הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי
באפריל 1912, בעקבות חדירת הצרפתים לפאס וחתימת חוזה חפרוטקטוראט, נשדד המלאח, ארבעים וחמישה איש מתו ואחד מבתי־הכנסת הגדולים של העיר, שכלל יותר מאלפיים וחמש מאות ספרים, הועלה באש:
…בר׳׳ח אייר הוא זו ש׳ תבע״ר לפ׳׳ק נכנסו עלינו השודדים שכנינו הרעים למחז״ק פאס ויתיעצו על צפוננו והלבישו צוארם רעמה, ורוח העט הטם וילכו באין מעצור, ולטשו עיניהם ורעמו פניהם ושללו כל חמדותינו מחוט ועד שרוך נעל ונשארו הספרים וס״ת רטושים ונפוצים ונטושים בחוצות ובשוקים וברגליהם ירמסום להשחיתם וכל משקע מים, אוי לעינים שכך רואות, ובפרט שבתוך השריפות אשר שרף ה׳ שרפו את היכל ה׳ בהכ״ן הי׳׳ג שהיתה נקראת ע׳׳ש מו׳׳ה רפאל יהושע ציון סירירו זצ״ל והיה בה בית עק׳׳ד הספרים שמיכל כחמשה ועשרים מאות ספרים ובהם היו כמה כ״י הראשונים נ׳׳ן (הישיבה הנז׳ נזכרה בהקדמת תום׳ הרא״ש), וגזרה נחרצה היתה והרגו האויבים כחמשים נפשות מישראל אנשים ונשים וטף, וקול שריקות עם בנ״י היו מפזזים ועולים עד לב השמים באין מרחם, ודלפה נפשם מתוגה, ורעש שריקות קשתות המו כביום עברה, ואשר אלה להם ועברו עליהם צרות תכופות נצמרו ונענו ונדכאו בשער, מאין ישארו בידם חיבוריהם וחיבורי אבותיהם, ונתקיים מאמר הנביא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, חבל על דאבדין.
בהסכמתו לספר ׳בקע לגלגלת׳ לר׳ אליהו אלמאליח, מסכם ר׳ שלמה אבן דנאן בלשון צחה וברורה את כל הסיבות שגרמו לאובדן חיבורי חכמי מרוקו, כמו גם את המאמצים שנעשו לשימורם והדפסתם:
…זכרו ראשונות וקדמוניות התבוננו. הלא ידעת מני שום אדם עלי ארץ. אלפי רבבה נעדר שמם מיושבי חלד אין זכרון לראשונים וכל שרי קדש אשר אין זכרון למו עלי ספר אף כי רבים וגדולים שרי צבאות ישראל היו בדורותם. כן קרא אל אבותינו ורבותינו המגורשים מקשטילייא במארוקו פה פאס יע״א. גם להתושבים אשר היו גרים בה מקדם. אם כי ידם רב להם בתורה ובמקצועות החכמה. משאתם יגורו אלים וברעם גבורת חרמתם מעתיקי הרים ומרגיזי ארץ. במרבית הימים מכיריהם נגוזו ועברו ויכחד שמם מעל פני תבל ולא נודעו אף כי יש אשר מלאו כליהם כתבים ויהיו לאחוזה ביד צאצאיהם. לשוא היה כל עמלם. ביען כי מלאכת הדפוס יקר בממשלת מארוקו ואין חזיונו נפרץ בכל עריו. כל יגיעם היה למאכולת עכבר ולברות סם ועש טרף לשניהם. והנמלט מזוחלי ארץ ספו תמו ברשעת הפראים העריצים אשר התנפלו על היהודים ויבואו על פאס בזמן החולף ימים כבירים פעמים בש׳ תק״ף ותקפ״ג. שבו ויבוזו כל אשר למו ויתנים למשסה. נשמו הבתים והרסו שתותיהם. כל מחמדיהם לצוארי שלל. ואת כל רכושם שללו. יכלו שפתי גבר מהביע את כל התלאות אשר השתרגו ועלו על צוארם מאשר לקחה אזנינו מהקדמונים. כי עצמו מספר וילאה כל מושך בשבט סופר לספרם אחת אחת. כי לא מועף לאשר מוצק לה. אין תפונה כי הכל מהשגחה עליונה. ואולם חסד אל חופף והשגיב בכחו הותיר לנו שריד ויתן לפליטה מצער מכתביהם מלאים זיו והדר חכמה הלכות ותקנות ויהיו לנו לעצים עד היום הזה. ורוב ערי מארוקו הולכים בעקבותיהם האח. האח. כי רוח ההשכלה ההיא התנוססה בקרב ולב עמוק חכמי הזמן. כן בקדש חזיתי רבים הפיצו תורה תמימה מחדרי משכיות עיונם עלי ספר בעיון ברור ותבונה שלימה. לאפס הפנאי סרתי מלתאר עד קצה רוח ההשכלה ההיא.
למרות כל הקשיים האלה, הצליחו חכמים רבים לשלוח את חיבוריהם ׳'מדינות אחרות ולהוציאם לאור. באופן הזה ניצלו כתבי־־יד רבים מכליה, וחגיעו לידינו כספרים מודפסים.
המיסיונר מרקהיים-היהודים והמיסיון האנגליקני-אליעזר בשן
המיסיונר מרקהיים
בשנים 1854-1852 פעל במרוקו אדם בשם ח״א מרקהיים, יהודי יליד קרקוב, שהתנצר על רקע מצוקה כלכלית. הוא הוגדר על ידי שולחיו, האגודה הלונדונית, בתור ״שליח נודד״, והיה מיועד לפעול בחוף הצפוני של אפריקה.
לפני בואו למרוקו מילא שליחות מיסיונרית באיזמיר, ומ־1850 בתוניס ובערי אלג׳יריה אוראן ותלמסאן." חכמי תלמסאן אסרו לרכוש ספרים שהוא הפיץ שם. בהגיעו לטנג׳יר עם אשתו, קבע בה את מושבו הזמני, והתייצב בפני הקונסול הבריטי ג׳והן דרומונד האי.
בהסתמך על ההמלצה שהביא מלורד פלמרסטון, ובהיותו בעל חסותה של בריטניה, הצטייד בהמלצה מהקונסול במטרה לקבל סיוע מסגני הקונסולים הבריטיים במהלך סיוריו. בשנת 1852 ביקר בערים השוכנות לחוף האוקיינוס האטלנטי: ארזילה, לאראש, סלא, רבאט, קזבלנקה, אזמור, מאזאגאן, סאפי ומוגדור, וכן בערים השוכנות לחוף הים התיכון ממזרח לטנג׳יר עד תוניס.
דרומונד האי ביקש מסגני הקונסולים לדווח לו על ביקורי מרקהיים. לפי דו״חות שנשתמרו בארכיון הבריטי, שהה מרקהיים יומיים בביתו של סגן הקונסול בעיר לאראש, ולא ביקר אצל שום יהודי. באמצע נובמבר 1852 ביקר ברבאט, ועל סמך המלצתו של דרומונד האי אירחו סגן הקונסול הבריטי בביתו במשך שישה עשר ימים. בעקבות בקשתו להציגו בפני יהודים, הופגש עם יהודי משכיל, אחיו של בנקאי. בשיחה הטיח היהודי במרקהיים כי אין הוא מבין את הדת היהודית, דבר שהכעיס את השליח, וזה האשים את היהודי בבורות. הוא נפגש גם עם הרב הראשי של הקהילה. מרקהיים ביקש לעבור לסלא, הקרובה לרבאט, נפגש עם המושל, אבל לא ביקר במלאח. מכר בה ספרים אחדים ולא הטביל אף אחד ( ראה תעודה 3). במוגדור שהה ארבעה ימים, מכר ספרי מיסיון תוך הבטחה שאין בהם דבר בגנות ההלכה והאמונה היהודית. כיוון שהוכח ההפך, ביקשו הקונים היהודים להחזיר לו את הספרים. מרקהיים סירב, והכחיש את דבריו על תוכנם. בכל הדיווחים נכתב שהאיש לא נהג בנימוס, והתנהגותו היתה רגשנית ומוזרה.
תעודה מספר 3
14 בדצמבר 1854. הקונסול הבריטי ברבאט, ויליאם ג׳ימס אלטון, מדווח לג׳והן דרומונד האי על ביקורו של מרקהיים בעיר זו בנובמבר 1852. בזכות ההמלצה שהעניק דרומונד האי למרקהייס, איכסנו אלטון בביתו, והפגישו עם יהודי נכבד.
מרקהיים התווכח עם האחרון בעברית וכל אחד מהם טען לבורותו של זולתו בהכרת היהדות. מרקהיים פגש גם את הרב הראשי של העיר. ביקר בעיר סלא, נפגש עם המושל אבל לא הלך למלאח של היהודים. חזר לטנג׳יר בדרך היבשה מלווה על ידי חייל. כנראה מכר ספרים אחדים אבל ספק אם מישהו התנצר. לדעתם של יהודים, התנהגותו של מרקהיים היתה גסה.
Rabat December 14th 1854
J.H. Drummond Hay Esquire Tangier
Sir,
I have the honor to acknowledge the receipt of your despatch of the 5th instant, and in reply I beg to inform you, that Mr Markheim, the person you inquire about, arrived here in the middle of November 1852, and on account of the letter of recommendation you had given him, I invited him to take up his residence in my house, during his stay here, which I think was sixteen days, during this period, upon several occasions, 1 thought his conduct most extraordinary, and I mention some parts of it I recollect.
Soon after Mr Markheim's arrival, he requested me to introduce him to some of the respectable Jews of this town, and I sent for one, named Isaac Majuty (a brother of the Monopolist of bank) who I consider very intelligent, this person and Mr Markheim entered into a discussion in Hebrew, and in a short time Mr Markheim became very much excited, he requested my son (who with myself was present) to tell Majuty in Arabic, that he Mr Markheim said, he was a jackass and a fool, which my son declined doing; Mr Markheim then said that Majuty, had had the impertinence to tell him, that he Mr Markheim did not understand the Jewish religion, as well as he Majuty did, and Mr Markheim said he thought it was my duty to send Majuty to thBasha, and that the Basha should send for the chief Rabbi, and before him, Majuty should retract his words, and if he refused, that I ought to insist upon the Basha punishing him; I of course said that I could not act as he desired.
After witnessing his conduct with regard to Majuty, I did not introduce him to any other Jews; but one day, he brought the chief Rabbi to my house, and his manner during their conversation was similar to what it had been with Majuty.
