation de ses coreligionnaires, provoquèrent la révolte de la communauté qui décida la formation d'un comité de 15 membres pour poursuivre les négociations. Présidé par Yaacob Asseraf, le comité réussit au bout de quelques années de négociations, à Rabat et à Paris, à obtenir une indemnisation substantielle. Son épouse joua un rôle très actif dans la fondation du premier Talmud Torah public, école religieuse baptisée "Em Habanim", "La mère des enfants" en souvenir du dévouement des épouses pour sa réalisation.
- YAACOB ASSARAF
Rabbin en Algerie au debut du XXeme siecle, il fut l'un des plus celebres disciples de la yechiba d'Oran, dirigee par rabbi David Cohen-Scali.
ABRAHAM ASSARAF
Pieux et modeste notable de la communaute de Rabat il etait connu de tous comme Abraham Ben Alya. Sa sollicitude envers les ( rares ) prisonniers juifs allait jusqu'a se rendre a la prison de Rabat la nuit de Pessah, muni d'un panier contenant le vin, les matsot, le plat du Seder et les repas, pour que les prisonniers juifs puissent egalement celebrer la sortie d'Egypte, sa famille attendant son retour pour entamer la ceremonie du Seder. Il mettait un point d'honneur a ne jamais s'asseoir tout au long de l'office de Kippour, mettant des pois chiches crus sous ses pieds pour rester en eveil, disant que le Kippour ou il s'assierait serait son dernier. Il en fut effectivement ainsi en 1953.
JOSEPH ASSARAF
Administrateur et banquier israelien. Un des sept directeurs de la Banque Discount internationale de Geneve, appartenant, comme la banque israélienne du même nom, à la famille Recanati de Salonique. Né à Fès, il est monté jeune en Israël où il fut directeur de l'agence d'Achdod de la banque Discount. Ancien membre du Conseil municipal de la ville sur la liste du Likoud, il a été l'un des fondateurs de la Brit des originaires du Maroc en Israël
ROBERT ASSARAF
Fils de Simon, fils d'Abraham. Administrateur de sociétés né à Rabat en 1936. Après une brillante carrière dans la haute administration marocaine après l'indépendance, il fut l'administrateur délégué du plus grand groupe économique privé du Maroc, l'Ominium Nord-Africain. L'un des fondateurs, au début des années soixante-dix, du mouvement d'intellectuels "Identité et Dialogue", prônant le dialogue entre Juifs et Musulmans, et Israéliens et Palestiniens qu'il devait quitter pour protester contre son orientation trop propalestinienne. Après son retrait des affaires, il s'est consacré à la communication et à la vie publique fondant en 1995 le Centre de Recherches sur le Judaïsme Marocain avec trois centres à Rabat, Paris et Jérusalem, qui a déjà organisé deux colloques internationaux et accordé des dizaines de bourses aux étudiant de second et troisième cycle des universités de France, du Maroc et d'Israël. Fondateur, à l'universite de Jerusalem, de la chaire d'histoire du Maroc et du Judaisme marocain qui porte son nom. Membre du Board of Governors de l'Université Hébraïque, il est depuis 1998 président de l'Association des amis de l'Université Hébraïque de Jérusalem en France. Il a publié en 1997 une étude historique "Mohammed V et les Juifs du Maroc à l'époque de Vichy", traduit en hébreu en Israël ,et en arabe au Maroc.
ALBERT ASSARAF
Fils de Samuel, fils d'Abraham, commerçant et universitaire français né à Rabat en 1956. Auteur notamment d'un livre sur un des personnages les plus intrigants du Talmud, Elicha Ben Abuya, "L'hérétique" (Paris, 1991) auquel il avait consacré sa thèse de doctorat de troisième cycle.
JOSEPH ASSARAF
Fils de Elie, directeur de société, né à Meknès. Après des études à l'Institut d'Etudes Politiques de Paris et à l'Institut Technique des Banques, il entra au Crédit Lyonnais. Depuis 1989, il est directeur de la société de communication fiancière Swap.
DR JACQUES ASSARAF
Fils de Charles, médecin, né à Settat, Maroc, en 1947. Docteur en médecine de l'université de Toulouse, il participe activement à la vie communautaire: président de la section locale des Médecins amis d'Israël, vice-président du C.R.I.F. Midi-Pyrénées et président du comité régional du F.S.J.U., membre du Comité de l'Appel Juif Unifié de France
ASSARAF ou AZERAF ou BENASSARAF ou BENAZERAF : nom derive de l’arabe (sarf) qui veut dire monnaie, donc ce nom désigne probablement celui qui echange de l’argent
Meknes – Joseph Toledano Portrait d'une communaute juive marocaine
A Fès, la situation se dégrada considérablement sous le dernier monarque mérinide, Abdel Haq (1421 -1465). Impuissant à contenir la reconquête progressive de l'Espagne par les chrétiens, il était confronté de plus aux tentatives des Portugais de prendre pied sur les côtes marocaines. Ils s'étaient emparés de Ceuta dès 1415. Le nouveau raid contre Tétouan en 1437 avait semé la panique à Fès. La menace d'une invasion chrétienne devait être soigneusement exploitée par les opposants, en particulier parmi les grandes familles des chérifs, qui auréolés de leur titre de descendants directs du Prophète, visaient à reprendre le pouvoir des mains de la dynastie berbère. Dans cette atmosphère de ferveur religieuse, leur coup de génie fut l'annonce de la " redécouverte du corps " miraculeusement intact " du fondateur de la ville, Idriss II, le fils du fondateur de la première dynastie chérifienne. Ce " miracle " sans précédent donnait à la ville un caractère de sainteté et en faisait un nouveau site de pèlerinage pour les musulmans du monde entier. La présence de Juifs à proximité du tombeau de ce saint apparut alors aux plus fanatiques comme une profanation dont il fallait se débarrasser. Ils ne tardèrent pas à trouver le prétexte : la rumeur que des jarres de vin avaient été trouvées dans plusieurs mosquées, intentionnellement déposées par des Juifs pour les profaner. Il s'en suivit des émeutes qui firent un grand nombre de victimes parmi la population juive. Les autorités furent contraintes de réagir. A la fois pour punir les Juifs de cette grave transgression du pacte d'Omar, et pour les regrouper afin de mieux les protéger de nouvelles attaques éventuelles de la populace, Abdel Haq décida donc en 1438 de les évacuer de la Vieille Ville devenue sainte et de leur construire un quartier spécial proche de son palais dans la Nouvelle Ville, Fas Jdid. Le site choisi était sans doute l'ancien marché du sel, d'où son appellation de mellah, qui avec les siècles allait devenir au Maroc le synonyme de quartier dans lequel les Juifs étaient tenus d'habiter. Innovation lourde de conséquences, érigeant en pratique normative contraignante ce qui n'était jusque qu'un simple usage volontaire. Bien que jusque là librement autorisés à choisir leur lieu de résidence dans les villes, les Juifs avaient partout l'habitude, pour des raisons de commodité – proximité de la synagogue, du mïkvé, des écoles, du tribunal rabbinique : des boucheries cacher -de se regrouper dans certaines rues ou quartiers. Ni le Pacte d'Omar ni la Halakha n'imposent de ségrégation, d'habitat séparé. Discrimination d'une grande cruauté pour certains : ne pouvant se résoudre à quitter leurs belles maisons et leur environnement, nombre de richards juifs de la ville préférèrent l'apostasie au transfert. Répondant à une situation particulière et non résultat d'un changement radical d'orientation idéologique ou politique, cette politique de ségrégation devait rester très longtemps limitée à la seule capitale. Toutefois le confinement des Juifs de Fès dans un quartier séparé ne devait pas empêcher un massacre général suite au soulèvement de la ville en 1465 contre le dernier sultan Mérinide, Abdel Haq et son grand vizir juif, Haroun Ben Betash. Cette fois l'événement ne resta pas limité à Fès. Meknès était trop proche pour échapper au même destin comme le rapporte un chroniqueur égyptien contemporain, en visite en Afrique du Nord : " Le 7 juin 1465, la nouvelle nous est parvenue à Tlemcen qu'une grande foule des habitants de Fès avait attaqué les Juifs et les avaient massacrés jusqu'au dernier, n'y ont échappé que cinq hommes et six femmes …La nouvelle est ensuite parvenue aux autres villes et les musulmans se sont soulevés contre les Juifs et leur ont fait subir le même sort qu'à Fès. Une grande catastrophe s'abattit sur eux comme ils n'en avaient jamais connu auparavant…"
Le fondateur de la nouvelle dynastie des Wattassides, Mohammed El Cheikh (1472 1505 ) battu une première fois à Meknès en 1465, s’empara de Fès en 1472. Un de ses premiers gestes fut, avec l'aval de la plus haute autorité religieuse, le cadi de Fès, d'autoriser les Juifs qui s'étaient convertis de force à l'islam pour échapper au massacre de 1465, à revenir à la religion de leurs parents – la loi coranique ne reconnaissant pas la validité de la conversion sous la contrainte.
