שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה הלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו יוסף שיטרית
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה הלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו
יוסף שיטרית
- שִׁיר שֶׁבַח לְחָכָם – מַה טּוֹב טַעְמוֹ! ־ כָּל הָעָם יַבִּיעוּ בְּפִיהֶם: -14
צְאוּ וּרְאוּ בַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה / אָבוּ דַר הֶם בְּתוֹך נְוֵיהֶם.
מַה טּוֹב וּמַה נָּעיִם גּוֹרָלֵמוֹ ! / הָאֵל יוֹסֵף עֲלֵיהֶם כָּהֶם.
מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת לָהֶם, / בָּחַר בַּקְּהִילָּה הַנְּסוּכָה.
מה גדלו
-שְׁמוֹ הןֵ הוּא נוֹדַע בַּשְׁעָרִים / הַמְצֻויָּיִנִין בַּהֲלָכָה,18
מְפוֹצֵץ סְלָעִים, עוֹקֵר הָרִים, / וְשִׂיחָתוֹ, תַלְמוּד צְרִיכָה,
עָנָו שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק מֵשָׁרִיםָ / עָשִׁיר, דַּל וְרוּחוֹ נְמוּכָה;
שָׁיֵיף עָיֵיל, שָׁיֵיף נָפֵיק, וכַ־ / מֶּלֶך בַּגְּדוּד הוּא בַר רֵיכָא.
מה גדלו
15-14 המשורר מציין לשבח את הרב הראשי ואב בית הדין הנערץ של קהילת גיברלטר, ר׳ שלמה אבודרהם, שמוצאו היה מתיטואן ושהיה מיטיבו.
מה טוב טעמו: מלשון השירה והמליצה, על פי תהלים קיט, סו:
יביעו בפיהם: על פי תהלים נט, ח.
צאו… שלמה: על פי שיר השירים ג, יא;
המלך שלמה: רמז לתוארו הבלתי רשמי של הרב הראשי בגיברלטר!
אבו דר הם בתוך נויהם: הכוונה כאן לכך שבני הקהילה הזמינו את ר׳ שלמה אבו דרהם מתיטואן, ששם הוא שימש דיין, לבוא ולדור בקרבם ולשמש רב הקהילה!
אבו: רצו;
דר: שישתכן ויתיישב!
הם: בני הקהילה:
נויהם: ברבים, משיקולי משקל וחריזה.
מה… נעים גורלמו: על פי תהלים קלג, א ועל פי לשון התפילה!
האל… כהם: על פי דברים א, יא.
מאת… זאת: תהלים קיח, כג!
בחר: הכוונה כאן כנראה להסכמתו של ר׳ שלמה אבודרהם לבוא ולשמש דיין בגיברלטר ולוותר על כהונתו בתיטואן!
הקהילה הנסוכה: המבוססת והמפוארת, על פי לשון הפיוט הספרדי ולשון השירה המאוחרת.
21-18 המשורר מונה את שבחיו, מעלותיו ומידותיו התרומיות של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה ממשפחת רבנים ידועה, היה גדול בתורה וביראה והנהיג את קהילתו בשאר רוח ותוך הקפדה יתרה על דין צדק.
נודע בשערים: משלי לא, כג, והכוונה כאן לרבני מרוקו, עמיתיו של הדיין, וכן לאבותיו הרבנים ממשפחת אבודרהם, שהיו גדולים בתורה ובהלכה!
המצו״נין בהלכה: מוסב ל״שערים״.
מפוצץ סלעים, עוקר הרים: תלמיד חכם חריף ובקיא, על פי מאמר חז״ל ״עוקר הרים וטוחנם זה בזה״ ומאמרים דומים אחרים!
ושיחתו תלמוד צריכה: ר׳ שלמה אבודרהם היה חכם תלמודי, וכל היום שח בסוגיות תלמודיות! על פי תהלים קיט, צז ״כל היום היא שיחתי״.
שופט בצדק משרים: על פי צירוף של תהלים ט, טו! עה, ג!
ורוחו נמוכה: מי שמדוכא וחלש בחברה, ולא כמקורו בלשון חז״ל ובלשון הפיוט ״[שפל ו]נמוך רוח״ בהוראת ״צנוע״.
שייף… נפיק: (בארמית) זוחל כשנכנס וזוחל כשיוצא, היינו עניו וצנוע – בבלי סנהדרין פח ע״ב!
כמלך בגדוד על פי איוב כט, כה! כאן הכוונה לא רק למנהיג רוחני סמכותי ונערץ, אלא רמז לתואר הלא רשמי שבן כינו היהודים בסוף המאה ה-18 בגיברלטר את הרב הראשי של הקהילה " מלך היהודים "
בר ריכא : בארמית מזרע אצילים וגדולי העם – כאן מזרע רבנים ידועי שם בתולדות יהודי מרוקו
Les souvenirs d’un ancien migrant de Cambous : M. Emmanuel Bibas
Les souvenirs d’un ancien migrant de Cambous : M. Emmanuel Bibas
Sous le titre :
Souvenirs d'un jeune enfant, ancien de Cambous, Dr Emmanuel Bibas, et après une seconde rencontre effectuée en juin 2016 à Carcassonne, M. Emmanuel Bibas,spécialiste israélien en gériatrie, nous a livré sous forme informatique, dans un excellent français, les propos suivants, où seule l’orthographe était parfois à revoir :
" Je suis né le 8 juin 1945, à Ouezzane, une petite ville située dans le nord du Maroc, de Moshe Chaim Amram Bibas, originaire de Tanger, au Maroc espagnol, issu d'une famillede rabbins venue d'Andalousie, dans le sud de l'Espagne, et de Sultana Elmaleh,d'Ouezzane.
Je me souviens, parmi mes souvenirs d'enfance, que mon père m'a souvent parlé de la crise de foi religieuse qu'il eut dans sa jeunesse, mais il resta finalement croyant, même s’il n’alla pas jusqu'à devenir lui même rabbin comme l’avaient été son père et ses ancêtres. Parmi eux, le rabbin et docteur Judah Leon Bibas (1782-1852), originaire deGibraltar, né de parents immigrés de Tétouan, au Maroc espagnol, près d'Ouezzane,qui fut un précurseur du sionisme moderne, bien avant le rabbin Yehuda Elcalay(1798-1878), qui fut son élève, et l'apparition, en 1896, du livre sur l'État des Juifs du Dr Benjamin Theodor Herzl.
Le rabbin Dr Judah Bibas, avait servi comme rabbin de la communauté juive de Corfou.C’était un penseur et arbitre, qui a prêché le retour des Juifs en Israël, même au prix d’un soulèvement contre le régime ottoman en Palestine, au cours de ses voyages en Europe, dans les Balkans, la Turquie et l'Afrique du Nord. Comme exemple personnel, il a émigré en Israël et s'est installé à Hébron. Là, il a établi un Beth Midrash (école religieuse) et une grande bibliothèque qui portent son nom. Il y mourut et a été enterré dans le cimetière juif de Hébron. À Hébron ont lieu des festivités religieuses annuelles(Hiloula) en son honneur, chaque année, la veille de Yom Kippour, le jour du pardon juif.Une rue de Jérusalem porte son nom. Mon grand-père paternel était un grand rabbin et maître qui mourut à un âge avancé et ses funérailles ont été suivies par un grand nombrede musulmans et chrétiens qui sont venus de tout le Maroc pour lui rendre un dernier hommage.
Mes premières années
Parmi mes premiers souvenirs d'enfance, je me souviens que tous les samedis mon pèreavait coutume de réunir ses amis dans notre maison pour y célébrer Seuda shlishit, le troisième repas, une cérémonie religieuse qui a lieu le samedi après-midi, après le repas du vendredi soir et celui du samedi à midi, avant la sortie du Chabbat, le samedi. C’était une cérémonie centrée sur des prières et des poèmes. Puisque ce troisième repas avait lieu le samedi, les lois du Chabbat s'appliquaient, y compris l'interdiction de tout travail. Je me souviens, quand j'avais 4 à 5 ans, que j'avais l'habitude pendant cette cérémonie de taper avec un marteau depuis une pièce voisine, ce qui bien sûr était strictement interdit puisque correspondant à une profanation du saint Chabbat. Je me souviens aussi que les tentatives pour me convaincre de cesser cette ingérence ont été inutiles…
Une composante importante dans les souvenirs de ma première enfance est constituée par une série de rêves qui s'étalaient sur une assez longue période. Dans ces rêves, je montais au toit de notre maison, d’où j'essayais ensuite et en vain de voler. A plusieurs reprises, je n'arrivais pas à voler et je tombais, mais cela ne m'a pas empêché de continuer mes tentatives jusqu'à réussite complète, ce qui m’apparaîtra plus tard plus que symbolique…
Je me souviens que la ville d'Ouezzane était située au pied du Mont Bouhlal et était divisée en trois zones. La majeure partie de la ville, la Médina, était située sur la partie la plus élevée de la vile et dominait ainsi les autres zones de la ville. La Médina était habitée principalement par des musulmans et une minorité de juifs, plus aisés. Plus bas et à proximité se situait le quartier juif, le Mellah, avec une population strictement juive,constituée surtout de personnes âgées, et les synagogues. En dehors de la ville et bienéloignée de celle-ci, se situait la ville nouvelle, avec une population strictement française, des villas privées somptueuses, des jardins bien entretenus et une église avec un haut clocher au centre. J'aimais aller à la ville nouvelle française, où il y avait des grandes espaces où j'avais l'habitude de jouer en toute tranquillité et en sécurité,contrairement à d'autres secteurs de la ville, et de regarder les entraînements des soldats français.
De ma première enfance, je me souviens aussi de la Hiloula, une cérémonie religieuse juive en honneur et admiration d'un saint rabbin, célébrée annuellement, à Azjen, une petite localité située à quelques kilomètres de Ouezzane, où est enterré le rabbin, faiseur de miracles, que fut Amram Ben Diwan, originaire de Jérusalem . A ce propos, il faut signaler que la ville de Ouezzane est doublement sainte, en premier lieu pour les musulmans, avec l es traces du passage de Moulay Abdallah Cherif, grand maître du soufisme, descendant d'Idriss II, et du rabbin faiseur de miracles, Amram Ben Diwan. Moulay Abdallah Cherif y créa en 1649 une zaouïa, un centre religieux et savant,berceau de la confrérie religieuse des Taïbia. Cette zaouïa devint au cours des XVIII e et XIX e siècles un centre politique et spirituel important. De nombreux pèlerins viennent ainsi visiter son tombeau chaque année.
Ma famille habitait à la Médina, la partie arabe de la ville. Les chambres de la maison étaient au rez-de-chaussée et au premier étage, avec accès au toit, autour d'une cour centrale. Je me souviens que pendant l'été nous étalions des matelas dans la cour et dormions sous les étoiles pour fuir la chaleur qui régnait dans les chambres. J'aimais cette expérience de dormir en plein air, sous le ciel, et d’observer le mouvement des étoiles.
On parlait l'arabe juif marocain du côté de la famille de ma mère, une langue faite d’un mélange d'arabe, d'hébreu, de français et d'espagnol qui était mal comprise par les Arabes. Par contre, on parlait l'espagnol juif ladino du côté de la famille de mon père etle français à l'école juive française.