Mr Markheim requested me to go over with him to Sallee which I did. Accompanied by my son, when we had nearly reached the gate of the town, Mr Markheim said, in the most emphatic manner, "now I hope that you and you" (addressing me and my son) "and I may be insulted, and then a squadron will be sent down and the rascally Moors will get a thrashing, which they deserve, as the Bishop of Gibraltar says"; we entered the Moors town, visited the Governor, and a Moor named Hadj Cassem, and returned without being insulted; we did not enter the Jews town, as Mr Markheim did not express a wish to go there.
When Mr Markheim had determined upon going to Tangier by land, mules were brought for him to hire for that purpose, and he prepared to mount one, and said he would ride outside the town to try it, I requested him to wait until my soldier came (who was not in the house at the moment) and he should go with him, he said he wished to go by himself that he might be insulted, and that would give me some trouble, I told him that after what he had said, if he went without my soldier, and was insulted, he could not expect redress, and he waited for the soldier who went with him.
Those Jews with whom I conversed regarding Mr Markheim's visit, appeared to think him as a person of very violent temper; 1 believe he sold some books here, but I am not aware that he made a convert to Christianity.
I have &c.
(Signed) William James Elton
מרקהיים היה איש ריב ומדון, והסתכסך עם דרומונד האי ועם תומס ריד השני בהיררכיה הקונסולרית בטנג׳יר. הוא העליל עליהם עלילות שווא: על ריד העליל כי חילל כבודן של נשים ובנות יהודיות, ואת דרומונד האי האשים כי הסית לשדוד את ביתו וכי התייחס ליהודים באכזריות.
על נושאים אלה נערכה התכתבות ענפה בין מזכירות האגודה, משרד החוץ והנוגעים בדבר במרוקו. התכתבות זו, שהתנהלה בין 16 בספטמבר 1852 ל־2 ביוני 1855, זורה אור נוסף על מעשיו של מרקהיים במרוקו, וכן על יחסם של הדיפלומטים הבריטים לפעולות המיסיון.
היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס
המשך התפשטות האסלאם הרחיב את שלטונה של המדינה המוסלמית מעבר לארצות הליבה של המזרח התיכון וצפון אפריקה, ארצות שהיו גם מכורתן של הנצרות והיהדות, אל שטחים חדשים, שבהם לא נודעה כמעט כל השפעה לדתות הללו. בודהיסטים והינדים באסיה, אנימיסטים באפריקה שמדרום לסהרה ובאתיופיה היו עתה בטווח העוצמה המוסלמית. לגבי המוסלמים היו כל אלה עובדי אלילים ועל כן לא זכאים לסובלנות. לגביהם הברירה היתה בין אמלאם לגזר דין מוות, שאותו אפשר היה להמיר מאוחר יותר בעבדות על־פי ראות עיני שוביהם.
באימפריה העצומה, שנוצרה על־ידי כיבוש, היו המוסלמים תחילה מיעוט שליט. דתם נתנה בידיהם כמה עקרונות בסיסיים בכדי למשול באוכלוסיות הכבושות; המשטרים הישנים, שאת מקומם נטלו, הורישו להם מסורות, נהלים ואף מנגנון, שבעזרתם יכלו ליישם את העקרונות הללו הלכה למעשה או לשנותם. מאפיינים אחדים של המצב בשטחיהן של פרס וביזנטיון לשעבר, שעתה היוו את הח׳ליפות המוסלמית החדשה, חשובים מאוד להבנת המדיניות המוסלמית כלפי דתות אחרות.
אולי העובדה החשובה ביותר היא, שאזור המזרח התיכון היה לאורך זמן רב בעל פלורליזם אתני ודתי. נכון אומנם ששליטיה הנוצרים של האימפריה הביזנטית, שהיו יוונים־אורתודוקסים, ושליטיה הזורואסטרים האדוקים של האימפריה הפרסית עשו בעבר הלא כל־כך רחוק מאמצים להשליט את אמונתם וזהותם על קבוצות דתיות ואתניות אחרות. אבל המאמצים הללו נכשלו, והמתחים והטינות שהותירו הקלו על הכיבוש המוסלמי ועשו את נוכחותם של המוסלמים אחרי הכיבוש למקובלת יותר. להוציא מקרה אחד, שהיה קצר ובעל משמעות לא רבה, לא חזרו שליטיה הערבים המוסלמים של האימפריה החדשה על שגיאות קודמיהם, אלא כיבדו את דגם הפלורליזם, שהתקיים מאז העת העתיקה. הדגם הזה לא היה דגם של שיוויון, אלא עליונות של קבוצה אחת ולאחריה בדרך כלל הקבוצות האחרות בסדר היררכי. אף־על־פי שהסדר זה לא איפשר שיוויון, היה בו כדי לאפשר דו־קיום בשלום. וגם אם קבוצה אחת היתה השלטת, היא לא התעקשה בדרך כלל לדכא את האחרות או לבוללן. הקבוצה השלטת החדשה הוגדרה בצורות שונות – תחילה כמוסלמים ערבים ולאחר מכן רק כמוסלמים. עם החלפתה של ההגדרה האתנית־דתית בהגדרה דתית בלבד נתאפשרה ההצטרפות לקבוצה השלטת בפני כל, ובכך הפך במרוצת הדורות המיעוט השליט לרוב מכריע.
על שינוי זה הקלה גם תופעה אחרת, האופיינית למזרח התיכון לאורך מרבית ההיסטוריה המתועדת שלו – מצב של תנודות, שינוי ואף מיזוג בין זהויות שונות, עדתיות, לאומיות, טריטוריאליות, תרבותיות וחוקיות. בעצם טבעה של ההתנהגות האנושית קיימת הנטייה לחלק את העולם לאנחנו ולכל השאר. המזרח התיכון הקדום ידע התפלגויות רבות מסוג זה – שארים וזרים, יהודים וגויים, יוונים וברברים, אזרחים, גרים ונוכרים, ועוד רבים אחרים. חלוקה, שהיתה ידועה משכבר ליהודים ולנוצרים, היתה זו שבין מאמינים ללא־מאמינים. בתקופה המוסלמית חלוקה אחרונה זו היתה לקו המפריד החשוב ביותר, והוא העיב על כל האחרות.
שתי הקבוצות הללו נתחלקו כמובן לחלוקות מישנה בדרכים שונות. אלה של המאמינים אינן מענייננו כאן. הלא־מאמינים נחלקים במרבית הדיונים ההלכיים על הנושא על־פי שני סיווגים רחבים: האחד תאולוגי והאחר מדיני. הסיווג התאולוגי הוא בין המאמינים בדת מונותאיסטית, המבוססת על התגלות, לבין אלה שאינם מאמינים בדת כזאת. בעלי דת של התגלות מן הסוג הזה ידועים בשם אהל אל־כתאב, אנשי הספר, מונח שציין על־פי־רוב את היהודים, אך מתאים גם לעדות אחרות שלהן בכתבי־קודש מוכרים.
היהודים במרוקו השריפית-אירופה ומרוקו
אירופה ומרוקו
מהומות אלו הזיקו הרבה פחות משניתן לשער ליחסים שנתבוננו זה כבר בין מרוקו ־נבלה מעצמות אירופיות. אכן, הפסדם של הנוצרים מחבלת שנאת-הזרים והקנאות יצא בשכר היריבות והתחרות. מרבוט שעלה לשלטון בכוח הרעיון של מלחכלת הקודש, כבלו אל-עיאשי, היה מאושר מאד, ברגעים מסוימים, לשאת ולתת עם האנגלים או ההולנדים ולהצטייד אצלם בנשק כדי למחוץ את יריביו המררוקנים. היחסים בין מרוקו המסוערת בעת ההיא והאירופים לבשו איפוא פנים שונות מאד על-פי הנסיבות, וכמובן, על-פי האישים המעורבים.
ספרד היתה בת-בריתם של הסעדים בעת שאיימו עליהם התורכים. אלג'יריה של הפחוות התלת-שנתיים, שדעתה נתונה לשוד-הים ולמחלקותיה הפנימיות, לא היוותה כל סכנה למרוקו. המשקל-שכנגד של ספרד לא היה בו עוד איפוא כל צורך. יתר על כן, ספרד גירשה את המאורים, רדפה את האיסלאם, כבשה את לאראש ואת אל-מעמורה. בבל זאת, פנה אל-מאמון לספרד ב-1610, כשביקש לכבוש את ממלכת פאס, ומולאי זידאן אמר למצוא בספרד מקלט, כשנאלץ להפקיר את מראכש בידי אבו-מחלי. ספרד, גופה, שהיתה נתונה ראשה ורובה במדיניות האירופית, לא נתנה דעתה כלל על כיבושיה במרוקו, ואפילו לא על הקמת אזורי השפעה כלכליים או מדיניים. היא ביקשה בראש וראשונה להגן על אניותיה באוקיאנוס האטלנטי מפני מעללי שודדי-הים המרוקנים. החל מ-1640 היא לא היתה עוד יחידה בכך: פורטוגל, שנעשתה שוב עצמאית, נטלה שנית את השליטה על מצודות טנג׳ר ומאזאגאן, בעוד שספרד שמרה על סבתה, לאראש ־אל-מעמורה. ב-1661 היתה טנג׳ר חלק מנדונייתה של קתרינה מפורטוגל, שנישאה לצ'רלס השני מלך אנגליה, ועברה לרשות האנגלים.
צרפת, אף שהיתה מעצמה קתולית, מעמדה כלפי מרוקו לא היה דומה לזה של ספרד. שורת האמת מחייבת לומר, כי תפקידה שם היה עדיין מבוטל, ופחות משביקשה לסחור עמה ביקשה לפדות בה שבויים, בהצלחה משתנה. היא היתה מיוצגת תמיד על-ידי קונסולים בני מרסיי, רופאים, שהנסיכים הסעדים פנו אליהם לא אחת, אבל גם הרפתקנים כאנטואן דה סנט-מנדרייה, שהיה מנודה בצרפת, אבל סוכן צרפת במרוקו ובונה נמלים, או פיליפ קסטלאן, אשר בהעבירו משלוח ימי בשביל מולאי זידאן נטל את שכרו בלקחו את ספריית השריף ומטענו. אסונו הוא שספינתו נתפסה בנמל ספרדי, וצרפת והוא נמצאו במצב שלא איפשר להם להשיב את הסחורות שנתפסו. תקרית מדאיבה זאת העיקה שנים אחדות על יחסי צרפת עם מרוקו הדרומית. יצחק איש ראזילי הצליח עם זאת לחתום על חוזה שלום עם השריף ב-1631, ולאחר מכן עם המאורים ב-1635.