C'est ce sultan, décrété par les rabbins contemporains comme un Juste des Nations qui devait – dans les territoires qu'il contrôlait, une grande partie du pays lui échappant, dont plusieurs ports occupés par les Portugais comme Arzila, Larache, Tanger, Safi – ouvrir grandes les portes du pays aux Juifs expulsés d'Espagne par les Rois Très Catholiques.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – השירה העברית במרוקו – חיים זעפרני
השירה העברית במרוקו
חיים זעפרני
חיבורו החשוב של פרופ׳ חיים זעפרני ממלא חלל גדול בחקר השירה העברית של יהודי מרוקו במאות השנים האחרונות. במהדורתו הצרפתית, שנדפסה ראשונה, כלל הספר פרקים נרחבים העוסקים בתולדות השירה העברית בכלל, פרקים שהיו מיועדים לקורא הצרפתי שאינו קרוב לתחום זה, ובמטרה להעמיד את השירה העברית במרוקו במסגרת היצירה העברית לדורותיה.
במהדורה העברית שלפנינו הושמטו פרקים אלה בעיקרם, שכן מצויים חיבורים רבים בעברית העוסקים בנושא זה. עם זאת, השתדלנו לשמור על רוחו המקורית של החיבור מבחינת הרעיון של ׳שרשרת השיר׳. אין צריך לומר, שהפרקים העוסקים בשירה העברית במרוקו עצמה, ובייחוד במה שנוגע לזיקותיה של שירה זו לחיי הרוח ולחיי החברה במרוקו ולבחינותיה המוסיקאליות, הובאו בשלימותם. כן הוספנו במהדורה זו נספח של שירים לדוגמא מתוך קובץ השירים ׳עת לכל חפץ׳ לר׳ יעקב אבן־צור, שנכללו באופן חלקי בגוף החיבור במהדורתו הצרפתית.
תודת העורך נתונה למחבר — פרופ׳ חיים זעפרני — על האימון שנתן בו בעריכת ספרו, לראשי מכון בן־צבי פרופ׳ נחמיה לבציון ודר׳ מיכאל אביטבול, ולמזכיר האקדמי של המכון מר מיכאל גלצר, על שיתוף הפעולה והמסירות בהוצאת הספר ללא עיכוב, וכן לגב׳ אסתר פלדות שסידרה את הספר בצורה נאה.
אדר א, תשמ״ד
פתח דבר
מתחילת עבודתנו קבענו לעצמנו כמטרה לנתץ את המיתוס, שלפיו נעדר מקדמה של הגולה המגרבית בארבע או חמש המאות האחרונות מעולם המחשבה היהודית בכלל, ומן הזירה הספרותית והשירית בפרט.
אין בכוונתנו לשאת נאום הגנה או לפתוח בוויכוח, גם רחוקה מאיתנו המחשבה לפאר את היבול הספרותי של יהדות זו, ללמד עליה זכות, או לשיר לה שיר הלל. יהיה זה צעד בלתי זהיר להזדרז ולהביע הערכות מקריות. אובייקטיביות שקולה, המלווה בריחוק־מה ובדיסקרטיות, כזו ששלטה בעבודותינו הקודמות על המחשבה המשפטית,1 טבעה את חותמה על רוח מחקר נו זה על השירה. תפקידנו כאן, לא רק שהוא קשה וכפוי טובה, אלא שהוא עשוי להרתיע: ליקויינו בשטח זה לא נעלמו מאיתנו. עם זאת, יביאו התוצאות שהישגנו להכרה מעמיקה יותר של עולם זה, שלא נחקר עד כה. הן נועדו להשיב לו את זהותו התרבותית המגרבית ולזרוע אור על הפעילות האינטלקטואלית ועל אווירת הרוחניות האופטימית ששלטו בארבע מאות השנים האחרונות בלב קהילות נשכחות. היבול הספרותי של קהילות אלו מהווה תרומה צנועה, אך לא מבוטלת, למורשת התרבותית של ארצות מוצאן(או ארצות האימוץ שלהן) מצד אחד, ולמדעי הרוח ומדעי היהדות — מצד שני.
עיקר כוונתנו הוא, אם כן, לטעון ברבים כי המחשבה היהודית היא חטיבה אחת, להדגיש את עקרון אחדותה האורגאנית ואת הסולידאריות הפעילה של החיים האינטלקטואליים היהודיים במגרב עם ביטויי המחשבה היהודית־האוניברסאלית ולהטעים, שהם חלק אינטגראלי ממנה, משתלבים בה בצורה מושלמת ומקיימים איתה יחסים הדוקים ופורים.
חיבורנו בתחום השירה היהודית במערב המוסלמי מעיד ביתר תוקף על קיומה של יהדות חבלי־ארץ אלה בעולם המחשבה היהודית בכלל ועל במת השירה והספרות בפרט. הבדיקה השיטתית של אופן ביטוי זה, כלומר השירה, והלימוד השיטתי של היצירות העיקריות המייצגות אותו מאפשרים לקבוע את החוליות, המקשרות בין השירה המרוקנית לבין השירה היהודית־המסורתית, זו ׳שרשרת השיר׳, שתחילתה בשירה המקראית העתיקה, דרך הפיוט הארץ־ישראלי הקדום והיצירה הספרותית של ימי־הביניים.
קשרים אלה מתגלים בכל מישורי הניתוח והמחקר: במישור המודעות השירית של המחברים — במניעים ובבעיות העיקריות שהעסיקו אותם, בדרכו האינטלקטואלית של המשכיל־הפייטן, בהשגות ותפיסות בתורות השיר, ביסודות הדוקטרינאריים ובשימושים המקובלים; במישור היצירה השירית עצמה — בנושאיה ובסוגיה, בטכניקות החיבור, השפה והסגנון, בשאלת מקורות ההשראה והיצירתיות השירית של החלום; וכן במישור היחסים עם מכלול מדעי היהדות — מדרש ואגדה, תלמוד והלכה, מיסטיקה וקבלה, פיוט ליטורגי ומוסיקה, שהשירה קיימה עימה קשר הדוק.