J'aimais les fêtes, surtout celles de la Pâque (L’Exode), et aller à la synagogue avec mon père. Cela constituait pour moi une expérience enrichissante et m'a laissé une profonde impression. Cette expérience me révéla, par son essence, que la vie juive idéale ne peut s'appliquer qu'en Israël, puisque toutes les prières et toutes les fêtes, en particulier celles de Pâque, soulignent le désir fondamental de retour à Zion, le Mont Zion à Jérusalem,avec la déclaration principale qui est répétée en particulier pendant les fêtes de Pâque :Cette année ici et l'an prochain à Jérusalem. Cette déclaration est l'essence et le message dont je goûtais dès ma première enfance.
J'aimais aller à l'école, l’école juive de l'Alliance française, où les bases solides de mon éducation furent posées, avec notamment l'accent mis sur la mémorisation et l'apprentissage par cœur, surtout du calcul mental. J'aimais tant aller à l'école, par opposition aux enfants d'aujourd'hui qui cherchent toute raison ou prétexte pour rester à la maison, que j’étais rempli d'inquiétude et d'anxiété quand je devais m'absenter del'école pour quelle raison que ce soit. Je me souviens de la place et café Roger, avec une horloge, et des amas d’olives qui jonchaient le sol, empilées dans le milieu de la place avant d'être vendues. Mon père avait un magasin de vêtements et il y restait tard le soir. J'allais souvent le rejoindre seul dans son magasin pour lui rappeler que sa journée de travail était terminée et qu'il était temps de rentrer à la maison. Presque chaque fois, lorsque j'allais au magasin, je recevais des coups d'un Arabe haut de taille, au plus sombre de la nuit. Malgré les coups que je recevais et les tentatives de persuasion de mon père de m'interdire de lui render visite si tard le soir dans le magasin, cela ne m'a pas empêché cependant de continuer à lui rendre visite.
אמנון אלקבץ – המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?
הפיניקים (או"הפונים" בלשון הרומאים), בני צור וצידון שהגיעו לחופי צפון אפריקה, קבעו את מושבם בקרתגו (תוניסיה המודרנית של היום), כבר במאה ה-9 לפנה״ס. הקרתגים שהתבססו על צבא של שכירי-חרב, גייסו, ללא הבחנה, בני כל העמים שרצו לשרת תחת דגלם, והפכו למעצמה ימית בה שרתו גם יהודים רבים, בעיקר מארץ־ישראל. מושבת הקרתגים התפתחה לעיר-מדינה, עם מוסדות ושלטון, והתפשטה גם לחופי אפריקה שבצד האוקיאנוס האטלאנטי. גם כאן אנו מוצאים עדויות מתוך החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בערים טנגייר, לקסום ומוגדור (אסאווירא). במוגדור נמצא כד חרם המתוארך לשנת 630 לפנה״ס, חתום בידי האדמירל הקרתגואי "מגון". יש לשער שגם לכאן הגיעו יהודים בעקבות הפיניקים. הקרבות הרבים שנערכו בין קרתגו לרומי על השליטה בנתיבי הים והאזור, והניצחון הסופי והמוחלט של רומי, יצרו אצל הרומאים כעס וייצר-נקמה על כשלונותיהם במערכות השונות. היהודים שהופתעו מעוצמת הכעס, ברחו מחופי צפון אפריקה, והעמיקו חדירתם אל מרכז ודרום מרוקו, והתיישבו בסמיכות לשבטי הברברים, אדוני הארץ.
יש להניח שגם לאחר ההגליה של ישובי יהודה ע״י סנחריב לאפריקה, המשיכו להתקיים קשרים בין הישוב היהודי שנותר ביהודה לבין הגולים. עם בוא הגולים הנוספים שהוגלו מיהודה לצפון אפריקה ע״י אספסיאנוס, התרחב הישוב היהודי, ויצר קשר עם אחיו היושבים בדרום הארץ, כמסופר בספר יוסיפון: "…ויתן אספסיאנוס (79-69 לספירה) לטיטוס בנו (81-79 לספירה) את ארץ אפריקיא, ויושב בקרתגו שלושים אלף איש יהודים, לבד מאשר נתן בשאר מקומות.
לא יפלא אם נפגוש משפחות משני הצדדים שהדרימו מקרתגו לעיר הרומית וולוביליס (Volubilis) הנמצאת במרכז צפון מרוקו, כ-30 ק"מ מהעיר מכנאס, כפי שהזכרנו לעיל. ידוע שבחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בוולוביליס, נחשפו ממצאים ארכיאולוגיים חשובים מעברה של העיר. בין הפריטים התגלו עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה יהודית במקום. תשומת הלב מופנית בעיקר לשני הפריטים האותנטיים המיוחדים, האחד, מצבת קבורה של יהודיה מן המאה ה-3 לפנה״ס, ועליה כתוב: "מטרונא בת ר' יהודה נח", וכן מנורת שמן עשויה מברונזה ומעוצבת כמנורת שבעת הקנים. פריטים אלה מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי המרוקני בעיר הבירה רבאט – הסיבה שיכלה להביא את היהודים להתיישב בוולוביליס (Volubilis), היא מקומה של העיר באזור חקלאי פורה, המאופיין במספר מישורים בהם זורמים נהרות המנקזים את המים מהרי "הריף" שבצפון ומהרי האטלאס, "התיכון" וייהגבוה". נהרות אלה מביאים עמם סחף רב אל המישורים, ובשל תנאי האקלים הממוזג, הפך האזור לאידיאלי לגידולים חקלאיים בהם התמחו היהודים. שרידיה של העיר וולוביליס הוכרו בשנת 1997, כאתר מורשת עולמית ע״י"אונסקו". "צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרם בין חאומות״.להיות ישראל מפוזרים, ולא יתמו בכליה כוללת…ואם היו שמה היהודים כולם מקובצים, לא היה נשאר מהם עד אחד. אף שיכעס עליהם מלך אחד, יחמול עליהם מלך אהר" – אברבנאל יצחק, על התורה, דברים לב. משמע, ומבלי יודעין, טוב עשה סנחריב שהגלה את תושבי יהודה למקום אחר ולא קבצם עם אחיהם בבבל, שאז, במקרה של רדיפות, שארית ישראל הייתה נכחדת. את מה שהמקרא מציין על גולי יהודה בבבל: "וכל ישראל התיחשו והנם כתובים על ספר מלכי ישראל ויהודה, הגלו לבבל במעלם", אלה היו כנראה שרידים שהתיישבו בממלכת יהודה, ואינם נזכרים עם רשימת השבים ארצה ביימי עזרא.
אף רמב״ן על התורה, בפרשנותו למילה "אפאיהם" (אַף, אֵי, הֶם?), אומר: "שיאמרו עליהם גם אי הם?.״והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן״.גלותנו בין העמים, אנחנו, יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים, ולא נחשב לעם ואומה כלל, והנה יאמר הכתוב כי במידת הדין, להיותנו כאן בגלות לעולם" כלומר, גלות יהודה הייתה נפרדת משאר עשרת השבטים, והייתה קשה עליהם, מהיותם כלא נחשבים. ציון נוסף לשתי גלויות נפרדות והציפיה לגאולתן מובא במדרש הבא: ".״שהוא משעבדנו בשבעים אֻמות…אחד מכּם גולה לברברריה, ואחד מכם גולה לִסְמַטְּרִיָה", גולת ברבריה כידוע היא גולת מרוקו, שלפי הנחתנו, אליה הוגלו יושבי ערי יהודה.
מכאן נתרכז בחמש נקודות הציון הגיאוגרפיים עליהן מבוסס מחקרנו, שאליבא דמר זוטרא וחבריו, ציינו כמקומות אליהם הוגלו תושבי ערי יהודה בידי סנחריב, כפי מאמר חז״ל הנ״ל. 1. אפריקי, 2. הרי סלוג 3. שוש 4. עלמין 5. שׁוֹשׁ תְּרִי
פרספקטיבה של העתיד – איתן סלומון בן שושן
פרספקטיבה של העתיד
איתן סלומון בן שושן
הדור הבא של היהדות הספרדית
עת לחגוג ועת לחשוב
יש ליהדות ספרד בקנדה מה לחגוג אחרי הגירתה המוצלחת לצפון אמריקה. יחד עם זאת, עליה לחגוג את העבר תוך כדי מחשבה הן על ההווה הן על העתיד. הקהילה הספרדית אינה יכולה להניח מראש כי המאמצים המוצלחים של דור, אשר ביקש לשמר את סגנון החיים הספרדי בקנדה, יהיו באופן ודאי ערבות לכוח המשיכה ולתקפות השמירה על אורח חיים זה אצל הדורות הבאים. על כן, אם נרצה להבין היטב את הפוטנציאל של המשכיות מעין זו, חשוב כי נבין את הקונטקסט המיוחד והיחיד במינו, אשר בו אמור הדור הבא של יהדות ספרד לחיות ולהתפתח, בהשוואה לזה של דורות העבר.
מי הוא היהודי הספרדי של הדור הבא ?
עבור יהודי ספרדי צעיר, החי בצפון אמריקה, איש אינו בעל הבית על הגדרה בלעדית של הספרדיות שהיא כשלעצמה חסרת רציפות היסטורית. במשך דורות, זהותו של האיש הספרדי הייתה מלה נרדפת לזהות יהודית. באופן דומה, הזהות היהודית הייתה מלה נרדפת לזהות האזרחית, בעיקר משום העובדה שבארצות המוסלמיות, לא היה המסגד (הדת) מנותק מהמדינה. כיום, הזהות הספרדית – וכמוה הזהות היהודית ־ היא גם אופציונאלית וגם נתונה לשינויים.
ההשלכה האפשרית של שינוי יסודי מעין זה בהיווצרות הזהות הספרדית טמונה בכך, שהקהילה עלולה לאבד את ההגמוניות של החוויות שבחיים המשותפים, אשר פעלו לליכודם של דורות העבר סביב זהות משותפת ומיוחדת לספרדים. פרספקטיבה זאת אינה מצערת ואפילו אינה מזיקה להמשכיות הקהילה. היא פשוט בלתי נמנעת. עם זאת, דווקא בתשובה (או בהיעדר תשובה) לאתגר זה שבשינוי חייב להתקיים שיח יסודי בד בבד עם פעולה אסטרטגית.
הספרדיות בקונטקסט הספרדי לנוכח תמורות חסרות תקדים
שינוי הקונטקסט, אתו נאלצים להתמודד הספרדים בקנדה, משמעותי ביותר. אף אם ניקח בחשבון רק היבטים מסוימים של הקונטקסט החדש הזה, נוכל לקבל מושג על היקפן של התמורות, אשר נאלצים הספרדים להתמודד בקנדה.