לעומת שתי המדינות הקודמות, עמדה אנגליה בקשרי מסחר פעילים למדי עם מרוקו, רשמית באמצעות החברה הברברית, אבל אולי בייחוד באמצעות סוחרים חסרי-מצפון
״interlopers״ , שסיפקו נשק לכל המרבה במחיר, הן למורדים כגון א-סמלאלי והן לשליט החוקי. בכלל, האנגלים נתנו דעתם הרבה פחות על החוקיות שבמעשיהם מאשר על תוצאותיהם המסחריות. אנו רואים אותם נושאים ונותנים עם רפובליקת בו-רגרג בה בשעה ששלחו שגרירים למראכש. היה להם מידע רב על המתרחש במרוקו: סיפורי נוסעיהם או סוכניהם נמנים עם התעודות הטובות ביותר שיש בידנו מן התקופה ההיא. כמו לספרדים, הציק שוד הים להם מאד, והם נקטו מצור ימי ומשא ומתן חליפות.
מכל מקום, הסחר הפעיל ביותר לא נעשה עם אנגליה אלא עם ארצות השפלה. הדבר נבע מחריצותם ומחושם העסקי של הסוחרים ההולנדים, אבל גם מן השנאה לספרד, שהיתה משותפת לבני ארצות השפלה ולכלל המרוקנים. ממשלת ארצות השפלה לא היססה איפוא לספק רשמית למרוקו אניות, חיבֵל, תותחים ואבק שריפה, בתקווה שכל אלה ישמשו נגד ספרד. משפחת פאלאצ'י היהודית שימשה מתווכת בכל העסקים האלה. באנגלים, לא התלבטו ההולנדים בבחירת שותפיהם: הם נשאו ונתנו עם מולאי זידאן כשם שנשאו ונתנו עם המאורים או עם המרבוטים של דילא. אף הם סבלו לעתים משוד- הים: הם שמו מצור על שפך בו-רגרג ב-1651 והטילו על טרומפ ורויטר לארגן סיורים ימיים ב-1654
כשחבילת ספרים מתל אביב הגיעה למרוקו-דוד גדג'-מאמרים, מחקרים ופרסומים
כשחבילת ספרים מתל אביב הגיעה למרוקו
לפני שבעים שנה ערכה "ברית עברית עולמית" את "מפעל הספר העברי לגולה", ששם מטרה לאסוף מאנשי היישוב ספרים בעברית, חדשים וישנים, ולשלוח אותם לשוחרי העברית בתפוצות. המפעל נעשה במסגרת אירועי "שבוע הספר העברי בגולה" שהתקיימו בכל שנה בחסות הארגון. מפעל זה היה אחד מיני רבים שיזמה "ברית עברית עולמית" במטרה להפיץ את השפה והתרבות העברית בקרב תפוצות ישראל, מאז הקמתה בשנת 1931 בברלין. בין היתר תמך הארגון בייסוד מוסדות חינוך עבריים, בהנחלת השפה העברית במוסדות ציבוריים, בבניית פעילויות מגוונות להפצת השפה העברית בקרב כל שדרות העם, בסיוע ליוצרים בעברית ועוד.
הצורך בפרויקט "מפעל הספר העברי לגולה" עלה לאחר שבמשרדי "ברית עברית עולמית" התקבלו מאות מכתבים מארצות שונות. הכותבים התלוננו כי במקום מושבם ידם אינה משגת ספרים בעברית ועל כן אינם יכולים לקיים פעילות עברית משמעותית. על חשיבות הספר העברי בעיניהם ניתן ללמוד ממכתב שכתב המורה לעברית מקזבלנקה אשר חסין (לימים ח"כ במפא"י): "יודע אני שבימים אלה הדבר קשה, אך אם לא נייחל לקבל עזרה מאחינו היושבים בארץ, ממי נדרוש ספרים ומי ייעתר לדרישתנו? ימי העומר עברו ועם כל זה אני מונה עוד הימים ומחכה לתשובה. ברי לי שתוחלתי לא תהיה נכזבה והרבה ספרים ישלחו לנו כי במספר הספרים יהיה מספר הבאים ללמוד, ולכן ישתדלו נא רבותי לשלח מספר רב". ואכן המורה מקזבלנקה לא התאכזב ו"ברית עברית עולמית" אספה ספרים רבים מאנשים, ארגונים והוצאות ספרים, ושלחה אותם לארבעים ושלוש מדינות.
"ברית עברית עולמית" ניהלה רישום מסודר לספרים שנשלחו לנמענים בעולם. הרישום כלל את שם הנמען (או הארגון), הארץ והעיר בה התגורר, פירוט הספרים שנשלחו ומועד המשלוח. לשם מעקב צורף לכל רשימה אישור הדואר על שליחת החבילה. על פניו מדובר ברשימה פקידותית אולם עבור היסטוריון רשימות אלה מכילות מידע יקר מפז ממנו ניתן ללמוד רבות על התרבות העברית בתקופה הנדונה, על תחומי העניין של קוראי העברית, על האישים והארגונים שפעלו להפצת השפה העברית במדינות השונות ועוד.
"ברית עברית עולמית" קיבלה פניות מאנשים פרטיים וארגונים כולל בקשות לספרים מסוימים לפי תחומי העניין וההכשרה של הפונים השונים. מתוך הרשימות ניתן ללמוד כי הארגון עשה כל מאמץ לשלוח את הספרים שביקשו הקוראים מבלי להפעיל שיקולים אידיאולוגיים או פוליטיים שנפוצו באותה תקופה בישוב העברי בישראל. לדוגמה, המשורר יחיאל בוסקילה מקזבלנקה שכתב שירה מודרנית ועסק בכתיבה היסטורית ביקש וקיבל חוברת של שירי ביאליק ואת הספר "מוצאי העברים" של פרופ' נחום סלושץ.
הרשימה מאפשרת למפות את הערים בהם נערכה פעילות עברית שכללה התכתבות עם "ברית עברית עולמית", ולזהות את האנשים שעמדו בראשה. הרשימה ממרוקו מלמדת כי פעילות עברית נפוצה בכל רחבי המדינה: טנג'יר בצפון; הערים השוכנות לחופי האוקיאנוס האטלנטי – סאלה, רבאט, קזבלנקה, מזגאן (אלג'דידה) וסאפי; ערי פנים הארץ הוותיקות פאס ומכנאס, והעיר השוכנת למרגלות הרי האטלס מרקש. בתוך אלה אנו יכולים ללמוד על אישים שונים שלקחו חלק בפעילות העברית במרוקו ובינהם אשר חסין ויחיאל בוסקילה מקזבלנקה כמו גם משה חיים בן מלכה מטנג'יר, שמעון אטיאס מסאלה, חיים כהן ממרקש, מתתיהו קורח מפאס ועוד רבים אחרים. מעת שעומדת לרשותנו רשימת השמות ניתן להתחקות אחר מה כתבו המשכילים העבריים, אחר פועלם במרוקו, ואחר גורלם לאחר שעלו לישראל.
מרשימת הספרים ניתן גם ללמוד על תחומי העניין של הקוראים, רמת השפה העברית ואופי הפעילות שקיימו בארגונים השונים. דוד אביסידן ממזגאן ניהל מועדון עברי שלימד את השפה באמצעות חווית השירה. במועדון הוקמה מקהלה ששרה שירים יהודים ושירים ארץ ישראליים. בתחילה שרה המקהלה שירים בעברית ולאחר שהנאספים למדו את השירים הצטרפו למקהלה. אביסידן ביקש וקיבל בעיקר ספרי שירה וביניהם "ענות: פרקים לשירה במקהלה ובצבור", "נשירה: מנגינות לגן, לבית הספר ולעם", "שירי בניין: מזמרת הארץ" ועוד אחרים. שמעון זאבאלי שהתחנך בבתי הספר של כי"ח ושלט בשפה הצרפתית נדרש למילון עברי-צרפתי וצרפתי-עברי על מנת שיוכל להתמודד עם קריאה וכתיבה בעברית. פנחס יוסף תאומים, פליט יהודי מאירופה שמצא מקלט במרוקו בתקופת המלחמה, התעניין בקורות אחיו באירופה וכתב קינה על חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, ביקש וקיבל את הספר "אבן מקיר תזעק: על שואת הגולה" שיצא לאור באותה השנה. האחים חדידא שניהלו בקזבלנקה חנות ספרים והוצאה לאור בעברית, ששמשה מקום מפגש למשכילים העבריים בעיר, קיבלו את העיתונים "הגה", "דבר לילדים" ו-"הבקר לילדים". מניתוח הרשימה הארוכה של הספרים עולה כי פלח נכבד של שוחרי השפה העברית במרוקו רק החלו את דרכם ברכישת השפה, ונדרשו לחוברות לימוד בסיסיות, לספרי דקדוק ולמילונים שונים. מאידך, נשלחו למרוקו גם ספרים לקוראים מתקדמים וביניהם "צחוקו של היינה", "הנציב ביהודה: גברת דה לוצי", "מעשה רבי יוסף דילה רינה" ואחרים.
יש ויטענו כי בדרך זו כפה הממסד הישראלי את העברית המודרנית על יהודי מרוקו. אולם כגודלה של מרוקו ומגוון נופיה כך מגוון הדעות והקולות בקרב יהודיה. התשוקה לקריאה וכתיבה בעברית במרוקו החלה בקרב קבוצה מצומצמת באמצע המאה ה-19 והתרחבה אט-אט. לאחר מלחמת העולם השנייה גברה ההתעוררות הציונית והעברית והקיפה ציבור רחב. הפעילים העבריים במרוקו השתוקקו לקרוא עברית ויצרו קשר עם גורמים שונים בישראל בכדי שיסייעו להם בהפצת השפה ותרבותה. "ברית עברית עולמית" סייעה בשליחת ספרים שנאספו בישראל ונשלחו לארצות השונות ובתוכן מרוקו. קריאות השמחה בעת קבלת חבילה מישראל נשמעות היטב ממכתב שכתב שמעון זאבאלי ל"ברית עברית עולמית": "אינכם יכולים לתאר כמה גדלה שמחתי במצאי בתיבת הדואר שלי נייר קטן בו מודיעים אותי ללכת לקבל את חבילת הספרים הבאה בשמי מתל-אביב. בבקשה להאמין שתיכף בקבלי החבילה בידי נישקתיה בברכי את ברכת "שהחיינו". עתה ידעתי באמת שדבר אחד הוא שיכול לקשר את יהודי כל העולם למרות שהם מפוזרים והוא מה שאתם עושים בהפיצכם את הספר העברי בגולה; ושדאגתם לרוח היהודי הגולה וכרתם אתו ברית במפעלכם זה."
המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, כ"ט בסיון תשע"ד, 27.06.2014
פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת- יפה סקלי
עבר שבוע אחד, שהבנות עצורות בבית המופתי, ולא עלה בידו של אבא לשבור את עקשנותן ולהוציאן מבית המופתי . אז שלח אבא שליח אחד לראשי העדה החימאית שיבואו ויביאו אתם את הסכום הנקבע מראש. אבא כתב להם מכתב ביד השליח והסביר להם מה שטרח במשך השבוע ולדבר על לב הבנות, והם עומדות במרדם. אין מוצא אחר זולת לשלם את השוחד שנקבע, כי לא ניתן להשהות עוד, באשר נגמר המועד הקבוע בינו ובין המופתי . זאת ועוד צריכים להבין, כי בית המופתי אינו בית מלון שניתן להשהות בו עוד את הבנות. עוד ימים כי אז נהיה מוכרחים לשלם למופתי עשרה נפוליון במקום חמישה אם נעצור אותן בביתו עוד שבוע. מלבד זה יש חשש פן תתפשט השמועה ותגיע לאזני הפחה, ואז הרב המועקה ונהיה מוכרחים לשלם לפחה עוד חמישים נפוליונים, או לאבד את הבנות שתמרנה את דתן ותטמענה בגויים חס וחלילה.
השליח חזר תכף באותו יום שנסע, ובידו מכתב לאבא שכתוב בו: 'הן אמת שדברי אדוננו הרב צודקים ונכונים, אמנם לדאבוננו לא יכלנו עד עתה לקבץ את הסכום הנדרש והננו מבקשים את כבודו לדבר עם המופתי לעצור את הבנות עוד שבוע אחד, והננו מוכנים לשלם לו להמופתי עוד חמישה נפוליון, וה' הטוב בעיניו יעשה'.
בקבל אבא את מכתב ראשי העדה החיפאית, התראה עם המופתי ובקשהו לעצור את הבנות בביתו לשבוע שני. אבא הוסיף לבקשתו שלא יתן רשות לשום אדם ליכנס בבקור אצל הבנות אלא אם בא בלוית בנו, וכי יזהיר המופתי את משרתי ביתו שלא ידברו בענין זה בחוץ, כדי שהדבר ישאר בסוד גמור. אולי במשך השבוע השני נשפיע על הבנות להחזירן אל בתי הורים, המופתי הסכים וקבל.
בהתחלת השבוע השני, הלכתי לבית המופתי. הוא לא היה בבית. המשרתים שכבר הכירו אותי פתחו לי את הדלת. כשבאתי להכנס אל חדר הבנות ראיתי אשה כבת חמישים שנה פחות או יותר, יושבת ביניהם ומשוחחת איתן. זאת היתה אמו של המופתי . רציתי לחזור אחורנית אך האשה קראה לי ואמרה: 'יוכל האדון להכנס, אין דבר, אני אם המופתי, עשיתי לה קידה אמרתי להן שלום וישבתי מול הבנות. אם המופתי אמרה לי יוכל האדון לשוחח עם הבנות בחפש גמור, והוסיפה לומר: 'אני עתה שוחחתי עמהן, אמרתי להן: אתן טועות טעות גדולה בהמרתכן את דתכן. אותם הצעירים המוסלמים שפיתו אתכן להתאסלם, וישאו אתכן לנשים, אל תבטחו בהם אם גם יקיימו את דבורם לפי שעה. אך כשתעבורנה ימי ההוללות ושכרון החושים, יתחילו להתעלל בכן, ולחרף ולגדף אתכן ולהכות אתכן גם- כן, ולקרוא אתכן בשמות גנאי "היהודיות המשומדות והבוגדות" אשר אין להן אמונה בדתן, מכל שכן בדת אחרת. שמות הגנאי אליכן "יהודיות בוגדות" לא יפסק מפיותיהם, ובאחרונה אתן תבחרו מות מחיים. זאת ועוד, במעשיבם זה לא תרבו במספר המוסלימים ולא תמעיטו ממספר היהודים, ולכן שמענה בנותי בקולי אמרתי להן, חזורנה לדת אבותיכן, היות גם אנחנו מכבדים את דתכן דת היהודים, דת תורת סיידנה מוסא הנביא ' )דת אדוננו משה הנביא(. כשמעי את דברי האשה הטובה הזאת, אמרתי לה: וגם אני אמרתי להן את דבריך אלה ממש, אולם הן שתקו ולא ענו דבר'. אני לא אחרתי לשבת ולשוחח איתן בראותי כי לשוא אני משחית את דברי, קמתי אמרתי שלום ויצאתי לדרכי.
בעוד יום אחד הגיעה מחיפה אל בית אבא האם החורגת של הבת הספרדית עם בנה הקטן בגיל שתים-עשרה שנה, והתחננה בפני אבא כי יבקש את המופתי להרשות לה להכנס בביתו ולראות את בת בעלה. אבא כתב שורות אחדות למופתי שירשה לה להכנס בלוויתי. הלכנו, אני צעדתי קדימה והאשה ובנה הלכו אחרי במרחק אמות אחדות כדי שלא למשוך עלינו עין עובר ושב, בהגיענו לבית המופתי דפקתי על הדלת. פתחו לנו, וכשלא מצאנו את המופתי מסרתי את מכתב אבא ליד אמו ובקשתיה כי תרשה לנו להכנס אל הבנות. אמרה בכבוד תכנסו. נכנסנו אצל הבנות. הבת הספרדית כשראתה את אמה חורגתה הביטה אליה באדישות, והבת השנית המשרתת הראתה פנים מעמים. אחיה הקטן בכה ואמו התחננה אליה כי תחזור משגעון זה, וכי היא ז"א אשת אביה תתנהג אתה כאם לבתה. כך הרבתה להתחנן לפניה לפייס אותה ללא הועיל.
אחר כך יצאנו מבית המופתי ובאנו הביתה. האם ובנה נסעו בחזרה חיפתה. אמרתי לאבא: 'אני רואה שאין כל סכויים להשפיע על הבת העקשנית המורדת הזאת'. אבא השיב: 'שמע בני לדברי אל תתרשל מלבקר את הבנות הללו יום- יום. הלא עוד בידינו זמן של ארבעה ימים לגמירת השבוע, המועד שקבעתי עם המופתי לעצור אותן בביתו. והיה אם נראה אי הצלחה להכניען ברצון, אז לפני היום האחרון של גמר השבוע, אשלח תכף להביא את ראש העדה חיפה, ובידו הכסף הדרוש, ונוציא אותן בעל כרחן. על כל פנים, בשלושת הימים הללו אתה תבקר אותן ותשתדל להתידד עם הבת, ותבטיח לה שאתה בוחר בה לישא אותה. אל תתביש מלדבר עמה דברי חיבה, ראה אם תצליח להביא אותה היא והמשרתת אל ביתנו, תעשה שרות גדול בזה, ושכרך גדול מאת האלהים. ביום המחרת הלכתי שוב לבדי לבית המופתי. גם בפעם הזאת לא מצאתיו בבית, אולם אני נהייתי כבר לבן בית. נכנסתי לחדר הבנות מצאתים לבדן, ברכתים לשלום. עתה לקחתי לי אמיצות לב לדבר עם הבת בחופש גמור כפי שצווני אבא. הראיתי לה חיבה גדולה שאני מאוהב אותה, וכי אני מוכן לישא אותה, אך הוספתי לומר לה אם היא אינה חפצה בי מאיזו סיבה שתהיה, אני אקבלנה בבית אבא כאחות לי. אחות ידידה ומכובדה. היא תשאר בביתנו עד שיזדמן לה חתן טוב כרצונה. הרביתי דברי פיוס אתה ונוכחתי כי דברי אלה עשו רושם עז עליה, בדברי אליה בחום לב וברגש טוב. אחרי שמעה את דברי אלה אמרה: 'את דבריך אלה שדברת בתומת לב וברגש גמור נכנסו אל לבי . הנני מוכנה ללכת עמך לבית הוריך, לא בתור להיות כלתך, היות שאני מבינה כי לא ייתכן להיות זה מסיבות ידועות. אלא שאני אשאר בביתכם עד שיזדמן לי בן זוג. כי לבית אבא לא אחזור עוד לעולם. האם אתה תסכים לזה?'.
עניתי : 'אני לא רק אסכים אלא אני נשבע לך בכל רגש הכבוד שבי , שאת לא תצאי מביתנו אלא בהזדמן לך חתן כרצונך. ובכן אחותי היקרה שאני מתחיל לקרוא לך בשם זה מעתה, הבי לי את ידך נקומה ונלfה'. והנה המשרתת גערה בה ואמרה: 'אני לא אתן לך ללכת, הלא את התקשרת אתי בשבועה כי נתאסלם שתינו'. אני פניתי אליה ואמרתי : 'וכי סוברת את שאני אעזוב אותך פה בבית המופתי? חלילה, אנחנו נקבל גם אותך בביתנו, עד שימצא לך בן זוג, אני מבטיחך בזה בהן צדק שלי'. אז קמה המשרתת ונלותה אל חברתה. אני הקדמתי לראות את פני האשה הטובה, בעודן הן מתכוננות לצאת ומכסות את פניהן בצעיף. אמרתי לה: 'ברשותך גברתי, אני מוביל את הבנות לבית אבא. אמרה הלא בני איננו בבית. אמרתי אין דבר, בבקשה להגיד לכבודו, כי הבנות הולכות מרצונן הטוב, הן ישארו אצלנו, ואבא יתראה איתו עוד היום' . היא שתקה ואנחנו שלושתנו יצאנו מן הבית ועברנו בסמטת המוסלמים. הופתעתי מראות קבוץ ישמעאלים אחדים הולכים בעקבותינו בכדי לראות אותן, אף על פי שהיו רעולות פנים. דאגתי פן יגרמו לנו איזו תקלה, ובכן כשהתקרבנו לביה"כ הקטן שבסמטת הרחוב של היהודים, אמרתי לבנות הבה נסורה לביה"כנ לנוח מעט, ואני נתכוותי בזה להתרחק מן המוסלמים הנ"ל. אז אמרה לי המשרתת: 'אתה חפץ לבגוד בנו ולסגור אותנו בביהכ" נ'. וכשראיתי שאין הזמן עתה מוכשר להסביר לה את חרדתי, המשכנו את דרכנו עד בואנו בית שברחוב הנוצרים. וכשראו אותנו הערבים שעלינו במדרגות הבית הלכו למו. הגענו בנס גדול מבלי שום תקלה. אמא ואחותי הילדה קבלו אותן בשמחה. אבא לא היה בבית. השעה היתה שלוש אחה"צ. נודע לי מאמא כי הוא הלך לבקר בבית ראש ה'בהאים' הפרסים בעכו.