המחברים המרוקנים, שרבים מהם היו מצאצאי המגורשים מקשטיליה, ראו זכות לעצמם להתייחס אל אסכולת ספרד. בתחום הרוח הם שייכו את עצמם — רובם ככולם — לתור הזהב האנדלוסי וטענו להימנות בין יורשיו. המורשת הספרותית והשירית של תור הזהב נחשבה כאן כדוגמה עליונה, ויצירתה ודגמיה היו למופת נערץ ולמקור חיקוי. הסולידאריות היצוקה מאות בשנים בין ספרד ל׳מערב הפנימי׳ מתוך חילופי תרבות קבועים ופורים, הזיכרון הנשמר בעקשנות מתקופת השפע האינטלקטואלי והעושר החומרי, הם הסיבות לחיבה היתרה שרחשו משכילי מרוקו לחוליה זו של מסורת השירה היהודית. עובדה זו מצדיקה מבחינת מה את הכותרת, שבחרנו לתת לעבודתנו הנוכחית — ׳השירה העברית במרוקו׳.
כבש ותמרים-כבש עם עגבניות ושקדים-כבש עם ביצים קשות ושקדים- גבריאל בן שמחון
כבש ותמרים
חומרים (ל־־8-6 מנות)
1/2ק״ג בשר כבש (כתף)
2 בצלים מקולפים וחתוכים גס
100 גרם מרגרינה (מחמאה)
2 כבות דבש
450 גרם תמרים
2 כוסות שקדים לבנים מטוגנים
1 כפית שומשום קלוי
כמה כפות מיץ לימון(לפי הסעם)
תבלינים
1/2 כפית פלפל שחור
1/4 כפית זעפרן
1/2 כפית קינמון
3/4 כפית מלח
אופן ההכנה
חותכים את הבשר לחתיכות של 100 גרם
שמים את הבשר בסיר עם מעט מים, המרגרינה, הפלפל והזעפרן והמלח, מכסים ומביאים לרתיחה
מסירים את הקצף, מנמיכים את האש ומטגנים כשעה וחצי או עד שהבשר רך
לקראת סוף הבישול מוסיפים את הדבש והקינמון והופכים את הבשר כדי שיספוג את הרוטב
מוציאים את הבשר, בודקים את התיבול ברוטב ומוסיפים תיבול, אם צריך וקצת מיץ לימון, אם רוצים
מרטיבים את התמרים במים, מייבשים ומוסיפים לרוטב וממשיכים לבשל כעשר דקות שמים שוב את הבשר בסיר לכמה דקות לחימום מציעים את חתיכות הבשר בקערת חרם ומכסים אותן ברוטב.
אופן ההגשה: מקשטים בשקדים ובגרגרי שומשום קלויים ומגישים לשולחן בקערת הגשה.
הערות: לא לבשל את התמרים יותר מדי כדי שלא יאבדו את הצורה
כבש עם עגבניות ושקדים
חומרים (7,-8-6 מנות)
1/2 ק״ג בשר כבש (כתף עדיך)
8-6 עגבניות רכות
1/2 בצל
2 שיני שום
6 כפות שמן זית
1/2 כוסות שקדים חלוטים,
מקולפים ומטוגנים
תבלינים
1 מקל קינמון
1 כפית קינמון
1 כפית זנגוויל
1/2 כפית פלפל שחור
1/4 כפית זעפרן
- כפות תרכיז עגבניות
4 כפות דבש
מלח
אופן ההכנה
מקלפים הבצל והשום וחותכים דק
חולטים העגבניות, מקלפים,טוחנים ומערבבים את מיץ העגבניות (לא את העגבניות עצמן) עם תרכיז העגבניות חותכים את הבשר לחתיכות ושמים בסיר יחד עם השמן, הבצל, השום, הזעפרן, הזנגוויל, מקל הקינמון, הפלפל השחור והמלח שופכים את רוטב העגבניות על הבשר ומוסיפים מעט מים לכיסוי הבשר ומבשלים תוך ערבוב מפעם לפעם עד שהבשר מתרכך (כשעה עד שעה ורבע)
מוציאים את הבשר החוצה וכן את מקל הקינמון ומכניסים את העגבניות הטחונות לרוטב וממשיכים לבשל את הרוטב על אש קטנה תוך כדי ערבוב עד שהוא מתעבה מוסיפים את הדבש ואת אבקת הקינמון וממשיכים לבשל מעט מחזירים את הבשר לבישול בתוך הרוטב לכמה דקות תוך כדי ערבוב
מוציאים את הבשר החוצה ומניחים בצלחת הגשה שופכים על הבשר את הרוטב ומפזרים על זה את השקדים המטוגנים.
אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.
כבש עם ביצים קשות ושקדים
חומרים (7,_8-6 מנות)
1-1/2ק״ג בשר כבש (כתף עדיף)
1-1/2 בצל מקולף וחתוך דק
- כפות שמן זית
4 כפות מחמאה
- ביצים קשות מקולפות וחצויות לאורכן
1-1/2 כוסות שקדים חלוטים ומטוגנים
תבלינים
1-1/2כפית זנגוויל
1/2 כפית פלפל שחור
1/4 כפית זעפרן
1 צרור קוסבורה חתוך דק
מלח
אופן ההכנה
שמים את המחמאה והשמן בסיר לחימום ומוסיפים את הבצל, הזעפרן, הזנגוויל, הפלפל השחור והמלח חותכים את הבשר לחתיכות ומשחימים בסיר לכמה דקות תוך ערבוב
מוסיפים מים ומבשלים עד רתיחה
מכסים את הסיר, מנמיכים את האש וממשיכים לבשל עד שהבשר מתרכך (כשעה וחצי), מוסיפים מים אם צריך מוסיפים את הקוסבורה כרבע שעה לפני גמר הבישול מוציאים את הבשר החוצה ומניחים בצלחת הגשה מעבים את הרוטב
שופכים את הרוטב על הבשר ומפזרים על זה את חצאי הביצים הקשות ואת השקדים המטוגנים.
אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.
יום טוב עסיס – על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית
גם כאשר חדרה הרומנסה יותר ויותר לשכונות היהודים באראגון המשיכו היהודים להשתמש בערבית, אם כי סימני הרומנסה ניכרו בשפתם. מקורות בערבית־יהודית מסוף המאה השתים עשרה ועד תחילת המאה הארבע עשרה שניכרת בהם השפעת רומנסה בניב אראגון, משקפים את המורכבות הלשונית של יהודים דוברי ערבית שחיו בארץ ששפת הרומנסה הייתה בה בשימוש יום יומי. המקורות המצויים בארכיון הקתדרלה בהואסקה (Archivo de la Catedral de Huesca) יש בהם ללמד על מסורת הלשון של יהודי אראגון בימים ההם.
אף בנווארה, הסמוכה לאראגון, היו חכמים שהיו בקיאים בערבית. אחד מהם היה שם טוב אבן פלקירה, ששלט בערבית ותרגם מערבית לעברית חיבורי הגות, ושבעזרת תרגומו לקטעים מהספר ׳מקור חיים׳ הוכח שמחברו היה אבן גבירול. בחיבורו 'ספר המבקש׳, שתפס מקום נכבד בספרות העברית בימי הביניים, הגיש לקוראיו חומר מדעי המנוסח ביופי מושך.