ברמה הבסיסית, החורף הקנדי מהווה ניגוד קיצוני לעומת חוויותיהם של ההורים והסבים ולעומת הסיפורים הספוגים בנוף מזרחי: חוף ים, שווקים וכדומה. הבדל זה יוצר פער בין- דורי. הספרדים הקנדים של היום, אשר נולדו במקומות מכוסי שלג ועצי מחט, אינם יכולים לחוש את ההמשכיות, שהדורות שקדמו להם חלקו יחדיו בשל העובדה הפשוטה, שהם פסעו באותן הסמטאות וחיו באותם הבתים שבהם גרו אבותיהם. עבור הספרדים הקנדים, ההמשכיות עם הדורות הקודמים היא יותר מעשה של רצון(טוב) מאשר תהליך טבעי. ברמה הגיאוגרפית, קנדה (ובשל הסמיכות, גם ארה״ב) מציעה אפשרויות של קריירה מקצועית על פני אלפי קילומטרים. יש בעובדה זו שינוי משמעותי עבור המשפחות הספרדיות המסורתיות, המלוכדות מאוד, אשר חיו במרחק של מספר דקות הליכה זו מזו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. ליכודה של האחדות המשפחתית, שהיא הגרעין של התרבות ושל המסורת הספרדיות, הרבה יותר קשה לשימור. כתוצאה מכך, סבים וסבתות ממוצא ספרדי, החיים בפלורידה במשך מחצית השנה, עלולים להיות חייבים לנסוע לבוסטון, לוונקובר או לדאלאס כדי לפגוש את נכדיהם. האפשרות, כי דור יכול להשפיע על משמעות זהותו של הדור הבא אחריו על ידי ארוחות משותפות בערבי שבתות או לכבוד חגיגות משפחתיות, קשה ליישום בתנאים שכאלה.
אך, מעל לכול, החילון הסובלני השורר בקנדה מחלק את הזהות הספרדית לשני היבטים בולטים ושולטים. בראש ובראשונה, הוא מציע לספרדים את האפשרות הקלה להיות דתי פחות או יותר ממה שההורים היו, ואף דתי באופן שונה מהם. קיים ספקטרום רחב מאוד, החל ביהודים ספרדיים אשר בחרו בחרדיות בעלת נטייה אשכנזית (חב״ד על פי רוב), וכלה באלה שעברו לחילוניות ואף נהיו אתיאיסטים. נדירות הן הסבתות הספרדיות של היום אשר העלו בדעתן, שביום מן הימים הן תראינה את נכדיהן מוצאים מקלט רוחני בתנועה דתית של מזרח אירופה או, בניגוד גמור, בחיים ללא כל קשר עם היהדות. שנית, טבעה של החברה הקנדית הפתוחה מעודד דעות מנוגדות ומתעמתות בנושאים שהיו בעבר אסורים בתכלית האיסור, כמו שהיא מעודדת מצבים שלא היו מעזים להזכיר את קיומם. דעות חלוקות בנושאים כמו הומוסקסואליות, נשואים מעורבים ותמיכה (בלתי) מתפשרת בישראל הפכו למציאות יומיומית של הדור הבא של היהודים הספרדיים. הערכים והרעיונות הרבים, אשר נחשבו בעבר לנושאים קהילתיים, נוטים להפוך לדעות אישיות, והעמדות לגביהן שונות מאדם לאדם. אף אם נסכים באשר להנחות המוצגות לעיל, אזי אנו עדיין אמורים לשאול את עצמנו איזה חלק בדרך החיים הספרדית יכול וחייב להימסר בין הדורות בקונטקסט הקנדי. דעתו של כותב מאמר זה הוא כי העימות (המוצלח) עם קשיים אלה בעלי משקל יאפשר לטפח בצורה טובה יותר את עתידה של הקהילה.
חזון לעתיד
נוסחת ההמשכיות, אשר אפשרה לדורות של ספרדים לשרוד, צריכה לעבור שינוי ואולי יש להמציאה מחדש. הקהילה תוכל להפיק לקחים מההצלחות ומהכישלונות של הקהילות האחרות (יהודיות כלא יהודיות) שבקנדה. אך, מעל לכול, רצוי לחשוב על גישה ספרדית ייחודית. למרבה המזל ונכון להיום, ההיסטוריה של קהילת יהודי ספרד בקנדה הוכיחה שיש מקום לתקווה, שהקהילה תדע לאגור את האנרגיה, החכמה והנחישות כדי לחגוג את יום הולדתה החמישים הבא.
הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה 1948-1956-חיים מלכא
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
חוליות המיון. 
עם תחילת הדיונים על חידוש העלייה מצפון אפריקה החליטו לוי אשכול, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, וגיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה, שמעתה לא יועברו העולים מן האונייה אל למחנה, " שער העלייה " ומשם ליעדיהם הסופיים, אלא מן האונייה – ישירות להתיישבות.
בדיון מליאת הסוכנות הציע אפוא יוספטל שיוקמו " חוליות מיון ", הן יישלחו למרוקו ותוניסיה, וכבר שם, לפני היציאה לארץ, יבצעו ציון והתאמה להתיישבות ולעבודה חקלאית. ואכן ב-14 ליולי 1954 קיבלה מליאת הסוכנות את הצעתו :
כדי להבטיח קליטה מסודרת וקליטה פרודוקטיבית של עולים, תקים הסוכנות היהודית במרוקו ובתוניסיה חוליות מיון המורכבות מב"כ מחלקה העלייה, הקליטה וההתיישבות. מתפקידי חוליות אלה יהיה לקבוע את קצב העלייה, למיין את העולים לפי מקומות העלייה בארץ ולהבטיח את אפשרות העברה של רוב המשפחות הללו להתיישבות ולאזורי פיתוח.
ב-26 ביולי 1954 אישר " המוסד לתיאום " את החלטתה ואף הגדיל את סמכויות חוליות המיון : אין להעלות משפחות, אשר לדעת חוליות המיון אינן מסכימות ללכת להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי פיתוח, כך הורה " המוסד לתיאום " לצרף את נציגי משרד הבריאות לחוליות המיון.
על תפקיד חוליות המיון הסביר יהודה ברגינסקי לחברי הנהלת הסוכנות בדצמבר 1954 : " אסביר בקיצור נמרץ כיצד עניינים אלה מתנהלים, תפקיד נציגי מחלקת העלייה בצוות הוא רק לבדוק אם האנשים מתאימים לכללי הסלקציה, שלא יסתננו לארץ מקרים סוציאליים ;
ולגבי אנשי הקליטה וההתיישבות בחוליות המיון ; תפקידם להתאים את המועמדים לעלייה להתיישבות באזורי פיתוח בארץ, ורק העולים העומדים בקריטריונים של חוליות המיון, יועברו לשלב הבא של בדיקה רפואית.
העולים חותמים במרוקו ובתוניסיה על התחייבות ללכת להתיישבות, גם אם אינם תושבי הכפרים. הסוכנות היהודית " הכשירה " בארץ מועמדים, ובתוכם עובדים סוציאליים, ולקראת סוף 1954 נשלחו למרוקו ולתוניסיה. למותר לציין, כי כל חברי המיון היו יוצאי אירופה.
למרוקו נשלחו חיים טולצ'ינסקי, יהודית קסטלן וזליג נחומי, ואליהם הצטרף נציג מחלקת העלייה ממרוקו ; ולתוניסיה נשלחו חנן פרץ, מנחם וילנר, אריה פויארשטיין ומשה רבר.
יהודה ברגינסקי, שלימים הכה על חטא על תמיכתו בסלקציה, פרסם בשנת 1978 את ספרו " גולה במצוקתה " על חוליות המיון סיפר, כי ביצעו מיון סוציאלי תוך מראות קורעי לב של הפרדת משפחות. " מופתע אני איך השליחים לא מעלו בתפקידם ומדוע הסכימו לעשות עבודה זו ? " כתב : והוסיף על רשמיו עת יצא לאחר הכפרים במרוקו עם חוליות המיון :
" יצאתי לטייל בכפר, והנה ראיתי עשרות אנשים ונשים יושבים במעגל ומשוחחים בלחש, כאשר על האדמה המאובקת שכבה אישה מבוגרת עטפה בגדים רחבים, והיא מתייפחת חרש, פולטת מלים בודדות בתוך בכיה העצור. מידי פעם אימצה את ידיה אל גופה וברוב צער גילגלה עצמה באבק. סברתי לתומי שהיא חולה. אולם הוסבר לי שהיא מתגוררת עם משפחת ביתה הנשואה. הבעל מבוגר ומספר בני המשפחה גדול מן המותר לפי תקנות העלייה, והיא איננה נכללת ברשימה.
חשבתי, מה אנו עושים ? מה יהא על אישה זקנה בודדה זו, שתאלץ לחפש לה קורת גג ופת לחם. הרי זה ממש רצח ! ומה תחשוב המשפחה על צוות המיון, על ישראל ועל העם היהודי, שהביאו לנטישת האם ? ומה יחשבו עלינו, האשכנזים, הבאים להכניס סדרים ולתקין תקנות " .
בתחילת 1955 פורסם מאמר בעיתון " המבשר ", היוצר בדרום תוניסיה, וכותרתו " הצלה או מיון ? " וכך נכתב על עבודת חוליות המיון :
זה היה במקרה ביום סגריר, בו נודע לנו על בואם של ארבעה ישראלים שהגיעו באווירון הענק ממרסיי לתוניס….יושבים להם סביב שולחן אחד ארבעה במספר….כבר ניתנה הוראה לא לאשר סופית אף עולה מבלי שיעבור דרכנו…
משפחה שגמרה את כל הפורמאליות, עברה כל מדורי גיהינום ומחכה לרגע האחרון, בו תקבל את ההוראה להפליג ולעזוב את המקום. במקום זה מתבקשת לעבור את " צוותי המיון ". מבלי שידע מה צפוי לו, נכנס ראש המשפחה, מנהל חשבונות במקצועו, אחריו אשתו ובנו המבוגר בגיל 16 שגמר תיכון, ויתר הילדים – 8 במספר, עוברים כבני מדון אצל צוותי המיון. אחרי כל המשאלות ( שאלות ) לראש המשפחה ולאשתו אם היא יודעת לחלוב פרה, ואם ידעה פעם לחרוש וכו….וכו….., ואחרי כל הרישומים בא פסק הדין : לפי חוק שבידינו מפרנס אחד לחמש נפשות ולא לשמונה. אתה לא תוכל לעלות. תגובותיו של ראש המשפחה ואשתו אין בהם לשכנע את הצוות. סקנדל במשרד. מיד נקרא המשרת ומוציא בכוח את הסקנדליסטים.
גנזך 710/53, העיתון המבשר, נשלח משרגאי לראש הממשלה ב-1 לפברואר 1955.
למעשה היו חוליות מיון אלה במרוקו ובתוניסיה האמצעי להשגת שתי מטרות :
1 – העמקת הסלקציה תוך הבטחת אי הסתננות של מקרים סוציאליים
2 – מיון העולים במרוקו ובתוניסיה להתיישבות, כלומר מהאונייה – למושב, וכך להבטיח את פיזור האוכלוסייה בארץ, על פי תפיסתם של לוי אשכול וגיורא יוספטל.