אמרתי לאמא: 'תכף תכתבי לאבא פתקה ותודיעי לו למהר לבוא הביתה, שהצלחתי להביא את הבנות מבלי דעת המופתי , כי לא היה בבית'. השליח לקח את הפתקה מידי, והגיע לשם ומסרה לאבא, שתכף קם והגיד בזה לעבאס אפנדי , וזה אמר לו: 'יפה נח הבן מכח האב. אתה האדון החכם-באשי למרות חכמתך ודרשותיך המוסריות לפני הבנות, לא נשאו דבריך פרי , כדברי החיבה שהשמיע בנך הצעיר באזניהן'. אבא נפרד תיכף מאתו ובא הביתה. ואני ספרתי לו כל מה שעבר, וכי הבטחתי לבנות בהן צדק שלי, שלא תצאנה מביתנו כל עוד לא נמצא להן חתנים, ועל סמך דברי אלה הסכימו ובאו עמי לפני ראות את המופתי . כי לא היה בבית, רק לקחתי לי רשות מאמו של המופתי בצאתנו מביתו . אבא קיים את דברי והבטיח להן על זה. כשמעם את דברי אבא עמדו שתיהן ונשקו את ידו ואת יד אמא.
הערת המחבר : הכותב מספר בזיכרונותיו על הקשרים האישיים של אביו עם מנהיג הבהאים עבאס אפנדי , שנקרא עבד אלבהא אלדאודי, עמ' 81 ( ; הוא היה בנו בכורו של בהא אללה, שהגיע בשנת 1868 לעכו והוציא את עדתו מכלל האסלאם. בתחילת ישיבתו בעכו היה בהא אללה אסיר, אולם אחר כך הותר לו לדור בבהג'ה ליד עכו ) ושם נקבר( .
עם מותו בשנת 1892 פרצה מריבה על ירושת המנהיגות בין שניים מבניו. לבסוף זכה בה עבאס אפנדי , בנו בכורו. עדות נוספת לידידות של אנשי הקהילה היהודית עם עבאס אפנדי מצויה בסיפורי משפחת משה דרוויש צורי . מעכו , ראו : לוריא (לעיל, הערה 3 ) , עמ' 205
רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם
וכן, בספר ליקוטי מוהר״ן למוה״ר נחמן מברסלב ע״ה(אות רמח) כתב, וז״ל: דע, שסיפורי מעשיות מצדיקים הוא דבר גדול מאד, כי על ידי סיפורים מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשם יתברך בחשק נמרץ מאד, כי הרשימו שעשה אותו הצדיק שמספרין ממנו על ידי עבודתו את השי״ת, זאת הרשימו נתעוררת בעת שמספרין מהצדיק, והיא מעוררת להשי״ת בהתעוררות גדול.
עכ״ל. ובספר חיי מוהר״ן(אות תעה) כתב: אמר, שעלי ידי שמספרין מעשיות מצדיקים ומגדלים ומפליאים אותם, על ידי זה נמתק הדין ונמשך חסד. עכ״ל.
ובספר שיחות הר״ן(אות קלח) כתב: שמעתי מפיו הקדוש (של מוהר״ן מברסלב) בעת שדיבר עמנו מגודל העניו של סיפורי מעשיות מצדיקים שנדפס בספריו הק׳(ליקו״ס ח״א סי׳ רלד). ואמר אז, שהוא בעצמו ז״ל, עיקר התעוררותו לעבודת השי״ת באמת היה ע״י סיפור מעשיות מצדיקים וכו', עד שזכה למה שזכה. ע״ש. כן בספר ליקוטי עצות (צדיק, אות צא) כתב: על ידי סיפורי מעשיות מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשי״ת בחשק נמרץ מאד. וכמה צדיקים גדולים ונוראים מאד סיפרו, שעיקר התעוררות שלהם להשי״ת היה ע״י סיפורי מעשיות מצדיקים, וזה הבעיר לבם להשי״ת, עד שיגעו בעבודתו וזכו למה שזכו, אשרי להם. עכ״ל.
וכן בספר המדות למוהר״ן(בגדים, חלק שני, אות א) כתב: ע״י סיפורי מעשיות של צדיקים ממשיכין אורו של משיח בעולם, ודוחה הרבה חושך וצרות מן העולם. גם זוכה לבגדים נאים. עכ״ל. ושם (ערך הרהורים, אות ד) כתב: מי שמספר מעשיות שאירעו לצדיקים, ע״י זה נמשכים לו מחשבות טובות. עכ״ל (וראה גם שם ערך צדיק אות קנז, קעד וקפו, ע״ש. וראה גם בספר ליקוטי תפילות למוהר״ן ח״א תפילה קה, בה כתב נוסח תפילה בענין זה, ע״ש).
והגאון חתם סופר ע״ה בתשובותיו (ח״ו, סימן נט) כתב: לספר בשבח הצדיקים הוא מצוה גדולה.
כ״כ, הגאון בעל חזון איש ע״ה כתב: ראוי להמחזיקים בתורת ה׳ לדעת את גדוליה באופיים האמיתי וכו', כי הידיעה של חכמי הדורות, ליבם ומידתם, הן הן גופי תורה. עכ״ל(קובץ אגרות ח״ב, סימן קלג). ומרגלא בפומיה: תולדות חייהם של גדולי ישראל הם ספרי המוסר הטובים ביותר! (פאר הדור, חיי החזון איש, כרך ד, עמי קמח, בשם הגה״צ רבי דב יפה שליט״א). ומסופר, כי החזון איש עצמו נהג לעיין בספרים אלו(שם).
ותלמידו הגאון הגדול רבי שמרייהו גריינמן זצוק״ל העיד בשמו, כי כשדיבר עמו פעם אודות תולדותיהם של גדולי ישראל, אמר לו רבנו, שצריך שיהיו בכל בית, ספרים המספרים את תולדותיהם של אנשים גדולים, כגון ״עליות אליהו״ (על הגר״א מוילנא ע״ה), ״חוט המשולש״ (על הגאון חתם סופר ע״ה) וכיוצ״ב, וזה טוב גם לילדים וגם לבית(מצוטט מהקדמת הספר ״מעשה איש״, והוא תולדות חייו והנהגותיו של החזון איש, בעריכת הרב צבי יברוב שליט״א, חלק ב בפתיחת הספר).
ובספר ״צדקתם עומדת לעד״(עם׳ 41) מסופר בשם הגה״צ רבי שלמה ברעוודא שליט״א: אברך אחד נכנס אל מרן החזו״א זצ״ל ובפיו שאלה: האם אוכל לקבל איזו עצה בחינוך הבנים בדור הזה? השיבו החזו״א: בדורות הקודמים עוד היו אנשים גדולים מרובים, זקנים, צדיקים, תלמידי חכמים, בעלי מידות טובות, והנוער, שהיה רואה דוגמאות כאלה, היה לומד ממעשיהם. – בדורנו זה, שבעוה״ר אזלו רוב הזקנים, אז עצה גדולה היא לספר לילדים, בנים ובנות, סיפורים על גדולי ישראל המתארים את חייהם, ועי״ז לכל הפחות יציירו משהו של דוגמה איך יהודי צריך לחיות (וראה גם בספר מעשה איש הנ״ל, ח״ב עם׳ מז). ע״כ.
עוד אמרו בשם מרן החזו״א, כי ״קריאת סיפורי תולדות צדיקים מביאה לידי יראת שמים והתקדמות בתורה ובתיקון המידות״ (מובא בפתיחת הספר תולדות יעקב, לתולדותיו של סרן הגרי״י קנייבסקי זצוק״ל).
ובספר עובדות והנהגות ליבית בריסק (חלק ג, עם׳ קלג) כתב, שמרן הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ׳יק זצוק״ל היה מעודד את הרב גדליה סגל לכתוב סיפורי צדיקים בכתב עת. והתבטא הגרי״ז באומרו: ״חינכתי את בני ליראת שמים עם סיפורי צדיקים מגדולי ישראל״.
כן, מסופר על מרן הגאון הגדול רבנו עזרא עטיה זצוק״ל, ראש ישיבת פורת יוסף, כי כשנפגש עם תלמידו האהוב הגאון רבי יוסף עדס זצוק״ל, פעמים רבות היה מספר לו עובדות והנהגות מגאוני ארם צובא (חלב) במשך כמחצית השעה. בסיימו, התבטא אליו באומרו: ״אל תחשוש בכך לביטול זמן.״ אף רבי יוסף עדס היה מדי פעם משבץ בתוך שיעורו לתלמידיו עובדות והנהגות מגדולי הדורות, כדי לחזקם לתורה ויראת שמים(ראה עוד בספר אוצר ישראל להרב מרדכי בלום שליט״א, מאמר זכר צדיק לברכה (עמ׳ טז-כב), בו ליקט ממאמרי חז״ל וספרי חסידות בגודל מעלת המספר בשבחן של צדיקים, ע״ש).
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים
רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב, מגולי פורטוגל. אביו רבי משה נודע בפירושו על הספר " בחינת עולם " ובנו זה חיבר בשנת רס"ה בפאס " ספר הבתים " שני חלקים, והם קבוצת כל שאלות ותשובות השרב"א יותר משלשת אלפים, בסדר ישר כפי תוכנם וענייניהם.
הספר הזה נשאר בפאס בכתב יד עוד עד המאה החמישית ואז הובל לירושלים. בחתימת הספר חתם המחבר את שמו בזו הלשון " הברכים אשר לא כרעו לבעל והאש והעצים סביב, חיים בן לאדוני הרב משה בן חביב.
רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי מגולי ספרד, הוא היה רב מפרסם והתיחס אל משפחת עתיקה שמוצאה מצרפת ואשר מסורת בידה כי הם מזרע רבנו תם נכד רש"י, אמנם כל פרסומו של הרב הזה בקרב רבני המערב לא נעשאר זכר אם חיבר איזה ספרים.
רבי אברהם אזולאי מגולי ספרד גם הוא, והיה גדול בתורה אכן לא נודע אודותיו עד מה.
רבי משה בן צור הנקרא " אברהם העברי " מגולי ספרד, ועל פי שמו זה ניכר נכי היה לראשונה מן האנוסים משך זמן מה ובבואו לפאס שב ליהדותו ויחשב שם לאחד מהחכמים הגדולים שבעיר.
רבי דניאל בן רבי יוסף טוילדאנו, בן משפחה מיוחסת ועתיקה בעיר טולידא שרוב אנשיה נדדו בעת גירוש ספרד, איזה לפורטוגל ואיזה לטורקיה ומהבאים לטוריה לעיר שאלוניקי היו גם רבי יוסף ובנו רבי דניאל, וזה האחרון נסע מסבה לא נדע שחאה, משאלוניקי לפאס.