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2675
שם טוב אבן פלקירה,
לעומת אראגון הייתה קטלוניה חשובה פחות כמרכז לתרבות ערבית־יהודית, ואף על פי כן ידיעת הערבית בקרב היהודים בה מתועדת היטב, והיא יותר משמעותית משהגיחו חוקרים בעבר. במאות האחת עשרה והשתים עשרה הייתה ברצלונה מרכז יהודי חשוב שבו הערבית הייתה שפה שבה השתמשו חכמים תושבי המקום. יצחק בן ראובן אלברצלוני, יליד ברצלונה, חי בדניה בדרום. בשנת 1078 הוא תרגם מערבית לעברית חיבור של חאיי בן שרירה, גאון פומבדיתא. אברהם בר חייא ששהה כאמור זמן מה באראגון היה מגדולי החכמים בקטלוניה. חיבוריו שנכתבו בעברית התבססו על ספרות שלמה שהייתה כתובה בערבית ובערבית־יהודית. במחצית השנייה של המאה השתים עשרה נכתבו מסמכים משפטיים־עסקיים בדרום קטלוניה, באזור טורטוסה, בערבית־יהודית, בצד מסמך מקביל בלטינית, והערבית־היהודית שבמסמכים אלה כללה מילים עבריות אחדות. מסתבר כי השימוש בשתי השפות בו זמנית היה נחוץ הן לטובת שני הצדדים והן לטובת הרשויות. אמנם תהליך הרומאניזציה בקטלוניה היה המהיר והמוקדם ביותר בחצי האי האיברי, והתרבות הקטלאנית הייתה הרחוקה ביותר מהתרבות הערבית מכל התרבויות ההיספניות, אך עם זאת השפה הערבית הכתה שם שורשים, וברצלונה נשארה זמן רב מרכז ללימוד השפה הערבית. אברהם בן חסדאי, מחבר הספר ׳בן המלך והנזיר׳, חי בברצלונה במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה, היה ממנהיגי הקהילה ומראשי התומכים ברמב״ם בפולמוס על כתביו בשנת.1232
הוא תרגם על פי בקשת ר׳ דוד קמחי את חיבורו של יצחק ישראלי, ׳ספר היסודות׳. במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה פעל ר׳ זרחיה בן שאלתיאל חן שעבר לרומא בשנת 1277, אך חינוכו וחלק חשוב מפעילותו הספרותית היו בברצלונה. הוא תרגם חיבורים רבים מערבית לעברית, וביניהם חיבורים של אבן רושד, אלפראבי ואריסטו.
כאמור בברצלונה היה מרכז ללימוד ערבית. קלונימוס בן קלונימוס, אחד מחכמי פרובנס, שנולד בארל בשנת 1286, ושהיה רופא, מתמטיקאי והוגה דעות, עסק בתרגום חיבורים מערבית לעברית, והיה תוצר מובהק של פעילותם של פליטי אלאנדלוס וצאצאיהם בפרובנס. הוא למד ערבית בפרובנס והחל שם במלאכת התרגום, אך בראשית המאה הארבע עשרה הגיע למסקנה שאין עוד בפרובנס מורים לערבית שיוכלו לקדמו, ועבר לברצלונה להמשיך שם בלימודיו בערבית. בברצלונה מצא מרכז מתקדם ביותר ללימודי ערבית וספרייה מרשימה מאוד של חיבורים בערבית. נראה שהתכוון, בין השאר, לספרייתו הגדולה של יהודה בונסניור. במכתב אל אחיו בארל שיבח את מוריו לערבית. היהודים בקטלוניה, כאחיהם ברחבי חצי האי האיברי, המשיכו לטפח את השפה מסיבות תרבותיות, מדעיות, פוליטיות ודתיות, וכך נותרו קשורים לספרות הערבית־יהודית על כל ענפיה. ידיעת השפה הערבית העניקה ליהודים יתרונות לא מבוטלים ואפשרה להם למשל להתמנות לדיפלומטים ולשמש מתרגמים ורופאים. אסטרוג בונסניור היה מזכירו של ג׳איימי הראשון לתעודות ערביות. בנו יהודה תרגם לקטלאנית עבור המלך ג׳איימי השני משלים משפות שונות, כולל ערבית, ואלה נכללו בספר משליו. הוא תרגם לבקשת המלך מערבית לרומנסה גם ספר רפואה, והמלך הורה לגזברו בשנת 1313 לשלם לו על כך 1,000 סולידים. בשנת 1294 נתמנה יהודה לנוטריון לתעודות בערבית באזור ברצלונה. בשנת 1296 ציווה המלך ג׳איימי השני על הבאייל יBaile -, נציג המלך- בברצלונה שישלם לווידאל בנבנישת די פורטה שני סולידי מדי יום למשך כל התקופה שבה עסק בתרגום ספרי רפואה מערבית לקטלאנית. במאה הארבע עשרה המשיכו משכילים יהודים מברצלונה לשלוט בשפה הערבית. במחצית הראשונה פעל שלמה בוניסאק שתרגם מערבית לעברית את אחד מחיבוריו של גלנוסDe Crisibus, ראו פליו, התרבות היהודית, עמי 32).
רבי שלום משאש ז"ל-אורה של ירושלים
קטעים מתוך העיתונות
ו) הג׳׳ר עובדיה יוסף ביקש מהגר״ש משאש להציג את מועמדותו, והודיע הוא
לכל המועמדים שהוא יתמוך במנהיג הרוחני של הקהילה היהודית של מרוקו, ואשר הוא הסמכות הרבנים העליונה במרוקו ממדרגה ראשונה, ושהוא המנהיג העולמי של יהודי מרוקו בכל מקום שהם.
- ישנם שעוררו פולמוס על ההחלטה לתמוך ברב משאש ולא לתמוך ברב שהוא מכבר תושב הארץ, אולם עצה זו של מרן הרב עובדיה נתקבלה על עוד רבנים רבים אחרים ואכן רבנים ועסקני ציבור שטובת ירושלים עמדה מול עיניהם השפיעו על רבנו להציג את מועמדותו.
תוך זמן קצר הספיק מרן הרב עובדיה יוסף לאחד מסביבו את רוב גופי הבוחר, לרבות גם את גופי הבוחרים האשכנזים. 4) אנשים הקשורים לקהילות ישראל בחו״ל החלו לדאוג מה יעלה בגורלה של הקהילה היהודית במרוקו. 5) כבר ברגעים הראשונים שהגיע רבנו לארץ כתבו העיתונאים שמתוך סגנון דיבורו והליכותיו ניכר כי גדל במשפחה שהעמידה רבנים ומנהיגים, ושממעט הוא מלדבר, אוהב להקשיב, דיבורו שקט ואיטי ושדובר הוא עברית רהוטה
6) בין היתר מתואר רבנו בעיתונות דאז: שהוא משכמו ומעלה הוא מכל אותם שהגישו מועמדות, ושיודע לפלס דרך לשכבות העממיות, ובכך גדולתו. 7) יודעי דבר אמרו כי לא היה טורח להתחרות על הכהונה לולי היה בטוח בסיכויו. 8) כמה ימים לאחר הודעתו של הרב משאש שמוכן הוא להציג את מועמדותו, יודעי דבר ידעו שעל אף שישנם כמה מועמדים חשובים אך מירב הסיכויים הם לרה״ג הרב משאש, אשר משמש כהרה״ר למרוקו ועומד בראש בית הדין הרבני שם. 9) הרב משאש זוכה לתמיכתו הנלהבת של הראשון לציון בתקוה שעל ידו יעמוד כבוד הרבנות בירושלים על תילה, ולהתקין תקנות חשובות, 10) גם הרה״צ הרב ישראל אביחצירא (זצוק״ל) מנתיבות שיגר מכתב ברכה ותמיכה במועמדות של הרב משאש, בו הוא מביע את הערכתו הרבה לרב משאש, ושתפקיד הרבנות בירושלים מתאים ביותר מכולם לרב משאש. וזה לשונו הקדוש ׳והריני מכירו אישית שהוא גדול וגאון בתורה ויראת שמים ואין המועמדים האחרים שמגיע לשיעור קומתו׳. 11) גם כל רבני השכונות שבירושלים תמכו במועמדותו של רבנו.