פרודוקטיביזציה של העלייה – עולים במשורה – אבי פיקאר
ערעור מהותי על מדיניות העלייה הסלקטיבית הציב בפני רפאל חבר מפלגתו, שר העלייה משה שפירא. הלה תהה אם אין סתירה בין מדיניות שמגבילה עולים ־בין חוק השבות, שמאפשר עלייה חופשית לכל יהודי בעולם. רפאל ושר האוצר אליעזר קפלן הבהירו שמי שיגיע בכוחות עצמו לארץ, לא ייתקל בהגבלות. הן חלות רק על אלו שהסוכנות מארגנת ומממנת את עלייתם. רפאל גם הדגיש שההגבלות לא יחולו על קהילות יהודיות הנתונות בסכנה. בתשובתו זו עקף שני מוקשים שהונחו לפתחה של העלייה הסלקטיבית – סוגיית הגבלת זכות הכניסה לארץ וסוגיית ההצלה. מתשובתו נראה שעל אף כללי הסלקציה לא נסוגה הסוכנות מהעקרונות שנקבעו: שערי המדינה פתוחים לכל יהודי והעלייה מיועדת להצלה, לא רק לבניין. אולם למעשה זו הייתה תשובה מתחמקת. מצבם של יהודים רבים חייב תיווך של מנגנון על מנת לאפשר את יציאתם ולדידם מניעת ׳העלאה׳ ביזמת הסוכנות הייתה גם מניעת עלייה. מעבר לכך, מרגע שנתקבלו כללי הסלקציה עלתה הדרישה שנציגי ישראל יאכפו את המגבלות שחלו על העולים גם על תיירים הבאים בכוחות עצמם בטרם הם מעניקים אשרת כניסה לארץ. גם נטרולה של הדילמה ׳בין הצלה לבניין׳ בעזרת הקביעה שבארצות הצלה לא יושמו סייגים לעלייה ראויה לבדיקה. מ־1955 התקרבו יהודי צפון אפריקה למצב המצריך הצלה אולם כללי הסלקציה לא שונו.
הערה שלי א.פ – "רפאל ושר האוצר אליעזר קפלן הבהירו שמי שיגיע בכוחות עצמו לארץ, לא ייתקל בהגבלות " , הדבר משול לקיקין של יונה הנביא, בין לילה הוא קם ובין לילה הוא נעלם….
הערת המחבר : שמעון בטיש, מנכ״ל משרד הבריאות מקיץ 1953, חשש מעולים ששילמו את הוצאותיהם בעצמם והמליץ לבדוק היטב את התיירים מצפון אפריקה בקונסוליות הישראליות בצרפת, שמא מדובר בעולים שנפסלו מטעמים רפואיים (בטיש למוסד לתיאום, 7.6.1953, ג״מ/57/ג/4247/9). את החשש מהסתננותם של תיירים חולים העלה דיר אליעזר מתן, נציג משרד הבריאות במרוקו, שטען שתיירים ממרוקו שיש להם קצת כסף עלולים להפיץ מגפות בארץ (מתן לבטיש 10.4.1953, אא״מ). עניין זה עלה פעמים אחדות בהתכתבויות וקרוב לוודאי גם בדיונים, וככל הנראה התופעה הלכה וגברה (רף למתן 5.8.1953; מתן לקסל 31.8.1953, שם).
החלת מדיניות העלייה הסלקטיבית לא נבעה מהרצון לצמצם את ממדי העלייה אלא מהדרישה לשפר את איכותה של אוכלוסיית העולים בתוך אותה מסגרת מספרית פחות או יותר. דרישה זו הייתה מוסכמת על רבים. קובעי המדיניות האמינו שבחירת העולים לא תגרום לירידה משמעותית במספרם. רפאל הניח שיעלו 120,000 איש, לאחרים היו הנחות צנועות יותר, אולם ברגינסקי הניח שאפשר יהיה להגיע במסגרת זו ל־150,000 עולים. דובקין הגדיר זאת ׳עליה בלתי מוגבלת אך נבחרת׳, וזלמן שזר, ראש מחלקת ההסברה של הסוכנות, איש מפא״י וממלא מקום יו׳׳ר הסוכנות, אמר שאין מדברים על הגבלת עלייה אלא על פוליטיקה של עלייה והדגיש ש׳עלינו לחתור לכך שהעליה לא תגיע לממדים יותר מדי קטנים׳.
רפאל, שבדרך כלל היה ׳מקסימליסט׳ בענייני עלייה ושיוקרתו האישית ומעמדה של המחלקה שעמד בראשה הושפעו מהמקום המרכזי של העלייה באותן שנים, לא חשב שממדי העלייה עלולים לצנוח כפי שאכן צנחו. באותה שנה, 1952, הגיעו 24,000 עולים בלבד. הירידה החדה במספר העולים הייתה ככל הנראה אחת הסיבות לכך שמאוחר יותר העלים רפאל את חלקו בעיצוב מדיניות העלייה הסלקטיבית. כראש מחלקת העלייה הוא התקשה להציג את עצמו כאחד היוזמים למדיניות שהביאה לכישלון מחלקתו ובסופו של דבר להתפטרותו.
בעקבות המלצותיו של רפאל מינתה הנהלת הסוכנות ועדה והטילה עליה להציע כללי עלייה. בוועדה היו חברים רפאל, ברגינסקי, יוספטל ומשה קול, ראש מחלקת עליית הנוער. יש הרואים בהרכב הוועדה ניסיון לאזן בין מחייבי העלייה הסלקטיבית לשולליה. לימים אמנם היו רפאל וברגינסקי ממתנגדיה התקיפים של הסלקציה (יוספטל היה מתומכיה המובהקים וקול תמך בסעיפים מסוימים והתנגד לאחרים) אך לא כך היו פני הדברים כששאלת העלייה הסלקטיבית עלתה לדיון. בישיבתה של הוועדה, שלא ארכה יותר משעה, לא התנהלו ויכוחים סוערים. רפאל היה כאמור מיוזמי הרעיון. קול, איש העובד הציוני, שהיה מזוהה עם המפלגה הפרוגרסיבית, תמך גם הוא בתכנית הסלקציה, ששמה דגש בעליית צעירים ונוער, ולא רק משום שבזכותה יעלו נערים בגיל העבודה, אלא גם משום יתרונה מבחינה תרבותית. ׳אם נעלה תחילה את החלק הצעיר – נוכל לטפל בו וללמד אותו שיהיה לנו לעזר בקבלת המשפחות. אם לאו אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תהפך ללבאנט׳.
ברגינסקי הסביר כמה כבד העול של עלייה בלתי סלקטיבית: ׳להעביר את כל היהודים יחד – בזה אין היגיון […] מי שבא באופן פטריארכלי ארצה, כפי שבאים בחמולות, אין תקוה מהם […] אתה מוכרח להוציא מהעם היהודי, כמו שהוא היום, את החומר הבריא ביותר׳. ברגינסקי דרש להגדיל את מספר העולים מצפון אפריקה מ־30,000 ל־60,000, ובה בעת דרש שהעולים יהיו רק צעירים או בעלי ממון. הוא עמד על דרישתו אף שהמומחים לדבר אמרו לו שהיא אינה מציאותית, והיא הייתה נקודת המחלוקת היחידה בדיונים על העלייה הסלקטיבית. גם ברגינסקי התנה אותה בשמירה על כללי הסלקציה: ׳אני מסכים שנקפיד בבחירה׳, אמר, ׳אני יוצא מתוך הנחה שיעלו יותר מ־120 אלף. החברים אומרים שאין בצפון אפריקה 30 אלף צעירים אף על פי כן אני רוצה לקבוע פרנציפ. אם אין אני מסכים שלא יעלו׳. הוא חשש שחברי הוועדה ייראו כמקצצים בעלייה וביקש למנוע זאת וכך להימנע מביקורת חיצונית.
הערת המחבר : הנהלת הסוכנות, 11.11.1951 (לעיל, הערה 94). ברגינסקי היה הראשון מחברי הנהלת הסוכנות שחזר בו מתמיכתו בסלקציה, בין השאר בהשפעת חברי מפלגתו. ראו הנהלת הסוכנות, 7.5.1952, אצ״מ, S100/80; שם, S100/84,16.2.1953.
גירוש ילדים מישראל למרוקו-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
גירוש ילדים מישראל למרוקו
פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953. נספח ב' יובא בהמשך.
שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:
כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.
מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.
בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מ S100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953
משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;
כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.
הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:
יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית, 15 במרץ 1953
גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:
" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".
הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .
מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:
" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….
למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:
אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951
להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.
בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
משם שמתי פעמי לשכונת הנואוול (=סוכות או בקתות), כנראה זכר למתיישבים ראשונים שמצאו מנוח לרגליהם בדיור ארעי שם, שבנפתולי שביליה נולדתי וגדלתי עד לעלייתי לארץ. ללא קושי זיהיתי את הסמטאות, המקומות והבתים שבהם עברו שנות ילדותי, אך באתי למצוא את הבית שעזבתי בו את בני משפחתי מאחורי לפני 30 שנה, וכאחוז תזזית דבקתי בחיפושי אחריו. היו אלה רגעים שלא מן העולם הזה, כי אף שלא עלה בידי לזהות את האתר בדיוק, רגלי נשאוני לשם. התעכבתי לחקור ולשאול כי נפשי יצאה לקול או למראה מסייע, אך השכנים שחלקם הכירו את הורי כיוונו את פעמי לכיוון שבו צעדתי ממילא. הדופק בעורקי היה קרוב לפוצץ את רקותי כאשר טיפסתי במדרגות הדירה. היססתי, היות וחדר המדרגות של זיכרוני היה רחב וגבוה בהרבה, ומספר מעלותיו גדול בהרבה והמרחקים ביניהן מרווחים בהרבה משנראו לי עתה. אך לא היה עוד ספק – זה המקום. הבטתי סביבי בידיים רוטטות ובעיניים ערפיליות אל שאר הדירות השכנות, כמבקש לדחות לעוד רגע קט את ההתעמתות הבלתי נמנעת עם ביתי שכה רציתי בה וכה יראתי ממנה. אך כבר לא היה מפלט, שכן הייתי שם. נקשתי בריסון וביד רועדת על הדלת, וערבייה צעירה פישקה את דלתה במבוכה ובעין שואלת. ביארתי בגמגום מי אני וביקשתי היתר לבוא פנימה ולראות. הרעד הפנימי שלי הגיע לשיאו עד שלא ידעתי היכן אתחיל, אך ביקשתי רשות להביט סביב. היא חייכה בחמימות ובהבנה, שהייתי אסיר תודה עליהן ושבלעדיהן לא הייתי מעז להמשיך, וסימנה שהכול פתוח לרווחה לפני. היא צמצמה עצמה כדי לא להעיב עלי, אחזה תינוקותיה בידיה ונסוגה אן־שהוא כדי להותיר לי מרחב פתוח לחוות בו את רגשותי במלוא העצמה ובפרטיות בלתי מופרעת. ואז החילותי מרחף כבחלום, מן המבוא אל המטבח, בית הכבוד וחדרי המיטות, המחסנים שבהם נהגנו לשחק במחבואים, ואפילו גג הבית ששימש לנו מגרש משחקים בימי הקיץ הלוהטים. מצאתי עצמי בחדר המרווח שבו ישגו אחי ואחיותי ואני, עשינו שיעורי בית, שיחקנו, רבנו, צחקנו ובכינו. אף פינה ואף זווית לא חמקו מעיני הבוחנות כלא־מאמינות, אצבעותי נגעו בכל קיר וחלון, מבטי סקר כל קורת עץ שסמכה את התקרה, וכמה התאוויתי שקורה כזו תסעד את עומס רגשותי שאמר להכריעני! הזיכרונות והעולם האמתי לא התיישבו יחד היות והפסגה הזוהרת במחשבה לא פגשה ברגשות השפל התהומי שסובב אותי. הייתי חייב לצאת מן המחנק שאחז בי, נתתי שלמי תודה למארחת נעימת־הסבר והלכתי לדרכי מלא וריק בה־בעת, מורם לעננים ומושפל לעפר.