ויהי שם לראש ישיבה וגם נין לו האחד ובמיוחד " ראש חעמי קשטילייא " ובכל זאת לא נודע אם השאיר אחריו איזי חבורים, אכן ממנו נשאר חוג משפחה גדול רבת אוכלוסין טרבת השפעה בקרה יהודי מארוקו עד הדורות האחרונים.
רבי יוסף הכהן אחד מחכמי פאס בדור הזה, ולא נודע אם מגולי ספרד או מן התושבים היה. הוא היה חותנו של רבי אברהם גבישון מתלמסאן ויחליף אתו מכתבי ידידות גם התרועע עם רבי אברהם עוזיאל הנזכר למעלה בפאס.
רבי שלמה בן מלך נולד בפאס סביב לשנת ר"מ ושם רכש לו את ידיעותיו בחכמת הדקדוק ובלימוד התלמוד, לפני שנת ר"ץ זמן מה נסע באיזה מערי המערב ואחר כך הלך לטורקיה, וכנראה כי פמפני מצבו החומרי נחלץ להעתיק מושבו, שם בעיר קונסטונטינופנול ישב רבי שלמה בן מלך ויחבר בשלש שנים את ספרו " מכלל יופי ".
שם בהקמתו יאמר " ואני בראותי כי בכל המערב ובפרט בפאס עיר מולדתי עיר ואם בישראל אשר בה לומדים מקרא יותר מכל בעיירות אשר ראיתי גם במלכות תוגרמא אשר באו בה רוב קהלות ספרד י"צו ".
בספרו זה השתדל ביותר להעיר על הטעויות והשגיאות העלולים לבוא בקריאת במקרא, ולהודיע באופן קריאתם על פי הדקדוק. רבי שמעון בן לביא, בהיותו ילד קטן בא בין הגולים מספרד לפאס, וילמוד שם, ביחוד שם פניו ללימודי הקבלה ויעמיק בם.
סביב לשנת ש"ט נסע מפאס ללכת לארץ ישראל אך בדרכו עבר אל טריפולי הברברית ושם ראה את יהודי העיר ההיא במצבם הרוחני שפל ונורא מאד, כנראה אחרי אשר נכבשה טריפולי אז בידי התוגרמנים ורבים מנכבדי היהודים שבה הלכו שבי, בשנת שי"א, או אולי הכיבוש שכבשו הספרדים את טריפולי עוד לפני כארבעים שנהבשנת ש"ע.
והיהודים היו אז לשלש כנודע, השאיר רושם עוד עד העת שבא רבי שמעון לביא שמה, והוא ברואותו כי יהודי טריפולי ריקים ומנוערים נשא לבו להתיישב ביניהם וללמדם תורה ודעת, שם ישב לו הרב הזה שנים רבות ויהי מרביץ תורה בתלמידים רבים.
הוא מת בשנת שמ"ה לפי קבלת חכמי טריפולי, ואם כן חי רבי שמעון לביא כמאה שנים. מחיבוריו נדפסו " כתם פז " פירוש ארוך על הזהר, שני חלקים ופיוטים אחדים המפוזרים במחזורי אפריקה, ומהם נודע ביותר הפיוט " בר יוחאי ".
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן חיים
بصلة المحب خروف
בצלת אלמחב ח'רופ
בצלו של האוהב, כבשה
דבר פעוט הבא מידי אוהב, הוא הרבה
دخلت بيت عدوك ليش ؟ قال : حبيبي فيه
דח'לת בית עַדֻוַכּ ליש ? קאל חביבי פיהְ
למה נכנסת לבית ויביך ? אמר : אוהבי שם
زعل العشاق زي مطر الربيع
זעל אלעושאק, זי מטר אלרביע
כעס האוהבים הוא כמו גשם האביב, חולף מהר
حبيبك اذا كان بدك تبقيه،لاتاخذ منه ولا تعطيه
חביבכ אידא כאן בדכ תבקיה, לא תאח'ד מנו ולא תעטיה
ידיך אם תרצה להשאירו, אל תקח ממנו ואל תתן לו
הלואה ראשיתה אהבה וסופה מריבה – תחכמוני
الحب ستار العيوب
אלחוב סתאר אלעויוב
האהבה מכסה את המגרעות
פגמים הם לוית חן בעיני האוהב – תיאו קרטיס
על כל פשעים תכסה האהבה – משלי י, יב
حبيبك حبيبك ولو كان عبد اسود
חביביכ, חביבכ ולו כאן עבד אסואד
אהבוך הוא אהובך, גם אם הוא עבד שחור
הרב שמעון ועקנין – ה״אליאנס" ואני
הרב שמעון ועקנין
ה״אליאנס" ואני
אנו שלושה אחים שלמדנו במסגרת בי״ם אליאנס בקזבלנקה. אחי המבוגר ממני בארבע שנים, ניסה לרשום אותי כתלמיד מן המניין באחד מבתי-הספר של כי״ח, ביום האחרון של ההרשמה, אך ללא הועיל, כי התור היה ארוך עשרות מטרים, ללא הגזמה; הרישום הסתיים, ואני הייתי בחוץ. בפרפראזה "אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד", האליאנס בא אל מוסד "אוצר התורה", בה למדתי במיטב שנותיי אחרי תקופת הלימודים במסגרת ה"חדר", כמקובל במרוקו באותם הזמנים. בשלב מסוים, הנהלת"אוצר התורה" קיבלה החלטה לצרף את לימוד השפה הצרפתית לתוכנית לימודי הקודש והלשון העברית. אינני בטוח אם הדבר יצא לפועל דווקא עפ״י הסכם הדדי בין חברת כי״ח והנהלת הישיבה, אך עובדה היא, שהיו שנים שלמדנו חצי יום לימודי קודש ואחר הצהריים לימודי הצרפתית. היו לנו בעיקר מורות שלימדו צרפתית, מתמטיקה והיסטוריה של צרפת, דרכה התבשרנו, על פי מה שלימדו אותנו המורות, שאנו צאצאי הגאלים:
"Nos ancêtres les Gaulois" . צריך להודות, שלימוד השפה הצרפתית, הוסיף נדבך לא מבוטל בגיבוש האישיות, בחיזוק התודעה העצמית, בדרך ארץ, סדר וניקיון, כתיבה תמה ואהבת הלימודים. אני אהבתי מאד את שיעורי הקריאה בצרפתית, שכל־אחד היה מחכה לתורו בסבלנות, כדי להשמיע את קולו ב~מה באזני כל-הכיתה. כן חיבבנו מאד Les récitations par cœur, כי היו מלאים כרימון בהרבה מוסר השכל. לדוגמה: הבן איבד את הממחטה שלו, וכתגובה לגערה שספג מאימו, הגיב:
Maman, ce n'était qu'un mouchoir ! והיא משיבה לו
Tu dis, ce n'était qu'un mouchoir !
En venant, je l'ai laissé choir
Près de l'école sur la route
Ce mouchoir, sais-tu ce qu'il coûte ?
! Sit tu veux le savoir, écoute
Dans un geste large de la main
Le laboureur sème le lin
Le lin pousse, on le moissonne
A la menagère on le donne………………………………………
וכך ממשיכה האם לתאר את כל שלבי תהליך היצור של הבד, ממנו עשו את הממחטה.
והבן המפוזר שמע, וכנראה, למד לקח. אני על-כל-פנים משתמש תמיד מאז בממחטה !
עד היום אני זוכר בע"פ, דקלום, שעשה עלי רושם כביר בלתי נשכח, והוא מרגש אותי כל־אימת שאמכר בו:
La biche
La biche brame au clair de lune
Et pleure à se fondre les yeux
Son petit faon délicieux
A disparu dans la nuit brune.
Pour raconter son infortune
A la forêt de ses aïeux,
La biche brame au clair de lune
Et pleure à se fondre les yeux.
Mais aucune réponse, aucune
A ses longs appels anxieux !
Et, le cou tendu vers les cieux
Folle d'amour et de rancune
La biche brame au clair de lune.
Maurice Rollinat
בכיתות הגבוהות היה לנו מורה, משכמו ומעלה. ישיש אמנם, אך חביב מאד ובעל חוש הומור, בשם ציון אזולאי( ז״ל ). הוא היה מומחה בשפה הצרפתית, עד כדי כך, שלפי השמועה, הוא היה מנסח את הנאומים להרבה אישים חשובים, יהודים ושאינם יהודים. את אוצר המילים העשיר בצרפתית, ביסס דווקא על הלשון המקראית, כי חלק נכבד בשיעורים היה לקוח מתרגום קטעים מובחרים מפרשת השבוע. למעשה המורה עצמו נהנה מזה, כי גם הו א יצא נשכר.
בשיעורי המתימטיקה, התברכנו במורה מצוין, צעיר ודינאמי יליד מראכש בשם משה בר-ששת, חניך Aix-Les-Bains. היתה לו שיטה טובה בהעברת השיעורים, ואנו שתינו בצמא את שיעוריו. לקראת סיום שנת הלימודים, לימד אותנו שיר יהודי פטריוטי בשפה הצרפתית, ולאחרונה העליתי אותו מנבכי הזיכרון אחרי כמעט שישים שנה. הנה הוא לפניכם:
Vous avez fait plus blanc
Le blanc des champs de neige
Quand flottait au vent
Notre drapeau vierge
Maccabé, Maccabé
Vous avez fait plus bleu
Le bleu de notre ciel
O peuple de D-ieu
Guerrier d'Israël
Maccabé, Maccabé
C'est un chant d'amour qui coule de tes flots
Jourdain, Jourdain, fleuve de nos pères
Donne lui ce soir les accents les plus beaux
Des mots scandés, des marches guerrieres
Et nous chantons la gloire de notre foi
Fiers de notre D-ieu, fiers de notre Roi
Pour l'amour de notre pays
Maccabé, Maccabé
לאחר שנים, ואני בגיל עשרים, התחלתי ללמד יהדות ועברית בבית-ספר Wiliame Oualid (aile droite ). למעשה מלאתי את מקומו של ר' אברהם משש, בנו של הרב שלום משש, רבה הראשי של מרוקו לשעבר ורבה הראשי של ירושלים, זכרון שניהם לברכה ומנוחתם עדן. ר׳ אברהם ז״ל פינה לי את מקומו, עקב המשך לימודיו הרבניים בצרפת. זה היה בית-ספר יסודי לבנות, ורק אני והשרת היינו ממין זכר. לכל התלמידות נתתי שם עברי, למשל חסיבה הוחלף שמה לחפציבה. באותה שנת לימדים ( 1957 – 1958 ) כל התלמידות התחפשו בפעם הראשונה בחייהן לקראת חג הפורים. וחצר בית-הספר צהלה ושמחה. אגב, אחת מבנותיו של הרב שלום משש זצ״ל, בשם מדלן תבלח״א, היתה תלמידה שלי באותו בי״ס והיום היא גרה בסטרסבורג.