המשך מתוך העיתונים: 12) יתכן שהציבור הרחב בעיר לא חש בחסרונם של רבנים ראשיים, אך מי שנזקק לשירותים דתיים ולפתרון בעיות הלכתיות בעיר, מעדיף כי בראש החיים הדתיים בירושלים יעמדו רבנים בעלי סמכות תורנית ובעלי שיעור קומה מוסרי ורוחני, כמתחייב מיוקרתה של בירת ישראל.
- מאות אנשים השתתפו בכנס שנערך לכבודו בבית כנסת ׳אהבה ואחוה׳ בכנס אמר הרב עובדיה יוסף: שהוא מכיר את הרב משאש כענק בתורה הבקי במכמני התורה וכסמכות תורנית הן בשל כתביו המרובים והן בשל נסיונו העשיר, ושלדעתו גבוה הוא מכל העם והוא בלבד ראוי לכהונה הזאת, תוך כדי שהוא דורש את הפסוק ״שאלו שלום ירושלים ישליו אוהבייך" שכשם שאוהבי ירושלים שואלים על שלום ירושלים, כן מבקשים הם שרבי שלום יכהן רבה של ירושלים.
הרב משאש הודה נרגשות לקהל שבא לכבודו וקרא לציבור הרחב לקבוע עיתים לתורה ולחנך הבנים בחינוך חרדי טהור בישיבות הקדושות, ולחזק את הישיבות הן מבחינה כמותית של התלמידים והן בחיזוק מצבן הכלכלי, ואם הוא יבחר יפעל הוא בכל זה. מדבריו הראשונים שאמר הרב משאש לאותם שראיינו אותו בהגיעו לארץ היו: שברצונו להטיל שלום ברבנות הראשית לישראל, ובכלל להשכין שלום בקרב כל הארץ.
בסופו של דבר התמיכה היתה 40 לטובת רבנו מול 19 לרבי דוד שלוש – הרה״ר לנתניה. הציבור בירושלים יצא נשכר מבחירת הרבנים הראשיים. הבחירות היו בבית כנסת ע״ש ריב״ז והם הבחירות הראשונות בהסטוריה מאז כינון הרבנות הממלכתית בא׳׳י. שר הדתות אהרן אביחצירא הכריז ואמר היום זכתה ירושלים בשני רבנים גדולים בתורה. 15) במסיבת הודיה וקבלת פנים שנערכה בביתו של מרן הרב עובדיה יוסף מיד לאחר תוצאות הבחירות, הביע הרב משאש בדברי תקווה לשיתוף פעולה עם עמיתו הרב זולטי, הוא הודה לכל אותם שתמכו בו ובראשם הראשל׳׳צ הרב עובדיה יוסף. מרן הרב עובדיה יוסף אמר בכינוס: ׳כמה עמלנו עד שהגענו ליום הזה, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, וסוף האמת לנצח׳
בין הנואמים הדגישו ששמחה היא לירושלים ששולשלת הרבנים הממשיכים לכהן הם רבנים גדולים כפי שהיו קודמיהם.
הרב מנחם פורוש שיחי׳ הגדיל לומר: שפעולותיו של הרב גדליה שרייבר להבאת הרב משאש לארץ, ולהצלחת בחירת הרבנים, ירשמו לזכותו למשך דורות רבים.
מרן הרב עובדיה יוסף שידע את עבודתו בבית הדין במרוקו שלושים שנה, וראה את כתביו, סמך עליו ועטרו גם במשרת ראש אבות בתי הדין שבירושלים
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
אור הצדיק ניצח במלחמה
בערב האחרון של מלחמת ששת הימים, למרות האפלה, הואר מספר פעמים בית הכנסת על שם הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א באשקלון. לפי עדותו של בעל המקום, אנשי משטרה ביקרו שם, וראו אור חזק יוצא מן ההיכל ומאיר את כל בית הכנסת. אנשים ראו את האור והבינו
שההצלה קרובה. ואכן, למחרת נסתיימה המלחמה.
התנגדות העירייה לבנייה
באחת השנים, באה לביתו של רבי שמעון ועקנין ז״ל באשקלון משלחת המורכבת משלושה נציגי הרבנות הראשית, שלושה מנציגי מהעירייה, שלושה מחברת עמידר ושלושה מהמשטרה, כדי לצוות עליו להרוס את בית-הכנסת על שם רבי דוד ומשה זיע״א, שהוא בנה אז במו ידיו. עמד הקדוש לצידו, ובסוף הביקור ניתן לו אישור להמשיך ולסיים את בניית בית-הכנסת. לאחר מכן, כשביקשו לבנות מרפסת כתוספת לאותו בית-כנסת, נתקלו בהתנגדות מצד העירייה, אבל למרות זאת, הושג אישור מראש העיר בזכות הקדוש.
הגבאי שניצל במלחמה
מספר מר אלי סויסה – גבאי בית הכנסת כיום. במלחמת יום הכיפורים כשהיה חייל, הוא וחיילים נוספים היו בחרמון, כשהם נוסעים בזחל״ם.
פתאום הם הותקפו במתקפת מטוסים, שלא ידעו איזה מטוסים אלו ולאיזה צד הם שייכים. המטוסים יישרו את כל הקרקע ומר אלי סויסה ידע שחייו בסכנה מידית. או אז הוא קרא בשמו של רבי דוד ומשה שיעזור לו, ופתאום הוא ראה כוך בהר שם. הוא מיהר להיכנס אליו, וחייו ניצלו ־ בזכות הצדיק.
עוד מספר מר אלי סויסה: יום אחד בקרתי בציון של רבי דוד ומשה במרוקו, ביום ההילולה. הלכתי ליד המצבה, עליה הונחה כוס זכוכית גדולה עם שמן ופתילה שהודלקה לכבוד ההילולה. ישב מר אלי סויסה ליד המצבה והסתכל על הלהבה, ופתאום ראה נחש גדול, שחור, יוצא לו מול פניו. מבועת הוא קפא במקומו – לא יכול היה לזוז כאילו שיתוק תקף אותו. אף אחד מנוכחים במקום לא שם לב – כולם היו עסוקים בהילולה ובשמחה, בשירה ובזמרה. הדבר היחידי שיכול היה לעשות היה לתפוס את רגלו של רבי מכלוף, שבא איתו והיה לידו. רבי מכלוף שראה את הנחש, אמר למר אלי סויסה: ״תבקש ממנו משהו, תבקש!", אך מר אלי לא יכול היה לזוז מהפחד שאחז בו ולפת אותו, ובינתיים הנחש נעלם. רבי מכלוף אמר לו: ״למה לא ביקשת?!".