ריצת האמוק בסמטאות המלה הייתה ריקנית משהו לאחר חוויית ההתרוננות המרירה ההיאה החמאם(בית המרחץ) שאליו שלחו אותנו לפרקים לרחוץ בשרנו בערב שבת וחג, המאפייה השכונתית שאליה הבאנו את לחם ימי החול והחמין של שבת, בתי החברים והקרובים, החנויות, הסמטאות החבויות שהובילו לבתי הכנסת, קיר בית הקברות – כל אתר וצרור זיכרונותיו. בפרט העלה חיוך על שפתי זכר המאפייה שתמיד עוררה אצלי תמיהות. אמי ז״ל לשה בעצמה את כצקה מדי יום לשש כיכרות לחם כי מזון כה בסיסי אין מניחים לעוזרת לענות בו. היא פעלה בזריזות מפליאה, כורעת על ברכיה מול קערת החרס הענקית שבה עירבה את הקמח והמים. הקמח היה לבן, ובעתות מלחמת העולם, כאשר לאנשים רבים לא היה די להם, וכשהיה – היה עשוי סובין ושעורה, ובימים של טרם מודעות לתזונה נחשב זה ללהמא עניא, הייתה אימא ז״ל מונעת מאתנו מלצאת לרחוב עם הלחם המבהיק בלובנו והמרוח בחמאה טרייה כדי לא לנקר את עיניהם של ילדים שחיו במחסור. כל יום בשעה יעודה, לאחר שכיכרות הלחם החמיצו ותפחו, בא ערבי שליח המאפייה (טראח) והעמים את כיכרותיו של כל בית אב על לוח עץ נפרד זה על גבי זה בערמה שעברה את קומתו, והוליך את כל הכבודה הזו בשיווי משקל קרקסי היישר לפי התנור. בעל הבית, סידי אליזע׳י, דמות ססגונית כשלעצמה, שבמקום מן הייישוב לא היו מתירים לו לעסוק באפיית לחם עם אפו המכורסם והמזוהם בפצע פתוח, שמדי שבוע איכל יותר ויותר את מה שנותר ממנו – אליזע׳י זה ניצח על העניינים מעתה ואילך. כבמטה קסמים, ובסימונים סמויים שמעולם לא עמדתי על טיבם, ידע למי שייכות הכיכרות האפויות, הבחין אותן מכל מאות האחרות והדומות להפליא והסדירן על הלוחות, שמיד נשא השליח בחזרה לבתים מהם נטל אותן בבוקרו של יום. ובדיוק כשהכול שבים מבית הספר או מן העבודה, מגיע לוח הלחם המהביל שכולם אצים לקצצו לפרוסות. בשבתות היה הפלא גדול יותר כי ילדים שלוחי אמם הביאו בעצמם את סירי החרס ובהם החמין והחיטה והפקידום בידי אליזע׳י, והוא התקין אותם לתוך התנור העמוק שהכיל מאות כמותם. בימי שישי וביום שבת בצהריים היו הדרדקים שהפקידו את סיריהם שבים לתבוע אותם, והוא הוציאם חמים לפי סדרם וידע מה להפקיד בידי מי, בלי שאי־פעם עלתה טענה על שמאן דהוא נהנה בטעות מחמין זולתו. בבית אבא היה תנור גחלים במטבח, ונחסך לנו כל הפולחן הזה של הפקדה ומשיכה של סיר החמין בערב שבת ולמחרתו.
סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור – מוסלמים ויהודים : דמיון ושוני לפני התמורות
- עושי הנפלאות
האמונה בקיומם של כוחות דמוניים, כגון שדים ורוחות, שהם הם המקור לרבים מן הפגעים הניחתים על בני האדם, הייתה משותפת ליהודים ולמוסלמים בתוניס. השדים עלולים לפגוע בבריאותם של בני אנוש, ברכושם ובחיי האהבה שלהם. יש שהשדים פועלים ביזמתם הם, ויש שהם פועלים מכוחם של מעשי כישוף שעשו בני תמותה. בין כך ובין כך הדרך היחידה הפתוחה לפני מי שרוצה להתגונן מפגיעתם של הכוחות הרמוניים היא להסתייע במגיה. עושי הנפלאות למיניהם – בעלי השם והמרפאים העממיים – מצוידים בידע נסתר שבעזרתו הם יכולים להתמודד עם השדים. הכוונה היא לשמות קדושים של האל ושל המלאכים שרושמים על גבי קמעות, ללחשים ולהשבעות וכן לסגולות, היינו תרכובות מסוימות של חומרים. בכוח כל אלה מסוגלים בעלי המגיה לבלום את השדים ואף לשלוט בהם.
בנימין השני, נוסע יהודי אשכנזי משכיל, שסייר בכל קהילות ישראל במזרח באמצע המאה ה־19, מצא לנכון להקדיש תיאורים ארוכים לאמונותיהם של תושבי צפון אפריקה, יהודים ולא יהודים, בשדים וברוחות דווקא. אמנם הוא הכיר את האמונות הללו מאזור מוצאו במזרח אירופה, שהרי אמונות אלה היו נפוצות ביותר כמעט בכל מקום באותם ימים. עצמתן נחלשה רק בארצות המערב הנוצרי, שבהן כבר הספיקה השפעת המדע החדש לחלחל עמוק יותר לתוך שכבות החברה. הנוסע היהודי האירופי אף נתקל כמובן בהשפעת המגיה בקהילות אחרות במזרח. ואולם בצפון אפריקה היה לאמונה בשדים וברוחות, בקדושים ובמגיה תפקיד בולט במיוחד. וכך סיפר בנימין השני:
עלי לציין כאן עוד מנהג מוזר ביותר הרווח במדינה. בלב נשי הילידים – ערבים כיהודים ונוצרים – השתרשה אמונה חזקה בשדים ורוחות שדרכם להפעיל השפעתם בהזדמנויות שונות. למשל, אם חלתה אשה ולא שבה לאיתנה ביום השלישי למחלה, סימן הוא כי השטן או אחד ממרעיו רודף אחריה. הדעה הכללית המקובלת היא כי אין עוד תרופה בארץ שתועיל לה לרפאה מן המחלה ולא נשארה לה כל ברירה אלא להתחתן עם השטן כדי לזכות שוב בבריאות הגוף.
הטקסים הנערכים אגב כך מוזרים מאד. החולה מזמינה את הנשים קרובות המשפחה ואת רעותיה לסעודה. מתקינים שבעה תבשילים שונים ומגישים אותם; הנשים מסיבות לשולחן בעוד החולה שוכבת על מיטתה. בשעת המשתה דואגים לבל יחסר קול נגינה ומזמינים חבורת כלי־זמר (מכים בתוף ובטנבור), אך תנאי ולא יעבור הוא שיהיו עיוורים.
כאן מתאר בנימין השני בהרחבה את אחד הטקסים שהוא נכח בהם. הטקס הגיע לשיאו במחול נלהב עד כדי אקסטזה (לכן רצוי שהמנגנים הגברים יהיו עיוורים…). הזדעזעותו של המשכיל היהודי־האירופי מן המחול נכרכה אצלו בפליאה מן היחסים בין בני שתי הדתות המשתקפים בתחום המגיה. כאמור, גם במזרח אירופה, שממנה בא בנימין השני, לא חסרו טקסים להשבעות של שדים וכיוצא בהם לצורך ריפוי חולים או לצרכים אחרים. ואולם הדמיון בין המגיה ה׳׳יהודית״ לזו ה״נוצרית״ במקומו לא בלט לעיניו של המשכיל היהודי. בצפון אפריקה הוא ראה את הדמיון, ושותפות זו הפריעה לו. יתרה מזו, השותפות לא הוגבלה לנשים ולשכבות העממיות. הוא מספר, שרבה של אחת מקהילות תוניסיה נעדר תכופות מקהילתו, משום ששירת כמגיד עתידות בארמונו של שליט תוניסיה, הביי. רב זה, חי אלגז, הוא כותב: "מסתופף על־פי־רוב בחצר הביי בתוניס. הוא איש חכם מאד ומנסה לנבא עתידות באמצעות חישובים מתמטיים שבהם מאמין הביי באמונה שלמה״. בספרו מתגלה בנימין השני כמי שמבקר קשות את מנהגי הנשים, אך מגלה סלחנות כלפי השימוש במגיה כאשר מדובר בצמרת הגברית.
גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו-ד.מנור
יש הרואים בגורמי לחץ אחרים, שמהם סבלו היהודים, את מימוש הקללות שבתורה. על הכתוב: ״והיית אך עשוק וגזול(דב׳ כ״ח כ״ט)״ מעיר ר׳ שמואל בן זקן, שכוונת הכתוב, לא רק לעושק חומרי המתבטא בגזילת רכוש יהודי, אלא בעיקר לעושק פיזי, והכוונה היא להעסקת היהודי בכל מיני מלאכות ללא שכר, כאשר הוא עובר ככלי שרת מיד ליד: ״ואחר שעשק הגוי לישראל לעשות מלאכתו וזכה בו יבוא גוי אחר אלים יותר מן הראשון ויגזלהו מידו ויאמר לו אני אוליכו לעשות מלאכתו, כאשר כל זה ראו עינינו ונתקיים בנו בעוונותינו״. בדברים אחרונים אלה כלולה, בלי ספק, עדות מפורשת על קיומה של תופעה זו, שהיתה אחת מגילויי הדיכוי המשפילים ביותר. בפירושו של המחבר לכך מסתמנת עמדה של צידוק־הדין, המתייחסת לתופעה זו של שיעבוד כעונש, כפי שניתן ללמוד גם מחתימת דבריו: ״ונתקיים בנו בעוונותינו״. הסבר מסוג זה, שיסודו בתיאודיציה, דוחה את המבוכה והתהייה לפי שעה.
על תופעה זו של הטלת מלאכות בזויות על יהודים מצביע גם רפאל בירדוגו, בן תקופה מאוחרת יותר. באחד מדרושיו על יציאת מצרים הוא מבאר את המנהג של ד׳ כוסות בליל־הסדר כרמז לחלוקה בת ארבע כתות, שהמצרים כפו על אבותינו במצרים: א. כת של עניים, שעליהם הוטלו כל העבודות הבזויות בתחום הניקיון. ב. כת של בעלי־מלאכה, שהכינו לבוש ותכשיטים. ג. כת של אמידים, שעליהם הוטלו כל המסים. ד. כת של בעלי־תורה, שהיו פטורים מכל החובות. על חלוקה זו הוא לומד מן המציאות של זמנו, כפי שהוא מציין בפירוש: ״ונראה כי היו בישראל כתות מחולקים בשיעבוד ככל אשר יקרה לנו היום בגלותנו״. בשים לב ליסוד האנכרוניסטי שבביאור זה, הרי מה שמתואר כאן אינו אלא מבנה הקהילה היהודית במרוקו במאה הי״ח. החלוקה המעמדית הזאת, לדעת המחבר, אינה חלוקה טבעית, שצמחה מעצמה בקרב הקהילה, אלא זוהי חלוקה הטרונומית, שנכפתה על הקהילה מתוקף השעבוד: ״כי היו כתות בישראל מחולקים בשיעבוד״. אך כאן ראוי שוב להזכיר, כי פירושו ההיסטוריוסופי של המחבר לתופעה זו, יש בו כדי להפיג את תחושת הדכאון, שגורמי לחץ מסוג זה עשויים להשרות על הקהילה. ובו בזמן עשוי פירוש זה להפיח זיק של תקווה לגאולה, בשל הרעיון על הזיקה שבין ד׳ המעמדות לד׳ כוסות וד׳ לשונות של גאולה.