עליי לציין לטובה, שבזכות עבודתי ב"אליאנם" זכיתי, בהשתדלותה של המנהלת, מאדם אשכנזי ע״ה. לקבל דרכון מרוקאי, במקום זה של החסות הצרפתית, שהיה ברשותי, בנימוק שאני אמור לבלות את חופשת הקיץ שלי בספרד. ואכן, רק כך הצלחתי לעלות לא״י ללא בעיות, בימים ההם, שמרוקו הייתה עבור יהודיה סוגרת ומסוגרת מאין יוצא. עלי לציין, שלאחר עלייתי ארצה ב- 18/09/1958 התכתבתי עב מנהלת ביה״ס. אני מצרף שני מכתבים שקיבלתי ממנה, כי היתה הערכה הדדית בינינו. בהזדמנות זו אנ־ מבקש מאד מכל מי שחוברת "ברית 30 תגיע אליו ויעיין בה, שיתקשר לנייד שלי 052.8802909, אם יקרא על הנושא הנ״ל וימצא בו עניין.
ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר – החוטמית
החוטמית
במהלך טיוליי הרבים בפארקים הציבוריים מחוץ למלאח, נהגתי ללטף את מרבדי הפרחים שכיסו את שטחי הגן. באחד הימים, זכיתי לתגלית יוצאת דופן: מלב שיח סבוך הציצה כותרתה ההססנית של חוטמית קטנה ומרהיבה. המראה הקפיץ את לבי. כמה רציתי בה! "אך אי אפשר", ידעתי. "סבתי הזהירה אותי פעמים רבות שאם שומר הגן יתפוס אותי קוטפת פרחים יהיה גורלי רע ומר".
ואולם, נדמה היה שהחוטמית הטילה עליי כישוף, כי במהרה רוב הנחיותיה של סבתי התאדו ממוחי כלא היו מעולם. דחקתי כל התלבטות וגלשתי אל מאחורי השיח. שם עקרתי את החוטמית משורשיה והסתרתי אותה תחת חולצתי. איש לא ראה אותי. הייתי מרוצה שדווקא ביום מיוחד הזה הפארק היה ריק ממבקרים. השומר, למזלי, התמקד בהפעלת מערכת ההשקיה ולא התייחס אליי, לכן הבחין בחולצתי הנפוחה למדי. התחלתי לרוץ, מאושרת ומגחכת מעצם הצלחתי הראשונה בביזה.
אין לתאר את להיטותי להגיע הביתה. במקלט חדרי הנחתי את הפרח על שולחני הקטן, מוקסמת ממגוון צבעיו, ורצתי לחפש צנצנת על מנת למלא אותה באדמה ולשתול את הפרח לתוכה.
"עליי לפעול מהר ככל האפשר פן יבול וימות הפרח לנגד עיניי", חשבתי.
אלתרתי במטבח עציץ מקופסת שימורים ריקה מאלומיניום אשר מילאתי באדמה מהחצר מחוץ לביתנו. לאחר שהשקתי את האדמה שתלתי במרכזה את הפרח הגנוב שלי והשתדלתי שלא להכתים בבוץ את הגבעול ואת עלי הכותרת שלו. אינני זוכרת כמה זמן עמדתי מול הפרח שלי בהערצה בטרם נכנסתי למיטתי. לפני שהלכתי לישון, הצבתי את הצמח על אדן חלוני, כדי שייהנה מאוויר צח.
משהתעוררתי בבוקר השכם, חשתי לעבר הקופסה כדי לוודא שהפרח שלי מסתגל למקומו החדש. שם המתינה לי אכזבה מרה: עלי הכותרת של החוטמית איבדו בין לילה את זיוום והתקמטו מעט. נגעתי באדמה ומצאתיה לחה עדיין. לא יכולתי להבין מה גרם לפרח שלי ליבול. נטלתי את קופסת השימורים ורצתי למטבח כדי להתייעץ עם סבתי.
"מדוע היא גוססת כה מהר? האם לא טיפלתי בה נכון?" שאלתי את סבתי כשגרוני חנוק מדמעות.
"בהחלט טיפלת בה היטב ילדתי", השיבה לי בעצב סבתא למראה דמעותיי. ״ אך כמו כל דבר שחי עלי אדמות, הפרח הזה הזדקן ולכן הוא גוסס".
"איך ייתכן ? הרי הוא רק נולד. אתמול הוא היה ניצן בלבד! למה הוא צריך למות כל כך מוקדם?" עניתי לה.
"אנא הירגעי", עודדה אותי סבתי. "אורך החיים של הפרח תלוי בסוגו: יש פרחים שמצליחים לשרוד שבוע; אחרים, חיים בדרך כלל יום או יומיים למרות כל מאמצינו לשמר אותם. פרח מסוג זה שבידייך חי, כנראה, רק יום אחד. אינך צריכה להיות עצובה! לפני שהפרחים נובלים, הם דואגים להשאיר עמוק באדמה גרעינים לדור חדש. כמו בני אדם, הם מתרבים, ולכן לעולם אינם נכחדים".
"אנא ממך, ממה, הפרח שלי גוסס. בוודאי יש דרך להאט את נבילתו", התחננתי בפניה.
"האמיני לי ילדה, שום דבר אינו יכול לעצור את גסיסתו. עליך ללמוד לקבל את המוות כפי שאת מקבלת את החיים, שכן האחד הוא חלק בלתי נפרד מהשני. הרשי לי להסביר לך שוב מדוע שום דבר אינו מת באמת: מחר או בעוד כמה ימים ינבטו הזרעים של הפרח הגוסס שבידייך ויגדלו לפרחים הזהים לו במקרה. הפרחים, העצים, הדגים, החיות והאדם – כולם מעמידים צאצאים בצורה זו או אחרת. את, למשל, הנך המשך של אביך ואמך, שהם עצמם דור המשך של הוריהם. את דומה מאוד לאביך, אבל יש לך גם את החיוך של אמך. יבוא יום ויהיו לך ילדים והם ימשיכו את השושלת, כפי שקבעה הבריאה. זכרי שהמוות הוא רק שלב נוסף לקראת חיים חדשים".
הסבריה של סבתי לא נחמו אותי או המתיקו את יגוני במאום. אחזתי בקופסת השימורים ובה הפרח הגוסס וחזרתי לחדרי, שם המשכתי להביט בו כל שעות הבוקר. שוב ושוב, בדקתי אם יש סימן כלשהו של שיפור במצבו. בערב הרכינה החוטמית שלי את ראשה וענפיה התייבשו ונבלו. נכנסתי למיטתי כשדמעות של עצב זולגות מעיניי, בתקווה להירדם, אך רק כשהשחר הפציע הכניעה אותי השינה. למחרת היה ברור לי שעלי להיפטר משרידיה של החוטמית. לפני שסילקתי את הקופסה על תכולתה, הציעה לי סבתי: "אל תזרקי את תוכן העציץ. רוקני אותו כאחת האדניות שלנו והמשיכי להשקותה" אמרה. "מדוע? הרי בטוח ששום דבר לא יצמח", השבתי. "את טועה. עשי כדבריי ואנו נדבר בעוד שבוע או שבועיים", התעקשה. רוקנתי את המתקן באחת האדניות ובמשך שבועות מספר השקיתי אותן עד שאבדו תקוותיי המטופשות; רק אז חדלתי מכך.
הסתיו חלף ואחריו הגיע חורף קר וגשום. סיפורה של החוטמית שלי כמעט נשמט מזיכרוני. עם בוא האביב החלו לפרוח אט-אט הצמחים השתולים באדניות של סבתי. לפתע, בין השתילים הצעירים והשברירים, גיליתי כמה ניצנים של חוטמית. צהלתי משמחה לנוכח המראה המרהיב. הם היו רבים כל כך. רצתי אל סבתי כדי להכריז על הבשורה הנפלאה והיא פרצה בצחוק לנוכח הפתעתי.
"אמרתי לך, נכון? שום דבר אינו נצחי אך גם לא אובד לגמרי. אבל יהיה לך די זמן כדי ללמוד את כל הלקחים החשובים של החיים בבית הספר וגם במהלך חייך. בינתיים, לכי ותיהני מפרחייך, אבל אל תופתעי אם הם יבלו. דעי כי הם עוד ישובו חזרה, כמו גלי הים הנשטפים על החוף."
איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב .
עבור רבים הייתה עצם העלייה על אחת האוניות שהפליגו בזמן, כלומר בתוך פרק הזמן של שלושה חודשים מן היום שבו חתמו המלכים על צו הגירוש, כרוכה בבעיות, שקשה היה להתגבר עליהן. כרוניסטים מעידים, שלפחות במקרה אחד, שבו לא עלה בידי האוניה עמוסה יהודים להפליג בזמן, הורדו הנוסעים ממנה בכוח ונטבלו מאונס.
אף קשה ביותר היה בתנאי לחץ גובר והולך לבצע בצורה משביעת רצון מכירת נכסים, שלא היה אפשר או שלא הורשו ליקח עימן בעת היציאה, כגון נכסי דלא ניידי, זהב ותכשיטים, ולהמירם בסחורות ובאגרות חוב, שמותר היה להוציא מספרד. גם מי שעלה הדבר בידו, שוב לא הורשה להעלות עימו על האונייה מטען כאוות נפשו ; על פי סעיף מיוחד שבחוזים, הגבילו בעלי האוניות את העמסת המטענים לְמה שנראה להם סביר כדי שלא לסכן את ההפלגה, ובכל מקרה חלק גדול מן המטען כלל מצרכי מזון ומים.
שוב אנו עומדים כאן בפני שאלת מספרם של המפליגים ואף כאן אין בידינו כל נתון מספרי מוצק, מה גם ששאלה זו תלויה במידה רבה בשאלת ממדיה של יהדות ספרד ערב הגירוש, שהחוקרים חלוקים בה במחלוקת, שלפי שעה אי אפשר להכריע בה. על כל פנים, אלפים רבי של גולים – אולי למעלה מעשרת אלפים מספרד ועוד כמספר הזה מסיציליה – עלו על האוניות, ובתנאים קשים מנשוא הפליגו אל עבר מה שקיוו כי תהיה עבורם ארץ מקלט. תקוותיהם נתבדו. ניתן למנות סדרה ארוכה של סיבות לכך.