במלחמת יום הכיפורים הופיע ר' דוד ומשה בחלום לר׳ שמעון ועקנין ז״ל (בעל בית הכנסת) ומסר לו שהוא נמצא בתעלה ושומר על החיילים.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
כהה״ר אליהו אזולאי ז"ל בכהה״ר
שמעון זצ״ל
מחכמי צפרו חי בש׳ תר״ו וביחס הכתו׳ תארוהו החה״ש ירא אלהים וסר מרע שייף עייל שייף נפיק כההר״א וכוי:
מו"ה אליהו בן גיגי הי"ו
רמו״ץ בעיר סעידא יע״א עיר מולדתו דבדו ובהיותו כבן כ״ו שנים נמנה למוי׳ץ בעיר סעידא נולד בש׳ תר״ל חיבר ספד קול צעקה הרועים ונדפס מקרוב בתונס וי״ל בכתובים כמה תשובות והוא בקי בחכמת הדקדוק :
מרה אליהו מבטאן ז״ל
מחכמי פאס הוא חי בחצי האחרון מהמאה הששית ובחצי הא' מהמאה השביעית, וראה מ״ש אודותיו מוהר״ר אי״ש הצרפתי זצוק״ל לחכמי צפרו וז״ל ובא האות קובל דנא חד מינן. קדיש דרבנן. שקוד ללמוד תורה בדביקה והפיצה וחשיקה, גם בלילה לא שכב לבו ויהי ער ועשה והצליח בלימודו פירות ופירי פירות כאשר לפניכם גלוי שהוא מבחירי צדיקים ביראת חטא קודמת וחכמתו מתקיימת ראש הסדר לרשומי העיר הזאת נעמי מד ניהו החה׳יש והכולל בישראל להלל קדושא רבא מבחר עצומים כמוה״ר אליה מבטאן יש״ץ :
מו"ה אליהו הכהן זצ״ל
ראה הלאה כמוהר״ר אביחצירא זצ"ל ואפשר שהוא מזרעו של כהה״ר מסעוד ז״ל שהיה בתאפילאלת בזמן כהה״ר מכלוף בלזרע ז״ל ובא לו לקולומב בששאר ונתבש״מ עשב״ק ו׳ לחדש אלול תרע״ד ודרש עליו מוהר״ד אביחצירא זצ״ל מאת ה׳ היתה זאת שמוהרי׳ד הנד בא לקולמב בששאר כדי ליסע לארץ ישראל ותכף בבואו תוך עשרים יום נתעוררה המלחמה האדירה בין הצרפתים והגרמנים ונתעכב מוהר״ד הנז׳ ונתעסק בהספדו ונגלה אליו בהקיץ קרוב לחלום והחזיק לו טובה ע״ז, ושמעתי ממוה״ר מסעוד הכהן נר״ו בנו של מהר״א הנז' ששמע משם מוהר״ד הנד שנעשה נס גדול בקבורתו שנתבש״מ אחר חצות סמוך לתפלת המנחה ועם שבית הקברות רחוק מן העיר עם כ״ז נתעסקו בהספדו ובענייני קבורתו ובדרוש שדרש עליו מוהר״ד הנד והספיק להם הזמן הקצר ולא חללו את השבת, ונקבר אצל הצדיק מוהר״ש בר ברירו זצ״ל הנזל״ק באות ש׳ מהר״א הנז' התנהג בחסידו׳ ופרישו׳ יתירה ובתעניות וסיגופים בחברת מוהר״ד זצ״ל:
מו"ה אליעזר הזאן
רמו״ץ במראקס חי במאה הששית והניח אחריו נימוקים וליקוטי דינים על חו״מ ועדיין המה בכ״י, נקבר בירושת״י ובנו הוא מוהר״ר שלמה חזאן זצ״ל מחבר שולחן הזהב, וראיתי פס״ד מחכמי מראקם בש׳ תק״ט וחתו׳ בו רבני הדור וכמוהר״א עמהם:
כהה״ר אליעזר ששקרון ז"ל
מחכמי המערב חי במאה הששית
מו"ה אליעזר בן לחדב זצ״ל
אחד מחכמי מקנאס וראיתי ביחס הכתובות שתארוהו בזה״ל בלא״ץ איש חיל רב פעלים קודש הלולים החה״ש והכולל צדיק תמים כהה״ר אליעזר זצ״ל. ועוד מצאתי במקום אחר שתארוהו בזה״ל החה״ש והותי׳ זו תודה וזו סחירה חסידא ופרישא וכו' מוכח שהיה סוחר.
מו"ה אליעזר דאבילא זצ״ל
במוה״ר שמואל ז"ל רמו״ץ בסאלי נולד בש׳ תע״א ונתבש״מ ביום שב״ק ג׳ אד״א ש׳ תקכ״א והיו ימיו מ״ז שנה, ובספר תהלה לדוד מר״ד חסין ז״ל יש שם ג׳ קינות לפטירתו והוא בן אחותו של הרה״ג מו״ה חיים אבן עטר זצ״ל, שקידתו בתורה להפליא לילה כיום יעיר ובשנותיו הקצרים חיבר ספר מגן גבירים על מסכתות ב״ח, באר מים חיים שו"ת, מעין גנים נימוקים על טוש״ע, מלחמת מצוה על סוגיות הש״ס ובסופו קונטרס חסד ואמת דרשות,כל הספרים הנז׳ כבר נדפסו, ועדיין בכתובים שו״ת רב אד״א וקונטרס אחרון ביאורי תנ״ך, תולדות הרב כתבם הרב נר המערב צד 191. ולך נא ראה מ״ש הגאון חיד״א ז"ל בשם הגדולים אורת מגן גבוריבם ומוהר״ר חיים אבן עטר זצ״ל
מו"ה אליעזר טולידאנו ז״ל
ב״ר משה ז"ל א׳ מחכמי מקנאס והוא נתבש״מ ש׳ תס״ו
מו״ה אליעזר טולידאנו ז"ל
ב"ר חביב חי במאה הששית במקנאס וראיתי מכתב השלוח אליו זמנו ש׳ תקס״ט, והיה זריז ונשכר בלימוד תורתו, והוא חיבר ספר מנחת עני נזכר בהקדמת פה ישרים לבנו מוהר״ר חביב ז״ל :
מרה אליעזר בירדוגו זצ״ל
מרבני מקנאס יע״א הוא חי בחצי האחרון ממאה ו׳ ובראש הז׳:
מו"ה אלעזר בהלול זצ״ל
ב״ר דניאל ז״ל אחד מחכמי מקנאס ונמצא ממנו קונטרס כ״י רפואות וסגולות וטבעי עשבים שלקט מכתבי הקדמונים וזמן הקונטרס תמוז תע״ח, עוד ראיתיו חותם עם כההיר שלמה טאפיירו ז״ל באלול ת״ץ פ״ק, עוד ראיתי טופס פס״ד זמנו ש׳ תפ״ו וחתום כהה״ר אלעזר הזנז׳ וכהה״ר עובד אבן עטר ז"ל, עוד חיבר הרב הנז' ס׳ מראה עינים והוא ליקוטי דרושים מהראשונים רבני פאס וזמן החיבור בש׳ בע״ת רצון עניתיך פ״ק, עוד חיבר ס׳ פקודת אלעזר פירוש משלי, עוד חיבר פירוש כמה מאמרי חז"ל, כל חיבוריו עדיין בכ״י, ובהקדמת ס׳ מראה עינים כתב שליקטו מחכמי ארץ הצבי מוהר״ר משה גאלאנטי זלה׳׳ה וכמהי׳ר חייא דיין זלה״ה וכמה״ר משה ׳יל זלה״ה וכמה״ר יוסף פאלקון זלה״ה. ומחכמי פאס הבאים מגירוש קאשטילייא כמה״ר יצחק פיסי ז״ל, וכמה״ר אברהם אדארוקי ז״ל וכמה״ר יהודה עוזיאל ז״ל וכמה״ר משה סי׳ קארו ז״ל וכמה״ר ישעיה בקיש ז״ל, וכמה״ר לוי בן נחמיאש ז״ל וכמה״ר שמעון בן סעדון ז״ל וכמה״ר חיים בן אמוזג ז״ל וכמה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל הראשון והשני בן בנו וכמה״ר הרה״ג המקובל האלהי אשר היה נגלה עליו אליהו ז"ל ר׳ שאול סירירו זלה״ה וכהה״ר יצחק בן איעיש ז״ל וכהה״ר יונה אבן דנאן דל, ומאשר חלקכם בחייכם כהה״ר יצחק רותי נר״ו והרה"ג כמוהר״ר יהודה בן עטר נר״ו והרב המובהק כמהר״ר יעקב אבן צור נר״ו בן לאותו צדיק כמהר״ר ראובן זצוקלה״ה וכהה״ר יהושע סירירו נר״ו, גם אביו מורינו הרב כמהר״ר מנחם סירירו זצוקלה״ה, ומחכמי מראקס ז"ל הרב כמהר״ר יהודה קאשטיאל זלהי׳ה והרב כמוהר״ר מאיר דילויה זלה״ה, עוד כתב בהקדמה הנז' שכל זה כתב בזמן שהיה בפאס ש׳ ע״ת ובע״ת לפיק, עוד כתב בסי הנז' חידושים ששמע משלוחי דרחמנא שהיו במקנאס מירושלם ומצפת ומחברון תוב״ב מכמה״ר אברהבם נסים הכהן ומכמה״ר משה ישראל ומכמה״ר עזרידה חיים אשכנזי בנו של הרה״ג אלישע אשכנזי ושאר חכמי אשכנז זכרם לחיי עד אכי״ר :
משפחת סירירו – חיים בנטוב- אלף שנות יצירה
- ר׳ נחמן סירירו
הבן השביעי של ר׳ מתתיהו הראשון. הוא נפטר כנראה בגיל צעיר, ולא ידוע עליו הרבה, ככל הנראה היה גם הוא תלמיד חכם, כי ביחס פאס כונה ״מוהר״ר נחמן זצ״ל״ וחזקה שהיה חסיד וחכם ככל אחיו.