הערות המחבר : ר״ש בן זקן, פרי עץ הגן, ירושלים תרס״ד, דפוס פרומקין, פרשת תבא, ק״ד עג. המחבר חי בין השנים ת״ל־תצ״ג(1733-1670). ראה הקדמתו של י. מ. סולדנו לחיבור הנ״ל: ״עוד דברים אחרים אודות המחבר זצ״ל וכוי״. על קורות חייו של המחבר ועל עבודתו הספרותית ראה הקדמת המגיה <שם>, וכן מ״ר ערך ״שמואל״, קכ״ג ע״א.
[1] ביחס לעבודות הבזויות שנהגו הערבים להטיל על היהודים בצפון־אפריקה, ראוי להביא שוב את עדותו של ר״י חייט, המספר: ״[…] אחר שיצאתי משם הלכתי לפיס עיר גדולה […] והייתי סוחן בבית הישמעאלים בשתי זרועותי בעבור פרוסת לחם״(מערכת האלהות, הקדמה ב׳ ע״ג). וכן כותב ר׳ דוד חסין: ״קום באף רדוף קמים / את עמך הם שמים / נוטר את הכרמים / בולס שקמים ובוקר״(תהלה לדוד, ס׳ ע״ד). המחבר משלב כאן בדבריו את המליצה המקראית «שהשי״ר א׳ ו׳, עמוס ז׳ י״ד). משורר אחר, עלוס־שם, כותב: ״עד אן תירשך שפחה חרופה [כנוי לערבים לפי המסורת והכוונה להגר אם ישמעאל], סרה אל משמעתה טוחנת ואופה״ (הדברים מובאים מקובץ הפיוטים שיד ידידות, ירושלים תש״ם, עמי שכ״ח. וראה גם עדותו של ר׳ שמואל רומנילי בספרו משא בערב, מהד׳ שירמן, ירושלים תשכ״ס, עמי 63-62. וכן א. נ. שורקי, קורות היהודים בצפון אפריקה, ת״א 1975, עמי 146-
כדוגמא יותר מאלפת לשיטה זו של העלאת זיכרונות היסטוריים תוך כדי פרשנות, ראוי להביא את פירושו של מחבר זה עצמו לכתוב: ״בבוקר תאמר מי יתן ערב״ (דבי כ״ח ס״ז). פסוק זה נאמר לדעת בירדוגו, על אוירת האימים שבצלה חיו היהודים במרוקו. ביום היו מופקרים למעשי שוד וביזה של הפורעים, ובלילה היו נתונים לאווירה של פחד וסיוטים: ״ביום יפחדו מן האויבים הנכנסים לחטוף ולטרוף ויאמרו(היהודים) מי יתן ערב,ובערב יחתוהו חלומות וחזיונות יבעתוהו״. בדברים אלה כלולים רמזים ברורים למדי לשואה שפקדה את הקהילה בשנות תק״ן-תקנ״ב(1792-1790) תחת שלטונו של ביאזיד העריץ. וכפי שכבר צוין קודם, היו אלה פרעות, אשר זרעו הרס וחורבן בשכונות היהודיות והותירו אחריהן שכול רב. אם כן, גם מחבר זה כקודמיו רואה באחד ממאורעות הזוועה של זמנו את מימוש הקללה שבתורה.
תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים -משה שוקד-שלמה דשן
בעוד הרבנים הצעירים יותר, יוצאי אסאמר, התפרנסו בישראל ממשרותיהם כרבנים כפריים, כשוחטים וכד׳, נתמך רבי אל־עזיז בתרומות נאמניו שהשלימו את הקיצבות שניתנו לו ממשרד הסעד ומקרנות־עזרה מקומיות. רבי אל־עזיז היה היחיד שעבורו אספו בני רוממה תרומות גם בהיעדרו (התרמות לטובת תלמידי־חכמים נערכו במקרים אחרים רק בנוכחות מקבלי התרומות). רבי אל־עזיז נהג לעזוב את צפונית רק לעתים רחוקות, והוא לא ביקר ברוממה במשך כל הזמן ששהיתי במקום. על מעמדו המיוחד תעיד המגבית שנערכה למענו ביום הכיפורים בבית־הכנסת. רבי יוסף אמזלג, שני במידת פירסומו לאחר קרובו המבוגר יותר, התגורר אף הוא בצפונית. בדומה לרבי אל־עזיז הגיע לישראל מספר חודשים לפני עלייתם של אנשי רוממה. עם הגיעו נשלח לכפר שיושב על־ידי יוצאי הקהילות השכנות לאסאמר. אך הוא לא מצא תעסוקה מתאימה במקום, ולפיכך עבר לצפונית, שם הועסק כשוחט במשחטה המקומית. אנשי רוממה, אשר כיבדוהו מאוד, נהגו לבקרו בעיירה והזמינוהו לרוממה, שבה היה עושה ימי שבת או חג פעמים אחדות בשנה. בעוד רבי אל־עזיז, שלא היה בעל משרה, אספו בשבילו אנשי רוממה תרומות במזומנים, הרי את רחשי הכבוד לרבי יוסף הביעו בעקיפין. אחדים, מהם בעלי עדרים, הקדישו לו מדי שנה טלה, שגידלו במיוחד בשבילו עד שרבי יוסף החליט לשחטו או להמירו בטובין או בכסף. מן הראוי לציין, כי על אף שרבי אל־עזיז ורבי יוסף זכו להערצה כללית, לא נחשבו מעולם מועמדים למשרת הרב ברוממה, וזאת גם למרות שבצפונית התקיימו בצניעות רבה ולא היו קשורים לקהל־מתפללים קבוע. הסיפורים אודות רבני אסאמר המפורסמים משקפים את גדולתם המוסרית, את חכמתם ואת תכונותיהם העל־טבעיות. מלמדים הם גם אודות מעמדם של המנהיגים הדתיים בקהילות רבות אחרות במרוקו. כוחם להעניש גויים רשעים, יכולתם להתקשר עם העולם הנסתר והניסים שחוללו — הם נושאים שכיחים בסיפורי־עם יהודיים ממרוקו(ראה נוי, תשכ׳׳ד, ובמיוחד סיפורים 37,29,5 ו־50: חדד, תשל״ג ועוד).
ארגון החיים הדתיים של יהודי הרי האטלס היה שונה מאוד מזה של החברה הברברית־מוסלמית הסובבת. אולם התכונות הכריזמטיות של מנהיגים דתיים והופעתן במשפחות מסוימות, נמצא להן הקבלה מסוימת באופי המנהיגות הדתית של שכניהם הברברים, שהכריזמה אצלם היתה תכונה אישית העוברת בירושה. זכות אבות, שיוחסה לרבנים הדגולים של אסאמר, ניתן להשוותה למושג ה׳ברכה׳ (ברכה, בערבית), תכונת הקדושה המיוחסת למרבוט (הקדוש) המרוקאי ולצאצאיו. אולם הברכה אינה מתחלקת שווה בשווה בין כל צאצאיו. הללו שזוכים בה מוכיחים זאת ביכולתם לחולל נימים, והם המרבוטים האמיתיים (ראה גירץ, 50:1968). וכך מתאר גירץ את מהות הברכה: ׳ניתן להשוות את הברכה לעוצמה אישית מרוממת ומדריכה ולגדולה מוסרית. ברכה היא מתנת שמים, שבה משופעים המרבוטים׳ (שם, 44). בדומה לברכה, אף זכות־אבות הוא מושג שקשה להגדירו. נראה לי שמושג זה בא לתאר תכונה תורשתית של עליונות מוסרית, שנוכחותה בעולם נראית כמעשה נימים לאלה שאינם ניחנים בה.
בהשוואה לתכונות המנהיגות הדתית המיוחסות לרבי אל־עזיז ובני דורו, חסר היה הרב הממונה של רוממה סמכות מוסרית או גדולה דתית בעיני קהלו. הוא היה בחזקת עובד מדינה, בעל ידיעות בהלכה ובמנהגי הדת, אבל לא ניחן בזכות אבות או בכריזמה אישית. שני המועמדים המקומיים למשרת הרב, שעזבו את רוממה מספר שנים קודם־לכן, היו גם הם דמויות משניות בהשוואה לרבני אסאמר שבאליאל ובצפונית, על אף שבאסאמר נודעו השניים כשוחטים מוכשרים, ובהדרגה היו זוכים למעמד מכובד יותר. מאז עזבו השניים את המושב, קיבלו שני חקלאים מקומיים (דוד ביטון ואליהו סבאג) הסמכה לשמש כשוחטים והתחילו לטפח יומרות למנהיגות דתית. אף אחד מהם לא נהנה מזכות אבות. דוד, בנו של נפח עני באסאמר, גבר בשנות השלושים לחייו, התפרנס בצמצום מעבודתו כחקלאי. אביו הזקן זכה להוקרה ברוממה בשל צניעותו וטוב־לבו, אך לא נחשב לחכם בתורה. גם לשני אחיו הגדולים של דוד לא ניתנה האפשרות להתפנות ללימוד תורה, אך בישראל השתפר מצבם החומרי מאוד, ואחד מהם היה למנהיג בעל השפעה בקבוצת בני ביטון. שאיפותיו של דוד למנהיגות דתית תאמו את הציפיות החברתיות של משפחתו. אולם דוד, אף שהיה מוכשר ובקי בענייני הלכה ומנהג, תכונותיו האישיות הפריעו למימוש שאיפתו. מדי פעם היה מתפרץ בזעם, נוהג בחוסר אדיבות ופוגע אף בתומכיו. יום אחד סירב, ללא מתן הסבר, להמשיך לעסוק בשחיטה. התנהגות קאפריזית זו וכן התקרית עם דודו, פגעו קשה בתדמיתו בעיני ידידים ויריבים כאחד, והמעיטו סיכוייו לעמדת מנהיגות דתית. נוסף על כך, הופעתו החיצונית לא היתה מרשימה, וגם לא הצטיין במידת הכנסת אורחים. לא ניתן היה להשוותו אל הדמויות הנערצות של המנהיגים הדתיים במרוקו, שקצתם היו עדיין בין החיים בישראל.