ראשית, לא בכל מקום ניתנה להם רשות להיכנס אליו. הבולטת מכל המדינות האיטלקיות, שללה מהם רשות זאת, הייתה דווקא הרפובליקה של ג'ינובה, שרוב האוניות, שבהן הפליגו הגולים, השתייכו אליה, כאמור. רפובליקה זו מעולם לא התירה התיישבות יהודית של ממש בשטחה עד סוף המאה ה-16, למעט מקרים בודדים היוצאים מן הכלל והמאשרים אותו. הוא הדין בשתי ערים גדולות אחרות, ונציה ומילאנו, אף כי התיישבות יהודית הותרה במדינות שהן היו בירותיהן ונקראו על שמותיהן, כאמור לעיל. בונציה העיר לא הורשתה התיישבות גלויה יהודית גלויה וחוקית כי אם בשנת 1509, לאחר שבמהלכה של מלחמה באו יהודים תושבי המדינה אל העיר כפליטים. וכשנסתיימה המלחמה שוב לא חויבו לעזוב. אשר למילאנו, התיישבות יהודית לא הותרה בה עד לפתח העת החדשה ממש.
בכל המקומות האלה, שהתשתית הכלכלית העיקרית שלהם הייתה מסחר ותעשיה, התיישבות יהודים הייתה בלתי רצויה בהחלט ; שכן הללו, שעיקר עיסוקם היה בגלגול כספים, לאו דווקא במלווים ברבית, ובמסחר, היו כמובן מתחרים פוטנציאליים בלתי רצויי.רוב רבי החובלים, שהסיעו את הגולים, ידעו זאת ונמנעו מלעגון בנמל ג'ינובה. אך היו מי שבאו גם לשם, אם בשל תקווה למצוא דרך כלשהי להיפטר מטענם הבלתי רצוי ואם בשל סערה בים, שהכריחה אותם לחפש חוף מבטחים. כולם נתקלו בסירוב מוחלט לפרוק את המטען האנושי שלהם שם. מן הסבל שסבלו היהודים הללו נשתמר תיאור קורע לב, מפרי עטו של כרוניסט נוצרי, שגילה רגישות רבה יותר מרוב בני זמנו :
היה זה נורא לראות את צרותיהם. רבים מהם מתו מרעב, ובראש וראשונה עוללים ויונקים. אמהות גוססות נשאו בזרועותיהן ילדים גוועים מרעב ונפטרו בעצמן יחד עם ילדיהן. רבים כלו ממחלה ורבים אחרים מתשישות. בערת הים וההפלגה הקשה חיסלו המון אנשים שלא יאומן. ואיני אומר דבר על אשר סבלו בשל אכזריות המובילים או בשל חמדתם בצע כסף. רבים הוטבעו על ידי המלחים בשל בצע כסף ומי שלא היה להם במה לשלם את מחיר ההפלגה מכרו את ילדיהם. רבים באו לעירנו, אך לא נשארו בה, כי על פי מנהגי מולדתנו הקדומים אסור היה להם לשהות כאן למעלה משלושה ימים.כל שהותר להם היה לתקן את האונית, שעליהן הפליגו, ולהינפש מן ההפלגה במשך ימים מעטים. היית אומר שהם שלדי אנשים. רזים בצורה מחרידה וחיוורים. עיניהם היו שקועות פנימה לעומק, ואלמלי היו מתנועעים, היית אומר שהם מתים. כשתיקנו את האוניות והכינו אותן להפלגה ארוכה, היה רוב הזמן מזג אוויר סגרירי. בינתיים רבים מתו על הרציף, שליד הים, אשר הוקצה ליהודים.
שליטי הרפובליקה מינו אז ועדה, שתפקידה היה להעניק ליהודים היתרים מיוחדים להיכנס לתחומה של המדינה, ויש שהשיגו היתירים כאלה. אולם גורל הרוב המכריע של הפליטים היה כפי שתיאר אותו כרוניסט הנוצרי. תעודות רבות מעידות על מכירת ילדים וילדות לעבדים ולשפחות ואגב כך על הטבלתם לנצרות, ומכאן שאף ברישומיהם הנרגשים של היהודים יש מידה רבה מאוד של דיוק היסטורי, אפילו בחיבורים שבדין הטילו החוקרים ספר במהימנותם ההיסטורית. הנה, למשל, תיאורו של שמואל אבן וירגה בספר " שבט יהודה " :
מגלות ספרד הגיעו ספינות למחוז איטליה, וגם שם הרעב כבד, ובספינות דֶבֶר עצום, ולא היו העניים יודעים מה לעשות, ולסוף יצאו ( כלומר ביקשו לצאת אל החוף ). אבל אנשי העיירות לא היו מניחין אותם ליכנס, והלכו למחוז ג'נובה, וגם שם הרעב בארץ, אבל הניחום לבוא בעיר. והנערם לא יכלו לסבול, והיו הולכין לבית העבודה זרה ( כלומר לפתחי הכנסיות ) להמיר דת לשיתנו ( כלומר כדי שיתנו ) להם מעט לחם, ורבים הערלים ( כלומר הנוצרים ) היו הולכים בשווקים ועץ ישו ( כלומר הפסל של ישו הצלוב ) בידם ומעט לחם בידם השנית, והיו אומרים לבחורי ישראל " אם תשתחווה לזו – הרי פת ! ועל דרך זו נשתמדו רבים והתערבו בתוך הגויים.
Almohads and Marinides- David Corcos
We do not intend to dwell on facts well known. Abraham Ibn Ezra's elegy on the destruction of the Jewish communities of Morocco, supplemented by the writings of several unknown authors describing the sufferings of the Jews in the rest of North Africa, frequently has been reprinted and referred to. Some modern historians believe that the account of these systematic persecutions by another Jewish author, a contemporary of the events, is exaggerated. Yet they are confirmed by Arab writers who will be quoted in the course of this brief exposé.
The Church, ever ready, in the Middle Ages, to find proof that Jews were guilty of the crimes it attributed to them, was happy about these persecutions, at the same time confirming their magnitude. Pope Gregory IX, in a letter addressed to the Christians of Marrakesh about 1235, told them "We rejoice to see the Church of Morocco, until now sterile, become fruitful to day, by the act of grace, and the synagogue of sinners being depopulated" In this particular case the last phrase should not be read as a metaphor—the synagogue was, at that time, being truely depopulated. The Pope also had hopes of bringing the Almohad Sultans into Christianity. The attitude of these Sultans will later warrant the attempt of Pope Innocent IV to persuade them, with many promises, to place their kingdom under the protection of the Holy See and to replace the Koran by the Gospels in their states.
The Almohads, who showed no mercy to any coreligionist of theirs disinclined to follow their lead, and who destroyed every vestige of Jewish life, took care to spare the Christians in their Empire. No dynasty in Morocco was less hostile than they to Christianity. From Abd-el-mumen (1130- 1163) to Es-said (1242-1248) we find nothing but acts of kindness, expressions of good will and treatise of alliance. St. Francis of Assisi had in 1208, already designed to convert Morocco. In 1210 En-nasser, son and heir to Al-mansur coldly dismissed ambassadors of the King of England who came with the proposal that he help their lord in return for which the king hinted he might become a convert to Islam. "Your king," En-nasser told them, "wishes to leave the Christian religion, so pure and so holy. God knows, and He knows all things, that if I had no religion I would choose it in preference to every other." This is a far cry from the conduct of the same sovereign in the matter of modifying the apparel imposed on the Jews by his father Al-mansur En-nasser, who as we know, replaced their clothes by yellow garments and turbans of the same color. This had been granted as a favor the severity of which may be realized when we are aware that the Jews were at the same time forced to profess Islam. There was not a single synagogue at that time in the towns of Morocco. On the other hand, an episcopal see was set up in Fez and later transferred to Marrakesh because of the arrival of the Marinide! To what should one attribute such discrimination between the two peoples of the Book, if one may use the phrase ? Its justification lay not only in the military aid received by the regime from countless Christian mercenaries; there were other reasons: the influence in the Harem of Christian women, some of whom gave birth to Almohad princes and, above all, the presence of Jews, even of a large number among the enemies of the regime. Indeed, ever since the first Almohad flare up, the Jews, as was natural, showed themselves very hostile to the movement. When Mahdi ibn-tumert surrendered in Aghmat, the town was immediately divided into two camps, 'believers' and 'infidels'. It is well known that Aghmat was ruled by Zenata princes before the Almorávides arrived there ; the Jews who were residents of the town and continued to be so were numerous, rich and powerful. Incidentally, their presence is confirmed by almost every account of the chroniclers in every centre of resistance to the new rulers. It is significant that such centres were found in the eccentric regions of Morocco where a Jewish population existed immediately preceding and following Al- mohad dominion.
- Berbères, III, p. 272 ff. The queen of Aghmat was the famous Zeineb who became the wife of Yussef ibn Tachfin the Almoravide. The paternal ancestors of Zeineb belonged to the Nefzawa of Tri- politania, of the Zenata race, among the very first Kharijites. Zeineb had great influence on Yussef ibn-Tachfin. This may perhaps explain both the favorable condition, enjoyed by the Jews of Aghmat and the attitude of Ibn-Tachfin towards the Berber Jews, very different from his attitude towards the Jews of Spain. There is much to be said on this subject, but it would take us outside of our present field.
All this leads us to believe that the Marinides, whose acceptance of Islam was far from wholehearted at the time,38 had preferred living in the desert to submission to Almohad rule, as much as to avoid paying taxes. They had no objection to being under the rule of foreign leaders; the Jews also had sufficient influence in the tribes to persuade the chiefs of the Marinides to choose poverty rather than become an instrument for imposing the rule of persecutors of their Jews.
However, there were Jews in one town in Morocco during the period of the last Almohads. We know that on one occasion they were in Marrakesh. This happened in the reign of Al-mamun (1227-1232), the Sultan who sought to counteract the acts of his predecessors and temporarily abolished the doctrine and traditions of the Unitarians. He had left Marrakesh when his rival Ihya, son of the Sultan El-nasser, previously mentioned, ascended the mountains with his Almohad troups, seized the town and massacred all the Christians and Jews there. They seized ah the possessions of the Jews. The Christians in the town were mercenaries in the pay Al-mamun, and the Jews had probably been given permission by the revolutionary monarch to cast aside the mask of Islam, imposed on them until then. On another occasion, in 1308, during the rule of the Marinides, also in Marrakesh, a Berber general, in revolt against the central power, entered the town and massacred all the Christians but spared the Jews. The attitude had indeed changed!