דומה שאחרון הבנים שנפטר הוא רבי יעקב שמת בשנת 1851, במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.
בניו של ר׳ חיים דוד. כבר בחייו כיהן כדיין, אתו יחד בנו ר׳ יהונתן, שהזכרנו למעלה. ר׳ יהונתן סירירו נולד בשנת תקל״ה, בצעירות אביו, ונפטר בשנת תקצ״ג(1833) בן 58 שנה, שבע שנים אחרי אביו. הוא היה מלומד בנסים. בנו של ר׳ יונתן, ר׳ אבא סירירו, היה חכם גדול וטיפל בקהילה כאחראי לשחיטה ובדיקה, כמומחה בדיני טרפות. נפטר בשנת תקצ״ה(1835), תשע שנים אחרי אביו(1835).
מאשתו השנייה היו לד׳ חיים דוד שני בנים: ר׳ צמח סירידו, שהיה חכם על פי חכמי פאס, אך לא היה דיין, ואחיו ר׳ מתתיה השני, אב בית הדין. נולדו לו שלושה בנים – ר׳ עמנואל, ר׳ חיים דוד הנושא את שם סבו, שניהם נפטרו במגפה של שנת תרל״ח (1878). ר׳ עמנואל השאיר בת אחת ושמה ריינה. ר׳ מתתיהו נפטר בשנת תרנ״א (1891). הבן השלישי לר׳ מתתיה השני הוא ר׳ יהודה בנימין, שהיה דיין. נתמנה לדיין בתמוז תרל״ט (1879) וכיהן עד פטירתו בשנת תר״פ (1920) בחודש סיוון, והשאיר אחריו בנות בלבד. ריינה בתו של ר׳ עמנואל גדלה בבית סבה, ר׳ מתתיה השני, עד פטירתו בשנת תרנ״א(1891), נישאה לנבון ומעולה יוסף בן שטרית, כשילדה בן קראה לו בשם סבה, מתתיהו, והוא מתתיהו בן שטרית, אביהם של שלושת הגבירים הידועים כאנשי חסד בזמננו, שחיו באמריקה, האחד – ג׳ו, והוא יוסף בן שטרית, אחיו בנימין בן שטרית ויבל״ח אחיהם אליהו, שלושתם רודפי צדקה וחסד, לכולם בנים בשם מתתיהו על שם סבם ועל שם ר׳ מתתיהו השני ובנות כשם סבתא דיינה.
ר׳ מתתיהו סירירו השני
נולד בשנת תקס״ו, נתמנה לדיין כנראה אחרי פטירת אביו, ועם הזמן נתמנה לאב בית הדין, שבו אי״ש הצרפתי, בעל יחס פאס, היה דיין חבר. כתב פסקי דין רבים ותקנות.
שתי בנותיו של ר׳ מתתיהו סירירו הראשון
הבת הבכירה נישאה לר׳ שלמה שמואל בן צור (ש״ש) וילדה את ר׳ רפאל בן צור ואת ר׳ יעקב בן צור (יעב״ץ האחרון) שנפטר בשנת תר״י, והבת השנייה, זהרא, נישאת לר׳ שלמה הצרפתי, וילדה לו בן את הרב וידאל הצרפתי אביו של אי״ש הצרפתי, שהיא הסבתא של אי״ש הצרפתי. נמצא, ששלוש משפחות העילית, הצרפתי, בן צור וסירירו מתחברות באמצעותן של הנשים.
הערת המחבר : בכתב היד שברשותי ר׳ יעקב חתום על תקנה משנת לחיים (תקצ״ח [1938]) בעמי 149 עם ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו, ר׳ יעקב אבן צור ור׳ חיים אברהם הצרפתי; בדף 110 חתום על הסכמה לפס״ד של חכמי צפרו, ר׳ עמרם אלבאז, ור׳ עמוד אביטבול, וחותם עם ידידיה מונסונייגו ור׳ ראובן סירירו בשנת רח״ת(1848).
דורות הנכדים והנינים של ר׳ מתתיהו הראשון(הרבנים הידועים מהם)
הבן החכם ר׳ שאול השאיר אחריו בן, ר׳ שמואל מימון, נולד בג׳ אייר תקל״א וחתום על מסמך בשנת תקנ״ח (מלכי רבנן), ובתעודות (צפרו כרך א, עמי 2) יש שטר שחתום עליו משנת תקנ״ב, והיה בעת החתימה בן 21 שנה, בזמן אליאזיד, שאביו ר׳ שאול היה בצפת, ובנו היה עמו, חתם כעד שני בשטר עם ר׳ ישראל עולייל. מכאן ואילך איננו יודעים תולדותיו.
הבן השלישי, ר׳ יהושע סירירו, השאיר אחריו שני בנים חכמים וצדיקים – ר׳ יוסף סירירו הראשון כנראה לא היה דיין, והבן השני ר׳ ראובן שהיה דיין וחתום על פסקי דין.
הערת המחבר : בכתב היד שברשותי חתום ר׳ ראובן בשנת תר״ם עם ר׳ וידאל הצרפתי בדף 121 ובשנת רח׳׳ת עם ר׳ יעקב סירירו ור׳ ידידיה מונסונייגו בדף 110 ובספר דבר אמת לר׳ ידידיה מונסונייגו (תשי״ב) חתום ר׳ ראובן בשנת תרי״ד ותרט״ו בסי׳ קנה-קנז, ולפי מלכי רבנן בערבו נפטר בתרט׳׳ו.
על ר׳ יוסף האח הגדול נאמר ביחס פאס: ״ויחי ה׳ את יוסף ונתן לו בן פורת צדיק וישר מתחסד עם קונו… כמוהר״ר יהושע [ציון] והוא נין ר׳ מתתיה הא׳ והיה ה׳ את יהושע ונתן לו בן… החכם השלם והכולל… כמוהר״ר יוסף הוא ואחיו״ ר׳ יוסף האחרון היה דיין ונפטר בכ״ד תשרי בשנת תרס״ב (1901) ובמלכי רבנן בערכו כתוב שהיה ״קובץ ספרים…ובכלל היו שם כמה ספרים כתבי יד… ונשרפה ישיבתו… בשנת 1912״ [הוא ר׳ מתתיהו סירירו השלישי, בני הנין של ר׳ מתתיהו הראשון[.