אליהו סבאג, השוחט המוסמך השני, היה חקלאי מבוסס בגיל העמידה. אף שהיה בן לקבוצת המשפחה האמידה ביותר באסאמר, לא נודעו אבותיו בתכונות רוחניות נעלות, ולפיכך לא נהנה מזכות אבות. התנהגותו האדיבה והצנועה, התרחקותו מהמאבקים הפוליטיים, שבהם נטלו חלק קרוביו ואף עמיתו דוד ביטון, זיכו אותו בהוקרה רבה ברוממה. המתיישבים העדיפו את שירותי השחיטה של רבי אליהו, כפי שכינוהו, על שירותי הרב של רוממה. אולם רבי אליהו לא ניצל יתרון זה. כך, למשל, ביקרתי פעם אצל אחד המתיישבים, כאשר חזר בנו ובידו מחצית מנת הבשר ששלח אביו לרבי אליהו על ששחט לו כבשה. רבי אליהו סירב לקבל את נתח הבשר כולו, כיוון שסבור היה שניתן לו די והותר. האב עמד על דעתו והורה לבנו לחזור אל השוחט הענו עם יתרת הבשר. אף שרבי אליהו נהנה מאהדה רבה, לא היה בכך עדיין כרי להעמידו בדרגה אחת עם המנהיגות הדתית מאסאמר. וכך אמר לי אחד מזקני רוממה הנכבדים בהתייחסו בזלזול לשני השוחטים: ׳במרוקו לא נחשבו שניים אלה לחכמים. הם היו לחכמים רק בישראל. במרוקו היו בודקים אותם מלמעלה למטה, אבל כאן עבירה בעלמא׳. הלה לא חסך שבטו אף מן הרב, אם כי העריכו יותר מאשר את האחרים, שכן סבר כי הוא בקי בתלמוד שלימודו היה נדיר בהרי האטלס. השכלתו הדתית הרחבה יותר של הרב, אף שזכתה להכרה, לא היה בה עדיין כדי להעניק לו סמכות דתית, כשם שלשני המועמדים המקומיים, השואפים למשרה זו, חסרה היתה סמכות הנובעת מאישיותם או מזכות אבות. מכל האמור לעיל ברור, כי מתיישבי רוממה המשיכו להוקיר את המנהיגות הדתית המסורתית. וכיוון שכך, עלינו לברר את הסיבות שבגללן לא התיישבו רבני אסאמר ברוממה, אלא בקהילות אחרות שאוכלוסייתן התקבצה מעדות שונות וממקומות שונים. נוסף על כך, עלינו לברר אם העדרם מרוממה היה גורם יחיד להפרעות בבית־הכנסת. נדון תחילה בשאלה השנייה, שהתשובה עליה תסייע בהבהרת השאלה הראשונה.
חכם אברהם דהאן מקצת שבחו
חכם אברהם דהאן נולד לאמו איזה ולאביו רבי מאיר ביום ח' טבת בשנת תרע"ה (1915) בכפר אסאמר במחוז איית בולי בהרי האטלס במרוקו. משפחת דהאן מיוחסת לדוד המלך ונרמז בראשי תיבות שמם המקורי – אדהא"ן: אני דוד המלך אשר נמשחתי.
בשנת תרפ"ט (1929), בגיל 14, חכם אברהם דהאן נסע לעיר הגדולה מראכש ללמוד אצל חכם מכלוף אבוחצירא וחכמים נוספים. אצל חכם אבוחצירא השתלם במלאכת השחיטה והמילה.
בשנת תרצ"ה (1935), בגיל 20, חכם אברהם דהאן נשא לאשה את סעדה לבית אזרד, אך היא נפטרה, ולא נולדו להם ילדים. בשנת תש"ז (1947), בגיל 32, נשא לאישה את זוהרה, אחותה של אשתו הראשונה.
חכם אברהם דהאן שימש כשוחט ומוהל, וגם קולו הערב עמד לו לשמש כחזן וכקורא בתורה. אך סרב לקבל שכר ממצוות אלו, לפרנסתו היה מלמד תורה את ילדי ישראל, והיה מכתת רגליו בין התלמודי תורה שהיו פזורים בכפרים באזור שבו גר. לימים, חכם אברהם דהאן התמנה לרב הכפר אסאמר, הכפר בו נולד וגדל.
בשנת תשט"ז (1956) חכם אברהם דהאן דאג לעלות לארץ ישראל את כל בני קהילתו. למרות שחלקם התפזרו למקומות שונים, שמר על קשרים בין המשפחות, והמשיך להנהיגם גם בארץ.
חכם אברהם דהאן התיישב במושב מלאה בחבל התענך, וכיהן כרב המושב. בפועל שימש גם כרב המושבים הסמוכים: גדיש וניר יפה. חכם אברהם דהאן דאג לחינוך הילדים ולהקמת בית ספר המתאים לרוח המשפחות. כרב המושב נשא בעול יחד עם כל בני קהילתו בנטיעת עצים וחפירת תעלות במסגרת הקרן הקיימת לישראל.
חכם אברהם דהאן, זקן ושבע ימים, השיב את נשמתו לבוראו ביום ה' חשון בשנת תשס"ט (2009). כאות הוקרה לפועלו רב השנים, קראו בני קהילתו את בית הכנסת בישוב מלאה על שמו – 'מגן אברהם'.
חכם אברהם דהאן כתב כמה חיבורים, אך ספרו היחיד שיצא לאור הוא 'זכרונות אברהם' – חידושים ודרשות.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמידת הצדיקים להסתכל על הצד הטוב שבאדם.
'וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה?' – אמרו בתנחומא שיעקב אבינו ראה שעתיד ירבעם בן נבט לצאת מאפרים, ויהוא בן נמשי לצאת ממנשה, לכן אמר: מהיכן יצאו אלו – שאינם ראויים לברכה.
'קחם נא אלי ואברכם' – הרי לנו מידת הצדיקים שמסתכלים על הצד הטוב שבאדם, ועל ידי כך יכולים הם להשפיע עליו רוחניות וגשמיות. ובוודאי שהיא ממידתו של השם יתברך שנאמר בו: 'ורב חסד'.
ואמרו חז"ל במסכת ראש השנה: שהקב"ה מטה כלפי חסד, כלומר גם אדם שנמצא בדינו שזכויותיו שווים לזדונותיו, זוכה הוא ליישב אצל הצדיקים.
זכרונות אברהם, פרשת ויחי עמ' 104-105, הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מביא רמזים מהתורה ומתהילים לנוהגים במאכלי חלב בשבועות.
המנהג לאכול דברי חלב בחג השבועות רמוז בתורה: שכן התורה התחילה באות ב' – 'בראשית' וסופה ל' – 'לעיני כל ישראל' ואמצעיתה באות ח' – בפסוק: 'כל הולך על גחון'.
דבר זה רמוז גם במה שאמר דוד המלך: 'להגיד בבוקר חסדך' – כלומר את השבח וההודיה להשם יתברך מבטאים אנו, גם ע"י שאנו אוכלים מאכלי חלב, לכבודה של תורה
זכרונות אברהם דרשה לחג השבועות עמוד 369 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד השוויון שביקש דוד לא לשכוח הצדקה, אלא להודיע לעשיר.
'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' – מובא בתנחומא פרק ט' אמר דוד לפני הקב"ה: ריבון העולם, 'ישב עולם לפני א-להים' – כלומר תיישר עולמך בשווה שכולם יהיו בינוניים: לא חלק עניים, וחלק עשירים וחלק בינוניים. אמר לו הקב"ה: אם כן 'חסד ואמת מן ינצרוהו?!' – כלומר אם יהיו כולם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד?! עד כאן לשון המדרש.
לא שדוד שכח מצוות צדקה, אלא בא להודיע לעשיר: שכל מה שיש לעשיר, יש בו חלק לעני.
זכרונות אברהם פרשת משפטים עמוד 140 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד בני התורה שלא לבטל אחרים, אדרבא אחריותם ללמדם.
חייב אדם להעריך את עצמו על היותו בן תורה, וכשמחתו של רב יוסף בחג השבועות שהיה שמח שמחה יתירה ואומר: אלמלא יום זה שגרם לי להיות חכם, כמה יוסף יש בשוק?!
הערכה זו אמנם, אינה מצדיקה זלזול באחרים וביטולם, אדרבא היא מחייבת את בן התורה למלא את ייעודו הכללי – ולהשפיע עליהם. היא מטילה עליו אחריות כבדה. היא מחייבתו לקרב את הבריות לתורה בדרכי נועם. אין בהערכה זו שום רשות לרדיפת כבוד, ממון, או כל תועלת אחרת, יש בה רק דבר אחד – שמחה על הזכות שבחובה; הכרה כי באמצעותו יכולה התורה להילמד בישראל.
זכרונות אברהם, דרשה לחג השבועות עמ' ,365 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שחינוך הילד מביא לחיזוק ולהטבה במעשה ההורים.
ראו חכמים בלידת ילד זמן חיזוק גם בשביל ההורים. ביאת ילד לבית מביאה הטבה במעשה ההורים, כי כל הורה מעוניין שבנו יתחנך בחינוך טוב ומוצלח, והילד במשך הזמן הוא למעשה בבואה ואספקלריא למעשיהם של ההורים כדברי חז"ל: דברי התינוק בשוק – או של אביו או של אמו'.
ומכאן המקור לברכה: 'ישמח האב ותגל האם' – כי הילד הוא שמחה בשביל האב, וגילה בשביל האם, כי שמחה מורה – על דבר תמידי וגילה – על דבר חדש במיוחד.
זכרונות אברהם דרשות לברית מילה עמוד 392 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד גדול השלום שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום.
'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום' – גדול השלום שניתן, שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום, והתורה כולה שלום, שנאמר: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.
בשחרית ובערבית – שואלים איש לרעהו לשלום, וכן כשבא אדם מן הדרך, ובערב חותמין את 'קריאת שמע' – בברכת 'השכיבנו אבינו לשלום' ובשבת חותמין – 'הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים אמן', ותפילה חותמין – 'המברך את עמו ישראל בשלום', וגם ברכת כהנים מסיימת – בברכת השלום. וזה שאומר הנביא: 'בריתי היתה איתו החיים והשלום'
זכרונות אברהם, פרשת פנחס עמ' 233, הוצאת המשפחה תשס"ט – 2009
הספרייה הפרטית של אלי פילו – חקרי מערב – משה בר-אשר
חקרי מערב
עיונים בלשונות ובמסורות, באורחות חיים
והתעודות של יהודי המגרב
מאת משה בר-אשר
המרכז למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן
המרכז ללשונות היהודים וספריותיהם – האוניברסיטה העברית בירושלים
ירושלים- תשע"ז
בספר הזה מוצעים תשעה־עשר עיונים (בפרק המבוא ובפרקים א – יח). רובם עוסקים בלשונות ובמסורות של יהדות המגרב. מקום מרכזי בספר תופסות הקהילות במרוקו, ועמן יש פרקים העוסקים בתעודות מקהילת גרדאיה שבדרום־אלג׳יריה. כן מוצעים תיעוד של מנהגים ושל מעשים מקהילות אחדות ועיון נרחב בהם. רוב פרקי הספר מבוססים על כתבי יד ותעודות הנמצאים באוסף כתבי היד היהודיים מצפון־אפריקה בספריית אוניברסיטת ייל. אחרי המבוא ושמונה־עשר הפרקים המוצעים בחמשת השערים הראשונים מובאים בשער השישי שלושה נספחים. אף שאינם מוגשים כפרקי מחקר, יש בהם תיעוד מבורר. שני הנספחים הראשונים מוקדשים לארבעה מסרנים שלא מעט ממחקריו של המחבר התבססו על מסירותיהם בכתב או בעל פה.