ר׳ מתתיהו סירירו השלישי
נתמנה לדיין אחרי מות אחיו ר׳ יוסף, ביום כ״ז ניסן תרס״ב. ומוקד השררה עבר אליו. והוא נשאר בבית הדין גם אחרי הכרזת הפרוטקטורה. וכשנפטר ר׳ שלמה בן דנאן נתמנה הוא ראב״ד, עד פטירתו בחודש האביב שנת תרצ״ט(1939 ).
ר׳ חיים דוד סירירו בנו של ר׳ מתתיהו השלישי
נכנס לבית הדין בפאס עם פטירת מור אביו וכיהן כחבר בית הדין, ואחר כך כיהן כאב בית הדין. אחרי קום מדינת ישראל בא לישראל כתייר, ותרם ספרייתו לישיבת פורת־יוסף. אחרי שהייתו בארץ שב לפאס, וכיהן כאב בית הדין עד סוף חייו. הוא נפטר בשנת תש״ך זקן ושבע ימים, והוא אחרון הדיינים ממשפחת סירירו.
ראינו אפוא שושלת חכמים שראשיתה ר׳ שאול בשנת שס״א (1601) המגיעה עד המאה העשרים עם פטירת ר׳ חיים דוד סירירו האחרון בשנת 1960. רוב פעילי המשפחה פעלו במאה התשע-עשרה וקצתם במאה העשרים, והם יהודה בנימן, ר׳ מתתיה השלישי ור׳ חיים בנו. זו תקופה בת שלוש מאות וחמישים שנה של דיינות ורבנות. המשפחה המיוחסת הזאת ממשיכה להתקיים, ואולי עוד תחזיר עטרה ליושנה ויקומו לה עוד רבנים ודיינים גדולים בעם ישראל. השפעתם ניכרה לא רק בקהילתם אלא גם בקהילות אחרות השפיעו, ולא רק בתורתם, אלא בעיקר בצניעותם ובענוונותם ובדרכי התנהגותם.
סוף המאמר " משפחת סירירו " חיים בנטוב
משה עובדיה – ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
מאמר חדש 
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו
מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )
פעמים 146-147
הרב דוד בן שמעון )הרדב"ש, הקרוי גם צוף דב"ש, 1880-1825 ( עלה מרבאט שבמרוקו לירושלים בשנת .1854 הוא הקים בשנת 1860 כולל–ועד עצמאי ליהודי המגרב, ללא תלות בוועד העדה הספרדית, ששימש ועד לכלל העדות הספרדיות )דוברות הלאדינו ( והמזרחיות )דוברות ערבית ופרסית( בארץ–ישראל בתקופת השלטון העות'מאני.
המאמר מוקדש לזכרם של נעמי ואהרן די אבילה. שלמי תודה לחברי מערכת 'פעמים' על הטיפול המסור במאמר. תודה לכל מי שהאירו את עיניי בנושאים הקשורים במאמר, לרב שלמה דיין רב העדה המערבית בירושלים, לר' אפרים לוי מארכיון ועד העדה הספרדית, למנהל ארכיון העיר ירושלים מר מיכאל מהלר, למר שמחה שנאור )סניור(, למר דוד סלגאדו) אלמאליח(, למר משה אקרמן מעמותת 'אתרא קדישא' בהר
הזיתים, ולגב' מרסלה מנקס, לפרופ' לאה מקובצקי, לד"ר מרגלית בז'רנו, לד"ר אברהם אלקיים, לד"ר סוזי גרוס ולד"ר דב הכהן. האחריות לכל האמור במאמר שלי כמובן.
בשנת 1860 התמנה הרדב"ש לראש אב בית דין ומנהיג העדה המערבית) המוגרבים (, והשלטון העות'מאני הכיר בה כעדה עצמאית. הרדב"ש אף יזם את הקמת שכונת מחנה–ישראל ( 1866 ), הנחשבת לשכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות ירושלים העתיקה ביזמה פרטית; השכונה הוקמה כדי לשפר את
איכות החיים של המערביים באמצעות דיור מרווח, בניגוד לצפיפות ששררה בעיר העתיקה.
בשנת 1866 ראה הרדב"ש צורך בהקמת ועד לעדה, מפני שהתקשה לטפל לבד בכל ענייניה ובעניים המערביים הרבים בירושלים. לוועד נבחרו שבעה אנשים מחכמי העדה ומעשיריה, ובהנהגת הרדב"ש עסק בבניית בתי מחסה, בתי כנסת וישיבות תלמוד תורה ושלח שד"רים לחו"ל. לאחר פטירתו של
הרדב"ש התחוללו בין רבני העדה ועסקניה מאבקים על תפקידים ושליטה. הרב רפאל אלעזר בן טובו )נפטר (1886 נבחר לרב העדה; אחריו התמנה לתפקיד סגנו הרב יששכר אצראף (1892-1817) ; ואחרי פטירתו נתמנה הרב משה מלכא ( 1900-1835 ) והוא שימש בתפקיד עד 1899 . בתקופת כהונתו של הרב מלכא נחלקה העדה לשניים; המתנגדים לו, בראשות הרב נחמן בטיטו, טענו שהרב מלכא מעל בכספי העדה ובסופו של דבר גרמו להדחתו ולמינוי הרב בטיטו לרב העדה.
בשנת 1866 היו כ– 80 אחוז מהמערביים בירושלים מעולי מרוקו, וכך הרכיב המערבי ממוצא מרוקאי גבר על הרכיב המערבי האלג'יראי, שמשקלו היה ניכר בירושלים מאז השליש הראשון של המאה התשע עשרה. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה מנו כלל המערביים בירושלים כ– 1,000 נפש, ובשנות
השמונים והתשעים כבר מנו כ– 2,420 נפש – כ– 16 אחוזים מקרב הספרדים וכ– 8 אחוזים מכלל היהודים. עד 1909 ירד מספרם לכ– 2,200 נפש.
שלוחי הכולל
עשרות איגרות ומכתבים מתעדים את פעילות שד"רי כולל המערביים משנת 1862 ולאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים. האיגרות מלמדות על מטרות השליחות ועל יעדי השליחים. חלקן שופכות אור רב על השליחות,חלקן משלימות את האחרות ונותנות מידע מועט. במשך הזמן מתגלות איגרות נוספות שלא נזכרו במחקרים קודמים על שליחי כולל המערביים. יש לציין שחוקרי המערביים בארץ–ישראל מודעים לעובדה שנשלחו מטעם הכולל שד"רים נוספים על אלה שנזכרו במחקריהם. למשל יעקב ברנאי, שחקר את ועד העדה המערבית בירושלים, כתב בשנות השבעים של המאה העשרים על שד"רים מהמחצית השנייה של המאה התשע עשרה: 'ברור הוא שיצאו עוד שד"רים בשנים אלו אלא שלדאבוננו אבדו או שעדיין לא נתגלו'. התמונה המורכבת של המחקר על השד"רים משתקפת בדברים שכתבה מיכל בן–יעקב בתחילת המאה העשרים ואחת: 'שד"רים רבים נוספים אינם מוזכרים על ידי יערי או על ידי עובדיה, אך ידועים לנו מתעודות שפורסמו במקומות שונים, וכן משטרות, מפנקסים וממכתבים רבים השמורים בארכיונים ובידיים פרטיות'. ואכן איגרותיו של השד"ר מסעוד די אבילה, העומדות במרכז מאמר זה, והרואות אור לראשונה בנספח למאמר, מאששות את דבריהם של ברנאי ובן–יעקב.