* * *
משה בר־אשר הוא פרופסור אמריטוס של החוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית בירושלים. שם היה ראש החוג ללשון העברית וראש המכון למדעי היהדות ומילא תפקידים נוספים. פרופ׳ בר־אשר הוא נשיא האקדמיה ללשון העברית וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. הוא חתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית ולשונות היהודים (תשנ״ג). על הישגיו המדעיים זכה בפרסים נוספים, כגון פרס בן-צבי(תשס׳׳ב) בחקר יהדות המזרח והמגרב, פרס רוטשילד במדעי היהדות (תשס״ח), פרס אמ״ת בחקר הבלשנות והלשון העברית (תשע״ג). לפרופ׳ בר־אשר הוענק תואר דוקטור של כבוד מהמכון לחקר שפות המזרח (INALCO) באוניברסיטת פריז(1995) ומאוניברסיטת חיפה (2005). הוא פרסם כעשרים ספרים ומאות מאמרים וערך כמאה קבצים וכתבי עת.
המשפט העברי קהילות מרו- מ.עמר-ס״ג. טופס שלא לתת הגט לאשה, עד עבור שלשים יום.
ס״א. טופס תקנה שלא ישא אשת חמיו. והאב יהיה אפוטרופוס על בניו, אם אינו זולל וסובא, ושומא הדרא לעולם, זולת אי זבנא, או אורתה, או יהבה במתנה. ומתנה ש״מ סגי שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי שם חכם.
עם היות שדברי פי חכמים נוחי נפש שלמים וכן רבים חן. וכל דבריהם בתקנה וסייגים שעשו האמת והצדק, ואין להרהר אחר דבריהם, שכוונתם לרדוף הצדק. ולהחזיק הבדק. ראינו גם אנחנו לפרש דבריהם, מקצת דברים אשר הם בודאי סמכו על המבין. ומקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו. מה שכתבו בענין דברי הברחות, שכל המבריח נכסיו ולא יחרוך רמיה צידו, ולא תעשינה ידיו תושיה, אף אם ימצא פוסקים מסייעים דבריו, עכ״ז אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז״ל, אחריו אנו הולכים דוקא, בנדון זה וגם בפרטים אחרים מקובלים אצלינו, שהיו נוהגים בכאן מימות עולם, בימי הקדמונים ז״ל. אך אמנה בשאר הדינים, אם יהיו חולקים על הרא״ש, ב׳ מעמודי ההוראה הייה הרי״ף והרמב״ם ז״ל. ראוי לנו לנטות אחריהם ולשתות מימיהם. אך במה שלא דברו ב׳ העמודים הנזכרים יש לנו ללכת בעקבותיו. ומה גם עתה אם הדבר ההוא יש בו צד חומרא כמעשה שהיה בכאן במדינת פיאס יע״א, שנשא איש אחד אשת חמיו, ובלי ספק שהרי״ף ז״ל הביא הברייתא המוזכרת במסכת יבמות, בפרק שני בצורתה. תניא מותר לו לאדם לישא אשת חמיו. וגם הרמב״ם ז״ל יראה ממנו שהוא מסכים לסברת הרי׳׳ף ז״ל, מדלא הזכירה באיסורי ערוה. אך אמנה תלמוד ירושלמי חולק על זה, וחשש למראית העין. שלא יאמרו מותר לו לאדם לישא אם אשתו. ובה״ג חשש ג״כ לחששא זאת ופסק כתלמוד ירושלמי, והרא״ש ז״ל כתב דכן מסתברא. אך אמנה נמוקי יוסף ז״ל כתב בשם הריטב״א ז״ל, שהרמב״ן ז״ל ורבים מרבותינו התירו, וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד עכ״ל. ועם היות שבפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי״ף! והרמב״ם, ולית הלכתא כהרא״ש ז״ל לגבייהו. ומה גם עתה שהריטב״א והרמב״ן ז״ל קיימי כוותייהו. עכ״ז כבר נהגו מימות עולם כדעת הרא״ש ז״ל. ועם היות שכבר נעשה מעשה פה פ׳אס בשנים קדמוניות שנשא אחד אשת חמיו. לא נעשה בעצת החכמים, אלא שעמד וקידש קודם ששאלו את פי החכמים ז״ל. ולכן לא יכלו להפקיע הקידושין ואין להוציא לעז על בניו. אמנם לכתחילה יש לחוש לדעת הרא׳׳ש ז״ל, וכן ג״כ אנו נוהגים כסברת הרא״ש ז״ל, בענין אשה שמתה וכתובתה כפי התקנה אחר שיחלוק הבעל עם בניו הקטנקם ובנותיו. אין למנות על הנכסים שנפלו לבניו אפוטרופס, דבמקום אב אין לך אפוטרופוס הגון יותר ממנו, כמפורש בדברי הרא״ש ז״ל בשאלותיו בכלל פ״ז יעי״ש. אך אמנה אם יראה לב״ד שהאב זולל וסובא, ואינו הולך בדרכי הכשרים. יש לאל ביד ב׳׳ד י״ץ לקחת מידו חלק הבנים, ולתתו ביד איש נאמן שיראה לב״ד י״ץ, עד שיגדלו הבנים.
ובדין אחר לא קי״ל כהרא״ש ז״ל, עם היות שלא רבו החולקים עליו. והוא בדין שומא הדרא לעולם, כתב הרא״ש ז״ל בפרק המפקיד, דוקא בשלא השביח המלוה, או שלא נתייקרו הקרקעות. אבל נתייקרו הקרקעות, לא מסתבר כלל שיצפה הלוה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות שיפדה קרקעו, ואיכא נעילת דלת בפני לווין עכ״ל. וביאר דבריו בנו הר״י בעל הטורים ז״ל, שאם נתייקרה חוזרת לו אם ירצה ליקחנה כפי היוקר ששוה עכשיו, כמוזכר בח״מ סי׳ נ״ג. ועם היות שרבינו ירוחם ובעל הטורים ז״ל, נטו לס׳ הרא״ש ז״ל, וגם התוספות. פשוט הוא דהרא׳יש ז׳׳ל תמיד מימי התוספות הוא שותה, ולדעתם הוא נוטה. ורבינו יעקב ז״ל בנו, ורבינו ירוחם ז״ל תלמידו, על הרוב נוטים לסברת הרא״ש ז״ל, שהיה רב ואב לכולם. ולכן אינם נחשבים אלא לסברא אחת. ומה גם עתה שבנדון זה איכא חשש רבית כמוזכר בסברת בעה״ת ז״ל, שאם יטול המלוה אותו שבח דממילא, חוה ליה בנוטל שכר מעותיו והו״ל כרבית. וכלל מסור בידינו מהקדמונים החכמים נ״נ ז׳׳ל, דבמקום דאיכא איסור והיתר, הן לענין ערוה, הן היכא דשכיח איסור רבית דאורייתא, הלך אחר המחמיר. ולכן נהגו בכאן דשומא הדרא לעולם, אפילו אי אייקור ממילא, זולת אי זבנה או אורתה או יהבה במתנה, כמוזכר בספרי הפוסקים ז״ל.
וגם כן מ״ש החכמים השלמים נ״נ זצ״ל שמתנת ש״מ צריך שיחתום בה חכם מחכמי המעמד יצ״ו, כדי לידע שהיה מצוי לשם. כבר נהגנו בימים האלו שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי לשם החכם פי ובהא סגי. ולקיים כל דבר, ח״פ בעישור אחרון לסיון שנת יג״ן עלינו לפ׳׳ק, וחתומים הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, ובמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
מצאתי כתוב בכתב יד החכם השלם הדיין המצויין כמהר׳׳ר שמואל שאול ן׳ דנאן זלה״ה וז״ל: מה שנמצא כתוב בכתב יד מוהר״ר יעקב אבן צור זלה׳׳ה וז״ל, ובזמן הזה נהגו שאפילו לא יהיה החכם מצוי שם, מגי כשילך אחד מהסופרים אל החכם, ויעידו שהיה זה בהסכמת החכם, נאם יעב״ץ.
סיון שס״ג
ס׳ב. טופס תקנה המגרש בגט ש׳׳מ, דינא כאלמנה לענין פרעון כתובתה, הן היתה כתובה כדת. הן היתה למנהג קהלות המגורשים ישצ״ו.
בהיות שראינו אנו החתומים שכמה אנשים בהיותם על ערש דווי ב״מ, מצד שבועת היבום שתיקנו נוחי נפש ז״ל, שאם יחלה ג׳ ימים ויהיה חוליו מסוכן עפ״י רופא, שיתן גט ש׳׳מ. וכמה אנשים מצד רחמנותא אף אם אין להם שבועה, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם הם נותנים גט ש״מ, בתנאי הגט המוזכרים בספרי הפוסקים, ולאחר מיתת הבעל כמה נשים הן מערערין ואומרות, שיש להן ליטול סך כתובתם במושלם כדין הגרושה. וראינו אנו החתומים לתקן תקנה הגונה וישרה, ויראה לנו שמימות עולם נ״נ ז׳׳ל נהגו כן, שהמגרש את אשתו בסתם בגט ש״מ כדי שלא תשאר זקוקה ליבם, שהדין בפרעון כתובתה יהיה כאלמנה לא כגרושה. וזה הדין הוא בין בכתובה שהיא כדת וכהלכה, בין בכתובה שהיא כפי מנהג קהלות המגורשים י״ץ, ועם היות שהרא״ש ז״ל כתב בתשו׳ שאלה בהפך. עכ״ז להיות שאנן סהדי שלא נתכוון כי אם לקיים שבועתו ואף בלא שבועה לא נתכוון אלא לעשות עמה חסד, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם. לכן ראינו להחזיר עטרה ליושנה, שכל המגרש בגט ש׳׳מ סתם בלי תנאי מפורש, בין האיש והאשה והיורשים מסתמא דינה כדין אלמנה. ולקיים כל דבר חתמנו פה בעישור אחרון לסיון שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק וקיים. וחתום הרב כמוהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳׳ה. וס״ל כתוב וז״ל כך נהגנו וחתום החכם השלם כמוהר״ר שאול סרירו זלה״ה.
סיון שס׳׳ג
ס״ג. טופס שלא לתת הגט לאשה, עד עבור שלשים יום.
בהיות שבימי החכמים השלמים נ״נ זלה״ה, תיקנו תקנה הגונה וישרה, שכל איש אשר יתן גט לאשתו, לא יתנוהו הסופרים לאשה המתגרשת זולת עד עבור שלשים יום. שהרבה מן האנשים הם מגרשים מצד עלות כעסם וזעמם ולאח׳׳ך הם מתחרטים, וכמעשה שהיה בזמן התלמוד שתיקנו לכהנים גט מקושר, כדי שישקוט כעסו ג״כ ועשו והצליחו הראשונים נ״נ ז״ל. וראוי לנו ג״כ ללכת בעקבותיהם. זולת אם יראה לב״ד אשר יהיה בימים ההם לפי צורך השעה, הן מצד הבעל הן מצד האשה, אם השעה צריכה לכך, יכולים לתת לה גט לאלתר. ולקיים כל דבר ג"כ ח״פ בעישור אחרון לסיון המאושר, שנת ה׳ צבאות יג׳׳ן עלינו לפ׳׳ק וקיים. וחתום הרב כמוהר״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, ורוחה שבק לדקשיש מיניה.
אדר תכ״ד